יוטי מפשפשת סיבוב שני

יותמי חולה מאד

.
עוברים עלי ועליו ימים ולילות קשים.
שחר מצדו ממש עקרון הרצף, מצד אחד אני לא מתיחסת אליו כי אני מטפלת כל הזמן ביותם מצד שני הוא כל הזמן עלי מקבל ציצי-פשפוש-סיבוב הרדמות וחוזר חלילה, כל פעם שהוא צריך, ככה על הדרך.
זה מעיף נורא וגם בלילה אנחנו מתעוררים לא מעט כך שגם לנוח אני לא ממש מספיקה.
היום התחילו הפספוסים. ידעתי שזה יגיע מתישהו, שמתישהו אני אאבד פוקוס.
זה מסוג המצבים האלה שאתה מבין כמה טוב היה לך עד עכשיו ולא הערכת את זה.

בכל זאת, עם כל הקושי, לקחתי הבוקר את יותמי לרופאה הנחמדה שלו והתלבטתי אם להלביש לשחר חיתול בד.
בהתחלה הלבשתי ואז חשבתי לעצמי שמצד אחד יהיה לי קשה יותר לפשפש ומצד שני לא יהיה הבדל משמעותי בהתעסקות אם זה יהיה חיתול בד רטוב או רק מכנסים.
הורדתי והלבשתי מכנסים בלבד.
גם פה לקח קצת זמן, הפעם בלבדוק את יותם והפעם שחר לא היה רגוע והתלונן. לחשתי לו כל הזמן שיחזיק מעמד עד שנצא ושתיכף גומרים עם יותם.
זה עבד. שחר נרגע אחרי מספר תלונות עד שיצאנו החוצה לחניה ונתנו לו להשפריץ בחדוה את זרנוק הפיפי הענק שלו.
מדהים! הוא ממש הקשיב לי.

|חיבוק|

שליחה על ידי ?* » 19 נובמבר 2010, 01:22

אני מטפלת כל הזמן ביותם מצד שני הוא כל הזמן עלי מקבל ציצי-פשפוש-סיבוב
מה עם איזה שלוק ליותם? לא מגיע לו?

מה עם איזה שלוק ליותם? לא מגיע לו?
אני שואבת ואז מטפטפת לו לאף (נגד נזלת), לאזניים (חששתי שהוא כמו אחותו ועלול לחטוף דלקת באזניים מכל נזלת קטנה) ומה שנשאר הוא שותה. מאד מאד אוהב את זה והוא כבר לא מצליח לינוק.

מקווה שיותם כבר בריא וטוב לבב

<רביעי אחה"צ?>

מקווה שיותם כבר בריא וטוב לבב
טוב לבב הוא תמיד

. גם כשהיה מתעורר מלילה של חום וחלומות רעים היה מתפקע מצחוק במיטה ומתחיל לשיר "עוד תראה עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאה...".
היום הוא הלך בהפגנתיות לגן. סבתא באה בבוקר להביא לי משהו והוא מיד לבש על עצמו את תיק הגן שלו ומשך אותה החוצה כשהוא מצווה עליה "נו, בואי! נו, בואי!". היא לוקחת אותו לגן לפעמים והוא החליט לתפוס טרמפ על הביקור שלה. כבר ראו עליו שנמאס לו להישאר עם אמא בבית כל הזמן

.

נסענו אתמול לסבא וסבתא למרכז ללא חיתול.
היתה הפסקת פיפי לכל הילדים ליד כמה אקליפטוסים בפרדס חנה, אחר כך הפסקת פיפי רק לשחר ליד תחנת אוטובוס ליד אבן יהודה, פעמיים פיפי-קקי בחצר של הסבים, פעם אחת פיפי על סבא, פיפי בסירשחר בבית הקפה הקבוע , סרבנות לפיפי על עץ ברחוב רמב"ם, קצת קקי ליד שיח בר"ח אחוזה, שוב פעמיים פיפי בחצר של סבא וסבתא ולסיום פיפי על החול בצומת חדרה בנסיעה הלילת חזרה .

אם נוהגים לא מפשפשים, בשביל זה יש את אשתך מאחורה

.

שחר גדל בלי חיתולים . פשוטו כמשמעו.
אין מה להוסיף על זה.

(המשך יבוא... )

שחר גדל בלי חיתולים . פשוטו כמשמעו.
איזה כייף. שומעים את הרוגע שמאחורי המילים
@}

נכון שרק אמהות לשלל ילדים יכולות להבין למה כל עצירה לפיפי לוקחת חצי שעה?

אחת אומרת "פיפי!". את עוצרת בצד. האחת יוצאת לעשות. פתאום השניה אומרת "גם לי יש!". הראשונה חוזרת, יוצאת השניה. השלישית מחרה-מחזיקה אחר השתיים הראשונות: "גם אני, גם אני!!". ואז מצייץ הגמד-בלי-חיתול "פיפיקקי! פיפי בבית, אמא!" וכמובן, יוצא גם הוא, כי לא בית ולא נעליים, אם הוא צריך עכשיו הוא יעשה עכשיו... ואז לחגור שוב את כולם בכיסאות.... טוב, נו, על הדרך כבר נמלא את מיכל הדלק

_שחר גדל בלי חיתולים? . פשוטו כמשמעו.
אין מה להוסיף על זה._
יופי של הצהרה!!

טוב, נו, על הדרך כבר נמלא את מיכל הדלק
אנחנו תמיד ממלאים מיכל על הדרך (שם יש שירותים לדריה שלא אוהבת לעשות פיפי בצמתים

).

איזה כייף. שומעים את הרוגע שמאחורי המילים

היסטורית הפשפושים שלנו

כשדריה היתה בת קצת פחות משנה נהגה לינוק בבוקר כשהתעוררה ואז לעשות קקי, בחיתול שלה.
חשבתי לתומי הממממ... אולי אנסה להושיב אותה על ישבנון בשירותים בבוקר אחרי ההנקה.
בפעם הראשונה והשניה זה לא כל כך עבד כי היא לא היתה מוכנה להישאר יותר מ-7 שניות על האסלה רק שאז קיבלתי עצה מבת משפחה להקריא לה סיפור תוך כדי וכך יצא שהגברת ישבה כל בוקר לעשות קקי ולשמוע סיפור בשירותים.
עם הזמן גם התחלתי לתפוס קקי במהלך היום ובגיל שנה וחצי כבר עשתה קקי רק בשירותים. היא גם התחילה להעביר לילות יבשים אז ראינו בזה זמן מתאים הורדנו את החיתול.

עם יותם המדהים החלטתי לקחת צעד קדימה. לא גידלתי אותו לגמרי בלי חיתולים (וגם אף פעם לא טענתי כך) אלא פשפשתי אותו לפי הצורך, מגיל 3 שבועות.
גרתי בלונדון בבית שכור של האמא המנוחה של בעלי הבית שלי עם רוב הריהוט האנגלי-עתיק-עץ-יוקרתי שלה ועם שטיחים מקיר לקיר רכים (וסופגים

) שהרגשתי מחויבות לשמור עליהם יותר משהייתי מרגישה אם היו שלי.
חוץ מזה בלונדון קר (למי שלא ידע) ומסודר בצורה כזאת שאי אפשר (ומאד לא מנומס) לפשפש בכל מקום, העיריה מחזירה כסף על חיתולים רב פעמיים (יש שפע של מבחר במחירים סבירים ) וחיתולים חד פעמיים מתכלים אפשר לקנות במחיר נורמלי לגמרי בסופר.
אז הגברבר פושפש כל הזמן אבל חלק מהזמן, בעיקר מחוץ לבית, היה מחותל במשהו.
עדין היתה איתו תקשורת מדהימה ועדין את רוב היציאות שלו הוא עשה בסיר או שירותים (או אדמה).
כשהגענו להודו (הטיול המשפחתי לפני החזרה לארץ) הורדנו את החיתול סופית, אחרי שהסתגל למקום וגם היה קצת חולה, בגיל שנה ו-4 .

שחר חסר החיתול

עכשיו שחר זה סיפור אחר לגמרי. שחר חסר חיתול לגמרי מה שמאוד מקל עלי כי לפשפש עם חיתול זה להוריד ולהלביש חיתול ומכנסים יורדים יותר בקלות (שלא לדבר על זה שבחורף מורידים מכנסים וחיתול כל פעם).
חוץ מזה שפחות אכפת לי מפספוסים (וזה פחות בעיתי מבלונדון) ישנו הענין ששחר מתלונן הרבה לפני שהוא עושה .
הוא לא יסכים לינוק אם יש לו פיפי או קקי, הוא יתעורר יבש משינה ויצעק, הוא יתפתל ויתלונן או יבכה כשהוא ער, הילד דורש פשפושים!
הוא פשוט יודע שיקחו אותו לעשות וששווה לו לצעוק. הוא לא מוכן לעשות על עצמו בשום פנים ואופן.
זה ענק!
אז לפני זמן לא רב הצבתי לעצמי מטרה להגיע למצב שהוא חסר חיתול. לאט לאט יותר ביציאות מחוץ לבית וגם בלילה.
כרגע הגעתי למצב ששחר כל היום בלי חיתול למרות שיתכן שאם ישמרו עליו בלעדי הוא כן ילבש. נראה.

שחר לא צריך להתרגל, אני זו שמתרגלת ומגלה שזה ממש לא נורא. שאין הרבה פספוסים וכשיש זה לא גרוע כמו שזה נשמע.
השבוע למשל הוא התלונן כשניכנסתי לרופא שלי (מצב ביש בו לא יכולתי לפשפש אותו מיד) ואז עשה קקי במכנסים.
ישבתי שם בשיחה חשובה כשהוא עלי, מסכן וקצת מלוכלך (ולא מלכלך אותי כי החזקתי אותו עם פריפול סביב המכנסים) וכשיצאנו מהרופא ומיהרתי לשירותים לשטוף אותו גיליתי שרק ברח לו קצת. הוא פושפש והוציא עוד הרבה קקי ופיפי ששמר (גאון!) . זה כאילו תסריט גרוע שיכולתי לחשוב שיהיה לי וזה בכלל לא היה כזה גרוע.
אז אלו החדשות הטובות הראשונות

.

חדשות טובות נוספות הן ששחר התחיל לזחול אחורה שזה שלב לפני הזחילה קדימה.
החדשות הפחות טובות הן ששחר עושה פיפי בזחילה על הבטן כי כנראה זה לוחץ לו.
אשמח לקבל עצות ותמיכה למצב הנוכחי כי עם יותם בזמנו ממש נואשתי בשלב הזה.

אפשר כבר לומר שהוא "גמול"?
הוא בן 3 וחצי, חודשים כמובן.

(במרכאות כי הוא לא התמכר לשום דבר לכן גם לא נגמל)

בוקר טוב. רק רוצה להגיד שאני מתה על הבלוג שלך!!! ואת סוג של קבוצת תמיכה בשבילי.. וגם קצת שנכנסתי לאיזה השוואה קצת תחרותית (מה, הוא כבר זוחל?!הרי הם כמעט בני אותו גיל.. ומתפשפש בכל הזדמנות בלי פיספוסים?! ואיך את מצליחה להיות בקשב כזה עם שלושה ילדים? ), אבל.. מיד קראתי את עצמי לסדר

בקיצור, תודה על שאת חולקת את חוויות הפשפושים שלך ושל שחר. ממש כיף לקרוא

שחר עושה פיפי בזחילה על הבטן
אוי, אני זוכרת את השלב הזה... גם יותם התחיל לזחול מאוד מוקדם (בערך באותו גיל של שחר, הוא כבר זחל גחון קדימה) והיתה לנו תקופה מאוד ארוכה של פשפושים על הבטן בלי להודיע קודם. זה באמת שלב די מייאש, אבל צלחנו אותו

לנו עם יותם, בכלל, היו תקופות מאוד ארוכות של "חוסר תקשורת" או לחילופין, הילד התחיל את גיל שנתיים בגיל חצי שנה

היה ממש מתעקש וכועס ולא רוצה להתפשפש, ואז כועס עוד יותר כשלא הצליח להתאפק יותר והיה בורח לו. מעין קונפליקט עם עצמו... זה די עבר בחודשיים שלושה האחרונים, אבל פה אני עוצרת כי לא באתי לבעס אותך

הפתרון היחיד שמצאנו היה בתקופה שהוא לא זז הרבה פשוט להשכיב אותו על משטח סופג כלשהוא - מגבת, סדינית (שנשארה מלידת הבית), וכד'. כשהוא התחיל לזוז יותר, השלמנו עם הפשפושים והתחלנו להחזיק ערימת סמרטוטים במקום אסטרטגי בבית (על ארון הספרים בכניסה, אם את זוכרת...) ואז פשוט מנגבים ודי. היו תקופות קשות שחיתלתי יותר, אבל תמיד אחרי חצי שעה-שעה בחיתול ריחמתי עליו והורדתי

וכמובן, המון המון מכנסיים. ה-10 זוגות שהיו לו בהתחלה לא הספיקו בכלל והיינו צריכים להצטייד בעוד זוגות רבים בשביל שלא אצטרך להפוך לעבד לכביסות.

אני מקווה שזה לא יהיה אצלכם ככה. אני חושבת שיותם שלי הוא כנראה עקשן מיוחד במינו... אבל באופן כללי אני יודעת שיש תופעה כזאת שהם מפשפשים על עצמם כשהם רק לומדים ליות יותר על הבטן ולזחול. אולי זה הלחץ על השלפוחית, או שהם לומדים להפעיל שרירים אחרים ואז מרפים את השרירים הטבעתיים עד שילמדו לשלוט בהכל יחד, או שזה כמו כל קפיצה התפתחותית אחרת שכשהם מתרכזים בא' הם זונחים את ב'...

אפשר כבר לומר שהוא "גמול"?
אני לא אוהבת את המילה הזאת, ולא השתמשתי בה עד לאחרונה כשכבר נהיה יותר "הגיוני" כששואלים אותי אם הילד גמול, להגיד שכן. כשהיה תינוק קטן הייתי אומרת שזו לא גמילה אלא שהוא בלי חיתול, ואני אחראית לקחת אותו כשהוא צריך פיפי (להבדיל מילד גמול שהולך לבד ואחראי על עצמו).

"גמול" זה מין ביטוי שאנשים אומרים על ילד בלי חיתול, פשוט בגלל שככה היה פעם ועוד לא מכירים מספיק דברים אחרים. כדאי למצוא לזה שם עדכני יותר.
היום שחר עשה פיפי על עץ בחניה ליד דוכן גן שמואל. עוברים ושבים הריעו לו ואמרו לו כל הכבוד שהוא גמול.

.

ומתפשפש בכל הזדמנות בלי פיספוסים?!
אז זהו, שלא!
אני לא מספרת פה על פספוסים כמעט בכלל. באמת אין כל כך הרבה ואני מנסה לא להתמקד במה שיש ולא לתת לו משקל. אני מסתכלת על חצי הסיר (פשפושים) המלא.
הוא גם בטח ובטח לא מסכים לכל פשפוש ויש לא מעט פשפושי סרק.
בקיצור, מפושפש טיפוסי כשאר המפושפשים.

שחר עושה פיפי בזחילה על הבטן
אוריה (וגם נטע) עברו שלב זהה. כולל סירוב להתפשפש.
עם נטע זה היה לי קשה, כי פקפקתי האם זה לא מוסיף עליו לחץ (נפשי, לא שלפוחיתי) (בכלל, נראה לי שאפשר להגיד שלפקפק ולפשפש הן ממש מילים מנוגדות).
עם אוריה זה לא הזיז לי. היא בלי חיתולים וזהו. גם ככה אנחנו רוב היום בחוץ. זה גם עבר די מהר, והיא חזרה ל-פשפוש מרצון.

אני לא מספרת פה על פספוסים כמעט בכלל
אין פספוסים. יש פשפושים. כל השאר זה מים D-:

בלי חיתולים עם פשפושים בלי פספוסים ובלי פקפוקים

ולסיום פיפי על החול בצומת חדרה בנסיעה הלילת חזרה
אח... אחד המקומות האהובים על ביתי בזמנה.

נכון שרק אמהות לשלל ילדים יכולות להבין למה כל עצירה לפיפי לוקחת חצי שעה?
עם שניים זה לוקח לנו חצי שעה בכל פעם מה יהיה כשיבוא השלישי/ת? לפעמים אני מוצאת את עצמי מזמזמת מנטרה (כשרוצים להגיע כבר) בלב "רק שלא ירצו פיפי..." כי הרי ברור שזה מדבק.

טוב, נו, על הדרך כבר נמלא את מיכל הדלק
חבל שעוד לא המציאו מכוניות שנוסעות על פיפי...

היום שחר עשה פיפי על עץ בחניה ליד דוכן גן שמואל
הנה, עוד מקום חביב על שניהם עד היום הזה (אף על פי שביקורינו באיזור נדירים הם).
נזכרת שפעם פשפשתי את הקטן שהיה ממש ממש קטן בערוגה מול החניה של ג"ש וכשסיימנו ראינו בערוגה אחרת אמא מפשפשת את הילד שלה שנראה כבן חמש או שש, היא ממש החזיקה לו! הייתי בשוק, אף פעם לא הרגשתי צורך להחזיק לבן שלי (בטח לא בשפשפושים בחוץ) לכל היותר כיוונתי לו עם הזרת כשהיה קטן ולא ידע לעמוד (עד גיל 9 חודשים זה עבר).
סתם זיכרון עמום שהעלה לי הצירוף "גן שמואל" ו"פשפוש".

אח... כבר קצת רוח לפשפושים סיבוב שלישי שלי... לא יאומן עם איזה דברים אפשר לעבור חיים שלמים בלי לדעת אותם, הנה אני למשל, לא יודעת לגמול מחיתולים וגם לא להכין תמ"ל (שלא לגור חתולים...).

לא יודעת לגמול מחיתולים וגם לא להכין תמ"ל
ואני תמיד אומרת שאצלנו נגמלים מחיתולים לפני שנגמלים מהנקה.

ובאותה רוח, ניסיתי לספר לדריה בדיחה לפני שבוע:
איך יודעים על תינוק שהוא יונק? (והתשובה תהיה: כי יש לו פירורים על הראש).
דריה הסתכלה עלי במבט משתומם ואמרה: "...כי הוא תינוק... קטן כמו תינוק..." .
אמרתי לה: "עזבי, כשתגדלי תביני..."

אין פספוסים. יש פשפושים. כל השאר זה מים
מעולה!

שיהיה לילה טוב ושיצליחו להציל כמה שיותר מיערות הכרמל, אמן ואמן.

דריה הסתכלה עלי במבט משתומם ואמרה: "...כי הוא תינוק... קטן כמו תינוק..."
אחחח... איזו תמימות מתוקה! זה פשוט נפלא

אין פספוסים. יש פשפושים. כל השאר זה מים
לא זוכרת מי כתבה את זה פעם באתר, ואימצתי - מעתה אינני אומרת פספוס, אני אומרת הפתעה!

לא זוכרת מי כתבה את זה פעם באתר, ואימצתי - מעתה אינני אומרת פספוס, אני אומרת הפתעה!
ש י ר י ב בלי חיתולים או קשב .
אני גם מנסה לאמץ, לוקח לי זמן.

האמת היא שהפספוס פה הוא לרוב שלי. שחר מודיע ואני לא מבינה: חושבת שזה בטח לא זה כי הוא לפני 5 דקות כבר עשה, חושבת שזה לא זה כי הוא התנגד לפני דקה, לא יכולה להתיחס אליו מיד כי מטפסים עלי שני ילדים או מה שלא יהיה. הוא מודיע ואני לא מבינה או לא מספיקה להגיב. אז לומר שהוא פספס? מה הוא אשם?

הפעמים היחידות שהוא עושה בלי להודיע זה כשהוא זמן רב על הבטן, או על מזרון\רצפה או על האמה של אבא שלו.

מבקשת עזרה למחלה בכבד

האמת היא שהפספוס פה הוא לרוב שלי
ברורררר..... וכל מילה נוספת מיותרת. אי אפשר לצפות מתינוק לקחת אחריות, ומי שלוקח את האחריות הוא המפספס (=ההורה).

_מבקשת עזרה למחלה בכבד

צר לי, יקירתי... אין לי שום ידע בנושא. אפשר לאחל לך רפואה שלמה? האם זו מחלה ברת מרפא?

האם זו מחלה ברת מרפא?
לא וכנראה אצטרך לקחת תרופה כל החיים.
מה שכן, הרופא הנחמד שלי התקשר עכשיו וסיפר לי שהוא שאל את הרופאת כבד (שאפגוש רק שבוע הבא) אם ניתן להניק עם הכדורים האלה והיא אמרה לו שכן, אם אצטרך לקחת אותם.
בנתים זה מה שבעיקר הטריד אותי (אה, ושאולי יהיה מסובך יותר להגיע לגיל 120

) .

שחר מבסוט מהחיים.
הוא מבלה את רוב זמנו הער בחיוכים, צחקוקים וגרגורי הנאה.
למה לא בעצם? אמא זה בופה חופשי, אכול כפי יכולתך כל היום וגם בלילה יש "האפי הואר".
כשלוחץ בבטן רוקעים הרבה עם הרגלים, עושים ענטוז-הקפצה של ישבן אחד ומיד מקבלים פשפוש. (וגם מתאמנים בצעד "דוסה" תימני).
יש את הנסיכה היפה הזאת עם התלתלים הארוכים ששרה יפה שירים מרגיעים שהיא המציאה במיוחד לתינוקות ואפשר גם למשוך לה בשיער.
יש את החייכן הזה שאוהב ללטף נעים ולהצחיק (הוא באמת מצחיק אבל מתעצבן כשמושכים לו בשיער) ובכלל, כולם מסביב מחייכים וצוחקים ברגע שהם מתקרבים.
מה שנשאר לעשות זה רק לחייך חזרה.
איזה חיים, איזה חיים.

שחר רק ימים ספורים לפני גיל 4 חודשים וכבר כוכב עליון.
הוא מסתובב לו בארץ בחגיגות ימי הולדת, הדלקות נרות חגיגיות, מעביר שני סופי שבוע ארוכים במיוחד במרכז, מטייל לגלבוע, לפגישת עסקים בבית שאן, לטיפת חלב, לבדיקות והמומחים של אמא, לבת מצוה ולאן לא?
הכל הכל בלי חיתול.
פוגש הרבה אנשים והם כמובן לא עומדים בקסם שלו וחייבים להרים אותו ולהצחיק אותו.
אז הוא לובש רק מכנסים? אף אחד לא עושה מזה ענין. בי מתעורר איזה חשש שאולי הוא יעשה עליהם אבל שחר מבין את המשחק. פספוסים רק בבית ולא מעט, בחוץ הוא נשאר יבש, שכולם יראו איזה גאון קטן הוא.

בנתים בבית, בחיים האמיתיים, יש פיתרון כנראה לבעית הזחילה על הבטן. אנחנו בוחנים את השיטה עכשיו ובמידה והיא תעבוד היא תיכנס לספר הקשב העברי הראשון "שחר מקשקש ומתפשפש".
עדכונים בקרוב.

דריה: "אמא, למה שחר תמיד זוחל כשיש לו פיפי?"

שחר ואני קופצים לדואר לשלם מע"מ.
הדואר מלא ואנחנו יוצאים החוצה לנשום אויר לכמה דקות.
בחנות ליד צובע בחור נחמד את הקיר בחוץ, מביט על שחר ומיד שואל בהפתעה:
"הוא בלי חיתול או שזה הפמפרס החדשים הדקים?"

אז שחר שלנו מסתובב ללא חיתול עם בגדים צמודים שמדגישים את גופו החטוב.
הפספוסים שלו (שלי) לא מטרידים במיוחד מה גם שהאויר החם מהמזגן בחדר בלילה מיבש אותם במהירות.
הוא לבוש לרוב עם מכנסים, גרבים על המכנסים (מונע ממנו להעיף את המכנסים בבעיטות) , חולצה ומשהו חם בחלק עליון.
עלי הוא בדרך כלל לא עושה פיפי אז אני כבר לא מחזיקה אותו עם בד נוסף עליו כשאני מניקה או מרדימה.

פרסתי לו מזרון שיאצו בסלון שמצופה במשהו שהוא לא חדיר מים, כדי שיוכל להתאמן בזחילה.
לפעמים הוא עם מכנסים על זה, לפעמים בלי, לפעמים עם בד מתחתיו ולפעמים גם זה בלי. יש סמרטוט ליד לנגב פיפי אם צריך.
דריה אוהבת לשחק איתו על המזרון הזה וכבר ביקשה ממני בעצמה שאראה לה איך לנגב כשצריך.
לסבים והסבתות אני מתכננת לקחת את חיתולי הבד שלו לזחילה. למרות שאף אחד מהם לא עושה ענין מפיפי של שחר נראה לי שזה יהיה נוח יותר (עוד לא עשיתי את זה, זה רק בתכנון).

יותר קל לפשפש אותו משהיה את יותם. החום של ישראל, זה שאין לי שטיח מקיר לקיר, הנסיון שכבר יש לי עם יותם או סתם נהיתי אמא רגועה יותר.
העיקר שקל יותר

.

איזה תענוג לקרוא אודותיכם! המשיכי לכתוב!

רוני, תודה

.
אגב, אני מתה על הספר שנתת לי. אני עומדת לקנות לי אחד כזה (ואז אחזיר לך את שלך

).
יש לכם זמן להיפגש?
עכשיו כשהבדיקות מראות שאין לי צהבת אני יוצאת אל המרחבים לפגוש את חבריי הבאופנים.

יש תמונות הזויות, כמו בלתי אפשריות, מחיים עם ילדים קטנים בבית.
השעה 20:40 ואני נרשמתי להרצאה בשידור חי באינטרנט שמתחילה בשעה 21:00.
אני מתסתובבת עם תינוק במנשא בסלון כשציצי אחד תחוב בפיו כי הוא כבר עבר מזמן את שעת השינה שלו ורק ככה הוא ירדם עכשיו- כשהוא יונק ובתנועה מתמדת. תוך כדי הליכה אני מסרקת את שערי עם מסרק כינים ו"שמחה" למצוא "רק" 2 וגם הן לא גדולות במיוחד.

בבית מתרוצצים שני ילדים נוספים עם פיז'מות, אחרי מקלחת וסירוק במסרק צפוץ. עכשיו הם משחקים עם אבא תופסת צחצוח שיניים.
עוד לא הבנתי לעומק את חוקי המשחק אבל זה משהו עם מברשות שיניים ביד והרבה ריצות בבית בקולות צהלה.
כמה דקות אחרי זה הם מתארגנים ללכת לישון. כמה שניות אחרי זה יותם מכריז שהוא רק רוצה אמא.

21:45- אני מתעוררת במיטה של יותם, מבינה שהרצאה בשידור חי באינטרנט כבר לא אשמע הלילה ומדדה למיטה שלי להמשיך לישון לפני שיעירו אותי לפשפושי הלילה. טוב, פה כבר נגמרה התמונה ההזויה וחזרנו למציאות.

_יש לכם זמן להיפגש?
אני יוצאת אל המרחבים לפגוש את חבריי הבאופנים_

מצחיק, שאף אחד מעולם עוד לא קרא לי "באופנית"

ובטח, נמצא זמן!

מצחיק, שאף אחד מעולם עוד לא קרא לי "באופנית"
אני נשמעת מאד "קולית" לעצמי כשאני אומרת שיש לי חברים "באופנים".

הערב לקחתי את הכדור הראשון.
זה בסך הכל מלחי מרה שאמורים לעזור.
שחר אומר שזה לא משפיע על הטעם של החלב, זה עדין הכי טעים בעולם.
אני מחכה עכשיו לתור לביופסיה, בלי חיתולים בשעות ארוכות של המתנה בבי"ח .

הנה מקרה מוזר שקרה הלילה.
שחר ישן לצידי במיטה על ציפה של שמיכה שמקופלת כמה וכמה פעמים ומשמשת מזרן עבה וסופג.
הוא עצמו בלי חיתול ו..בעצם בלי כלום בחלק התחתון ומכוסה עם שמיכה משלו.
לפתע אני שומעת "יריות" מישבנו, זה מעיר אותי מיד!
דבר לא מעיר אותי קודם לכן. לא יותם שעובר לשכב לידי בצד השני של המיטה ומשחק לי בשיער בשביל הירדם בשנית, לא הנקת לילה (אני מתעוררת עם ציצי אחד מחוץ לחולצה אז מין הסתם הוצאתי אותו בשביל משהו), רק קולות מישבנו של שחר מקפיצים אותי ישר. אני ממהרת להחזיק אותו מעל הסיר שלו הנמצא ליד המיטה.
שחר מתלונן קצת מתוך שינה אבל ממשיך לישון.
הוא עושה כמות נכבדה של קקי ופיפי בסיר בעיניים עצומות ונראה עדין ישן.
אני מניחה אותו על המיטה, מנגבת לו את הטוסיק במגבון והולכת לנקות את הסיר, שחר עדין ישן.
חוזרת למיטה ומניחה אותו חזרה במקום שלו ושחר... עדין ישן, ככה, יבש עד הבוקר.
הוא בכלל ידע שהוא התפשפש?

יוטי, זה מי חידת זן כזו, כמו העץ שנופל ביער

זן ובלי חיתולים

.

גם הלילה זה היה ככה: הפליץ, הורם לפשפוש, הניח ראש על האמה שלי עם עיניים עצומות תוך כדי שהוא מתפשפש, הונח חזרה במיטה והמשיך לישון.
מגניב!
אם חושבים על זה אז גם דריה לפעמים מיבבת מתוך שינה, קמה, הולכת לשירותים, עושה פיפי, שוטפת ידיים וחוזרת למיטה. אם מספרים לה על זה בבוקר היא מביטה בנו במבט משתומם עם עיניים גדולות ולא מבינה על מה אנחנו מדברים.

יותם מסתובב בחדר עם ישבנון ביד.
"את זה קנינו בחנות של ישבנים".

מפגש משפחתי בערב אצל אח שלי בבית. כמעט כל המשפחה הקרובה שם סועדים ונהנים.
שחר מגיע מחיוך כרגיל והשאלה הראשונה מיד מגיעה- "הוא בלי חיתול?" (ברור, הם יודעים שהוא בלי, רק שואלים ליתר ביטחון).
"מה יקרה אם הוא ירצה לזחול?" שואלת אמא שלי
"אולי יש לי חיתול בתיק... אני לא בטוחה...נסתדר"
הוא מתחיל לעבור מיד ליד.
(מה 'כפת לי? הוא עשה המון פיפי בחוץ לפני שנכנסנו)
כל אחד עושה לו קצת פרצופים. הם קוראים לזה "רולטת שחר", בתור של מי שחר יעשה פיפי.
"אל תכניסו לו רעיונות לראש" תוך כדי לעיסת סלט ירוק, "מעולה! מה יש ברוטב?"
"דוקא כן נכניס לו, אני מתה שיעשה עלי פיפי ואז אוכל לומר לך 'אמרתי לך'" אומרת אחת הגיסות בצחוק.
"עלי הוא עשה פיפי לפני שבוע וזה לא היה כזה מצחיק" אומרת אמא שלי מחויכת.
"גם על דריה הוא עשה שבוע שעבר וזה מאד הצחיק אותה. אפשר לתת לו לזחול"
"אבל קר על הרצפה"
"התכנתי על השטיח"
שומעת נשימות נעצרות....
"זה בסדר, לא לדאוג, מצאתי בתיק חיתול"

שחר שוכב על מזרון ואני יושבת לצידו, מתעסקת במשהו אחר.
הוא מתחיל להישמע לא מרוצה. עוד יותר לא מרוצה. ממש מתלונן.
"טווווב, אני אקח אותך" אני אומרת לו, מרימה אותו ומחזיקה מעל הסיר.
הוא מוציא המון קקי.
"גאון! גאון!" אני ממלאת אותו בנשיקות "איך הסברת את עצמך יפה"
"שמעת איך הוא הסביר את עצמו יפה?" אני צועקת לאבא שלו שבחדר הסמוך? "איך הוא אמר בררקחחחאווווגררחח? זה בדיוק מה שהוא תמיד אומר כשיש לו קקי!"

עכשיו ברצינות, לשחר יש שפה שבה חוץ משירים שנשמעים כמו "באו באו באו" הוא גם מסביר מה הוא רוצה או צריך.
ליותם בגיל הזה גם היתה שפה ברורה שכללה כמה סוגי "אה": "אה" לפיפי, "אה" לקקי, "אה" רעב, "אה" עייף ו"אה" מבסוט עד השמים. המעניין היה שכל "אה" היה בצליל שונה. אני יכולה לחפש מה כתבתי על זה כשגרתי בלונדון, אני זוכרת שלקקי למשל היה "אה" שקט נמוך והיו כאלה שהיו "אה" באוקטבה גבוהה.

שחר מדבר אמנם אחרת אבל הרעיון הוא אותו רעיון, יש סימן לפיפי וסימן לקקי למרות שהרבה פעמים הם באים יחד וזה לא משנה תחת איזה סימן הם הגיעו.
יש סימן עייפות וסימן "המכנסים שלי רטובים" שהם דומים ובכל זאת קצת שונים, סימן ל"אני רטוב" הוא עצבני יותר.
יש כמובן סימן של רעב שהוא אחר לגמרי.
אלה לא סתם סימנים, זאת תקשורת. זה שחר אומר לי מה הוא צריך כי הוא יודע ש אני אקשיב לו וברוב המקרים אבצע. זה לא רק סימן. אם אני לא מגיבה הוא אומר אותו שוב ושוב וחזק יותר.

למה אני זוקפת את התקשורת שנוצרה ביננו לזכות הפשפושים? הרי לא כל הסימנים המדוברים הם סימני פשפוש.
בגלל שהנסיון לקשר קולות ותנועות שלו לפשפוש (או בדיעבד להבין שלמשל התלונות האלה במיטה לידי היו הסימן המקדים לזרנוק שהרטיב לי את הפיז'מה כמה שניות אחרי) הביאו אותי להבין ולקשר כבר בין כל הקולות שהוא מוציא.
מדהים! אין מילה אחרת שמתארת את זה טוב יותר, זה פשוט מדהים!
הגענו לזה בדם יזע ודמעות (או שמא, פיפי, קקי ודמעות?) אבל הגענו למצב מדהים!

שבוע הבא הוא יהיה בן 5 חודשים.

איזו התרגשות
אתם פשוט מדהימים!
מתה על הבלוג הזה!!!!!!!

תודה

.

היום היתה ביופסיה: דיקור ושאיבת תאים מהכבד.
שחר קלט כבר אתמול שהוא לא יראה את אמא חצי יום ונצמד אלי חזק. אפילו קניות ברמי לוי נאלצתי לעשות כשהוא במנשא ווילקניט בתנוחת נשיאה בטן אל בטן ויונק.
למרות זאת הצלחתי ביום וחצי לשאוב 750cc של חלב (!) ולארגן הכל לקראת נסיעה למרכז לסבא וסבתא וליומיים בהם אהיה כמעט משותקת מפעילות.
יומיים בהם שחר יהיה מחותל (אם כי חייבתי את אבא שלו לפשפש עם חיתולים ) ולא ברור כמה מותר יהיה לי להניק אותו (אסור לגעת לי בבטן).

אחרי יום שלם של ערות בו הוא שמר על אמא שלא תלך, ישן שחר לילה שלם וטוב ללא טיפת פיפי אחת.
אם הייתי מספרת את זה למי שלא בעניני פשפושים הוא היה בודאי אומר ששחר לא שתה מספיק (פחחח, כשאני אומרת "צמוד לאמא" אז הוא צמוד לאמא, עם כל המשתמע מכך).
אבל כאן זה בסדר, נכון? קטן עלינו תינוק בן 5 חודשים ולילה יבש.

לבסוף הניתוח והאשפוז עברו בשלום. שחר הסכים לקחת רק בקבוק אחד של חלב (

) והשאיר בקבוק מים מינרלים גדול מלא בחציו בחלב במקרר של סבא וסבתא (אל דאגה יותם "מטפל" בשאריות).
אני מידי פעם קיבלתי מסרונים מרגיעים בנייד שהוא פושפש בהצלחה.
שבתי מביה"ח בשלום, שחר מיד נצמד אלי ושקע לו בשינה ולי נותר רק יום ועוד קצת להימנע מלפשפש אותו.

ושכחתי לשבח את האחות המדהימה באשפוז יום במאיר שטרחה וארגנה שיביאו לי משאבה חשמלית רצינית ממחלקת ילדים כשראתה שקשה לי לשאוב בשכיבה עם המשאבה הידנית שהבאתי מהבית.
כל הכבוד לה!!!

ואיך את מרגישה?

הי סלט

ואיך את מרגישה?

חוץ מקצת כאבים במקום הדקירה (וכל מיני מקומות שזה מקרין אליהם) אני בסדר גמור

.
תודה.

את תותחית-על ומקור להשראה.
כמה אופטימיות!
@} @} @}

כמה אופטימיות!
אני חוסכת ממכם את הלחצים והחרדות שהיו לנו פה בבית לפני כל זה, בין היתר כי רק יומיים לפני הבדיקה התקשרתי לברר אם אני יכולה להניק אחרי ההרדמה ו'נפל' עלי שאסור לשחר לבוא לבי"ח ושיומיים אסור יהיה לי לזוז (בהתחלה גם אמרו לי לא להניק אותו יומיים).
גם לא הבנתי כמה נורא הדיקור הזה ורק אחרי, בשלבים, יותר ויותר הבנתי איזו בדיקה מזעזעת זאת.
חשבתי שזו תהיה דקירה וזה הרגיש כאילו ירו לי בכבד עם הרדמה מקומית

(וזה עוד בסדר, חכו ותראו מה קורה כשההרדמה פגה).
העיקר שבני משפחה וחברים נחלצו לעזרתנו בזמן הבדיקה והמנוחה אחרי וזה כמובן הפך את הכל לקל הרבה יותר.

זהו, חזרתי לעצמי.
אני ממליצה לכל אמא לתינוק ושני ילדים לעשות הפסקה כזאת של יומיים. אפשר לותר על ה-16 שעות צום ועל הדקירה במותן ימין ולהשאיר רק את המנוחה, הספרים, מערכוני "ארץ נהדרת" במחשב והפקודות (להביא לי את שחר להנקה, להוציא לו גרעפס, שחר צריך פיפי, יותם צריך קקי, הם אוהבים בבוקר אגוזים בדיסה, לשים לדריה בגדים על הרדיאטור כשהיא קמה, לשים את שחר במיטה וכדומה).

עד אתמול אחה"צ הצלחתי לא לפשפש מלבד פעם אחת (טוב, פעמיים). אח"כ, בין הזחילות, הוא התחיל להתלונן שהחיתול שלו רטוב והוא ממש לא אוהב את זה. מאז הוא שוב בלי חיתול.
הבוקר כבר חזרתי לטיפול צמוד-שחר רגיל הכולל גם פשפושים כרגיל. חששתי שיום וחצי עם חיתול יבלבלו אותו ויביאו לשביתה. כנראה שעצם זה שהוא פושפש חלק ניכר מהזמן מנע את הבלבול, או ששחר פשוט מתפשפש מצטיין והוא לא נותן למכשולים בדרך להרוס את זה.

בנתיים בבית, במציאות היומיומית, מזרון השיאצו 'קטן על שחר' והוא כבר זוחל לו הלאה משם אל עבר הרצפה הקרה. צריך למצוא פיתרון גם לזה. על המזרון הוא היה לבוש החלקו התחתון רק עם גרביים. לפעמים עם גרביים של דריה משוכות על כל הרגל ועוד גרב קטנה שלו שתחזיק אותן שלא יעופו (אותו רעיון כמו במכנסונים).
המזרון עצמו היה עם מגבות כך שאם ברח לו פיפי מהלחץ על הבטן הוא נספג במגבת וכך שחר לא מצא את עצמו בשלולית.
על הרצפה הוא לא יכול להיות חסר בגדים וגם ככה עם בגדים זה נראה לי קר מידי.
להלביש אותו ממש חם? (הרבה התעסקות כשהוא עושה פיפי)
להלביש חיתול ולהלביש על זה חם? (גם הרבה התעסקות)
דילמה.

מה עם המכנסי פשפושים שמוכרים פה...?

מה עם המכנסי פשפושים שמוכרים פה...?
מכנסי חריץ?
מצחיק, ביקשתי מקרוב משפחה שנמצא הרבה בסין שיביא לי כאלה. נראה אם יהיה לו זמן לזה

.

כרגע שחר לבוש לזחילה כמו תינוק היוצא לטיול בחרמון: גרביים וגרבי צמר עבות מעל, חיתול בד מעוצב למנוע רטיבות בבגדים, מכנסים על כל זה, חולצה ארוכה, טרניג ולפעמים עוד מעיל פליז.
הוא עדין מתלונן כשיש לו פיפי ומאד מתלונן כשהחיתול שלו רטוב.
אתמול הוא נסע לבקר את הגיסה שאמרה שהיא מתה לומר לי "אמרתי לך" כששחר עושה פיפי. הגיע אליה הביתה עם חיתול ח"פ כמו תינוק מהשורה אבל התלונן כל פעם שהיה לו פיפי עד שלקחתי אותו החוצה או לשירותים להתרוקן.
"מה? הוא לא מעדיף לעשות בחיתול שלו? לא יותר נוח לו?"
אין, כמה שתסביר להם הם לא יקלטו. לא! הוא לא אוהב לעשות פיפי על עצמו!
(אני נזכרת איך כשיותם היה בגילו וסיפרתי שהוא מתאפק אמרו לי שזה רק נדמה לי)

"מה? הוא לא מעדיף לעשות בחיתול שלו? לא יותר נוח לו?"
נזכרתי שבעלי תמיד שואל בחזרה: "אתה היית מעדיף לעשות בחיתול?"

אז אני אישית תמיד נגעלתי מחיתולים (ובדיעבד אני גם מבינה שלא אהבתי ריח של תינוקות ששותים פורמולה) מה שהביא אותי לגמול את הילדים שלי מוקדם או לגדל אותם בלי חיתולים.
אפילו כשהייתי תינוקת (עם חיתול בד) גמלתי את עצמי בגיל שנה (בשיא החורף).
עכשיו כששחר בוכה כשהמכנסים או החיתול שלו רטובים אמא שלי מיד נזכרת איך בגיל הזה כשהייתי בוכה היא ישר ידעה שזה בגלל חיתול רטוב.
(שניה, יש פה רגע של התמוגגות)
הוא גם דומה לי בפנים

.

אני בוכה על כתפו של בן זוגי לחיים:
"שחר ממש לא אוהב כשהחיתול שלו רטוב, אפילו קצת. אי אפשר ככה כשהוא זוחל על הבטן, אפילו עם חיתול חד פעמי הוא בוכה כשזה רטוב"
"גידלת מפלצת" מראה האיש קצת הזדהות עם הבעיה.
"מה לעשות?"
"אני מציע לשלוח לאימוץ"

אני כבר רואה את המודעה באתר "אגורה":
תינוק בן 5 חודשים במצב מצוין, רק מתלונן הרבה כשיש לו פיפי ובוכה כשהחיתול שלו רטוב.

דריה שוכבת לידי כשאני מניקה במיטה את שחר.
"אמא, הלואי שהיו לנו שני שחר"
(מה, היא מקנאת בבנות של ה קוסמת מארץ עוץ שיש להן אחים תאומים?)
"למה? מתוקה שלי"
"כי אני רוצה גם שחר, משלי"
"מתוקונת, תינוק זה הרבה עבודה (אני מתחילה להישמע כמו אמא שלי, מהר! מהר! לחזור לסדר!) ויש לך כבר את שחר שאת יכולה לטפל בו כמה שאת רוצה"
"אני רוצה תינוק משלי שאוכל להניק אותו ולפשפש אותו"
(אז לא יהיה תמ"ל והאגיס כשהיא תגדל?)
עכשיו הרגע של המבט החומל
"את רוצה לפשפש את שחר?"
"כן" נוצצות עיניה
"בסדר, תנסי לפשפש ומקסימום אני אעזור לך להחזיק אותו. כשהוא יגדל ויישב בעצמו תוכלי להושיב אותו על הסיר בעצמך"
(יש! סידרתי לי עזרה לעוד כמה שבועות)

לשחר יש אקסטרא סוכרטיטיס שזוהי כידוע מחלה מאד מסוכנת.
כל מיני אנשים, במיוחד מכורים למתוק, עלולים לבלוע אותו בשני ביסים כשהם רואים אותו.
מפחיד!

חוץ מזה גם יש לו אטופיק דרמטיטיס, אבל שטויות, הוא בקושי מתקלח (שונא מקלחות) אז פחות מתיבש לו העור ודריה ואני "ממסג'ות" אותו לאחרונה עם קרם באופן קבוע אז העור שלו נראה הרבה יותר טוב.

חוץ מזה גם יש לו אטופיק דרמטיטיס
מתגעגעת לכתיבה שלך פה. מה שלומך? לגבי אטופיק דרמטיטיס, טופלתי לאחרונה בהצלחה מסחררת על ידי אמיר קלי, מטפל ברפואה סינית, שמתמחה בטיפול בבעיות עור. הוא עזר לי עם שלל בעיות עור שאני סוחבת איתי כבר שנים (ושכמה וכמה מטפלים כולל גוואן אגב, לא עזרו לי בהם) אני יודעת שהוא מטפל הרבה בילדים עם אטופיק דרמטיטיס.

ואני "ממסג'ות" אותו לאחרונה עם קרם באופן קבוע אז העור שלו נראה הרבה יותר טוב.
הי יוטי מזמן לא דיברנו (-:
לא נראה לי נכון העניין של הקרם. אולי העור נראה הרבה יותר טוב אבל לא בטוח שזה טוב לו.
כל פריחה על העור היא דרך של העור להתנקות ממשהו. לא כדאי לחסום את הריאה השלישית הזו...

לא נראה לי נכון העניין של הקרם. אולי העור נראה הרבה יותר טוב אבל לא בטוח שזה טוב לו.
מסכימה לחלוטין. חזיתי במו עיני איך האטופיק דרמטיטיס של ביתי עובר מעור לריאות וזה לא היה מחזה יפה במיוחד. בעזרת דיקור החזרנו אותו לעור ועכשיו לפחות נושמים לרווחה.
עדיף שיצא בעור אולי לא נעים, מגרד ולא יפה ויזואלית אבל לפחות לא מפחיד ומסוכן כמו התקף האסטמה...

כל פריחה על העור היא דרך של העור להתנקות ממשהו. לא כדאי לחסום את הריאה השלישית הזו...
זה תחליב עדין לתינוקות, לא שמנוני. בכל מקרה, מרחנו אותו כבר אחרי ההתקף הרציני עם האדמומיות (שבו באמת לא נגעתי עם כלום) וכל מה שנשאר זה עור יבש.
אני אקח את זה לתשומת ליבי אם שוב יהיה התקף.

אבא קם ב-5 בבוקר להרגיע את בנו הצעיר.
החליט לעשות מעשה ולפשפש אותו. איזו התרגשות!!! כל הבוקר עוד שמעתי אח"כ סיפורי גבורה על שחר ועל איך הוא היה יבש והתלונן ומיד שחרר הכל כשהורידו לו בגדים והניחו אותו בתנוחת פשפוש.
התלהבות של מפשפשים

.

לקראת סיום המחצית של שנת חייו הראשונה שחר מבלה זמן רב באימונים על מזרון השיאצו.
עולה על 6 ומבצע תרגילי קימור-קיעור של הגב, עולה ל"גשר" כמו ב"ברכת השמש", נשכב על המזרון על הבטן ומנופף במהירות את הידיים והרגלים, אח"כ מעלה רק את הראש והחזה כמו קוברה וחוזר חלילה.
הוא מדהים, איזו גמישות, כמה כוח. אני מסתכלת עליו ומבינה מאין הגיעו הרעיונות לתרגילי היוגה.
זה כמו שאני מסתכלת על אח שלו בשנה האחרונה, בן השנתיים פלוס ומבינה מאין באו הרעיונות לדמויות הבובות ברחוב שומשום ("אלמו הבלונדיני" אני קוראת לו).

בבית הוא לבוש בחציו התחתון עם מכנסים "קלות להורדה והלבשה" וגרביים.
בתוך המכנסים , מקדימה ליד הזרנוק, אני טוחבת חתיכת בד שתספוג פספוסי פיפי של זחילה. זה מונע (לפעמים) מכנסים רטובים ועוד יותר מונע שלוליות על המזרון.
בחוץ זה כבר נורמה שהילד בלי חיתול, אני בכלל לא חושבת על זה כשאני יוצאת מהבית. הרופאה שלו בדקה אותו שבוע שעבר וצחקה (בחן) שהוא בלי חיתול ואני באותו הרגע תפסתי שבכלל לא חשבתי על זה. ככה זה כשמתרגלים.

דבר מענין ששמתי לב אליו בזמן האחרון זה כשהוא יוצר שלולית על המזרון\רצפה הוא מיד מתרחק ממנה. אם חושבים על זה, גם חיות נוהגות לעשות את זה. אנחנו מגדלים חיות בשביל לאכול משהו מהן ומכריחים אותן לחיות בתוך הצואה שלהן (אני אומרת "אנחנו" כי כולנו שותפים לזה, אני מניחה, מלבד הטבעונים מביננו). הן חיות להן בתוך הצואה של עצמן כי אין להן ברירה. הן לא ינהגו ככה בטבע.
אנחנו עושים ככה גם עם תינוקות.
שחר ממש בורח מזה כשזה לידו ואם המכנסים שלו רטובים הוא מתבעס ובוכה. זה אומר שצריך כל הזמן להחליף לו מכנסים או חיתול כשהוא זוחל על הבטן אבל זה מה יש, אני משלימה עם זה.
אני מקוה שעם כל היוגה-פילטיס שלו הוא יזחל על הברכיים בקרוב...

קשה לי

.
אני רואה במו עיני איך מתפתחת לה הסרבנות המצויה של גיל חצי שנה ומעלה.
איך שחר מפתיע (בלשון הפשפשים החדשה) שוב ושוב מהלחץ על הבטן ולכן לא מוכן לעשות פיפי.
איך אני כבר מתרגלת לא להציע לו כי גם ככה הוא מסרב ולא עושה.
איך שחר מסרב להתפשפש ושניה אחרי זה עושה על המזרון (ובורח משם).
התקופה הקשה הגיעה, כנראה שלא היה מנוס מזה...

בנוסף לכל זה יש לי הרבה עבודה, מה שנקרא "משרדית" , ופשפושים תחת מהירות של אימיילים וטלפונים זה בלתי אפשרי. גם בין לבין זה קשה. צד אחד מול המחשב, הטלפון והפקס צד שני רץ עם תינוק מבסוט למקלחת או לסיר (או לגינה אצל ההורים) לפשפוש. משהו לא עובד בזה, לא נוח לי.

יחד עם כל זה שחר גדל להיות תינוק חייכן, צחקן ופעיל מאין כמוהו. הוא מתרגש לראות אנשים שהוא מכיר, מחייך וצוחק לכולם תוך כדי הנפות ידיים ורגליים בהתלהבות. כיף להיות איתו, הוא סוחף עם הפרצוף הנרגש שלו, זה משכיח לגמרי את כל הקשיים ומשאיר רק את ההנאה.

המממ... הוא גם התישב אתמול בפעם הראשונה. לא מאה אחוז יציב ועוד יש לו לאן להשתפר אבל בוא 'נה , הילד רץ קדימה, עוד מעט ישבנון או סיר, כמו גדול.

באתי להביע תמיכה

קשה לי
יקרה, יש לך כל כך הרבה דברים על הראש, ש{{}}קשה לי לתפוס שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מתלוננת. ממש חוצפה (-;

רק שתדעי שחשבתי לרגע שאת מתארת את מצב העניינים אצלנו מגיל 7-8 חודשים.
אם זה עוזר במשהו - אני בשלב הזה (אחרי העונג של "ברווור, היא מבקשת במפורש", כשזה הפך ל"נראה לי שהיא מעדיפה לעשות במכנסיים") בדקתי מה חשוב לי בנושא ה"בליחיתולים" הזה. התשובות היו:

שהיא תהיה יבשה
שהיא לא תתרגל לחיתול
שנמשיך לפשפש ולשמור על הקשר בין התחושה לבין הפעולה
שהכל ירגיש נינוח ולגיטימי

מה שיצא זה שתקופה מאוד ארוכה (אנחנו עכשיו יוצאים ממנה, לאט, בגיל 11 חודשים) בעיקר החלפתי מכנסיים רטובים כל הזמן. לפחות בבית. בחוץ כמעט תמיד יותר יבש.
המשכתי להציע, המשכתי להקשיב (כשהיתה לי חצי אוזן/עין פנויה). לא התעקשתי (כמעט אף פעם) אם היה סירוב, במקומות זרים הלבשתי מעין חיתול דק רק כדי שיתפוס את הפיפי לפני השטיח, והעיקר - נשארתי רגועה. התנאים שלי התקיימו. היא גדלה ללא חיתולים (ז"א לא תהיה גמילה, אלא למידה מתמשכת), היא גדלה יבשה, הכל לגיטימי - אשרינו! ניצחנו!

זה בטח לא המתכון המנצח לפשפושים מוצלחים, ויש לי תחושה שאצלכם זה יהיה הרבה יותר קצר, כי את פתאום תביני משהו, וזה יסתדר כמו קודם. אבל זה עשוי קצת לנחם, לא?!

יצא לי: <מילים טובות מסלקות עננים שחורים>. ובכן, עננים שחורים מורידים גשם, וגשם מייצר שלוליות.
מסקנה: מילים טובות מונעות שלוליות (-:

בהצלחה, ושבת שלום @}

מה יש להם בחצי שנה השניה של הפשפושים?
גם יותם היה ככה, חצי שנה מדהימה עם תקשורת נהדרת ואז מלא מלא פספוסים, שביתות ו"דוקאים", כאלה ששניה אחרי שהוא חוזר מסירוב על הסיר הוא עושה על הרצפה.
בטח יש לזה הסבר (ואם יש הסבר בטח גם יש איזשהו פיתרון).

אני מקוה שיהיה לי זמן מחר לכתוב על הטיול המקסים שעשינו לבניאס היום, עכשיו אני חייבת לישון ויש לי תובנה לגבי הקשר בין סירוב פשפושים לטיולים מחוץ לבית.
מחר.
אולי.

גם אני מזדהה (למרות שאצלנו אני מכריזה שנראה לי שהיא שובתת כל שני וחמישי ואז פתאום יש כמה ימים טובים). אני חושבת שאולי זה קשור גם לגילויי עצמאות? כמו שלאחרונה היא שוכבת בסלון וצורחת את נשמתה בהנאה רבה (צווחות שמחה כן? למרות שאני כל הזמן חוששת שהמועצה לשלום הילד יעלו עלינו או לחילופין שיחשבו שהניסוי צופרים של הקטנה זו אזעקת אמת

.. ואני חושבת שהיא צורחת פשוט כי היא גילתה שהיא יכולה. זו חדוות הגילוי והבעלות על הקול שלה.
גם פה, אולי היא פשוט מגלה עצמאות. הרבה פעמים כשאנחנו משנים מקום פשפוש (וזה יכול להיות כמה ניסיונות) בסוף היא מפשפשת במקום המועדף עליה. לצערי, בן זוגי טוען בתוקף לאחרונה שזה על מדרגות הכניסה לבית. פאדיחות.

גם יותם היה ככה
רק שתחליפי את ה חצי שנה בשנה שלמה

רונית, תודה, עודדת אותי וסידרת לי כמה דברים בראש.

ואני חושבת שהיא צורחת פשוט כי היא גילתה שהיא יכולה. זו חדוות הגילוי והבעלות על הקול שלה.
ענק

.
גם אני חושבת שיש פה משהו שקשור לעצמאות, גם בגלל שראיתי את זה אצל יותם (וגם בגלל שהעוזרת הרומניה שלי בלונדון ראתה את זה על יותם ואמרה לי).

רק שתחליפי את ה חצי שנה בשנה שלמה
אוי

אחרי שקצת הסתדר לי הראש ונרגעתי מהבלאגן הגדול שנוצר בעיקר עקב תקשורת לקויה ואי הבנה שלי מה צריך לעשות, בלאגן שדרש ממני הרבה זמן,הרבה לחץ ואפילו גבה רגעים של יאוש, הרמתי טלפון למי שאחראית על החבילות שלי שתקועות במכס יותר משבוע וביקשתי ממנה שתסביר לי לאט ובזהירות מה בדיוק צריך לעשות כדי לשחרר אותן.
למרות שמה שהיא הסבירה לי לא היה פשוט ודרש זמן של כמה ימים, השלמתי עם זה שזה מה שיש, שאין דרך קיצור והתחלתי למלא אחר ההוראות שלה.

בהתאמה כמעט מושלמת אני עוברת ככה את משבר הפשפושים.
כשיש משבר פשפושים זה מבאס. הסימנים משתנים או שאין סימנים, סרבנות, הפתעות זחילה על הבטן או סתם הפתעות. כל זה מביא להרגשה הזאת שאין פתאום שליטה ואין תקשורת, ואם אין תקשורת אז מה יש לנו? אם כל היום רק מחליפים בגדים רטובים ואין פשפוש מסודר אחד אז בשביל מה אנחנו עושים את זה? אפשר לעבור לחיתולי בד וזהו. חוסר אונים.
אז באה ההשלמה עם המצב והתפכחות. התמונה המושלמת שהיתה לי בראש היתה בסך הכל בראש והמציאות היא אחרת. אני רציתי כבר להיות בנקודת הסיום שבה אנחנו מבינים אחד את השני כל הזמן והחיים יבשים.
אין דבר כזה. אין נקודה סטטית כזאת. יש כאלה בדרך אבל בגלל שהכל משתנה כל הזמן, שחר משתנה כל הזמן, אני צריכה לזרום עם השינויים ולהבין אותו מחדש.
למשל, הוא כבר לא אוהב את סירי הקופסה המלבנית שלו יותר ומעדיף את הסיר הישן של יותם (מוחזק מעליו).
הוא לא עושה המון קקי על הבוקר כשהוא קם אלא שעה-שעתיים אחרי.
הוא עושה פיפי כשהוא הרבה על הבטן וצריך להשלים עם זה.
הוא עושה המון פיפי בלי להודיע כשהוא הרבה בבית אבל אם הוא מסתובב קצת בחוץ זה מסתדר לו.
וכדומה.

לא פשוט ללמוד מחדש ולשנות אבל אין ברירה, זו הדרך היחידה להמשיך במסע הפשפושים הזה.

נקודות אור:
יש שמש ליבש את הבגדים ספוגי הפיפי (שכבר יש לו ריח טיפה לא נעים).
יש שמש להסתובב איתו בחוץ.
הוא מאד משתדל לא להיות על הבטן כל הזמן ומתאמן בזחילה על 6.
הקקי שלו מתחיל קצת להיות כמו של 'הגדולים' ואיזה כיף שזה בסיר ולא מרוח עליו בחיתול .

בתור אחת שאחרון המפושפשים כבר מדבר ומבקש את ה'מפתחותשלהטרקטור' -
אז מנקודת המבט שלי -
תהני תהני תהני מזה כל עוד זה בתנועה ומשתנה.
זה כל-כך בעל משמעות - וזה עובר כ"כ מהר
<אומרת לילך שנותר לה רק לחכות לפשפש נכדים...>

בתור אחת שאחרון המפושפשים כבר מדבר ומבקש את ה'מפתחותשלהטרקטור' -

תודה @} .

_התמונה המושלמת שהיתה לי בראש היתה בסך הכל בראש והמציאות היא אחרת. אני רציתי כבר להיות בנקודת הסיום שבה אנחנו מבינים אחד את השני כל הזמן והחיים יבשים.
אין דבר כזה._

לחלוטין! אני זוכרת את הנקודה הזאת, שבה נפלה עליי ההבנה הזאת, שכל סיפורי הפשפושים המושלמים האלה שבהם אף אמא ואף תינוק לעולם לא מפספסים, הם מבחינתי סיפורי אגדה. אין חיה כזאת. ואם יש, אני לא רוצה לשמוע עליה! תודה

רוני, בנוסף למה שכתבת אני חושבת גם שהשלמות הזאת שאנחנו מחפשות בפשפושים באה (לא רק אבל גם) מהבאסה מהכישלון. ברגע שלא לוקחים את זה ללב ומבינים שזה חלק מהתהליך ו לא כישלון שלי הדברים נראים אחרת.
ככה זה היה לי בהתחלה, שלא התרגשתי, ולכן לא יצא לי להזכיר את הפספוסים שלי יותר מידי. אח"כ הוא גדל ופתאום זה הפך להיות "רגע, הוא בן חצי שנה ואני מפספסת המון, איזו מפשפשת גרועה אני". כשאני מצליחה להסיט את המחשבות מהסוג הזה הצידה הכל נראה אחרת, שניה מחליפים מכנסים, שמים את הרטובים על אדן החלון שהשמש תיבש ותוציא את הריח ונגמר הסיפור. רק ההתרכזות השלילית בכל פספוס היא שעושה את הפשפושים ל'כבדים' ומעיקים.

איזה כיף @}
שכל ה"חבילות" יגיעו בזמן הנכון, ולמקום הנכון. אמן (-:

רק ההתרכזות השלילית בכל פספוס היא שעושה את הפשפושים ל'כבדים' ומעיקים.
תשמעי. זה לא הגיוני שבכל פוסט שלך אני מוצאת משהו לגריין. בינתיים גריינתי רק פעם אחת, לפני מלא זמן, ובינתיים אני מתאפקת לא לגריין שוב

שכל ה"חבילות" יגיעו בזמן הנכון, ולמקום הנכון.
ה"יבשות" מבינהן שוחררו אתמול מהמכס וכנראה יגיעו יום ראשון.
השאר בדרך הנכונה, כמו שזה נראה

.

לשחר עכשיו יש סימנים שונים לגמרי וברורים מאד לפיפי וקקי:
פיפי- הוא צועק חזק. אי אפשר לומר אחרי זה שהוא לא הודיע

.
קקי- גרגורים של קצת התאמצות.
שחר גאון שלי, איך אתה מסביר את עצמך יופי.

הבוקר דיברתי עם הגננת של יותם על פספוס קקי שהיה אתמול בגן. אני יזמתי את השיחה משום שזו לא פעם ראשונה ומשום שמלבד פעם אחת בה טייל עם סבא וסבתא ולא הסכים לשבת על השירותים במקום בו היו, לא היו לו פספוסי קקי כבר יותר משנה וחצי.
היא חשבה שזה הגיל והאח החדש ועוד כל מיני כאלה, אני בטוחה שמשהו בשירותים מפריע לו.
היה לי קשה להסביר לה שהגברבר עד גיל שנה וחצי את רובו המוחלט של הקקי שלו עשה בסיר או שירותים ומאז רק בסיר או שירותים. שהוא שונא לעשות קקי על עצמו, שזה טבע שני לו לא לעשות על עצמו.
זה כמו ללכת לשבט בגינאה החדשה ולהסביר להם מה זה סמארט-פון (שאין לי, בחיי, יש לי את הטלפון הכי זול של נוקיה, עם הפנס בקצה, אני מהפנטת איתו את שחר כשהוא צורח בנסיעות באוטו).
יש להם לגגנות כל כך הרבה תיאוריות על גמילה של פעוטות והרבה ניסיון שמסתדר להן עם התיאוריות האלה אבל מה זה ילד שמחוץ לתיאוריות מלכתחילה? איך מסווגים את זה?
אנחנו מחוץ לספרות המקצועית. זה כמו שאני שואלת את הרופא שלי איך לא יודעים כלום על מחלות אוטואימוניות בכבד ולא יודעים למה יש לי את זה בכלל אבל טוענים שוב ושוב שאין קשר בין זה לבין קרע בכבד שהיה לי לפני 16 שנה והוא עונה לי "כי זה לא בספרות הרפואית".

לא הסברתי לה את ענין הפשפושים, היה לי קשה, הרגשתי שאני צריכה יותר זמן להסביר לה ממה שהיה לי כי אם אני אסביר לה מהר ועל רגל אחת היא פשוט תתייג את זה לגמילה מוקדמת שלא בזמן וזה התוצאה של זה (היא שאלה שאלות בכיוון הזה) .
סיכמתי איתה שאני מכירה את יותם ואני יודעת שזה משהו או בשירותים או באי בנוחות שלו לבקש מהן שייקחו אותו והחלטנו שאני אדובב אותו ואנסה לברר מה הענין והיא תפעל לסדר את מה שמפריע לו.

בסך הכל היא בסדר גמור, באמת, היא פשוט לא מכירה ילדים כאלה.

ובינתיים אני מתאפקת לא לגריין שוב

ובינתיים אני מתאפקת
זה לא המקום המתאים לכתוב דברים כאלה, רוני. זה הרי ידוע שהתשדורת הזו עוברת לקטנטנים (-;

אני מהפנטת איתו את שחר כשהוא צורח בנסיעות באוטו

דיברתי עם יותם והוא הסביר שהוא לא אוהב את השירותים כי אין ישבנון ולא נוח לו לשבת שם.
הוא רגיל לדאוג עם היד שהבולבול שלו מכוון לתוך האסלה וקשה לו לעשות את זה בשירותים בגן. קיבלתי הסבר עם פנטומינה איך ולמה לא נוח לו.

כמה פשוט.

פנטומינה
יאו, התכונתי לפנטומימה כמובן. פנטומינה זה בדיחה שהיתה לנו בחבר'ה בתיכון

.
קטעים איתי...

שליחה על ידי נטע_ש* » 05 מרץ 2011, 22:58

עם הפנס בקצה, אני מהפנטת איתו את שחר כשהוא צורח בנסיעות באוטו D-: הנה שימוש ראוי לטלפון, ועוד עם פנס
יש להם לגגנות כל כך הרבה תיאוריות על גמילה של פעוטות והרבה ניסיון שמסתדר להן עם התיאוריות האלה אבל מה זה ילד שמחוץ לתיאוריות מלכתחילה? איך מסווגים את זה? בדיוק
אנחנו מחוץ לספרות המקצועית D-: גדול! הכי שווה בחוץ...
_קיבלתי הסבר עם פנטומינה איך ולמה לא נוח לו.
כמה פשוט._

ישבנון הגיע הבוקר לגן, התקבל בברכה והגננת שיבחה את יותם שהוא הסביר לנו יפה מה הבעיה.
אנחנו מקוות שזה יעשה רק טוב.

משהו התנהל כאן נכון. הזיהוי שלי שיש כאן בעיה והיכולת של יותם להסביר לי בצורה ברורה מה מפריע לו.
היו פה הקשבה ויכולת ביטוי, משמע תקשורת, ביני ובין יותם כשברקע יש גננת ועוזרות שאומרות לי "עזבי, אל תעשי מזה ענין, אנחנו לא עושות מזה ענין וזה קורה לילדים לפעמים".
זה רק מראה לי שדעות קדומות (בצורת תיאוריות פסיכואנליסטיות) יכולות לבלבל ומפריעות לראות את המציאות. כל מה שהיה בסך הכל צריך לעשות זה לשאול את יותם מה מפריע לו.

חזרה לשחר. הקשוב שלי. התחיל להעיר אותי בלילה בצעקות לפיפי. מתאפק רוב הלילה ומעיר אותי לפנות בוקר בצעקות.
גם ביום הוא יכול לתפוס לו בין שעה ל-3 שעות של יובש. 3 שעות זה אמנם נדיר אבל זה גם קורה.
איפה המומחים עכשיו שיגידו שילד לא שולט בשלפוחית שלו עד גיל שנה וחצי?

כשדריה התחילה לישון לילות יבשים בגיל שנה וחצי אמרו לי שהיא לא שותה מספיק.
(או במילים אחרות: תמיד יש מה לומר)

_ובינתיים אני מתאפקת
זה לא המקום המתאים לכתוב דברים כאלה, רוני. זה הרי ידוע שהתשדורת הזו עוברת לקטנטנים_

שחר בשבועות האחרונים ישן עם חיתול בד.
הסיבה לכך היא שיש לפעמים פספוסי לילה שבאים מכמה סיבות (זה משנה למה? טוב אני אמנה אותן):
האחת היא צורך אדיר שלי לישון ולא לקום לפשפש.
השניה היא שיותם לפעמים עובר לישון בצד השני שלי וזה מוציא אותי מריכוז ומיכולת תנועה נוחה בלילה (צריך לישון בין תינוק וילד צפופים במיטה בשביל להבין למה אני מתכונת).
ןהשלישית היא כי ככה זה כשאתה תינוק, לא תמיד אתה מספיק להעיר את אמא כשיש לך פיפי.

אמנם המזרון שלי מוגן יופי עם כמה שקיות זבל גדולות (ואקולוגיות

) פרוסות עליו, על זה שמיכה דקה (רוני ועוד מישהי המליצו לי בשביל לא להזיע) ועל זה סדין. אבל בכל זאת אני מעדיפה ששחר יהיה יבש בלילה בשאר חלקי גופו ובמצע שהוא ישן עליו, שלא יהיה לו קר בגוף (אני "סינית" בתפיסה שלי וקור זה לא טוב לילדים, זאת גם הבעיה שלי עם הזחילה על הבטן על רצפה קרה). אחרי כמה פעמים ששחר ואני התעוררנו בשלולית הבנתי שאני מעדיפה חיתולי בד.

הוא עדין מעביר לילות יבשים בהם הוא מעיר אותי בלילה. בדר"כ הוא מעיר אותי ואני אוטומטית עם עיניים עצמות פשוט מחברת אותו למקור החלב, הוא מפסיק לינוק ומנסה לחזור לישון, מתפתל לידי ואז קול לוחש לי בראש "שחר צריך פיפי" ומיד אני מבינה שבגלל זה הוא לא חזר לישון, מרימה אותו לפשפוש על הסיר שליד המיטה, מניחה אותו במיטה (הוא מיד חוזר לישון) ואז תלוי כמה כוח יש לי לקחת את הסיר לשפוך אותו בשירותים.

אם לא הבנתי הוא יצעק ואם גם פה לא אספיק להגיב הוא יעשה פיפי ואז יבכה (פה כבר בטוח אני מתעוררת).

יש גם לילות כמו הלילה האחרון בהם הוא ישן כל הלילה עם חיתול יבש ולא התפשפש עד הבוקר.
(עכשיו יש מצב שהסתבכתי עם מרפי ואני אסבול ממספר לילות רטובים

).

עכשיו רק נשאר להזכיר ליותם שככה גם הוא היה עד ששחר נולד

שעת צהרים. הילדים ואני בחדר העבודה. דריה ויותם מציירים יחד, היא לבושה בשמלה חגיגית והוא לובש בגד טיבטי שלה שהיא הלבישה לו,זה גדול עליו ונראה כמו גלימה מהודרת, הם נראים כמו שני נסיכים.
שחר יושב על שטיח בד ולועס ספוג 'נדבק לאמבטיה' בצורת כלב. קצת שקט סופסוף ויש לי זמן לכתוב.

שחר בן 7 וחצי חודשים ונראה כבר בוגר ומבין.
הוא זוחל על 6, מה שמגביר את המהירות שלו ומוריד משמעותית את כמות השלוליות בבית ובנוסף משחק הרבה בישיבה וגיליתי שבישיבה הוא פשוט לא עושה פיפי על הרצפה. בשביל זה הוא יעבור למצב עמידה על 6. אולי בשביל לעשות את זה בצד ולא במקום שהוא נמצא בו ובטוח בגלל שככה הוא פחות נרטב מזה.

הגיסה שלי, אותה אחת שאמרה שהיא מתה שיעשה עליה פיפי, הסתכלה עליו הבוקר בזמן שניסה לטפס על מתקן היינות שלה וקבעה שהוא מתפתח מוטורית מהר בגלל שאין לו חיתול שיפריע לו. היא גם הכריזה שלא באמת אכפת לה שהוא יעשה פיפי על הרצפה ושלא צריך לחתל אותו אצלה בבית.

כמו עברנו משוכה והוכחנו את עצמינו, שחר הפך לכוכב מתפשפש. מהערות כמו "עזבי אותך משטויות ותלבישי כבר חיתול" אנחנו מתחילים לשמוע "איזה ילד גאון הוא" או "הוא ממש יודע להתאפק" מעורבבים עם "כל הכבוד". כל הגישה השתנתה כשהסובבים אותנו (אלה שלא בענין, כי יש סובבים שהם 'קולגה') הפנימו עם הזמן שזה לא סתם השיגעון של יוטי, זה גם עובד לא רע.

ולמה זה עובד לא רע?

יש לי הרגשה שזה בעיקר שחר שמתחבר לענין הפשפושים. יותם היה סרבן גדול בגיל הזה, עשה הרבה 'דוקא' ושיגע אותי. עם כמה שהבנתי את יותם, את שחר קל לי יותר להבין.
שחר שונא להיות רטוב (ע"ע לא אוהב להתרחץ ) ומבין שלא שווה לו לשבות כי אמא תשבות גם וזה יביא לרטיבות עליו.
שחר גם בכלל לא מחותל (לעומת יותם שפושפש עם חיתולים) ולכן פחות מתבלבל ואני לוקחת הכל הרבה יותר בקלות וזה בטוח משפיע על כולם.

הסימנים שוב השתנו ואני עדין לא מבינה אותם במלואם אבל יש לי את 'טריק הבולבול' , אני יכולה להעיף מבט בו ולדעת מיד אם הוא צריך פיפי-קקי או לא. אז אם אני רואה שעבר זמן ושחר לא צייץ ולא התפשפש אני מזיזה את המכנסיים, מעיפה מבט בבולבול ויודעת או אם שחר צייץ ואני לוקחת אותו לפשפוש לפי הצורה אדע עוד לפני ששחר יתנגד. אני גם מבינה ככה במקרים שהוא צריך אבל לא נוח לו בצורה שאני מחזיקה אותו ולכן הוא מתנגד. אז צריך לשנות צורה, קצת לשנות זווית או מקום, כדי שהוא יוכל להתפשפש וכמעט תמיד זה עובד. אלו מצבים שהיו יכולים להתפרש כסירוב שמיד אחריו הוא עושה פיפי על הרצפה.

וכמובן נשארו הסימנים בהנקה. הוא לא מצליח לינוק כשהוא צריך פשפוש.

חוץ מזה, אני מתארת את התקשורת ביננו כבר לא כאינטואיטיבית אלא יותר מבוססת על רפלקסים, רפלקס ההימנעות מלהירטב- המיומנות שרוכשים כשיש תינוק מפושפש.
אני גם יודעת מה הן השעות הרטובות יותר. בבוקר למשל אני מפשפשת עם שעון כל 15-20 דקות כי זה זמן בו הוא עושה הרבה פיפי. בערב הוא יכול לסחוב שעות בלי להסכים לפשפוש.

זהו, אופטימי למדי. עדין יש הפתעות וניגובים אחריו אבל זה קורה בעיקר כשהוא משחק לבד או מסתובב בבית הרבה זמן. עלינו ובתנועה בחוץ זה לא קורה ואם הוא לא היה חי על בלטות אלא על אדמה אני מניחה שזה היה זניח.

(מזכיר לי שאמרתי פעם לאיש שצריך לגור באוהל עד שהילדים יגדלו במקום לשמור שלא יחריבו את הבית)

כבר יומיים שאני סופרת הפתעות, בא לי לראות כמה. כבר ניסיתי בעבר כמה פעמים רק שלא זכרתי לספור יותר מהפעם הראשונה בבוקר.
הפעם הצלחתי, כבר יומיים והרי התוצאות:
שלשום: פעמיים ביום ו-0 בלילה.
אתמול: 4 פעמים ביום ופעם אחת לפנות בוקר.

רובן המוחלט של ההפתעות קורות עם אבא שלו או עם המטפלת שלו (שמפשפשת אותו אבל עדין פחות ערה ממני לסימנים).

וואו! 5 פעמים ביממה, זה פחות מהפעמים שהייתי מחליפה חיתול אם הייתי מחתלת.

וואו יוטי! מדהים!

וואו יוטי! מדהים!

תודה.
אני חושבת שזה הרבה בזכות זה שאני יודעת יותר לפי צורת הבולבול. זה מביא לפחות עבודה ומעלה את אחוז הפשפושים האמיתיים.

"הקריאה בבולבול" אני קוראת לזה והאיש קורא לי "הלוחשת ל..." (פדיחות לכתוב את זה, שהבלוג שלי לא יעלה בחיפש בגוגל לאתרי פורנו D-: )