הרהורי גיל השלושים בלוג

אנונימי

בלוג הרהורי גיל השלושים, צריך הרבה סבלנות, אולי גם חבילת מטפחות אף!

אז זהו, החלטתי לפתוח דף בלוג שכזה.
אינני יודעת אם מדובר במשבר גיל השלושים, הרי אני טיפוס של משברים שמגיעים מפעם לפעם.
אבל הפעם המשבר קצת מורכב מדי. השנה הזו היא שנה קשה מאוד עבורי ועבור בני משפחתי, ואפילו עבור החברים שלנו. לא הכל קשור זה בזה אבל הכל קורה בשנה אחת.
את ההתחלה תוכלו לקרוא בדף בלוג אנחנו מתמודדים ובזאת להבין עם מה אני מתמודדת כשבנוסף להכל ישנם זכרונות פחות טובים מימים אחרים. חברי הטובים שכל אחד ואחד מהם נתקל השנה בקשיים נוראיים בזה אחר זה .
ואז אתמול הגיע הגיע המשבר האמתי. ההתמודדות. התמודדות עם החיים.
ההורים שלי השנה גם הם מתמודדים עם בעיות שונות ויש עליהם נטל רב. אמי שעם השנים, מאז מותו של אחי, הפכה לחברה הכי טובה שלי עסוקה מדי לדעתי ואין לי שום צורך או רצון להפיל עליה את הקשיים שלי.
אני מוצאת עצמי באתר הזה ניהנת מלעזור לאחרים, לסייע ולייעץ. מן עזור לי ואעזור לך שכזה.
יש לי תחושה שכולם סביבי אכולי רעל! מה קרה? מה זה צריך להיות?
וכן אנחנו רק ילדים! לאיפה הגענו? ואיפה היינו? מדוע כל כך מהרנו לגדול? בבית הספר (זה היה אתמול, לא?) התיכון ציפינו לתקופה הזו. והנה היא מגיעה. אנחנו מטופלים במשפחות, אובדי עצות!
כמו נמלים בעולם ענק, כאלה קטנים.
ואילו הבורא? בורא נפלאות, לכאן ולכאן. מסדר לנו את החיים מלמעלה, צופה בהתמודדות שלנו עם כל חץ ששולח.
מאמין בנו.
ולנו למטה, יש את הקונפליקטים הפנימיים שבנו.
והקונפליקט העיקרי הוא הפער בין מה שגידלו אותנו וחינכו אותנו לבין מי שאנחנו היום.
הפער בין הציפיות שלנו מהחיים למה שיש לנו באמת.
ולעתים כשהחברים שלנו ממש זקוקים לנו - אנחנו שקועים וקשה לנו לתמוך בהם. קשה לנו עדיין להפריד בין עצמנו לבין הבעיות של החברים הסובבים אותנו.
לעתים אנחנו ממש זועקים לשמים. למעט חסד, חמלה, רחמים. בטוחים שרק מתוך הקושי נתחזק. האם זה יתכן?
האם זו בכלל תקופה של אבל שאני מסרבת לקבל?
אבל על אובדן. אובדן הילדות! אבדן התמימות! אובדן הציפיות והקבלה של "מה שיש".
ואובדן הילדות הוא נושא שלם שמורכב מתחושות שונות. תחושה של חוסר הגנה, הצורך להיות מוגנים עוד קיים אבל הצורך בלהגן ולטפל ביקירים לנו הוא עמוק יותר ומוחשי.
והנה אני אמא, כבר לא ממש ילדה, אולי קצת עדיין,
ניצבת כאן, צריכה להתבגר, להחליט החלטות קשות בעצמי,
החלטות שישפיעו באופן ישיר על חייהם של הילדים שלנו. וקשה! קשה מנשוא!
ומה אם אני שוגה? ומה אם זו טעות? ומה אם הכל מתוך רצון עז לעטוף ולהגן על הילדים שלי?
נכון, אני האמא כאן, ואני מכירה טוב יותר מכולם את הילדים שלי, אבל מי באמת יודע מה טוב?
ואולי בכלל הכל מן חלום כזה, ובעוד רגע אתעורר בתוך עריסה מוקפת בחום ואהבה והורים מלאי ציפיות!

אז זהו שרוני עוד מעט כבר בת שלושים ואחת! ואת המיטה צריך לסדר כדי שנוכל לישון בה טוב יותר בעיקר בלילה, ללכת עם תחושות ליבנו ולמדנו שלמרות הטעויות של הוריינו הכל נעשה לטובתנו.
וכך אנו מצפים מילדינו, מצפים שגם הם יבינו שהכל לטובתם גם עם נעשה ללא ניסיון! וגם עם נעשה אבל!
אבל האם זה כך תמיד? האם הילדים שמתבגרים תמיד מבינים זאת? ומה אם אעשה טעות שלא אפסיק להצטער עליה?
וכן. אני מבינה שמדובר במן פחד! אולי כמעט חרדה! מן פחד מוחשי ביותר.
אני מודעת לכך שאין הורים מושלמים! אני רוצה להיות שלמה עם החלטות שלי וקשה לי מאוד.
נכון שכל אדםחייב לעשות את הטעויות שלו, אבל הטעויות שלי או החלטות במקרים מסויימים ישפיעו באופן ישיר על ילדי.
ילדי שעליהם אני רוצה להגן, רוצה שיהיה להם טובים, כמו כל הורה בעצם.

השבוע ראיתי שוב את "עגבניות ירוקות מטוגנות" ושם אומרת אחת הגיבורות "אני בכלל לא מרגישה בת 85, זה פשוט פתאום קפץ עלי" (תרגום לא לגמרי מדויק) משפט כל כך נכון, אנחנו לא מרגישים אף פעם את גילנו, כשאני נזכרת איך אמא שלי בגילי נראתה לי אדם כל כך מבוגר, וחושבת שכך אני נראית בוודאי לילדים שלי ומתחלחלת. הרי אני בכלל לא מרגישה בת 35, אני עוד ילדה, עוד קטנה, עוד צריכה...
רוני יקירתי, נראה לי שאחת לכמה זמן כל אחד מאיתנו עובר משבר כזה, ביום אחד כשהזמן , החיים, החוויות פשוט מציפים אותו ופתאום הוא מרגיש מבוגר וזו תחושה מפחידה כי מתווספת אליה המון אחריות. פתאום זה לא סתם משהו קטן שאפשר יהיה לתקן אחר כך, פתאום אלו החלטות חשובות שמקפלות בתוכן חיים שלמים. אני מאוד מזדהה איתך, כמו שאת ידעת השנה האחרונה שלי גם כן לא היתה קלה במיוחד וכללה החלטות רבות. היום במבט לאחור אני שמחה עליהן אבל במהלך התקופה הזו לא ישנתי לילות שלמים (ממש ממש לא ישנתי) מחרדה שמא אני לא עושה את הדבר הנכון. וגם עכשיו אני יודעת שתוצאות ההחלטות הללו יתבהרו לאמיתן רק בטווח הרחוק הרבה יותר.
חזקי ואמצי יקירה, זה לא קל פתאום להיות מבוגרת ופתאום להרגיש את כובד האחריות, לא קל אבל צריך להתמודד עם זה אני מקוה בצורה הטובה ביותר.

טוב, כעת אני בטוחה שלא מדובר במשבר ממש, היום אני מרגישה הרבה יותר טוב,
אולי מדובר ב- הרהורי גיל השלושים בלוג (האם מישהו יכול לשנות את השם בראש הדף? אין לי מושג איך עושים זאת).

הבית,
גדלתי בבית עם המון עומס רגשי, היתה בו המון נתינה לנו הילדים, המון רצון להשקיע ולתמוך בנו, ויחד עם זאת הרבה לחץ.
גדלתי בבית שונה, בית אחר. שני ההורים שלי גדלו בבית שבהם היתה חסרה אהבה ולכן את כל החוסר הזה הם מילאו בנו. יחד עם זאת גדלתי לצד אח מדהים, אח שחולה במחלה סופנית. ילד - בחור מיוחד, תמיד נדמה לי שהעולם הפסיד אותו. כי אח שלי נפטר. אח שלי נולד עם ניוון שרירים. גדלנו בדרום, בעיר שלא ידעה להכיל את החריג. החיים היו מלאי משברים בדרך, אין סוף של משברים. בגיל התיכון מלבד אחי, אימצתי לי משפחה שאימצו אותי, אני קוראת לזה משפחה אבל מדובר במספר חברות שהיו לצידי בכל מצב, כשהיה מצער הן בכו איתי, כשהיה מצחיק הן צחקו איתי, כשהיה צריך לשמור (על אחי מפני החברה) הן שמרו עליו יחד איתי. אחיות אמיתיות, מן משפחה שכזו.
מקרה שזכור לי מאוד: יום הולדת, אחי, הצעיר ממני, החליט שוב לא להרים ידיים, להזמין את כל ילדי הכתה למסיבה בה יוכל לחדש את הקשרים עמם, הבית קושט בבלונים, לבשנו כולנו בגדים חדשים, השקענו באוכל, מוסיקה נעימה נשמעת ברקע, כולנו מתרגשים, השעה שש וחצי, מסתרקים, אחי בתסרוקת קוצים,מדהימה, לחייו סמוקות, ההורים מתכוננים, השעה שבע, הנה עוד מעט תפתח הדלת, ממלאים את כוסות השתיה, מכסים את הטלוויזיה, אחי בוקשי נושם בהתרגשות, השעה שבע וחצי, הנה הם בטח כבר בשכונה, עוד מעט ידפקו בדלת, כן, הם ממש קרובים, כולם, הנה עוד הזדמנות לקנות את ליבם, אולי הפעם זה יצליח, בסך הכל אחי ילד מאוד מנומס וביישן, אבל ילד טוב וחכם וכל כך יפה.
והנה כבר רבע לשמונה, ואין, אין צלצול בדלת, אני פותחת את הדלת, אולי החבר'ה הלכו לאיבוד בשכונה? אני יוצאת את פתח הבית, מציצה את מחוץ לחצר, ולשווא, אין אף אחד, איש לא בא איש לא הולך, איש לא חוצה את הרחוב.
טוב, אולי הם מאחרים, הם בטח יגיעו. נכנסת הביתה, זה בסדר ניצן, הם בטח יגיעו. לאיזו שעה הזמנו את כולם? הם בטח בדרך. השעה שמונה, אין איש, בודקת את הטלפון, הוא מחובר? אולי מישהו ירצה להתקשר? להודיע משהו? וניצן, אחי היקר, יושב מכונס בעצמו בפינת הסלון, זהו, אין אף אחד, אין פשוט אין, אני יוצאת את הבית שוב, עושה דרכי לכיוון הבית הראשון בשכונה, הליכה מהירה בלי אוויר לנשום, הלב שלי דופק. הם לא יגיעו? הם שוב יאכזבו אותו? אפילו לא נורית? רותם? אף אחד?? לא, אין כאן איש, אני עושה דרכי בחזרה הביתה. אחי עדיין מכונס בתוך עצמו , אכזבה נוראית על פניו. אני עושה דרכי לחדר הפרטי שלי, מרימה את הטלפון ומתקשרת, למי? לחברות שלי, שהן המשפחה התומכת, הטלפון הראשון לגלית היקרה, שלום גלית, את לא תאמיני, הם שוב איכזבו, כן, כל ילדי הכתה, את חייבת לכנס את כל החברות ולהגיע, כן, אנחנו נשמח אותו, אל תשכחי להביא בלונים מהחנות של ההורים שלך. תשתדלי לדבר עם החבר היחיד שלו, כן, החבר שלומד בבית הספר המיוחד, הנשמה הטהורה ההיא.
אני חוזרת לסלון, יושבת ליד אחי, דמעות זולגות מעיני, בלי הפסקה, מחבקת את אחי ובוכה. ההורים המומים, מתחילים לסדר את הבית בחזרה, לא מסוגלים לדבר עם איש. הלב פועם, הנשימה אינה סדירה.
דפיקה, דפיקה בדלת, אחי מבקש שנפתח, אמא פותחת את הדלת, הן נכנסו, מי? החברות היקרות שלי! בלונים, שוקולד בכמויות, כולן לבושות ומבושמות, "קופצות" על אחי, מנשקות, מחבקות, מנגבות את הדמעות, וגם הוא הגיע, החבר היחיד מבית הספר האחר, המיוחד ההוא. כולם מנשקים, צוחקים, אוכלים, מחזיקים ידיים, אנחנו יושבים לשחק משחק אחד, אבא שלי לוקח את המכונית וחוזר עם מגשים של פיצה. הוא מחייך, הילד שלנו, הנה הוא שוב מחייך, הצבע חוזר ללחיים.
שולחים את ההורים לבלות קצת מחוץ לבית. זו האח שלי, ואלה הן ה"אחיות" החרות האמיתיות. חברות לחיים.
והנה, חיים, החבר היחידי של האח שלי, הנשמה הטהורה שלי.

זה רק מקרה אחד מתוך אלפי מקרים, מקרי אלימות חברתית נוראית. מקרים של חוסר תקווה, של חוסר אמונה.
של המון אהבה של הורים לילדיהם, של אכזבה גדולה מהחיים, של עצב, של קושי, של בדידות, של התנכלות, של חוסר אמון. של הכל.
בתוך כל זה אני גדלתי, עם בטחון עצמי עגום, עם רצון לחיות אחרת, עם מעט חלומות. לכל אחד מאתנו ההורים תמיד נתנו, מלאו את הצרכים שלנו, ובעיקר עודדו אותי לחיות חיים טובים, תלמדי טוב, תבלי, תמיד תהיי בחברה, תהיי אדם טוב, חברה טובה - כי את הרי יודעת שממנו אין טעם לצפות?! את הרי יודעת מה יהיה איתו בסוף?! נכון?! רק את תשארי לנו בסוף!
וכן, רציתי למלא את כל הציפיות, ויחד עם זאת להיות אחות נאמנה, תמיד לבדוק איפה הוא, האם הוא צריך שוב הגנה בבית הספר? בכל הפסקה הלכתי לכתה שלו, שלא ישב לבדו בכתה. אמא שלי נתנה את חייה כדי שלילדים שלה יהיה תמיד טוב, שלא יחסר דבר, אבא שיצא לעוד עבודה ועוד עבודה, הורים שהצליחו לעבוד כמה שיותר עד שהיה אפשר, עד שהיתה הדרדרות במצבו של אחי. הורים שהקשר בניהם לא היה יציב אבל למי היה זמן לחשוב על זה?
ואני, מצד אחד מרגישה ברקע, ומצד שני במרכז ליבם של הורי. אמא חזקה מאוד, אבא שהוא מן ילד שנקלע בטעות למשפחה, אמא צעירה, וכולנו גדלנו יחד ולמדנו לאהוב זה את זה ולתמוך.
יחד עם זאת נוצרו בי תחושות משונות, רגשות שונים, רצון לברוח, רצון לחיות במקום אחר עם שקט נפשי, ואז באה תחושה של חוסר אמון אפילו בעצמי, בחיים שלי.
כשכולנו החברות דמיינו איך תראה מסיבת הסיום של בית הספר התיכון, אני בליבי, חשתי אחרת, היתה ליתחושה שבטח לא אחווה חוויה כזו, בטח יקרה לי משהו לפני, ואני לא אחייה כלל אז.
וכשכולנו, החברות דימיינו איך זה יהיה להיות חיילות בצבא, עוד לא הרבה זמן, אני בליבי לא יכולתי לדמיין ואיך שהוא היתה לי תחושה שאני לצבא לא אגיע, אני בטח אמות קצת לפני.
וכך כולם דמיינו איך תראה החתונה שלהם, ואני עם התחושות הקשות שלי, לא משתפת אף אחד, אבל בטוחה שלא אחווה את הכל. עד היום אין לי מושג למה ומדוע. עד שמלאו שנתיים למותו של אחי ואז כבר חבקתי את הבת שלי הבכורה, ואז רק אז נשפכתי וסיפרתי על הרגשות הללו למשפחתי. אבל העולם הפסיד ולא הכיר עלם חמודות.

חו"ל
מאז ומתמיד אמא שלי פחדה לצאת את הארץ. הארץ המוכרת, ארץ השמש. אמא שלי נולדה בהונגריה, עלתה לארץ עם משפחתה בגיל 3. את שנות ילדותה והתבגרותה עשתה באותה העיר, תמיד באותה העיר, למדה באותו בית ספר, אמא שלי גדלה עם העיר והעיר גדלה עם אמא שלי. באותה העיר התחתנה עם אבי ובאותה העיר ילדה את ילדיה וגידלה אותם.
כולם נוסעים לחו"ל, כולם מבלים שם, כולם אורזים מזוודות ונעלמים בחופשת הקיץ. תורכיה, יוון, שוויץ, לונדון, פריז. כולם.
ואמא שלי מפחדת. את השואה חוותה מסיפורים של אמה. אבל אמה, הרי זו סבתי נסעה לחו"ל בלי כל פחד.
ארה"ב, הונגריה, גרמניה... אשת העולם הרחב. נוסעת, מבלה, מטיילת בעולם.
לאחר מסע שכנועים רב שנים, אמא הסכימה, נוסעים לטיול משפחתי באירופה, אבל, עם זאת לא מוכנה לוותר על היקרים לה, לטיול יצטרפו גם הסבא וסבתא (ההורים שלה), גם האח, ואנחנו בני המשפחה כמובן.
הרי ברור שמדובר בטיול שצריך להיות מתוכנן היטב, שכן הרי אחי זקוק לצרכים מיוחדים, למקום לכסא הגלגלים שלו,
התיכנון היה ממושך מאוד, הרבה טעם של חו"ל, התרגשות רבה, שעות בילינו מול הספרים, הכנו מחברת שלמה ועשינו עבודת מחקר רצינית. טיול לאירופה: שוויץ, איטליה, גרמניה, הונגריה, ועוד... כבר לא זוכרת מה עוד....
בכל מדינה מלון מתאים, רכב מסחרי עם מעלית מתאימה, היה עלינו להכין דרכונים חדשים, להחליף כסף, לקנות דולרים, חופש מהעבודה, להכין קלטות עם שירים שאוהבים.

המשך חו"ל,
זהו, את יום ההולדת 16 רוני תחגוג בהרי האלפים! עם כל המשפחה המורחבת, עמוסת חוויות, קניות, לראות עולם!
כמה ימים של חסד, של רוגע, לברוח מהקושי, מהדאגות, מהאחריות, חופש גדול בחו"ל.
ואולי זה החו"ל היחיד שאחי יחווה בחייו הקצרים. החופשששששששש החופשששששששש חו"ללללללללללל
אני נוסעת לחו"ל, כולם בבית הספר שלי ידעו שרוני נוסעת לחו"ל, אפילו המורה שלי ידעה. זה כנראה כתוב היה לי המצח.
ההתארגנות לא פשוטה בכלל, ממש מחקר, טלפונים רבים לבתי מלון.
אני לא ישנה בלילות. בטוחה היום שגם אמא שלי לא ישנה בכל הלילות.
כולנו מאושרים עד הגג ויותר מזה.
שבוע לפני הנסיעה, יום שבת בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, כרטיסי הטיסה שמורים בתיקה של אמי.
התרגשות ענקית. ארוחת בוקר אחרונה. בשבת הבאה בשעה כזו כבר נהייה בדרך לשדה התעופה כנראה.
כולנו מחייכים אחד לשני. מה התכניות להיום? אין הרבה, אבא שלי כרגיל ילך עם חבר לצלול בים.
אולי תוותר על הצלילה? שבת אחרונה בארץ,
לא אינני יכול, הצלילה מרגיעה אותי.
אמא תנוח ואני ואחי נעביר איך שהוא את היום.
והיום נראה ארוך מתמיד, כאילו מישהו שם בשמיים יודע שאנחנו זקוקים להרבה מנוחה ושלווה אחרי ההכנות הרבות לפרוייקט הנסיעה לחו"ל.
חבר משפחה בא לבקר. מדברים מדברים, גם הוא מתבקש לראות את המחברת של הפרוייקט המדובר.
עוברים כולנו יחד על הספרים, ספרי נסיעה, מסתכלים על התמונות, ועל השעון במקביל.
ארוחת הצהריים כבר מוכנה, עוד מעט אבא יכנס ונאכל כולנו יחד ארוחה שלווה ונמשיך ונשוחח על הנסיעה.
אני ממש מריחה את הריח של שדה התעופה... ויש לו ריח משכר (שלא נגיד משקר)..... חו"ללללללל......
החבר של המשפחה אומר תודה ושלום ויוצא את הדלת. נראה שגם הוא מתרגש...

המשך המשך חו"ל,

טלפון, אני ניגשת בריצה,
שלום Y, כן, כן, אבא לא איתך? אתם לא צוללים יחד? הוא אמר שתצללו היום יחד?!
אמא, כן, אמא כאן, בבקשה.
ואמא ניגשת לטלפון, כןY, כן כן, מה???? באמת????
פונה אלי: רוצי תקראי לחבר שלא ילך, אולי הוא עוד לא הספיק לנסוע. תקראי לו מהר.

הטלפון נסגר, אמא והחבר המשפחתי נוסעים יחד. יחד לבית החולים.
אני ואחי נשארנו בבית. בבית על קוצים, בבית בלי מילים, בבית.
צפייה ארוכה. זמן מוחשי, אפשר לגעת בו, בזמן.
מה קרה? מה היה? איפה אבא?

טלפון, אני רצה ומרימה. כן אמא. כן. מה??? באמת??? מה יהיה???? אפשר לבוא לראות אותו????
טוב, אל תדאגי אמא, הוא לא ימות, טיפוס כמוהו לא מתים כל כך מהר.

זהו. אין חו"ל. רוני תחגוג יום הולדת שש עשרה ליד אבא בבית החולים.
בכי, המון דמעות.. למה אבא? למה?
מה עושים? עם מי לדבר? איפה הבורא? איפה?

דבר שזכור לי היה חיבוק של המורה שלי ביום ראשון בבוקר בבית הספר! החיבוק של חיי! מורה לחיים!

אבא היה מאושפז מספר חודשים.
עת החלה מלחמת המפרץ (וגם בר המצווה של אחי) ורק אז, שמונה חודשים, אבא שב הביתה.

מציאות שונה.
אבא שב הביתה ואיתו כסא גלגלים. מן מכשיר עזר מוכר ולא זר לנו.
אבא אחר. אבא שונה. אבא שבור. משפחה מרוסקת. פחד. פחד עצום!!!
נשים בריאות, גברים נכים! משפחה כזו!

רוני תודה על השיתוף. ממש מרגש לקרוא
ואם אפשר גם לחייך אז כעת אני בטוחה שלא מדובר במשבר ממש, היום אני מרגישה הרבה יותר טוב
ידעתי! ידעתי! (-:

שליחה על ידי ענ_בל* » 10 מרץ 2005, 09:45

נכנסתי לכאן כמה פעמים. קוראת אותך. מתרגשת. עברת חוויות מדהימות, קשות, מעצבות.
אין לי ממש מילים.
@} @} @} @}

רוני, אני כל כך המומה שאני פשוט לא יודעת מה לכתוב.

קראתי אתמול. ישבתי כמה זמן מול המקלדת אבל לא מצאתי מה לכתוב.
בערב הסיפורים שלך שוב עברו לי בראש.
תודה על השיתוף @}

רוני

תודה על ששיתפת

שליחה על ידי בלה* » 18 אפריל 2005, 13:59

רוני יקרה
אני פשוט יושבת ודומעת כאן, למול המחשב.
את פשוט מודל חיקוי עם כל כוחות החיים שבך.
אני לא יודעת מה לאמר, פשוט חשופה מול לבך שפרשת כאן, ונרגשת

תודה בלה,
ראיתי תגובות שלך בדפים אחרים שלי, שוב תודה.
כל שעברתי בחיי, הביא אותי למה שאני היום, אוהבת בלי סוף, רגישה מאוד אבל יש בי אופטימיות.
אני מניחה שכשאדם צריך את הכוחות הם באים לו !
אלוהים נותן אגוזים רק למי שיכול לפצח אותם.

רוני היקרה, קראת לבלוג : הרהורי גיל ה 30 . מה מאפיין את ההרהורים של הגיל הזה? אני ,באופן אישי , מעדיפה את הגיל הזה והרהוריו על פני גיל ה 20 . מה דעתך?

תודה שהקפצתם את הבלוג הזה,
רוני,בבקשה תמשיכי,יש כאן סיפור שלא נגמר,
מילים שעוד צריכות להיכתב,
ואני יושבת ומחכה לקרוא...
<ודומעת>

וואו כמעט ושכחתי, כמה טוב שהעלתן את הבלוג הקשה הזה בחזרה....
כן, הייתי בתקופה קשה אז, תקופה של החלטות הקשורות בבת הבכורה שלי.
והלכתי אחר לבי עם ההחלטות, הלכתי עם האמונה שלי, הלכתי עם מה שחינכו אותי הורי... הלכתי עם האמת... ונתתי לבעלי שהיה אז ספקני - המון כוח.
היום אני בתקופה קצת שונה, אבל ההירהורים תמיד קיימים בי. מן משהו בתוכי שלא שוכח מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. משהו בתוכי שזוכר לומר תודה לייקום גם כשקשה, גם כשנורא, גם כשנדמה שאין תקווה.
במהלך השנים ועדיין אני עושה עבודה פנימית עם עצמי, לומדת להכיר את עצמי קצת יותר לעומק. אולי פשוט מתבגרת. כן, רוני בהחלט מתבגרת. משהו בי גם בתור אמא השתנה במהלך התקופה... עם ההתקדמות במצבה של בתי הבכורה
( בלוג אנחנו מתמודדים ) אני מאמינה בה יותר ויותר ומנסה להעביר אליה יותר אמונה בעצמה... אמונה בייקום שהכל יסתדר. אי שם יש מלאכים ששומרים עלי ועוזרים לי לקום כל פעם מחדש.
אז כן, אין כמו משפחה, הנה הגעת דווקא לבלוג הזה שלי ואולי צרת רבים חצי נחמה.
ציף ציף, את המשך, הקטע הבא שאכתוב מיד,אקדיש לך (אבל בלי לבכות!).

לקטע הבא יש כמה נקודות מבט. אבל אני אכתוב אותו מנקודת המבט שלי בלבד.
במהלך ילדותי הלא פשוטה בכלל, חויתי חוויות רבות והמון לחצים, תקופות שלמות שההורים שלי היו מרוכזים באחי ולמרות זאת לא חשתי במחסור ובתשומת לב, המשפחה המורחבת שאמנם התגוררה רחוק מאוד מאתנו הקיפה אותי בהרבה חום, בכל פעם שההורים שלי היו צריכים לנסוע עם אחי לרופאים בירושלים, אלי היתה נשלחת סבתא ובעיקר דודה.
וכאן הסיפור. היתה לי דודה. היתה לי דודה צעירה ורווקה. היתה לי דודה שאהבה אותי יותר מכל מה שאפשר לאהוב. דודה שאהבה אותי ללא תנאים. דודה שהיתה מגיע אלי וקונה לי כל מה שרק חלמתי. דודה שהיתה לוקחת אותי לבלות ולטייל.
במהלך השנים הלחוצות בחיי היא תמיד היתה שם. בכל רגע שקשה לי, באישור של אמי הייתי מרימה טלפון אל הדודה ומבקשת שתאסוף אותי מהתחנה המרכזית כי אני בדרך אליה (נסיעה של יותר מארבע שעות) - והיא תמיד שמחה לקבל אותי. דודה שמעולם לא שפטה אותי. דודה שגם כשהייתי כועסת היא תמיד היתה מוכנה להשלים ולקבל אותי למרות שדיברתי אליה לא יפה (בגיל ההתבגרות).

עם השנים למדתי והבנתי שיש משהו באהבה הזו שקצת חונק, שקצת מועך. שיש בה משהו לא לגמרי שפוי. אותה דודה נשארה רווקה במשך שנים מסיבות שונות, ואז יום אחד זה קרה. הדודה נכנסה להריון ובעקבות כך התחתנה.
ולאחר כמעט שנתיים נולד ילד שני.
בתקופה הזו אני כבר עברתי להתגורר לא רחוק מהדודה, אחי נפטר, עזבתי את הבית, עברתי משבר לא פשוט.
ויחד עם הילד השני שנולד (לדודה).... נולדה מחלה... מחלה (הדודה) שכנראה היתה כבר שנים רק שאף אחד לא אבחן אותה וההריון גרם למחלה להתחזק ולהתפרץ... והדודה חלתה מאוד... מחלתה הדרדרה מאוד עם השנים... ובתחילה נהגתי לבקר אותה באופן קבוע.... הרגשתי ששוב יש ממני ציפיות גדולות... ולא יכולתי להיות שם.....
פה ושם כשנפגשנו היא הזכירה לי כמה עשתה למעני בעבר.... כאילו ציפתה שאוכל להחזיר לה ולילדיה..........................
ולא. לא יכולתי להחזיר, הייתי מרכזת בקשיים שלי, אחרי שנתיים נולדה בתי הבכורה (שנתיים אחרי לידת הילד השני של הדודה).

היא אהבה אותי עד אין קץ ואני? לא יכולתי. לא רוצה להתמודד עם ציפיות (זה רק לכריות, זוכרים??). מחלתה הדרדרה, עם הזמן היתה לה מטפלת צמודה, הדודה חלתה מאוד... מצבה הדרדר מאוד עם השנים ... פה ושם יצא לי לבקר אותה, אבל מעט מאוד....
היום כשהיא במצב קשה עוד הרבה יותר וכבר אינה מדברת עוד היא עומדת להפרד מהעולם הזה.
כמו שכתבתי כבר בתחילת הדף...
ההורים שלי השנה גם הם מתמודדים עם בעיות שונות ויש עליהם נטל רב. אמי שעם השנים, מאז מותו של אחי, הפכה לחברה הכי טובה שלי עסוקה מדי לדעתי ואין לי שום צורך או רצון להפיל עליה את הקשיים שלי.
אז ההורים שלי כנראה יקחו על עצמם לגדל את הילדים של הדודה (שהפכה להיות חד הורית לימים).

ולמה אני מספרת את הסיפור???

כי זה סיפור על המשפחה הקטנטנה שלי.
כי זה סיפור אהבה.
כי זה סיפור על אכזבה, אני מרגישה שקצת אכזבתי אותה.... היא נתנה לי כל מה שהיה לה ואני לא יכולתי. לא היה לי מה לתת, פחדתי להכניס את עצמי לכאב, לא רציתי להתמודד, הייתי שקועה בלבנות את עצמי ואת המשפחה שלי.

אז ציינתי כבר שזה סיפור מנקודת מבט אחת. אבל יש נקודות מבט נוספות. והסיפור הרבה יותר מסובך ומורכב ממה שמצויין כאן. אבל נכנסתי כאן רק לחלקים הכואבים שלי, לא נגעתי בחלקים אחרים של הסיפור והכאב הגדול והצער של הדמויות האחרות.

עוד חוויה אני אעלה כאן... יותר אופטימי....

בוקר אחרון.... מהר.... להתעורר... המשאית כבר בדרך.... עוזבים את הבית........זהו. נוסעים.
אחרי שבעה חודשים הצלחנו למכור את הבית... אנחנו עוזבים את העיר, עוברים לגור במרכז.
איך נסתדר?? עשרים שנה גרתי בעיר הזו ולא היה לנו מזל אפילו שעה אחת. חיים בלי מזל.
זוג צעיר מתחתן... מביא לעולם שני ילדים והמזל כל הזמן בורח...... המכות מגיעות בזה אחר זה.

<רוני בת 20, סיימה את הצבא כשרבע מהתקופה היתה מאושפזת בבית חולים מרוחק מהבית.>

את הבית החדש עדיין לא ראיתי.... אבל המזל הרע רודף אחרינו עד הסוף....
כולי ציפייה.... הלב רוטט.... אמא לא ישנה כל הלילה.... הבית ארוז..... והמשאית.... הנה היא מגיע..... זו המשאית???
מה זה טנדר?? אמא, זה מה שהזמנתם??? אמרתי לכם אתמול שכדאי לראות באיזה משאית מדובר, למה לא בדקתם?
הכל נכנס! אומר המוביל בקול רם, קרטונים עולים אט אט למשאית, רהיטים.... וזהו! אין מקום ליתר הרהיטים!
אמא ואני פורצות בבכי נוראי, זה המזל הרע! הוא רודף אחרינו! מה יהיה?? כבר שנים אנחנו מנסים לברוח והוא משיג אותנו. והמוביל מחליט ברגע האחרון לחפש משאית נוספת.... לבסוף אחרי שעתיים מגיעה משאית נוספת.... הרהיטים עולים למשאית וזו יצאה לדרכה..

מחשבות... חששות... לבבות פועמים.... כל חיינו במשאיות הללו.... האם יגיעו בשלום ליעדם??
זהו... אמא נוסעת לשדה התעופה... היא תגיע לבית לפנינו... אנחנו עולים על המכונית (עם החבר שלימים הפך לבעלי),
סיבוב אחרון בעיר... הדמעות מתפרצות החוצה! אני מתפוצצת! שלום עיר! שלום זוועה! שלום ולא התראות! אני לא אחזור לפה! זכרונות מהעיר עוברים כסחרחורת! חוסר מזל שעטף אותנו! זהו עיר, שלום אנשים! עד כאן! הפסדתם! אני נוסעת....
אני עוזבת את המזל הרע ומשאירה אותו כאן. מאחורי. הזכרונות עומדים היטב בתוך הראש.... האלימות האיומה כלפי אחי, שלום ים! אני נוסעת! שונאת ים!!! משאירה את הים הזה כאן! מוותרת על הים! על האנשים! מוותרת על השמש! מוותרת על הפאבים שביליתי בהם בלי סוף! עוזבת! נוסעת! כולנו נוסעים בעצם!

מתחילים לנסוע... ואני מלאת דאגות... האם מישהו יחכה לאמא?? האם בעל הבית שקנינו לא ישתגע פתאום??
האם המשאיות ימצאו את הדרך?? ואיך יהיה?? פתאום לגור במרכז הארץ!! גדלתי פה ונודלתי כאן! נוף המדבר הזה הוא חלק ממני! כל הדרך לא יכולתי לעצום עין. בכיתי ובכיתי בתוך השמיכות. שוב הייתי מכונסת בעצמי. בתוך הכאב שלי.
בתוך הפחד. בתוך הלא נודע! מה עוד יקרה לנו??? איזה עוד מכה תיפול עלינו??? נצליח להיפטר מהמזל הרע???
הרי את הבית לא הצלנו למכור, עברה יותר משנה מאז אמא ואבא רכשו את הבית החדש.
ומה יהיה עם אמא??? מי ידאג לה?? היא עשתה את המקסימום וארזה את הבית כמעט לבדה....

בשעת הנסיעה האחרונה לא הפסקנו לריב באוטו... צריך לנסוע מכאן.... לא, אולי משם. סעו מכאן. למה משם??
אבא, אחי, החבר היקר שלי ואני.... כולנו ברכב אחד... כולנו בלחץ! כולנו היסטרים.
ואז אנחנו מגיעים לעיר יפה, עיר קטנה... פתאום ירוק!!! ה כ ל י ר ו ק!!! אין מדבר - השארנו מאחור! הכל ירוק ונעים! עמדנו במכונית (רכב של נכים) בהלם!! שוק היסטרי!!! הגענו הביתה! כאן הייתי צריכה להוולד! זהו. חיים חדשים איזה יופי. טבעי. עצים. והנה הגענו לרחוב החדש. בית פרטי. גג רעפים אדום. לפני הבית פרדסים. ריח יסמין באויר. עץ השסק בכניסה לחצר.
הגענו!! וואו! זה הבית עליו תמיד חלמתי! והנה אמא פותחת את הדלת.... מאושרת. רועדת... צוחקת....

אני: אמא, איזה בית מקסים. איך הגעת משדה התעופה לכאן??
אמא: המשפחה מורחבת הגיעה בשלושה מכוניות לקחת אותי משדה התעופה. אני כאן!

ובעוד אנחנו עומדים ככה המשאיות מגיעות.... הקרטונים עוברים לבית, הרהיטים.... הם הגיעו..... הכל בסדר....
ואז פתאום דפיקה בדלת.... מי מכיר אותנו בכלל??? מי ידפוק אצלנו בדלת??? הדלת נפתחת. שכנה.... שכנה נהדרת.... ורדים.... היא נותנת לנו ורדים מהגינה שלה ואומרת "ברוכים הבאים"!!!
אמא שלי בדמעות עונה לה "הגענו הביתה, תודה רבה"!!

_"המחוות הקטנות, הלא חשובות, הפשוטות, הן המאפשרות לסבול את החיים.
חיוך, נגיעה, מילה, טוב לב, דאגה"
פאם בראון, נולדה ב- 1928_

כאן הייתי צריכה להוולד!
מרגש...-
ציפציף <מהשכנים>

קוראת אותך בנשימה עצורה.

אז כן, אין כמו משפחה, הנה הגעת דווקא לבלוג הזה שלי ואולי צרת רבים חצי נחמה. - חס ושלום! צרת רבים - נחמת טפשים.
צרות ממש לא מנחמות אותי. דווקא האופטימיות ואהבת החיים שלך מאוד מנחמות. כמו שכתבת: חיוך, נגיעה, מילה, טוב לב, דאגה הם אלה שעושים טוב על הלב.

ארבע שנים עברו מאז תחילת הבלוג..... ארבע שנים לא קלות במיוחד.

תהליך לא פשוט שהחל בחוסר אמון, בייאוש, אפילו בחרדה, חוסר אמונה. למדתי על עצמי דרך חברות טובות, הרבה קריאה, שיעורי ימימה (שנתנו לי המון בזמן קצר יחסית). למדתי שיש לי דרך, שאני לא לבד.
למדתי לסמוך על עצמי, להאמין בטוב, ללכת עם האמונות שלי. למדתי להיות שלמה עם עצמי ועם דרכי.
שינתי את הגישה שלי בחינוך, ובהתנהלות בבית שלי.

היום, ארבע שנים אחרי, אני בהחלט במקום אחר. עם הריון חדש. מקווה לטוב.

גיל שלושים באמת לא פשוט (בעיקר כשיש לנו ילדה עם צרכים מיוחדים), החלטות שצריך לקחת. אחריות.

שרק יהיה טוב, לכולנו.

באופן טבעי

באופן טבעי