החיוניות שלי חלק ראשון

לא לא

הכבד לא היה חי. אבל היה בהחלט על הצד הלא מיובש++ של הסקאלה.
התמונה של הרוסיני ששמת, גוגוס, עשתה גם לי קבס קל. בחייך. נראה לך שאצלי זה נראה ככה?

סתם תקעתי שמות של דברים יענו מתוחכמים שעשיתי בעבר, אבל התשוקה זה העניין.

אגב, אישי הכין פעם כבד עגל בצורה כזו מעלפת, שאפילו אני, שאין הרבה דברים שאני יותר מתעבת מכבדי עגל, ליקקתי את השפתיים. (אין הרבה. בננות, טונה מקופסא, אנשובי, וזהו בערך. אח"כ בא כבד פרה. וכמובן, כל עירבוב של הנ"ל הוא בחזקה יותר מגעיל מהנ"ל לבדם.)

התמונה של הרוסיני ששמת, גוגוס, עשתה גם לי קבס קל
חיפשתי די הרבה עד שמצאתי משהו שנראה ממש מגעיל. יש תמונות טובות יותר ואני בחרתי את הדוחה מכולן!

גילוי נאות - בחיי האחרים אהבתי מאוד כבד וכן איברים פנימיים מכל סוג שהוא.
נו, כבר אמרתי שאני אוכלת כל אמיתית.

ניצן הכינה לך כבד עוף חי?
נראה לך שאני יכולה לאכול בשר נא? (-:
ניצן, זו לא התמונה. כמעט לא הסתכלתי. זה המרכיבים.

יעל, קראתי עכשיו חלקים נרחבים מהבלוג שלך. הפיסקה האחרונה, שכתבת ב 1.6, ממש צימררה אותי.
מעניין איפה את היום בהקשר הזה.
הרגשתי ככה הרבה הרבה מאוד זמן. אני בדרך שנמשכת כבר כמה שנים טובות.
ואני ממש זוכרת את התחושה הזו שיש שתי "אני" ושכהרף עין אני יכולה להיות פתאום מישהי אחרת שהיא כמעט מפלצתית בעיניי עצמה.
גם היום זה כמובן יכול לקרות לי. מה שנעלם זה חוסר היכולת לקבל את זה.
היכולת לקבל את זה שיש בי חלק כזה הורידה את האפשרות שאני כולי החלק הזה.
וכשזה קורה לי אני בעיקר מרחמת על עצמי, על כך שיש בי חלקים כאלה בלתי נסבלים, ואז מחייכת קצת.
החיוך הזה, שהוא קצת עצוב וקצת שמח, מרכך אותי ומזכיר לי שאני בת אדם ושאין באמת עוד אני אחת שלמה ומפלצתית.

את יודעת, זה קצת מתחבר למה שכתבתי מקודם, על הצורך שלי להיות שלמה בלי להבליט מרכיב מסוים בזהות.
בחיי שהייתי שמחה לפגוש אותך אבל בשבילי זה מביך. פתחתי לי מרחב שבו אני יכולה לומר כל אשר על לבי (לקלל אפילו. בהחלט משהו שבא אצלי לעתים נדירות מאוד) ואני חוששת שארגיש מוגבלת מול היכרות אמיתית.
אבל... מי יודע... אולי יום אחד אצליח לצאת מהארון וניצור קשר.

פחד קל מוקדם מדי -
אם יצליח לי עם התזונה אני אצטרך לחזור ולעסוק בבורות שלי המתקשים להתמלא.
וזה טוב. וגם קצת מפחיד. כבר כמה שנים אני מסתובבת סביבם בלי לגעת באמת.
בררר.....

ולעסוק בבורות שלי המתקשים להתמלא.

אבל את יודעת מה, יהיה לך יותר כוח לעסוק בהם.
אני אתן לך משהו של רפואה סינית:
חלק מהבעיה שלך בתזונה היא חולשה באלמנט האדמה. היא מתבטאת בין השאר בחולשה של הטחול (כאיבר אנרגטי של הרפואה הסינית, כן?).
כשהטחול חלש, מתגברת בו התשוקה למתוק (המלאכותי, כמובן). וזה מילכוד, כי המתוק מחליש את הטחול.
(אגב, מה מחזק את הטחול? כתומים, ירקות עליים ירוקים, הליכה עם תשומת לב לטבע ולמגע הרגליים באדמה, גם דרך נעליים. ועוד)

עכשיו, ככל שאת מסלקת את המתוק המלאכותי מחייך, את מפסיקה להחליש את הטחול שלך, מבחינת הרפואה הסינית.
החסר באדמה מפסיק להיות כזה בור עמוק.
לאט לאט היא מתמלאת, אפילו מעצם העובדה שהפסקת לחפור שם בעזרת כל מיני סוכרים מזיקים.

את תלכי ותתחזקי מעצם העובדה שאת מפסיקה להפריע לעצמך, ומפסיקה להגדיל את חולשת האדמה בחייך.
האדמה גם קשורה קשר הדוק לצרכים הבסיסיים שלנו: אוכל, למשל!
לכן זה לא נושא צדדי.
זה הנושא בהא הידיעה של ההישרדות שלך. זה הביטוי התמציתי לכל החיים שלך, ולכוח החיים שלך.
נמאס לך להרוס את עצמך.
התחלת לרצות לחיות.
נמאס לך להחליש את עצמך.
התחלת לרצות לחזק.

אנחנו פה כדי לעזור לך ולהעצים אותך. לא בגלל איזו אמונה פנאטית. בגלל שאני מאמינה שהלב שלך יודע מה טוב לך כרגע, וזה טוב לך להבריא מהתמכרויות ומלוכל. זה מחזק אותך. זה מחזיר אותך לחיים. זה מחזיר אותך למי שאת. זה מחזיר אותך לאיזון.

חיזוק התשתית שהיא המזון, הכנסה לגוף של מזון שטוב לך בלבד, הקבלה המלאה והשלמה של הצרכים שלך (אדמה! צרכים!) בכל המובנים (כן, כן, לאכול כל אוכל טבעי וחי שמתחשק לך וליהנות מזה עד הסוף) (גם ההנאה, התשוקה, התאווה - גם הן שייכות לצרכים הבסיסיים ולאדמה), הבנייה ההדרגתית של האדמה שלך, מילוי הבורות באדמה טובה, בריאה ועשירה - זה הבסיס לכל.
לחזק את האדמה זה לאכול טוב.
לחזק את האדמה זה להפסיק להעניש את עצמך ולמנוע מעצמך.
לחזק את האדמה זה כן להתעסק באוכל לכיוון של ניקוי מה שרעל והכנסת מה שטוב לך.
לחזק את האדמה זה לקבל את הצרכים שלך ולספק אותם בביטחון ובפשטות.

כשהאדמה שלך תתחזק, שאר הבורות יתחזקו מאליהם.
וגם יהיה יותר קל לטפל בבורות האחרים.
כי כבר יהיה בסיס.

אז ככה- ב-16.8 ילדתי, ואת רוב המשקל שהעלתי בהריון הורדתי בלידה. אחרי הלידה לא הייתי רעבה במשך בערך שלושה שבועות. זה היה שינוי מרענן כי בהריון הייתי רעבה מאוד כל שעתיים (זה היה מתיש, עד כדי כך). ציפיתי לא להיות רעבה לתשעה חודשים לפחות, כפיצוי

אבל זה לא פעל. כמו שכבר כתבתי כאן, דווקא התקופה של אחרי הלידה הייתה תקופה של אכילה מעולה- היה לי זמן, היה לי כוח (יחסית-יחסית) ונהנתי לאכול בריא. ממש מהר הגעתי למשקל של לפני ההריון, ואפילו קצת פחות. דווקא בימים האחרונים (הקטנטן בן חודשיים עכשיו) אני קצת מפקששת- חצי בגלל שהיינו בסופש הקודם אצל ההורים (נושא לדף בפני עצמו, לא? פיטום ואהבה בבית ההורים) וחצי בגלל שהמקרר ריק ורק היום הגעתי לסופר. אז נראה לי שאת הדוקטרט שלנו נהיה חייבות לכתוב בנושא של סטייה מדרך הישר, ובעיקר- על החזרה אליה.

בשמת, תודה על המילים הטובות והמחזקות. הן בהחלט פועלות את פעולתן.
היה לי יום משו משו. יום כזה אני מאחלת לעצמי תמיד ואני יודעת בדיוק מאיפה באו לי הכוחות. מכאן.
אכלתי כל מה שרציתי ורק מה שרציתי. היה לי טעים ונעים ומזין ומשמח.
סיימתי לאכול בחמש וחצי, שבעה בגוף ושבעת רצון.
אח, זה מרגיש טוב.
ונשאר לי גם קצת זמן לשבת לי בנחת ולדמיין את עצמי נבדקת בעוד פחות משנה ומגלה לשמחתי שהציסטה שלי איננה.
יותר מזה? אין.

יעל, חותמת על זה
ובעיקר- על החזרה אליה
קחי בחשבון גם את המצב ההורמונלי שלך.
זה חלק מהעניין והציפיות צריכות לדעתי להיות בהתאם.
ניסיון לידותיי הקודמות הנחה אותי להתחיל להתעסק בכל זה רק חצי שנה אחרי הלידה ולטעמי גם זה מוקדם מדי.
פשוט ממש התחשק לי.

גם אני בקוראות ובמזדהות. תודה לך @}
כרגע, אני בתקופה של מעברים, המאופיינת בחולשה יחסית ועומס. התזונה מדוייקת יותר, עם נפילות ממוקדות ורגעיות.
חשבתי על הגיגייך בנושא תזונת הילדים. נושא שמעסיק גם אותי. שמתי לב, שהאוטומט שלי נוטה לייצר אכילה רגשית אצל בנותיי. אמנם אני מציעה כניחום אוכל חי ובריא אבל עדיין...
אני בהשתדלות לעצור את עצמי רגע לפני ולנחם באמצעות חיבוק או משהו אחר שהוא לא מזון.
זה בעיני נותן בסיס משופר לתזונה מיטבית, גם אם מתפלקת פסטה בעיתות משבר.

תודה חלוקית גם לך.
אני חושבת הרבה על אוכל נחמה ונזהרת מזה כמו מאש. גדלתי ככה. כל דבר קשה, או כזה שצפוי להיות קשה, נגמר בוואפל או צ'יפס.
הכוונה היתה טובה וזה גם באמת עזר אבל זה הרגל שנדבק ובשפכטל אי אפשר לגרד אותו.
עם הילדים שלי יש רק חיבוק ונישוק וכו'.
ועל אף שאני מנחמת את עצמי במזון כל הזמן (אבל הפסקתי ביומיים האחרונים!) אני עושה מאמץ כביר להסתיר מהם את ההתנהגות הזו ובמקביל להיגמל ממנה כדי לא להעמיד פנים.
אני מצביעה בעד ההשתדלות שלך ומאחלת לך בהצלחה.
כמי שגדלה ככה אני כואבת את זה מאוד. כל רגש שעולה טיפה על גדותיו נגמר באוכל.
את יודעת, פתאום אני תופסת שזו גם דרך להצרה של רגשות. קצת כמו שמוצץ סותם את הבכי האוכל סותם את הרגש.
אין הצפה, לטוב ולרע. ושוכחים איך זה פשוט סתם להרגיש המון ממשהו.

נתת לי תובנה יפה לגבי עצמי. תודה לך שוב.

הערב שלי נגמר מאתגר מאוד. בן הזוג רצה לסיים את הערב בפינוק כלשהו (מילתנו המכובסת להזמנת אוכל מבחוץ שהיא עצמה מכבסה לפיצה).
אמרתי לו שיזמין לו מה שבא לו.
הוא בחר ב... רגע, כולם לשבת, פיצה. ועוד חדשה. ועוד אחת ששמתי עליה עין בעצמי. דקה ופריכה וכו'.
נשכתי לשון וחשבתי לעצמי שאני פשוט מסוגלת. כן, כן, מסוגלת לראות את זה ,להריח ולהיות בסדר.
הפיצה הגיעה. גם הריח. גם לחם השום שנפתח ראשון.
עמדתי בכל זה בגבורה. סתם.... עמדתי בכל זה בלי גבורה בכלל.
התלבטתי כמה פעמים אם לבקש ביס אבל האיש היקר והטוב אמר מייד שלא הפסדתי כלום.
ואחר כך טעם מהפיצה עצמה ואמר שהיא מלוחה מדי והשאיר משולש.
והערב הסתיים והייתי חסרת רגשות לגבי כל זה.
בלי תחושת קיפוח ובלי תחושת גבורה. סתם ערב שבו האיש היקר שלי הזמין פיצה ואני התעלמתי ממנה.
אפילו הצטערתי בשבילו על הטעם.
הרגשתי מלאה בבטן ומלאה בראש ובזאת סיימנו.
נחמד מאוד לי.

רגע רגע.
אני דווקא לא מנחמת עם אוכל, אבל מטפלת בהרבה דברים עם אוכל. אבל זה כי אני על אמת חושבת שהמון סיטואציות נוצרות כי הם במצוקת רעב מסויימת ושכשהם על בטן מלאה זה לא קורה. אז קודם כל מסירה מן הדרך את המצוקות הפיזיות (פיפי, אוכל, עייפות, חם, קר, כאלה) ואח"כ נפנית לבדיקת שאר הדברים. אני לא מדברת על מצבים שילד בא בוכה או מסכן או אחרי שנפל ואני אומרת לו "בוא ממי נתקע שווארמה" אני מדברת על מצבי עצבנות או אטרף שאני מזהה שהם כיסוי לרעב.

בקשר לפיצה - את אלופה. מרוב דיבורים על פיצה כמעט נהיה לי חשק להזמין

בכל מקרה, החלטתי שאם כבר אני אוכל פיצה, אז זה יהיה כל השבנג. כלומר, כמו שאמר קארל סגאן - אם רוצים לעשות משהו "פרום סקרצ'" צריך להתחיל בליצור את היקום.
כלומר, כדי לאכול פיצה, אני צריכה לטחון את החיטה בעצמי, לגדל את השאור, לגבן את הגבינה, ולגדל את העגבניות. אח"כ אני אאפה אותה בטאבון מבוץ מעשה ידיי.
ואז, ואי ואי ואי איזו חגיגה שאני אעשה... תני לי כמה שנים והכל ידפוק כמו שעון...

חלוקית, קודם כל התנצלות קלה אליך. יצא לי גס. ונחרץ מדי.
זה משום שאני עייפה מאוד ומישהו הצליח לעלות לי על העצבים. סליחה.
ואולי גם נגעת לי בנקודה רגישה. וטוב שככה.

ניצן, אני לגמרי בעניין של להסיר את מכשול הרעב. לגמרי לגמרי. אבל אני חושבת שכולם יודעים על מה מדובר כשאומרים "אוכל נחמה" או "אכילה רגשית" וזה אחרת לגמרי ממכשול הרעב.
זה להגיד - היה לנו יום קשה היום, בואי נתפנק בארוחה כזו וכזו, שלרוב כוללת דברים שברגיל אנחנו נמנעים מהם וגם מסבירים למה.
פתאום זה מותר ואפילו מפנק נוכח רגש שקשה להכיל. בכל אופן, זה מה שעשו איתי וזה מה שאני נזהרת מאוד לעשות.

ותודה על פרגון הפיצה. בבקשה אל תשכחי אותי בעוד כמה שנים. זה משהו שאני ממש אשמח לטעום ועוד כמה שנים גם יהיה לי כבר מותר.

תזכורת לעצמי לכתוב על הילדים

_זה להגיד - היה לנו יום קשה היום, בואי נתפנק בארוחה כזו וכזו, שלרוב כוללת דברים שברגיל אנחנו נמנעים מהם וגם מסבירים למה.
פתאום זה מותר ואפילו מפנק נוכח רגש שקשה להכיל. בכל אופן, זה מה שעשו איתי וזה מה שאני נזהרת מאוד לעשות._
וואלה. לומכירה את זה. אפילו לא ביומולדת, בדיוק בגלל זה. (יום אחד בשנה "מותר" לאכול דברים "כיפיים" בגלל שאת/ה נורא נורא מיוחד/ת!!! איזה מסר מעוות!!!)

וואלה. לומכירה את זה. אפילו לא ביומולדת, בדיוק בגלל זה.
אשריך וטוב לך וגם לילדייך.

הולך להיות לי יום מורכב היום. הרבה מוץ לבית, אורחים בערב, הרגלים באשר לאורחים הספציפיים האלה.
אבל... אני מרגישה טוב עם עצמי ונראה לי שזה יהיה יום מוצלח כמו קודמיו.
משהו בחיים שלי באופן כללי מתחיל להתאזן.

חלוקית, קודם כל התנצלות קלה אליך. יצא לי גס. ונחרץ מדי.
הכול טוב יקירה.
גם אני כתבתי בצורה פשטנית ופחות מדוייקת. שמתי לב לזה בליילה, במקום לישון... התכוונתי לתגובה אוטומטית במצבים מתגלגלים ומתמשכים, מצבי רוח קודרים. כשמקבלים מכה או פגיעה נקודתית חיבוק פותר את העניין אבל כשהקדרות נמשכת שמתי לב שאני יכולה להציע פינוק בדמות חלב שומשום לדוג', בדיוק כמו שזוגי מפנק אותי בכוס תה כשאני חלשה, ובכוס מחוזקת (בדבש) במצבים קשים יותר P-: עדיין אינני מכורה לתה רגיל או מחוזק, ואינני חשה כמיהה לכך בכול עיתות המשבר. זה סוג של מחווה בעיני, הבעת רגש, תמיכה, פינוק וכו'. אני חושבת שלפעמים יכולת הנתינה שלי מצומצמת, ואין לי פתרונות זמינים של עשייה משותפת שאיננה מצריכה ממני הרבה משאבים. זה קל וזמין. ואני מציעה גם הכנה משותפת. בכלל הביטוי שלי "להפניק ב..." אולי גם ממנו כדאי להימנע, למרות שאני דווקא מחבבת אותו.
ועוד דבר ששמתי לב אליו, כשאני רוצה לשלול מצבי רעב, אני משתדלת פשוט לשאול אם רעבים במקום הצעה של מזון ספציפי.
וגם אני דרך אגב משתדלת לרדת במסובכות של הדברים ולאכול פשוט וקרוב למקור. מצאתי את עצמי שוקדת על מתכונים חיוניים ונאים כמעט כמו על מתכונים מבושלים, משקיעה בטרום הנבטה, עיבוד, ייבוש וכו'. אני מאוד מזדהה עם הלך הרוח והמהות שלך ומנסה גם לשחרר ולהקל על עצמי בנושא הזה

בהצלחה בהמשך היום המורכב, ובהמשך האיזון

טוב, סטייה מהנושא אבל מתקשה להתאפק וגם רואה קשרים לנושא הדף.
אני חושבת שיש הבדל בין דברים שקורים בשגרה כמו מצב רוח מעופש לבין משהו שקורה פעם בשנה כמו יום הולדת.
אצלנו בימי הולדת בהחלט זוללים דברים שבשגרה נמנעים מהם. אבל זה מוסבר.
הילדים שלי מחוברים לעולם. יש להם גן וסבא וסבתא וכו'. הם יודעים שיש שם דברים שאין בבית והם גם מאוד אוהבים אותם.
הם ידעו להסביר לכל מי שרוצה לשמוע כמה הדברים אינם בריאים אבל הם בכל זאת נהנים מהם. כמו ההורים שלהם.
ועניין יום ההולדת מאפשר לנו להסביר משהו על מידתיות. ועל כך שדברים מזיקים אפשר לעשות מדי פעם בלי למות.
ההצדקה אינה המיוחדות של הילד אלא החיפוש אחרי רגעים שבהם מתירים את הרסן גם אם זוכרים שמדובר במשהו מזיק ברגיל.
אצלנו זה עובר טוב מאוד ואין אחר כך בקשות חוזרות. מבינים שזה מוגבל.
היופי עם הילדים, לפחות אלו שאצלי, זה שאין מדרון חלקלק. יש זמנים מוגדרים וזה בסדר גמור.
הלוואי ואני יכולתי ככה.

חלוקית תודה על ההבנה.
גם אצלנו מפניקים. אנחנו פשוט משתדלים מאוד להימנע מחיבור מפורש בין הדברים.
ואת בהחלט צודקת. גם אצלנו זה נשאר מוגבל ותחום בלי להפוך להרגל.
וגם אצלנו זה ברמת התה עם דבש במקום תה רגיל.
אני מרגישה שאני מצליחה לעשות בזה משהו מאוזן ומעודן בניגוד למה שאני קיבלתי בילדותי שנשמע בערך כך: נכון שזה לא כיף אבל אם תעמדי בזה יש בסוף וואפל.
ושוב, הכוונה היתה טובה ועשיתי ככה כמה דברים שעד היום מאוד משמחים אותי ובכל זאת...

אני מאוד מזדהה עם הלך הרוח והמהות שלך ומנסה גם לשחרר ולהקל על עצמי בנושא הזה
המממ... קשה לקרוא לזה הלך רוח. אני פשוט עצלה. הזמן שלי כל כך מוגבל ואיכשהו להשקיע בהכנת מזון נראית לי כמו בזבוז ענקי. תמיד יש משהו טוב יותר לעשות בזמן הזה.
גם זה בא לי מהבית ואני מברכת על כך. זה עוד סוג של פשטות מרצון.
לבבות גם לך.

אהלן
ניסית את השייקים נוסח ויקטוריה בוטנקו שטענתה המרכזית היא שאנחנו לא צורכים
מספיק עלים ירוקים כמו השימפנזים (גם הרבה טבעונאים לא צורכים מספיק)

מקווה לטוב
אוריאל

אוריאל, באת לי בזמן. אני באמצעו של יום שכולו בינתיים שייק אחד ירוק וגדול.
ככה יצא לי.

מה את אומרת! (-: זו לא את שפחדת שתאכלי אך ורק פירות כל הזמן? D-:

יש טונות של פירות בשייקים שלי. וזה בסדר גמור. ככה אמרה הד"ר

יש המון תועלת בהחלטה שלי לסיים לאכול בשש.
זה מקצר משמעותית את היום מבחינת ההתלבטות מה לאכול.
האכילה נפסקת לפני שמתחיל הקושי והיא חלק מפעילות אינטנסיבית. בערב לרוב מתחשקים לי יותר מאכלים מנחמים כי כל הקושי של היום, אם קיים כזה, מתנקזים לשם. ביחד עם העייפות.
העיכול טוב בהרבה ונמנעת תחושת הכובד שמלווה אכילה מאוחרת יותר.
הנה... בעוד שעה וקצת תפסיק להעסיק אותי שאלת האוכל.
אם היא תצוץ זה יהיה תוצר של הראש (בניגוד לצורך של הגוף) וסביר שאסתום לה את הפה, תרתי משמע עם משהו קטן בדמות תמר או חצי תפוח.

במים שבהם האכילה שלי מסתיימת בשש אני מרגישה בצורה משמעותית הרבה יותר טוב ובעיקר מרגישה נפלא בבוקר שאחרי.

יש המון תועלת בהחלטה שלי לסיים לאכול בשש.
באחד הביקורים שלי אצל אח שלי, בוונקובר, ראיתי אותו אוכל ארוחה של ממש באיזה תשע וחצי-עשר בלילה. זה הפתיע אותי כי הוא בריאותן למדי. אז תהיתי בקול רם- זה לא לא בריא לאכול כל כך הרבה באמצע הלילה? והוא ענה תשובה כל כך הגיונית של- מה עדיף, שאהיה רעב? ומאז מדי פעם, כשאני רעבה נורא "מאוחר מדי" אני נזכרת בתשובה הזו שלו. רק מזכירה גם לך, כדי להמנע מחסכים מיותרים שיגררו פיצוי במועד מאוחר יותר.

רגע, זה בכלל לא מה שבאתי הנה להגיד בשעת הבוקר המוקדמת הזו, שולחת וכותבת משהו אחר.

אחת שתיים, אחת שתיים, שומעות?

אני זקוקה לסיוע.

מאז שחזרנו מהסופ"ש המוטרף מבחינת אוכל אצל ההורים, אני לא מצליחה להתאפס. זה כבר תכף שבוע.
זה ניכר בהכל- אני עייפה יותר, מותשת, יש לי כאב ראש פועם באחורי הראש, ובאופן כללי אני יותר מוטרדת ומיוגעת משמחה וקלילה.
הצילו.
איך אני מחזירה את עצמי למסלול?

_יש המון תועלת בהחלטה שלי לסיים לאכול בשש.
באחד הביקורים שלי אצל אח שלי, בוונקובר, ראיתי אותו אוכל ארוחה של ממש באיזה תשע וחצי-עשר בלילה. זה הפתיע אותי כי הוא בריאותן למדי. אז תהיתי בקול רם- זה לא לא בריא לאכול כל כך הרבה באמצע הלילה? והוא ענה תשובה כל כך הגיונית של- מה עדיף, שאהיה רעב? ומאז מדי פעם, כשאני רעבה נורא "מאוחר מדי" אני נזכרת בתשובה הזו שלו. רק מזכירה גם לך, כדי להמנע מחסכים מיותרים שיגררו פיצוי במועד מאוחר יותר._
אצלנו מעודדים אכילה לפני השינה

הילדים הרי אוכלים רק חי. אם לא יאכלו, יתעוררו רעבים באמצע הלילה. נראה לי סבבה לאכול עד שש. אבל ללכת לישון בשש וחצי

בשורה התחתונה, תעש/י מה שטוב לך, לא דברים נוקשים. עכשיו טוב שש? אז שש. עכשיו נכון מלא פירות? אז מלא פירות. זה בריא וטוב.
_{כתבתי בעבר על זה שאני לא מבינה אנשים שמגבילים את עצמם לתפוח ביום, אבל אוכלים שתי כוסות אורז כמו כלום. זה מעשה נטול רציונאליות בעיניי.}

כתבתי בעבר על זה שאני לא מבינה אנשים שמגבילים את עצמם לתפוח ביום, אבל אוכלים שתי כוסות אורז כמו כלום. זה מעשה נטול רציונאליות בעיניי.
זה מזכיר לי כמה שנים לקח לי להשתחרר מהאמירה של אמא שלי - "אסור יותר מ-3 בננות ביום". אולי יכולה לראות את ההקשר הקלוש עם עצירות (או שזה ההיפך?), אבל עדיין...

מאד מסכים עם האמירות שעלו כאן על עדינות והדרגתיות. לגוף (וגם לנפש) יש הרגלים, ואם ננסה לעשות שינויים דרסטיים, ולא ניתן לתהליכים לקרות לאיטם, לרוב הוא יתמרד (יש כמה ברי מזל שיכולים להשתנות בן לילה). זה יכול להתבטא בתשוקות עזות שפתאום מופיעות וגורמות לנו להשבר ולהפסיק עם כל התהליך. זה יכול גם להתבטא בתגובות פיזיות (ואז נקרא לזה דיטוקס...).
בכל מקרה אני אישית מעדיף לוותר לעצמי מדי פעם ומוצא שזה יותר יעיל לאורך זמן

יעל יקרה, מאחר וכבר הצהרנו על היותנו אותה אישה אז אולי מתחשק לנסות את מה שאני עושה?
תנסי לתחום את כל המאכלים שבעיניך ראויים להיקרא אוכל ומתוכם תדגמי את אלו שהכי בא לך ותאכלי רק אותם כמה שאת רוצה ומתי שאת רוצה.
תעשי את זה כמה זמן שיתחשק לך.
לי זה עזר מאוד וכרגע אני מרגישה מצוין.
תכף אשתף גם בקשיים שלי אבל בגדול זה עובד יופי.

ארוחות מאוחרות - אני מסכימה עם מה שכתבו לי. זה יצא לי לגמרי אינטואיטיבי ורק אחרי שיצא ראיתי את התועלת הרבה שבזה.
כלומר, הבנתי למה זה יצא לי ככה. כי זה היה לגמרי הגיוני לי עם איך שאני חיה ועם הצרכים שלי.
אין לי שום רעב בערב. האמת היא שאין לי שום רעב כבר מארבע אחרי הצהריים באופן די קבוע.
אני אוכלת עוד איזה פרי או סלט קטן קרוב לשש סתם ככה כי זה כיף לי.

וניצן, תודה על מה שכתבת. הילדים שלי אוכלים בערב סלט ענק וקמים כל יום בחמש וחצי כבר זמן רב. אולי הם פשוט רעבים.
זה נחמד מאוד שהם ישנים לילה שלם בלי להתעורר באמצע אבל אולי עם ארוחת מלאה יותר הם יקומו מאוחר יותר.
אולי נוסיף להם לסלט איזו קינואה מושרית או נבטוטים, משהו שמתעכל יותר לאט. חומר למחשבה.

ש י ר י , אמא שלך הרשתה לך לאכול שלוש בננות ביום ואת מתלוננת?
אני מרגישה כמו במערכון של מונטי פייתון - אנחנו גרנו בנייר עיתון מגולגל באמצע הכביש...
בננה ליום תמיד נחשב הרבה מאוד והשתדלו אצלנו שלא תהיה בננה כל יום אלא נגיד אחת ליומיים.
די מדהים במה האמינו פעם וכמה כוונות טובות הלכו לשם.
אני חושבת על כל מה שדחפו אותי לאכול וכל מה שמנעו ממני וזה ממש מצחיק אותי.
לזכותם של הוריי ייאמר שהם היו רחוקים מפולניות אבל היו להם את השטיקים שלהם, ללא ספק.

עדכון לגבי הקשיים של אתמול - ראשית, זה היה יום מעולה. הרבה שייקים ירוקים וטעימים, הרבה פירות, הכל סבאבה.
ואז... הגיע הערב. ובערב נמצאו שתי קערות של סלט ירקות אורגני שהובאו מבחוץ, כל אחת טובעת בים של טחינה.
הילדים שלי אכלו אותן עם סבא וסבתא ונשאר.
אכלתי. די הרבה, האמת.
קצת בחוסר שליטה מה שהיה בלתי נעים. מרתיעה אותי התחושה הזו של עצמי.
ואחר כך... הוי אחר כך הרגשתי כמו אדם נורמלי אחרי אכילת 400 גרם סטייק.
אני חוששת שהגוף שלי כבר במצב כל כך טוב יחסית לעבר עד שבליסה כלשהי של משהו שאינו חיוני פשוט עושה ממש ממש רע.
החלק הטוב הוא שזה נותן אינדיקציה למצב שלי שהוא, ובכן, טוב.
החלק הרע הוא שכל זליגה ופזילה נגמרות בתחושה רעה מאוד.
הרגשתי רע כל הערב וגם קצת בבוקר.
עוד ניחוש הוא שיש כאן אלמנט פסיכולוגי. אני אוכלת משהו שהכרזתי עליו בטון בוטח כגורם רע ואז הוא באמת גורם לי לתחושה רעה מאוד.
אם הייתי אוכלת בשמחה את הקערה הזו יכול מאוד להיות שהייתי מרגישה אחרת.

זה היה אתמול. והחלטתי בנחישות שהיום יהיה אחרת.
הכל הלך יופי טופי.
בצהריים נתקלתי בבעיה קלה - אכלנו במסעדה טעימה בחוץ. כל התפריט מפוצץ בדברים מן החי ובקושי גירדתי סלט.
אבל... לזכותו של הסלט יאמר שהוא היה טעים מאוד.
בתפריט היה כתוב שהוא מגיע עם או בלי גבינת פטה. אני אוהבת מאוד גבינת פטה ובדרך פלאית שכחתי לבקש בלי.
אז הוא הגיע עם. הסתכלתי על הפטה. היא הסתכלה אלי. הסתכלתי אליה שוב וגם היא הישירה מבט.
מצאתי את עצמי ממש מוציאה מהפה גרררררר של כעס. אכלתי קובייה אחת ואת כל השאר הורדתי לצלחת של בן הזוג.
נזכרתי בסיטואציה שתיארתי כאן מזמן על הפסטה שבישלתי בכמות גדולה מדי כדי שהיא תגלוש לצלחת שלי וזכרתי גם שהרגשתי כמו מטומטמת לגמרי על כך שאני מרמה את עצמי.
חשבתי שזה נגמר ככה די באלגנטיות. הפטה הורידה ממני את העיניים ונגרסה בין שיניי הבן זוג.
מאוחר יותר באותה ארוחה דחפתי סכין ללבנה שלו לשתי טעימות קטנות.
במקביל, שתיתי בירה מצויינת. ונהניתי ממנה מאוד.
מצחיק, עד שכתבתי הרגשתי ממש טוב עם ההתמודדות שלי עם הארוחה אבל עכשיו כשאני קוראת את זה קשה לראות מה בעצם שימח אותי.
גם מזה וגם מההוא וגם מההיא.
מזל שזכרתי להזמין סלט

מתקשה לישון משום מה.
מעדכנת על משהו חשוב ששכחתי.
בתוך שישי בערב (שיקרא להלן "ערב הטחינה") היה עוד תוצר מתסכל לתחושה הרעה של הגוף.
הציסטה שלי חזרה להציק. מאחר והיא יושבת קרוב מאוד לעמוד השדרה אני בהחלט יכולה להרגיש אותה.
ומתוך תחושת הגועל נפש שהרגשתי חטפתי כאב באגן ותחושה מאוד ברורה שלה.
קצת כמו עם הרגישות המוגברת של הגוף לכל מה שזר, אני מנסה למצוא שמחה גם בזה.
בידיעה הזו שכל דבר רע יגרור תזכורת לדברים שדורשים טיפול בלי לאפשר להם להתמסמס שם לנצח.
לילה טוב עכשיו. מקווה שאצליח להירדם אחרי שכתבתי את זה.

יום חלש עבר עלי. חלש בכל מיני מובנים. הרגשתי חלשה מול העולם.
דווקא הבוקר היה חזק ועוצמתי. עבדתי יפה והיה מצב רוח טוב בבית ונדבקה בי איזו שמחה גדולה.
זה התבטא גם בתזונה שלי שהיא חיונית להפליא.
ואז בצהריים משהו צנח בי. וצנחה מולי גם קערה עם סלט כרוב חמוץ מתובלת בטחינה רבה.
ואז עוד קערה כזו עם תוספת נבטוטים.
ובערב הכנו ביחד פסטה ואכלתי ממנה איזו קערה.
היו שם במקביל גם הרבה סלט ועלים ופירות אבל הם השאירו חותם עמוק פחות מזה של כל השאר.

מרגישה מותשת ממשהו. אני חושבת שמהילדים.
מעניין למה. הם מתוקים מאוד. קצת מורכב לי איתם כי הם שלושה ומאוד קטנים אבל אנחנו דווקא בתקופה טובה.
כולם בסדר, מתוקים ונעימים. ובכל זאת... משהו מותש.

מחר יום חדש.

מאחורי הגב של עצמי -
מישהו פעם אמר שהמוסר שלנו נמדד בדברים שאנחנו עושים כשאנחנו חושבים שאיש אינו רואה אותנו.
אני מחוברת מאוד למשפט הזה.
התזונה שלי היא אחד הדברים שבו אני עושה דברים מאחורי הגב של שאר העולם ובעצם קצת מאחורי הגב של עצמי.
יש הרבה דברים אימפולסיביים שאין מצב שהייתי עושה לו הייתי חושבת שמישהו מביט בי.
רגעים שבהם אני נראית כמו חיה או רגעים שבהם אני פועלת נגד ההצהרות הכי ברורות שלי.
למשל, אם בן הזוג היה בבית אני מניחה שהייתי טועמת מקערת הפסטה אבל שהייתי מסיימת את יחסי עם המחבת בכמה מזלגות במקום בקערה מלאה.

מעניין שהילדים שלי לפעמים מתפקדים כמו העין הזרה שמתבוננת ולפעמים אני מתעלמת מהם. חוסר עקביות שכזה.
לפעמים אכפת לי מאוד שהם רואים אותי במצב כזה נמוך וזה מונע את ההתנהגות שלי.
לפעמים אני פשוט מצפצפת ועושה מולם משהו שהוא ההפך המוחלט מדוגמה אישית ראויה.

יש בי קול שאומר שהילדים שלי יודעים את כל האמת עליי במילא ושגם דברים שאני תמיד עושה הרחק מעיניהם הם יודעים שאני עושה.
פשוט כי הם ילדים והם חיות קטנות עם חושים מחודדים אז הם יודעים.
ומכאן שגם כאשר אני מנסה לרמות אותם ולמנוע התנהגות מולם זה חסר סיכוי וחסר טעם.
אז לפעמים זה מוביל אותי בנקודות מסוימות להשתפר ולהיות טובה יותר מתוך הנחה שהם יודעים ולפעמים זה מביא אותי להרים ידיים דווקא מולם כי הם יודעים.

יצא לי סמטוחה. בערך כמו שאני מרגישה. אין דבר.

שלום לכולן/ם.
אני מתחילה להיות טיבעונאי, ואני צריך עזרה קלה.
יש לי מלא שאלות.
כמו, מה זה שייק ירוק?
איך מכינים אותו?
אני ניסיתי לעשות הנבטה, של עדשים, חומוס, וזה לא הלך,
איך עושים הנבטה?
איך נראה תפריט יומי ממוצע?
איך מכינים תבשילים כמו עוגות/
פשטידות/פיצות?
מאיפה משיגים את החומרים במידה ואין אותם באזור? (קיבוץ)
כמה זמן לקח להסתגל לתפריט (כמובן שזה אינדווידואלי) אבל בממוצע?
ואם יהיה לי עוד שאלות, אמשיך.
נראה לי שזהו להפעם.
תודה.

טבעונאי יקר, קודם כל, אם אתה הולך בדרך חדשה אז שיהיה לך בהצלחה!
בבלוג הזה אני בעיקר עוסקת בתזונה חיונית שהיא די שונה מתזונה טבעונאית.
המשמעות העיקרית עבורך היא שלצערי אין לי מושג איך מכינים את מרבית ששאלת עליהם פשוט כי זה מסובך לי מדי אז אני נמנעת מזה.
משתדלת לאכול דברים שאינם דורשים כל הכנה, כלומר, ירקות, פירות, אגוזים ועלים בצורתם המקורית או מקסימום בסלט.
בשבילי זה עובד מעולה.
אם אתה בכל זאת מעוניין במידע ששאלת אודותיו אני ממליצה על אתרים ייעודיים
או לחפש ברחבי האתר את המילה טבעונאי ולראות מה יצא לך.
בתאבון.

טוב... חיכיתי קצת שיתמשך לו היום לפני שאני כותבת את זה כדי להימנע מהחלשה נוספת של רוחי.
הנה איך שנגמר הערב אתמול.
כמה דקות אחרי שסיימתי לכתוב כאן הרגשתי את מה שאני תמיד מרגישה אחרי ימים דפוקים - ששום דבר לא משנה.
הוצאתי מהפריזר פיתה, הפשרתי במיקרוגל (אם כבר שיא העליבות אז עד הסוף) ומילאתי בחומוס וטחינה ומלפפונים ואכלתי.
החלק הטוב - הפיתה היתה מחיטה מלאה משובחת, החומוס היה תוצרת בית מעולה וגם הטחינה והמלפפונים... בלאדי קטנים וטעימים.
בקנה המידה של רוב מכריי זו יופי של ארוחה. וחשוב מזה - בניגוד לרבו הפעמים, אכלתי בנחת ובביסים קטנים.
החלק הרע - אחרי שזה נגמר הלכתי למקפיא וחזרתי על כל הסיבוב. רק בסיבוב השני התחלתי להרגיש את האוכל ממלא אותי.
בסיבוב הראשון אכלתי בלי להרגיש.

קצת כמו בערב הטחינה הלכתי לישון עם בטן נפוחה ותחושה רעה מאוד.
ואמרח ואני מניקה גם הקטנה שלי הרגישה על הפנים והיה קשה לבוא אליה בטענות.

אבל... היום יום חדש. וטוב. ממש טוב. ממש ממש טוב.
כולו עלים ופירות ותחושה של שחרור.
נדדתי הרבה למקרר אבל בכל פעם חזרתי משם כמו מנצחת.
הדבר שמדהים אותי בכל פעם מחדש הוא שכאשר אני מנצחת אין לי בכלל תחושה של התגברות או ניצחון.
יש לי תחושת טבעיות.
התחושה שיש כשיודעים שעושים את הדבר הנכון ולכן אין בכלל ממה להתרגש.
אז ככה אני מרגישה היום. פשוט טוב.
ואני מחזיקה לעצמי אצבעות שזה יימשך גם עמוק לתוך הערב הפעם.

או קי. היום הזה הסתיים והוא היה נפלא.
אני מנסה לחשוב מה גרם לו להיות כזה. למה בעצם זה הצליח.
קודם כל הייתי עסוקה. וזה כנראה מתכון מנצח לעיסוק מופחת באוכל ולביקורים במטבח בהתאם לרעב ולצורך.
חוץ מזה היו פירות מאוד טובים בבית שעשו לי חשק.
לקחתי היום מאוד ברצינות את הלאכול לפי החשק.
בלי שום סלט. המון פירות וקצת ירקות כי נשארו חתוכים מהילדים.
ועוד משהו - בלי ארוחות מסודרות.
כל פעם שהתחשק לי קמתי לקחת משהו.
בלי המחויבות לארוחת צהריים וערב יש פחות עיסוק במה אוכלים ופחות עיסוק בהכנה.

אני חושבת שהכנה היא שורש כל רע אצלי.
למה? כי היא מכוונת לחשיבה על אוכל במקום פשוט ל... אכילה של מה שמוכן, שזה כמובן פירות וירקות זמינים.
בנוסף, כשמכינים יש נטייה לחשוב במושגים של "טעים" מה שמוביל לדברים טעימים.
מה שמוביל ל... כן, כן, לוכל.
פתאום מתגלות הפיתות והחומוס וכו'.
כשאין תכנון ואין הכנה נמנע מהמוח העיסוק באוכל ונשאר רק לאכול.
זו מסקנה טובה בשבילי.

משהו על זמינות, רצון וצורך -
יש בבית המון תפוחים מעולים עכשיו. וגם קלמנטינות.
מצאתי את עצמי אוכל המון היום משניהם.
לעומת זאת, הבננות היפות שלנו כמעט נגמרו ורציתי להשאיר גם לשאר בני הבית אז אכלתי פחות.
כשהתקרבתי לעמדת הפירות המרשימה שלנו מצאתי את עצמי רוצה את מה שיש.
זה גרם לי לחשוב על כך שהרצון של הראש והצורך של הגוף אינם מנותקים מהמלאי ומהזמינות של דברים מסוימים.
אני יכולה לחלום עד מחר על אננס אבל אין לי בבית. בהינתן שיש סיכוי קטן שאלך לקנות אחד סתם כך באמצע היום המוח שלי אוטומטית דוחה את הרצון/צורך הזה.

האם בעוד כמה חודשים, אחרי התכווננות רצינית, תהיה משמעות לרצונות והצרכים שלי מעבר למה שמוגבל על ידי הזמינות?

מחשבה כל כישלונות שנשמעת ביקורתית אבל היא איננה כזו -
שאלתי את עצמי למה אחרי היום ההוא שבו היה דיון סוער בבלוג הזה הצלחתי יפה כל כך ופתאום אחרי זה כשלתי לגמרי.
אני חושבת שזה בגלל שלרגע אחד היתה לי כאן תמיכה מאוד מאסיבית ונעימה ורגע אחרי זה היא נעלמה ומצאתי את עצמי מתמודדת לבד.
משהו בביחד הרים אותי מאוד גבוה והשינוי השאיר אותי בעמדה אחרת לגמרי.
אני שואבת כוח מהדיון ההוא שעדיין כתוב כאן אבל אני זוכרת כל הזמן שברגיל שלי אני לבד בעניין הזה.
זו ההתמודדות שלי עם עצמי ואני צריכה ללמוד ללכת בה בלי קביים.
ואני חושבת שמשהו בי ישמח לעשות את זה בכוחותיי שלי.
לילה טוב.

_החלק הרע - אחרי שזה נגמר הלכתי למקפיא וחזרתי על כל הסיבוב. רק בסיבוב השני התחלתי להרגיש את האוכל ממלא אותי.
בסיבוב הראשון אכלתי בלי להרגיש._

קראתי את זה שוב והבנתי משהו חשוב. כשאני אוכלת "לוכל" יש לי ציפייה כלשהי. אני מצפה לתחושת שובע מסוג מסוים. מצפה שיהיה לי מאוד טעים. מצפה שיהיה לי מנחם.
כשאני אוכלת מזון חיוני אין לי שום ציפייה. הציפייה היחידה שלי היא שכאשר אחליט שסיימתי אהיה באמת שבעה.
אני מרגישה הרבה יותר בנוח כאשר האוכל הוא פשוט אוכל ואין לו כל קשר לדברים אחרים לבד מתחושת שובע נעימה.
הייתי רוצה לנתק את הרגשות שלי מהאוכל. מה עניין אוכל לרגשות בכלל?
רגשות הם רגשות ואוכל הוא אוכל. נשמע לי הרבה יותר בריא ככה ולעת עתה מרגיש מאוד נכון.

_{במאמר מוסגר - רק רציתי לציין שאוכל זה אוכל, ומזון זה מזון. לא מתחברת לביטוי "לוכל" כי אם אוכלים את זה, זה אמנם אוכל, זה לא "לא אוכל".מה שכן, זה לא מזון. (כן, לא, לא לא, כן.) גם את וגם בשמת ממילא אומרות "לוכל" לעומת מזון או אפילו מזון חיוני, ולא "לוכל" לעומת אוכל. לכן, אני חשה, אין בביטוי הזה צורך. אוכל כולל גם מזון, אז אפשר "אוכל לא מזין". חוץ מזה, "לוכל" זה רק שמיעתי, אין בו את ה"א" שבלא. בקיצור. לא מתה על זה. קוראת בעניין.}

_נדדתי הרבה למקרר אבל בכל פעם חזרתי משם כמו מנצחת.
הדבר שמדהים אותי בכל פעם מחדש הוא שכאשר אני מנצחת אין לי בכלל תחושה של התגברות או ניצחון.
יש לי תחושת טבעיות.
התחושה שיש כשיודעים שעושים את הדבר הנכון ולכן אין בכלל ממה להתרגש._

זה עוד משפט שכתבתי היום בלי לשים לב וממחיש את אותה הנקודה בדיוק. ניתוק אינטואיטיבי של הקשר בין רגש כמו תחושת ניצחון לבין אכילה.
אין טעם להגיד לי כשזה עובד ש"אני אלופה" או "כל הכבוד" כי הדברים הללו בכלל מנותקים.
ככל שאני אוכלת חיוני יותר כך ההקשר הזה הולך ומתנתק.

ואם זה נשמע כאילו התאהבתי לגמרי בצליל נפילת האסימון הזה אז נכון. אני חושבת שזו תובנה משו משו.

כלומר, אם אני שומעת פרגון כזה והוא מרגש אותי - סימן שאני עוד לא שם

_ואם זה נשמע כאילו התאהבתי לגמרי בצליל נפילת האסימון הזה אז נכון. אני חושבת שזו תובנה משו משו.

כלומר, אם אני שומעת פרגון כזה והוא מרגש אותי - סימן שאני עוד לא שם._
מדוייק להפליא בעיניי!

הי ניצן. את כמובן צודקת. יצרתי את ה"לוכל" כצורך שלי לכתוב מילה אחת במקום להסביר לעצמי כל פעם למה אני מתכוונת.
בפרס המצאת השנה יזכה כנראה מישהו אחר

אם יש לך רעיון טוב יותר למילה אחת - כולי אוזן.

נ.ב - כל הפואנטה של החיבור היתה בהשמטה של ה"לא" שכרגע אינו רצוי במחוזותיי. מתישהו אני אחזיר אותו אבל בינתיים היעדרותו משרתת אותי היטב.

מדוייק להפליא בעיניי!
מזל שעוד מותר לי כן להתרגש מאיזשהו פירגון...

הלכתי היום כברת דרך משמעותית. טרם עמדתי על הסיבות אבל הלכתי אותה.
ואני עייפה אך מרוצה.
אני מרגישה שמשהו בי הבריא קצת היום.

גם את וגם בשמת ממילא אומרות "לוכל"
אני רק מצטטת בדף הזה את גוגוס, ומשתמשת בו בהתייחסות לדבריה. זה לא מונח שאני משתמשת בו בשום מקום אחר.

גוגוס, תמיכתי נתונה לך לאורך כל הדרך, גם אם אני לא כותבת (-: אני איתך במאבקך לשיחרור מעול מצוות, לפטור מהצריך, להתענגות על עולם ההנאה הקולינארית המתאימה לך.
אבל לא כותבת אם אין לי משהו נורא בוער להוסיף (-:

זה לא מונח שאני משתמשת בו בשום מקום אחר
גם אני. הוא נולד לצרכי קצרנות כתיבה בלבד.
דווקא במזון חיוני אני שוקלת כן להשתמש אם זה יתאים. משהו בו נעים לי.
חי כזה...

בשמת, אני יודעת. ומודה מאוד. באמת שנוכחותך היתה לי חשובה מאין כמותה.
כתבתי את הדברים בעיקר כדי לסמן לעצמי שזה תהליך אישי ושאני צריכה לחפש תשובות וכוח בתוך עצמי גם כאשר אני מוקפת בהרבה חוכמה והרבה אהבה.
זה נכון גם מחוץ לבאופן, בעולם הרגיל.
אני מוקפת בהרבה דברים טובים בחיים שלי אבל בשביל לצעוד את הדרך הזו אני זקוקה למשהו פנימי מאוד חזק.
וזה שריר אני שצריכה לעבוד עליו כדי שזה יקרה.

בשביל לצעוד את הדרך הזו אני זקוקה למשהו פנימי מאוד חזק
מעניין. זה משהו שאני בדיוק עובדת עליו. אני לומדת לפתח את המשהו הפנימי המאוד חזק - התחלתי בזה קודם כל כדי שלא אפול מכל רוח רעה שנושבת עלי. אני נשבעת לך שאני עונדת קמע (ככה אפשר לקרוא לזה, LOL) נגד אנרגיות שליליות, וכרגע הוספתי לו משהו אחר, שעובד לחזק את המשהו הפנימי המאוד חזק שיש לי בפנים.
או, במלים פחות מעורפלות: אני לומדת איך לעבוד עם הלב שלי ככה שאני אתן לו להחזיק אותי בכל העוצמה שלו, אני לומדת איך להפסיק להתנגד לעצמי ולאישיות האמיתית שלי, ואני לומדת איך להגן על עצמי מאנרגיות שליליות שבאות מבחוץ.
מצד אחד - לדאוג שהלב יהיה עטוף ומוגן ולא חשוף לתקיפה.
מצד שני - לדאוג שהלב יהיה חזק כי נותנים לו לצעוד בדרך שלו.
כמו ילד בחינוך ביתי, העוצמה באה מעצם העובדה שאנחנו לא מפריעים לילד. הוא לומד לבד, הוא גדל מצויין, רק לא להפריע.

גם את צריכה ללמוד את הדרך, לחזק את הקול שיודע מה טוב לך, מה מתאים לך, מה הדרך האישית המיוחדת שמתאימה לך - ולסלק את הקולות שמתנגדים בכל צורה, כולל את ההתנגדות הפנימית, שמתבטאת בהחלת כל מיני תקנות, כללים ועונשים עלייך.

לומדת, כמובן = עדיין בתהליך למידה, עוד יש לי הרבה מה ללמוד (-:

אני נשבעת לך שאני עונדת קמע
גם אני, אבל קצת שונה. יש לי תכשיטים מיוחדים. כל אחד מהם מזכיר לי דברים שאני רוצה לזכור וכולם מהווים מקור של כוח.
זכרונות של דברים טובים ומעצימים. זה סוג של קמע.
הרי מהו קמע אם לא תזכורת למה שחשוב, או היה חשוב, שבגללו בכלל חיפשנו קמע שכזה?
מאוד מתחברת לדברים שלך וגם עושה מעשים קטנים כדי שזה יצליח.
למשל, בן הזוג האוהב והתומך התרעם על כך שאין יותר ארוחות ערב משותפות בגלל ההרגל החדש לאכול בשעות מוקדמות.
ברגיל שלי הייתי אומרת לו שהוא צודק וחוזרת למשל לאכול סלט בשעות המאוחרות יותר כדי לארח לחברה.
במקום זה הסברתי מה נחוץ לי והבטחתי לשבת איתו מתי שהוא רוצה לאכול וגם להכין איתו ביחד את ארוחת הערב שלו.
זה דבר קטן אבל משמעותי בשבילי.

מאחלת לך הצלחה רבה בדרך שלך. זו דרך אינסופית ומאוד מתגמלת בעיניי.

עוד מילה על צרכים ורצונות מול זמינות -
כל מה שכתבתי בנוגע למגוון המצוי בבית של פירות נוגע גם לאוכל מוכן.
למשל, אם נשאר לי שייק ירוק מהבוקר והוא עומד לו במקרר ומצפה לי - סביר שזה מה שאשתה בצהריים. עם או בלי קשר לרצון או לצורך שלי.
היותו מוכן מייתר את השלב שבו אני בכלל בודקת מה מתחשק לי.
היתרון הוא שאני צורכת משהו מזין וטעים שכבר מוכן.
החיסרון הוא אי העמידה על הצורך של הגוף.

פרידה מהרגלים קטנים ונוסטלגיים -
כשהייתי ילדה והביאו לחם טרי הביתה כולם רצו את הקצה, את הנשיקה. כמעט תמיד אמא שלי זכתה בה. זו היתה דרכנו הצנועה להודות לה על שנים של בישול שנעשה באהבה אבל בלי הנאה אמיתית.
דרך יפה לומר תודה.
לנשיקה של הלחם יש בשבילי ערך מיוחד. היא מזכירה לי את אמא שלי, ומתיקות, ונימוס של ילדים ודברים טובים.
היום אני אמא. וכבר שנים שאני מכינה בעצמי את הלחם למשפחה. ואף אחד לא נלחם איתי על הנשיקה. אם אני רוצה אותה היא שלי בלי בעיה.
ונהיה ההרגל הזה - להוציא את הלחם מהתנור, לתת לו להתקרר רק טיפה ובטח פחות ממה שרצוי, להוריד את הנשיקה ו.....
פעם הייתי מורחת אותה בגבינה. כשהלכה הגבינה מרחתי אותה בחמאה. כשהלכה החמאה מרחתי אותה בטחינה או חומוס.
כשהלכו גם שני אלה מרחתי בטחינה גולמית. בסוף הלכתי על שמן זית עם מעט מלח.
אין זה משנה מה מורחים על אוצר כזה. הוא יהיה טעים בכל מקרה ואפילו ממיס קצת את הפה בחומו ואת הלב בזיכרון החום ההוא של פעם.
והיום... אין. אין חום ואין עונג ואין גבינה או חמאה. יש שינוי. יש רוח אחרת. והמחסור פוער את פיו מדי פעם, תרתי משמע.
אז היום הכנתי לחם נהדר. השארתי אותו להתקרר הרבה זמן ואחר כך לקחתי בידי את סכין הלחם הגדול.
פרסתי את הנשיקה, התבוננתי בה וחשבתי לעצמי שאני קצת מתגעגעת. אמרתי לה: אל תדאגי, נשאר לך עוד זמן, מישהו עם פה קטן יותר יטרוף אותך.
חייכתי והמשכתי לפרוס.

וחשבתי לעצמי שעם הכבוד למה שאני עושה, יש דקירות קטנות כאלה שתמיד ידקרו לי.
אולי פעם הן רק תעלנה בי חיוך כי הן תהיינה סוג של מזכרת למישהי שהייתי פעם.

עוד יום נגמר לו טוב. לבד מחופן של פופקורן הכל היה חיוני להפליא.
החלק הטוב - החופן נאכל מתוך מודעות ושליטה בניגוד לאימפולסיביות מבאסת.

איזה קטע. עשיתי חיפוש בגוגל והגעתי למקום שבו כתוב ש"רשק" זה רסק עם חשק וכו'.
נכון שכבר הסבירו לי בעבר אבל פתאום זה הכה בי. הבנתי למה אני נרתעת מהמילון הטבעונאי.
כי הוא מנסה לחבר מין עם שאינו מינו - אוכל עם דברים אחרים כמו סקס או עונג מיני או איזו חוויה שהיא מעבר להיותו של האוכל מזון.
אחרי מה שכתבתי בנוגע לניתוק הרצוי בעיניי בין רגשות לאוכל אני הולכת הלאה ומבינה שכל החיבורים האלה בין אוכל לעולמות מושגיים אחרים פשוט מעורר בי הרמת גבה.
מה עניין שמיטה להר סיני?
אני חושבת למשל על הקשר שבין מין לאוכל ושמה לב שזה משהו שמגיע אלי ממקומות אחרים.
אולי מדברים שראיתי בקולנוע או קראתי בספרים. איזו מין התענגות חושית מאוכל.
זה נראה מאוד יפה כשאחרים מציגים את זה אבל אצלי בפנים החיבור הזה, אפעס, נתקל בסוג של זיוף.
כל ליקוקי התותים המפתים באשר הם נראים לי תמוהים מאוד.
והעולם הטבעונאי העכשווי הוא מאוד כזה, מחבר את השניים.
ומעבר למוזרות החיבור יש בזה גם סוג של זילות, איזה ניסיון נואש למשוך מצטרפים חדשים על ידי ירידה למכנה משותף קצת נמוך.

כתבתי את זה ואני מרגישה שעשיתי קאט, חתכתי במספריים את החיבור שלי לעולם הטבעונאי ואני יוצאת לדרך חדשה. משלי.
מישהו יכול להסביר לי איך משנים שם של דף?

הבנתי למה אני נרתעת מהמילון הטבעונאי.
אני איתך.
לא יכולה לשאת את הטרמינולוגיה של אופק. היא עילגת, פרסומאית, לא קשורה לעברית ויוצרת ערבובים והלחמים שלא ממין העניין.
הטרמינולוגיה הזאת היא לא העולם של התזונה החיה

היו פה דיונים ארוכים על שם התזונה של האוכל החי: אוכל חי, אוכל גולמי (בהיצמדות למקור האנגלי raw) אוכל חיוני וכיוצא בזה.

מישהו יכול להסביר לי איך משנים שם של דף?
שינוי שם דף
\

אה, כן. אני יודעת על אי אילו אנשים שאכלו חי וחיוני (עם צמחונות, בלי צמחונות, עם טבעונות, בלי טבעונות) הרבה לפני ההייפ הנוכחי שנעשה בבאופן, ושירות הדוב שנעשה לנושא הזה עם הצמדת המושג "טבעונאות" למזון חי וחיוני מי יודע כמה זמן יקח עד שיתוקן... באופן אישי, אני יכולה לומר בשמחה שאני אחראית על להוריד לא מעט אנשים מעץ הצמחונות-למטרות-בריאות המופרך בעליל.
אני מקווה שאני משפיעה גם על הגמישות של אנשים במפגשם עם אוכל חי בכל מיני וריאציות, לאו דווקא הטבעונית המיובשת.

ממ תודה. תיכף אגש להתעסק עם זה. האם המשמעות של שינוי שם היא שהשם הנוכחי לא יהיה קיים יותר? זו ההעדפה שלי. יש דרך לעשות זאת.

אני יודעת שהיו דיונים ארוכים בנושא השם "טבעונאות" אבל נמנעתי מכניסה אליהם.
ובכל מקרה, יותר כיף לגלות לבד ולבחור לבד.
מזכיר לי קטע יפה שנתקלתי בו פעם אצל מילן קונדרה שבו הוא מסביר למה משהו יכול להיות מקורי גם אם אחרים חשבו עליו או אפילו כתבו עליו.
כשאני מגיעה בעצמי לתובנה שברור לי שאחרים חשבו עליה לפניי אני נזכרת בו.

_אני יכולה לומר בשמחה שאני אחראית על להוריד לא מעט אנשים מעץ הצמחונות-למטרות-בריאות המופרך בעליל.
אני מקווה שאני משפיעה גם על הגמישות של אנשים במפגשם עם אוכל חי בכל מיני וריאציות, לאו דווקא הטבעונית המיובשת._

ניצן, אני חושבת שהמחשבה הזו באה לאנשים בגלל שאכילת בשר נתפשת כדבר יומיומי. אנשים מתקשים לדמיין את עצמם אוכלים בשר רק פעם בכמה שבועות. ואכילת בשר חי... זה בכלל נשמע הזוי.
למה התכוונת כשכתבת "טבעונית מיובשת"? לכל מוצרי הסויה למיניהם?

אישית, אני אשמח לחזור ולאכול בשר משובח בעוד כמה זמן. אני חושבת שזה יהיה כזה מאמץ למצוא בשר שיספק את הדרישות שלי עד שממילא יהיה קשה לאכול מזה יותר מדי.
אי לכך, הפיתוי שבנפילה למלכודת ה"בשר כל יום" יהיה קטן מאוד עד אפסי.
אני חושבת שזה די ברור ממבנה כל המערכות שלנו שאנחנו אמורים לאכול בשר. השאלה היא רק באיזו איכות ובאיזו מידת עשייה (אוח, כמה אני אוהבת טרטרים למיניהם...)

אי לכך, הפיתוי שבנפילה למלכודת ה"בשר כל יום" יהיה קטן מאוד עד אפסי.
בשר לא ממכר. רק מספק וממלא. עובדה שלהפסיק לאכול בשר זה קל. תוקעים עוד פחמימות ומסתדרים. פח היקוש זה להגמל מהתמכרויות לעמילנים, לגלוטן, לסוכרים לא בצורתם הטבעית, החיה והמזינה. טרטרים למיניהם, מבשר אורגני טרי, זו ברכה. אין תכשיר או תוסף שיכול להתעלות עליה.

נכון שכבר הסבירו לי בעבר אבל פתאום זה הכה בי. הבנתי למה אני נרתעת מהמילון הטבעונאי.
וואו. וואו וואו. לא חשבתי על זה. על כמה צביעות יש בזה שמישהי "טבעונאית" אומרת לי שהיא מרחמת על אנשים שאוכל בשבילם זה יותר ממזון, אבל אח"כ מתפעמת לי שעה על כמה השייק שלה חושני... וד"א, אני מעולם לא סבלתי את זה שקוראים לשייק "רסק". זה עושה לי קונוטציות של בית אבות. תודה על התובנה!

טוב, חוזרת לבלבל לכן במוח, באישור האקדמיה-

אז אתמול, בקורס מוטיבציה, בדיוק עסקנו באיזו תיאוריה (TMT) שמדברת על איך מה שמניע אנשים הוא הפחד ממוות. אנשים בריאים וסתגלנים מתחברים לתרבות כלשהי, שנותנת להם משמעות, ובאופן הזה הופכת אותם גם לנצחיים- כי התרבות תוסיף לחיות אחריהם. אנשים בריאים פחות, המכונים בפסיכולוגיה נוירוטים, מתקשים לעשות את זה ולכן דברים "חייתיים" כמו לאכול, כמו הפיזיות של סקס, מזכירים להם את המוות וגורמים להם לחרדה. אנשים כאלה ירגישו הרבה יותר טוב אם הסקס יהיה עטוף ברומנטיקה ואם האוכל יאכל בסכין ומזלג. אבל אלה לא רק נוירוטים, לאנשים קשה עם הגוף, עם הצרכים של הגוף וההפרשות שלו. ונראה שכמו שסקס עלול להיות מקושר למוות, גם אוכל מזכיר לנו שאנחנו רק בני חלוף.

לדעתי אי אפשר ולא צריך לנתק אוכל מאיזה שלם, ולהתייחס אליו כהזנה בלבד. באוכל יש מרכיב פסיכולוגי גדול, נרצה או לא נרצה, נדחיק או לא נדחיק. נדמה לי שאף אחת לא הייתה בוחרת לקבל קפסולה שעונה על כל צרכיה הפיזיולוגים, ולהמנע מהצורך באכילה. השאלה כמה בריאות או בלגן רגשי אנחנו דוחפות לאוכל שלנו היא שאלה ראויה בפני עצמה, אבל שוב, לדעתי, אי אפשר לנתק לרגע את האוכל מההקשר הרגשי.

אני מזדהה באופן אישי עם זה שכל השיח החישקוקי קצת מדכא לי את התאבון. אם בא לי על זה, אני אוכלת את זה בתאווה, אם לא בא לי על זה, להשוות את זה לוגינה לא יעזור לי לרצות לאכול את זה

מצד שני, אני לא מזדהה עם הרצון לנתק אוכל מרגש. אבל מקשיבה בעניין לתהליך. ד"א, תהליכים יכולים גם להיות כאלה שבהם משתכנעים שמשהו שחשבנו הוא דווקא לא נכון

מהם ראשי התיבות ד"א?

אני חושבת שתובנה קיצונית היא תחילתו של תהליך. כלומר, אם יש תהליך ולא רק נפילה של אסימון רגע לפני שעוברים הלאה אז הקיצוניות תצטרך להתעדן איפשהו. החיים פשוט מורכבים מדי בשביל קיצוניות אמיתית.

אי לכך, מנסה לדייק את עצמי אחרי שקראתי אתכן - ממה בעצם אני בורחת? ממה אני רוצה להתנתק?
אולי קודם כל מרגשות שמקושרים לאוכל אבל אני מרגישה שהם אינם שלי. יכול להיות שבתום ניקוי האורוות יסתבר שיש שם רגשות שהם שלי והם מחוברים לאוכל. כרגע אני מרגישה שמה שיש לי הוא מושאל ממקומות אחרים (אוכל וסקס) או שהוא צמח להיות חלק ממני בתהליך שאני רואה אותו כפגום ומעדיפה להתנער ממנו (למשל החיבור בין אוכל ונחמה).
אני מביטה בכל העניין קצת כמו שאני מתבוננת בניסיון להיות מאוד קיצונית בתזונה שלי כרגע.
כלומר, זה צעד ראשון בדרך לדחיית מה שאינו שלי אבל רק כדי לגלות מה שלי או מה יכול להיות שלי כיוון שאני בוחרת בו בתהליך בריא.
תחושתי האישית היא שכל עוד אני "מערבבת", כלשונה של בשמת, הדברים יקחו הרבה יותר זמן ממה שיש לי סבלנות או שהם יסתיימו במשהו שגם הוא קצת מעורבב, במקום בידיעה אמיתית מה שלי ומה מושאל.

אגב, אני אוהבת את השימוש האינטואיטיבי שיצא לי במילה "מושאל". המילה הזו קרובה ל"שלי" אבל היא קודם כל משהו שעומד בסטטוס של "צריך להחזיר".

מהם ראשי התיבות ד"א?
דרך אגב

יעל, אפשר להסתקרן ולשאול מה את לומדת?
ותודה על ביאור ראשי התיבות.

גוגוס, רציתי רק לומר שקשה לי עם הדף הזה. לפעמים אני קורא בו משהו שמעורר בי רצון להגיב, אבל אני פשוט לא מסוגל לעקוב אחרי הכל - יש פה כל כך הרבה מלל! כך כך הרבה מילים חדשות כל יום! אני לא מצליח לעבד כל כך הרבה טקסט ולהישאר שפוי. יש לי קיבולת טקסט נמוכה.

מרגש אותי לראות שיש לך פה תומכות, שעוקבות וקוראות ועוזרות

כמה צביעות יש בזה שמישהי "טבעונאית" אומרת לי שהיא מרחמת על אנשים שאוכל בשבילם זה יותר ממזון, אבל אח"כ מתפעמת לי שעה על כמה השייק שלה חושני... וד"א, אני מעולם לא סבלתי את זה שקוראים לשייק "רסק". זה עושה לי קונוטציות של בית אבות. תודה על התובנה!

ברוב המקרים בהם אני נתקלת ברחמים המחשבה האוטומטית שלי היא שהמרחם מרחם, או אמור לרחם, בעצם על עצמו.
זו תחושה שאני ממש נרתעת ממנה. כשהיא תוקפת אותי אני מייד מרגישה צורך לנער את עצמי.
אני יודעת שכיוונת קצת יותר קרוב מזה אבל התחשק לי להגיד אז הוצאתי. עשית לי רצף אסוציאטיבי על עצמי.

וחוץ מזה, אני איתך לגבי הרסק. זו מילה ממש מכוערת. יש לה צליל כזה מבאס. ו"רשק" עוד יותר ממנה. ממש שוברת שיניים.
כמה חושניות יכולה להיות במילה כזו?

אורי, אתה ברוך בבואך, בין אם אתה בוחר להשאיר אחריך שובל ובין אם בקריאה שקטה.

ניצן, אני מהרהרת בדברים שלך ובפרט ברעיון של אכילה בתאווה.
אני חושבת שאכילה בתאווה אינה מייצגת בהכרח חיבור בין אכילה לרגש.
להפך אפילו, אני מדמיינת משהו קצת חייתי כזה, מאוד בסיסי, שמדלג על מרכז הרגש.
אני חושבת לעצמי שגם לי יש אכילת תאווה. זו האכילה למשל של פיצה לפני שמגיעה התחושה של השובע,
כשאני פשוט נהנית ממשהו שאני מאוד אוהבת ומאוד רוצה.
אין לי תחושה כזו כרגע בנוגע לשום מזון אחר.
אני נהנית מאוד מחלק מהדברים שאני אוכלת אבל אף אחד מהם לא מתקרב אפילו למה שהגופנפש שלי מרגיש מול לוכל רציני.
אולי זה יגיע פעם אבל תחושת הבטן שלי היא שמזון חיוני פשוט אמור להיאכל בצורה אחרת.

ועוד מילה לגבי הבשר.
תודה על הדברים שכתבת.
לי דווקא היה קשה להיגמל מבשר אבל יכול מאוד להיות שזה בגלל הדרך שבה אכלתי אותו והדברים שליוו אותו.
מעניין איך אני ארגיש עם זה בעוד כמה זמן ובצורה החיה שלו.

ממש חותמת על כל מלה של ממ.
חוץ מעניין שינוי שם הדף:
האם את מוכנה לשקול שנית את שם הדף החדש? אני איתך גם ברצון להחליף את המלה "טבעונאות" במשהו אחר, אבל השם שבחרת אינו מבטא דבר ממה שקורה כאן. חבל. עדיף לבחור שם דף שמעיד על תוכנו. ועדיף לא ארוך כי זה מקשה בפתיחת הדף.
אבל זו כמובן רק דעתי, ככה כקוראת אדוקה של הדף (-:

(ו-ש י ר י הפילה לי את האסימון למה אני לא סובלת שאומרים "רסק ירוק". זה לא רסק בכלל!).

המממ... בשמת, יש לך רעיון בראש?
חיפשתי משהו שמחובר אלי, שארגיש בבית.
אני אשקול שוב.
ובינתיים, אם למישהי יש רעיון מעניין, כולי אוזן.

אולי "בלוג שנת הבשורה שלי"?
הכל התחיל מהבשורה על הציסטה ואני מקווה שגם ייגמר בבשורה חדשה וטובה יותר.
וזה מתכתב היטב גם עם "שנת הבשרים שלי" כך שהפתיח שלי עוד יהיה רלבנטי איכשהו.

מתחבר לדברים שנאמרו כאן לגבי השם טבעונאות - הוא מעניין, אבל לדעתי מבלבל, הן בכתב והן בעל פה. אני אישית מעדיף את המושג "מזון חי", אבל זה רק אני. בכל מקרה - השם הוא חשוב, אבל לי יותר חשוב התוכן שמאחוריו.
ובהקשר זה, אני חושב באוכל הוא בהחלט דבר חושני. אם נסתכל על מקור המילה חושני, הרי שהוא בא מהמילה חוש, ואוכל הוא דבר שמפעיל את החושים בצורה מופלאה - הריח, המראה, הטעם, בתרבויות מסוימות גם המישוש. ואוכל טוב הוא בהחלט "תענוג לחושים". אפילו אוכל טבעוני

.אני יכול העיד שאפילו שייק (או רסק) ירוק, כאשר הם עשויים כמו שצריך מעבירים חוויה חושנית, חוויה של הנאה בגוף.
אם נהיה מדעיים במידה מסויימת, הרי שאפילו יש מחקרים שסקס ושוקולד משחררים את אותם הורמונים (סרוטונין). כלומר לא צריכים להדחיק את הצד החושני של אוכל, כמו שגם לא חייבים לנסות "למכור" אוכל כלשהו בעזרת סקס
והעיקר שיהיה בתאבון...

וואו, איזה דיון מענין התפתח פה.
גוגוס וכולם תודה.
גוגוס, אני אנצל את ההזדמנות להודות לך על קיומו של הדף שנותן לי השראה ומחזק אותי בתהליך שלי, אני אמנם בשלבים יותר התחלתיים ומכוונת למקומות קצת אחרים, אבל גם אם התוכן שונה, הרבה פעמים התובנות אותן תובנות.
לדוגמא, כל הענין של לאכול לפי החשק, היה ממש פריצת דרך בשבילי, אצלי (באופן הפוך למה שתיארת, גוגוס) אני צריכה ללמוד לאפשר לעצמי לאכול את אותו סלט עגבניות מלפפונים אבוקדו שלי כמה שאני רוצה, גם אם זה בעצם הדבר היחיד שאני אוכלת במשך יום שלם, בלי לחשוב שאם אני לא אוכלת פירות אני מפספסת משהו. בכלל, הייתי צריכה לעבוד קשה (כלומר ממש להקשיב לעצמי) כדי להבין שהרצון שלי לאכול פירות הוא בכלל לא רצון אלא שכנוע עצמי רציני, נורא רציתי להיות מהאנשים האלה שכל כך אוהבים פירות ויכולים לחיות על זה... אז שכנעתי את עצמי. התובנה היתה שכמעט אף פעם לא בא לי פירות (חוץ מתפוזים) ותמיד (כמעט) בא לי סלט (ותמיד תמיד בא לי אבוקדו וקולורבי וזיתים).
איזה שחרור זה היה.
עוד מתלבטת בענין הטחינה.

לדעתי אי אפשר ולא צריך לנתק אוכל מאיזה שלם, ולהתייחס אליו כהזנה בלבד. באוכל יש מרכיב פסיכולוגי גדול
אני מסכימה. אבל נראה לי שכל חברה וכל תרבות מלבישה על האוכל את הקונוטציות הפסיכולוגיות שלה.
בתרבות שלנו קישרו את זה (בין היתר) לחושניות וסקס כי אוכל קשור לסיפוק צרכים ולפעמים לתאווה. ובכלל כי אוהבים לקשר דברים לסקס.
יכול להיות שבתרבויות אחרות ובתקופות אחרות היחס הפסיכולוגי לאוכל היה אחר (אני לא באמת יודעת, זו השערה).

מזכיר לי קטע יפה שנתקלתי בו פעם אצל מילן קונדרה שבו הוא מסביר למה משהו יכול להיות מקורי גם אם אחרים חשבו עליו או אפילו כתבו עליו.
את זוכרת במקרה איפה הוא הסביר את זה?
זה משהו שמעסיק אותי המון, הייתי שמחה לקרוא גדולים וחכמים ממני מסבירים את זה.

הממ. אני לא טובה בשמות דפים... אבל אם רוצים שזה יהיה גם במבנה מתאים לפתיח וגם עם רמז לנושא, חשבתי על כיוון כמו "בלוג שנת החיוניות שלי" (אלוזיה למזון חי), או "בלוג שנת הצמיחה שלי" (נו, נסיון עקום לקשר בשרים - צמחים - צמיחה...).

דני, תודה. אני מתחברת לדברים שלך.
תחושת הבטן הרגעית שלי אומרת שיש משהו שמפחיד אותי בחיבור הזה שבין אוכל לחושים.
משהו מרתיע ואינני יודעת מהו אבל זה מרגיש כמו משהו שצריך אולי להתגבר עליו (עכבה?).
אני אחשוב על זה.

הי גוונים , מאחלת לך הרבה הצלחה בדרך שלך.
באמת שכיף להשתחרר.
לגבי קונדרה, תודה ששלחת אותי לבדוק. טעיתי.
זה אצל אריך פרום, בספר המעולה (או כך לפחות חשבתי כשקראתי אותו לפני כמעט עשור)
The Fear of Freedom
את יודעת מה? עשית לי חשק לקרוא אותו שוב. אולי זה בדיוק הזמן המתאים.
תודה