ושוב דיאטה

[רזה_לנצח*]

נראה לי שזו הבעיה העיקרית ואני חושבת שאת עלית על זה: זה פשוט לוקח המון קשב, חייבים משהו אינטגרלי, שמשתלב עם החיים כמו שהם: יציאות עם חברים, אירועים, ארוחות משפחתיות.

מיכל בז כתבה את זה למעלה בעקבות דיוןש בו שתינו קיטרנו על הקשיים המנטליים בדיאטה.

והיום כשאני כבר בתהליך של שינוי הרגלים, מינוס כמה קילוגרמים מאז ופלוס כמה הבנות - י שלי זווית ראיה שונה מהותית על עניין הקשב. נכון שתהליך הדיאטה פשוט לוקח המון קשב אבל מתרגלים. שנית, גם אכילה חסרת רסן או התנהלות בעולם כשמן תובעת הרבה קשב. מה אניא לבש, אני נראית רע, אני מרגישה חנוקה\ חייבת משהו מתוק, חייבת לאכול, מה יש לנשנש, מתי אני אתחיל דיאטה, איך זותי נראית טוב! מה בא לי, מה בא לי, לא בדיוק את זה ולא את זה, ומה נזמין, ומה כולם אוכלים שם במטבח, ועכשיו אני הולכת לאכול את המה שלא היה שהביאו בעבודה מחול ומה יהיה איתי, איזו איומה אני, כמה אני אוכלת, איכ אני עייפה מתה אחרי הארוחה הזו, ומה נלבש היום, ואיך זה יסתיר את הבטן.

זה תובעני לא פחות ומרעיש לא פחות במח מאשר - כמה אכלתי בבוקר וכמה אני צריכה לאכול עכשיו, וכמה יישא רלי לערב.

שנית, כשממתרגלים זה יותר קל. אותו עיקרון שעובד על אימוץ דרך חים חסכנית או פלי ליידי בנקיון - ככל שמתרגלים למשהו - עושים אותו אוטומטית. אני חודש כבר לא כותבת למשל מה אני אוכלת וירדתי בחודש הזה כמה קילוגרמים טובים. אני עושה את החשבנוות הקלורים בראש וזה מספיק. זה לא מומלץ למי שרק מתחילה דיאט הוגם אני בתקופה של התרופפות חוזרת לכוב כי זה אוסף אותך, ממחיש לך איפה אתה על אמת, בלי עיגולי פינות. אבל עובדה שאפשר גם בלי - כשההרגל משתרש ובתקופות שהחוזק המנטלי עומד לצידך.

[שילת*]

רזה לנצח, חתיכת תהליך! כל הכבוד,
גם אני מהנלחמים על משקל ומכיוון שאני לא כ"כ אוהבת להילחם, אני תמיד בעודף , כרגע של 6 ק' למשקל של פעם (לפני ההריון)
ושל 12 למשקל אופטימלי
אבל מה שגיליתי במסגרת תהליכים שונים שעברתי שאובדן שליטה בנושאי אוכל הוא מאוד מאוד קשור לנושא הרגשי
כשעברתי תהליך אימון שבמסגרתו למדתי התמקדות, פתאום ההתמכרות לשוקולד פחתה וכמעט נעלמה
זה לא שהפסקתי לאכול שוקולד, אבל התלות בשוקולד נעלמה, פתאום עבר שבוע בלי....

[רזה_לנצח*]

מינוס 18 קילו ממשקל השיא.
מרגישה טוב. אוכלת יופי, כבר ללא משטר דיאטה, ואין יום בלי שוקולד, עוגה וחטיף. או ארוחה טובה עתירת כל טוב (לא דיאטטית, לגמרי רגילה!). אבל גם מוציאה המון קלוריות בפעילויות יזומות שלי (ניקיון וניקיון וניקיון אצלי ואצל כל העולם, לא אוהבת ספורט, אז לפחות זה). זה עובד כי הכמויות פחתו, הפעילות גברה ויש פיקוח בגדול.
מרגיש נכון המשקל הזה. אולי עוד פחות יהיה אפילו יותר נחמד, בשביל להגיע לBMI התקין שלי אני אמורה לרדת עוד 5 קילו, אבל זה נראה נפלא גם ככה וזה עוד לפני חיטוב. ואני רוצה להיות מספיק זמן סביב המשקל הזה, לא להיסחף, לאפשר לגוף להתרגל. בכל זאת עברנו דרך ארוכה.
ושרק יהיו לי הכוחות לשמור ולהנות מזה.

הגריין: קושי אינו בהכרח סבל

---

שילת תודה על המילים החמות והחכמות
מסכימה עם כל מילה. אצלי עברתי ועוברת (תמיד) תהליך הפוך, הדיאטה לימדה אותי יותר להתמקד ולקחת שליטה ועכשיו זה משפיע על תחומים אחרים. התחלתי לנקות נורמלי. לשמור על סדר ביום יום. צעדי תינוק ורק ההתחלה אבל גם שם. גם בכספים. גם מסביב.
לא כי הדיאטה אחראית על כך אלא כמו בכל תהליך שאתה מחוייב לדרך ארוכה ושיטתית - משהו בך גם משתנה והופך "אסוף" יותר.
אפשר לומר שמיקוד לא רק מנתב אותך חכם למטרה ומספק את הכוחות אלא גם מוריד את מפחית את כוחם של מסיחים ומזיקים.
ועדיין לא לעולם חוסן. תמיד זוכרת את זה ועדיין חושבת לעצמי שצריכה להירשם לקבוצת תמיכה כדי לשמור למרות שכל הדרך נעשתה לבד.

---

http://www.pisga-tzfat.org.il/[po]gananot brioot3[/po].htm
40 טיפים לאכול בריא. פחות לענייני דיאטה, יותר להכנסה של מרכיבים בריאים ופחות מזיקים לתפריט. לא עוד רשימה טרחנית, אלא דברים לעניין, וחלקם מחדשים ממש.

[רזה_לנצח*]

כבר חודש ויותר שאני מקפיאה את דיאטת ההרזייה ורוצה רק לשמור. לתת לגוף להתרגל לעצמו. לתת לעור להרגיש בנח.
שמרתי על המשקל הכי נמוך שירדתי אליו מזה כמעט עשור.
חודש ומשהו. בלי שהוא יזוז למטה או למעלה. וזה הישג האמיתי. לשמור.

בשבועייםה אחרונים עליתי קילו. מפתיע שרק קילו בהתחשב במזון הטעים, מתוק ושומני שאני אוכלת.
אבל אני גם הולכת הרבה, וזזה הרבה, וגם כשאני אוכלת טוב וללא פנקס פתוח - אני רחוקה מאוד מלחזור להרגלים הישנים.
ביום שאכלתי פיצה משפחתית לבד לא אכלתי קודם כמעט כלום. יצא ככה לא הרעבה.
ביום שאכלתי כוס שלמה של קצפת ובורקס, אחרי שבצהריים אכלתי פסטה מוקרמת וענקית גם הלכתי המון, שופינג של 3 שעות וויתור על נסיעה, הכל ברגל.
ובימיםה אלה שאני אוכלת עוגיות בבוקר וארוחת צהריים ענקית מוקרמת בגבינת גאודה, ובערב לא מוותרת על השלמה של הצהריים - אני גם זוכרת לטגן במעט שמן, לבחור באפיה על פני טיגון, לבחור בדיאט קולה ואל בקולה, לבחור בעוגה הכי טובה שיש ברחוב אם כבר הולכי על שחיתות או בסתם שוקולד לא משהו אבל עם הכי פחות קלוריות על המדף, רק בשביל הטעם.

כאילו שיש סדר בארון גם אם החדר לא הכי מסודר. מה שלא היה קודם.
צריכה עדיין להתחיל חיטוב
צריכה בכל זאת להתחיל לשקול לחזור לשמירה יותר "אסופה" לפני שנגיע לאזור המסוכן של חזרה לעבר..


והנאה של ממש נרשמה החודש - קניתי 4 מכנסיים מהממים, כולם צמודים כאילו הייתי בת 16 ושלא היה סיכוי להיכנס אליהם עד לפני כמה חודשים ו-במחירי רצפה. סיילים מטורפים יש שם בחוץ, שני ג'ינסים גזרת סקיני יפהפייה מבד נעים במפתיע בפוקס (שבדרכ אני לא סובלת אבל הפעם הצליח להם) במאה ש"ח. שמחות טובות

[תפילה_לאם]

איזה יופי לך!

[שמש_צהובה*]

רזה לתמיד, כל הכבוד. אשה נערצת המשיכי כך 3>

[גוגוס*]

רזה לנצח יקרה, ערכתי קישורים שבורים בעקבות שינויי שם בדפי החיוניות. חוץ מזה לא נגעתי בכלום.
בהצלחה רבה @}

[בלונדוש*]

איזה כיף לקרוא על נשים שרזו!!!!:-)
אתן מדהימות,מהממות,בעלות עצמה,ומקור בלתי נלאה להשראה עבור מלא נשים!!!!:-)
אתן עעושות עבודת קודש.לא פחות ולא יותר.
אתן מאושרות עכשיו,וטוב לכן עם עצמכן,וזה מקרין החוצה בצורה נהדרת.

אני גם נמצאת בתהליך של ירידה במשקל,כבר תקופה די ארוכה.
עליות,ירידות...
זה דברים שאני לא צריכה לספר לגיבורות שכמותכן.
אתן צלחתם אותם.

כשאני קוראת עליכן,זה ממלא אותי באנרגיה חדשה,ובהמון כח להתמיד,ולהמשיך ולא להתיאש!!!!
אף פעם!!!

אני כל כך מעריכה אתכן,ומודה לכן.

אתן מדהימות.מדהימות.מדהימות.

מלא הצלחה לכן,
(ולי,כמובן):-)
תחזיקו לי אצבעות!:-):-):-)

אגב,אם יש למישהו משהו להעיר,להגיב,או סתם לדבר על מה שכתבתי,אני משאירה לכם את מספר הטלפון שלי-0586841104.
אוהבת מלא מלא.
בהצלחה לכולנו.

:-*

[שמנמונת_אחת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי לכולם ,אני מתביישת לכתוב כמה אני שוקלת , אני בגובה 1.48 , ושוקלת 90 קילו , אני אחרי 3 לידות ,שלפניהם שקלתי 48 קילו , כן כן הייתי כלה רזה ומהממת ,ועכשיו אני מפחדת להסתכל על עצמי במראה ,בעלי מאוד אוהב אותי וטוען שהוא אוהב לתפוס ,אבל אני לא מרגישה בנוח בכלל , במראה החיצוני שלי ,ניסיתי הרבה דיאטות , אכלתי פחות , ולא יורד ממני שום גרם , הייתי מאוד רוצה לראות אם יש עוד נשים כמוני ,שקשה להם במצב כזה ,ואיך הן מתמודדות ,אשמח מאוד לקבל משוב ,באהבה שמנמונת

[טילי*]

שמנמונת אחת יקרה,
קודם כל - לבי לבי איתך. זה באמת מצב לא פשוט להתמודד איתו.
אני אשת מקצוע בתחום (בכוונה בלי פרטים כאן כי אין לי עניין בפרסום אלא בדיון) וכך קרה שבשנים האחרונות עבדתי עם כמה וכמה נשים במצבך. נשים שמרגישות שהן נושאות עשרות קילוגרמים שמיותרים להן.
כמובן שאיני יכולה לדבר בשמן, אבל אני יכולה לספר לך איך זה נראה מהצד על פני קבוצה של נשים. אני מקווה שתזכי לקבל כאן גם שיתוף של החוויה מיד-ראשונה.

הדבר הכי בולט שראיתי זה יאוש. אלו נשים שניסו המון דברים, והמשקל שלהן לא זז אפילו בגרם אחד, בדיוק כפי שסיפרת על עצמך. מדי פעם המשקל זז למטה במאתיים או שלוש מאות גרם (מה שכמובן רואים על המכשיר אבל בכלל לא מרגישים על הגוף) אבל בשבוע לאחר מכן חזר למקומו או עלה מעט.
במצבים כאלה עולה הרבה פעמים התחושה ש"משהו דפוק אצלי, כי מה שעובד אצל אחרים לא עובד אצלי".

ולפעמים זה באמת כך. כלומר, לא שמשהו דפוק חס וחלילה, אלא שיש איזה עניין פיזיולוגי שתוקע את האפשרות של הרזייה. ומניסיון, לרפואה יש כיום מעט מאוד כלים לגלות מהו הדבר הזה שמתנהג קצת אחרת, למרות שיש המון מחקר בתחום ולדעתי בעוד כחמש שנים תהיינה פריצות דרך בתחום של חקר הבקטריות והשפעתן על המשקל.

חלק מהנשים שעבדתי איתן והגיעו למסקנה הזו, שיש בגוף שלהן משהו לא מובן ולא ניתן כרגע לטיפול, והלכו לעשות ניתוח שרוול ולאלץ את הגוף פשוט להתחיל מהתחלה.
זה לא תהליך שאני ממליצה עליו כי הוא מאוד דרמטי, גם רגשית כמובן, אבל יש מיעוט מסוים שעבורו זה הפתרון. אם מקבלים תמיכה נפשית אינטנסיבית ומגלים מחוייבות פנימית עמוקה לשינוי - זה גם מצליח.

אבל רוב הנשים לא בוחרות בכך, חלקן אפילו לא שוקלות את זה מתוך היאוש והפחד שאפילו זה לא יעזור.

אם יש משהו שעובד עבור רוב האוכלוסייה זה צמצום קלורי. לטעמי זו דרך ממש גרועה לרזות אבל זה עובד בהתחלה. מי שניסתה את זה פעמים רבות מגלה לצערה שזה לא עובד לנצח, ומתישהו הגוף מפסיק להיכנע ופשוט מחזיק במשקל שלו לא משנה מה.
אני חושבת שזו אחת הסיבות הגדולות ליאוש, כי עולה ההבנה שגם הפתרון היחיד שאמור לעבוד בכל מקרה (אם מרעיבים את הגוף הוא אמור להשתמש בשומנים שלו) כבר לא עובד ונוצרת תחושה שזהו, אין לאן ללכת יותר.

רוב הנשים שעבדתי איתן במצב הזה הגיעו אלי בלי להודות אפילו שהן רוצות ממש לרזות. זו כבר לא היתה מטרה יותר, ולכאורה זה דבר חיובי. במקום זה המוקד היה שיפור התזונה אחרי כל הטלטלות והטראומות שנגרמו לגוף.
אבל בפועל, המטרה של הירידה במשקל נזנחה בגלל היאוש והתסכול ולא משום שהן הגיעו להבנה שיש דרך שתהיה להן טובה יותר. להתחיל תהליך של שינוי מתוך יאוש ועצבות זה דבר מאוד מסובך. התחושה שלי בעבודה עם נשים דומות היתה שאסור לדבר על המשקל למרות שעמוק בפנים זה היה הדבר היחיד שעניין אותן. זה פשוט היה נושא כאוב מדי ועצוב מדי.
משתפת אותך שמהצד יש בזה משהו מכמיר לב, לראות אישה סובלת מאוד אבל בלי שום אמונה ביכולת שלה לשנות את מצבה.
נשים רבות פשוט קיוו לנס, לעוד משהו מהפכני שיציל אותן בלי להיות פולשני כמו ניתוח.

זה כמובן הדבר ההגיוני ביותר לקוות לו אבל עם השנים רואים שאין חיה כזו.
אני קוראת אותך ואשמח להמשיך לשמוע אותך ואחר כך אמשיך בעוד תובנות.

בינתיים חשוב לי לציין שלא כל הנשים במצב הזה שעבדתי איתן הגיבו כך או היו במצב הזה. זה היה הרוב אבל לא הכלל.
אנסה לספר לך על אחרות בהמשך. אפילו שהן בודדות וחריגות ביחס לאוכלוסייה שעבדתי איתה, הן נשים מעוררות השראה ולעתים זה בדיוק מה שנחוץ לשמוע
בשלב זה היה לי חשוב שתדעי שדברים שתיארת הם המצב הרווח, כולל הבושה, לצערי...

[תמרוש_רוש]

שמנמונת,

כתבתי על זה בבלוג איך להיות מאושרת לא מזמן. את מוזמנת להסתכל.
לדעתי, וממה שאני מבינה מהמחקרים האחרונים, לדיאטה שמטרתה הרזיה אין סיכוי.
תסתכלי על מה שכתבה פותחת הדף: היא עושה דיאטה, מרזה, ואז מעלה הכל בריבית.
זה קלאסי, ויש לזה הרבה מאוד סיבות פיזיולוגיות.
למה לדעתי יש סיכוי: לשינוי תזונתי, שהמוקד שלו היא להזין ולטפל בגוף טוב יותר
שהגוף יוזן יותר טוב, יטופל יותר טוב, לתת לו את מה שהוא צריך.
אם תתני לו את מה שהוא צריך, ובשפע, יקטן החשק שלו לכל מיני זלילות-זבל שהוא לא צריך.
אחד מהדברים שהגוף צריך זו תנועה. והרבה. אבל שוב, תנועה, ולא "ספורט" או "כושר". אלא סוגי תנועה בצורה ובמינון שיענו על הצרכים שלך.

אם המטרה היא להרגיש טוב יותר, להיות חיונית יותר, להיענות במדויק לצרכים התזונתיים שלך, ולהוסיף במקום לגרוע (במקום "לוותר" על דברים "משמינים" - להוסיף מאכלים עשירים, מזינים ומרווים), אז אפשר גם לקבל תהליך הרזיה, איטי והדרגתי, כתוצאת לוואי.

<ודרך אגב, כמה שיותר איטי יותר טוב. מישהי המעלה הדף כתבה שהיא יכולה להוריד קילו בשבוע - זה המון, וברוב המקרים חסר סיכוי לטווח הארוך. קצב הרזיה טוב הוא של בערך קילו לחודש. 200-250 גרם לשבוע. עם הפסקות באמצע, כדי לייצב ולקבע את השינוי>

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רוצה להוסיף משהו מניסיוני רק בתקופה האחרונה
(רזיתי קצת בלי להתכוון, רק מלנסות להוסיף בריאות)
נכון יש את הקטע הזה שאין שום אוכל בבית אז פותחים ארון ואוכלים עוגיות/שטויות אחרות רק כדי לשבוע ממשהו? או שממש חם לך ואת ממש מבואסת אז את קונה לך גלידה?
אז לאחרונה יש לי שני דברים שאני מכינה שממש עוזרים לי עם אלה ואם יש לי אותם בבית זה ממש עוזר לעקוף את אלה.
כדורי תמרים וקקאו עם אגוזים ושקדים טחונים טבולים בקוקוס. ומוס קוקוס עם שוקולד מריר (ממיסים שוקולד מריר ואז מורידים מהאש ושופכים חלב קוקוס)
אלו גם מספקים לי את המתוק הצורך במתוק (למרות שהמוס הוא ממש סוכר) וגם משביעים אותי וממלאים אותי באיזשהו אופן, כך שאיכשהו זה לא משאיר אותי ריקה אלא מספק שני סוגי צרכים, גם זה שאני צריכה מתוק לא חשוב למה (וסתם כך תמרים כנראה לא מספיקים לי,כרגע לפחות, אולי למישהי אחרת זה יעשה אחרת) , וגם ממלא צרכים תזונתיים. גם אגוזים וגרעינים יש לי נגיש וגם הם כמובן תורמים לשני הצרכים האלה (נשנוש , ומילוי צורך תזונתי).
ואיכשהו ברגע שאני יודעת שאלה פתוחים בפניי אז רגוע לי מכל הבחינות בפנים. ולצד זה אני משתדלת גם את שאר הארוחות שלי לאכול כמה שיותר בריא
שום דבר מזה לא מוחלט, זה לא אומר שהפסקתי לגמרי עם המתוקים והאוכל האחר, אבל כל ההתכווננות שלי היא השתדלות בכיוון ולאפשר לעצמי לאכול בלי לספור ולהגביל.
והתשוקה לג'אנק פחתה, וגם ירדתי קצת במשקל. לא יודעת מה הלאה אבל לפחות זה.

[פלוני_אלמונית*]

שני הגרושים שלי, ממש לא משנה מסודרת וממש לא חייב להתאים לכל אחד או אף אחד. בתור מישהי שהייתה מעל 100 קילו וירדה בערך 25 לאורך כמה תקופות בארבע השנים האחרונות. למודת טראומות עבר אני סלדתי מדיאטות מאוד אבל גם הרגשתי שלא בא לי לחיות ככה יותר. לכן התחלתי ממשהו שידעתי שאני דווקא אהנה ממנו או לכל הפחות אין לי כל רתיעה ממנו - ספורט. יכולתי להרשות לעצמי ופניתי למאמנת אישית. בהתחלה עבדתי איתה פעמיים בשבוע, לאורך זמן הורדתי את המינונים של המאמנת והיום רוב האימונים שלי הם בקבוצה או לבד (למרות שמידי פעם אני עדיין הולכת אליה בעיקר בשביל תחושת ההמשכיות והמחוייבות לתהליך). היום מתאמנת פעמיים-שלוש בשבוע + הולכת ברגל כמעט לכל מקום. אני מודה שלהרבה אנשים אין את הפריבילגיה הזו של מאמן אישי אבל זה היה התהליך שלי.
כעיקרון אני לא סופרת קלוריות, לא אוכלת אוכל דל שומן/לייט. לאורך זמן גם הבנתי שלמעשה אני לא מאמינה בקלוריות. קלוריה היא יחידת מידה שאין לה כל משמעות ולא לוקחת בחשבון פרמטרים שונים כמו מה מהאוכל באמת נספג בגוף. בעבר היה לי משקל שגם אותו העפתי, המשקל לא עוזר והוא לא שינה כהוא זה את הירידה או העלייה שלי, אם כבר הוא רק מעכב. נגיד ויש שבוע שאני מרגישה נהדר, עשיתי הרבה ספורט ואכלתי יחסית מסודר ואז אני מגיעה למשקל והוא לא זז, אני מאוכזבת ומתוסכלת ומגיבה בדרך העיקרית שבה אני יודעת - הולכת למקרר לניחום אולטימטיבי עם גלידה/שוקולד/בורקסים (תלוי ביום בהקשר ובחשקים).
אני מודה שקשה לי לשנות הרגלי אכילה, לפעמים אני יותר מקפידה ולפעמים פחות. ההרגלים העיקריים שאני מנסה לסגל (עדיין עבודה בתהליך!) - לאכול מתוך רעב (פיזי), לאכול מה שטעים לי, לאכול מה שמזין אותי, לשאול את עצמי איך אני רוצה להרגיש בסוף הארוחה (ואם אני רוצה להרגיש מפוצצת אז זה גם בסדר), לאכול לאט ומתוך מודעות (ליהנות מהאוכל).
מנסה להפנים את הרעיון שאני האדון לגורלי, אני זו שהבאתי את עצמי למצב של השמנת יתר ואני גם אהיה זו שאוציא את עצמי משם. בהקשר הזה המילה אחריות היא לא מילה נרדפת לאשמה אלא לכוח. אני לא מאשימה את עצמי אלא לוקחת את מלוא האחריות על מצבי ומהמקום הזה בדיוק יש לי גם את היכולת לשנות אותו. חוסר אונים לא עוזר לאף אחד.
עובדת רבות על מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי, לומדת לחיות בשלום (גם אם לפעמים קר) עם האני שמשתקפת מהמראה. מסתכלת על עצמי במראה ולא ישר מסתכלת על הבטן הרופסת אלא על העיניים, השיער, הרגליים, הטוסיק - כל החלקים שאני דווקא די מחבבת. לפעמים אוהבת את החזה שלי ולפעמים לא, אז בימים שלא אני פשוט פחות מסתכלת עליהם.
ותודה לאופירה מחופש מאוכל שהכירה אותי לרעיונות האלו ושיחררה אותי משנים רבות של מאבק בלתי פוסק.

[תמרוש_רוש]

אני לא מאמינה בקלוריות. קלוריה היא יחידת מידה שאין לה כל משמעות ולא לוקחת בחשבון פרמטרים שונים כמו מה מהאוכל באמת נספג בגוף.
ול מילה של פלוני אלמונית שמעלי

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכולן אתן גורמות לי להבין כמה אני מסוגלת ומעודדת אותי..

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני עושה המון פעילות גופנית אבל קשה לי לישמור על תזונה נכונה.אני מרגישה אם בעיה בראש שלי תמיד יש לי קול שמדבר אלי לא כדאי לך אל תאכלי בסוף אננ נישברת ואוכלת ואחר כך מגיע המצפון עוד פעם נישברת וזה גורם לי להמשיך לאכול .ניסיתי לחשוב למה כל הזמן אני רעבה?למה תחושת הרעב לא נעלמת ?הבנתי זה לא רק ריגשי זה בגלל הלחץ בגלל שהמילה אוכל תמיד נימצאת אצלי בראש אז פסיכולוגי אל זה אני חושבת..והבנתי שזה לא רק לחשוב כל הזמן על דיאטה זה פשוט לא לחשוב לשחרר למלא את היום בעשיה ולא בשיעמום להאכיל את הקול בראש בהנאות אחרות ולישמוח. במי שאת אוהבת את כולכן מחזקת אותכן מנסה להאמין לעצמי..