ילדינו כהוכחות מהלכות לצדקת הדרך

[.מי,*]

נראה לי שיש יותר סכנה כזו לגבי ילדים של הורים מחוץ למיינסטרים.
פשוט, מתחשק לומר לכל אלו שטוענים שהילדים ייצאו חסרי גבולות "תסתכלו, הם נראים לכם חסרי גבולות?" ולכל אלו שטוענים שייצאו בורים: "תסתכלו, הם נראים לכם בורים?"
מצד שני, נראה לי לא טוב לשים את הילדים במקום של "הוכחות מהלכות"
ויש גם שאלה: ואם נניח הם ייצאו מופרעים ובורים, האם זה אומר שטעינו? (הרי המיינסטרים מלא מופרעים ובורים, ואף אחד לא חושב שצריך בגלל להעביר אותם ל-חינוך ביתי)

[גברת_פשקוביצי*]

אם את כל כך משוכנעת בצדקת דרכך, למה את בכלל מתעסקת עם השאלות האלה?

[איתי_שרון*]

האין כל אמא פולניה רואה את הילדים שלה כהוכחה לצדקת דרכה?

[פלוני_אלמונית*]

איתי

[פלוני_אלמונית*]

פשקוביצי, חלק מצדקת דרכינו הוא השאלות האלה. אין שום סיבה לוותר עליהן כדי להוכיח את צדקת הדרך, להפך.

[יונת_שרון*]

גם אני חושבת שיש סכנה כזאת. ואפילו אם אנחנו כהורים מנסים להמנע מכך, אנשים אחרים עדיין עלולים לראות בילדינו מעין "עבודות לתצוגה" של שיטות ההורות שלנו. נראה לי שחשוב להיות מודעים לזה ולתת לגיטימיות לילדים לברוח מהעין הבוחנת (או השאלות הבוחנות) של אנשים מבחוץ.

[.מי,*]

יונת, זה נכון. זה דו כיווני. אני רואה איך אנשים סביבנו פונים כל הזמן אל הילדים, במין היתממות מעצבנת, חצי-לעג חצי "ישחקו הנערים לפנינו", נו, מה למדתם היום? את כבר יודעת לוח הכפל? מה, אתה לא יודע אחוזים? כאילו אם יצליחו לתפוס אותם על חם לא יודעים משהו, יירשם באיזה לוח תוצאות 0:1 נגדנו.
והכי מעצבן, שזה מצליח להלחיץ אותי (לא שהילדים לא יידעו, אלא עצם המבחן המתמיד הזה)

[תבשיל_קדרה*]

ומצד שני, כשאני מדברת עם חמותי והיא מביעה את חששה מ"דרכנו", הילדים הם אחד הדברים בזכותו אני יכולה לומר לה "תראי, טעויות גדולות מדי לא עשיתי, עד כה".
אז זה אולי לא הוגן, אבל בסוף (גם) הם נשכרים.

[דקל_נור*]

גם בעיני זה נושא מעניין מאד ולא רק בנישה של חינוך ביתי אלא בכלל, החיים בשולי המיינסטרים ו איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו כדי להוכיח שזה לא אנחנו השתגענו אלא כל השאר .

כשאבא שלי אומר לי פנינים כמו "איך הוא יגדל בלי טלוויזיה" "אם לא יהיה לול הוא ייעמד מאוחר יותר מילדים אחרים" והכי הכי "אני לא יודע עם הסיפור של הרצף הזה באמת עובד או לא, אבל יצא לכם ילד נהדר עד עכשיו" אני אומרת לו שמקסימום, נגדל ילד אחד ככה ואת הבא אחריו נגדל כקבוצת ביקורת (ננטוש אותו בלול מול הטלוויזיה למשל, ולא נניק לאחר גיל חודשיים) ואז נראה זה עובד או לא...

[סיגל_ב*]

תודה ל- ליזה ליזה שהקפיצה את הדף הזה חזרה ל-מה חדש. @}

[דקל_נור*]

מה זה? ערכו בזמן שכתבתי, עכשיו יצא שהגבתי לעצמי 0-:
נו מילא...

[יוחננ_ית*]

ואת הבא אחריו נגדל כקבוצת ביקורת (ננטוש אותו בלול מול הטלוויזיה למשל, ולא נניק לאחר גיל חודשיים)
רעיון מצוין D-:

[ענת_גביש*]

אני אומרת לו שמקסימום, נגדל ילד אחד ככה ואת הבא אחריו נגדל כקבוצת ביקורת (ננטוש אותו בלול מול הטלוויזיה למשל, ולא נניק לאחר גיל חודשיים) ואז נראה זה עובד או לא...

[חגית_ל*]

[ב_דחילו*]

ננטוש אותו בלול מול הטלוויזיה למשל, ולא נניק לאחר גיל חודשיים אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לא לחיות את התוצאות, גם דרך כזו לגידול ילדים יכולה להפתיע. לא בגלל מה שאין בה, בזכות מה שיש. מה יש? תמיד יש משהו. לפעמים זה אח בוגר למשחק, לפעמים זו סבתא פנויה לכירבולים, לפעמים זה שקט של אנשים שלמים עם עצמם - מאוד לא פשוט 'לבודד' מה עושה אנשים.

אנחנו לא רק 'מה שאנחנו עושים', יש משהו רחב יותר, אני לא יודעת מהו, ההוויה שלנו(?), כל מה שאנחנו לא מכמתים ושולטים בו, אלא קיים שם בלי שנרגיש.

[דקל_נור*]

זה נכתב בהלצה כמובן (-:
אני מניחה שלגדל ילד לפי דרך , כל דרך, ברגע שאנחנו חיים את הילד לפי הגדרה מחייבת, אין לנו את ה
שקט של אנשים שלמים עם עצמם . ואז אנחנו באמת חשים צורך להוכחה בצדקת ה דרך הזו. וזה לדעתי גורע מאיכות הדרך, החיים, הגידול שלו.
העבודה הכי קשה שאני עושה עם עצמי מאז שהוא נוצר ברחם היא להית שלמה עם עצמי. ואז אין צורך בהוכחות החוצה...

[מיכל_דנקנר*]

תמיד יש צורך בהוכחות החוצה.
מי לא היה רוצה לשמוע מילה טובה?
כשאני חושבת אם הדרך טובה או לא אני אומרת לעצמי: "הנה הם עושים ככה וככה
או הנה הם כאלה וכאלה"
ואז אני חושבת על ילדים בחינוך רגיל ואומרת לעצמי: "אה הם גם כאלה וכאלה"
ואז אני משכנעת את עצמי שהילדים שלי יותר מוצלחים כי הם ורק הם עושים ככה וככה...

רוצה לומר:

1. אין כמו דיסוננס קוגניטיבי (ידידו הטוב ביותר של האדם)
2. אם אין מחמאות חיצוניות לצדקת דרכי אני אמצא אותן בעצמי (-:

[ב_דחילו*]

אין כמו דיסוננס קוגניטיבי (ידידו הטוב ביותר של האדם)

[פלוני_אלמונית*]

אוי! רעיון עם ה"קבוצת ביקורת" הפחיד אותי! אנא אל תעשו זאת! הילד השני הרי לא אשם שהוריו מנסים לרצות את החמות שלהם

[ילדת_טבע*]

אני כל הזמן משתדלת להסתכל על הילדה שלי עצמה. זאת אומרת לא להשוות אותה לאחרים אלא לחפש בה את האישורים שהדרך שלנו נכונה. היא עדיין כל כך קטנה והכל יכול להשתנות, דרך שמתאימה לה ולנו עכשיו יכולה תוך חודשיים אפילו להיות ממש גרועה בשבילה ולכן אני בבדיקה מתמדת של האושר, העושר והסיפוק שלה. היום היה לנו יום רע, נקודה לרעתי, לא מצליחה להתארגן על ימי החורף האלו ואני מוצאת את עצמי עם פיצית שממש לא מרוצה מעניין הישיבה בבית ומצפה ממני ש"כלאה" אותה לספק לה תשובות. כשאנחנו בבית היא לא מצליחה להתארגן על להפעיל את עצמה. כל הזמן מהדהד לי במוח שהיא איתי בבית כדי שאני אתן לה את הכי טוב שגן לא יכול לתת ואחרי בוקר כזה אני די קשה עם עצמי... הולכת להכין שיעורי בית בדפים אחרים...

[אמא_של_יונת*]

אוי! רעיון עם ה"קבוצת ביקורת" הפחיד אותי!
אל תיבהלי - אף אחד לא התכוון ברצינות...

[מאמיק*]

אני אמא לשניים - אחד בן 4 והשנייה בת שנה ושבעה חודשים. הילדה מחוננת ברגש חברתי בלתי רגיל - חביבה, חייכנית, רגישה כו'. הסובבים לעיתים קרובות אומרים כי היא כזאת בזכות החינוך שלנו, אך אני בטוחה שהיא פשוט נולדה כזאת, זה הטבע שלה ולא תוצאה של חינוך כזה או אחר והעיקר- לא לקלקל אותו. הקטנה נמצאת איתי בבית, היה מוזר איך אמא אחת בגן שעשועים התפלאה - היא לא הולכת לגן? איך שהיא כזאת מפותחת? מעניין, כי בהוויתי הדברים לגמרי הפוכים.

[פלוני_אלמונית*]

לא מזמן חברה מיינסטרימית הציגה אותי ואת ילדי לפני מכרים ואמרה "הוא ילד אקולוגי".

(WTF).

[פלמונית*]

ראיתי ילדים חסרי גבולות הן בחינוך הביתי והן במסגרות.
קל יותר ל"רדת" על ילדים כאלה בחינוך הביתי וחבל שכך.