ככה זה כשיש שניים

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידת תאומים, דף סיפור לידת פג}

[ני_קי*]

זהו סיפור הלידה הראשונה שלי שהייתה מזמן- מזמן. מתוך קריאת סיפורי לידה עלה אצלי הצורך לספר אותו.
אתחיל מהתחלה: אחרי שנים של חיפוש, בדרך פלא ממש מצאתי את האיש המיועד לי ונישאתי לו במהרה.
הייתי שיכורה מאושר- מאד רציתי להיות אמא אבל מרב אושר לא העזתי לחשוב שמגיע לי כ"כ הרבה בבת אחת וגם לא היה זה צורך נואש להיות אמא מיד (הייתי רגילה לייחס חשיבות רק לצרכים הנואשים שלי). ציפיתי שזה יקרה תוך, נגיד, חצי שנה..

אחרי שהיינו נשואים חודשיים שמתי לב שאני סובלת מכל מיני מיחושים משונים- מין משהו לא ברור, אבל ברור לי שמשהו קרה. כששיתפתי את אישי הוא מיד אמר- אולי את בהיריון? אני הכחשתי (הייתי שבועיים ומשהו אחרי ווסת).
התקשרתי לחברה טובה ושאלתי האם אחרי חתונה אמורים לחוש כל מיני מיחושים וחולשות והיא אמרה שזה נשמע לה היגיוני, אבל אולי אני פשוט בהיריון? הכחשתי שנית וסיפרתי ועוד חברה שאני לא מרגישה כ"כ טוב וגם היא אמרה לי שאולי אני בהיריון...
אחרי שהווסת איחרה בשבוע, בחיר ליבי הציע לי לעשות בדיקה ביתית, אבל לא ידעתי מה זה הבדיקה הזאת ואיפה משיגים אותה. לבסוף השגנו אחת.
הבדיקה הייתה חיובית, אבל אני החלטתי שהיא מקולקלת. לקח לי זמן לקלוט שהיא באמת חיובית. קבעתי תור לרופא לעוד שבועיים, הרופא שלח אותי לאולטרסאונד ושם בישרו לי שיש לי תאומים.
הייתי כל כך בהלם מזה שאני בהיריון שהעובדה שיש לי תאומים לא ריגשה אותי במיוחד באותו רגע- הרגשתי שאני חיה בסרט.
התקשרתי לאיש ובישרתי לו את הבשורה והוא אמר לי :תפסיקי לעבוד עלי. לקח לי זמן מה לשכנע אותו שיש לנו תאומים וכשהוא השתכנע לבסוף- פרץ בצחוק פרוע ומאושר.
כל הדרך הביתה בהיתי בתמונה מהאולטרסאונד בסתר, כאילו שמישהו באוטובוס התעניין בזה. זה היה סוד כמוס הכי נפלא שהיה לי אי פעם. רציתי שהוא יהיה רק שלי בינתיים...

[ני_קי*]

הייתי מאושרת, אבל גם נפחדת: אולי זה לא מגיע לי, אולי משהו ישתבש, אולי זה רק חלום...
לא גילינו על ההירון כמעט לאף אחד (חוץ מהחברות שהתייעצתי אתן קודם וההורים משני הצדדים) ועל התאומים לאף אחד.
הקאתי המון (כמה פעמים ביום כל יום), הרגשתי נורא באופן כללי אבל לא היה אדם מאושר ממני בעולם.
הייתי מקיאה מכל דבר- ריח שלא היה נעים לי (למשל, לא יכולתי לסבול ריח של תירס), נסיעה, אוכל, נשיקה מהאיש- זו היתה הנוראה מכל הסיבות האחרות כי הכרנו כ"כ מעט זמן והוא היה אמור לקבל את הדחייה שלי באהבה- הוא באמת קיבל, אבל אני בכל זאת הרגשתי קצת אשמה.
חיכיתי עם סטופר ביד שהבחילות יעלמו בסוף החודש השלישי, כמו שהיה כתוב בספר ועל זה נאמר: חה-חה-חה...
אז זהו שהן לא עברו עד החודש השביעי.
קניתי ספר היריון- "מה לצפות כשמצפים לתינוק", כל שאר הספרים הביכו אותי בגלל תמונות חושפניות מדי לדעתי אז (היום זה כבר לא מביך אותי כ"כ) וקראתי אותו בהנאה רבה, לאט-לאט, כדי שלא ייגמר (תמיד כשאני נהנית מאד מספר, אני מושכת קצת את הסוף ולא קוראת בבת אחת- שלא יגמר).
רק בסוף החודש החמישי "ראו עלי", האיש היה מודאג ושאל את הרופאה (עברתי לרופאה אחרת כי הראשון היה אנטיפט) האם זה לא בעייתי שלא רואים עלי- אז הרופאה הרגיעה אותו ואמרה שהתינוקות גדולים ומתפתחים מצויין ואין מקום לדאגה ו"ככה יהי לה יותר קל לסחוב". כנראה שגם הוא חיפש אישור לכך שההיריון אמיתי וגם אני רציתי שיראו כבר את הבטן כדי שאוכל לשוחח על ההיריון עם אנשים בחופשיות, מאד רציתי לחלוק אותו עם אנשים סביבי, במיוחד עם נשים שהיו בהיריון איתי ביחד.
אני לא רציתי לברר את מין העוברים, אבל האיש היה מאד סקרן, אז גילינו- שני בנים.
עכשיו זה היה חצי סוד- כולם כבר ידעו על ההיריון , אבל לא על התאומים.

[ני_קי*]

הייתה לי חברה בהיריון שהתאריך שלה היה בערך חודש לפני, דיברנו, תכננו לידות טבעיות, מצאנו מדריכת הכנה ללידה.
הבעיה כשלא רוצים לגלות שיש תאומים זאת השאלה "מתי את אמורה ללדת?" או "מה התאריך שלך?" כי מצד אחד התאריך שכתוב בכרטיס הוא משהו אחד ומצד שני לידות תאומים מתרחשות בממוצע בשבוע ה36- אז בהתחלה הייתי מגמגמת עד שהחלטתי שאני אלד בערך אחרי חנוכה (שבועיים לפני ה"זמן").
לילה אחד אי שם בשבוע 28 הרגשתי ממש רע- שילשלתי, הקאתי ולא יכולתי למצוא שום תנוחה נוחה. קיטרתי לאיש והוא הציע שניסע לרופא.

בבוקר נסענו לרופא. אני רוצה לציין שעד ההיריון בחיי הבוגרים המפגש שלי עם רופאים שאף לאפס- במקרה של דלקת ריאות חמורה, למשל, הגעתי לרופה אך לא הרבה מעבר... השתדלתי להמנע מתרופות: מאקמול ועד אנטיביוטיקה. הקפדתי על תזונה יחסית בריאה. לא היה לי משהו נגד רופאים- פשוט לא חשתי צורך לפגוש אותם.
הרופא אמר שכנראה זה קילקול קיבה. אמרנו לו שאני בחודש שביעי אז אולי זה קשור להיריון- הוא אמר שאין שום קשר. אמרנו לו שיש לי תאומים- הוא אמר "אז מה?". הוא לא עשה מוניטור, הוא לא בדק כלום- רק התרשם מהתיאור שלי (היום זה מקומם אותי ממש, אבל אז לא ידעתי מספיק) ונתן לי הידרן, כדי שאני לא אתייבש. כששאלתי אותו האם לא כדאי להגיע לבית חולים (כבר לא יכולתי לעמוד בשקט- הלכתי במקום מרב אי נוחות) אז הוא עשה לנו טובה ואמר שאם אני ארגיש ממש רע (ואיך אני מרגישה עכשיו!?) או אתייבש הוא יתן לנו הפניה למיון כללי.
הלכנו. בדרך האיש קפץ למכולת לקנות קצת אוכל. אני המשכתי לצעוד במקום ליד המכולת כי היה לי מחניק בפנים- העברתי את משקלי מרגל אחת לשניה, הייתי בתוך הכאב. אישה אחת שאלה אם אני צריכה עזרה, אמרתי לא תודה (הרופא הרי אמר שזה שום דבר). ואז פתאום התעצבנתי על בחיר ליבי שאסף מצרכי מזון בנחת (הרופא הצליח להרגיע אותו) כשכל כך כואב לי ושאגתי עליו שיפסיק ויבוא מיד ויקח אותי הביתה מהר, כי אולי שם יכאב לי פחות.
בבית לא כאב פחות. ניסיתי לשתות את ההידרן והקאתי. לא מצאתי שום תנוחה נוחה.
התקשרה מכרה טובה ושאלה מה קורה. הייתי בדיוק בציר (רק שלא ידעתי את זה- עוד לא הגעתי למקום הזה בספר כי קראתי רק על החודש שאני נמצאת בו) אז אמרתי שכואב לי אבל הרופא אמר שזה שום דבר. היא סיפרה איך פעם מזמן בחודש שביעי היה לה דימום בלי שום כאבים ואיך היא הייתה רגועה והתארגנה בנחת לבדיקה בבית החולים וכשהגיעה לבית החולים- התינוק כבר היה מת. (כאן אני צריכה לשתול את התמונה האקספרסיוניסטית הזאת עם האיש אחוז האימה- "הצעקה" נדמה לי שקוראים לזה)הבטחתי לה שאני נוסעת לבית חולים עכשיו (נכנסתי לפאניקה בגלל הסיפור). שאגתי על האיש "אנחנו נוסעים לבית חולים!" ונסענו.

שמתם לב שעד כה שאגתי כבר פעמיים? וזה לא אופייני לי.
הגעתי לבית החולים למיון כללי- רק ראו אותי ומיד נשלחתי למיון יולדות (אני? מיון יולדות? אבל יש לי עוד המון זמן!)
במיון יולדות ישבתי הרבה זמן בחדר הקבלה לבד (אין כניסה לבני זוג), צפיתי (בלי כוונה) בלידה של אישה שהגיעה עם התינוק כמעט בחוץ, העברתי את המשקל מרגל לרגל... ראיתי את כולן מקבלות יחס לפני.
אני מתמודדת עם כאב בפנים (ההתמודדות היא בפנים) אז האחיות דרגו אותי בתחתית סולם העדיפויות כי נראיתי שלווה יחסית. הבנתי את זה רק אחר כך כי הייתי בתוך עצמי בזמן ההמתנה.
אחות אדישה חיברה אותי ללא מילים למוניטור (שלושה מתמרים- לא סתם!) ואז ראיתי את עיניה שהיו אדישות קודם מתרחבות. היא רצה לקרוא לרופא (עדיין לא הבנתי מה קורה), הם הביטו בדאגה בדף שהשתלשל לו מהמכשיר, הורידו את המוניטור והאחות נתנה לי בגדים של בית חולים.
שאלתי מה קורה ההיא אמרה לי שיש לי צירים סדירים כל שתי דקות ותכף הרופא יבדוק אותי ויעבירו אותי ככל הנראה לחדר לידה.
הרופא בדק אותי. הוא היה מתחשב ולא הכאיב.
הגעתי לחדר ללידה.
בחיר ליבי הגיע עם דמעות בעיניים וללא מילים- פשוט לא חשבנו על האופציה הזאת של לידה מוקדמת.

[ני_קי*]

למי שלא מכיר את חדרי הלידה בסורוקה אז "חדר לידה" זה שם יומרני משהו לצינוק קטן מאד, המופרד מהמסדרון עם וילון. יש שורה של תאים כאלה לאורך המסדרון.
אני קיבלתי עירוי נוזלים והרגשתי את כל המתח שהיה כלוא בגופי מתפוגג וכמוזיקת רקע שמעתי שלוש לידות און-ליין: יולדת אחת צעקה בערבית אז לא הבנתי כלום, יולדת אחרת קראה לאמא שלה והשלישית צרחה נורא וכשהתינוקת יצאה (שמעתי את המיילת אומרת לה ישי לה תינוקת) היא קיללה אותה וגם את אבי התינוקת בקללות שלא אשחזר כאן.
האיש היה בטראומה. אני דווקא התאוששתי.
אחרי שהיינו כמה שעות לבד הגיע רופא ואחרי שאישי היקר דרש הסברים ודחוף הסביר שעכשיו יש לי צירים רק כל עשר דקות אז אולי אני לא אלד היום והם יתנו לי חומר שנקרא מגנזיום כדי לעצור את הצירים וגם צלסטון להבשלת הריאות לעוברים. הוא אמר לנו שבשלב זה של ההיריון ועם הערכת משקל טובה כמו שלנו (קילו לכל אחד) יש סיכויי השרדות יפים מאד.
האיש שאל למה אנחנו בחדר לידה אם אנחנו לא בטוח יולדים- הרופא ענה שאין מקום בחדר צירים.

אחרי עוד כמה שעות העבירו אותי לחדר צירים. שכחתי לציין שכל הזמן הייתי מחוברת לאינפוזיה ולמוניטור.
כבר לא הרגשתי צירים (אבל המוניטור עדיין כן) אבל התחלתי לחוש אי נוחות בגלל היותי מחוברת לכ"כ הרבה חוטים ותקועה בשכיבה. רציתי לקום לפיפי אבל האחות לא הרשתה והביאה לי סיר.
בינתיים באמת הזריקו לי צלסטון ושמו לי מגנזיום בתוך העירוי ולקינוח קיבלתי גם פטידין שגרם לי לשקוע בשינה.
מדי כמה שעות התחלפו המשמרות, דיברו לידי מעל הראש שלי, בדקו אותי בלי לבקש רשות. שיא השיאים היה כשרופא אחד בדק אותי בסוף המשמרת ואחרי עשר דקות בא עוד אחד לבדוק אותי בתחילת המשמרת- זה העיר אותי סופית והודעתי לו שהוא לא בודק אותי כי אם לפני עשר דקות הייתה לי מחיקה של 80% ופתיחה של סנטימטר ולא קרה בינתיים שום דבר דרמטי- אז אין טעם לדחוף ידיים. (בחיים לא דיברתי ככה לרופא)

אחרי יממה עם כל החוטים וצירים כל עשר דקות שרק המוניטור הרגיש- שוחררתי למחלקה.
אחרי שעתיים שוב הכל חזר ובגדול אבל הייתי כבר יותר חכמה אז הלכתי לאחות ואמרתי לה ששוב יש לי צירים. היא שאלה אותי מה גרם לי לחשוב כך. ההסבר שלי, שזה כבר קרה לי קודם, לא הניח את דעתה- היא אמרה שאם היו לי צירים לא הייתי נראית ככה...
דרשתי מוניטור והיא הסכימה בחוסר רצון בולט. באמת חזרו הצירים כל שתי דקות.
חזרתי לחדר צירים.חוברתי לכל החוטים בחזרה. הצירים נרגעו תוך כמה שעות (אבל למוניטור עדיין היו צירים כל עשר דקות פחות או יותר)יום אחר כך הרגשתי שאני לא יכולה לנשום (בינתיים גם אמא שלי הגיעה) וסיפרתי לאחות. היא אמרה שזה מהלחץ. אני בכל זאת לא יכולתי לנשום אז קראתי לה עוד פעם והיא נתנה לי מסיכת חמצן שעזרה קצת. אמרתי עוד פעם שאני לא יכולה לנשום ואז הגיעה רופא שהזדעזע מזה שאני מחוברת לעירוי נוזלים כבר יומיים כמעט ברצף ואמר שזה ביחד עם מגנזיום יכול לגרום לבצקת בריאות.
נשלחתי לצילום ריאות. באמת הייתה לי בצקת. קיבלתי כדורים משתנים. שוחררתי מהאינפוזיה. חזרתי למחלקה.
באה אחות עם קטטר- זה כ"כ הפחיד אותי שלמרות שאני ממושמעת בדרך כלל אמרתי לה שאני לא רוצה ושאני יכולה לעשות לבד- אז היא הביאה לי סיר (כמו שקרה כבר קודם).
חזרתי לנשום רגיל ורציתי הביתה- מיציתי את הבית חולים סופית. אמרו שצריך לעשות א.ק.ג.לי ואקו לב לעוברים כי מי יודע מה גרם לי לקשיים בנשימה (אני עד היום לא מצליחה להבין את המהלך הלוגי הזה אולי פיספסתי משהו).
חיכינו יומיים לתוצאות וחזרנו הביתה. הובהר לי שאני בשמירת היריון וצריכה להתייצב לביקות כל שבוע.
היינו שוב חופשיים (אני לא יודעת איך בדיוק מרגיש אסיר שמשתחרר, אבל נדמה לי שהרגשתי כמו אסיר שהשתחרר מכלא) ומאושרים.
הדבר הטוב שיצא לי מזה זה ההבנה המבריקה כי הרופאים הם בני אדם ממש כמוני (ולא מין אלילים חשובים כאלה) והם טועים ודי הרבה כי כל אחד למד את החומר בצורה שונה וכל אחד לפי יכולתו.
גיליתי שאני יודעת מה קורה לי גם בלי מכשיר שיוכיח את זה.
גיליתי גם ישי רופאים לא נחמדים בכלל וגם אחיות לא נחמדות ,במיוחד באמצע הלילה, כי עד אז הייתי בטוחה שאנשי הרפואה הם מין מלאכים (ברובם המוחלט לפחות) שכאלה.
הכרתי טוב יותר את הילדים שלי- יכולתי לחוש בכל אחד מהם בנפרד, ידעתי איפה כל אחד התמקם לו (מרב בדיקות אולטרסאונד), פתאום הם היו תינוקות אמיתיים בשבילי, דיברתי אתם...

[ני_קי*]

באנו כל שבוע לביקות. למוניטור כל פעם היו צירים (אני חשתי התכווצויות נעימות כל הזמן), כל שבוע נשלחתי לאשפוז, קיבלתי עירוי נוזלים, עוד קצת צלסטון, השתחררתי. עד שפעם בביקורת היה רופא שאקל (עם קסדה של אופנוע ליד הכיסא) שאמר בדיוק מה שחשבתי כל הזמן: יש לי פעילות רחמים שהמוניטור חושב שהיא צירים, אבל כבר חודש עבר ויש לי פתיחה של אצבע אז הפעילות הזאת לא אפקטיבית ודי כבר לאשפז אותי. הוא גם אמר לי שכשאני אלד- אני כבר אדע. יצאתי ממנו עם חיוך מאוזן לאוזן.
שבוע אחר כך הרופאה שלי שלחה אותי עוד פעם לבית חולים. חזרתי הביתה לארגן ותיק ואז אמרתי- אני לא מתאשפזת יותר עד הלידה!
עשיתי בשמיני הכנה ללידה עם חברה בהיריון, קצת הצטערתי שלא הייתי לבד כי לא שאלתי שאלות על תאומים כדי שהיא לא תדע (זה היה קצת טיפשי)
כשהיינו במעקב אז גילינו שהתאום הראשון (זה שקרוב יותר לפתח) מקובע היטב במצג ראש והשני כל שבוע התהפך- פעם הוא היה ראש ופעם עכוז. אמרו לי שאם הראשון במצג ראש אז מנסים ליילד רגיל ומקסימום מנסים לעשות לשני היפוך פנימי במהלך הלידה, אבל הכי שווה ששניהם יהיו במצג ראש.
פחדתי מניתוח אבל לקחתי את האפשרות בחשבון במידה ויהיה צורך רפואי. לא הייתי מוכנה לוותר על לידה טבעית מראש כפי שהציע לי אחד הרופאים: הוא אמר שכשיש סיכוי גדול לניתוח חבל לעבור גם לידה וגם ניתוח.
הגיע החודש התשיעי ורציתי כבר ללדת, הייתי כבדה. האיש היה גורב לי גרביים כל בוקר. הרגשתי שדי כבר (למרות בהבנתי שכדאי לי לחכות עוד קצת).
בנר שלישי של חנוכה פתאום הייתי שלווה לחלוטין (שבוע 37), חשבתי שדווקא כיף לי בהיריון ודווקא אני מוכנה לחכות. הלכתי להתקלח, לבשתי פיג'מה, נכנסתי למיטה ואז ירדו לי המים- הרבה מים.
הערתי את האיש ואמרתי לו שירדו לי המים. קראנו לאמבולנס- ווידאתי עם איש האמבולנס שאני לא חוזרת הביתה בלי תינוקות- הוא הבטיח לי.
הגענו לבית חולים, הביאו אותי לקבלה על אלונקה והרגשתי שזה מגוחך כי חוץ מזה שדלפתי ללא הפסק- הרגשתי מעולה.
קיבלה אותי מיילדת מדהימה בשם הדסה.
היא שמה אותי במיטה, חיברה אותי לכל החוטים, הביאה לי כרית הנקה. כששאלה אותי על אפידורל ואמרתי לה שאני רוצה לנסות בלי היא מאד שמחה והבטיחה לתמוך בי בכל החלטה שאני אעשה. היא אמרה לי שאני אישה עשירה ובאמת הרגשתי עשירה מאד.
באיזשהו שלב התחילו הצירים ופשוט קשה לי לתאר אותם כי "כואב" זה מילה שלא ממש מתארת את מה שהרגשתי, הייתי בהלם מהעוצמה- כל הזמן שאלתי את האיש "למה זה כואב כל כך?"
רציתי לזוז וללכת וביקשתי מהאחות שתשחרר אותי היא אמרה שצריך אישור. הגיע רופא שלא הסתכל לכיוון שלי בכלל, היא בקשה לשחרר אותי והוא ענה "מה פתאום?!"
נשארתי כבולה וכואבת- כואבת- כואבת. גנחתי ושאלתי כל הזמן למה זה כואב כל כך. זה לא שלא ידעתי שלידה זה גם כואב אבל לא הייתי מסוגלת לדמיין את העוצמה הזאת.
האיש נרדם- שאגתי עליו שיקום מיד ואיך הוא בכלל מעז לישון כשאני יולדת. הוא היה קצת מבוהל וביקש מהאחות שתתן לי משהו (אני בכלל לא רציתי משהו מהסוג הזה- בסך הכל הייתי זקוקה לחום ואהבה), היא באה לשאול אותי בציר האם אני רוצה פטידין ובאותו רגע הייתי מוכנה שיזריקו לי כל דבר. היא נתנה לי פטידין שלא עימעם את הכאב בכלל אבל הראש שלי נהיה כבד. המיילדת באמת הייתה נעימה מאד, היא עודדה אותי לחשוב על התינוקות שיהיו לי וכמה מזל יש לי וכו'
עשר דקות אחרי הזריקה הכאב נהיה מטורף לחלוטין (הייתי בטוחה שאני הולכת למות), המיילדת אמרה שאולי כדאי לשקול אפידורל כי מאד קשה לי ואז היא בדקה אותי ואמרה :את בפתיחה מלאה.
הייתי פתאום מנונמת מאד ואמרתי לה שאני אלד אבל בפעם אחרת כי עכשיו אני ישנה.
היא שטפה לי את הפנים עם מים קרים ופתאום התעוררתי והחדר היה מלא אנשים- לפחות שמונה אנשים. המיילדת הורידה את תחתית המיטה ועטפה את רגלי במין סדינים ירוקים. פתאום היה לי נורא לא נעים עם כל האנשים האלה סביבי. ידעתי שיהיו נוכחים עוד כמה רופאים אבל לא ידעתי שעוד שמונה?! גם לא ידעתי שזה יהיה מביך כל כך.
בינתיים לידי עמדו המיילדת והרופאה (בשלב זה המיילדת איבדה את הנוכחות הנעימה שלה והפכה ליד ימינה של הרופאה- לא שהיא הייתה לא נחמדה, אבל היה נראה שהיא רק מבצעת הוראות) בשלב זה חשתי דחף בלתי נשלט לעמוד על שש (בחיים לא דימיינתי את עצמי בפוזה הזאת אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה), ניסיתי להתהפך אבל הרופאה והמיילדת החזיקו אותי ברגליים ועודדו אותי ללחוץ. לא הבנתי מה הן רוצות ממני וניסיתי לנער אותן מהרגליים שלי. הרופאה אמרה "היא לא תצליח" ואז התחלתי ללחוץ בציר . ראיתי את המילדת עם משהו שיכול לחתוך והתחננתי "אל תחתכי אותי" היא הסתכלה על הרופאה ואמרה שחייבים. היא חתכה בציר ולא הרגשתי את החתך. לחצתי עוד פעם ואז הוא יצא בבת אחת- התינוק הראשון שלי. הוא היה יפה כל כך (בכלל לא כמו שהבטיחו בספר, שם אמרו שהוא יהיה אדום ומעוך), לבנבן, מתוק עם מבט מופתע... לקחתי אותו וכבר לא היה אכפת לי מאף אחד. אמרתי לו "תינוק שלי, מתוק שלי כמה שאתה יפה" ולא רציתי לעזוב אותו לעולם.
ואז מישהו ניסה לקחת לי אותו והמיילדת אמרה לי "את צריכה ללדת את השני". המחשבה הראשונה שלי הייתי: מההה!? עוד הפעם הכל מהתחלה?! המיילדת קראה אותה כנראה כי היא אמרה "תוך שני צירים הוא בחוץ."

[ני_קי*]

אמרתי שאני יכולה להחזיק את הראשון וללדת את השני, אבל לקחו לי אותו בכל זאת.
באמת תוך שתי לחיצות השני היה בחוץ. החזקתי גם אותו רק כמה שניות ואמרו לי שאני צריכה ללדת את השליה אז ילדתי גם אותה.
משקלי הלידה היו: 2.5 ו2.5
רציתי את התינוקות שלי, את שניהם עלי. המיילדת אמרה שעכשיו הרופאה תתפור אותי. התפירה הייתה הדבר הכי לא הוגן בלידה הזאת, הרי כבר ילדתי ואין לי מטרה שבשבילה אני מוכנה לכאוב. זה היה גם כואב נורא.
אחרי התפירה שחכו את התינוק השני אצלנו- האיש הביא לי אותו, חיבקתי אותו והייתי מאושרת לגמרי. אחרי שעתיים באו להעביר אותי למחלקה ו"גילו" את התינוק- אז לקחו לי אותו למרות מחאותי.
הגעתי למחלקה והייתי על קוצים. הלכתי מהר לעשות פיפי כדי שאוכל לרדת מהמיטה ודרשתי את התינוקות שלי- הרגשתי שעשקו אותי. האחות במחלקה אמרה שיתנו לי אותם רק שש שעות אחרי הלידה כדי שאני אנוח... אמרתי שאני לא רוצה לנוח- אני רוצה את הילדים שלי. הלכתי בצעדים משהו כושלים לתינוקייה (לא ידעתי אז שיש דבר כזה- ביות) וחיכיתי שם שעתים עד שנתנו לי את הילדים שלי.
נכנסתי וראיתי תינוק מושלם ממש שוכב בעריסת חימום ותהיתי של מי התינוק היפה הזה ואז האיש אומר לי "זה שלנו".
לקחתי בינתיים את השני (הראשון נולד עם חוסר דם אז נתנו לו מנת דם ושמו אותו לחימום בעריסה)

[רק_טוב*]

שתדעי שיש פה קוראות
בטח שיש איזה יופי של סיפור,
איזה אמיצה
(אני בהריון עם תאומות, איזה פחד....)

[אורני*]

הסיפור של הלידה שלך מאד ריגש אותי....
את כותבת מדהים ואת נשמעת אישה כל כך חזקה ועשירה(מבחינה מנטלית)-כמו בסיפור!
מקווה לשמוע את המשך הסיפור בקרוב...
רק אושר@}

[קט_קטית*]

וואו איזה סיפור יפה, כל כך דומה לסיפורים שלי (אפילו שלי היו 2 בנות נפרדות)
מרגישה כאילו אני ילדתי את הבנים האלה עכשיו והולכת לפוצץ את כל הבית חולים שיחזירו לי אותם.
איפה הבנים שלי הלו?!

איזו יולדת מהממת!
איזה מרגש {@{@

תבורכי

[מיצי_החתולה*]

ני קי, איזה סיפור מרגש.

[ני_קי*]

תודה רבה על התגובות- אני ממש נרגשת!
רק טוב בהצלחה רבה- תאומים זה הכי מדהים שיש בעולם!
אחרי שכתבתי כל כך הרבה הרגשתי כאילו ילדתי אותם מחדש במובן מסויים אז לא המשכתי זמן מה (בכל זאת- צריך לנוח אחרי לידה- לא?)

[ני_קי*]

אני רוצה להוסיף משהו ואז אמשיך: התינוק הראשון לא בכה בכלל כשהוא יצא- הוא רק הסתכל סביבו בפליאה. התינוק השני יצא קצת אדום ועם פנים קצת זעופות ובוכה, אבל היה מושלם בדיוק כמו אחיו.
רציתי להוסיף שהתחשק לי להניק אותם בחדר הלידה אבל הייתי נבוכה מכל האנשים שהיו שם ואז הם נגנבו. כשחזר אלי בני השני ששכחו אותו-הוא פשוט ישן ולא רציתי להעיר אותו. אז לא הנקתי אותם סמוך ללידה וזה קצת ציער אותי אבל באמת קצת כי בעיקר הייתי מאושרת (-:

[ני_קי*]

אני ממשיכה: לקחתי את בני השני שישן בשלווה ורציתי להיות אתו ועם האיש קצת לבד, אבל לאחות הראשית של התינוקייה היו תוכניות אחרת : זה תינוק כל כך קטן ורזה (נאמר ברחמים פולניים), הוא אכל כבר? (בהאשמה פולנית) אמרתי שאני רוצה לנסות להניק אותו. היא פקדה :תני לו סימילק מיד!הוא נולד לפני כך וכך (אני לא זוכרת בדיוק) שעות ועדיין לא אכל- זה נורא מסוכן! (זכרתי מהספר שביממה הראשונה התינוק לא חייב לאכול) כשרק ניסיתי לצייץ משהו מול האחות גדולת המימדים היא פשוט חטפה לי אותו מהידיים ואמרה :אני אראה לך איך מאכילים אותו! היא תפסה אותו בידיה הגדולות ותקעה לו בקבוק בפה. הוא היה ישנוני מאד (הוא ישן כשהחזקתי אותו!) ולא ממש אכל. בידיים שלה הוא נראה קטן כל כך- הרבה יותר קטן מאשר בידיים שלי. ואז עשיתי משהו שאני שונאת לעשות וגם גרועה בזה- שיקרתי במצח נחושה: "אני אקח אותו ואמשיך להאכיל אותו בחדר". היא פקדה עלי לספור כמה מיליליטרים הוא אכל כל פעם והחזירה לי אותו.
לקחתי אותו לחדר, הסתגרתי ורציתי להניק. זה תמיד היה נראה לי פשוט מאד, אבל כשהתינוק ישן זה בכלל לא פשוט. היום אני שואלת את עצמי למה לא הנחתי לו לנפשו כי הרי ידעתי שהוא לא חייב לאכול והתשובה שלי היא שבלבי הידיעה הזאת כבר התערערה- היה לי פחד גדול מסמכות, למרות שכבר ידעתי שרופאים יכולים לטעות.
בינתיים בני הראשון השתחרר מהחימום אז הבאתי גם אותו. אישי היקר והלחוץ- הוא גם שמע את האחות, ניסה להאכיל אותם (הם עדיין ישנו- שניהם).
הבאתי את בני לחדר ופרשתי את אוצרותיי על המיטה- פשוט ישבתי והסתכלתי עליהם והייתי יכולה להסתכל עליהם ככה עד סוף כל הדורות. אחות נכנסה והסיתה את הוילון (בלי לבקש רשות)- היא אמרה שאני אמא ממש לא אחראית ואסור לשים את הילדים ככה על המיטה כי הם יפלו.
אמא שלי הגיעה ואמרה שהילדים שלנו הכי טובים- כל הילדים בתינוקייה צורחים ושלנו ישנים כי הם חכמים! ילדי הפכו את אמא שלי לסבתא גאה.
אחר כך הבנתי שהם ישנו בגלל שקיבלתי את הטישטוש סמוך ללידה והם גם ספגו אותו- הם פשוט היו מסוממים קלות...
בינתיים הגיעה אלי יועצת הנקה (אני קוראת לה "הורסת הנקה") ואחרי שניסתה להראות לי איך מניקים וניסתה להשקות את בני הרכים במי סוכר כדי לעורר להם תיאבון ולעורר אותם בכלל והם המשיכו לישון אמרה לי שכנראה לא אצליח להניק אותם: אלף כי אין להם רפלקס יניקה, בית- כי הפטמות שלי לא מתאימות להנקה ובכלל זה קשה להניק שניים. אולי אני יכולה לנסות לשאוב כדי לתת להם קצת קולוסטרום.
כל כך נפגעתי מהאשה הזאת שפשוט הדחקתי את מה שהיא אמרה, אסרתי על בחיר ליבי לנסות לתת להם סימילק, שיקרתי לכל האחיות ששאלו כמה הם אכלו שהם יונקים ואני לא סופרת להם. החלטתי לחכות עד שהם יתעוררו.
הלילות בבית החולים היו נוראיים- בלילה הראשון הרגשתי התכווצויות שהיו קרובות מאד שחשתי בלידה. בכל הלילות הילדים נלקחו ממני לתינוקייה- הייתי אתם בתינוקייה עד שהלכתי לישון אבל עם תחושה קשה מאד, כאילו חתכו איבר מאיברי גופי.
בבוקר השני בבית החולים בני בכורי התעורר.

[ני_קי*]

לקחתי אותו מוקדם בבוקר, זאת הייתה שעה קסומה כזו- שקט, אורות הניאון כובו והשמש עדיין לא לגמרי זרחה.
קרבתי אותו אל שדי והוא התחיל לינוק. בכיתי... (בשקט-בשקט כדי לא "להרוס" משהו)
איזה מזל שהוא לא שמע שאין לו רפלקס יניקה, איזה מזל שהוא חשב שהפטמות שלי מצויינות להנקה.
הנקתי את השני (פחדתי שלא ילך כי זה יהיה יותר מדי טוב...)
התקשרתי לאישי ובישרתי לו שהילדים יונקים. (הם התמידו בכך עד גיל שנתיים)
אחר כך עיכבו אותנו לעוד יום וחצי בבית החולים כי המשקל של אחד מהילדים היה 2.493 וזה מתחת ל2.5 קילו...
העבירו אותי לחדר עם יולדת שילדה את בתה- העשירית במספר! אחרי שיצא לי ללדת- פשוט הערצתי אותה. היינו רק שתינו בחדר, אמנם חדר סמוך לתינוקייה (שומעים את כל הבכי והלב נשבר והחלב משתחרר...)
היא הייתה ממש מתנה בשבילי- כשסיפרתי לה כמה קשה לי להחזיר את בני לתינוקייה, היא אמרה לי בפשטות- אז אל תחזירי. כשהקשיתי קושיה- מה אעשה כשהאחות תבוא לקחת אותם (ותנזוף בי קשות)? היא ענתה: אז תגידי שיש לך שניים ולוקח לך יותר זמן להניק אותם ולטפל בהם. היא הוסיפה ואמרה שהבת שלה נשארת אצלה גם וכשמנסים לקחת אותה- היא אומרת שהילדה לא עולה במשקל והיא רוצה להניק אותה יותר. שאלתי אותה בדאגה של אמא טרייה :מה היא באמת לא עולה? היא ענתה בשלילה. בכלל היא השרתה עלי המון רוגע ולא נידבה עצות כשלא ביקשתי אלא היה ברור לה שאני יכולה לניק שניים ושאני יכולה להיות אמא בלי אישור רופא. היא עזרה לי להרגיש אמא אמיתית.
איזה מזל שבני זכו להכיר את התינוקייה רק בעודם ישנים...
מאז שהכרתי אותם הקפדתי לטפל בהם בעצמי (החלפת חיתולים וכו'...) גם כי ברור שאני אטפל בהם וגם כי גיליתי לחרדתי שהאחיות רוחצות את התינוקות במים קרים ועושות זאת (לפחות אלה שאני ראיתי) באגביות בלי לשים לב לבכי של התינוק.
הדרכה אחרונה בתינוקייה.טפסים. הבנים לובשים בגדים אמיתיים שקניתי להם- איזה התרגשות- הם כמעט שלי!
השתחחרנו (שוב ההרגשה של אסיר שמשתחרר מבית הכלא) ורק אז לראשונה הילדים שלנו הפכו להיות שלנו לגמרי!
אמנם טיפלתי בהם בעצמי אבל ההרגשה הייתה כאילו בית החולים מעניק לי מתנה ואני צריכה להיות ראויה לקבל אותה (להחזיר את התינוק בזמן לביקור רופא, להניק לפי שעות ההנקה המקובלות וכו')
עכשיו אנחנו משפחה!

[קט_קטית*]

בית החולים מעניק לי מתנה ואני צריכה להיות ראויה לקבל אותה

D-: לגמרי

את כותבת מקסים

[אום_אל_קיצקיצ*]

תשמעי את נשמעת אישה כל כך נחמדה וסלחנית. מה זה הבית חולים הסובייטי הזה? פשוט קשה להאמין שבית החולים, המקום שנותן את שירותיו במטרה לקדם את הסיטואציה, מערים קשיים ומכשיל על כל צעד ושעל. כל הכבוד שבדרך פלא הצלחת לעבור את המסוכות האלה. הגדילה בחוצפתה יועצת ההנקה. מה זה צריך להיות?
אני מזדהה כמובן. גם אני אחרי לידת ביתי הייתי בכזה היי שבבית חולים כולם נראו לי מקסימים. רק ממרחק של זמן התחלתי לכעוס על מה שהלך שם.
חזקי ואימצי!

[יסכו_נט*]

קראתי בנשימה עצורה. הלוואי שתמשיכי ותספרי

[ני_קי*]

תודה רבה על התגובות החמות.
נכון שזה מדהים שמילים כתובות על גבי מסך יכולות לגרום הרגשה כל כך טובה?
באמת שכחתי לציין שילדתי בבית החולים שערי צדק שבחרנו בו בגלל הקרבה לביתם של הורי, בגלל התנאים הפיזיים הטובים (לעומת סורוקה, למשל) ובגלל שאמרו לי שם שאם העובר הראשון יהיה במצג ראש ננסה לידה רגילה ויש להם רופא שמומחה בהפיכת תינוקות- במידה והתינוק השני לא יהיה במצג ראש. אמנם ידעתי שיש לי סיכוי גבוה יחסית לניתוח ולקחתי את האופציה בחשבון, אבל רציתי להמנע ממנה עד כמה שאוכל.
סיבה נוספת (טפשית במקצת) ששתי חברותי הטובות ילדו שם והיו מרוצות מאד, רק שלא לקחתי בחשבון את ההבדלים בין אורח חיי לאורח חייהן...
אני חושבת שבמצב בו הייתי אז לא יכולתי לבחור אחרת- קיבלתי את הלידה כדבר מובן מאליו, חשבתי שכשאלד- אני בטח אדע מה לעשות (לא חשבתי שיפריעו לי), לא ידעתי כמה זה כואב, לא ידעתי מה זה בית חולים. בלידה עצמה הרגשתי שאני יודעת איך להתמודד עם הכאב (הדחף שלי לקום ולהתהלך, הדחף שלי לעבור לעמידת שש) אבל רציתי להיות "בסדר" ולהשמע להוראות הרופאים (אז עדיין לא הבנתי לגמרי שגם הם בני אדם כמוני בדיוק).
חווית הלידה שלי הייתה חוויה מדהימה ורק במבט לאחור הבנתי שאפשר להפוך אותה לעוד יותר טובה- רק אם לא מפריעים (בדומה למה שכתבה אום אל קיצקיצ).

[רעותי_תותי*]

את פשוט מדהימה!!!
אני בתחילת היריון עם תאומים קוראת את כתבייך בהתרגשות גדולה.
גאה בך על החוזק הנפשי לאור ההתמודדות שעברת בבית החולים.
מעניין לשמוע ממרחק של זמן איך זה לגדל תאומים?

[פלוני_אלמונית*]

איזה דף מקסים!
אני אוהבת שדפים כאלה קופצים למהחדש.
את נשמעת אישה מקסימה ואמא נהדרת!

[פלונית_אלמונית*]

נכון גם אני מסכימה עם כל מילה.
_איזה דף מקסים!
אני אוהבת שדפים כאלה קופצים למהחדש.
את נשמעת אישה מקסימה ואמא נהדרת!_
את ממש מרגשת

[אינדי_אנית*]

זאת הייתי אני