זהירות מובנית אצל תינוקות

אנונימי

נאמרו כמה דברים בנושא בימים האחרונים, בדפים שונים, ואני רוצה להוסיף משהו ממחקר שקראתי, ומניסיוני:
אני מקווה שאני זוכרת את הפרטים: הניחו תינוקות שידעו לזחול על משטח שחלקו עשוי פרספקס בגובה מסוים (נסו לחשוב על שולחן ישיבות ארוך, שאמצעו פרספקס שקוף). התינוקות לא זחלו אל החלק השקוף.
מאידך, כאשר ניצבו אמהותיהם מן הצד השני של המשטח, והביעו במראה פניהן עידוד וביטחון, הילדים זחלו אליהן. כאשר פני האמהות הביעו בהלה (עפ"י בקשת החוקרים), התינוקות נשארו במקומם.
לצערי, קראתי על הניסוי הזה באיחור מסוים: כשבני היה בן עשרה חודשים לערך, הוא נעמד על משטח החתלה בבריכה, העביר רגל אחת מעבר למשטח, והביט בי בחיוך שואל. מאחר ש"ידעתי" שלתינוקות מנגנון זהירות מובנה, חייכתי אליו ואמרתי בקול רגוע משהו כמו "לא כדאי, אתה יכול ליפול". הילד קלט את הביטחון והעידוד בקולי, העביר גם את הרגל השנייה מחוץ למשטח, ו... צנח מגובה של מטר לערך.

מוזר. אני זוכר שסיפרו לי לפני שנים על הניסוי הזה והוא נתקע אצלי חזק. אף עזר לי בעבר בויכוחים. אממה, היום, כשאני אבא לשאהיד הקטן והחמוד דברים עובדים מעט שונה. הוא מאוד עסוק בלנסות לצנוח מכל מיני מקומות גבוהים, הוא לא מסתכל עלי כדי לקבל אישור ככה שלא משנה אם אהיה מבוהל או מסכים. טוב, אבדוק היום אם הוא מתאים לדף זהירות מובנית אצל תינוקות או לדף התנועה להיכחדות מרצון של האנושות ואעדכן.

תודה על הטיפ, מסעדה. השבוע נתתי לה לבדוק משהו על מזרון נמוך יותר, תוך שאני אוחזת בה. נראה לי שזו הייתה טעות, כי נתתי לה את האשליה שמהסתכלות כלפי מטה היא לא תיפול .

רציתי להוסיף: אתמול הקטנה נפלה מהמיטה. אחרי שלוש שעות היא שוב הלכה לעבר הקצה, עמדתי מעליה וחיכיתי לראות אם היא תסתכל מעבר לקצה, תראה שגבוה, ותעצור. אבל לא, היא המשיכה להתקדם....
היא לא הסתכלה לעברי.

שליחה על ידי שרית* » 31 מאי 2004, 23:26

כנראה שזו הדרך שלהם ללמוד, על ידי ניסוי וטעיה , ותפקידנו הוא לשמור שהניסוי לא יהיה מסוכן.

ואללה, זה שייך ל יצר לשימור עצמי.

נו, אז אני מביאה סיפור בלהות טרי על התינוק הפרטי, שיצר השימור העצמי שלו יצא לחופש הערב. חזרנו מבילוי מהנה בגינה, אימא סיימה לטגן שניצל, הורידה מהאש, הכינה לעצמה ספל קפה והשאירה אותו על השיש. הטלפון צילצל, אימא הלכה לענות - זעקות שבר "מכה מכה" מהמטבח. קטינא החליט שקפה זה מה שהוא צריך בחיים, עמד על קצות האצבעות, הגיע לספל (אין לי מושג איך - הוא בן שנתיים) והפיל אותו על עצמו, כולל קפה חם (מזל שאימא שותה קפה לבן עם הרבה חלב). חטפתי אותו ישר למקלחת של מים קרים (הרופא אמר אח"כ שעשיתי את הדבר הכי נכון). סימני כוויה על הפנים (מצח ואף) ועל החזה והבטן. עטפתי במגבת ודהרתי למר"ם. הגענו, חיכינו שעתיים, במהלכן קטינא שיחק כדורגל עם שני ילדים חביבים בני 11, הכווייה נרגעה בינתיים והרופא הנחמד רשם לנו משחה. יצאנו בזול. מאוד.

אויש, מזל שנגמר טוב.

אני אט אט מגיעה למסקנה שאין זהירות מובנית. התינוקת שלי זוחלת שוב ושוב מתחת לשולחן קפה וחוטפת "מכה" בראש. למה? מה יש לה לחפש שם? מה רע בשאר החדר (לבחירתה שמיכה עם צעצועים לרוב או סתם רצפה בלי משהו מעליה) ?

אויש, שמיכתטלא!
איך הוא הבוקר? כואב?

איך הוא הבוקר? כואב?
שלומו מצוין, תודה. כבר בלילה במר"ם לא נשאר סימן וזכר - יכולת ההחלמה של ילדים מדהימה. אני עוד מזועזעת - זה עוד לא היה לי ב-15 שנות אימהות.

בחיי שאין לי מושג איך הוא הגיע לשיש, גם על קצות האצבעות - כנראה שהוא יותר גבוה משחשבנו. ובאמת מזל שאני שותה קפה עם המון חלב - אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם זה היה תה (איפה האייקון ההוא של תפוז, הירוק-מזועזע?)

זה חוק ידוע - אם יש ספל קפה רותח שמונח על השולחן - הילד יגיע אליו.

מקווה ששלומו טוב יותר הבוקר.

רק עכשיו קראתי את הדף...
שמיכת טלאים, הודות למקלחת הקרה עצרת את תהליך הכוויה. כל הכבוד.
אני גיליתי שאלו ורה עובדת כמו קסם במקרים כאלה (על עצמי ועל הילדים). כמויות, ולעתים קרובות בהתחלה (בהתחלה כל 5 דקות, אחר כך כל 10, אחר כך כל חצי שעה, אחר כך כל שעה וכן הלאה).
זה אחרי שטיפה מיידית במים קרים, וכדאי בהתחלה גם להוסיף לאלו ורה (או למשחת השיניים, גם עובדת) משהו קפוא שיקרר עוד את האיזור. (מורחים אלו ורה בנדיבות, ומצמידים לכוויה משהו קפוא - עטוף או לא, תלוי בחומרה. אם פתוח - מהר לבית החולים).

אגם בהחלט נזהר מסכנות שהוא רואה. הוא מתנהג כך מרגע שהחל לזחול (חצי שנה) למרות שלא לימדנו אותו או הגבנו בהסטריה למראה סכנה. לדוגמא כשהוא זוחל ומגיע מדרגות יורדות או לקצה המיטה הוא נעצר. בהחלט יש לו מושג על גבהים. אם המדרגה נראית לו מספיק נמוכה הוא מנסה לשלוח יד לראות אם הוא מצליח לרדת אותה. תאונות קורות אצלנו כשהוא מתישב על קצה של משהו (הוא לא מעריך טוב עד כמה הוא זז אחורה בעת שהוא מתישב והוא נופל אחורה) וכאשר הוא אמבציוזי מדי ברצון שלו לרדת מדרגות (מנסה לשלוח יד למדרגה הבאה בזהירות ומאבד שיווי משקל).
אני מאד מאמינה שלתינוקות יש חוש טבעי להזהר מסכנות אבל בערבון מוגבל. יש סכנות שהם מבינים ונזהרים ויש שלא. אני חושבת שהסכנות שהם מזהים הן בעיקר כאלו שליוו אותנו לאורך כל האבולוציה והיה זמן לחוש טבעי שכזה להתפתח, כמו לעצור לפני תהום ולא לזחול הלאה. אבל להזהר מכוס קפה חם אני לא חושבת שכלול בסכנות כאלו. תינוק לא מצפה שמשהו שהוא יגע בו יהיה לוהט או קר, אין לו שום דרך לדעת את זה.
בנוגע לתגובות, אגם מאד קשוב למבטים, למחוות ולקולות שלנו. אני חושבת שהוא ילד מאד רגיש ונזהרת מאד שלא להרים בטעות את הקול כשהוא עושה משהו מסוכן או אסור. לפני כמה חודשים בעלי התחיל לדגדג אותי והתחלתי לצעוק שיפסיק. אגם שישב לידנו פרץ בבכי הסטרי ונתן בי מבט מבוהל ונעלב. הלב שלי ממש נמס.

יש לנו כיסאות קטנים כאלה, של ילדים. לפני כמה שבועות הטפסנית הצעירה היתה בפאזה של טיפוס על הכסאות ואז יתקיים אחד משלושה תסריטים:
א. התרסקות עם הכסא על הרצפה. פעם ועוד פעם וכן הלאה וכולי.
ב. קריאה לעזרה.
ג. טיפוס מהכסא מעלה לשולחן שלידו, התעניינות בנוף ואז קריאה לעזרה.

נשגב מבינתי למה אחרי שלוש ההתרסקויות הראשונות היא לא יורדת מהרעיון או לומדת לרדת מהכסא בדרכי שלום. לפחות במדרגות היא מאוד זהירה ולימדה את עצמה לרדת עם הטוסיק. כל זאת עד שהיא תנסה לרדת כמו גדולה, בהליכה.

אני מאד מאמינה שלתינוקות יש חוש טבעי להזהר מסכנות אבל בערבון מוגבל. יש סכנות שהם מבינים ונזהרים ויש שלא. אני חושבת שהסכנות שהם מזהים הן בעיקר כאלו שליוו אותנו לאורך כל האבולוציה והיה זמן לחוש טבעי שכזה להתפתח, כמו לעצור לפני תהום ולא לזחול הלאה. אבל להזהר מכוס קפה חם אני לא חושבת שכלול בסכנות כאלו. תינוק לא מצפה שמשהו שהוא יגע בו יהיה לוהט או קר, אין לו שום דרך לדעת את זה.

רקפת תודה לך,
עכשיו הכל הגיוני!

אימא אינקובטור אני הייתי מתייאשת אחרי 3 נסיונות כושלים. הבת שלך (וגם שלי) לא!
אני חושבת שזה נהדר ומנסה ללמוד את זה.

לפחות במדרגות היא מאוד זהירה ולימדה את עצמה לרדת עם הטוסיק. כל זאת עד שהיא תנסה לרדת כמו גדולה, בהליכה. כמה משעשע לראות מה כתבתי לפני 9 חודשים. מאז היא כבר יורדת במדרגות בהליכה זקופה, בהתחלה רק כשהיא אוחזת ביד שלי, אחר כך כשהיא נאחזת בקיר, והיום היא דחפה הצידה את ידי המושטת - לא צריכה עזרה!

נשגב מבינתי למה אחרי שלוש ההתרסקויות הראשונות היא לא יורדת מהרעיון או לומדת לרדת מהכסא בדרכי שלום. היום היא מטפסת, עולה, יורדת, וכשהיא מתקרבת לתנור האפיה היא משננת: חם! זהירות! חם מאוד!

אני תוהה אם יש דבר כזה או ש זהירות מובנית אצל תינוקות זה דבר שצריך להיבנות עם הזמן?
יש לנו תנור עצים (כזה עם חלון זכוכית שבו האש היפיפיה מרצדת), והגור ממש נלהב ויושב מולו כאילו זה סרט כשהוא פתוח (האמת שגם אנחנו),
לפני כחודש הוא החל לזחול, ואני כל הזמן "שומרת מרחוק", והוא מנסה כל הזמן לגעת בתנור.
אני אומרת לעצמי שאולי החום לא מספיק חזק במרחק שאני עוצרת אותו מלהתקרב, ואולי רק אם אתן לו ממש, אבל ממש כמעט ולגעת, במרחק שממש רותח הוא לא יגע, עדיין לא מצאתי את האומץ לנסות ולבדוק. ולאחר מה שקרה אתמול אני גם לא נראה לי שאנסה.
אתמול בערב היינו אצל חבר שיש לו תנור חשמלי גדול (ספירלות-מקרן), שאני ישבתי חצי מטר ממנו והייתי חייבת להתרחק מפאת החום החזק שמוקרן.
הגור, לעומתי, ראה את האור, וכמו פרפר נחמד זחל היישר לכיוונו, הוא עצר במקרה במרחק של כ-10 סנטימטרים של פניו מהתנור (כי ראה משהו מעניין ליד התנור שהסיט לרגע את תשומת ליבו), הוא השתהה כך קצת (למזלנו) ובו בשנייה שהזזתי אותו הוא כבר הושיט ידיו בכוונה לגעת בתנור.
זה מבטל לי לחלוטין את התאוריה שישנה בכלל זהירות מובנית בתינוקות!
במרחק שבו היו פניו מהתנור החום בלתי נסבל לחלוטין, (אני יודעת כי ניסיתי אח"כ לבדוק בעצמי) ולמרות ההשתהות זה נראה כאילו זה לא אמר לו כלום, שום "אינסטינקט טבעי" שלכאורה מובנה בנו לזהירות?!
זה נראה לי "לא טבעי" לשים גדר בטיחות סביב התנור בביתינו, לא נראה לי שבשבטים ותרבויות "פרימיטיביות" (הכל בעיני המתבונן) הם בונים גדר סביב המדורה, שהיא לרוב מרכז החיים!
אבל לאחר ה"כמעט מקרה" האחרון אני תוהה???

אפשר לעזור לו ללמוד על תנורים: להתקרב יחד איתו (במקום לעצור אותו) ולתת לו להרגיש את החום מקרוב (בלי לגעת ממש). אם תעצרי אותו כל פעם לפני שהוא ירגיש את החום, הוא לא יוכל ללמוד שזה חם מדי.

שליחה על ידי גל* » 19 פברואר 2006, 23:37

אני מאמינה שלתינוק יש איזה רמה מסויימת של זהירות מובנית אולם מכיוון שחושיו לא לגמרי מפותחים (הערכת מרחק / גובה / טמפרטורה) עלינו לעזור להם להבין.
אני למשל מרגע שהתינוקת שלנו החלה לזחול 5בגיל חודשים "התאמנו" על איך יורדים מהמיטה (היא ישנה איתנו) - חזרנו שוב ושוב על כך שצריך להסתובב על הבטן ולרדת קודם עם הרגליים ולא "לקפוץ ראש" קדימה.
יום אחד, בזמן שהיא ישנה את שנת הצהריים שלה ואני רוחצתי כלים במטבח שמעתי רעשים מהחדר, כשהגעתי ראיתי אותה משחקת על הריצפה - היא ירדה בכוחות עצמה ואפילו לא קראה לי

עניין רדיאטור, תנורים ודברים אחרים אני בגישה של ל"אבטח" אותם בזמן שהם מתנסים.
זא"מ אם אני יודעת שהיא לא תחטוף כוויה נוראית מהרדיאטור למשל אני אתן לה לגעת ובאמת אחרי פעמיים שהיה לה חם היא למדה לגשת לרדיאטור בזהירות רבה והיא חשה ממרחק של סנטימטרים אם הוא חם או לא.
לסיכום לדעתי במצבים ממש מסוכנים יש לתת לילד כלים להתמודדות ואם יש צורך אף לאבטח או למנוע גישה אבל במיקרים פחות קריטיים - לתת לו להתנסות
כי "אין חכם כבעל ניסיון"

אולי אפשר ללמד אותו את המושג חם קודם כל בעזרת דברים פחות קיצוניים מתנור. למשל כוס תה ולהוסיף תנועה עם היד ולעשות פוו ,ממש לתת לו לגעת בכוס .

ואני כל הזמן "שומרת מרחוק", והוא מנסה כל הזמן לגעת בתנור.
אני אומרת לעצמי שאולי החום לא מספיק חזק במרחק שאני עוצרת אותו מלהתקרב

מהניסיון שלי, ברגע שאנחנו מתחילים להתערב בשמירה והגנה על התינוק, אנחנו פוגעים ביכולת שלו לשמור על עצמו. כי הוא רגיל שיש מישהו אחר שדואג לו, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לא לדאוג לעצמו ולהיות רגוע. לימדנו אותו שהוא יכול לסמוך על מישהו אחר שישמור עליו.
אני אמחיש למה אני מתכוונת באמצעות דוגמא:
כשהבת שלי היתה בערך בת שנה, היינו בגן משחקים שהיו בו כמה מדרגות. הבת שלי התחילה ללכת כבר בגיל 11 חודש, ובאותו זמן היא כבר ידעה לרדת ולעלות מדרגות לבד, כי גרנו בקומה שלישית, וזה מה שהיא נהגה לעשות כשהיינו בבית.
לגן הגיע ילד בגיל דומה שניכר שגם הוא התחיל ללכת לא מכבר. הילד רצה לעלות ולרדת במדרגות, אז אמא שלו נתנה לו כל הזמן יד, לא הרפתה ולא נתנה לו להתנסות לבד, כל הזמן גוננה עליו.
אחרי כמה זמן, הילד הלך לשחק במקום אחר (מישורי), האמא הרפתה, וכשהיא לא שמה לב הוא חזר למדרגות. הוא כמובן נפל מיד. לא היה שם מי שישמור עליו.
אמו לא היתה שם (ומי באמת מצפה מאמא להיות צמודה לטוסיק המתוק של הילד שלה כל הזמן?), וגרוע מזה - הוא עצמו, בתפקיד השומר של עצמו, לא היה נוכח. כי המנגנון הזה נוון אצלו.

אז בתשובה לשאלתך צפונית:
אני תוהה אם יש דבר כזה או ש זהירות מובנית אצל תינוקות זה דבר שצריך להיבנות עם הזמן?
אני חושבת שיש דבר כזה, ושצריך להמשיך ולעודד את אותו מנגנון.

לא פעם, הבת שלי נעמדת על שולחן בקצה ומנסה להתכופף או לבדוק משהו. דווקא ברגעים הכי מפחידים עבורי - אלה שבא לי לצעוק לה: תזהרי! או אלה שבא לי פשוט לקחת אותה משם - בדיוק ברגעים האלה אני נוהגת להתרחק אחורה באופן מופגן ובולט, ולומר בקול רם: "אני לא כאן חמודה, יש לך את עצמך לשמור עליך". וזה עובד. כי היא מיד מפסיקה לבנות עלי שאני בסביבה (כי לפעמים היא נוהגת לקפוץ עלי וכו'), והיא מיד חוזרת ל-מוד שבו היא שומרת על עצמה.
ובאותן סיטואציות שבהן היא לבד, היא מראש זהירה יותר.

ככלל, כשהתלבטתי לגבי בתי באיזו גישה לנקוט: האם לשמור ולגונן, או לאפשר לה להתנסות ולפתח את מנגנון הזהירות והשמירה עצמית, הגעתי למסקנה שבשתי השיטות הילדה שלי תיפול ותחבל. מה שכן, נדמה לי שבשיטה שבה היא שומרת על עצמה, הנפילות יהיו פחותות וקלות יותר.

חוצמזה מצטרפת להצעות שמעליי, ובעניין -
אולי אפשר ללמד אותו את המושג חם קודם כל בעזרת דברים פחות קיצוניים מתנור. למשל כוס תה ולהוסיף תנועה עם היד ולעשות פוו ,ממש לתת לו לגעת בכוס .
רצוי לדעתי גם לומר: "חם!".

רצוי לדעתי גם לומר: "חם!".
כמובן.

(אצלנו חם זה "הם" ויש "אם" שזה אוכל

)

כבר די הרבה זמן שלא יצא לי להיות כאן...
קראתי את התגובות שבאמת גרמו לי לחשוב עוד,
רק שתבינו, אני לא מהאמהות הדאגניות יתר, ואני נותנת לו אפילו לעלות במדרגות לבדו (-; , ואפילו לזחול בקוצים לבדו אם בא לו להתרחק...
בדוגמא שנתתי כשהיינו אצל החבר, החום היה בלתי נסבל (ממש רותח!) כבר במרחק בו הוא השתהה, ולמרות זאת הוא ניסה לגעת, אבל כשאני חושבת על זה, יתכן וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ממש חש "רותח" וזו תחושה חדשה שעדיין לא מתקשרת לו עם כאב או "כוויה" שלא חש מעולם.
את תנור העצים ניקינו נכון לעכשיו, ונראה לי שבפעם הבאה שנשתמש בו הגור יהיה כבר בן שנה וחצי, עם מודעות גדולה יותר ל"חם וקר".
וסתם דוגמא נוספת, אבא שלי אמר לנו כשקנינו את תנור העצים, ונפתח דיון אם לשים גדר לפניו, שניתן לו לקבל כוויה פעם אחת ואז הוא ילמד,
כשאני הייתי קטנה בת פחות משנתיים אז נגעתי בתנור כך שממש נמסו לי שתי הידיים מהתנור והייתי איזה חודש עם תחבושות אבל אח"כ ידעתי להזהר... (לא העזתי לנסות עם הגור...)

גל - איזה סיפור יפה עם בתך, אני אנסה ללמד גם אצלנו במיטה המשפחתית (למרות שכבר עשינו "ניסויים" ואחרי שבפעם הראשונה הוא קפץ ראש אלי לידיים על הריצפה, הוא תמיד נעצר לפני הסף) אפילו בנינו מדרגה ממזרון גדול יותר שנמצא תחת המזרון שלנו, באיזה גיל היא ירדה ככה לבד?

כשאורי היה בערך בן שנה הייתי איתו מחוץ לבית כשתליתי כביסה, והוא ישב וחקר עלה דשא או משהו כזה בריכוז רב.
לפתע שמענו מכונית מתקרבת, ואני הסתכלתי על אורי: הוא ממש העיף בבהלה למעלה את מה שהיה לו ביד, והתחיל לדהור אלי בזעקות קצרות ורמות (לא בבכי) בסגנון: "הצילו! הצילו!". כשהגיע אלי הרמתי אותו והוא נצמד אלי ואמר לי בבהלה: "אוטו! אוטו!". זו היתה הפעם הראשונה שהוא אמר את המילה, והוא הוסיף לחזור עליה מדי פעם במהלך היום, אני מניחה שכאשר נזכר בארוע המפחיד.
זה היה לי ממש מוזר, כי בניגוד ליונתן ומיכל ה"גדולים", עם אורי לא עבדתי על "לימוד" שאוטו=סכנה, כמו שעשיתי עם הגדולים (למי יש כח בילד שלישי?!

).

באופן טבעי

באופן טבעי