הפחתת הנקה כיצד

גם אני עם בן 1.10 שכל הבוקר מנדנד "ני-ני-ני". הוא בגמ"ל, לכן מבקש יותר במשך היום. התחיל לבקש גם כשאני במקלחת / אוכלת וכל מיני.
הבוקר עזר דבר אחד מאוד משמעותי, שמזמן לא עשיתי: לקחתי אותו ושמתי ביאמו על הגב, והמשכתי בעיסוקיי. פתאום היתה רגיעה כזו, אמא פה, הכל בסדר, יש מגע רציף.

חוששתני שהיא מחרימה את היאמו באופן מוחלט. בעבר זה באמת עזר לנו.

טוב,הגיע הרגע שלי להגיד די..אני חייבת להפחית מההנקות
אז התחלתי להגיד לו(בן שנה ו5) לא עכשו,הוא קיטר פעם אחת,ומהר מאוד קלט שאמא רצינית ואין ציצי עכשו
אני אומרת לו אח"כ ושואלת בסדר?והוא עונה דדר(בא לי לבלוע אותו כשהוא אומר את זה).
ובאמת שבמשך היום הוא כמעט ולא מבקש יותר,וכשהוא מבקש אני מפעילה שיקול דעת
הקטע שבלילות הוא נראה לי משלים עכשו פערים,ואם אני מוציאה לו את הציצי מהפה,הוא צועק ציצי ציצי..ואני מיואשת לפעמים
האם עשיתי נכון?
במשך היום הוא לא באמת יונק,הוא מוצץ כמה שניות ודי,לפעמים הוא סתם יושב עלי ורואה סירטון והציצי בפה כמו מוצץ,וזה נהיה לי קשה
בלילה הוא גומע ממש,ולכן הנקת לילה נראית לי חשובה עבורו. אוף..אשמח לעזרה
תודה

נראה לי שככה זה. כשמפחיתים ביום בהתחלה יש איזו עליה בלילות. אח"כ זה מסתדר. אני כמוך באותה גישה, שהנקות הלילה יותר חשובות כי ממש שומעים שלוקים בהם. אולי כדאי לעשות סדר ושיהיה ברור במשך היום מתי כן ומתי לא, כך שהוא יוכל להבין בצורה יותר מסודרת למה לצפות, אז מפלס הדחיה ירד ולא יהיה צורך בפיצוי בלילה. למשל: אחרי יניקת בוקר להגיד, זהו, עכשו לא יונקים עד שנת צהריים, או עד אחרי ארוחת צהריים וכו'. נכון שאולי מתחשק לך יותר להיות ספונטנית וכן לתת במשך היום כשיש לך כוח ולכן לא מעוניינת בחוקים "נוקשים" אבל איכשהו מהניסיון שלי נראה לי שעבור הפעוט עדיף ככה, כי אז הוא יודע למה לצפות.

נכון שאולי מתחשק לך יותר להיות ספונטנית וכן לתת במשך היום כשיש לך כוח ולכן לא מעוניינת בחוקים "נוקשים" אבל איכשהו מהניסיון שלי נראה לי שעבור הפעוט עדיף ככה, כי אז הוא יודע למה לצפות. זה לא בדיוק ככה,ביום אני לא נותנת בכלל,אלא הוא קיבל מכה ממש כואבת והוא בוכה מאוד
אני מניקה לפני שינה,בקימה ובלילה. ההפסקתי בתחבורה ציבורית גם. לפעמים מבקש ואני אומרת לו אח"כ או בבית. אאמץ את שכתבת

זהו, עכשו לא יונקים עד שנת צהריים וכאלה
תודה

בעיני "עשיתי נכון" תלוי בהחלטה שלך בלבד והאם את באמת שלמה איתה.
הבית שלי ינקה כל הזמן יום ולילה עד גיל שנה ושלושה חודשים בערך ואני הייתי בהריון כבר וזה לא נעם לי יותר. אז אמרנו בי בי לציצי בלילה ורק לילה אחד היה קורע לב, אבל לא קשור לסיפורי הזוועה של בכי של שעות... וכמה ימים אח"כ עברנו לציצי בבוקר בצהריים ולפני השינה בלילה ובלי שום בעיות... עכשיו לצערי זה כבר התחיל לכאוב וגם כבר לא נותר חלב, אז אמרנו בי בי לציצי לגמרי (שנה ושבע) והיא נרדמת בלי ציצי בקלות.... אני חושבת שכל היסורי מצפון וההתחבטיות העצמיות מבלבלות את הילד.
בהצלחה...
ד"א, עם הראשון עברתי את כל הקשיים בגמילה.. בסוף הוא ינק פעם ביום עד גיל 3 וחודשיים.. אבל אני מוכרחה להודות שלחץ חברתי וחוסר קשב לעצמי בצורה מלאה היו חלק מהתהליך ולכן היה כה קשה, אני מניחה..

עכשו,כבר כמה ימים שהוא כמעט לא יונק במשך היום,והוא דבוק אלי מתמיד,את הציצי ציצי הוא החליף ב מא מא מא
הוא מבקש פחות לינוק,אבל למשל אתמול היינו אצל הורי,אז אמנם הוא ינק פחות בהרבה,אבל היה דבוק אלי המון,וחיפש אותי כל הזמן

היום הוא ביקש לינוק בצהריים לפני שהיה עייף,ושסרבתי הוא בכה בכי קורע לב,אז נשברתי. בד"כ אני אומרת לו אחר כך והוא מתרצה,והפעם זה לא עזר
אז הנחתי שזה חשוב לו ולכן התרצתי
השאלה מה נכון..והאם אני עושה בסדר?

תראי, בליגת לה לצ'ה יש פטנט שנקרא don't offer, don't refuse.
כלומר, לא להציע ולא לסרב.
זה אומר: לא להציע לו לינוק אף פעם, אם את בתהליך גמילה. שהבקשה תמיד תבוא ממנו.
אבל בסימטריה, גם לא לסרב אף פעם. אף פעם לא להגיד לא.
ראשית, כי ראית כבר שזה שובר את הלב

)-:
ושנית, כי זה גורם לאפקט ההפוך: להידבקות, להיצמדות, לבכיינות, לתחושת נטישה וקיפוח של הילד - והרי זה הדבר האחרון שאנחנו רוצות )-:

לכן, אם הוא מבקש - תמיד להסכים.
אבל:

אם לא מתאים לך להניק בחוץ, אז את מסכימה אבל אומרת "בסדר, כשנגיע הביתה" (כי פה לא נעים לך. פה: באוטובוס, ברחוב, בחנות, אצל אנשים, לא חשוב איפה, לא נעים לך שם ואת אומרת "בבית").
אם את באמצע משהו שאת לא יכולה להפסיק לרגע כדי להניק, את אומרת "בסדר, ברגע שאני אגמור עם החביתה". ואת מקיימת! לעולם לא להבטיח ואז לשכוח. זה שובר אמון. גם לא לדחות סתם. אם את כן יכולה להפסיק, אז להפסיק ולהיניק.
אם את מרגישה לא טוב מאיזושהי סיבה, את אומרת "בסדר, אבל אמא חולה אז נינק רק קצת, עד שאני אספור עד עשר" (או כל רעיון יצירתי אחר שעוזר לספור את השניות לצורך הנקה קצרה).

וכן הלאה.

אבל לא לסרב.
ולהרגיש אותו. החוקים לא חקוקים בסלע. זו לא תורה מסיני. את אמא והוא בסך הכל תינוק ממש קטן (אפילו לא בן שנה וחצי!).
לפעמים הוא ממש זקוק להתחבר לאמא, אמא היא העוגן.
לפעמים הוא מפתח משהו: מחלה, שן חדשה, לא משנה מה - ואז הוא מרגיש בעצמו שהוא זקוק להנקה, והוא אכן זקוק לה.
בכל הנקה את מקבלת ממנו מידע דרך המגע בין הרוק בפה שלו לשד שלך לגבי כל הוירוסים והחיידקים שהוא נתקל בהם היום, ומייד הגוף שלך מייצר עבורו נוגדנים ומעביר לו אותם בהנקה הבאה. כך מערכת החיסון הבשלה של האמא תומכת לאורך שנים ומפתחת את מערכת החיסון התינוקית הלא בשלה של התינוק. לכן הגיוני, שתינוק שכבר מרגיש שהוא נחלש, יש לו דחף חזק מהרגיל להתחבר לאמא ולינוק, כי הטבע שולח אותו לקבל את מנת החיסון שלו בריכוז גבוה יותר.
אנחנו צריכות לסמוך על התינוקות היונקים שלנו, גם אם לא תמיד ברור לנו מה הצורך שעומד מאחורי הבקשה.
יודעות או לא יודעות, תמיד יש צורך, והוא לגיטימי וחשוב. בשביל זה אנחנו אמהות ומיניקות. כדי לטפח ולגדל את הילד שלנו באהבה.

מא מא מא. - אני מקווה שאת מבינה שהוא בעצם רעב ומבקש א ו כ ל.
שיהיה לך בשלוף- בננות, אבוקדו, תפוח מגורד, פירה תפוחי אדמה, אטריות מלאות, עגבניה, כל דבר, כדי שלא יישאר רעב.
אימהות מניקות בדרך כלל נוטות להרעיב את התינוק (מכיוון האוכל) כי הן תמיד יודעות שיש ציצי...
אז הוא באינסטינקטים בריאים מבקש מזון- תני לו.
+
כל מה שכתבה קודמתי.

אלאן, מא זה אמא ככה הוא קורא לי. כשהוא רעב הוא אומר אמ אמ . הוא אומר מא מא גם אחרי ארוחה.אני לא חושבת שבגילו ציצי הוא תחליף לארוחה
הילד אוהב לאכול,ולשמחתי הוא מאוד אוהב תפוחים,ומחסל אותם כאילו אין מחר

בשמת , תודה שחידדת לי כמה דברים
סה"כ התקשורת ביינינו ממש טובה,עד היום הרגשתי אותו והתיחסתי לתחושות הבטן שלי שתמיד היו מדויקות
באמת בימים האחרונים,היו כמה פעמים שלא הרגשתי שזה נכון מה שאני עושה,אבל הקושי הכניע
לשמחתי כרגע הוא מבקש פחות במשך היום,וכשהוא מבקש אני לא מסרבת יותר,אלא אם זה לא מתאים באותו הרגע,ואז הוא מקבל את זה יפה
כשהוא מתעקש,אני מבינה שזה חשוב לו.
תודה לכן

באופן טבעי

באופן טבעי