המילים בשדה החינוך

[אנונימי]

המילים בשדה החינוך
מאת: דני לסרי
דף עלון מתוך באופן 38

המאמץ הרב שעושות נשים מסויימות כדי להסתיר את ייחודן ולהבליט תווים, שנחשבים יפים בעיני הציבור או בעיני האופנה העכשווית, מביא לפעמים לתוצאה מעציבה ומעוררת מחשבה.
גם מי שתווי פניו אינם עולים בקנה אחד עם היופי הקלאסי, גם מי שתווי פניו אפילו חורגים ומוזרים, עדיין יכול להיות יפה בכיעורו.
אבל יש משהו מכוער, נבוב ואומלל בהתחזות. הפער בין מה שהאדם הוא באמת, למה שהוא היה רוצה שכולם יראו, צועק ולא פעם מעורר בי את הרצון לגשת לומר - את בסדר, אל תתחבאי, אני מעדיף אותך כך, ולא את הדבר הזה שהוא לא את.

דומה שאין מקום בו הפער בין מילים למעשים גדול כמו בחינוך. יתר על כן, דומה שהרטוריקה החינוכית הולכת וגדלה, ככל שהמעשה הולך ודל. עולם התאוריה הולך וסוער בהבטחות לשינויים ומהפכות בהן מככבות מילים כמו, אוריינות, למידה עצמית, חקרנות, חשיבה קבוצתית, עבודת צוות, וכן הלאה. אם היה צריך להקשיב למילים היה אפשר לדמיין את החינוך המעשי כחגיגה של גילוי עצמי. אך התאוריות, יותר משהן באות לתאר דרב מה הקורה במציאות, באות להלהיב ולשכנע, לנסוך את האשליה, לעודד. הן מביעות רצון הזוי, וכל כך גדול הוא הרצון עד כי המציאות חומקת ממנו וממשיכה את מעשיה היומיומיים באפרוריות בגדיה המשומשים. הרטוריקה אוורירית ומאושרת מכדי שתוכל לשאת את משאה הכבד של הממשות, ולפיכך זו מרכינה ראש וממשיכה בשלה. המורים הותיקים כבר ראו אופנות חינוכיות רבות חולפות על פניהם בלא שיותירו דבר מלבד מילים. הדור, דרך אגב, הולך וקשה, זה כן, המלחמה נעשית קשה ומסוכנת יותר, לא ירחק הזמן, וכמו במספר מקומות בארצות הברית, גם כאן, נצטרך לשכור בריונים להשליט סדר בבתי הספר.
כמעט אפשר להשתכנע, שזהו טבעו השני של החינוך - להשתפך בדמגוגיה ללא קשר למעשים. לו היה מדובר במפעל, שצריך לקיים את עצמו, מזמן היה פושט את הרגל. מבחן המציאות היה מכריע אותו. אני מכיר מספר אנשים שאמירות אלה שלי ירגיזו אותם, והם יצביעו בפני על דוגמאות של הצלחות; אך אני יודע, שאם לרגע יפסיקו לנסות לשכנע אותי (ואת עצמם), אם יעצרו במרוץ אחר הקדמה ויתעכבו לראות את המציאות סביב במבט עירני, יווכחו לדעת שהדוגמאות הן בכל זאת היוצאות מן הכלל, שגם בהן אפשר לקרוא יותר כוונות טובות מאשר מעשים טובים. גם זה משהו, אין מה להגיד.

ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מן הכוונות הטובות של מחנכים, המבקשים לשנות. באמונה הם פועלים, בכוונה רבה ומתוך התמסרות. הם ממשיכים לפעול לאורך זמן, למרות הקושי, למרות ההתנגדויות, הם ממשיכים לדחוק לכיוון הרצוי להם, אבל השינוי לא נוצר. דומה שנדרשת כאן אומנות מסוג חדש. שינוי ממעלה שנייה.

האם זה עניין עקרוני של החינוך? איזה סוג של ריקנות מובנית בעצם הפעילות הדיבורית בחינוך? האם יש לפסוק מכאן שהמילים מיותרות מכל וכל? ואולי יש פה שני מעמדות שונים, המדברים והעושים? המדברים אינם עושים והעושים אינם מדברים? אולי זו העשייה החינוכית עצמה, שמאפשרת, בסובלנות רבה, פרשנויות שונות, ואולי להפך, אולי העשייה החינוכית היא עניין כה מורכב וקשה, עד כי פשוט טרם הגענו למילים הנכונות, לתיאוריות שיצליחו להניע את גלגלי המעשים? ואולי לא גילינו עדיין את המכניזם הקושר בין מילים ומעשים, דבר המאפשר למילים להמריא בקלות, בלי לשאת עמן את כובד המעשים?
ואם יש משהו במטפורה האחרונה - האם אין כאן אזה רמז לטייס - שיתחיל לחשוב בקלות טיסתו, ואולי אפילו הצעה לטוס לאט יותר?
ואולי, בעצם, בכל דיבורינו ומעשינו הרבים לא פעלנו עם הלב?
תאמרו - מה הקשר בין כל זה לבין הלב? ובכן, הלב הוא המנוע המזניק את הדם בתוך המעשים, היוצר סיבה לתנועה בעולם הממשי, המאחד מילים ומעשים.
עצוב לראות את זה קורה דווקא כאן, לצד אוצר הלב הגדול ביותר של האנושות - הילדים.

[דוד_רובנר*]

דוגמה טובה לנאמר לעיל הוא אוסף ההגדרות שב"לקסיקון החינוך וההוראה", מאת עורכיו יצחק קשתי, מרדכי אריאלי ושמחה שלסקי.
זה דבר מקובל במקומותנו. דומה לחוקים שמחוקקת הכנסת: חוקים שאין מאחוריהן בסיס תקציבי -- לכן, הם אות מתה.