כרוב ניצנים

מישהו פעם אמר לי משפט (בהומור...): אלוהים לא נתן לנו אזניים כדי שנשתמש במה שביניהן [אבל רגליים כן]....

המרגיעון שלי הוא "מותר לכעוס"....

אני כותבת בשם ניצן.
התינוקת נהר, נמצאת עדיין בבית חולים עם צהבת.
בבקשה תשלחו לה המון אנרגיות חיוביות ומחשבות חיוביות. והיא ביקשה שתדליקו לה נר.
שרמת הבלירובין תרד ונהר תחזור עם הוריה הביתה במהרה.

אני שולחת המון אור ואהבה לנהר שגופה הקטן יעלה במשקל ויתגבר בעצמו על הצהבת.לניצן ובן זוגה המון כוחות נפש

שתחזרו מהר כולכם הביתה בשלום.
הולכת מיד להדליק נר.

[יצא לי מרגיעון - "כולנו זקוקים לחסד" ]

שתחזרו מהר כולכם הביתה בשלום
החלמה מהירה לקטנטונת והרבה בריאות @} |לב| שתדע רק אושר ונועם עם אבא-אמא.

אני שולחת המון אור ואהבה לנהר שגופה הקטן יעלה במשקל ויתגבר בעצמו על הצהבת

אני שולחת המון אור ואהבה לנהר שגופה הקטן יעלה במשקל ויתגבר בעצמו על הצהבת

_אני שולחת המון אור ואהבה לנהר שגופה הקטן יעלה במשקל ויתגבר בעצמו על הצהבת.לניצן ובן זוגה המון כוחות נפש
שתחזרו מהר כולכם הביתה בשלום._

התינוקת נהר
שם מקסים @} נהר מתוקה ברוכה הבאה, שולחת לך הרבה אנרגיות להתמודד עם העולם החדש והמופלא, הגוף שלך קולטת אנרגיה טובה שתגרום לעלייה במשקל ולריפוי והסתגלות נעימה ושלווה.
ולאמא ואבא שלך הרבה הרבה אהבה

אני שולחת המון אור ואהבה לנהר שגופה הקטן יעלה במשקל ויתגבר בעצמו על הצהבת

ולאמא ואבא שלך הרבה הרבה אהבה

אמא ניצן המדהימה ונהר המתוקה
שולחת לכן המון אהבה וחיבוקים.

נהר את בריאה וחזקה , יש לך את כל הכוחות להתמודד, את האבא והאמא הכי מדהימים שיש ועוד המון אנשים שאפילו בלי להכיר אותך כבר כל כך אוהבים אותך ושולחים לך אהבה.
נשיקות לכולכם

מתגעגעת.

שולחת אנרגיה של ריפוי לנהר הקטנה, שהצהבת תשטף מגופך החוצה כמי נהר זורם, שתתחזקי ותגדלי במהרה.
ולך ניצן, שולחת כוח לעבור דרך כל המכשולים הבלתי צפויים הללו, בשקט ובבטחון שתהיו בסדר.

שליחה על ידי קרן* » 14 יוני 2006, 14:42

שולחת אנרגיה של ריפוי לנהר הקטנה

שליחה על ידי נהר* » 14 יוני 2006, 15:10

הרבה כח לנהר הקטנה ולהורים

נהר החמודה, כמה טוב שבאת לעולמנו. את חזקה ומקסימה, אני שולחת לך אנרגיה טובה מכל הלב כדי שתבריאי ותוכלי להגיע כבר לבית שלך שאת עוד לא מכירה.

תודה לכולכם על המילים החמות והאנרגיות הטובות ששלחתם. ריגשתם את כולנו ועזרתם מאד.
חיבוק גדול משלושתנו.

עדכון קצרצר:
המצב של נֹהר השתפר במהירות ותודות לרופא רגיש וסימפטי (אחד ויחיד למרבה הצער) כבר ישנו עם נהר בבית.
עכשיו נשאר לטפל באמא של נהר ולקוות שהחיים יחזרו לאיזשהו מסלול התנהלות עם שפיות בסיסית.
_{בינתיים אני שואבת באדיקות ושופכת חלב רדיואקטיבי לאסלה כ24 שעות.... אבל זה סיפור ליום אחר.}
שוב תודה גדולה.

@}

חזק חזק חזק.

יקירתי...

רוצה לחבק חזק ולהקשיב וללטף.
09-7457399
המון אהבה,
ממני

<אלודאה גאה מאד שהפיצי ידע מה יש בבטן הענקית...>

המצב של נֹהר השתפר במהירות ותודות לרופא רגיש וסימפטי (אחד ויחיד למרבה הצער) כבר ישנו עם נהר בבית

איזה יופי!

מקווה שבאמת מהר ישתפר לכם (היינו עם צהבת בשבוע הראשון וזה היה מאוד קשה)...

אני שמחה לשמוע שהמצב השתפרושאתם בבית. מעכשיו יהיה רק יותר קל.

עכשיו נשאר לטפל באמא של נהר
אם אפשר לעזור במשהו רק תגידי @}
< "נחסך" לכם עניין הברית או מה?!

>

אנא הכנסו לדף ניצן אמ מבקשת עזרה

אוף, עוד לא יצא לי כל כך להצטער מזה שאני לא גרה במרכז. אם יש משהו שאני יכולה לעשות מפה - אשמח אם תודיעי לי.

ניצן שלי. יקרה שלי. כרובית קטנה שלי. רק עכשיו גיליתי את הבלוג. והתחלתי לקרוא את התחלה. והוצפתי. ועכשיו אני כותבת ומסתכלת רק על המקלדת, בששום אופן לא על המסך, לא מתקנת שגיאות, שיצא מה שיצא, מה שאני מרגישה, בלי צנזורה אז מה אם זה משוגע לגמרי, מה שרציתי לבכות ולחבק אותך ולהיכנס אתך למיטה ביחדולחבק שוב

כרוביתי, ניצני, כל כך מגיעה לך אמא. לפני חודשיים, והיום, ואתמול, תמיד יותר מתמיד. כל כך מגיע לך.

אצל מי תוכלי להרגיש ילדה? ליד מי תוכלי להרגיש שיש לך אמא? מי יוכל לקרוא לכל החלקים שלך, הנער והגבר והאשה והילדה והפחד וחיית החושך, והאמא החדשה שעוד רגע תיוולד, לאסוף אותם ביחד ולגלות להם שהם צוות, שהם אשה אחת יקרה ונפלאה?

שולחת לך חיבוקי ענק. הלוואי שהייתי מכירה אותך, הלוואי שיכולתי לספר לך הכל, בלי הקדמות והסברים, על כל מה שקרה לי בשבועיים האחרונים. בחודשיים האחרונים. על האמהות שגיליתי, שקיבלתי, שניתנה לי ושנתתי לעצמי.

אמא יקרה שלי. ילדה קטנה שלי. אני אוהבת אותך הכי בעולם. בלי סיבה, רק כי את. אבל גם כי יש לך לב. וכי את מביטה עלי, אפילו בלי לדעת. ורואה.

אז אני אכתוב עוד משהו:

שלוש נשים גידלו אותי: אמא, סבתא וסבתא.
כולן היו טובות אלי, כמיטב יכולתן. כולן אהבו אותי. כולן נתנו לי דברים טובים.
בייחוד ממך, סבתא שלי, קיבלתי אהבה. המון אהבה. ים של אהבה. גל עצום וענק של אור, שאף אחד לא יכול לכבות.

ואף אחת מכן לא אהבה את עצמה, ערסלה את עצמה, אף אחת מכן לא נהגה כלפי עצמה ברוך ובהבנה וב"אמהיות".

וכך יצא שאני לא יודעת לאהוב את עצמי באמת. למרות כל האהבה שהושפעה עלי - אין לי דוגמה אישית.
אז עכשיו אני צריכה להמציא את עצמי מהתחלה, כמי שיכולה להפנות את כל האהבה שבעולם - גם אל עצמה, לא רק אל הזולת.
ואני רוצה וחייבת ללמוד לעשות את זה.
כי אחרת, איך הבת שלי תאהב את עצמה?

ועוד משהו על אמהות: חסרה לי אמא.
אמא שלי היתה טובה. היא עדיין טובה. אבל זה פשוט לא מספיק לי.
הלב שלנו רוצה המון. רוצה את הכי טוב: אהבה שלמה, מלאה, עשירה, נטו. אהבה לא-אנוכית.
בלי החולשות של הבנאדם, שייכנסו פנימה עם מסרים סותרים, יסכסכו, יבלבלו ויחלישו.
שאיפות גבוהות יש לו ללב שלנו...

וזה בסדר.
מעט אנשים בעולם מסוגלים לספק אהבה כזאת.
גם זה בסדר.
אפשר להמשיך לחפש ולמצוא ולשאוף לאמהוּת (בשורוק), לקבל את האהבה הזאת, גם בבגרות.

לפני כמה חודשים דיברתי עם אשה אחת, אמא לשלושה ילדים, שלבת שלה יש בעיות קשות, ארוכות ומורכבות.
חיבקתי אותה. ליטפתי אותה. אפשרתי לה לבכות.
גם היא היתה זקוקה לאמא.

(למה אנחנו מכחישים את זה?? למה נדמה לנו שאמהות זה משהו שמגיע רק לילדים??!)
(זעקה)

וכך יצא שאני לא יודעת לאהוב את עצמי באמת. למרות כל האהבה שהושפעה עלי - אין לי דוגמה אישית.
תודה על מה שכתבת.
<גשם של אסימונים נופל עלי>

ביום שבת הבא עלינו לטובה אנחנו חוגגים את בואה של נהר אלינו, אצלנו בבית, ביום פתוח כזה. רגוע. לא "ארוע".
אני יודעת שזה קצת מוזר להזמין אתכן אלינו, אבל אני באמת מתכוונת לזה. (גם קשה לי לעבור אחת אחת ולהביע את הכרת תודתי מבלי שזה ישמע מאולץ ולא אישי.)
אל רבות מכן אני מרגישה קרבה גדולה ואין לי אמצעי תקשורת אחר אליכן.
אז אם אתן מרגישו אותו הדבר וגם לכן יש צורך להתוודע פנים אל פנים אלינו ואל נהר, אז בואנה, זה אמיתי ומכל הלב.
"ניצן"beofenitsan@gmail.com

בנות יקרות, תודה על הדואלים הנחמדים.
חלק מההודעות הגיעו אליי בעיכוב ניכר (עד שלושה ימים בינתיים שידוע לי) אז אם כתבתן ולא קיבלתן תשובה, כתבו לי בדפבית או כתבו לי מחדש דואל??
תודה @}

עדכוני גָּמָדוּ (מלרע)

אז בשבוע שעבר עשינו חתונה לגמדו. באו קרובים, דודים, דודות ושלל מיני. למרות ציון מעודן אך מפורש בהזמנה שאין לגמדוּ צורך במתנות, סיימנו את היום עם פִּילוּ, סוסוּ, ברווזוּ, צבצבּוּ, חזירוּ, ואפילו פּוּ אחד בשם ויני (כולם במלרע, גם הפו.)
לא האמנו אילו בגדים מחרידים הוגים טובי המעצבים במוחם הקודח. _{ויותר מזה לא האמנו שיש אנשים שקונים את זה מתנה.}

^{עכשיו נעשה פה תְּחום תָּחום של "מעצבן לראות מסביב" נרשום כמה מילים, ונפסיק להתעצבן ונמשיך להתמוגג מהפושקינית.}

במהלך היום לא פחות משלוש(!) פעמים התיישבו לידי נשמות טובות שראו אותי מניקה ברצף איזה שעה (היה המון רעש ולקטוּנה יש כמה שעות בצהריים של כל יום שבהן היא גרה על הציצי. מקום לא רע לגור בו, אם תשאלו את אבא שלה.) ואמרו בנשמטובתית שוטפת: "את נותנת לה לאכול כל פעם שהיא מבקשת??" <הרמת גבה לפליאה ולפעמים צקצוק> "טוב, היא עוד קטנה" <בטון שאמור לנחם אותי שעוד לא קלקלתי הכל> היתה גם אחת שהגדילה עשות ועשתה את זה בטלפון.

פושקי בת חודש. חודש רבאק. כשהיא בוכה היא מציינת שאם לא יבוא אוכל לפיה מספיק זמן, בסוף היא עוד תמות מרעב חו"ח. ולא "סליחה, אני לא מבינה למה המנה העיקרית עוד לא על השולחן, אני משלמת פה ממיטב כספי, והשירות ממש לא משהו."
נו שוין, יתגברו הקנאים.

אני בכוננות ספיגה על הבלי חיתולים. זה תפס את אמא שלי בהפתעה (משום מה היא רודפת אחרי בכל רחבי הבית, והפתיע אותה מאד למצוא אותי בשירותים עם נושקי מעל הכיור...) ועוד לא היה לה שום דבר מגעיל להגיד, כי היא לא מכירה את זה מספיק ולא היה לה מספיק זמן להתייעץ עם חברותיה הcrones הפסיכולוגיות ההתפתחותיות שמתפלצות שאני מניקה לפי דרישה ולא נותנת לה לבכות רבע שעה שתתחשל קצת. אני הולכת לנקוט בגישת ה"כן, לא, לא יודעת" האכזרית אם הנושא אכן יעלה לדיון.

כינויי חיבה בלעדיים נכון לעכשיו:
נושקי, גמדו, פושקי, פושקינית, צ'ופצ'יקית, קטוּנטוּן, פָּשְקוּנָה, קְטוּנָה, פישה (כשאמא מפספסת פיפי על המיטה), שוקו (כשהיא מכווצת שפתיים, מרימה גבות בפליאה, מדגישה סנטרים בהקשב, ועושה בגדול פרצוף של חבר פרלמנט בריטי) ועוד היד נטויה.

האמא של הגמדו כבר הפסיקה לחשוב שהשמים נופלים ושהיא עומדת למות והתחילה לפקוד שוב בתי קפה שמגישים קפה ממסחר הוגן, בתי טבע וחנויות אורגניות וכן את האתר הזה.
הגמדו היא הילדה הכי מדהימה בעולם. מפאת השמרות מנאחס למיניהו אני לא אספר שום דבר על הרגלי השינה/האכילה/הפשפוש/הקשקוש עוד המדהימים שלה. שומכלום.
אני מאד גאה בעצמי על ה ליב"ח שלנו (עכשיו רק בגלל שאמרתי היא תחרבן לי על כל המיטה... אבל הייתי חייבת.

)
חוצמיזה אנחנו מדי פעם (פעם ביום בערך) צריכים להזכיר לה שהיא רק בת חודש ושבוע ושלא ברור לנו ביכ-לל לאן היא ממהרת.

|L||L||L||L|

אה, והרווחתי את זה ביושר:

!!!!

אה, והרווחתי את זה ביושר: !!!!
לגמרי ביושר...

מתה כבר לראות את הגמדת הנחמדת...

יום חמישי אנחנו באזורך - צפי לטלפון...

הגמדו היא הילדה הכי מדהימה בעולם
רק באתי לתת עדות שהכל אמת.

<איזה כיף לראות בבלוג שלך

>

<איזה כיף לראות בבלוג שלך

>
ואיזו שמחה עולה מבין השורות...

אה, והרווחתי את זה ביושר:

(כשהיא מכווצת שפתיים, מרימה גבות בפליאה, מדגישה סנטרים בהקשב, ועושה בגדול פרצוף של חבר פרלמנט בריטי)
אין פלא, מדובר בילדה חשובה מאוד

איזה כייף לכם!

תודה פו. (יו! פו!

) חוט, קומ"ג ואמאשל יקרות!
ותמרוש... יא אללה מה שעשית לי וללב הקטן והרך שלי שמתחבא מתחת להרבה שמיכות חורף...
תודה

טיפת חלב

^{עדכון חם מהשטח: במסגרת תכניתנו "השמים נופלים II" הגענו היום לקופ"ח אחרי שהצלחנו להמנע מלגשת למיון במהלך הלילה. זאת לאור כאבים דוחקים בנוסח עדות "מה שהכניס אותי לבית חולים מלכתחילה" שנמשכים משלשום בערב. אני נחה הרבה ומחכה שיגיע הCD עם הCT מהדסה, ולתור הדחוף שלי לאורתופד, אי שם בתחילת נובמבר. זאת מתוך נסיון לברר האם מדובר במקור גרמי לבעיות שחקר פנימי מעמיק לא העלה אפילו חרס (או אבן. בכיס מרה או כל מקום אחר)}

יאללה, טיפת חלב:
אז לאור זה שרצינו לברר האם המשקל הביתי שלנו אכן מדוייק והאם ייתכן שהקטנה העלתה כל כך הרבה נפח לגופה הצנום הלכנו בצעד חושש לטיפת החלב בקופת החולים שלנו. "מה כבר יכול להיות כל כך גרוע??" שאלנו את עצמנו בתמימות בעוד צעדנו מתמלא מעט יותר עזוז.
אז ככה. מסתבר שאנחנו הורים מזניחים ביותר מכיוון ש:

לא לקחנו אותה עד עכשיו לבדיקת רופא ילדים (כלומר, חוץ מהמאה שבדקו אותה חזור ובדוק בבית החולים בשבוע בו היתה מאושפזת)
לא עשינו לה חיסון לצהבת B (אה.. בה... ציגלה מה. מלמלנו משהו על החיסון הטבעי בהנקה.) ומסתבר שזה עד כדי כך אדיוטי מצידנו, כי "מכל החיסונים זה הכי פחות מזיק!" (וואלה. לוגיקה. עכשיו אני מחסנת. פשוט, העניין הזה...)
אנחנו לא יודעים באיזה סבון אנחנו מסבנים אותה (כאילו, Eau-De-TAP זה לא מספיק יוקרתי בשבילכם??)
אנחנו לא מקרצפים אותה יומיומית בבלנאום הרמל אלא משאירים אותה להתבוסס בזיעתה התינוקית (היא ממש לא מזיעה, נשבעים!!)
אנחנו לא מנערים לה את הראש באלימות מצד לצד בעודה צורחת מהצקות (פעם ראשונה ששמענו איך זה נשמע, ולא אהבנו) כדי לוודא שהיא ישנה פעם עם הראש לפה ופעם עם הראש לשם (דווקא מקפידים על העניין הזה, רק בלי הקטע של האלימות)
אנחנו לא מנקים לה עם כימיקלים בקפלים
אנחנו לא מנקים לה עם פטרו כימיקלים באיבריה המוצנעים
אנחנו ממש חמורי הדור, כי יש לה קשקשת מאחורי אזן אחת (בהזדמנות זו: איזה שמן יכול לעזור?)

אבל אנחנו ממש בסדר, כי

ה"כלכלה" שלה, זה הנקה, והבונגילה שוקלת 4,600 בשבוע השישי לחייה, וזאת אחרי שנולדה 3,002 וירדה למשקל המרשים של 2,680. (אריאל שרון, מאחוריך!)
ראשה גדל מהיקף 34 להיקף 38
ולמרות כל זאת היא ממש לא נראית כזאת בוציקית, כי היא נמתחת לאורך 54 סנטימטרים מרשימים.
בלי קשר לטיפת חלב, סתם כי זו אנקדוטה מענינת, כשהיא נולדה, כפות הרגליים שלה היו באורך 8 סנטימטרים. (אולסי פרי, מאחוריך!)

^{(בקשר לראש, לא להבהל, זה בגלל המולדינג ההיסטרי שהיה לה מהלידה)}

איזה שמן יכול לעזור?)
שמן שקדים או שמן זית. למרוח טיפה ואחרי דקה להעביר וישט עדין עם צמר גפן.
אצלנו יש קשקשת מאחורי שתי האוזניים כי אמא עצלנית.

חיסון מהנקה לא תופס לגבי צהבת, אבל תקראי על זה ב מדור חיסונים . גורמי סיכון לצהבת מתחילים בגיל 15 בערך (או בגיל שהילדה תתחיל לקיים יחסי מין, שאצלכם בטח לא יהיה לפני גיל 26, לא?)

והבונגילה שוקלת 4,600 בשבוע השישי לחייה
תיכף מכפילה משקל לידה זאתי

אני תופסת מחסה.

שאצלכם בטח לא יהיה לפני גיל 26 אפילו לא דקה קודם אם זה תלוי בי! (שתעשה מה שהיא רוצה ושיהיה לה לבריאות...מקסימום אני לא אשן בלילה. א סמול פרייס טו פיי.

)
חוצמיזה, יש לה כזאת מערכת יחסים חושנית וסוערת עם הציצים שלי, שקשה לי להאמין שמישהו יוכל לתפוס את מקומם.
אה. ו... מלמלנו משהו על החיסון הטבעי בהנקה
זכרתי שהייתה סיבה טובה, אבל במסגרת זה שזה נס שאני זוכרת כמה רגליים יש לי, זה מה שיצא לי במלמול.
מה שיותר מפתיע זה שהאחות האחראית לא התווכחה לרגע. עד אותה שניה היא בלבלה את המח בבטחון חוגג...

אויש, ניצן, את ממש מצחיקה אותי!

< ובלי קשר, את מרגישה טוב? כאילו, היית במיון, את יודעת...>

תרגישי טוב, ובבית.
ונשמע שהקטנטונת (?) עלתה על יופי של מסלול.

להורים מזניחים שכמוכם, אני יכולה לספר שלא קורה כלום עם הקשקשת הזו מאחורי האוזן, וכל עוד היא לא מציקה לילדה (ולרוב היא לא מציקה) אפשר גם לעזוב אותה בשלווה.

אני יכולה לספר שלא קורה כלום עם הקשקשת הזו מאחורי האוזן
מצטרפת להמלצה. אצלנו לקח לזה כמה חודשים טובים לעבור ללא התערבות.

תרגישי טוב, ובבית.

אני יכולה לספר שלא קורה כלום עם הקשקשת הזו מאחורי האוזן וזו בכלל סיבה טובה לא לבדוק מאחורי אזניים של תינוקות...

תחמושת לגבי חיסונים בפעם הבאה -
כן, אתם יודעים על הסכנות של צהבת B (מחלה שפוגעת בכבד, עלול להגיע עד השתלת כבד, אי אפשר לתרום דם...).
בחרתם שלא לחסן כי הסיכוי להדבק בצהבת B נמוך כרגע לדעתכם (היא עדיין לא מקיימת יחסי מין בלתי מוגנים, היא לא משתמשת במזרקים משומשים כאשר היא מזריקה, ואתם בכלל לא נוסעים איתה במכונית ככה שאין סיכוי שהיא תפצע קשה בתאונת דרכים ותקבל מנת דם נגועה, למרות מערכת הבדיקה הכפולה של מנות דם בארץ. ואם היא תקבל מנת דם נגועה, יש סיכוי זהה שהמנה תהיה נגועה באידס, ואז יהיו לכם צרות גדולות יותר).

<אלודאה מקווה שהציניות נשמעת היטב, והיא לא ממליצה בשום פנים להקלע לתאונת דרכים עם הילדה רק כדי לבדוק שאכן מסננים היטב את תרומות הדם>

לגבי החיסונים שאחר כך -
ברור לי שקראת כבר באתר הכל. אל תנסי בכלל להתווכח עם האחיות. שיטת ה'להגיע עם שארוול ומנשא' עובדת בדרך כלל. אם לא - פשוט תהנהני, תגידי שאת מבינה בהחלט את הדאגה של האחות, אבל לילדה ב-ד-י-ו-ק היה חום אתמול (או פריחה, או בכי בלתי מוסבר, או קקי רך מאד, או קשקשת מאחורי האוזן), ואת מעדיפה שלא לחסן אותה היום. מותר גם להרגיע ולהגיד שאתם בהחלט מתכוונים לחסן את הילדה, אבל רק מרווחים קצת את החיסונים כי היא מאד אלרגית, וצומחת לה קשקשת מאחורי האוזן כל הזמן.

<הו לא! חשפתי עכשיו את האסטרטגיה הסודית שלי לדחיית חיסונים בטיפת חלב!>

סיכוי מסוים, לא זהה.

כמובן.

(לפני שמישהי תקפוץ ותחפש את המספרים...)

אוף...
תראי מה עשית:
בעברית
מחקר אמיתי באנגלית

אוי, הצחקת אותי בלי הכרה...

אוי, הצחקת אותי בלי הכרה...
גם אותי

במיוחד כי היא מאד אלרגית, וצומחת לה קשקשת מאחורי האוזן כל הזמן שעדיין גורם לי לצחקק בכל פעם שאני קוראת...

סליחה? התינוק נושם?

לפני ימים מספר הסתובבתי עם אלודאה בלבן ועם נושקי במנשא. דיברנו על כל העניין הזה, עם השאלה שלעיל. הכיצד זה שאנשים מעזים בכלל לפנות אל הנושאות ברינה וכך הלאה, ואני אמרתי (בגאווה מסויימת) שאליי עוד טרם פנו. סיכמנו שזה כי אני נראית מאד מאיימת.
^{(זאת כי אני כבשה בעור זאב, if there ever was one) סיכמנו גם שבאופן כללי עדיף להיות כבשה בעור זאב מאשר כבשה בעור כבשה.}

בדרך פגשנו מכרה ששאלה אם אני מניקה, אז רטנתי "כן" ובלב סיננתי "איך זה בדיוק עניינך?"
(מצטערת אלודאה, אני באמת רגישה לשאלות כאלה:-S)

ואז זה קרה!
פסענו לנו מעדנות, אני, בחיר ליבי, וביתנו היקרה במנשא OTSBH ומפאת השמש הקופחת שמתי לה טטרה כאוהל מן הכתף.
אולי זה כי הדודה לא ראתה את עור הזאב כי היא באה מאחור, אבל היא ממש רדפה אחרינו וקראה לנו ממרחק...
"סליחה! התינוק נושם??"

תקעתי בה מבט רצחני, אמרתי "כן", עודי ממשיכה ללכת ומסבה ראשי ממנה. ולזוגי אמרתי "לא. היא מתה. אנחנו בדיוק בדרך לחברה קדישא."
כי יש להודות שלפני היות השאלה הזאת שאלה מטרידה, פולשנית, מציקה ועוד, הרי שהיא בראש ובראשונה שאלה מטומטמת.
כן, כן, מודה אני, לשאלה הזאת יש וריאציות יותר אכפתיות ויותר אינטיליגנטיות. נניח, בת הדוד החביבה "מגיע אליו מספיק אויר ככה?" או השכנה ממול "נוח לו ככה מקופל?" שיש להודות שלעתים באות ממקום חיובי ומתעניין. אבל בניסוח הנ"ל, צפון לא מעט חוסר מחשבה (וזה, ככה, בעדינות.) אולי היא חשבה שאם היא תשאל את זה מספיק מהר, אז אנחנו נגלה שה"תינוק" אכן לא נושם ונוכל לעשות לו החייאה על המקום ולהציל את חייו ואז יקראו למשטרה ויתנו לה פרס יקירת העיר ו א ת מ פ ת ח ה ע י ר כ פ ר ס ב א על הצלת חיי אדם. אולי אפילו יביאו את התזמורת העירונית? מי יודע...

^{ובכלל, זו תינוקת.}

לבסוף, אתמול בארוחת הערב התפתח דיון בלתי קשור בעליל ובו גיסתי (הנחמדה) התאוננה בדיוק על מה שלי מציק בכל סיטואציית התינוק הלא נושם: שאנשים בכלל מעזים לפנות אליך בדין ודברים שיש בו (לפעמים) לא מעט ביקורת. "שימי לו נעליים, זה נורא לא בריא ללכת יחף" נאמר מכל הלב ובאכפתיות יתרה לחברה שלי עם ילדהּ בריא-כפות-הרגליים-יותר-מכולנו. מעצבן לראות מסביב מלא כאלה. אז פצחתי בדברים שבהם הסברתי שלדעתי יש כשל באופן שבו אנחנו מתמודדים עם הנושא הזה. אנחנו מתגודדים יחדיו ("אנחנו" = אלה שחושבים שללכת לאדם אחר ברחוב ולהגיד לו איך ללכת, לנשום, מה ללבוש, אם להניק, מה לאכול ואיך לגדל את ילדיו זה טיפה לא מנומס.) מתלוננים שעושים לנו את זה וממשיכים לספוג. אלה "בצד השני" לא יודעים בכלל שזה מפריע לנו, כי "אנחנו" (אני והתולעים?) חושבים שזה לא מאד מנומס להגיד להם. במקום זה אנחנו מסננים איזו תגובה צינית והם הולכים לדרכם בתחושה שהם היו ממש בסדר ופשוט נתקלו במישהי נורא מגעילה. הם הלא אף פעם לא ילמדו ככה. אז אני החלטתי (ברמה התיאורטית

) שהכי נכון זה להסביר להם. שבפעם הבאה, במקום להזעיף פנים, או לענות תשובה מתחכמת, או להתעצבן, או לכתוב על זה ארוכות בבלוג לאנשים שמבינים אותי, אני אחזיר להם!

"את יודעת, זה נורא מגעיל לפנות לאדם ברחוב ולבקר אותו. אני מקווה שזה קרה לך במקרה ושלא תעשי את זה יותר. אני אומרת את זה רק כי אני דואגת לך, יש הרבה אנשים שחושבים שאת זקנה חטטנית ולא אומרים לך. אז כדאי שתדעי. אה, ואת, נושמת??"

אי אפשר לכתוב את כל זה בלי לכתוב שהמרגיעון שלי הוא "מילים טובות מסלקות עננים שחורים."
ואני יש אותי ענן קטן, אפור, ולפעמים סתם להוציא את זה ככה בחברת ידידים, מה שקרוי בפי העם "venting" עושה בדיוק את אותו האפקט.

אה, וגם, כל מי שקורא לסובלנות וסלחנות שיקרא את ילד איך קוראים לך ויגלה שגם האושיות היו פעם באותן הנעליים

זה רק שלב וזה עובר...

זו הייתי אני, למה אני פלוני אלמונית?? אולי כי מחקתי את הקוקיז?

המממ...

ואני יש אותי ענן קטן, אפור, ולפעמים סתם להוציא את זה ככה בחברת ידידים, מה שקרוי בפי העם "venting" עושה בדיוק את אותו האפקט.
זה אכן המקום

הגעתי לאחרונה לתובנה שאין מתיש ומתסכל מלהסביר את המובן מאליו.
אנשים פשוט צריכים את הזמן והמקום להגיע לזה בעצמם...ואז הרבה יותר קל

אני מתחילה לעבוד על זה... איך לאפשר את זה לאנשים, איך לא להתערב להם בתהליך הגילוי, לתת להם להנות ממנו, להרגיש שהם ממציאים אותו מחדש, שהוא שלהם.
זה עובד כמו קסם, אבל גיליתי שאני לא ממש יודעת איך להמשיך הלאה כשזה קורה

<אני מדברת דליתושית או עברית?>

|באהבה|

"את יודעת, זה נורא מגעיל לפנות לאדם ברחוב ולבקר אותו. אני מקווה שזה קרה לך במקרה ושלא תעשי את זה יותר. אני אומרת את זה רק כי אני דואגת לך, יש הרבה אנשים שחושבים שאת זקנה חטטנית ולא אומרים לך. אז כדאי שתדעי. אה, ואת, נושמת??"

את מצחיקה את...

מה שלי מציק בכל סיטואציית התינוק הלא נושם: שאנשים בכלל מעזים לפנות אליך בדין ודברים שיש בו (לפעמים) לא מעט ביקורת.

את יודעת, אני לפעמים תוהה, כמה מאתנו בלי להרגיש עושים בדיוק את אותו דבר, רק הפוך. כלומר להגיד לאם עם עגלה "את יודעת שאת יכולה לקחת אותו במנשא", בשיא העדינות והדחילו, ולגרום לה לרצות לחנוק את הזורמת המתמסטלת הזאתי עם העצות שלה שדורכות לה ישר על הדיסק הנפוח בחוליה L4.

כמה מאתנו בלי להרגיש עושים בדיוק את אותו דבר, רק הפוך
בהחלט, בהחלט עושים אותו הדבר...
וזה אכן בעייתי. גם הכוונות הטובות בעייתיות.

אני חושבת, שאחרי שלב מסוים ורכישת ביטחון בנושא מסוים, אף אחד לא מעיר יותר. כשהייתי אמא בת חודש עוד אמרו לי "שימי לו כובע, קר לו". מאז עבר חורף וחצי ואף אחד לא חשב לומר לי כזה דבר, וזה כנראה לא בגלל שהטמפרטורה בחוץ השתנתה או שהוא לבוש טוב, אלא שה"ויברציות" האלה חלפו מעלי - בנושא הזה (בנושאים אחרים שבהם אני קצת פחות בטוחה, סביר שיעירו לי).

אה, וכמובן - זה לא בא לרמוז שניצן לא מרגישה בטוחה בנושא המנשא

אולי רק שהיא הולכת עם המנשא מתוך גישה ש"אני רוצה לראות מי יעיר לי..."

להגיד לאם עם עגלה "את יודעת שאת יכולה לקחת אותו במנשא", בשיא העדינות והדחילו, ולגרום לה לרצות לחנוק את הזורמת המתמסטלת הזאתי עם העצות שלה שדורכות לה ישר על הדיסק הנפוח בחוליה L4
אני עשיתי את זה....
אבל לניצני, אז לא ממש נחשב......

אם לשאוב מההטרדות האחרונות - שאלת "מה, הוא עדיין יונק?" מזמזמת הרבה בזמן האחרון (דחילק - ילד בן רבע לשלוש. למה הוא לא אוכל דני שוקולד במקום חלב אם?)
כלומר, אפשר ומותר בהחלט להחזיר לדודה הנחמדה, אבל אפשר גם להגיד (ותודה ל LLL שלימדו אותי את הטריק המגניב הזה) - "כן, אבל זוהי בחירה שלי, שנובעת מהחיים שלנו, ורוב הילדים נגמלים בגיל מוקדם יותר."
והקטע הנחמד - זה עובד גם לגבי המנעות משוקולד, שינה משותפת, לתת מקום לבכי שלו, you name it.....

אני חושבת שזה שאנחנו פוגשים את שתי המשפחות מדי שבוע מאד מקשה עליי רגשית ופיזית ושאולי הגיע הזמן לשנות את זה. היה יופי שש שנים, זה התאים לשנינו, עכשיו זה כבר לא מתאים לי ועם תינוק יונק זה ממש טרטור מוגזם. הוא לא כל כך הבין מה כל כך קשה לי רגשית...

מה???
לראות את ההורים, את שניהם, כל שבוע, זה הרבה כשמדובר בהורים רגילים, ובלתי נסבל לחלוטין כשמדובר בהורים מרעילים.
הית תקופה שההורים של זוט היו בעמדת הרעלה (גרמו לי להרעיל את עצמי), והמינון המתאים בשביל לא לצאת מדעתי היה פעם בחצי שנה.
מה לעשות. כשאין ברירה אז אין ברירה.
פלא ששרדת את זה עד אז...

נ.ב. כתבתי משהו בבלוג שלי וחשבתי (גם) עלייך.

תזכרי שאני אוהבת אותך מאוד. ושזה לא תלוי-הישגים, למען השם

מה, באמת: אף פעם לא הוכחת לי כלום, לא נתת לי כלום, לא נהניתי ממשהו שעשית. לא עזרת לי כשהיה קשה לי, וגם שכחת, כמובן, לשאול מתי יום ההולדת שלי ולהביא לי בלונים זהובים במתנה.
ולכן אני אוהבת לאהוב אותך. אהבת חינם. על אפם ועל חמתם של כל גמדי ה"אבל הרווחתי את זה ביושר!"
לא הרווחת ולא נעליים.
ומגיע לך.
מגיע לך.
לא בזכות זה וזה וההוא.
בחסד.

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

תזכרי שאני אוהבת אותך מאוד. ושזה לא תלוי-הישגים, למען השם

_מגיע לך.
לא בזכות זה וזה וההוא.
בחסד._

מצטרפת

גמני, גמני

בנות, אם תמשכנה ככה, אני עוד אעז ואספר לכן את סיפור הלידה שלי...

(())(())

תעזי. מחכים.

תעזי. מחכים
גם אני...

וגם מצטרפת לשאר:
תזכרי שאני אוהבת אותך מאוד
_מגיע לך.
לא בזכות זה וזה וההוא.
בחסד._

גם ממני
<עדיין לא שאלתי אותך איך הלך עם הקרניו>

ואני אוהבת אותך כי אהבת את הסיפור שלי, וגם רצית ללמד אותי לרכב על אופניים.
וגם התלהבת מהשומשום כמוני.
זה נחשב בזכות או בחסד?

ומכיוון ש"החיוך ניתן בחינם אך ערכו לא יסולא בפז" -

קרניו סקרל (איך זה שעוד אין לזה דף??)

אתמול הלכנו בפעם השניה ללילך סבט. היא מקסימה, עדינה ונחמדה מאד מאד. נהר היתה שקטה כל הפגישה (כדרכה של נהר) והתבוננה בעניין במתרחש. בגדול, נהר מקסימה, קשובה וחייכנית, אבל פשוט לא בוכה. מדי פעם יש קיטור, אם לא קלטתי אותה בזמן כשהיא בעצם כבר די רעבה, אבל בגדול, חיוכים, רוגע להתקנא בו, ושלווה מדהימה.

לפני לילך היינו אצל חוט'קה. אני כבר לא זוכרת את הפרטים, רק שחוט'קה קלטה את מה שאני לא מעזה להודות בקול רם מרב שזה מפחיד אותי...
התינוקת שלי היא בכלל לא תינוקת. מספיק להסתכל לה לשניה לתוך העיניים הכהות והיפהפיות שלה כדי להבין את זה. ולא אוסיף.

אחרי כן הלכנו לטיפול אצל הפסיכולוגית (אוטוטו מסיימים טיפול;-)) הילדה הזאת הולכת לפסיכולוגית מגיל שבוע, לא הרבה יכולים להגיד את זה

בכולופן, היא ישנה שינה עמוקה בידיים שלי, וכמו שאני אומרת לפסיכולוגית שגם אני וגם יוד קצת מודאגים מזה שהיא לא מתלוננת על כלום ולא בוכה, נהר מתעוררת בבכי שלא שמעתי כמותו מרגע שנולדה. בכי עמוק, עצוב, בודד, נזקק. בלי שום פרובוקציה. לא קיטוּר, לא רעב, לא כאב, לא קור או אי נוחות, פשוט בכי.

"היא חלמה חלום רע" אמרה הפסיכולוגית שלא הפנימה כנראה שנכון לכרגע, זה מאורע חד פעמי שנהר תבכה... ואני אמרתי "לא, זה לא זה, רק רגע..." וחיבקתי את התינוקת שלי שבכתה בכי מר, הרגעתי אותה ואמרתי לה "הנה הגענו. נולדנו. אנחנו בעולם הזה."

וזהו, עבר. התינוקת הילדה הזקנה השלווה שלי עוד כאן, שופעת חיוכים ומתקשרת להפליא. מרגיעה את אמא ואבא שלה בעצם זה שבכתה.
לראשונה הרגשתי שהיא זקוקה לי מעבר לצורך בטיפול הנקה-החתלה-נשיאה-הרדמה. שרק אני יכולתי להרגיע אותה. שהיא לרגע קט היתה צריכה את אמא שלה ורק את אמא שלה.

יכול להיות שזה היה חלום רע באמת, חלום על הלידה שלה. אני משוכנעת שהקרניו גרם לזה. זה לא יכול להיות מקרה. הילדה בת שמונה שבועות ופתאום בוכה באופן חד פעמי?

טוב, אוסיף. אבל אל תצחקו.
אתמול החלטתי להפסיק לפחד, העזתי להסתכל לה עמוק בעיניים (ולראשונה היא לא רק הישירה מבט אלא התמקדה ונשארה איתי במקום להתחמק. כן. להתחמק.) ואמרתי לה שהיא בוודאי היתה מאד טובה בחייה הקודמים אם היא קיבלה אותנו, ושאנחנו אוהבים אותה.
^{האמינו לי, לי זה היה נשמע טוטאלי רידיקולוס אם מישהי היתה מספרת לי אותו הדבר על הבת שלה.}

^ואולי היא בכתה ונתנה לי להרגיש שהיא זקוקה לי כדי להרגיע אותי?

לפעמים היא מרגישה לי כמו סבתא טובה כזאת...
ילדה מדהימה.^

טוב, אוסיף. אבל אל תצחקו
לא צחקתי...

אמרתי לה שהיא בוודאי היתה מאד טובה בחייה הקודמים אם היא קיבלה אותנו, ושאנחנו אוהבים אותה.
היא מדהימה גם בחיים האלה וידעה שהיא בוחרת לה הורים מדהימים. את הורים הכי נכונים והכי טובים בשבילה...

ילדה מדהימה.
כבר אמרתי את זה לבד...

בא לי לחבק את שתיכן.

הילדה הזאת הולכת לפסיכולוגית מגיל שבוע

ואני חשבתי שהיא התחילה לפחות תשעה חודשים לפני כן:-D

(חוט'קה ממחשב אחר )

שברים

אתמול בלילה היו לי פלשבקים מהלידה. בכיתי שעות בגלל המיילדת הבתזונה מהביתחולים.
היא עשתה לי סטריפינג שוב ושוב בכל ציר. היא הכריחה אותי ללחוץ למרות שהתינוקת לא עברה את הספינות. היא הצליחה להערים עליי ועל שלושה מהמלווים הטובים ביותר שיכולתי למצוא. אני שונאת אותה שנאה עמוקה עם כל הגוף ורוצה שהיא תמות על מה שהיא עשתה לי.

שלושה ימים בבית היו ממש כיפיים.
הניתוח היה פשוט הכרחי. אין לי ספק בזה.

אבל השעות שבין ההגעה לבית החולים ועד ששכבתי על מיטת הניתוחים היו הסיוט הגרוע ביותר של חיי. לא משנה כמה התכוננתי, ובמי הקפתי את עצמי, הותקפתי ונאנסתי על ידי אשה ארורה שאני מאחלת לה רק רע. שלושה אנשים נפלאים לא הצליחו לשמור עליי, אני לא הצלחתי לשמור על עצמי, ואולי נהר ניצלה לבסוף, אבל היא נולדה עם אפגר 2/4 בגלל שלא עשינו את זה מהר מספיק, בגלל הארורה הזאת.

אל תצחקו.
לא צוחקת בכלל. אחרי אירועי התקשורת שהיו לי עם הקטנצ'יק, אני מאמינה לכל דבר שקשור בהבעה של תינוקות.

בכיתי שעות בגלל המיילדת הבתזונה מהביתחולים

כתבי לה מכתב...
כתבי שני מכתבים. אחד סוער שמגולל את כל מה שאת מרגישה בלי שום צנזורה. כולל קללות והכל. אחד יותר שקול, שמפרט בלשון נקייה מה היא עשתה ובמה זה נוגד דברים כמו כבוד האדם, חוק זכויות החולה וכולי.
אחר כך תראי אם את רוצה לעשות בזה שימוש - לשלוח לה שתדע איך היא נתפסת כאכזרית (מן הסתם היא סבורה עד היום שהיא עזרה לך...), לשלוח לממונים עליה כתלונה, או לשים במגירה ולהוציא את זה שוב בעוד שנה.

הותקפתי ונאנסתי על ידי אשה ארורה

כתבי. כתבי לנו, אם קשה לך לכתוב לעצמך. כתבי עם מישהו שיחבק אותך אחרי שתסיימי. או לפני. או תוך כדי.

לדבר. לדבר. לעקוף את מחסום ה"לא נעים לי" שסותם את הפה לכולנו במצב הזה. להודיע לכל העולם: אני לא מוכנה להתבייש בכך שמישהי תקפה אותי. אני לא מוכנה לשתוק ולהשתיק. אני לא מוכנה להיכנע למסר ש"על זה לא מדברים". אין "לא נעים".
את הקבורה-בחיים הזאת אני לא אסבול.

אוהבת אותך

אוהבת אותך
גם אני...

קצרים

"איזה מסכן!"

אמא לבתה.
באותה העת היתה הבת לפותה אל עגלת אחיה בידה על ידי האמא. שניות ספורות קודם לכן היא הצביעה על נהר במנשא ולחשה לבת: "תראי! תראי!"

"אוי "

הרופא שלי, לי.
אחרי שעניתי לשאלה "מי היתה המיילדת שלך?"
^{הוא עבד שם בבית חולים כרופא מיילד בכיר בעבר.}

"אתם חייבים להצהיר אבהות!"

חמותי לאישי.
זאת אחרי מסע שכנועים מפרך ולוהט לרשום אותו כאביה מאשה שעד היום לא היה לה ממש אכפת אם נצהיר שאנחנו נשואים.
אמרתי לה בצחוק "את פוחדת שאני אברח לך עם התינוקת??"
ואילו יוד טוען שהיא פוחדת שהילדה תחיה במחשבה שהוא איננו אביה. בטוח שזה יקרה לה, כי כאלה אנחנו, קונפורמיסטים וחיים בטלנובלה.

"את יודעת, זה נורא לא יפה לדחוף את האף שלך לעניינים של אנשים אחרים."

עתידי.
אני, בחיוך מנומס לכל מי שתדבר איתי על המנשא.

אגב, אותה טרחנית חטטנית מ"התינוק נושם" ראתה אותנו שוב שבוע אחרי כן והביטה עלינו מעבר לכתפה כמה פעמים במבטים מלאי דאגה. אותי מסקרן אם היא נסתה להריח. הלא אם אנחנו סוחבים תינוק לא נושם כבר לפחות שבוע, זה בטח לא נעים...

_"את יודעת, זה נורא לא יפה לדחוף את האף שלך לעניינים של אנשים אחרים."
עתידי.
אני, בחיוך מנומס לכל מי שתדבר איתי על המנשא._
אני יכולה להוסיף לך עוד כמה...

ולגבי האבהות - הבנתי דווקא שאחרי איזשהו זמן עושים בעיות לרשום - לא זוכרת כמה..
אז אם באיזשהו שלב הוא כן רוצה להירשם ברשימות הרישמיות כאביה הרישמי אולי לא כדאי לחכות הרבה מדי..
היה כאן פעם דף על זה נדמה לי...

_"אוי "
הרופא שלי, לי.
אחרי שעניתי לשאלה "מי היתה המיילדת שלך?"
הוא עבד שם בבית חולים כרופא מיילד בכיר בעבר._
לא יודעת מה לומר..
'אוי' יהיה תמציתי מדי לכל מה שאני רוצה להעביר לך..

לגבי האבהות - שאלת תם: לא יכולות להיות בעיות בירוקרטיות עקב אי-היותו-רשום-כאביה?
אני מתכוונת לבעיות כשהוא לוקח אותה לקופ"ח (בדיקה שגרתית

) או בי"ח (לא עלינו)?, רושם אותה לכל מיני מקומות (אני יודעת שבי"ס מוקצה, אבל מי יודע....).
נראה לי גם שבגיל מאוחר עלולים לדרוש בדיקת אבהות.
ואולי אני סתם שבויה במיתוסים (אנחנו, כידוע, נשואים כדת וכדין, למרות שחוגגים את יום הפגישה ולא את אותה מסיבה בתאריך שרירותי...).

ולגבי האבהות - הבנתי דווקא שאחרי איזשהו זמן עושים בעיות לרשום - לא זוכרת כמה..
אחרי שנה. אם לא תרשמו קודם ידרשו שהאב יעשה בדיקת ד.נ.א להוכיח את אבהותו (על חשבונכם).

ניצני, רק שתדעי שאני קוראת ונפעמת. נהר בחרה בהחלט זוג הורים מדהימים.

הותקפתי ונאנסתי על ידי אשה ארורה שאני מאחלת לה רק רע

אלוהים יודע מה מוביל נשים כמוה להפוך למיילדות כל כך גרועות, או להפוך למיילדות בכלל ):<

התינוקת שלי היא בכלל לא תינוקת. מספיק להסתכל לה לשניה לתוך העיניים הכהות והיפהפיות שלה כדי להבין את זה.
אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת על הרוגע שלה, גם הבת שלי לא בכתה כמעט בהתחלה ואני זוכרת שזה הטריד אותי למרות שאף אחד לא הבין למה. תהני מזה, זה לא ישאר כך לתמיד היא תלמד לבכות.

אה... [אנחה ארוכה]
הרגע גמרתי לקרוא את הדף שלך בנשימה אחת [ארוכה ארוכה].
מדהים. את מדהימה.
וזה חוץ מהעובדה שגם אני קראתי אותך והתחלתי לכעוס על אמא שלי (פתאום נזכרתי במשהו מ-א-מ-ם: כשבתי הבכורה היתה בת שנה בערך, אמא שלי - אמא שלי! - אמרה לי משהו מפתיע להדהים, פתאום: היא אמרה: "איזו אמא נהדרת את! הלוואי שלי היתה אמא כזאת!" ואני חשבתי לעצמי: "הלוואי שלי היתה... וכמה מעניין שהיא לא חושבת לרגע על הזווית הזאת...").

וזה חוץ מהעובדה שהצחקת אותי לגבי ניו זילנד.
אני כנראה ממש חוצנית, כי אני מאלה שמתנהגים ככה גם בארץ. אולי זה מפני שלפני שאני "ישראלית" אני "מהיישוב", אותה קבוצת מיעוט נשכחת שנהגה להתנהג כמו בני אדם.

הרגע גמרתי לקרוא את הדף שלך בנשימה אחת [ארוכה ארוכה]. טוב, כמעט.
אין לי איך לסכם את שלל הרגשות שהדברים עוררו בי.

תודה על כל המילים החמות והמרגשות.
ברכה על ראשכן...

ניתוח

אל חדר הניתוח הגעתי כמעט באפיסת כוחות. נותר בי רק מעט כח להמשיך ולהלחם ללא לאות בכל נסיון ליילד את נהר לידה מכשירנית. כשאחז בי הסניטר המקסים והושיב אותי לקבל את ההרדמה הספינאלית (זריקה לתוך תעלת השדרה ולא מעליה, מעט יותר גבוה בחוליות ועם חומר אלחוש אחר - לא לידוקאין כמו באפידורל) הרגשתי עוד ציר לחץ אחד חזק במיוחד ואז המרדים ניגש לנקות את הגב שלי. את הזריקה הוא החדיר כשכבר כמעט והתחיל הציר הבא וסיים להזריק את החומר בעוד שהשדר המוחי מתפוגג לאלפי רעידות אלימות בפלג הגוף העליון.

הסניטר שעד אותו רגע חיבק אותי והניח את ראשי על כתפו, השכיב אותי על הגב ממלמלת "תודה... תודה...." בעיניים לחות. החדר הפסיק להיות מטושטש והזוי, צפצופי המכונות חדלו להיות מרוחקים ועמומים. הכל היה מאד דומה לתיאורים הטלויזיוניים של חזרה מן המתים. הוילונות הירוקים הורמו לגובה רב מאד. יוד הוכנס אל החדר מרוגש ונסער, לבוש בבגדים ירוקים ואחז בידי. הוא אומר שהייתי כחולה מקור ורעדתי בלי שום שליטה.

ואז הוציאו אותה.

דממה.
.
.
.
.
.
.
דממה.

"למה אני לא שומעת אותה בוכה?" שאלתי את יוד. והוא הביט בי מבולבל. רק למחרת הוא סיפר שהוא בכלל לא הבין שהיא בחוץ ולא ידע מנין הגיעה השאלה הזאת בכלל. _{אז הוא גם סיפר לי שהיא נולדה עם אפגר 2/4 והצליחה לנשום עצמאית רק לאחר שש דקות.} הוא ניסה לעמוד כדי לראות מעבר לוילון והמרדים אחז בכתפיו והושיב אותו. שניות לאחר מכן שמענו בכי חלוש והמיילדת (יימח שמה) עברה לידי בחטף. היא העבירה יצור אנושי זעיר ולבן כמוות ליד הלחי שלי לפחות משניה ואמרה "מזל טוב, יש לך בת."

רגע, בת?

העיניים הטובות של יוד הביטו בי והוא אמר ברכות "כן. יש לנו בת."

תוך שניה התעשתתי ואמרתי לו "לך איתה! לך איתה!! לך איתה!!!!..." והוא הלך. נשארתי לבד בחדר הקר מרגישה את כל מה שקורה מעבר לוילון, ולא כואבת דבר.
לא החזקתי אותה, לא נישקתי אותה, לא הספקתי אפילו לראות את הפנים הזעירות שלה. האשה הרעה היתה הראשונה לאחוז בה בידיים הפוגעניות שלה ולקחת אותה לתוך קופסת פלסטיק גדולה.

"מה זה הדימום הזה?" - "לא יודע, זה נראה לי ורידי." - "מאיפה?" - "תיכף נראה."
המרדים קיבל טלפון, עוד רופא קיבל טלפון מעבר לפרגוד. שגרת יום עבודה, מדי פעם האשה מתקשרת. אז מה עם כל מערכת הרביה שלי פרושה וחתוכה לפניכם, דימום, לא דימום, לא פחות חשובה מערכת היחסים עם האשה!
"אתה חושב שזה זה?" - "נראה לי." - "טוב, אז תסגור אותה."

"נראה לי"?!?

סגרו. ואני רועדת. הסניטר הנחמד לקח אותי להתאוששות, חמותי מצטרפת לנסיעה. מסתבר שהאיש התקשר אליה כשלקחו אותי לניתוח. הוא כבר לא יכול היה לשאת את הכל על כתפיו לבד.
בסיום שעה וחצי של התאוששות לקחו אותי למחלקת יולדות בסיכון גבוה. ביקשתי לראות את נהר. אמרו לי "אין שום בעיה, שיביאו לך אותה לפה." אמרתי "היא בטיפול נמרץ ילודים." אמרו "אה, אז אי אפשר."
התחננתי. דיברתי על ליבם. ביקשתי שיקחו אותי עם המיטה. הכל היה לשווא.
^{הם בכלל לא ידעו שהיא בט"נ, כי היו להם טעויות בגליון. אבל זה סיפור ליום אחר.}

תשע שעות. אני מדממת ורתוקה למיטה, לא ישנה. אני לבד, היא בקופסא, אוכלת 5CC תמ"ל במזרק בידיים של אבא שלה, ואפילו אין לי תמונה שלה בראש כדי לנחם אותי, מגע מינימלי, ליטוף קטן, חיבוק אוהב, נשיקה, משהו שיחזיק אותי את השעות הארוכות האלה עד שראיתי אותה. רק תמונה חטופה של יצורון קטנטן ולבן לבן. יוד חזר לחדר שלי. "איך עזבת אותה?!" התרעמתי. הוא אמר שהיא בקופסא ישנה ושהוא הרגיש שיותר חשוב שהוא יהיה איתי ושאני לא אהיה לבד.

כשעברו שבע וחצי שעות התחלתי להפעיל את האחיות שאהיה מוכנה לצאת אל נהר מהר ככל האפשר. סניטרית לקחה אותי להתקלח. חמישה צעדים ארוכים כאורך הגלות בין המיטה למקלחת. בקושי מרימה רגל כדי שילבישו אותי בתחתוני רשת. בארבע לפנות בוקר ונהר בת תשע שעות יוד לקח אותי בכסא גלגלים כולי רועדת, כואבת ומדממת, מרגישה כל רווח בין המרצפות מהמחלקה שלי למחלקה שלה.

התנקיתי למשעי בכניסה לפגיה, גולגלתי אליה, הכסא מתמרן בקושי בין האינקובטורים, החוטים והצינורות שיוצאים מן הגופים הקטנטנים.
כל כך קטנה... הנקתי אותה. היא תפסה for dear life.
אמיצה שלי... סליחה... סליחה על הכל...

אחרי שלושים דקות יחד נלקחתי שוב ליולדות בסיכון, וחיכיתי ערה וטרוטת עיניים לבוקר ואח"כ לצהריים, שישחררו אותה סוף סוף מטיפול נמרץ, שניקח אותה אלינו לביות מלא....

קוראת.

וואוו, מה שעבר עליכם !

קצת מודאגים מזה שהיא לא מתלוננת על כלום ולא בוכה,
גם אצלנו היה ככה, עד כמעט גיל שנה.

ניצני, יש בזה מעין קריסה של כל התוכניות ללידה ואגינלית, מילא טבעית, מילא ביתית. אבל מאידך- הרי זו הצלת חיים!
ומה השיעור שנהר העניקה לך...בינך לבין עצמך...
אני <סליחה על ההדחפות> עדיין מתרגלת את השיעור שליה העניקה לי בדרך הלידה שלה. להרפות. להרשות לעצמי להישלט ע"י הנסיבות, החיים או הגורל, ולנסות ללמוד להפיק מכך את המיטב.
@}

ועוד אחד, ועוד אחד. וטוב שאת מצליחה לתת לזה לצאת. אפילו אם בחלקים. תוציאי הכל, גם את מה שלחשת לי, ושאולי לא נשמע הכי טוב - אבל אסור שישאר אצלך.

|דמעות|

את כבר יודעת מה אני חושבת.

אבל את לא יודעת מה אני מרגישה.

אמיצה שכמותך

רואה את הנקודה הכתומה שלך שמך בג'ימייל שלי וחושבת עלייך.
מקשיבה

"איך עזבת אותה?!" התרעמתי. הוא אמר שהיא בקופסא ישנה ושהוא הרגיש שיותר חשוב שהוא יהיה איתי ושאני לא אהיה לבד.
בסיטואציה כזאת צריך שלושה בעלים: אחד אתך, אחד עם התינוקת, ואחד שיחליף את האחרים למנוחות, ויתווכח כשצריך עם הרופאים...

קוראת בנשימה עצורה ודומעת...לא מאמינה איזה גיהנום עברת.