חשיפת פעוטות לאלימות בין ילדים

[נעמה*]

חפשתי דף בנושא ולא מצאתי,
אם יש כזה אשמח שתפנו אותי,
יש לי בן בן שנה בערך, ואנחנו הלכים מפגשי חינוך ביתי מדי פעם.
שם הוא נחשף לכל מני התנהגיויות חברתיות של ילדים גדולים ממנו,
חלקם אלימות, או תוקפניות, ואני שואלת את עצמי האם זה חיובי בשבילו להחשף לה?
האם הוא לא ילמד מכך שזה חלק מהנורמה החברתית להתנהג כך?
נכון שאם ילדים רבים, בדרך כלל האמהות באות להפריד וכ"ו, אבל עדין הוא רואה ילדים מתנהים כך.
האם זה לא פותח בו דלת לאפשרות להתנהג כך, להביע את עצמו כך?
וגם אם ילד חוטף לו, או דוחף אותו, הוא נפע ונעלב, האם הוא לא מפנים מזה 'שילדים גדולים פוגעים בקטנים מהם כי הם חזקים יותר, כי הם יכולים'.
וכשהוא יתקל בילד קטן יותר זה יגרום לדחף הזה לעלות בו להחזיר על מה שגדולים ממנו עוללו לו?
אני בעצם שואלת, האם זה רע לפעוט להחשף להתנהות שלילית של ילדים אחרים או שזה בסדר, שזה חלק מהחיים.
אשמך לתובנות מבעלות הנסיון, ובכלל.

[יפעת*]

אין בזה שום בעיה, אבל ההמלצה שלי זה לגוון ולהפגיש אותו עם בני גילו כך האווירה תהיה יותר רגועה וממוקדת במשחקים ועשייה שמתאימה לשלב התפתחותו. מקווה שעזרתי לך, מיפעת.
אגב, מבלי לשלול את עצתי, יש תינוקות בני שנה וכמה חודשים שנושכים, מושכים בשיער, דוחפים ועוד, כך שאי אפשר להמנע ממפגשים כאלו, שיהיה בהצלחה.

[בשמת_א*]

אני נמנעתי ממפגשים שבהם היתה אלימות כשהבת שלי היתה קטנה. הלכתי רק למקומות שבהם לא היתה אלימות.

[יונת_שרון*]

קשה לדעת איך הוא יתנהג בעתיד -- יכול להיות שהוא יראה אחרים מרביצים ולא ירביץ בעצמו, ויכול להיות שבעתיד הוא ירביץ אפילו אם מעולם לא ראה אף אחד אחר מרביץ. אי אפשר לדעת, ואי אפשר לעצב את הילד בהתאם לרצונות שלנו.
נראה לי חשוב יותר לבדוק אם המפגשים האלה מתאימים לכם עכשיו, בלי קשר למה שאולי יקרה ואולי לא יקרה בעתיד.

[אני*]

אני מסכימה עם יונת.
הבן הגדול שלי, נוטה להרביץ, גם לאחיו הקטן ולפעמים גם לחברים.
הבן הקטן לעומת זאת, מרביץ רק לאחיו הגדול (שממנו בעיקר הוא למד, ונראה לי שהוא רואה בזה דרך להתחיל משחק עם הגדול), אבל לא מרביץ לאף אחד אחר ובאופן כללי הוא די עדין ונעים הליכות. אני חושבת שההבדל קשור לאופי הגידול שלהם שהיה שונה, ולא לחשיפה למכות כאלו או אחרות. אצל הקטן זה משהו שאינו רלוונטי בכלל.

[ע_ע_ע*]

אני כמעט מוכנה להישבע שיש דף בדיוק בדיוק על זה.
לא זוכרת את השם.

[טלי_מא*]

יש את זה - איך להתמודד עם אלימות במפגשים

[ניצן_אמ*]

אני נמנעתי ממפגשים שבהם היתה אלימות כשהבת שלי היתה קטנה. הלכתי רק למקומות שבהם לא היתה אלימות.
גם אני, חד משמעית. אני קוראת לזה "כשל נרמסות נרכש" (אולי יום אחד נפתח על זה דף?) אני חושבת שבחברה אלימה, או שלומדים אלימות, או שלומדים כניעות. כאשר הורה חושף את הילד שלו להתנהגות נורמטיבית אלימה בשגרה, זה כמו להגיד לו "ככה זה, ככה אנחנו ואחרים מתנהגים, זו המציאות, זה בסדר." וזה מסר שאני פשוט ממאנת לחתום עליו. כשהילדים שלי נתקלו באלימות (מועטה מאד מאד בגלל שיש לי מדיניות שלא לחשוף לזה.) הם למדו בחיקוי, וההתנהלות שלנו גרמה לזה לעבור דרכם ולא להיות חלק מהם. כשנחשפים לזה באופן שיטתי ובלי תמיכה הורית מספקת, או שנדבקים מזה, או שהופכים לרמוסים מזה.
אני מבחינה באופן מובהק בין אלימות ובין משחק תוקפני בין גורים. שני כלבלבים נושכים ומתרוצצים זה סביב זה בעליזות זה סבבה, מכות בכוונה להכאיב? בשום אופן.

קשה לדעת איך הוא יתנהג בעתיד – יכול להיות שהוא יראה אחרים מרביצים ולא ירביץ בעצמו, ויכול להיות שבעתיד הוא ירביץ אפילו אם מעולם לא ראה אף אחד אחר מרביץ. אי אפשר לדעת, ואי אפשר לעצב את הילד בהתאם לרצונות שלנו.
לא מסכימה עם הטענה. אני מסכימה שאי אפשר לעצב כרצוננו, אבל לא מסכימה להשתמש בזה ככלי להסרת אחריות על איזו מציאות הילדים פוגשים. זו בפירוש האחריות שלי. יש לי אחריות לבחור חוגים שנוח לי איתם, מפגשים שנוח לי איתם, אנשים שנוח לי איתם, ולא ללמד אותם לקבל כל כאפה כחלק הכרחי מהמציאות. לצורך העניין באותה רמת טיעון אפשר לטעון שמכיוון שאי אפשר לדעת, אין בעיה לשלוח לבית הספר.

היום ילד בן גילו של תינוקי שלי (אוטוטו שנתיים) ניגש אליו, התחיל בלרצות חיבוק והמשיך בצביטות שיטתיות, וכאפות. אמא שלו צרחה עליו שאללה יוסתור. אני החזקתי את בני קרוב אליי, ובכל פעם שהוא ניגש להכאיב, שמתי יד ביניהם ואמרתי לו "אני לא מסכימה שתכה אותו. אתה יכול ללטף אם הוא מסכים, או לעזוב אותו." חזרתי על "אני לא מסכימה חמוד." ואמא שלו הודיעה לי שאני "צריכה להיות הרבה יותר תקיפה" כדי שהוא יבין.
מבחינתי, חיבקתי את הקטנצ'יק שידע שאני מגנה עליו, לא גלשתי לאלימות כדי להתגונן (זה הכשל של הנרמסות) הבהרתי בצורה ברורה שאלימות לא מתקבלת פה, ונתתי חלופה נעימה.

[עורכת_קהילתית*]

יש את זה - איך להתמודד עם אלימות במפגשים
להעביר?

[אני*]

ובלי תמיכה הורית מספקת,
ניצן, אני חושבת שזה הסעיף שהיית צריכה להדגיש. הוא משמעותי בעיני יותר מהכל.


שני כלבלבים נושכים ומתרוצצים זה סביב זה בעליזות זה סבבה, מכות בכוונה להכאיב? בשום אופן.
אני חושבת שהרבה אנשים לא משכילים לעשות את האבחנה בין השניים, ולפעמים הגבול מאד מטושטש.

[ע_ע_ע*]

איך להתמודד עם אלימות במפגשים
נכון! לזה התכוונתי.

להעביר?
נראה לי שכן...

[ניצן_אמ*]

ובלי תמיכה הורית מספקת,
ניצן, אני חושבת שזה הסעיף שהיית צריכה להדגיש. הוא משמעותי בעיני יותר מהכל._
בכוונה לא הדגשתי דווקא את זה. כי כאשר זה שיטתי, שום תמיכה לא תועיל לך... לילדים אין שום יכולת הבחנה בין מציאויות. יש רק מציאות אחת - זו שלהם. אז נכון שאפשר להתנהל בתוך זה בהנתן זה - אני מעדיפה ללכת צעד אחורה, ושהמציאות שלנו לא תכיל את זה מראש מבחירתנו ובהסכמתנו. מה שפוגשים שלא בשליטתנו? מטפלים, משוחחים, נותנים דוגמה אישית ועוד. אבל אין תחליף למתן סביבה נקיה מזה ככל האפשר.

_שני כלבלבים נושכים ומתרוצצים זה סביב זה בעליזות זה סבבה, מכות בכוונה להכאיב? בשום אופן.
אני חושבת שהרבה אנשים לא משכילים לעשות את האבחנה בין השניים, ולפעמים הגבול מאד מטושטש_
לעניות דעתי, כדי להבחין בין התגוששות ובין אלימות, צריך שאלימות תהיה משהו חריג. כאשר היא נורמה, אי אפשר להבחין.

[תבשיל_קדרה*]

וכשהוא יתקל בילד קטן יותר זה יגרום לדחף הזה לעלות בו להחזיר על מה שגדולים ממנו עוללו לו?
מנסיוני, כן.
בני הצעיר בהחלט מוציא על אחרים מה שהוא חוטף מאחים/חברים.

האם זה רע לפעוט להחשף להתנהות שלילית של ילדים אחרים או שזה בסדר, שזה חלק מהחיים.
אני לא יודעת.
כלומר, אני בעיקר לא בטוחה שמכות בין ילדים קטנים זה רע.
בן הארבע שלי לא מכה בכלל את החבר הכי טוב, זה שבגיל שנה-שנתיים כל האינטראקציה ביניהם היתה של מכות וחטיפות.
לא שאין ביניהם ויכוחים/עימותים/חילוקי דעות/עלבונות/אכזבות. יש. אבל אין שם מכות בכלל.
ולא שהבן שלי לא חוטף מאחרים או מכה אחרים.
אני מרגישה שהמכות ביניהם היו משהו גולמי שהתפתח ליכולת שלהם לשוחח זה עם זה.

אני חושבת שבעיני הרבה יותר חשוב מעצם זה שילדים מכים זה את זה במפגשים, הוא התגובה של האמהות.

[בשמת_א*]

לעניות דעתי, כדי להבחין בין התגוששות ובין אלימות, צריך שאלימות תהיה משהו חריג
לא רק זה.
אני מקפידה לגשת ולשאול, כי הגור שלי אוהב התגוששות כלבלבים עם חברים. בכל זאת, אני שואלת את שני הצדדים, וממשיכה לשים עין, כי לפעמים ההתגוששות בכל זאת מגיעה להיות לא נעימה לאחד הצדדים.

וכשהבן שלי, בגיל שנה וחצי או משהו כזה, עבר פאזה שבה היה פתאום מכה ילד אחר - אני הקפדתי להיות צמודה ולתפוס אותו שניה לפני או ברגע שהתחיל, ולהדריך אותו להתנהג בעדינות, לשים לב לתגובת הכאב של הילד השני, וכדומה.

[תבשיל_קדרה*]

אני מקפידה לגשת ולשאול
כן. אני שואלת - "זה נעים לכם/לך?".

[טלי_מא*]

_איך להתמודד עם אלימות במפגשים
נכון! לזה התכוונתי.

להעביר?_
אני חושבת שלא.
הדף ההוא ארוך כאורך הגלות הפנימית שלנו.

<טלי מתנסה בניו-אייג'יזם>

[תזמורת_הים*]

שם הוא נחשף לכל מני התנהגיויות חברתיות של ילדים גדולים ממנו,
לפני שאת נשארת ספונה בבית- כשאת מדברת על אלימות, למה הכוונה?
כי אינטראקציה חברתית שמדי פעם נגררת לאלימות נקודתית, כשברקע תמיד יש מבוגרים שמתווכים ומחזירים את המצב למי מנוחות, זה לא כמו מצב שבו יש אלימות נטו.
אם הפעוט רואה ילד מרביץ ומיד נלקח משם להרגעות ע"י אמא שלו- הוא לומד שאלימות היא התנהגות לא מקובלת.
אם הפעוט רואה ילד מרביץ ומשתלט על צעצוע ואף אחד לא מעיר או מתיחס וילד אחר הולך משם בבכי- הוא לומד שהחזק מנצח ואלימות משתלמת.
השאלה מהו המצב במפגשים שלך?
אני תוהה עד כמה נקודת המבט שלך כאמא לפעוט מושפעת מכך שאת עדיין לא מכירה מקרוב התנהגות של ילדים גדולים. הילדים שלי למשל אוהבים להתגושש ולהשתולל ובמבט מהצד המשחקים שלהם יכולים להתפרש כאלימים, בעוד שלמעשה פשוט מדובר במשחק האבקות.
לא שאני טוענת שאין אלימות ממש במפגשים אך מנסיוני לרוב מדובר בתקריות נקודתיות שזוכות להתערבות ותיווך הורי, ולא במצב של "כל דאלים גבר".

[ניצן_אמ*]

הוא לומד שהחזק מנצח ואלימות משתלמת.
לדעתי זה מסר מורכב מדי, וילדים בכלל לא חושבים בצורה כזו. בוודאי לא פעוטות שיצר החיקוי שלהם הרבה יותר חזק מכל פרשנות שלנו למה שקורה סביבם.

[נעמה*]

תודה לכל המשיבות,
אני לא חושבת שהדיון מתאים לדף איך להתמודד עם אלימות במפגשים שם מדברים בעיקר על כמה אחריות מוטלת על האמהות, להפריד, להתערב, להגן וכ"ו.

יש כמה ילדים שיש להם נטיה לזה, למשל שהוא מתקרב אילהם הם מגיבים בשאגה נוראית והבעה שלא משתמעת לשני פנים איך הם מרגישים בקשר לפעוט הזה שנכנס לטרטוריה שלהם . לפעמים גם בדחיפה.
או ישינו ילד שלא מזמן נולד לו אח קטן והוא אכול קינאה ולכן הוא משחרר את זה על ילים קטנים ממנו במסווה של חיבה מחבק חזק חזק ומוציא הרבה אגרסיה דרך החיבוקים האילה או עובר ודוחף בשטתיות ילדים. לפעמים בני פשוט המום מההתנהגות, ונראה שהוא פשוט לא מבין מה קרה פה. לפעמים הוא נעלב ובוכה.
נכון שב99 אחוז מהמקרים יש התערבות הורית שמבהירה שככה לא מתנהגים, אך עצם זה שההתנהגות קרתה זה כבר מלמד משהוא, לא? שכנראה יש ילדים שככה מתנהגים.
מצד אחד אני שם להגן עליו, מצד שני אני רוצה לתת לו הרגשה שהוא בטוח בעולם, ולא כל הזמן להיות צמודה ולגונן עליו.
לפעמים אני חושבת לצמצם את המפגשים למינומום האפשרי שאני זקוקה לו, ולפעמים אני חושבת האם זה לא חשוב להתפתחות שלו עצם ההמצאות בחברת ילדים אחרים, ההתבוננות בהם, ספיגת אוירת החיים שלהם.
מה יותר חשוב? להיות עם אמא בבית בטוח ללא התנהגות בריונית עם מעט מאוד מפגש עם ילדים. או מפגשים עם ילדים שלחקם יש קושי, והם משחררים אותו באלימות?
אני חושבת גם על הגיל, בן מעט יותר משנה, אולי בגיל מבוגר יותר זה היה זמן מתאים יותר לחשיפה לילדים עם קושי שמתבטא באלימות?
ואולי כדי להשקיע בלחפש חברה שאלימות מהסוג השיטתי כמעט ולא קיימת בה.
ואולי זה בסדר, שהרי אנו חיים בתרבות של הרבה בני אדם חסרים, ומתוך זה להרבה ילדים חוסר, האם עלי להגן עליו מפני הידע הזה או לחשוף אותו איליו עם הרבה תמיכה ואהבה?
אני מקווה שאני מובנת...תודה על התגובות.

[ניצן_אמ*]

מה יותר חשוב? להיות עם אמא בבית בטוח ללא התנהגות בריונית עם מעט מאוד מפגש עם ילדים. או מפגשים עם ילדים שלחקם יש קושי, והם משחררים אותו באלימות?
למה אלה האפשרויות היחידות?
אני, למשל, עוברת תרבות. בהנחה שזו לא אופציה ולידית מבחינתך, יש עוד אפשרויות - לעבור עיר, לחפש מפגש אחר, להקים מפגש חדש (יש לי הרגשה שהרעיון של שמירה על מפגש ללא אלימות יכול להרגיש נכון להרבה אמהות.) לשוחח עם האמהות במפגש הזה (בלי האשמות, פשוט לדבר על מה את מרגישה, מה הן חושבות על זה, ולראות מה אפשר לעשות עם זה. כל אחד ומה שמתאים לו.) \

אני בחרתי באופציה של להשקיע במציאת חברה לא אלימה (חיינו באחת כזו כמעט שנתיים) שיש בה בבסיס התקשורת האנושית בין זרים אפילו הרבה התחשבות הדדית והכרה בזולת.
עד אז, בחרנו להשקיע במפגשים איכותיים (או נסיעה לפגוש קבוצה נעימה ומקסימה, או פשוט מפגשים עם משפחה-שתיים שלא קוראים להם "מפגש" אלא "יום ביחד מדי פעם." אבל מי אמר שמשהו צריך להיות רוטיני כדי להיות טוב?)

[בשמת_א*]

_מה יותר חשוב? להיות עם אמא בבית בטוח ללא התנהגות בריונית עם מעט מאוד מפגש עם ילדים. או מפגשים עם ילדים שלחקם יש קושי, והם משחררים אותו באלימות?
למה אלה האפשרויות היחידות?_
אני דאגתי פשוט שיהיו מפגשים אך ורק עם ילדים שהתנהגו בצורה נעימה. זה הכל.
וגם, מפגש עם משפחה אחת, לרוב עם ילדים יותר גדולים, שנהנים לשחק עם קטנים מהם בצורה חביבה.

[אהבת_עולם*]

_יש את זה - איך להתמודד עם אלימות במפגשים
להעביר?_

לא להעביר. הדף הזה לא מדבר על איך להתמודד עם אלימות במפגשים (כמו: להתערב-לא להתערב, להעיר לאמא-לא להעיר לאמא), אלא האם ועד כמה כדאי לחשוף פעוטות לאלימות.
אולי יש נקודות השקה, אך בגדול זה נושא אחר.

[דניאלה*]

מהניסיון שלי מגוון של גילים פותר הרבה מהבעיות האלה.
שים חבורת בני שנתיים ביחד ותקבל הרבה יותר חטיפות וכפכופים מאשר אם תשלב אותם בחברת ילדים במגוון של גילים.
הילדות שלי כמעט תמיד יבחרו לשחק עם קטנים או עם גדולים מהן, וכמעט אף פעם לא ממש ובדיוק עם בני גילן.