התפכחות מאגדות

[אנונימי]

_{אל דף זה הועבר תוכן הדפים כשלכלוכית נשארת לכלוכית, סוף הסיפור של הברווזון המכוער, ו-סינדרלה הסיפור האמיתי}

---

{מהדף כשלכלוכית נשארת לכלוכית:}

[אני*]

גם אתם חשבתם שיום אחד יבוא נסיך ויציל אתכן?
או שרק אני לקחתי את סיפור סינדרלה יותר מידי קשה.
כשהייתי סטודנטית בלאגניסטית ומשוחררת חשבתי שיום אחד יבוא נסיך וייקח אותי מהדירה המסריחה שגרתי בה,מהחיים המבולבלים שלי,מהפחדים שלי,
מהדכאונות שלי,,מהצפרדעים שהסתובבו סביבי ,ומההשרדות המתמדת והמתישה שהייתי רויה בה.
והנה בא לו נסיך שעשה קולות של "כן אני אציל אותך" וחשבתי שהפנטזיה מתחילה להתממש והתחתנו ,אבל במקום לחיות בעושר ואושר ,החיים נהיו הרבה יותר קשים,והרבה יותר קשה לשרוד,הפחדים נהיו יותר גדולים,וגם הבלבול,ופתאום כבר אין פנטזיה שמישהו יבוא ויציל אותך,וצריך להתמודד עם כל זה.

ואז אני מסתכלת על זה שהיה הנסיך שלי לחמש דקות ואני כועסת נורא,ומאוכזבת.
כי עכשיו אני צריכה להתבגר.........

[רועי_שרון*]

[פריחה_והתחדשות*]

לדעתי את צריכה להודות על כך. לא סתם הסיפור של לכלוכית מסתיים בחתונה ולא במה שקורה אחר כך.
מה שקורה אחר כך זה:
לכלוכית מגלה שבעלה חלש ורכרוכי ולא מתעניין בילדים כפי שאביה עשה כשנשא אמא חורגת מרשעת
שהיא מתעוררת בסיוטים בלילה מהתקופה בה עבדה בפרך
שידיה המיובלות לא יחלימו לעולם
שבמידה מסויימת כבר עדיף לה להיפגש עם אמא החורגת המרשעת שהיא כב רמכירה אותה מול אמו השתלתנית של הנסיך
.......

בקיצור, רק את יכולה להפוך את עצמך למלכה, ולא כתבו על זה אגדות, אבל לא מעט ספרים בנושא. בדיוק לאחרונה קראתי ספר מעניין על אשה שעוזבת את בעלה לשנה כדי לגלות את עצמה מחדש.
אולי את עוד לא מרגישה שיש לך כוח לשינוי עצמי, אבל זה יבוא עם הזמן, ברגע שתגמרי לשחרר את התקוות מבעלך.

[רוני_בלוני*]

וואו, פריחה... איזה יופי!
אז את אומרת בעצם שהכל עניין של השקפה?? כלומר משהו בסגנון - רק תחשבי חיובי?? אהבתי בפירוש אהבתי.
ואני מצטטת מהרגיעון שכתוב לפני "קושי אינו בהכרח סבל"!! כל כך אמיתי ונכון.
אני לא יודעת כמה זמן לכלוכית נשואה, אבל מנסיון שלי אני יודעת שמלבד לחשוב חיובי... לפעמים לוקח זמן, לפעמים הקושי הזה ותיאום הציפיות לוקח כמה שנים ואחר כך הכל מסתדר, עם הזמן לומדים להיות מיומנים יותר, לומדים להטיל אחריות גם על הילדים והסובבים אותך, תיאום הציפיות לא רק כלפי בעלך והחיים אלא גם כלפי עצמך, עם הזמן את לומדת לאהוב את עצמך (גם את המגבלות שלך) ולפרגן לעצמך ואז הסביבה מגיבה אלייך אחרת, להאמין ביכולות שלך ולהבין שהאנרגיות שלך מוגבלות, שלא הכל חייב להיות מושלם.
אבל אלו דברים שלוקחים זמן, לזה אני קוראת התפתחות אישית -עצמית. לא לאבד תקווה, להבין שזו תקופה אבל אחר כך הדברים מסתדרים. צריך רק להאמין, לתת מרחב, לתת זמן...

[פשוט_אלון*]

ומה קרה לנסיך אחרי החתונה?
אני?
פריחה והתחדשות?
רוני בלוני?

[פשוט_אלון*]

הוא גילה שהוא התחתן עם מישהי מתוסבכת שנשלטת ע"י העבר שלה ומצפה שהוא יפתור לה את כל הבעיות?
הוא גילה שכל פעם שהוא מבטא רגשות, הוא נחשב חלש בעיני הנסיכה?
הוא גילה שלאשתו יש בעיה להסתדר עם אמא שלו בגלל רגשי נחיתות שיש לנסיכה מהעבר, שגורמים לה לחוסר סבלנות בשיחות עם האמא בהווה, למרות שאמו היא אישה מבוגרת, סנילית ומיושנת בדעותיה, אך בכל זאת היא אמא שלו?
?

רק אנחנו יכולים להפוך את עצמנו למלכים או מלכות (או לעניים ועניות או לשודדים ושודדות ).

"אם אין אני לי מי לי"

[פריחה_והתחדשות*]

אני איתך אלון
למרות שהדחף הראשוני שלי היה לומר: המשיך לעשות מה שגברים עושים הכי טוב ויש לי גם פירוט מה אבל אולי זה סתם מתריס.
אז נמשיך ברוח הדברים

הוא גילה שאין לה גינוני שולחן נסיכותיים, כי היא שתתה את הקערה הקטנה עם מי הורדים לנטילת ידיים ולא ידעה למה משמש הסכין הקטן בצד.
הוא גילה שבעצם היא פאסיבית-אגרסיבית, וכאילו כנועה שבעצם היא שתלטנית מאד(הרי היא למדה את זה מאימה החורגת)
הוא גילה שהיא מתנהגת נורא למשרתים
הוא גילה שאחרי 3 לידות היא לא נכנסת לשמלת החתונה

ואולי עם הזמן הוא למד לאהוב אותה ככה:-)

[פריחה_והתחדשות*]

רק תחשבי חיובי??
זה תמיד עוזר.......
אבל התכוונתי שהעובדה שהאגדה מתנפצת אל מול עינינו פירושו של דבר שאנחנו מוכנים לגדול ולצמוח:-)

[פשוט_אלון*]

המשיך לעשות מה שגברים עושים הכי טוב
שלא נתחיל עם "מה שנשים עושות הכי טוב.."

כולם מחורפנים: גברים נשים וקט.

בכל אופן כמו שראיתי בשורה הצהובה הזאת שמעל הקופסא בה כותבים הודעות: "ציפיות יש רק לכריות"
שהנסיך לא יצפה לשום דבר מהנסיכה ושהנסיכה לא תצפה לשום דבר מהנסיך.
שכל אחד יקח אחריות ויפתח את הפה אם יש לה/לו בעיה.

[ג'יימס_בונד*]

נסיכים קיימים באגדות. בחיים יש אנשים עם בעיות תסכולים חרדות וכדומה. הנסיכים שלפני החתונה מתגלים אחרי החתונה כפודלים של אמלה הקשורים חזק לחצאיתה.הוא לא ירכב על סוס לבן ולא תהיה פיאה שתפתור בעיות במקל הקסם שלה. בחיים הדברים עובדים אחרת. תתחילו ללמוד אחת את השני ולקבל את עצמכם כפי שאתם... בני אדם שאוהבים אפילו אם לא נסיכים.

[זאבה_גדולה*]

"מן המים נשקפה אליו בבואתו של ברבור במלוא תפארתו,נוצות צחורות, עיניים שחורות כגרגירי יער. תחילה לא הכיר הברווזון המכוער את עצמו, משום שנראה כמו הזרים היפיפיים, כמו אלה שאותם העריץ מרחוק".

אני מחפשת את הסוף של הסיפור מתוכי, אני בטוחה שלא בבת אחת חשים כמו ברבורים
אחרי חיים שלמים של הצקות ובריחה והסתתרות, חיי נפש מיותמים, שכל הזמן אומרים לך שאת לא
המבקר הפנימי הוא צמיגי ולא נפתרים ממנו בקלות, גם כשהעיניים כבר רואות בבירור מראות נפלאים, צלולים, נעימים ונהדרים.
הגיעה העת להדוף באסרטיביות את הקול הזה שלא משרת עוד, שלא נחוץ עוד בעולם הפנימי, להראות לו באדיבות את הדרך החוצה.

אשמח לשמוע את הסוף שלכם לסיפור.

[זאבה_גדולה*]

הסיפור מפורסם, אבל סופו לא מספק אותי, לכן אני מציעה סוף אחר, שיתחבר לי.

אחרי שהברווזון המכוער גילה שהוא ברבור יפיפה ושאף אחד לא מציק לו יותר
ולא אומר לו שהוא לא שייך,
הוא נשאר קצת באגם איתם אבל בתוכו כל הזמן קיננה אותה תחושה מוכרת של זרות.
הוא התנהל בדריכות, חושב מאיפה זה יבוא לי עכשיו,
האם הם באמת מביטים בי?
כולם היו נחמדים אליו וזה קצת הפחיד אותו, הם אמרו לו לפעמים כמה שהוא יפה ונוצותיו מיוחדות
כמה הוא מיטיב לשחות ויודע איפה נמצא האוכל הכי שווה,
בכל פעם שהבחין במבטיהם הוא ראה משהו שאליו הוא שייך

ויחד עם זאת הוא חש שמשהו לא בסדר
הוא ידע שנוצותיו מאפשרות לו להישאר יבש והייתה לו תחושה שזה קשור לזה בדרך עלומה
הוא החליט שלפני שהוא נודד לבריכה הבאה,
שבפעם הבאה כשמישהו מתקרב אליו והטון נעים והפנים קורנות, או לפחות לא מאיימות, מעליבות, מזלזלות או משפילות, לא מקטינות, מפקפקות, או פוגעות,
אז בפעם הבאה מה שהוא יעשה הוא פשוט יעצור רגע, ינשום ויחוש את נוצותיו.

חומר סמוי, בלתי נראה לעין, החומר ממנו עשויה הגלות הפנימית, הפקעת הנפשית שקצה החוט שלה מוביל לאמא ברווזה, היה ספוג בנוצותיו.
בכל פעם שמישהו נתן לו מחמאה כנה, החומר הזה פעל ודחה אותה, במקום שתיספג בנפשו ותרפא את דימויו העצמי, הוא נשאר יבש.

[ברבורה_בהתהוות*]

הגיעה העת להדוף באסרטיביות את הקול הזה שלא משרת עוד, שלא נחוץ עוד בעולם הפנימי, להראות לו באדיבות את הדרך החוצה.
מדהים, מאוד אהבתי@}
חומר סמוי, בלתי נראה לעין, החומר ממנו עשויה הגלות הפנימית, הפקעת הנפשית שקצה החוט שלה מוביל לאמא ברווזה, היה ספוג בנוצותיו. פשוט מדהים הדימוי והתיאור הזה...

[סוסת_פרא*]

המון פעמים הרגשתי כמוך.

גם אני אמרתי לעצמי בעבר שאמנם לסיפור הברווזון המכוער היה בספר סוף טוב, אבל מי יודע מה היה אחר כך? לאן נעלמו כל החוסר ביטחון ורגשי הנחיתות? הם בטח לא נעלמו כל-כך מהר. אם בכלל....
כאילו שאם אתה מגלה יום אחד שאחרים חושבים שאתה יפה - אז אתה פתאום תאמין שאתה באמת יפה.

אני עושה מסע דומה לשלך.
ואת כותבת את זה מאוד יפה.
אז תודה.

[קט_קטית*]

אחרי שהברבור גילה כי הוא ברבור מבוקש,
וברבורות רבות ניסו לברבר אותו בין כנפיהן,
הוא הרגיש ריקנות גדולה ומאס מהתעסקות ביופי.
מכל הברבורות שבאגם הוא בחר דווקא בזאת שלא גילתה בו שום עניין,
בדרך הקשה ובמאמץ רב הוא השיג אותה,
התחתן והביא איתה ילדים,
והיא אמרה לו שהם דומים לברווזונים,
בדיוק כמוהו,
הקניטה והשפילה אותו,
אך עדיין הוא לא מצא כוחות לקום וללכת.
הוא לא מצא חברים-ברבורים ובלילות המשיך לצאת לפאבים עם עכברים.
אישתו הברבורה לחצה עליו ולבסוף הוא הלך לטיפול,
למרות שלא הרגיש שיש לו בעיה כלשהי מוגדרת,
בסה"כ הוא היה די מרוצה מחייו כמו שהם.
אחרי 20 טיפולים פסיכולוגיים נודע לברבור כי הוא סובל מטראומות ילדות,
שאמו המאמצת מעולם לא אהבה אותו, ודודתו תרנגולת הודו התעללה בו רגשית ומינית בעודו גוזל.
ומכאן זה כבר סיפור אחר, ארוך ומאתגר,
של מציאת הברבור הפנימי...

[זאבה_גדולה*]

_והיא אמרה לו שהם דומים לברווזונים,
בדיוק כמוהו,
הקניטה והשפילה אותו,
אך עדיין הוא לא מצא כוחות לקום וללכת._

ואז הוא נזכר שהוא מכיר את התחושה הזאת מאיזשהוא מקום
ושהוא חשב שזהו, הגעתי לאגם,
עברו כבר שני חורפים ואף אחד לא מציק לי
מצאתי אישה, זה הזמן לתת לגוזליי את מה שלא היה לי, תחושת בית
תחושה שאוהבים אותך ואתה רצוי ורואים אותך ואת צרכיך
אז למה ההתמודדות הזאת לא נגמרת?

[לא_סינדרלה*]

פעם אחת, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה...
בעצם, לא.אנחנו רוצים את הסיפור האמיתי, הלא כן?
אםכ, נתחיל מחדש:

[לא_סינדרלה*]

בארץ קרובה מאוד, ממש לאחרונה, חיה לה ילדה קטנה.
לצורך אי זיהוי נקרא לה סינדרלה,
למעשה שמה התאים לה מאוד, יען כי סינדרלה היתה למעשה ילדה מפוחמת. לגמרי מפוחמת.
מבפנים כמו גם מבחוץ.
מבחוץ - סינדרלה (=פחמית בתרגום העברי של שמה) מאוד לא אהבה להתקלח, בלשון המעטה, והיתה מכוסה בוץ, לכלוך וגם קצת פחם - כי מאז ומתמיד אהבה לשחק באש ולצייר בפחם.
ומבפנים - לבה היה כולו מפוחם. מרוב כעס על העולם, על הוריה (הביולוגים!) על סביבתה הקרובה, ואף על אלה שלא ממש הכירה...
סינדרלה חיה בבית גדול, עם משפחה גדולה ואוהבת, קבלה את כל מה שבקשה -בגבולות הסביר כמובן-, אך תמיד חשה מקופחת.
בעיניה ואך ורק בעיניה, ראתה את עצמה בודדה, לא אהובה, ענייה, ו, כן, מקופחת, ועל כן היתה עצובה וכועסת כל הימים וכל הלילות.
לבה המפוחם של סנדרלה גרם לה לפגוע בכל מי שרק אפשר, בעיקר במשפחתה, אך גם מחבריה הקרובים לא חסכה את שבט לשונה. התייחסה לא יפה, שיקרה, גנבה, ופגעה בצורות נתעבות ממש, בעיקר בחלשים ממנה.
סינדרלה ידעה מה מצופה ממנה, כילדה אהובה בבית נעים, אך מאוד לא רצתה לשתף פעולה עם באי ביתה, ובעיקר לא עם הוריה.
לעיתים נסתה לשוב ולהתנהג בצורה שנתפסה בעינייה ראוייה, חיבקה ונשקה את סובביה, חייכה, ובהחלט הזכירה את שנותיה הראשונות, אך מעולם לא החזיקה מעמד יותר מזמן מועט, ותוך זמן קצר חזרה לסורה.
סינדרלה נתבקשה לסדר ולנקות את חדרה מידי יום, אך משלא שיתפה פעולה, אמה הפסיקה לבקש להציע ובחדרה נערמו ערמות על ערמות של בגדים מלוכלכים, וכל מיני דברים שהובאו לשם כשהמטרה הראשונית שלשמה הגיעו נשתכחה זה מכבר.
סינדרלה נתבקשה להשתתף גם בעבודות הבית (להוריד את הזבל, לערוך את השולחן, לפנות את כלי האוכל מן השולחן בתום הארוחה, לשמור על אחיה הצעירים, לטייל עם כלבה, ועוד אי אילו דרישות שונות שהתאימו לגילה ומשפחתה), אך משלא הסכימה, הוריה רטנו אמנם אך עשו זאת במקומה.
סינדרלה המתינה לנסיך, המתינה והמתינה, ויום אחד הוא הגיע.
אמנם מוקדם מן הצפוי (כך חשבו הוריה) אמנם לא כזה "א גרוייסע מציעא" (לא הכי מנומס, לא הכי חכם, עשיר, ואף לא הכי חתיך ) אך ככלות הכל, נסיך. והכי חשוב: הנסיך אהב את סינדרלה.
בהתחלה סינדרלה אהבה את הנסיך, סיפרה לו הכל והיתה, לפעמים, מאושרת.
אך בסוף זה נמאס לה קצת, והיא פשוט נהנתה להציק לו ולפגוע בו, ואפילו להסתובב קצת בגנים זרים...
הוריה, שאהבו אותה מאוד (ולרוב ניחנו בזיכרון מאוד קצר) לא ממש ידעו מה לעשות, איך לגרום לה להבין שהיא באמת אהובה מאוד, ושהדרך שלה לראות את העולם דרך משקפיים כהים כל כך, לא תוביל אותה לשום מקום נעים.

[לא_סינדרלה*]

זהו בינתיים.
הסוף כנראה יגיע כשסינדרלה תמצא את מקומה בעולם, ואז הוריה יהיו מאושרים...
אך אנחנו נמצאים ה ר ב ה לפני הסוף הזה...

[רוזמרין*]

מי הוא כותב האגדה? אחד מההורים של סינדרלה?

אני, דרך המשקפיים (הלא וירטואליות שלי), קוראת סיפור על ילדה עצובה וכועסת שמאכזבת מאד את הוריה. עד כדי כך מאכזבת שהיא מכונה "מפוחמת" מבחוץ מבפנים. כל-כך מאכזבת שהיא מתוארת ככפויית טובה- אוהבים אותה ההורים והחבר והיא מחזירה כעס וכאב. נותנים לה בית גדול ואת כל רצונה- והיא בועטת.

אינני מצליחה לקרוא את חלקם של ההורים והחבר והסביבה ב"ריקוד" הזה.
מה במעשיהם ובדיבורם או באי-עשיה ואי-דיבור מעצים את תחושת התסכול שלה?
האם היא מרגישה אהובה ומובנת? האם היא צריכה, להרגשתה, להגשים ציפיות מסויימות?

[קן_לציפור*]

אני קראתי את סינדרלה עצמה כותבת את הסיפור.
מלאה בתחושות קיפוח, בדידות ושנאה לעצמה וסביבתה.
האם תוכל לראות משהו אחר מחוץ לה, אם כך היא מרגישה?
ואם יבוא משהו אחר, האם תוכל לקבלו או שתגרום לו במוקדם או במאוחר להיות חלק מהסרט הפנימי שלה?

[לא_סינדרלה*]

אני לא יודעת.
שתיכן צודקות (אוי תודה ל התגובות!!)
אני מנסה להבין מנין הגיעו תחושות קיפוח, בדידות ושנאה לעצמה וסביבתה_ ומדוע מסתובבת כאן _ילדה עצובה וכועסת שמאכזבת מאד את הוריה - ("פחמית" זה לדעתי התרגום הנכון לסינדרלה..., נכון יותר מ"ליכלוכית" כך קראו לההיא מהאגדה מפני שמיטתה היתה ליד האח...)
זו כנראה הסיבה שהדף נפתח.... הצורך להבין.
אני מנסה לחשוב על תיוג הדף, ואין לי שום רעיון.

[קן_לציפור*]

אני מנסה להבין מנין הגיעו תחושות קיפוח, בדידות ושנאה לעצמה וסביבתה
בבקשה:
לבה היה כולו מפוחם. מרוב כעס על העולם, על הוריה (הביולוגים!) על סביבתה הקרובה, ואף על אלה שלא ממש הכירה...
קבלה את כל מה שבקשה -בגבולות הסביר כמובן-, אך תמיד חשה מקופחת.
בעיניה ואך ורק בעיניה, ראתה את עצמה בודדה, לא אהובה, ענייה, ו, כן, מקופחת, ועל כן היתה עצובה וכועסת כל הימים וכל הלילות.
לבה המפוחם של סנדרלה גרם לה לפגוע בכל מי שרק אפשר, בעיקר במשפחתה, אך גם מחבריה הקרובים לא חסכה את שבט לשונה. התייחסה לא יפה, שיקרה, גנבה, ופגעה בצורות נתעבות ממש, בעיקר בחלשים ממנה.

ככה אני מבינה את זה...

אני מנסה לחשוב על תיוג הדף, ואין לי שום רעיון.
מה את רוצה להשיג דרך הדף הזה? מה חשוב לך לכתוב? מה חשוב שיקראו?

[לא_סינדרלה*]

שלום לך קן לציפור.
תודה על תגובתך.
אני רואה שחזרנו לעניין הסיבה והמסובב, או הביצה והתרנגולת, ניתן לראות מה קרה בקלות השאלה למה זה קרה נותרה בעינה...
רציתי לעורר דיון על מהותן של אגדות הילדים, ולהזכיר שלכל מטבע יש שני צדדים, ההיכרות עם סינדרלה גרמה לי להבין את הרובדים הנסתרים בסיפורים ובאגדות, את הצד של ההורים, אלה שבצעירותי לא הצלחתי להבין, (ההורים של עמי ותמי, הדודים של הארי פוטר, ו- כמובן האמא של סינדרלה), אז אולי דף דיון ?
תודה

[יערה*]

למה זה קרה נותרה בעינה...
האם זו שאלה רלוונטית? במה זה יעזור לך לדעת למה סינדרלה הרגישה כך, יתכן שזה כמו מקורן של רוב הבעיות- מחסור באהבה, תמיכה, חיבוק,הבנה,תשומת לב. בזמנו ההורים לא היו כל כך "באופנים" אך אין טעם להאשים, הם עשו כמיטב יכולתם. ותפקידנו לעשות כמיטב יכולתנו והבנתנו...
אגדות זה דבר יפה אם כי מסוכן ואפילו אכזרי ושיקרי ביותר לפעמים. צריך תמיד לזכור שזה לא מציאות,זו פנטזיה אולי של אנשים עצובים שלא ממשו את עצמם וזו היתה הדרך היחידה להגשים את חלומם- בדמיון.

[רוזמרין*]

רציתי לעורר דיון על מהותן של אגדות הילדים,
את בטוחה שזו היתה כוונתך בפתיחת הדף?

ניתן לראות מה קרה בקלות השאלה למה זה קרה נותרה בעינה...
ניתן לקרוא מה קרה כפי שנתפס על ידך. האם השאלה החשובה אינה "איך לשנות את התחושה שלך"?

אני רואה שחזרנו לעניין הסיבה והמסובב
מאד קשה לי להבין מה בעצם את מבקשת בדף הזה. לספר סיפור? להתייעץ? את זקוקה לתגובות? אם כן- מאיזה סוג?

[לא_סינדרלה*]

מאד קשה לי להבין מה בעצם את מבקשת בדף הזה. לספר סיפור? להתייעץ? את זקוקה לתגובות? אם כן- מאיזה סוג?
גם לי אין מושג...
אולי כל תגובה תתאים?
תודה בכל אופן...
יערה, קראתי, ולדעתי הצורך לדעת למה קיים תמיד, מפני ששם אולי טמון הפיתרון? - לפחות כך הייתי רוצה לחשוב...
שוב, תודות.

[יערה*]

לדעתי חשוב יותר לדעת איך...(מתמודדים\מתקנים) פחות חשוב לחפור ולשאול למה.

[פלוני_אלמונית*]

האם הדף עדיין תקף?

[לא_סינדרלה*]

חזרתי...
פלוני. מה את/ה חושב/ת?
יערה, חשבתי על כך, הייתי רוצה לדעת למה כואבת לי הבטן, כדי שתהיה לי אינדיקציה כלשהי לגבי איך להתחיל לטפל, לא?
מרגיעון - מה את רוצה...
נו, רוצה לראות את שני הצדדים, ולהבין אותם, ועל ידי כך להגיע לעמק השווה. רוזמרין, זה גם קצת עונה על השאלה שלך, נכון?
רוצה להתחיל דיון פילוסופי, על איך אנו רואים את הדברים, ומשם ניתן כבר להגיע לאיזושהי הידברות.
בקטן.
נתכתב?

[רוזמרין*]

רוצה להתחיל דיון פילוסופי

רוצה לראות את שני הצדדים

כן, לראות את הצד השני, להכנס לנעליו. ממש להבין את הסיפור שלו (כי כולנו מספרים לעצמנו סיפור על מי אנחנו ומי האחרים). נסי לשוחח עם הבת שלך בלי ביקורת או עצות אלא רק להבין מה היא חושבת על עצמה, איך היא תופסת אתכם ואת העולם בכלל. נסי לחוש הזדהות רגשית עם התחושות שלה בלי להכנס למיגננות. יתכן שהיא תאשים אתכם במצבה. תנסי להזדהות עם זה (איזה הורים מגעילים וחסרי התחשבות...). אל תגידי לה שזה לא נכון והיא ממציאה או מסלפת.
את יכולה לומר לה, אולי, בסוף השיחה שאת מצטערת שכך היא חשה ושאת אוהבת אותה. אפשר להציע שבתקופה הקרובה, כדי לשנות הרגלים הוריים, היא תיידע אותך כל פעם שאת "מפספסת". כך תוכלי לשנות גישה בזמן אמת.

בעיניה ואך ורק בעיניה, ראתה את עצמה בודדה, לא אהובה, ענייה, ו, כן, מקופחת, ועל כן היתה עצובה וכועסת כל הימים וכל הלילות.
לתת הרבה אהבה פיזית ופידבק מעצים (חכמה, מתוקה, אהובה, יפה, רגישה...). אדם שמרגיש בודד ולא אהוב זה סימן שהוא לא קיבל את זה לפי טעמו ואישיותו. יכול להיות שהדרך שבחרתם להראות לה אהבה- לא מתאימה לה.

[לא_סינדרלה*]

רוזמרין יקירה.
דיון פילוסופי מבחינתי, הוא דיון באוויר, על הסיפור שמעל הסיפורים, מאחורי האגדות, סינדרלה היא רק דוגמא...
אולי נתכתב על הספר "כביסה"? שם כל הזמן קראתי על הנאצית המרשעת שנרצחה לה אי שם בהתחלה, וכל מה שראיתי היה, בחורה גויה, מפוחדת, שמנסה להתקרב, להבין, להתגבר על החינוך שקבלה, על הקינאה, ולא מצליח לה... (זה היה מזמן, אז אני לא ממש זוכרת את שמות הדמויות, אלא בעיקר את התחושה שלי כשקראתי, והגעתי לסוף, והסיפור לא התפתח לכיוון "הנכון"... ולאחר מכן כששוחחתי עם הסופרת, והיא כלל לא התכוונה למה שאני קראתי...)
או על הדודים המסכנים של הארי פוטר, שהפילו עליהם את האחיין היתום, המעצבן, שעומד על שלו ומציק בקטנה, בנה של האחות הלא אהודה בלשון המעטה, ובנוסף לכל, הוא עולה עשרת מונים על הבן הפחות מוצלח להם, והם נאלצו לארח אותו, ובעצם להתמודד איתו בביתם עד גיל 11...
אפשר להמשיך עם אגדות ילדים: עמי ותמי,למשל, (הורים מסכנים ללא כסף שנאלצים להתמודד עם דרישות בלתי פוסקות של שני ילדים... וכל כך קשה להם שהם שולחים אותם, בקושי רב, להתמודד עם החיים בעצמם), וכן הלאה...
(תודה על הניתוח והעצות, אך לא לכך כוונתי...)
שלך בתודה.

[רוזמרין*]

(תודה על הניתוח והעצות, אך לא לכך כוונתי...)
מוזמנת למחוק, זה הדף שלך. כנראה טעיתי להבין שמדובר כאן על סיפור אישי כואב.

[פלוני_אלמונית*]

כנראה טעיתי להבין שמדובר כאן על סיפור אישי כואב.
וזהו?
כאן נגמרת הפילוסופיה?

[פלונית_אחרת*]

קצת פילוסופיה:
אני חושבת שהתיקון היחידי יכול לבוא מעצמך.
גם אם אתה הדודים של הארי פוטר, והנחיתו עליך פעוט מעצבן שעושה קסמים ומביך להיות בחברתו, זו עדיין בחירה שלך לשכן אותו בחדר שמתחת למדרגות. חוץ מזה, אני לא בטוחה שבעיניהם הוא עולה עשרת מונים על הבן הפחות מוצלח שלהם , אני די הבנתי שהם ממש לא מעריכים אותו....
מעבר לבחירה באיך נתנהג, באה גם הבחירה באיך נראה את העולם. היא מאד משפיעה על איך נתנהג.
לגבי הסינדרלה: היא לא מרוצה. אפשר לנסות להבין למה, לנסות לתקן, ולהיות לא מרוצים שזה לא מצליח.
אפשר אולי לנסות להכיל את חוסר המרוצות שלה, לנסות להקשיב לה, אולי להעביר את הכדור לידיים שלה, משהו בסגנון של תכיני רשימה של מה היית רוצה שיהיה שונה. מישהי בדיוק הציעה את זה בדף של הנתק מהאחים, כאמצעי לתיקון עצמי. אז אולי זה יכול להיות מין תיקון משפחתי, כי זה יגרום גם לה לחשוב.

[פלונית_אחרת*]

ועוד פילוסופיה: כל אחד רואה את אותו הדבר בצורה אחרת. גם אם שניהם בתוך הסיטואציה. זה לא הופך את מה שמרגישים לפחות נכון.