הורות מודעת הדרך שלי

אנונימי

בספר "הורות מודעת" כתוב, שילד נולד שלם, עם כל כוחות הנפש שלו עימו. המגע היומיומי עם ההורים, כאשר מדובר בהורים סימביוטיים, יוצר אצל הילד פציעות. מה זה אומר? לילד יש אינסטינקט למצוא חן בעיני ההורים שלו, כדי לשרוד. וכאשר הוא רואה שדבר-מה באישיות שלו "מקפיץ" את ההורה (מה שמגיע מפציעות ילדות ישנות...) הוא מדחיק אותו. הוא מתעלם ממנו ומגיע למצב של שנאה כלפי הדבר.
מכיוון שיש לילד גם דחף של שלמות, הוא לא יכול להתעלם תמיד מהצד המודחק. ולכן הוא מתייחס אליו ביחס שלילי כלפי אחרים: הוא מוצא כביכול את התכונה המודחקת אצל אחרים, ושונא אותה אצלם.
איך נגלה מה התכונות המודחקות שלנו, ואיך נגאל אותן ונפתח אותן?
מכיוון שהתכונה המודחקת גורמת לנו לשנאה כלפי אחרים, נברר איפה אחרים "מקפיצים" אותנו. איפה אחרים מעוררים אצלנו רגשות קשים כולל שנאה (זה אגב קשה לי כי הדחקתי את השנאה- "אני לא שונאת אף אחד"....... רק את עצמי

)
אז מה גיליתי? שאני צוחקת בקרב ליבי ומזלזלת באנשים שנמצאים בתהליך למידה והתוצר להם לא מושלם (כמו אישה בשיעור התעמלות שזזה לא לפי הקצב או התנועות שלה לא מדויקות) . אין לי סבלנות לתהליך למידה ואני רוצה להגיע ישר לתוצאות. גם יש לי פחד מהתהליך, אני צריכה מיד לראות תוצאות ומפחדת להיכשל, לעצור באמצע.
למעשה אף פעם לא כיבדו את תהליך הלמידה שלי, רצו שאלמד מנסיונם של אחרים ולא נתנו לי להתנסות.
הבנתי גם שאני שונאת (בקרב ליבי- עוד משפט שאני מסייגת בו את רגשותיי כי קשה לי להודות ברגש השלילי הזה) אנשים שיש להם בטחון עצמי מפורז בעיניי- כאלה שלא כל כך יפים או לא כל כך מוצלחים ובכל זאת "מרשים לעצמם" להפגין בטחון עצמי, להתנסות בפני כולם במצבם הלא מושלם, ולא מפחדים מכשלון פומבי, מהשפלה וזלזול.
למעשה בילדותי לא היה לי מקום בו אני יכולה להביע את רגשותיי ללא חשש, תמיד חששתי שייעשה ניצול ציני ברגשותיי בהזדמנות אחרת, מה שקרה הרבה פעמים עד שלמדתי "לסתום את הפה" ולא, זה יחזור אלי כפול שמונה...
אני גם שונאת אנשים לא ממושמעים, כי למדתי שצריך להיות ממושמעת ולעשות בדיוק מה "שצריך" ואין בליבי רחמים כלפי אנשים ש"מזייפים" ו"עושים מה שבא להם". אולי גם לי בא לעשות מה שבא לי???

אני מרגישה כמו פרפר שמנסה להיפתח אבל כנפיו מצולקות. האם אצליח לעוף? אולי אבל אני מפחדת לנסות. מתביישת לקבל בזיונות בגלל הכנפים החבושות. אז אני מסתירה את כנפי ומראה כאילו הכל תמיד בסדר. "עסקים כרגיל".
הרבה אנרגיה מבוזבזת ככה, על ההסתרה וההדחקה, למרות שהתרגלתי להתנהג ככה, כאילו אין לי אני, כאילו אני מי שמצפים ממני להיות ואין לי עצמיות.

זהו. הגוש בגרון לא עוזב אותי אבל לפחות כתבתי מה שאני מרגישה....

אני גם מרגישה רעב אמיתי ומוחשי מאד לאהבה, לקבלה...

זהו, הגוש עולה, ומפלס הדמעות בשיטפון....

אני מקווה שיום יבוא ואספר יותר,
בינתיים להיום הוצאתי הרבה, הרבה מדי.

אספר על מה שעברתי בילדותי, על ההורות שלי, על תחושותיי ועל מחשבותיי..

אני יוצאת למסע של חיפוש, בניה וצמיחה.

המסע מתחיל מאבא שלי שנפטר ומלווה אותי כבר 7 חודשים
ממשיך בסדנת רייקי שמנערת ממני חסימות אנרגיה
דרך בעלי הקשוב
ודרכי, שרוצה כל כך לצמוח, לפרוח, להתנער מכל החסימות שלי, מכל החולשות והפחדים.
אני, שרוצה כל כך לאהוב בל תנאים, ולחיות כפי שראוי לי לחיות.
למעני, למען ילדיי, למען אבי שנפטר כי אני יודעת שזה המתנה הכי גדולה עבורו, לראות את ביתו מתקנת, ממתיקה את החיים המרים שהיו לו....
טוב, די שוב אני בוכה, ואני צריכה לעבוד
והכי חשוב, דרך ריבונו של עולם שנותן לי יד לאורך כל הדרך

כמו פרפר לאש אני חוזרת לדף....

אני מנסה ולא מצליחה למצוא את הקשר בין מה שכתוב כאן לבין הפרעת האכילה שיש לי. כן זה שמה, הפרעה.
ואו, איזה אומץ לקרוא לדברים בשמם
אני אוכלת לנחמה, להרגעה, לשמחה.
אני אוכלת מתוך רגשי אשמה ובושה.
אני אוכלת כדי להרגיש אהבה.
להרגיש אהובה
להרגיש מחובקת

כמו תינוקת רכה שאמה נושאת אותה בחיקה החמים והרך, מתחפרת בין זרועותיה ומרגישה את ליבה הנעים, האוהב

איכשהו זה קשור. איך? לא יודעת
איכשהו זה קשור ועוד אמצא את קצה החוט
שיוביל ויפתח את הדרך ללב, לאהבה האמיתית שאין בה צורך לאכול כדי למלא את ליבי
חמימות
קבלה
הסכמה

לתת לעצמי להיות יפה
להיות חזקה
להיות רכה
להיות קרובה
ולהיות רחוקה
להפיל את החומות והמגננות
הפנימיות
ולתת לעולם לגלות את עצמי
כמו שאני
כמו שאפילו אני לא יודעת מי אני

וכרגיל הדמעות מטשטשות את המסך
והאצבעות מקלידות מול לוח שקוף
מוצאות את הדרך היחידה בינתיים
לתת למילים לזרום מחוץ לגופי

@}
מסע מעצים.

תודה
@} גם לך

לפני כמה שבועות דיברתי עם בעלי על הצורך לשמור על הילדים מפני חברים לא רצויים.
ואז, לפתע, צפה ועלתה לי תמונה מהילדות, תמונה קשה שהדחקתי:
טוב, אפילו כאן קשה לי לכתוב בדיוק מה היה.
רק אומר ששני בני כיתתי דרשו ממני ל"הראות" להם. ואני התחמקתי שוב ושוב אך בסוף נכנעתי.
הייתי בת שמונה.
בשבוע שעבר ספרתי לאמא שלי את הזכרון הזה, כמובן רק בראשי תיבות וקיצורי דרך, והיא אמרה המומה: לא ידעתי על זה.
בטח אמא, שלא ידעת על זה. לא ידעת גם על עוד הרבה דברים אחרים שקרו לי באותה תקופה...
הייתי חושבת כמה נחמד היה ללכת את מאחורי הבית ולקטוף עגבניות רעילות ולאכול אותן.....היום אני יודעת שקוראים לזה "מחשבות אובדניות" אבל אז רק חשבתי שאולי ככה סוף סוף יתחילו לשים לב אלי...
כן, היה לי עולם פנימי מאד עשיר אבל לאף אחד לא היה חלק בו. פחדתי לשתף וגם אף אחד לא התעניין. כל היום חייתי בעולם שלי, היו לי בו פיות ושדונים ובובות ודובים, ורגשות אוהבים. קראו לי "רחפנית" חה חה חה

פעם היה לי חלום, הוא היה כל כך מפחיד שאני זוכרת אותו עד היום. ומבחינתי הוא המוטו של ילדותי.
בחלום, עמדתי בחדר ההורים שלי. ונשרפתי, בערה מסביבי אש. הורי נכנסו ויצאו מהחדר, והם לא שמו לב שאני נשרפת!!! ואני מנסה לקרוא לעזרה אבל קולי נחנק ואני שותקת, כל כך שותקת....

וגם עכשיו יש לי חלום מפחיד שחוזר מדי פעם, שאובד הקול שלי ואני זקוקה לעזרה אבל אף אחד לא שם לב ואני לא יכולה לבקש את העזרה הזו...

היום הלכתי בדרך לעבודה וחשבתי על כל זה ואמרתי לעצמי: אני כועסת על אמא שלי.
זה היה חידוש! אני כל כך רגילה שאסור לכעוס וצריך להתיחס יפה ולדון לכף זכות- ששכחתי מה זה לכעוס!
ופתאום אמרתי לעצמי: אני כועסת על אמא שלי וזה בסדר.

אני כועסת עליה שהיא לא ידעה להיות שם בשבילי, להקשיב לי בלי ביקורת.
היא ידעה לתת מעצמה, היא ידעה ללמד אותי כל מיני דברים, היא ידעה לספק אוכל ומחסה, אבל היא לא התעניינה במה שעובר עלי, נתנה לי יותר מדי חופש לעשות ככל העולה על רוחי ולא דאגה לי.
מוזר, תמיד חשבתי לעצמי: איזה מזל שאמא שלי לא דואגת לי. היא לא כמו האמהות הדאגניות האלו שלא נותנות לילד לזוז....
ועכשיו אני מגלה שאני כועסת עליה כי היא לא דאגה לי מספיק.

איזה הרגשה של שחרור ושמחה, לקבל את הרגשות שלי כמו שהם, כמו תייר שמתבונן בתמונה במוזיאון. בלי לשפוט, בלי לבקר או להתגונן.

פעם ראשונה אני מסיימת את ה"בלוג" שלי בלי דמעות...

בס"ד

איוונוב כותב בספר "עוצמת המחשבה" שהמחשבות הן כמו רוחות שנושבות ברחבי העולם, ומי שמטהר את המשכן של המחשבה אז מגיעה אליו מחשבה טובה.

איפה אני רואה את זה? באימגו ובשיטת המגרות של סילביה.

איך ייתכן שבשתי השיטות יש דמיון כל כך מדהים? שתי שיטות כל כך שונות, מגיעות ממקומות כל כך שונים , ממניעים כל כך שונים ומתרבויות אחרות לגמרי, ובכל זאת....

הנה נקודות הדמיון שמצאתי:

באימגו: מה שגורם לך תגובת יתר, מקפיץ את רגשותיך יותר ממה שהדבר נצרך מבחינה אובייקטיבית, הוא סימן לפצע אצלך. (ותוספת שלי: רפא את הפצע ואז תראה את הדבר שהקפיץ אותך במבט אובייקטיבי)

במגרות: העבודה היא רק אצלי- אם משהו מקפיץ אותי סימן שאני צריכה לעבוד על עצמי

שתי השיטות קוראות לאדם לטפל בעצמו לפני שהוא הולך "לתקן את העולם"

באימגו: כדי ללמוד מהו הדבר שאתה צריך לתקן, התבונן בילדיך. הם ישקפו לך אותו.

במגרות: כדי להתגבר על הכעס או כל מלאות שלילית אחרת, מלא את לבך בהתפעלות.

זה אמנם לא נשמע דומה אבל בפועל זה תהליך זהה לחלוטין של התפעלות מתהליך הלמידה של הילד שלך. התפעלות זאת עוזרת להמנע מכעס או ביקורת ויוצרת צמיחה אישית מתוך התפעלות והתבוננות.

באימגו: מה שאתה שונא אצל אחרים, שייך למעשה לאני המודחק שלך. למד לאהוב את האחר כמות שהוא ואז תוכל גם לאהוב את עצמך.

במגרות: המגרה משקפת את החשיבה שלי. מה שמפריע לי במגרה, למעשה מפריע לי אצל עצמי. אסדר את המגרה ואז גם החשיבה שלי תתוקן.

זהו בינתיים. שימו לב שהיום הכתיבה פחות עמוסה רגשית ויותר קלילה...
איכשהו הגוש בגרון מתחיל להתפוגג

תודה אמא לביאה

אני ניפעמת מהכנות שלך...תמשיכי לכתוב...

רק רציתי לשלוח לך ( () ) גדול....

מאחלת מסע מעצים ומחזק .....

<מזדהה עם חלק (רוב) הדברים שאת כותבת (שעברת ועוברת)>

(שלחתי חיבוק אבל לא יצא, אבל העיקר הכוונה.....)

תודה חמודות
אני מרגישה כמו נהר של מילים שיוצא מהלב שלי
כמו זרם מים חזק ששוטף את שולי הנחל ומנקה את העלים וכל מה שהצטבר
עוד ועוד מילים שמבטאות הרגשות שתמיד היו, ופתאום מוצאות להם דרך להיות מובעות, ולהישטף החוצה
אח זה כל כך טוב, הנה בא עוד אחד...

יום אחד, בשבת, ישבתי ליד אמא שלי והיא קראה לי ספר.
שמתי לב שהרגלים שלי ברוחב של הרגלים שלה, ובגלל שהיתה לנו שכנה שמנה, חשבתי שאני אהיה שמנה כמוה.
כאילו עשיתי איזה מדד פנימי: בגלל שיש לי בטן קטנה, ורגלי רחבות כשל אימי, אז אהיה שמנה כשאהיה גדולה.
מאז שנאתי את הגוף שלי וחשבתי שהוא שמן ואני צריכה לעשות הכל כדי להרזות קצת.

זה עצוב, אבל כשאני מסתכלת על תמונות שלי בתור ילדה אני חושבת: מה חשבתי לעצמי? למה עיניתי את עצמי במחשבות הרעות הללו? למה לא אהבתי את עצמי?
פתאום נזכרתי שהשבת ההיא בה נכנסה לי המחשבה על השומן, היתה אחרי הסיפור עם הבנים מהכיתה. איזה מסריחים הם! הם עוד העיזו לצחוק עלי ולספר לכולם מה שעשו לי... עשיתי כאילו לא שמעתי
אולי מאז התחלתי לשנוא את הגוף שלי, כי פתאום הוא לא היה רק שלי?
אולי זה כמו שאומרים תמיד על נפגעות אונס ששונאות את הגוף שלהן?
אמא'לה
הרגשתי כאילו שאין לי זכות קיום בגלל שאני שמנה. אין לי זכות לצחוק או לשוחח בקול או להשוויץ. רק לשבת שקטה שקטה ולעשות מה שאומרים לי.

אוף שוב הדמעות. די אני כבר לא נאבקת בהן.

האם אני עדיין שונאת את הגוף שלי?

ובכן, התשובה קצת מורכבת

מצד אחד עברתי תהליך מאד ארוך לפני החתונה. למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני- הייתי אומרת לעצמי שיש לי זכות קיום למרות שאני שמנה (כי אז הנבואות הגשימו את עצמן והייתי ממש שמנה). זה מאד עזר לי לקבל את הגוף שלי, והתוצאה הממשית היתה שרזיתי 20 קילו, ושהתחתנתי, עם כל המשמעויות של נישואין וזוגיות.
בנוסף, בכל אופן יש לי כבוד לגוף שלי שנשא בכבוד 3 הריונות, וילד שלוש פעמים בלידות מופלאות, והניק והעניק הרבה חיים ואהבה. ועודנו.
אבל עדיין בפנים יש מין צלקת של שנאה.
עדיין לפעמים אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי שהלואי שהייתי יפה יותר, רזה יותר, גמישה יותר
אפילו אם אני לא כל כך שמנה.
עדיין הרבה פעמים אני אוכלת כדי לשכוח, כדי לברוח ממי שאני, ממה שהגוף שלי
מעמיסה על הבטן יותר ממה שהיא זקוקה
מתעללת בה
לא אכפת לי ממנה
למה?
קצה החוט לא נמצא לי, כאילו אני סובבת סביב העניין ולא נוגעת בו

אולי כי הסיפור ההוא ניתק איזה קשר ביני לבין הגוף שלי. כאילו הוא לא שלי יותר. כאילו הוא יישות נפרדת מהעצמיות שלי.
ואני מפנה לו עורף כי הוא שייך למי שאילץ אותי להחשף בניגוד לרצוני.
כי הוא מזכיר לי את רגשי האשמה ואת הבושה
שאני מרגישה כי לא הייתי מספיק חזקה כדי לומר לא
כדי לבקש עזרה מהמבוגרים שסביבי
שלא היו לי זמינים
שלא היו לצידי
שלא ראו ולא שמעו

וזו לא פעם אחרונה שהם לא ראו ולא שמעו
הוריי

היה לנו חבר משפחה, שביקר בביתנו במשך שנתיים
הייתי אז בת 12
הוא אהב לחבק וללטף אותנו, את אחותי הגדולה ואותי
מכיוון שהכל היה בנחמדות אז לא התנגדנו
אבל גם ההורים שלנו לא

פעם אחת ביקשתי ממנו שיסביר לי קטע שלא הבנתי בספר
הוא התיישב לידי וחיבק אותי, וכפו סגרה על שדי הימני הקטן שרק התחיל לצמוח
אני מרגישה אותו כמו היום
חם וכל כך לא נעים
למה לא אמרתי לא?
ואיפה היו הוריי?
האם הם לא שמו לב?

לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה
ומחדרי הקטן שהיה עליית גג ראיתי את האורח יושב על מיטתו בסלון
ואז הוא עלה לחדרי
מהר נשכבתי במיטה שלא ידע שראיתי אותו
הוא עלה והיה לצידי
ואני רעדתי מפחד
הוא החל להרים את השמיכה, לאט לאט "שלא אתעורר"
זזתי כאילו מתוך שינה, שלא יצליח
הוא ניסה שוב ושוב
בכל פעם זזתי
בסוף התייאש וירד לסלון

אני יודעת שהוא היה בחור מסכן, רווק זקן. בסוף הוא התחתן והוא באמת איש נחמד
אבל אני כועסת עליו
עליו, ועל הוריי שלא ראו ולא שמעו
ומה הוא עשה בלילות אחרים שישנתי באמת?
אין לי מושג
ואני לא בטוחה שאני רוצה לדעת

טוב זהו להפעם
מצאתי את קצה החוט

מפלס הדמעות כבר מצריך אינסטלטור קבוע
אבל מאז שאני קטנה אני יודעת, שכשאני נוגעת בנפש פנימה, במקום אמיתי וכואב- הדמעות ישר מגיעות

שאלתי האם אני שונאת את הגוף שלי
והתשובה באמת מורכבת
אני זקוקה כל הזמן למשוב מהסביבה
שיגידו לי שאני טובה, יפה, חכמה
אם לא אומרים לי אני שוכחת
אני אוהבת להיות במקומות מוגנים, כמו סוף הכיתה, או מאחורי כולם או בשקט בחור שלי
העיקר לא להיות באור הזרקורים
נראה לי שרק בטעות נבראתי גבוהה
כי אני רק מחפשת איך להתחבא ובאיזה קן או מחבוא להסתתר
בעלי אומר שאני "לא מחזיקה מעצמי" ובעיניו זו מעלה
טוב הוא מעריץ אותי אז הוא לא אובייקטיבי
הוא גם לא מבין לאיזה עומקים שלי חוסר בטחון עצמי אני מגיעה

החוסר הזה גם גורם לי להרגיש על הגובה לפעמים
אבל לא מסיבות טובות
כשאני רואה משהו עוד יותר מסכן או לא יוצלח ממני, או כשאני מרגישה יותר טובה ממשהו אחר

בקיצור הביקורת אצלי היא חבר קבוע, וזה פשוט בגלל הצורך להרגיש מעל מישהו
במקום להרגיש טוב עם עצמי כמו שאני

המדריכה של המגרות אמרה לי כמה פעמים שאני צריכה לעבוד על האהבה העצמית. להתפלל: ה' תעזור לי לאהוב את עצמי כמו שאני
זה היה לפני כמה חודשים וחשבתי שהיא ממש לא בכיוון
עכשיו אני פתאום רואה כמה היא צדקה

היום כשעשיתי רייקי לעצמי, חשבתי: מה כבר אני יכולה לרפא את עצמי?
זה כמו מעגל סגור, וחוק שימור האנרגיה אומר שכבר ריפאתי מה שיכולתי בעצמי.
עכשיו אני פתאום מרגישה שכן, אני מרפאה את עצמי
כמו מעיין נסתר וחתום שנפתח ומימיו מרווים צמאוני...

וזה בדיוק העניין
אני לומדת למצוא ענין וסיפוק, שמחה ותענוג
במה שקורה בתוכי
במקום לחפש את האקשן מחוצה לי
ותבינו- אני אוהבת להיות לבד, מדברת אל עצמי והכל
אבל תמיד חייבת לקרוא איזה ספר או להעסיק את עצמי במשהו
ועכשיו זה שונה
עכשיו אני דולה מתוכי
מילים שלא ידעתי על קיומן
רגשות חזקים, סוחפים ומטלטלים
מחשבות חדשות
כיווני צמיחה
תובנות

כמו חלום שיש לי לפעמים
שאני פותחת מכתב או קוראת ספר
ויודעת שאני בחלום
והמילים רצות לי במכתב, בעלות משמעות ולא ממני
ומלאות בתוכן
וכשאני מתעוררת אני שוכחת הכל

ואולי האמת היא שאני כמו צינור למשהו גדול ממני, ודרכי הוא מגיע אלי

מאוד מרגש

_אולי כי הסיפור ההוא ניתק איזה קשר ביני לבין הגוף שלי. כאילו הוא לא שלי יותר. כאילו הוא יישות נפרדת מהעצמיות שלי.
ואני מפנה לו עורף כי הוא שייך למי שאילץ אותי להחשף בניגוד לרצוני_
המשפט הזה נכון כל כך.....

אני מרגישה שהדרך רק מתחילה......

אם ההשפעה של מקרה אחד, יחיד ובודד היתה כל כך חזקה, מה היא ההשפעה של הבית שלי, יום יום ושעה שעה?
או, יותר נכון, מה הבית שלי נתן לי בתור קרקע, שעליו נבט הזרע של השנאה שנזרע בסיפור הבנים?

לכן אני מרגישה שהדרך רק מתחילה, כי מהחוץ אני מגיעה לפנים. מהמקרה הבודד אני מגיעה לבית שלי בכללותו. אם המקרה הזה היה קורה לילדה אחרת, מבית אחר, ייתכן מאד שהתוצאה היתה אחרת לגמרי.
<היא גם לא היתה מסכימה לדבר כזה>
כן זה אוכל אותי: הבושה- למה הסכמתי? האשמה- עלי!
אולי אני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני וזה אומר לטפל בפצעים שלי בלי לשפוט את עצמי האם נהגתי כשורה או לא.
ייתכן שנהגתי לא כשורה אבל זה בסדר, אני עדיין אוהבת את עצמי.
לחבק את הילדה שבי: עשית שטות, בואי אלי אני אחבק אותך ואתן לך הגנה. האהבה שלי לא תלויה במעשים שלך, אני אוהבת אותך למרות הכל...

הבית שלי.....
מצד אחד זה מפתה לדבר על הבית, ההורים, הילדות
כמו שמסדרים את הבית ובסוף כל מה שאין לו מקום דוחפים למגרת הבלאגן
ככה אני יכולה להכניס את כל הקשיים והבעיות שלי לתוך "מגרת הילדות" המבולגנת....
זה נחמד וקל להאשים את כל העולם ובמיוחד את ההורים במה שאני ובקשיי

מצד שני כבר עברתי את כל התהליך הזה ואני לא במקום הזה יותר
אני כבר לא כועסת למרות שפעם כעסתי מאד
אני כבר לא מאשימה אלא לוקחת אחריות
אני כבר לא בוכה כשנזכרת בעבר, בפחדים, בהשפלות, במכות
אפילו השלמתי עם אבא שלי וזכיתי בכמה שנות אור איתו

גם אין לי כוח לעבור אותו שוב...

אז מה אני רוצה?

אני לא רוצה להאשים
אני לא רוצה לכעוס

אני רוצה לראות במה הילדות שעברתי משפיעה על ההורות שלי
או בשפת האימגו: "איפה האישיות שלי נעצרה, נבלמה, נפצעה, ואיך ללמוד לרפא את האישיות הזו כדי לא לפצוע את ילדיי"

כן, כי אבא שלי הניח את כל המשא על כתפיי
את כל החבילה שהוא סחב משנות ילדותו הקשות
כי אבא שלו הניח על כתפיו את כל המשא שלו
מין מרוץ לפידים שכזה

אז עכשיו הלפיד הוא אצלי
ואני לא רוצה להעביר אותו לילדי
אני רוצה להעביר להם לפיד יותר טוב, יותר מאיר, פחות מכאיב ומכביד ופוצע
יותר מזה אני רוצה לרפא את פצעי העבר
כאילו מרגישה את אבי וסבי מביטים בי מעבר לגבי
"האם היא תרפא אותנו?" הם שואלים
ואני אוהבת אותם
כן בתמימות של ילדה שנולדה לתוך מציאות והיא אוהבת אותה למרות הקשיים
ורוצה לרפא אותם ואותי ואת משפחתי

טוב, נתחיל

בס"ד

אולי זה עצם העניין, אהבה ללא תנאים

וזה אכן חסר לי בקשר עם ילדיי

אם ילד נופל איך אני מתייחסת? קודם כל מעירה? או קודם כל מנחמת?
אם אחד מרביץ לשני אני באופן כרוני מעירה קודם למי שהרביץ, ואז מנחמת את מי שקיבל מכה.
איך מתייחסים לילד ששגה? איך מתייחסים לילד שעשה שטות?
אני <אומרת> שאני אוהבת תמיד. אבל למעשה? בפועל? איך אני מגיבה כשילד לא התנהג כמצופה?

את האמת, אני לפעמים יותר מדי קשוחה, וזה נוגע באהבה ללא תנאים......
כי אם ילד התנהג הפוך ממה שביקשתי, ואני מפנה לו עורף, הוא מבין שאני לא אוהבת אותו בגלל מה שעשה!!!!
ואו.
אהבה ללא תנאים
זה הסעיף הראשון

ממנו נגזרים עוד הרבה סעיפים
למשל
הפחד להיות מי שאני
החשש שאם אראה את "פרצופי האמיתי" עלק בפני הוריי, הם ידחו אותי מעליהם
הרבה יותר בטוח להראות להם את פרצופי המוסווה- מי שהם היו רוצים לראות ולא מי שאני באמת

האמת שאני נוהגת עד עכשיו ככה וזה מגיע לרמות של איבוד עצמי- אני שוכחת מי ומה אני ורק רוצה לרצות את האדם שמולי
אני לא חושבת מה מפריע לי או מה הם הצרכים שלי
אלא מה האיש שמולי יחשוב עלי ואיך הוא יגיב.
בדרך כלל אני פשוט מחביאה את רצונותי ומנסה להשיג אותם בדרך עקיפה.
כל כך יותר פשוט לומר מה הצורך שלי ולא להסתיר!!

למשל בעלי משתגע מכך שאני לא מסוגלת לבקש כסף מהמשפחה שלי
אני פשוט לא מסוגלת להגיד: אני צריכה כסף עכשיו
או חיבוק
או הבנה

עכשיו אני מבינה מאיפה זה בא...................

עוד

דחף ההשרדות הראשוני אומר לי כל הזמן להתחבא, להסתתר
כי אין לי הגנה כשאני מי שאני
רק כשאני מה שרוצים ממני להיות
לכן המשמעת אצלי היא חוק ברזל
גם כלפי ילדיי
אין כזה דבר לא להסכים למה שאמא אומרת

רק חבל שאין לי משמעת כלפי עצמי
כי אני אוכלת כל מה שזז (כמעט) מול האף שלי
בלי אבחנה
ורק על הבן שלי אני כועסת כשהוא אוכל
ואומרת לעצמי בלב: חבל שאין לי מישהו שיגיד לי שאסור לי לאכול כך וכך
חבל שלי אין גבולות

אולי האכילה שלי היא הדרך שלי להרגיש את הרצון שלי
את העצמיות שלי
להרגיש שאני עושה מה שאני רוצה

תוך כדי כתיבה אני מתגלה לעצמי
אני צריכה לחשוב על זה

בהצלחה!

את בקשת ממני לקרוא ואני נרגשת כל כך, ידיי רועדות וכמובן, גם אצלי הדמעות...
אני נדהמת ממך תמיד, בתי, מהיופי שלך, מהאמת שלך, מהיכולת שלך לבטא, מהיכולת והכוח הבלתי נדלה שלך לרפא את עצמך. אני גם נדהמת מלראות אותך כאמא; חכמה, נבונה, אוהבת, מכוונת. כן, כן, גם טועה וגם לא מושלמת. אני גאה בך גם בדברים האלה. גם אני אמא מאוד לא מושלמת. יש לי אמא נהדרת וגם היא כנראה לא מושלמת. כי ככה זה.
צר לי מאוד, בת, שלא הייתי מספיק חזקה, מספיק נגישה כדי להגן עלייך בילדותך. אני חושבת שאת יודעת אלו התמודדויות לא פשוטות היו לי באותם ימים. אחרי שקראתי את משכתוב כאן, שאלתי את אחת האחיות הצעירות שלך, בת 12, מה היה קורה אם משהו היה "מכריח" אותה לחשוף את עצמה. אמרה שלא היתה נמצאת עם כאלו מופרעים וחוץ מזה היתה מרביצה להם. אמרה שאם זה היה ממשיך, היתה מספרת לי. אני מאוד מקווה שכן.
המוות של אבא שלכם מעורר המון. זכרונות וכאבים ישנים עולים וצפים ולא רק אצלך, גם אצל האחים שלך. אני מאוד גאה בך שאת מוציאה את הכאבים החוצה. אין ספק שהפצעים על הכנפיים היפים שלך יגלידו ויתרפאו היטב כאשר הם חשופים לאור השמש. פצעים לא יכולים להתרפא בחושך. אם יש שיעור אחד שלמדתי בחיי, הוא שלהסתיר את החולשות והכאבים שלנו רק מחזק את השלילי.
אני אוהבת אותך עד השמיים ומחבקת אותך חזק חזק, בתי היפה. כשהיית רק תינוקת הייתי מסתכלת עלייך משתוממת. איך הקב"ה הפקיד בידיי כזו אוצר, כזו ילדה מיוחדת וכמעט קסומה. ביני לבין עצמי קראתי לך "ילדת הפיות שלי". הייתי רועדת מהאחריות העצומה. לא עמדתי במשימה בשלמות. לא. אבל אני גאה שבקשת ממני לקרוא את החלק הזה של המסע שלך ואני גאה שאת מתיעצת איתי לפעמים ומחפשת אצלי כיוון וכוח ועידוד. זה נורא קשה גם לי לאהוב את החוסר שלמות שלי עצמי. אני מבינה אותך.
XXX אמא

בס"ד
תודה אמא
אני אוהבת אותך

בס"ד

עכשיו הגענו ללב הדברים

השליטה

יש לי רצון לשלוט.
איך אני עושה זאת? כמו שלמדתי חה חה

לפני יומיים נתתי לבני הקטן שקית עוגיות שיחלק לנו- לבני הגדול ולי
הוא לא רצה לתת לנו ואנחנו ביקשנו והתחננו עד שהסכים לתת לכל אחד ביס קטנטן

כן גם אני כנראה עושה ככה לילדים שלי- מתוך רצון טוב לחנך אותם אני נותנת להם את צרכיהם במשורה
אבל גם משיגה שליטה בהם ככה

ככה גם אבא שלי עשה לנו ולכן אולי אני מרגישה פחד להביע את צרכי.
כי מי שיודע מהם צרכי יכול גם לשלוט בי דרכם.
איך?
הו, יש הרבה אפשרויות: אפשר להגיד: תעשה מה שאמרתי ואז תקבל את מה שרצית
אפשר להגיד למפרע: אני נתתי לך את זה ואת זה אז עכשיו תעשה כמו שאמרתי לך
או לתת דמי כיס ואז להפעיל לחץ שאשתמש בהם כפי ראות עיניו (כרטיסיות, וכולי)
גם צרכים רגשיים הם צורך במובן הזה

אני אוהבת אותך.

את מדהימה!
באמת כל הכבוד לך על היושר הפנימי והכנות, על היכולת להסתכל לכאב חזק חזק בעיניים גם כשהן מתמלאות דמעות.
את בתחילתה של דרך קסומה שתביא לך הרבה אהבה וחמלה לעצמך, לילדייך ןלמשפחתך, זה ברור.

מאוד מרגשת הכתיבה שלך , הסיפורים והזכרונות מהילדות, וכשאימא כתבה לך כבר באמת הדמעות זלגו... וואו, איזו חוויה חזקה את עוברת!
ממליצה לך בחום לקרוא את הספר "לאהוב את מה שיש" של בירון קייטי. היא עצמה היתה אלכוהוליסטית ומדברת על גמילה. ספר ענק שעושה סדר בראש ושם את המחשבות והסיפורים שמסתובבים בו בצד ומאפשר ללמוד להכיר בכוח של עצמנו להביא לשינוי אמיתי - בקלות ובשמחה.
(יש שם גם קטע מאוד מרגש של שיחה שלה עם בחורה שעברה התעללות בילדותה, שאני מקווה שתוכל להועיל לך).
אם את רוצה להשאיל, תגידי @}

אמא שאוהבת יותר

תודה על הקישור
הוא מלמד אותי המון

בס"ד

אני מתחילה דרך חדשה של בית....
הסתיימה הגלות הארוכה שלי, סימתי לנדוד, הגעתי הביתה
מעכשיו הכל יהיה יותר רגוע, יותר נינוח
יותר אוהב וסבלני ונעים
יותר מכיל, יותר זמן ביחד לשחק, להקשיב, לעשות מה שאוהבים....
זמן לחבק, להתבונן בעיניים היפות של כל אחדד מילדיי, זמן להרגיש את הלב מתרחב ואת הקשר נוצר
חם, נעים ומלטף.

אח איזה כיף...
זמן של הגשמת חלומות, של יצירה משותפת

סיימתי לברוח מעצמי, סיימתי לנסות להיות מה שאני לא
אני מתחילה להרשות לעצמי להיות מי שאני
בלי כחל ושרק
יפה כמו שרק אני יכולה להיות
ופגיעה
ואוהבת
ואמיתית

זה תזמון כל כך מדויק שאני פשוט נפעמת
בדיוק לפני 6 ימים הבוס פיטר אותי
ואני כל כך מאושרת

הקטנים יצאו מהמעון, הגדול יצא מהצהרון
כולם יבואו הביתה ונהיה ביחד

וגם מלאה בחששות ופחדים:
שלא אהיה סבלנית ואוהבת
שאהיה נרגנת ומקטרת ובעלת דימוי עצמי נמוך, זקוקה כל הזמן לחיזוקים ועידודים
שלא אמצא זמן לתחביבים שלי, לעבודה, כן לעבודה מהבית
שאשאב לתוך עבודות הבית האינסופיות
שאחזור למצב הקודם שלי, אמא עצבנית ודורשת
כאילו לא עברתי 7 חודשים מחוץ לבית, הזדככתי ונטהרתי
והעיקר- למדתי להעריך את היופי של הבית
את החום והטוב שבו

כן, יקח לי זמן לשקם את עצמי ואת הילדים ובעלי מהעבודה הזאת
ששאבה את כל כוחותי לאורך החודשים הללו
אבל אני שמחה שמצאתי את העוז לעזוב
ומודה לה' ולבוס שלי שעזרו לי למצוא את הדרך החוצה

אז צריך להמשיך באמונה
ולא לפחד ולא לחשוש
כי כמו שה' נתן לי את הכוחות לצלוח את התקופה האחרונה
ועזר לי לצעוד לקראת הגשמת חלומותי
בלימוד התחומים הקרובים לליבי, במציאת רעיונות להגשמתם
בהתמודדות עם יציאה מהבית יום יום שעה שעה

ככה גם הוא ייתן לי כוחות להמשיך הלאה
וכוחות לתת לבית שלי את כל מה שהוא צריך
לבעלי, לילדים שלי האהובים

תודה ה' על הדלת שנפתחת,
מקוה שאמצא את העוז והאומץ לצעוד בה
בשמחה ובאמונה,
והרבה הרבה אהבה

בס"ד

אני צריכה להודיע לחברות החדר שלי שאני עוזבת....
בעוד שבוע....
ואני לא מצליחה להביא את עצמי לכך!
אני יודעת שחשוב להודיע להן מראש, ושחשוב לעזוב בצורה מכובדת, אבל אני לא זזה!
והזמן עובר....
למה?
למה לחברות מהישוב קל לי לומר בשיא הפשטות שאני עוזבת את העבודה, ולחברות החדר שלי לא?
קודם כל כי הן נוגעות בדבר- הן היו איתי יום יום, והן יצטרכו להתמודד עם חסרוני ועם החלל שאותיר אחרי (הו זה נשמע קצת דרמטי... אבל ברצינות, אני משאירה אותן לבד במערכה עם ים עבודה ועם עבודות לא גמורות שלי...)
והן גם לא יראו אותי יותר- כי אני לא גרה לידן ולא הכרתי אותן לפני כן...האם אשמור על קשר? אם לשפוט לפי העבר, לא.
אבל הן חזקות, אני לא האחרונה שעוזבת את המשרד לאחר תקופה קצרה...
ויש עוד דבר, ההודעה להן נוגעת בצדדים שאני מנסה להדחיק כי הם לא מחמיאים לי: שנכשלתי במילוי תפקידי, שלא עבדתי כראוי, שגנבתי זמן ולא הייתי מרוכזת.
נכון, אני לא מושלמת!
נכון אני לא הצלחתי והגיע הזמן להודות בכך בפני עצמי!
אבל הודעה להן, שהן יודעות את האמת, קורעת את מסווה מעל פני ומביאה להודאה.
טוב אז בואי נעשה את העבודה כאן ולא נחוש מבוכה יותר:
אני מודה שהתחום הזה לא בשבילי
אני מודה שאני לא אוהבת לעבוד במחשבים עם מחשב מולי כל היום
אני מודה שיכולתי להתאמץ יותר בשביל להצליח והייתי יכולה להצליח, אבל לא רציתי
נכון
אני מודה שלא הייתי מרוכזת ונרדמתי פעמים רבות מול המחשב
אני מודה שאני לא מושלמת!!!
אני מודה שאני רוצה להיות בבית שלי הקטן והחמים בשביל להרגע ולנוח, לרחף אם אני רוצה, לחיות בקצב קצת יותר רגוע אם כי קצת פחות מתגמל
אני מודה שיש לי תחומי ענין אחרים חוץ מתכנות אתרים שלא מעניינים אותי
אני מודה שהמאמץ השכלי הזה לא מדגדג לי
לא מזיז לי
לא מניע אותי לפעולה
במיוחד אם כנגדו הבת שלי המתוקה בוכה במעון לבד
מוקפת בילדים מקסימים ובמטפלות חמות ואוהבות
אבל רוצה את אמא שלה
אם כנגדו הילד שלי בוכה לפני השינה ומפתח אסטמה של העור כדי להביע את הקושי שלו להתמודד עם "בלי אמא"
אם כנגדו הבכור שלי מרטיב בלילה ומגיע בסוף הגן לצהרון מיותר ומנוכר במקום לבית ולאוזנים וללב של אמא שלו
אם כנגדו הלב שלי כואב, ממש פיזית ולא ציורית, לחשוב עם הילדים שלי ועל הבית שלי המוזנח

כן אני שובניסטית ללא תקנה אבל אני מרגישה שילדים שלי זקוקים ליותר אהבה של אמא ממה שהם מקבלים
זה נכון שגם אמא בבית לא תמיד מסוגלת לספק את הצורך של ילדיה באהבת אם, אבל בעבודה על אחת כמה וכמה שהיא לא יכולה לעשות כן, ולכן מבחינתי להיות בבית זה שלב ראשון וחשוב בדרך למטרה.

אז אני שלמה עם מה שהחלטתי לעשות
כן החלטתי כי אם הייתי רוצה הייתי יכולה להשאר
אבל ברוך ה' שהשתחררתי מהעול הזה, הגלות שנגזרה עלי, הייסורים שעברו עלי
עכשיו אני חוזרת הביתה, חכמה יותר, מרוצה יותר, אוהבת יותר
למדתי הרבה בתקופה הזו- על עצמי, על יכולותיי, כמו גם על מגבלותיהם
למדתי גם נושאים מענינים שאינם קשורים לכל זה, חלומות שהיו לי התגשמו
ועכשיו זה זמן להתחיל מחדש
לצעוד קדימה בלי חשש
ולחיות כל יום ממש
בהצלחה

בהצלחה

את מדהימה...הולכת עם ליבך..

בס"ד

מתחילים דרך חדשה....

עכשיו אני בבית, אחרי הרבה לבטים ושינויים של הרגע האחרון.
כעת אין להם משמעות: הבוס ביקש שאשאר עוד חודש, הסכמתי. ראיתי שאיני מסוגלת, ביקשתי לקצר לשבוע (זה מבחינתי היה צעד חשוב- להחליט בעצמי ולא לתת לדברים לקרות- אפילו אם אני שמחה בהתפתחויות), הגעתי ליום קצר בגלל חופשת חנוכה, והבוס כעס על "ההברזה" ופיטר אותי אחרי יומיים.
ועכשיו אני בבית

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למי שחסר ביטחון במקום להתלונן פשוט ובמילה אחת NLP" http://www.operationlp.com/nlp"

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

NLP
מתנה לכל חסר ביטחון

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רוצה לצרף לך מאמר בנושא
NLP

באופן טבעי

באופן טבעי