חינוך קיבוצי בגיל הרך

שליחה על ידי גיל* » 09 יולי 2007, 19:37

לאחר שנים של עבודה בגיל הרך בקיבוצי מצאתי את עצמי בשנתיים האחרונות בלבטים קשים על חינוך ילדים בתוך הקהילה בה אתה חי, על האחריות ההורית ותפקידי כמחנכת לילדם, גבולות התפקיד וכיצד לתמוך ולגדל ילדים רכים בתמיכה והעצמה תוך כדי שתוף והעצמה של ההורה בגידול ילדו, מצאתי לנכון לעלות סוגיות שונות מהיומיום דווקא באתר מקסים זה מתוך אמונה שדרך התדינות בלתי תלויה ומחייבת ניתן להתיחס ביושר וניקיון רגשי לסוגיות שונות איתן אני מתמודדת מול ועם ההורים.
בעבודתי עם התינוקות / פעוטים אני מפעילה חשיבה רבה כיצד נכון להתיחס לכל בכי, לכל כעס, שמחה, גילוי, סקרנות, בדיקת כוחות על המרחב, העצמי והאחר בניסיון לתת מענה נכון לכל אחד מהילדים.
בחשיבה על הילדים אני לוקחת בחשבון הרבה מרכיבים כגון בריאות, הורים, מזג אויר, אופי, מקצב בחיים
בשנים האחרונות אני חשה פחות ופחות עניין מצד ההורים לשמוע, שתוף שלי בדברים שעלו במסגרת החינוכית לגבי ילדם מתקבלים במורת רוח וחוסר רצון לשמוע - את הדברים הטובים הם תמיד שמחים לשמוע אך במידה והיה יום קשה או תקופה לא פשוטה או חולי אני חשה כעס מצידם (כמובן שלא מכולם) אך ככל שהשנים עוברות יש יותר הורים שהמרחב המצריך אותם לעבודה עם ילדם יוצר אצלם התנגדות וכעס ולפעמים הכעס אף מופנה כלפי המסגרת.
אמירות כגון - כשמכונה מתקלקלת במפעל אני לא קורא לך לבוא לתקן אותה....
אתם נשות החינוך אז אם הוא בוכה רוב היממה ומבטא תסכול - תתמודדו עם זה ואל תשתפו אותי, זה מפריע לי לדעת זאת וכו... אני חווה יותר ויותר הורים רצים אחר הקרירה וקריאה שלנו מהכיוון החינוכי להתבונן על מה שקורה עם ילדם מתפרשת אצלם כהפרעה למהלך התקין של חייהם .
מדי שנה יותר ויותר קשה לי להתמודד עם ההורים ואני מודה שאני פחות ופחות מצליחה לגייס הבנה הכלה וסובלנות כלפיהם . היועצת החינוכית אומרת לי שאני יותר מדי ראש גדול וההבחנות והרגישות בה אני רואה ילדים הם מעבר לנהוג ולהורים קשה עם המראה שאני מציבה להם. למה בכלל כתבתי כל זאת??
מענין אותי לדעת מה אתם רוצים מהמסגרות בהם אתם שמים את ילדכם - אבל בכנות, בלי ססמאות.
הרבה יותר קל לי להוריד את הרמה התיפקודית שלי ולתת להורים שקט ולומר שהכל נפלא ולתלות ציורים ועבודות כדי שחס וחלילה הילד לא "יפסיד" חומר לימודי בגיל שנה במרוץ לאוניברסיטה ולשים פחות דגש על ההתפתחות הנפשית והרגשית - האם זה מה שהורים רוצים??
אני בהתלבטות אמיתי האם להמשיך בעבודתי מכיון שלהיות חלק מהמרוץ המוטרף להשגיות לימודית בחיים ולהחצנת תוצאות של עשיה לא ממש מענינים אותי. אשמח לשמוע תגובות ואולי הארות שיעזרו לי בשטח ביומיום.
תודה מראש, גיל.

גיל, שלום לך וברוכה הבאה@}

כמה מחשבות באשר לדבריך ולשאלותיך:
אמירה כמו כשמכונה מתקלקלת במפעל אני לא קורא לך לבוא לתקן אותה מעוררת בי ממש צמרמורת ואני מתקשה להאמין שאת שומעת דברים ברוח הזו מיותר מאנשים מעטים מאוד. זה מעצבן אבל יותר מכל מלמד על המוגבלות של האומר כך שהייתי מדפדפת הלאה. אולם ברור שאת פוגשת הרבה הורים, שההתיחסות שלהם היא ש
מה שקורה עם ילדם מתפרש אצלם כהפרעה למהלך התקין של חייהם ._ אני מניחה שיש בזה אמת. להיות הורה זה דבר עצום ומפחיד וללא הפוגות וברגע שיש הזדמנות לשכוח מהאחריות הזו, ( ובקיבוץ יש כזה פיתוי הרבה פעמים...) יש אולי הורים ששמחים להוריד מעצמם, ולו לזמן מוגבל, את תחושת הבלעדיות. אני לא אומרת שאני מקבלת את ההתנהגות הזו, אני רק אומרת שאני מסוגלת להבין את מה שעומד מאחוריה. בעיני זה ביטוי של פחד וקושי ולא ביטוי של סולם ערכים. זה אולי יכול להקל במשימה שהצבת לעצמך _לגייס הבנה הכלה וסובלנות כלפיהם.
בקשר למשימה הזו- אולי תגדירי אותה מחדש. הקושי שלך נובע אולי, מהצורך שלך (המובן) שההורים יראו כמוך את המחויבות ההורית שלהם, שתחלקו אותו עולם ערכי או בקיצור- שתצליחי לחנך גם אותם. זו נראית לי חלק מהבעיה. את לא יכולה ולא אמורה לחנך אותם. למה לך? זה גם לא כ"כ מעניין... ואם כבר- אז דוגמא אישית. תמשיכי להתייחס לילדים באותה איכפתיות ותשומת לב שהם טבעיים לך, ואני מאמינה שהאיכות הזו יכולה לתת השראה...

להיות חלק מהמרוץ המוטרף להשגיות לימודית בחיים ולהחצנת תוצאות של עשיה לא ממש מעניין אותי. גם אותי לא. שאלת מה ההורים רוצים. אני יודעת שמה שחשוב לי (הילדים שלי נכנסו למסגרת חינוכית בקיבוץ בגיל שנתיים), זו יכולת לשמוח בעבודה הזו, רצון להכיר את הילד, להיות איתו ולהתייחס אליו מתוך אכפתיות והנאה מהקשר ההדדי. אם כבר להיות באינטרקציה- להיות עם מבוגר שנהנה ממנה ורוצה בכך... מתוך זה בא כל היתר. זה נחמד שלומדים שירים ועובדים בחמר אבל בעיני העיקר הוא שבמפגש עם העולם הגדול שמחוץ לבית, הילד יפגוש אנשים שנעים להם בחיים והם דורשי שלומו באמת.
אגב- אני בהחלט מרגישה שיש כאלה אנשים במערכת החינוך בקיבוץ שלי, היום.

בהצלחה גדולה ותהני!

שלום גיל. רציתי לדעת, למה את מקשרת בין היחס הזה של הורים לבין העובדה שזה בקיבוץ? אני ראיתי תופעות כאלה גם בעיר.
מבחינתי, הדבר הכי חשוב בגן, זה דיווח מלא. אני חייבת להרגיש שמספרים לי הכל את הטוב והרע, ואני בפירוש מודדת גנים לפי הקריטריון הזה. אצל הורים אחרים נתקלתי במגוון של עמדות: חלקם כמוני, חלקם מעדיפים שלא יפריעו להם עם בעיות של הילדים. חלקם לא רוצים לשמוע שלילד יש בעיה כי זה דבר שקשה מאד לשמוע. לא כי הם לא רוצים לדעת, לא כי לא אכפת להם, אלא כי זה מידע שקשה מאד להתמודד איתו.
כדי שחס וחלילה הילד לא "יפסיד" חומר לימודי בגיל שנה במרוץ לאוניברסיטה זו, בלי קשר למה שכתבתי קודם, גישה שאני נתקלת בה הרבה, והיא מרתיחה אותי. אבל שוב, לא כולם. לילדים של הורים כאלה אני חוששת שאי אפשר לעזור, הם נדונו לסבול את הגישה הזאת. אז לגבי ההתלבטות המקצועית שלך, אם את אשת חינוך שרוצה לעבוד בזה אבל לצאת מהמרוץ הזה, יש כל מיני אפשרויות, כשהמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא הזרמים האלטרנטיביים (הדמוקרטי, שקרוב במיוחד לליבי, או מונטסורי או וולדורף או רג'יו אמיליה ועוד, דרך אגב, אני מכירה מישהי שיש לה גני רג'יו אמיליה וגם היא נתקלת בתגובות כאלה של חלק מההורים ואני בטוחה שזה קיים בכל מקום, אבל המינונים אולי שונים). ולגבי הילדים שאת עובדת איתם כרגע - הייתי אומרת, בלי להכיר הרבה את המצב, לחסוך את יכולת ההכלה שלך לילדים, ולא להורים; אם יש הורים שלא רוצים להיות שותפים, חבל על האנרגיה.

אני קוראת אותך כמי שמבקשת לפרוק תסכול (מוצדק) יותר מאשר לקבל תשובות לשאלות כאלה ואחרות.
כמי שמבקשת חיזוק לדרכה.
אני צודקת ?
האם את חשה שלהמשיך בעבודתך משמעותו בהכרח להיות חלק מהמרוץ המוטרף להשגיות לימודית בחיים ולהחצנת תוצאות של עשיה ?

אם היית מטפלת בילדי, לא הייתי חושבת שמי ש מפעילה חשיבה רבה כיצד נכון להתיחס לכל בכי, לכל כעס, שמחה, גילוי, סקרנות, בדיקת כוחות על המרחב, העצמי והאחר_ היא _יותר מדי ראש גדול.
הייתי שמחה להפקיד את אוצרי בידי אדם בעל רגישות.
ויותר מכך : זה קריטריון הכרחי עבורי בבחירת מסגרת לילדי.

אני מבינה שקשה לך ההתמודדות עם ההורים. אולי זו אינה עצם הצבת המראה אלא אופן הצבתה ?

אני מקווה שאינני פוגעת בך. זו לא כוונתי.
ניסיתי להעלות שאלות פתוחות, סימני שאלה שעלו לי בעקבות קריאה של דבריך.

הייתי שמחה להפקיד את אוצרי בידי אדם בעל רגישות.
גמני, אין לך מושג כמה הייתי רוצה לשמוע מהגננת/סייעת משהו קטן, פצפון על הקטנצ'יק שלי ולא משנה אם זה דבר "טוב" או "רע".
אני לא יודעת מה עם ההורים האחרים אבל אותי זה נורא מתסכל לשמוע יום יום במשך שנה שלמה תשובה לקונית "הוא ילד נהדר ומקסים".
תודה רבה באמת, את זה אני כבר יודעת ולא צריכה שתגידו לי את זה, הייתי רוצה מאוד לשמוע איך הוא מבחינה חברתית, איך האינטרקציה שלו עם שאר הילדים, ולו כדי לדעת "שרואים אותו" אחד מתוך 35 ילדים. בכל מה שנוגע לקטנצ'יק שלי אני פשוט נמצאת בחשיכה.

שלום לכן והמון תודות על ההתיחסות,
כן אני כותבת גם בשביל לפרוק תסכול והלואי שהקושי היה באופן שבו אני מציבה את המראה - מקום זה נבחן על ידי המון פעמים וגורמי מקצוע בהן אני נעזרת טוענים שאני רכה ומלטפת מדי את ההורים....
וההקשר לקיבוץ נעשה מתוך מקום שבאמת לא העליתי והוא שלאחר שעות העבודה אני פוגשת את ההורים בברכה, במסיבות הקיבוץ, בבתי הילדים של ילדי הפרטיים, בועדות שונות - חלק מהאינטנסיביות בלחיות בתוך קהילה קטנה וצפופה, אני חווה מרחב זה כבעיתי, הורה שעובר את המסגרת החינוכית נחשף בטוב ובפחות טוב מול הצוות ולפעמים קשה לעשות את ההפרדה לאחר שעות העבודה...ברור לי שאני צרכה לעשות עבודה על עצמי אך כשאני יודעת כל כך הרבה על אדם מסוים לפעמים זה מאוד קשה.
אני נמצאת בתוך חוייה שיותר ויותר הורים פועלים כבת יענה ומטמינים ראשם באדמה כאשר הם צרכים להתמודד מול קושי (ואני לא מדברת על קושי החורג מהנורמה!!), מעטים הם ההורים הבוחרים לעשות מעשה . מנגנון ההגנה יוצר הדחקה ואי הנוחות של ההפרעה לעבודה גורם לעיתים לתגובת כעס על המערך החינוכי. הדילמה שלי היא האם כמחנכת מותר לי להניח להורה כזה ולמסור לו בסוף היום כי ילדו היה נהדר ומקסים ובכך לספק לו את הסחורה בה הוא מעונין ולייצר שקט אצלו או להתיצב כעורכת דין של ילדו ולהלחם על ההתבוננות של ההורה על ילדו וצרכיו הרגשיים וההתפתחותיים.
בגיל בו אני עובדת ההורה המשמעותי חייב לשתף פעולה עם התפתחות ילדו - נפרדות, גבולות, ניקיון, גילוי הכוחות הפנימיים וכו - בלי שתוף פעולה הורי המסגרת החינוכית כמעט ולא מצליחה לקדם ברגע שקיים קושי באחד מתחומים אלו. אין לי ענין לחנך הורים אך מסגרות הגיל הרך חייבות לעבוד יחד עם ההורים בשביל ליצור התקדמות משמעותית וכשההורה לא מוכן אני בבעיה..יותר נכון ילדו בבעיה ולי יש נטיה להעמיס זאת על עצמי.
כותבת כל זאת כי חושבת שאלי שנה הבאה פשוט אתן להורים שקט והוריד מעצמי מקום זה ....לתת להורה בסוף היום שילדו מקסים וזה בטוח נכון - כולם מקסימים וזהו!

שתי מחשבות -
אחת: יש הורים שכן הולכים אתך ומגיבים לקשיים של הילדים באופן שאת מצפה לו?
שניה: אני פוגשת (ברשת) הורים שלא מצליחים למצוא גננת רגישה כמו שאת מצטיירת. אולי יותר מתאים לך לפתוח מסגרת פרטית קטנה, לפנות לקהל של הורים "עם דרישות בשמיים" (דרישות אלה לא כוללת "אל תקראי לי כשהילד חולה", וכן כוללות "היי נציג אמיתי שלי אצל הילד במשך היום"). את יכולה לעשות את זה בעיר הסמוכה, ככה תהיי קרובה יותר לקהל פוטנציאלי. [מבחינת הקיבוץ, אני משערת שתוכלי להכניס משכורת כמו שעושה כל מי שעובד בחוץ]. מה דעתך?

ואולי את לא צירכה להתיאש כ"כ חזק, ויכולה להתפשר על - את אומרת רק חלק מהדברים לחלק מההורים.

את מדברת מאד בהכללה על צרכים, הורים, קשיים.
אולי את יכולה לתת דוגמא ספציפית ל - מה קרה, מה עשית, מה ציפית שההורים יעשו
מה עשו/איך הגיבו ההורים וכדומה

וגורמי מקצוע בהן אני נעזרת טוענים שאני רכה ומלטפת מדי את ההורים.... אוי, תסלחי לי.
משפט מאד מקומם.
יש ממך ציפיות שתתני להורים מכות קשות? ואז הם "יפנימו"?

אותי זה נורא מתסכל לשמוע יום יום במשך שנה שלמה תשובה לקונית "הוא ילד נהדר ומקסים"
לגמרי.

חושבת שאלי שנה הבאה פשוט אתן להורים שקט והוריד מעצמי מקום זה
אוקי. נראה לי שהפתרון לדילמה שלך הוא גמישות.
לנסות תמיד לספר ולשתף.
כשאת רואה שאת נתקלת בחומה (מה שנקרא "אין עם מי לדבר") רק אז כדבריך לתת להורים שקט.

למרות שזה עשוי להישמע מתנשא, יכול להיות שרוב האנשים אטומים וחסרי מודעות.
ושבתור אשת חינוך את אולי נתקלת בכך יותר מבמקצועות אחרים.
עדיין, לדעתי, אסור לך לאבד את התמימות.
את חייבת להניח מראש שיש פרטנר.

< יצאה לי טרמינולוגיה שמתאימה לשדות אחרים משום מה >

עוד כיוון:

המוווון ציפיות עולות כאן.
שלך מההורים
שלך מהילדים
של המערכת ממך
של ההורים (בגן וכאן) ממך
שלך מהדף

את לא מרגישה נוח בעבודה הזו.
את מוצאת לכך סיבות חיצוניות

מה עם לשנות את כיוון המחשבה?

באופן טבעי

באופן טבעי