הולכת והרוח בפניי

תפילה_לאם

ואת רבת סבלנות וקשובה כל כך. אשרייך ואשרי ילדך הקטן
לגמרי!

מעניין לי לקרוא אותך ואפילו מעורר השראה. <שלא אתחיל לכתוב על היחס שלי אל חמותי... הממממ... דווקא בשבוע האחרון הייתה אצלנו והתרשמתי שניסתה באמת להיות נחמדה.>

אישה... מה שיש לי להגיד על זה: תגובה אחרת היא לומר לה שאם יש לה משהו להגיד, אז שתגיד, ואם לא, שתפסיק להחמיץ פנים. זו דומא לאי שיתף פעולה. זה רק: חה! לא נתקלת בפולניות מקצועיות. זו תגובה שמאשר ששמו לב לשלל סימני הפולניות שלהן, ועכשיו אפשר להמשיך. אם קודם אפשר היה להתיש אותן בהתעלמות מהסימנים הללו, עכשיו כבר אבוד. אין סיכוי לתשובה כנה. רק עוד שלל סימני "תנחשי לבד מה עשית ותמצאי לזה עונש".

מסכימה לגבי חמותי. רוב הזמן אני אפילו לא חורקת שיניים (רופאת השיניים אסרה עלי J) - האמת היא שזה נושא לפוסט אחר.

לגבי הייטק - גם כן, חה! פעם, כשעברתי מלהיות סטודנטית לאחת-יענו-עובדת-הייטק, הייתי צריכה להגיע לפגישה עם כמה אנשים באיזור הבורסה ברמת גן. כשגיליתי שאני המחוייטת היחידה על עקבים, הפסקתי עם זה לאלתר. להגיע למשרד בחולצה מכופתרת כלשהי ומכנס? כן. אבל אפשר גם בג'ינס וטריקו. התפקיד, הידע, הניסיון והיכולת לעבוד עם אנשים משחקים תפקיד הרבה יותר נכבד. במקרה הצורך - מוסיפים תכשיט שעושה רושם של יקר מאוד, וזה הכל.

_לגמרי!

מעניין לי לקרוא אותך ואפילו מעורר השראה_

איזה כיף לי לקרוא על הבוקר...

אני מתבוננת החוצה. הרוח פורעת את הפרגולה, מכה גלים-גלים. אני מרימה גבה - האם אלו טיפות גשם? אכן, טיפות גשם.
איך אדע להעביר אליך, ילד שלי, את כל אשר על ליבי? איך אדע לומר - ראה, יש כאן טיפות גשם באמצע הקיץ, האם אתה חש את ההתרגשות האצורה בהן? באוויר הרענן שפורע את הקיץ? האם תעצור איתי רגע ותתן לרוח לגעת גם בך, לומר "עכשיו קר לי", לראות את האבק לרגליך נכנע לטיפות ולומר "נוגע בי הגשם" ולתת להמולת היום להוות רק רעש רקע רחוק, לרגע? האם תהיה נבוך אם אתעצב נוכח כל אלו, נוכח העובדה שקשה לי לוותר על רגעים ולומר "הכל בר חלוף"?
אני לא עצובה ילד שלי, הכל בסדר. אולי אני כן. אבל זה בגלל שאני אוהבת אותך כל כך המון.

תפילה_לאם

אני לא עצובה ילד שלי, הכל בסדר. אולי אני כן. אבל זה בגלל שאני אוהבת אותך כל כך המון.
כבר שנים שאני מכירה את תחושת הצביטה בלב הזאת ולא יודעת להמליל אותה. כאן לא נימקת, כי כנראה שאי אפשר ממש להסביר במילים, אבל כן העברת את התחושה!

חשבתי על זה.
לחלק ניכר מהאנשים שאני מדברת איתם יש איזו פינה לא שקטה בלב, משהו שמחפש שינוי, שמרגיש רדום ושקוע בתוך השגרה. אנשים שנמצאים בקונפליקט נפשי נוכח העובדה שלא טוב להם נפשית איפה שהם נמצאים, הם רוצים לזוז, הם רוצים לטייל, לנדוד, ללמוד להתנסות - אבל הסביבה משדרת להם שהם משוגעים לגמרי. שהנה, הם הגיען למנוחה ולנחלה, ועל זה צריך לשמור, וכל השאר סתם שטויות, ושאם הם יסתכנו יותר מדי - גם יאבדו את מה שיש להם. ככה זה, החיים. ואני תוהה - אולי אנחנו מנסים להשתיק איזה שריד נפשי אבולוציוני? הרי תקופות ארוכות היה האדם נודד, חשוף לחידושים והרפתקאות כי לא היתה לו ברירה אחרת. הוא היה חשוף לגשם, לזריחה, לנופים חדשים ולאוכל משתנה. אולי, כמו שהגוף שלנו התרגל לתזונה מסויימת באותה תקופה, והתזונה של היום לא מתאימה למנגנונים הללו, שלא עומדים בקצב השינוי, אולי כך גם הנפש? אולי הצורך בשינוי מתמיד טבוע בנו גנטית? אולי, הרצון לשלוט בחיינו הביא אותנו להמיר חיים של נדודים בחיים של גידול חיטה, ועל הדרך - המרנו הרפתקאות בכבלים למקום אחד, אבל הרוח - הרוח עדיין מחפשת זריחות חדשות?

תפילה - תודה. אני חושבת שאחד הפלאים של מילה כתובה היא ליצור תחושה. אולי כמו מכחול שמנציח גוון, רצף מילים מעלה אסוציאציות, יוצר תמונת מצב ותחושה?

וגם -

מחפשת לעשות סוויץ' בראש בנוגע לתרגול היוגה שלי. אני מתייחסת לעניין כמו איזו מטלה, וסדר העדיפות המתקבל הוא, שאם סיימתי את כל מטלות העבודה שלי לאותו היום, וגם עשיתי כלים, ועוד לא נרדמתי בעמידה - אולי אצליח להכריח את עצמי לתרגל. כלומר, מילת המפתח כאן היא להכריח. כשאני בתוך התרגול יש לא מעט פעמים בהם אני נהנית מההרגשה של הזרימה, של המודעות וההקשבה לגוף, של העולם שנפתח בין הנשימות. בחלקים בהם אני פחות גמישה או "מצליחה" (ויקומו כל אלו שמתענגים על תנוחות כפיפה לאחור) אני כמובן נהנית הרבה פחות. יחד עם העובדה שמדובר ברצף מובנה שלוקח בערך שעה וחצי, אני מרגישה שזה "תיק". כלומר, כשאני שוקלת תרגול יוגה, ההרגשה היא לא משהו כיפי שממש בא לי לעשות בשביל עצמי, אלא מטלה שצריך לעשות כדי לשמור על הבריאות. משהו כמו שמן זית על קיבה ריקה בבוקר. ואני רוצה לשנות את זה - גם כי אני רוצה להעלות את כמות הדברים שאני עושה ביום כי כיף לי לעשות אותם וגם כי אני רוצה שהתרגול יתרחש לעיתים קרובות יותר.
הצעות?

ההצעה שלי היא להסכים לתרגול שהוא לא שעה וחצי. יש פה כמה נשם באתר שסיפרו על זה שהן מתרגלות יוגה בפרקי זמן קצרים יותר. אני לא מתרגלת אז לא יכולה לספר מניסיוני האישי, אבל תרגול של שעה וחצי נשמע גם לי כתיק. אם תמצאי תרגול קצר יותר זה יקל על התרגול, ולדעתי יש יותר סיכוי שרבע שעה של יוגה יעשו חשק מאשר שעה וחצי.

אישה - תודה. אני שוקלת את זה. העצוב הוא, שגם אחרי ההחלטה פשוט לשבת ולמדוט 10 דקות בשקט בבוקר ובערב - אני לא מצליחה למלא....

ילד שלי. גוזל רך וחמים. מתי יזדמן לך בחייך להתבונן באשר אתה מהצד? מתי תוכל להתבונן בפליאה על כפות ידיך, להפוך אותן מעלה, מטה, להתבונן על האצבעות, הזרועות, שרירי הקיבורת של גבר ולהגיד – הנני. מתי תתהה על הלילות בהן הצמדתי אותך לחיקי, קודח ומתנשף מתוך פיך התינוקי הקטן, ואני מערסלת אותך ומתנענעת קלות, גבי אל הכרים הלחים מזיעה, ידי צמודה למצחך והחושך והשקט עוטפים את שנינו? נהר של חמלה, רדיד של שקט... האם תדע כי שניים, שני אנשים – אשר החיים ניתכים בפניהם ובגופם כגשם מצליף, וקמטים ראשונים ודקיקים של צחוק ושכחה מסומנים בפניהם, היו עוצרים את נשימתם כדי להביט בך מדדה סביב הרהיטים בסלון, בלורית קטנה מתנפנפת על המצח החלק וליבם מלא בפלא כאילו חזו בכל הזריחות שהנצו מעולם?
"אתה פלא, אתה יודע?" הייתי לוחשת לך. ואתה היית מצטלצל בקולך הקטון : "למה?" "כי קודם לא היית, והיו רק אמא,ואבא, והם אמרו לך – בוא! בוא תהיה איתנו גם ונטייל ביחד. והנה אתה פה. אז אתה פלא!" ואתה מסתכל בעיני ומחייך, ונבוך קמעה. על מה זה את מדברת, אמא?

תפילה_לאם

כי קודם לא היית, והיו רק אמא,ואבא,
אפשר "בראשית" במקום "קודם".

החלטה לשבת ולמדוט בשקט 10 דקות בבוקר ובערב זה ממש לא החלטה פשוטה. לפחות לא בעיניי.

גיליתי בנושא אחר לחלוטין - נסיעה בתחברוה ציברית, שאם אני אומרת לעצמי שמשהו הוא לא פשוט לי, ומקדישה מראש את האנרגיה הדרושה כדי לעשות אותו, אני מצליחה לעשות אותו טוב יותר.

אולי במקום להגיד לעצמך שזה פשוט למדוט 10 דקות בשקט בבקור מסויים ובערב מסויים (כי ברור לי שלהחליט לעשות את זה כל בוקר וכל ערב זו החלטה מסובכת שאי אפשר לקרוא לה פשוטה) תגידי שזה קשה, או מסובך, או סתם לא פשוט, תתכוני לזה מראש, תתכנני תוכניות, ואז גם לא תשפטי את עצמך בחומרה כזו אם לא תצליחי, אלא במקום זאת תחמיאי לעצמך על כך צעד בכיוון. לדעתי זה יהיה יותר יעיל, וגם קרוב יותר לאמת.

סליחה שאני ככה מתפרצת פה לדף.
הולכת,
אל תהיי כה קשה עם עצמך. אנחנו כל כך רגילות להיות בקופסה הזאת של לקבל החלטות ולעמוד בהן, ואנחנו עסוקות בזה כל הזמן, בכל פן בחיים. ומה עם לחיות לרגע? פשוט להיות? לא למשמע את עצמנו בכל שבריר שנייה?
אנ׳לא מבינה כלום במדיטציה ואף פעם לא עשיתי, אבל איכשהו מרגיש לי שחוסר שביעות הרצון מאי היכולת לעשות את מה שהחלטת קצת נוגד את הרעיון? לא יודעת.
רק רציתי להגיד לך שלפעמים אין מוטיבציה, ולא יעזור כלום, לא נעמוד בהחלטה. ברגעים כאלה, התכנסי, הקשיבי, חכי קצת, תני לזה. זה יבוא.
גם עם הכתיבה. אבל על זה אכתוב לך בביד רכה. מאד ריגשת אותי.

ושכחתי להוסיף.
את כותבת כל כך יפה...

שליחה על ידי שקטה* » 16 יולי 2015, 15:01

היי הולכת, תודה רבה על ההמלצה.

זה הצלם הזה?
http://www.mouse.co.il/CM.[po]art item[/po],418,208,21333,.aspx

כלומר כשאני עושה עליו חיפוש זה נראה כמו צלם אמנות, כמו שאומרים "הוא עושה גם חתונות?":)
בכל אופן לא הצלחתי למצוא אתר שלו או דרך ליצור איתו קשר אז אם את יכולה להשיג לי אימייל או טלפון זה יהיה נהדר.

תודה!

כן, זה הוא... (דווקא בתערוכה הזו הייתי, לא יודעת למה, לא מבינה שום דבר "מקצועי" בצילום ולא חובבת תערוכות או מוזיאונים...)
הוא אכן עושה חתונות, אבל נראה לי שהוא "בוחר את הקהל שלו בפינצטה" - מתחבר יותר לאנשים שהם לא כל כך מיינסטרים.
בכל אופן - הוא צילם את החתונה שלי (שלנו, כלומר), והיה בסדר גמור, גם בחלק שהודעתי נחרצות ששום סיור לא יהיה פה (גרנו בדרום והתחתנו ביולי - למרות שהוא ניסה לשכנע אותי שזה יהיה מקסים לצלם אותי בשמלת שיפון בתוך ים המלח) וגם שאין לי עניין שיצלם את המאפרת מסתירה לי את החצ'קונים.
זה בסדר אם אשלח לך את המספר שלו למייל?

שליחה על ידי שקטה* » 17 יולי 2015, 02:09

זה בסדר אם אשלח לך את המספר שלו למייל?

כן בשמחה, תודה!
יש לך אותו נכון?

אממ... לא (או שאולי זו השעה). תוכלי לשלוח לי לjustpickaname4@ בג'ימייל את הכתובת?

שליחה על ידי שקטה* » 17 יולי 2015, 10:49

תודה, שלחתי לך מייל.

שקיעה, חזרתי אלייך. לקח לי זמן - אבל מה שיש היה שם כל הזמן הזה, רק הידיים לא נחו על המקלדת.
רציתי להגיד לך שגלגלת אותי מצחוק. אני יושבת מולך בגלימה הכתומה שלי, כולי מוארת וכאלו, ואת - ראש המנזר הקירח שלי, מקשיב בשקט לקיטורים המתוחכמים שלי ומעיר "את יודעת, יש לך ברל'ה בנחיר השמאלי".
אז נכון, אני עדיין בורחת מעצמי לפעמים. נכון, אני עדיין לא יודעת מה לעשות עם הפחד הזה (שמת לב שיש צבע ותחושה ומרקם לפחדים? כאילו שיש להם נתיב כבוש והם רק לוחצים על המתג וכבר מתעוררת לחיים ההצגה המוכנה שהיתה שם קודם, ארוזה בקופסא שלה, רק מחכה שיוסיפו לה מים בצורת הטריגר המעורר של ומה-יהיה-אם הספציפי הזה, וכבר מתקבלת לה מנה חמה בטעם הידוע של הפחד הקמאי הספציפי הזה. ויש גם בטעם ברביקיו בולונז) ואם אחרים שצוהלים ודוהרים אחריו בערבוביה, תחרות פרשים ערבים במדבר.
אבל לפעמים אני משגיחה באור הזה, שנופל על העצים בשעה שהיא כבר כולה בין-ערביים, ואני יודעת שיש שם פיסה של שקט בפנים, ואני רואה אותה, ומתוקף כך היא כולה שלי ואני בה, ואני יודעת שיש לי היכולת להיות בשקט ולמצמץ לאט.
לא לעשות כלום זו למידה קשה... חצי חיים אומנתי והתאמנתי על יעדים ומטרות, סדרי עדיפות, לדחוס עוד משהו ל5 דקות האלו שהתפנו לי, ואם רק אזדרז קצת יותר אספיק לדחוס לתוך היום שלי גם שטיפת כלים וגילוח רגליים, שזו כבר סיבה להתגאות בעצמי. היכולת לשמוט את המושכות, להפסיק לספור קילומטרים ורק להסתכל על הנוף מסביב בעיניים חצי מנמנמות עם גבעול חציר בין השיניים..אחח..איפה לומדים את התואר הזה.

מצאתי, חמדתי, מעתיקה אליי:

תרד, בזיליקום ושזיפים
פרק המתכונים בספרה של בוטנקו כולל יותר מ-20 שיקיים, רסקים ודייסות שחלקם מכילים מרכיבים שאינם זמינים במטבח הישראלי הסביר. אבל אחת ההנאות המרכזיות בשיטה הזאת היא להמציא את המתכונים הפרטיים שמתאימים לחיך, לכיס ולסגנון החיים. הנה כמה מן המתכונים שאספתי אצל שפני הניסיון הישראלים. כולם עשויים במעבד מזון, בפולסים קצרים כדי ליצור סלט מחתיכות זעירות, או בהפעלה רצופה למי שמעדיף שייק טחון היטב:
• ראש חסה קטן, חופן זעתר, נענע, ריחן ופטרוזיליה, פלפל אדום אחד, אבוקדו אחד, כף שמן זית, כף לימון.
• מכל של נבטי חמניות, נקטרינה, חופן שקדים.
• 20 עלי חסה, חופן מרווה, חופן פטרוזיליה, חופן כוסברה, 10 אגוזי מלך, תפוח קטן, אגס קטן.
• 10 מקלות סלרי, בננה, 2 כוסות ענבים, חופן אגוזי לוז.
• 3 חופנים של תרד, עלים מצרור בזיליקום, 2 אפרסקים, 2 שזיפים.
• 10 תאנים, ראש חסה קטן, צרור כוסברה, 3 שיני שום.
• 10 עלי חסה, 10 עלי רוקט, מנגו בינוני קלוף, 2 כוסות קוביות מלון, לימון לא קלוף אך מגולען, בצל סגול בינוני.
• 20 עלי חסה, תוכן של 2 פסיפלורות, כוס גרעיני רימון, 10 עלי תימין, 3 עגבניות בינוניות.
טיפ: כל המתכונים האלה מניבים גלידות ומיני סורבה בתנאי שלפחות חלק מהמרכיבים קפואים

שליחה על ידי אורי* » 27 יולי 2015, 10:32

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אבל לפעמים אני משגיחה באור הזה, שנופל על העצים בשעה שהיא כבר כולה בין-ערביים, ואני יודעת שיש שם פיסה של שקט בפנים, ואני רואה אותה, ומתוקף כך היא כולה שלי ואני בה, ואני יודעת שיש לי היכולת להיות בשקט ולמצמץ לאט.
לא לעשות כלום זו למידה קשה... חצי חיים אומנתי והתאמנתי על יעדים ומטרות, סדרי עדיפות, לדחוס עוד משהו ל5 דקות האלו שהתפנו לי, ואם רק אזדרז קצת יותר אספיק לדחוס לתוך היום שלי גם שטיפת כלים וגילוח רגליים, שזו כבר סיבה להתגאות בעצמי. היכולת לשמוט את המושכות, להפסיק לספור קילומטרים ורק להסתכל על הנוף מסביב בעיניים חצי מנמנמות עם גבעול חציר בין השיניים..אחח..איפה לומדים את התואר הזה._
כל כך יפה מה שכתבת
מאוד מאוד מדבר אליי
אני מרגישה בסוג של מאבק על זה, על הזכות לזה, על לחזור לזה (פעם הייתי, לפני הכל, לפני העבודה,הילדים, הבית,המירוץ)

שלום לך יקירה,
ראיתי שבאת וכל כך באת לי בזמן ששמתי שיר. אם בא לך תקפצי לקרוא.
וגם נורא שמחתי שצחקת, כי בדרך כלל השורות התחתונות שלי לא מתקבלות כל כך בברכה...

אבל לפעמים אני משגיחה באור הזה, שנופל על העצים בשעה שהיא כבר כולה בין-ערביים, ואני יודעת שיש שם פיסה של שקט בפנים, ואני רואה אותה, ומתוקף כך היא כולה שלי ואני בה, ואני יודעת שיש לי היכולת להיות בשקט ולמצמץ לאט.
וזאת שורה מעולה. הלוואי שהיה לי הכישרון לשמור לי את הרגעים האלה כמו שאת עושה. כאילו את מצלמת אותם בסלואו-מו ורושמת שברירי שנייה אחד אחרי השני ורואה את מה שאי אפשר לראות בקצב הרגיל של החיים.

שמת לב שיש צבע ותחושה ומרקם לפחדים?
או כן. בהחלט. מנוולים. אבל בתור מי שקופצת עכשיו ראש, ולא בטוחה שהבריכה מלאה, אני חייבת לומר שכרגע אני מלקטת את הפחדים כמו ירקות טריים בשוק, ללא מונוסודיום גלוטמט וללא משמרים ורעלים אחרים, בטעמים טבעיים בלבד (בטח לא ברביקיו בולונז). אני מתכוונת להכין מהם ארוחה לתפארת ולאכול אותה כמו לחם האלים ולצאת בריקוד עד אור הבוקר.
ובא לי לשאול אותך, ממה את פוחדת? בואי נבשל מזה משהו טעים.

ואגב, שימי את גילוח הרגליים בעדיפות ראשונה. זה מסדר הרבה דברים, כך אני למדה. זה כמו להגיד בצורה קצת אחרת שימי את עצמך קודם, אבל את זה ברור שאי אפשר להגיד לאימהות נוטפות חלב וכו' אז אולי אם זה יוגש בצורת דקותיים של טיפוח עצמי, זה יתקבל יותר טוב. ואז... את כבר יכולה ללבוש משהו שחושף טפח, ומישהו כבר יחמיא, ואולי זה מישהו שתרצי שיחמיא, ואז... את מבינה לאן אני חותרת? כי כל המירוץ לא שווה כלום אם אנחנו לא עוצרות לרגע בשביל הדברים החשובים באמת... אפשר לפעמים להגיד לרגע לעזאזל עם יעדים ומטרות, סדרי עדיפות וכל אלה. בואי נהיה שוב ילדות לכמה רגעים מדי פעם.

ראיתי שבאת וכל כך באת לי בזמן ששמתי שיר. אם בא לך תקפצי לקרוא.בטח שבא לי, עברתי אצלך בדרך הביתה... ראיתי את האור דולק והסתקרנתי מה שלומך
וגם נורא שמחתי שצחקת, כי בדרך כלל השורות התחתונות שלי לא מתקבלות כל כך בברכה... זה היה אחד הקואן-זן המוצלחים שקראתי בזמן האחרון. משהו מאוד מאפס לקחת איתי צידה לדרך להבא - "כשעושה רושם שתכניותיך לקראת הנירוונה לא מתקדמות בקצב הראוי, יש לקרוא משפט זה לאט ובתשומת לב".

הלוואי שהיה לי הכישרון לשמור לי את הרגעים האלה כמו שאת עושה הוא נגזר רק ממה שאת, והאחרים שקוראים אותי כותבים לי. אני העץ, אתם היער. לפעמים אני קוראת משהו שאני כתבתי ואומרת - היי, לא רע! אבל השורה התחתונה היא אצל הקורא. ככה זה לפחות, בינתיים.

ממה את פוחדת?
הוי (לפי סדר השליפה מהבטן הרכה):
שאעשה טעות (בתחום העבודה) שתעלה לי ביוקר מבחינה כספית - ושוב אמצא את עצמי במצב כלכלי לא מזהיר; שאאבד קשר עם ידיד, כי יתברר שהוא בכלל רוצה משהו אחר, או שיותר גרוע - רק חשבתי שזה מה שהוא רוצה; שהקשר הזה יפגע באחרים; שאמצא את עצמי משועבדת לעבודה בלי יכולת לזוז; שאבין שאני חלק מהמון האפרורי והמשעמם וחסר היכולת למצוא את הנתיב שלו לבד, או חסר את האומץ; שאמצא את עצמי במצב חוסר אונים מתסכל, חסרת יכולת להגן על עצמי או על היקרים לי; שלא אמצא את הדרך ליצור מערכת יחסים טובה יותר עם אמא שלי לפני שהיא תמות ואוותר בתחושת פספוס נוראה; שאבין, מאוחר מדי, שהייתי בעצם צריכה לכתוב. או לעבוד עם ילדים.או לעסוק בקידום המודעות לנושאים שתופסים אותי; שאתחיל לעסוק בכל אלו ואבין שאני חסרת כל ערך בהם; שאזדקן, בצורה חסרת חן ואהיה חולה וממורמרת; שאמצא את עצמי חסרת יכולת לתקשר עם הילד (ים?) שלי, שיעדיפו לבלות זמן שלא בחברתי; שהשאיפה שלי להשאיר את כל מה שמכביד עליי מאחורי ולצאת להסתובב בעולם לא תתגשם לעולם, או שכשתתגשם - לא תהייה מה שביקשתי; שאבין שחייתי חיים חסרי מטרה וחסרי עניין, כשבעצם - היה נתיב שמוביל בדרך שבה באמת רציתי ללכת בה, אבל אני כל כך הייתי בטוחה שהוא מסוכן מדי שלא חקרתי אותו מספיק.

ארוך,אה?
את חושבת שייצא מזה משהו אכיל?

שימי את גילוח הרגליים בעדיפות ראשונה אני חושבת שאת צודקת, אבל אני לא מצליחה. יש כלים, וכביסה, ואוכל להכין... אבל מדי פעם אני גוזרת על עצמי להתחיל את הבוקר באימון יוגה. לפעמים אני אפילו מגיעה לסופו בלי להתפתות לענות לטלפונים, לבדוק מיילים ושאר מרעין בישין...

כל המירוץ לא שווה כלום אם אנחנו לא עוצרות לרגע בשביל הדברים החשובים באמת לגמרי נכון. בשביל זה, כשאני מסוגלת לחשוב ישר, אני פותחת את הבוקר בשאלה "מה חשוב לי היום". ולפני שהכל נכנס לסחרור - מתקשרת לכמה מבני המשפחה שחשוב לי לדרוש בשלומם, שולחת סמס לחברים. אולי יום אחד אצליח להגיע להכין את הספסל ההוא לגינה שאני מתכננת כבר כמה חודשים

אבל זה לגמרי אתגר.

בואי נהיה שוב ילדות לכמה רגעים מדי פעם אני אפילו לא בטוחה שאני זוכרת איך זה מרגיש...

מקווה שלא העמסתי עלייך את הירקות שלי

אוי מותק, נדמה לי שאין אפשרות כזאת בכלל. המשא שלי כל כך כבד לפעמים, שאני יותר משמחה לשאת ירקות של מישהו אחר. ובהחלט אפשר להכין אחלה ארוחה.
הייתי כותבת לך פחד פחד והופכת לך אותו למתכון, אבל זה לא שלי, ורק את יכולה. אני רק יכולה לומר לך שהפחדים שלך נשמעים לי בריאים. וחשובים. ובונים. ומעוררים.
וגם, שחלק מהם יתממשו. זאת האמת. ואם תרצי בכל זאת, אני מוכנה לענות לכל אחד מפחדייך מתוך תפיסת עולמי. רק אם תרצי.

וגם, אם תרצי פעם, ניקח את היום, באופן ספונטני, אף אחד לא ימות, כדור הארץ ימשיך להסתובב, ואנחנו נלך לשחות במעיין, נשתה קפה ארוך ארוך,
נעשן בשרשרת (אם יתאים, כי לא תמיד בא לי, למשל כשנורא חם לא בא לי...), נתפוס סרט בסמדר בצהריים, נלך להסתפר קצר ונתרום את השיער,
נשתרע על דשא כלשהו אחר הצהריים ונתבונן בצמרות עד שנרדם, נתעורר לפנות ערב ונשוב כל אחת לילדיה, מלאה בילדות משל עצמה.
זה לא בשמיים, את יודעת. (-;

הייתי כותבת לך פחד פחד והופכת לך אותו למתכון, אבל זה לא שלי, ורק את יכולה אני מודה לך. ושומרת על הזכות לשאול אותך בכל זאת, לכשארצה.
הפחדים שלך נשמעים לי בריאים לוקחת את המשפט הזה איתי בכיס, בכל אשר אלך.איכשהו נעים יותר להסתובב עם פחדים, כשאני מניחה שהם בריאים...
וגם, שחלק מהם יתממשו עם החלק הזה קשה לי. אני מחפשת את הנתיב שילמד אותי כלים לא להתפרק מולם, לא להאשים את עצמי בנתיב הלא נכון שבחרתי כשאחד מהם יתממש.

וגם, אם תרצי פעם, מה זתומרת פעם? אני רוצה עכשיו. על שליש מזה אני חותמת בכיף. יום אחד לא לשמוע מיילים, טלפונים, לא לנהל אף אחד ושום דבר (ולא שאני מנהלת כזו חשובה ודגולה, אלא שהעבודה מוצאת אותי בכל אשר אלך...) אבל קשה-קשה-קשה לי לעצור את המירוץ. פשוט מגוחך. אנחנו נבחר יום ונבחר מעיין - אם עדיין תרצי...

את יודעת, חשבתי - יש הבדל בין לדעת בראש ובין לדעת בלב, באמת. כי בראש, אני יודעת שאני מתעסקת רוב היום בשטויות שלא ממלאות אותי (חוץ ממהנאה לראות פרוייקט מצליח ולקוח מרוצה וחשבון בנק יציב, פחות או יותר). ואם אני צריכה לדמיין את פרק החיים שלי קצוב ועם דד ליין, אז ברור לי שאני מהר-מהר נבהלת ורצה לממש תכניות ופנטזיות. אבל האמת היא, שהוא קצוב בכל מקרה - אני פשוט לא יודעת מה הדד ליין. וחוסר המידע הזה מאפשר לי להמשיך ולחיות בשגרה של שטויות בניחותא.... כנראה יש משהו במשברי גיל שלא מאפשר להתעלם משעון החול הזה יותר, ואז הידיעה הלוגית שבראש הופכת לידיעה ברורה וצלולה שבלב...

וקראתי אותך ב"ביד רכה" וחשבתי, שיש לי מישהי צעירה במשפחה שאני מאוד אוהבת ומעריכה. ואני מדמיינת, אם יום אחד היא תשאל אותי את השאלה המקסימה והמבולבלת "איך יודעים אם אוהבים מישהו באמת ורוצים להתחתן איתו" מה אגיד לה. וחשבתי, שאספר לה אילו מבחנים אני המצאתי לעצמי - לדמיין שאני בצרה, נפלתי בשבי, וצריך להשקיע מאמצי על כדי לחלץ אותי, האם הייתי סומכת על האדם הזה שינסה? אם הייתי צריכה לצאת לקרב על חיי, האם הייתי רוצה אותו לצידי? וגם - שראיתי אותו מחזיק גור קטן בזרועותיו, ודמיינתי איך ייראה כשיחזיק תינוק. ורציתי שזה יהיה התינוק שאני אלד. וגם - שהשלמנו משפטים אחד של השני, ולא יכולנו להיפרד ליותר משבוע. ולפעמים גם פחות מזה. ואחרי כל זה, ואחרי כל המבחנים שהיא תמציא לעצמה - שתזכור שצריך גם הרבה מזל והרבה חמלה וידיעה שאין תשובה נכונה. כי כולנו משתנים, וחשופים לרוחות ולשמש ולאדמה רועדת ולכן פושטים ולובשים עורות עם השנים. ולפעמים העורות הללו נעימים לנו במגע, ולפעמים - אחרת.

ואם תרצי בכל זאת, אני מוכנה לענות לכל אחד מפחדייך מתוך תפיסת עולמי. רק אם תרצי. אני רוצה? אולי תכתבי על אחד? שניים?

תפילה_לאם

היי הולכת,

אם במקרים של פטרייה בנרתיק יוגורט מוכיח את עצמו - נראה לי שווה לנסות במקרה של פטרייה על הלשון!
(הייתי מנסה יוגורט עיזים, כמובן לא ממותק.)
תרגישו טוב!

ניסיתי לשכנע אותו לשתות יוגורט, אבל כל כך כואב לו שהוא מסרב להכניס כל דבר שהוא לפה, כולל ציצי. רגע לפני שאמרתי לתפוס אותו ולמרוח לו על הלשון, ושניה לפני שהתייאשתי לגמרי ופתחתי את הדקטרין (למה לא להשתמש בו, בעצם?), הוא גילה את הכפית שבתוך אריזת הדקטרין, אץ רץ איתה ליוגורט ודרש את היוגורט על הכפית. בשיטה המעולה הזו כילינו שליש כוס בערך. שזה הדבר היחיד שהגיע למערכת העיכול של הקטן היום. על הדרך גם ערבבנו קצת פרוביוטיקה לילדים פנימה. אני ממש מקווה שישפיע, הילד מסכן ואנחנו מסכנים - שלא לדבר על החופש שחזרנו ממנו כלעומת שבאנו.
תודה תפילה!

שלום הולכת
לבת שלי היתה בזמנו פיטרייה וגם לי כאב מאד בפיטמות בזמן שהיא ינקה.
ניסינו גם הומאופטיה וגם דקטרין אבל שניהם לא עזרו.
הדבר היחיד שעזר לנו היה דיאטת קנדידה מאד קפדנית(בשנייה שסטיתי מעט ממנה ,שתינו חזרנו ליבכות...)
אני לא יודעת אם זה מתאים לכן,היא הייתה ממש פיצפונת כשהתחיל והמשכנו עד גיל חמישה חודשים...
אם את רוצה,את מוזמנת לישאול אותי בדף בית ואני אגיד לך ממה נימנעתי...

תפילה_לאם

אני ממש מקווה שישפיע
עדכני! @}

הולכת מה שלומך?

מקווה שהגוזל מרגיש יותר טוב... אין לי ממש עצות שם. אני אישית לא יכולה לשאת כשהילדים שלי סובלים ואני מפציצה בכל התותחים הכבדים שיש לרפואה הקונבנציונלית להציע. כל מה שיכול להקל עליהם ועלי כמובן. לשמחתי, זה קורה ממש מעט (טפוווווו), אז אני משלימה עם האשמה שבחשיפתם לתרופות. מאחלת רק שיבריא מהר המתוק שלך.

כבר המון זמן שרציתי לכתוב לך, אבל היה חודש מטורף ולא הרגשתי מסוגלת.
ועכשיו השמיים קצת מתבהרים. ואני מקווה שאצליח לכתוב ברור.
ואלה דברים שאני אומרת לעצמי, בעיקר...

ואחרי כל זה, ואחרי כל המבחנים שהיא תמציא לעצמה - שתזכור שצריך גם הרבה מזל והרבה חמלה וידיעה שאין תשובה נכונה. כי כולנו משתנים, וחשופים לרוחות ולשמש ולאדמה רועדת ולכן פושטים ולובשים עורות עם השנים. ולפעמים העורות הללו נעימים לנו במגע, ולפעמים - אחרת.
נכון כל כך. וזה מה שהייתי אומרת. הייתי אומרת שהיא יוצאת לדרך לא ידועה. אף אחד לא אומר לנו את זה אף פעם, בתור ילדים, מתבגרים, צעירים. נותנים לנו להאמין במוחלטות של הקופסאות לתוכן מגדלים אותנו כי אחרת הכל יתפורר. האם באמת? אני קצת מערערת על זה לאחרונה (-;

שאאבד קשר עם ידיד, כי יתברר שהוא בכלל רוצה משהו אחר, או שיותר גרוע - רק חשבתי שזה מה שהוא רוצה
הקשר איתו קיים עצמאית. ללא תלות במה שאת רוצה או מה שהוא רוצה. אין לך דרך באמת לדעת מה הוא רוצה כי גם אם תשאלי אותו לא בטוח שהוא יוריד את כל ההגנות ופשוט יגיד לך ואם תחשבי על זה, גם את היית ממסכת דברים לנוכח שאלות חריפות או חדות. כולנו עושים את זה ורב הזמן אפילו לא מודעים לזה. זאת ההבנה שלי של קשרים, עם ידידים, חברות, משפחה, אהובים.
אז אני החלטתי שאין לי מה להפסיד ואני פשוט אומרת (וזה לקח לי שנים). ואם יקרה משהו מפחיד או רע, אז או שאמרתי דבר שאני צריכה לשקול שוב ולתקן וזה תמיד אפשרי, או שזה לא תלוי במה שאמרתי. אין לנו שום דרך לחזות. תארי לך שלא תגידי, אולי בכלל לא במקרה הזה, אולי בכלל במצב אחר, לא תגידי. ותעשי החלטה להתעלם ממה שמפריע לך, להחניק, להעלים. באמת? לא תהיה לזה השפעה על ההתנהגות שלך? על הריח שלך? על המצמוצים שלך? על התדרים שלך? לא יודעת. אמת יש לה דרך, ככה, כמו שמים זורמים איפה שרק הם יכולים...

שלא אמצא את הדרך ליצור מערכת יחסים טובה יותר עם אמא שלי לפני שהיא תמות ואוותר בתחושת פספוס נוראה
נוגעת לי בנקודה כואבת במיוחד. אמהות ובנות. לא כולנו התברכנו במאמא כזאת שיודעת להקשיב בלי להכניס את החרדות שלה עצמה לתוך המשוואה. אבל את יודעת מה? ברגע שהבנתי את זה, הצלחתי להסתכל עליה כעל אדם. אדם יקר ואהוב אבל אדם ותו לא. היא גם זקוקה לחמלה. ואני לא יודעת אם אפשר ליצור מערכת יחסים טובה יותר, כי זה כרוך לא רק בשינוי שיקרה אצלך. אולי אי אפשר. אבל אני בטוחה שאם תראי את אמא שלך כאדם (ואני לא יודעת איפה הקושי שלך איתה, אז אני קצת מלבישה כאן את מה שאני מכירה) ולא כשופטת, מנהלת, מחנכת, כל יכולה, בעלת המפתחות לאמת הבלעדית, נו... הבנת אותי נכון? ובכלל, אם תהיי אדם (מקשיב) מול הילדים שלך, אולי גם עוד פחד שכתבת יוכל להתנדף.

מדי פעם אני גוזרת על עצמי להתחיל את הבוקר באימון יוגה
לא יילך בגזירות...

אני יודעת שאני מתעסקת רוב היום בשטויות
את לא! את מתפקדת רב היום ועושה את מה שאת צריכה כדי לעמוד בקצב ובשעון של המערכת, וזה ממש לא שטויות! אבל הראש שלך ממשיך לעסוק גם, ואני בטוחה שהרבה, במחשבות האלה שאת מביאה לכאן. ואלה מחשבות משנות מציאות. כי בסופו של יום (או שבועות או שנים), את תקשיבי יותר לקצב ולשעון שלך ותמצאי את הדרך להתאים את המערכת אליו.

אל פחד יקירה. את אדם מודע וסקרן וקשוב וזה לא ישתנה כי זה במהות שלך. אחרת לא היית כותבת כמו שאת כותבת וגם לא היית שואלת את השאלות שאת שואלת. ולפעמים אנחנו שוהים בתוך משהו ולא פועלים. וזה גם בסדר.

חזרתי לעדכונים. הוא מוכן לאכול ארטיקים, אז הענתי "ארטיק" יוגורט ומנגו - אכל שניים כאלו היום, קצת אבטיח, חצי בקבוק יוגורט והמון פרוביוטיקה (זה הזמן לקווה שאין לזה מנת יתר...)
לשתות כואב לו. מסרב לינוק. מסתכל על הציצי בתוגה, מחבק, מתחכך ולא יונק. ישן הרבה ואחר כך טיילנו איתו על הידיים, התרוצץ קצת וביקש בחזרה על הידיים. אבל כבר התלונן פחות מאתמול על כאבים שלא בזמן אכילה או שתיה. אני ממש מקווה שזה סימן למשהו. במה מאכילים אותם כשהם ככה?
אגב, בדקתי את הנתונים שלו היום - גובה של 98 סנטימטר על משקל של 12 ק"ג מביא אותנו בקושי לאחוזון ה10. הילד באמת נראה רזה לדעתי, ואוכל זה לא הצד החזק שלו (בדרך כלל אוכל מעט, למרות שבבית אין חטיפים והמתוקים, שמוגבלים כמעט לשוקולד בלבד ניתנים ממש במשורה). חוץ מבדיקות דם, למישהי יש רעיון\ניסיון?
אמא ללי - אני שוקלת את עניין דיאטת הקנדידה כבר די הרבה זמן ולא מעיזה כי זה נראה לי גדול עלי. גם ככה הורדתי חלב ניגר ואני כמעט לא אוכלת לחם. מצד שני, אני מאוד אוהבת בירה

דיאטת קנדידה עושה רושם של לאכול חומוס ויוגורט לחצי שנה... מה שיותר גרוע הוא שלפעמים אני מחוץ לבית ו"חוטפת" איזה סנדוויץ' - מה שלא נכלל בתפריט הדיאטה, מן הסתם. אבל אני אשמח לשמוע ממה נמנעת בכל אופן...

שקיעה - תודה. נעים לי מאוד לקרוא אותך ולגבי הלהגיד ולא לאגור את מה שיושב על הלב - את מבטאת את מה שאני חושבת בנושא. לכל השאר אני אחכה שיהיו לי יותר משאבים פנויים לכתיבה..

אוף, זה נשמע מתיש. גם לי יש קטן כזה שלא אוהב לאכול... אני יודעת שזה לא ממש באופני, אבל תחפשי pro up בגוגל. אני מתלבטת אם להזמין לאחוזון 10 הפרטי שלי.
כוחות

!

תפילה_לאם

הוא מוכן לאכול ארטיקים

במה מאכילים אותם כשהם ככה?

ארטיק מחלב שאוב?

מעדכנת שוב, בקצר. מרחנו לו משחה של הציילרים (פעם זו היתה שרה ז"ל, עכשיו קנינו מהבנים שלה), שתינו יוגורט והפגזנו בפרוביוטיקה. גם אותי. עדיין מתלונן שכואב לו, אבל כבר ייבב פחות, וגם השתולל במתנפחים, ובערב, אחרי שנ"צ של 3 וחצי שעות עם אמא (שתוהה מתי תשלים את כל העבודה שהצטברה לה, אבל נו שוין) הסכים, שומו שמיים, לאכול קצת מרק קובה חמוץ. אמנם עדיין כואב, אבל לפחות משהו נכנס לפה....
תפילה - את צודקת, אבל אני שונאאאאאאאאאאת לשאוב (לא שאבתי מעל שנה). כל זמן שהוא מוכן לאכול ארטיק ביתי של מנגו ויוגורט, אני נמנעת.
מקווה שסוף השבוע יהיה בסימן חיובי... תודה למחזקות ולמתעניינות!

תפילה_לאם

שמחה לקרוא על השיפור!

מבינה אותך בעניין השאיבות. גם אני נמנעתי מכך ברגע שרק יכולתי, אבל ההצעה שלי נבעה משתי סיבות - לא רק ה"לפחות שיאכל משהו" אלא גם התקווה שמשהו מהחיסוניות שבחלב ייוותר גם בגרסה המוקפאת ויאיץ את ההחלמה. נו, ב"ה נראה שאתם גם כך כבר כמעט שם. @}

אני מטה לעצמי אוזן, בריכוז, כמו שמקשיבים לקונכיה מוצמדת לאוזן בעיניים עצומות. אני מקשיבה לדחפים שמניעים אותי. כשעולה התחושה שאני ממש חייבת משהו כתנאי להרגשה טובה יותר, אני שואלת "ממה את בורחת"? והתשובות עולות. אם אני מאוד לרוצה ללכת לקנות לעצמי בגד חדש, הדיאלוג עם עצמי טוען שמזמן לא קניתי בגדים. ומה? אני מקשה, חסר לך מה ללבוש? האם באמת יש משהו בחנות שממש חסר לך בארון? לא, אני מודה בפני עצמי בכנות. לא חסר לי. את הפונקציה של הלבוש יש מספיק פריטים שימלאו. ממה את בורחת? אני שואלת ומקשיבה למה שעולה מהקונכיה. מתחושת השגרה, מהלחץ, מחוסר היכולת להתנתק מהעבודה, מתחושת חוסר החירות שזה יוצר. מה באמת היית רוצה? תחושת מרחב, יצירה, למידה. הרצון לבגד חדש בא לפצות על הרצון לתחושת התחדשות מתוך למידה והתפתחות אישית.
תחושה שמתחשק לי משהו מתוק עם כוס תה לפני שאני ממשיכה בעבודה. ממה את בורחת? אני שואלת, ומקשיבה להדים שעולים מתוך הוואדי. הרי את לא רעבה, נכון? נכון, אני מודה. אין בי תחושת רעב. אני בורחת מפני התסכול בפני המחשבה שאני עומדת לעבוד במקום ללכת לישון מוקדם. זה יוצר תחושת לחץ, קצת תסכול, עומס, חוסר שקט.

בשעה מאוחרת אני מסתובבת בבית, מסדרת, קוראת באתרי חדשות מידע שמזמן החלטתי שאינו מעשיר את עולמי - במקום ללכת לישון. ממה את בורחת? עולה בי השאלה. למה שלא תלכי לישון? אני בורחת מפני המוות שבשינה, מפני הסיום המוחלט של היום אותו הוא מביא איתו. אם לא עשיתי דבר שימלא אותי, בשביל עצמי, מתוך המרחב הפנימי שלי כל אותו יום - הרי שקשה לי להכריז שהיום הסתיים, אני מחפשת עוד קווצת מעשה, עוד פיסת ניחומים.
אני מפנה מרחב לתחושות הללו, אבל הדרך עדיין מעורפלת. הניסוח של השאלה כאן מתערפל גם הוא, אמשיך בפעם אחרת.

תפילה_לאם

למה שלא תלכי לישון? אני בורחת מפני המוות שבשינה, מפני הסיום המוחלט של היום אותו הוא מביא איתו. אם לא עשיתי דבר שימלא אותי, בשביל עצמי, מתוך המרחב הפנימי שלי כל אותו יום - הרי שקשה לי להכריז שהיום הסתיים, אני מחפשת עוד קווצת מעשה, עוד פיסת ניחומים.
וואו! זה חזק!
לא הייתי בוחרת במילה "מוות", אבל מבינה מאוד את מה שכתבת. כן, גם אני מתעכבת מול המסך בשעות מאוחרות מדי כדי להרגיש שעשיתי איזה משהו קטן בשביל עצמי.

ומה שלום קטנך?

זה הקטן... נפרד מהפטריה! אני לא יודעת אם זו הפרוביוטיקה, היוגורט (מהסופר, אז אין הרבה ציפיות) או המשחה של הציילרים - אבל אחרי יומיים קיבלנו לשון ורדרדה וחייכנית בחזרה (טפו טפו).

לגבי אמא שלי - אנחה כבדה. הדיסוננס מאוד מקשה עלי... אני מרגישה שאני מזלזלת בה מאוד, אני מזלזלת בה כבן אדם דווקא. על חוסר האונים התמידי, על חוסר היכולת לתפוס דברים שנראים לי מובנים מאליהם, על זה שאין לה קשרים חברתיים והיא מסתמכת בעיקר עליי כדי לדבר עם מישהו, על חוסר יכולת ההקשבה, על חוסר יכולת ההכלה, על חוסר היכולת לראות את עצמה מהצד, על כך שמבחינתי היא "לא מחוברת למציאות"... אני מוצאת את עצמי מדברת איתה שיחות קצרות ושטחיות מאוד, בעיקר כדי לדעת ששלומה סביר ולהרגיש שיצאתי ידי חובה. מה שמעניין אותי לא כלול בעולמה, וכחלק מהביקורת שאני מרגישה כלפיה - אני לא חושבת שהיא אי פעם הרגישה את הצורך לנסות ולהבין את העולמות שמעניינים אותי. כשאני כבר כן מתחילה לספר מעט יותר, אני בדרך כלל נתקלת בביקורת או בתגובה שמרגיזה אותי בדרך זו או אחרת. אני מרגישה שאני פועלת כלפיה מתוך סוג של רחמים שנובעים מעליונות - כאילו אני מתייחסת אליה כאל אדם דמנטי (חלילה), שאין מה לצפות ממנו, אפשר רק לרחם עליו. אני מרגישה שאין לי דבר ללמוד ממנה (זולת איך לא לנהל מערכת יחסים עם הסביבה) ושמערכת היחסים איתה כרוכה בעיקר בהשקעת מאמצים שלא להעליב אותה, כאשר חלק ניכר מהזמן המאמצים הללו משולבים גם בניסיון להתחמק מסצינות "ריגשי" ולחץ פסיכולוגי מתון שאני מרגישה שמופעל עלי מצידה כשהיא רוצה להשפיע עליי לנהוג בדרך כזו או אחרת. משפחתו של בעלי לא משדרת כלפיה יחס מכבד, אז בנוסף להכל - אני מוצאת את עצמי מסנגרת עליה בפניהם.
מצד שני - אני אמא. קשה לי להמשיך ולהתייחס ככה למישהי כנראה גם היא החזיקה אותי לילות שלמים על הידיים כשקדחתי מחום ושרה לי בעדינות....

אני מרגישה שאני מנהלת את החיים שלי מתוך רשימה מאורגנת להפליא של משימות וחישוב סיכונים ומתוך לחץ מתמיד. ההנאה, הסיפוק - משניים בכלית. אני כאן לייבש ביצות, או לפחות לנהל את התהליך עם טבלאות אקסל, וסיפוק זה לאנשים עם חשבון בנק יפה יותר משלי. אני מחזיקה בראש את המשימות שיש לי לבצע במסגרת העבודה. אני מחשבת מה מהן אספיק לעשות במהלך היום, לפני שיתעייף לי המוח. אני מחשבת באיזה יום להזמין בייביסיטר כדי לעבוד כמה שעות, ובאיזה יום לקפוץ לחברה כדי שהילדים יעסיקו אחד את השני, ומתי "לשבץ" מה, ויש גם אוכל להכין ולא ניקינו את הרצפות חודשיים. וגם צריך להתקשר להורים של הילדים מהגן החדש, כדי להקל ולו במעט על ההסתגלות הצפויה בתחילת השנה הבאה.
ומתי נעשה עוד ילד, ומה עם הפער ביניהם, ומי יפרנס כשאני אהיה תשושה (כרגע המשכורת שלי עקרונית יותר) ומה יקרה אם אאבד את העבודה הזו. ומה יקרה.
הכל לחוץ. הכל צמוד מדי, הכל מחושב.
מתי אחיה מתוך תחושת הנאה צרופה? מתי אצחק בפה מלא ובנינוחות, צחוק כזה שקצת מכווץ את שרירי הבטן? מתי אכתוב ספר? מתי אעשה סקס בלי שיקולים פרקטיים? מתי אוציא לפועל את הרצון שלי שלא לשלוח את הילד לגן? מתי אעבוד עם נוער בסיכון?

אני יכולה כמובן לנסות לזמזם לעצמי את המנטרה "שחררי, הכל לטובה, הכל יבוא", אבל אני יודעת שכבר הייתי בתקופה של אבטלה, וחיפוש עבודה ומינוס מצטבר בבנק ודיכאון עוטף - ותאמינו לי שאין לי שום חשק לחזור לשם וזה ממוסס לי לחלוטין את ה"יהיה בסדר".

איפה קצה החוט שלי לשחרור עצמי מעצמי...?

_מתי אחיה מתוך תחושת הנאה צרופה? מתי אצחק בפה מלא ובנינוחות, צחוק כזה שקצת מכווץ את שרירי הבטן? מתי אכתוב ספר? מתי אעשה סקס בלי שיקולים פרקטיים? מתי אוציא לפועל את הרצון שלי שלא לשלוח את הילד לגן? מתי אעבוד עם נוער בסיכון?
אני יכולה כמובן לנסות לזמזם לעצמי את המנטרה "שחררי, הכל לטובה, הכל יבוא", אבל אני יודעת שכבר הייתי בתקופה של אבטלה, וחיפוש עבודה ומינוס מצטבר בבנק ודיכאון עוטף - ותאמינו לי שאין לי שום חשק לחזור לשם וזה ממוסס לי לחלוטין את ה"יהיה בסדר".

איפה קצה החוט שלי לשחרור עצמי מעצמי...?_

הנה... הנה קצה החוט.. הצבעת עליו בעצמך..
את לא מתחברת למנטרה "שחררי, הכל לטובה, הכל יבוא" ולכן דוחה אותה מעלייך מתוך "אני יודעת ש..." ואז זה "ממוסס לחלוטין את ה"יהיה בסדר".
אז אולי, "אני משוחררת, משחררת. הכל טוב. הכל פה". ואז "אני יודעת ש..." שמאשר את "הכל בסדר".

עירית_לוי

תודה, העברתי לה את המספר

יש לי את ההרגשה שכל ההשקפה שלי בנוגע לחינוך הילד שלי נגזרת מהשאיפה לפטור אותו מהכניסה אל אותו עולם שהשקעתי מאמצים רבים כל כך (ואני עדיין) - כדי לצאת ממנו. עולם שבו השקפת העולם שלי נגזרת מסדרות וסרטים (אמריקאיים ברובם) שלא קשורים למציאות ולא יכולים לייצג אותה; שבו היחס שלי אל הגוף שלי, חוסר שביעות הרצון ממנו, היחסים עם הסובבים אותי - הדרך בה אני מניחה שהם פועלים וחושבים, והדרך שבה אני מניחה שאני צריכה להתנהל ולחשוב - נגזרים כולם מאותו עולם ווירטואלי. היום אני מסתכלת לפעמים על מסכי הטלוויזיה ומבינה עד כמה מה שנשקף מהם מעוות, מגוחך, מלאכותי, אידיוטי. אבל זה היום... היום אני יודעת שכשסיימתי את התואר שלי, הבנתי שאני לא יודעת ללמוד. המחשבה מילאה אותי אימה שקטה. הצטרפתי לחברת סטארט-אפ שהיתה בשלב המחקרי של ההמצאה, ונבלעתי כולי במשימה מבלי לדעת מה אני עושה. טבעתי בים של נתונים ובים של עובדות, מאמרים ומחקרים. הרגשתי שאני יוצאת מדעתי ויש לי סלט בראש. הרגשתי שאני לא יודעת איך להתחיל, ומה פתאום אין לי חוברת תרגילים מסודרת שאם אפתור את כולה אוכל להכריז שהמשימה הושלמה. הבנתי שזה הזמן ללמד את עצמי שיטות עבודה. בגיל 25 התחלתי ללמוד - מאפס. ללמוד לא רק לסדר נתונים ולשאול שאלות, אלא גם להתמודד מול הפאניקה שאין לי מנחה, שאני מאלתרת ושיש ים של עובדות ונתונים שאני עדיין לא יודעת - וגם לא אוכל לדעת את כולו, כי זו לא המטרה. אי וודאות הביאה אותי לחוסר אונים.
ואני תוהה - האם אצליח לחסוך את עולם האשליות הזה מהילד שלי? האם הוא חייב לעבור דרכו כדי להתפכח ממנו?

אף סרט אימה עם סצינות של רוצח שקופץ פתאום מאחורי הדלת על הקורבן לא יכול ליצור את האימה האוטנטית וקפיצת האדרנלין הנלווית אליה - כמו זו הנוצרת בהתקלות פתאומית בילד שעומד בדלת חדר השינה שלו, כי הוא התעורר בשעה וחצי מוקדם מהצפוי, ישר לתוך שיחת הועידה המתוכננת של אמא שלו...

הדרך הכי טובה היא לבדוק ספר ספר באתר bookfinder.com/
אם מצאת כמה ספרים במחיר טוב מאותו האתר - אז לבצע יחד את ההזמנה בד"כ מוזיל דמי משלוח (עם זאת, יש אתרים כמו בוקספוזיטורי שמצד אחד אין בהם דמי משלוח, מצד שני המחירים בהם הם בד"כ יקרים יותר מאשר באתרים אחרים. פושט נותנים פחות הנחות, כי צריכים לממן את המשלוחה. ויש גם אתרים כמו ABEBOOKS שבהם יש שלל מוכרי יד שניה שונים, ורק אם אצל אותו המוכר מצאת כמה ספרים - תקבלי הנחה על דמי המשלוח. מצד שני לפעמים הספר עולה דולר וחצי, ודמי המשלוח עוד 7 דולר, וזה עדיין יוצא ממש שווה).

ממליצה להתחיל בהזמנת 2-3 ספרים, לקרוא, ואז להתקדם הלאה. לא יסגרו את האינטרנט בנתיים.

וגם הספר "בלמידה מתמדת", כולל קטעים מכמה ספרים אחרים של הולט, כך שחלק ממה שתקראי בספרים אחרים, יהיה פרקים או קטעים זהים (קראתי שלושה שלו באנגלית לפני שתורגם בלמידה מתמדת).

תודה! התחלתי עם שניים משומשים מ betterworld, נראה איך ילך...
האם תרצי להמליץ לי על ספרים שקראת? ג'ון הולט או אחרים?

אני רואה שכבר כתבו לך על bookfinder.com - אתר מצוין!

ניחוח אדמה אחרי הגשם

היי, ממש התרגשתי ושמחתי לקרוא את ההודעה שלך

אני אשמח ממש לבוא לבקרך אבל כרגע לוגיסטית אין לי מושג איך לנסוע עם תינוקי למבשרת (כן יש אוטובוסים אבל זה רחוק!)
משום מה פסיכולוגית מבשרת מרגישה לי רחוקה יותר מגילה או פסגת זאב אפילו שאולי זה לא נכון עובדתית
כי זו "עיר אחרת"

אבל אני ממש רוצה ! ואת מוזמנת אלינו לנחלאות

וכן ממרומי גיל כמעט שלוש שאני מצפה לו מאוד הייתי רוצה לראות איך זה... ולהאמין שיהיה קל יותר , לפחות קצת...

אז סגור

בפעם הבאה שאנחנו מטיילים בירושלים (הקטן מאוד אוהב את החצ'פוריה בשוק, וגם אנחנו מאוד בעד) אני מזמינה את עצמי

נוכל להחליף טלפונים במייל. שלי justpickaname4@gmail.com
וכן, הם מגיעים בסוף לגיל שבו אפשר לשחרר לסבתא לכמה שעות, למרות שהיא לא בדיוק "באופנית" (לפחות שלי), ולדבר, ולהתרוצץ בתופסת, ולבנות מסילת רכבת ולראות את ההבנה מתפתחת מאחורי זוג עיניים מקסימות ושובבות... הבנה על מיליוני דברים, חלקם קשורים גם לאמא.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

שלחתי לך מייל @}

איזה בליל מחשבות עובר לי בראש...
אני מרגישה עמוסה, עמוסה ממש. חסרת מיקוד, מתזזת-מג'נגלת, לא מצליחה להגיע לתובנות ולא מצליחה למצוא מוצא. תרגול יוגה ירד מהפרק, וכל מחשבה לגבי הנזקים שהעומס והלחץ הללו יוצרים רק מכניסה אותי לתסכול.
לכאורה אני עובדת בצורה נוחה-הרבה פעמים מהבית, בשעות שאני קובעת. התוצאה (כמו שקל לדמיין) היא שבזמן הזה אני מנסה להספיק גם את מטלות הבית, הקניות והבישול, והתוצאה היא עייפות וחוסר זמן לעצמי, כי ב4 צריך לאסוף מהגן וכל מה שלא הספקתי עד אז צריך להשלים בערב.
ומעל הכל מרחפת השאלה-בשביל מה כל זה? הרי אין לי צורך במותרות, סביר להניח רק בבטחון כלכלי כלשהו. זה נכון שההכנסה שלי היא די סבירה, אבל עד מתי זה יהיה התירוץ להמשיך במירוץ? איזה סכום אני צריכה בחשבון הבנק שלי כדי לנשום לרווחה ולהתפנות לדברים שאני רוצה לעשות?
מצד שני - גם לא מסוגלת לוותר על ההכנסה, כי אני לא יודעת מה יהיה הלאה.
ואני רואה את האנשים סביבי, לכודים במירוץ עוד יותר אימתני משלי, ומרחמת על כולם.
אני שמה לב שאני בורחת - כשאין לי חשק למשימה, כשאין לי מוטיבציה למהלך היום - אני מוצאת את עצמי באתרי חדשות שלא חיוניים לי, ב"צורך" לקנות לעצמי משהו מיותר, בהיאחזות להגדיר לעצמי מטרה לחתור אליה כדי שאוכל להתעלם מהשאר.
ואני לא מצליחה לחמול על עצמי, והרבה פעמים גם לא על היקרים לי. ואני מחפשת את האישור מהסביבה, וצריכה שיגידו שגאים בי ואוהבים אותי. ומוצאת את עצמי מקנאת באנשים שלכאורה מקבלים בקלות את מה שחסר לי , והקנאה לא מצמיחה אותי, היא אבנים קטנות וצורבות בבטן התחתונה.
ותוהה - אולי יכולתי להיות טיפוס "חיובי" יותר? שמשדר יותר...גלים חיוביים כלשהם?

ניחוח אדמה אחרי הגשם

היי, טוב שכתבת ! ושקפצת לבקר... את נשמעת עסוקה ... ועייפה... ולא פשוט !

@}

אני מחפשת את האישור מהסביבה, וצריכה שיגידו שגאים בי ואוהבים אותי
גם אני זקוקה לזה! וזה בסדר. לא אופטימלי.. הלוואי שהיינו כאלו עצמאיות ובטוחות וחזקות כל כך שלא זקוקות לזה בכלל אבל זה לא ככה ומותר לנו, זה בסדר גמור !
בסוף גם נלמד להגיד את זה לעצמנו באמונה מלאה, או אפילו לא נצטרך, זה יהיה כל כך ברור...

שמשדר יותר...גלים חיוביים כלשהם?
למה הכוונה ? מעניין...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הולכת

אני קוראת אותך וכל כך מזדהה. תופס אותי בדיוק במקום כואב ושואל
ומוצאת את עצמי תוהה אם לענות לך במישור העקרוני ולהמשיך להתפלסף על זה או במישור הפרקטי

במישור הפרקטי
את אמא, ובאשר את אמא,הרי תהיי עמוסה. וזמנך לא יהיה שלך בלבד. ולכן בזמן שכן יש לך זמן צריך לדעת לחלק אותו מתאים.
זה שאת עובדת מהבית לא אומר שבזמן הזה את צריכה לעשות את כל עבודות הבית. בכלל בכלל לא.
אולי כדאי לחלק בצורה יותר מובהקת את הזמן של העבודה לעומת זמן לבית לעומת זמן לעצמך (כלשהו לפחות, יוגה מאוד הכרחי בעיניי אם זה מה שאת צריכה, זה מחדש את הכוחות לכל השאר).
דבר נוסף זה לעבוד ביחד עם הילד. גיליתי לאחרונה שאפשר לעשות דברים הילדים שלי והם נהנים ומחשיבים את זה לגמרי כזמן עם אמא בדיוק כמו כל דבר אחר שעושים. (מה גיליתי רק עכשו? זה כתוב בבאופן שנים כבר). לתלות יחד כביסה ולקפל. לשטוף יחד כלים. לקלף ולשטוף יחד ירקות ולהכניס לסיר (מה שהוא יכול). קניות זה לא קל יחד עם קטן,מסכימה. לא הכל אפשר לעשות עם הקטן,אבל די הרבה כן. ואם זה נותן לך אחר כך זמן לעצמך פנוי יותר,זה שווה את המאמץ לפעמים.
לא לעבוד מהר כשאת איתו, לאט ובקצב שלו, לא לרצות להספיק כי אז זה מפספס את זה הזמן הזה זאת בעצם רוצה יחד איתו (כך נראה לי), לעבוד לאט ובהקשבה ומה שאפשר, כל מה שתעשי אחה"צ יוריד לך ממה שאת צריכה לעשות בערב. גם אם זה יהיה מעט זה יהיה משהו.

כל זה כמובן, נוסף על להוריד ציפיות, להוריד סטנדרטים (של ניקיון, של בישול, של סדר וכו') להקל על עצמך כמה שאפשר. ללמוד לייעל כמה שניתן את הבישול, את הסדר והניקיון בבית. לעשות פחות בגדול. או לחילופין-גם עובד לפעמים-להנות מהעשיה (לבשל משהו לאט ובהנאה לפעמים גם עושה את התשובה ל בשביל מה כל זה? )

במישור הרעיוני העקרוני. לא בטוחה שמצאתי את התשובה, אני עוד מחפשת.
לא יודעת במה את עובדת, אבל השאלה הזו שלך נשאלה כבר מזמן,עוד מימי העבודה הקודמת. כך שבאמת את מתמודדת עם זה די רחב ודי מזמן, ועוד מחפשת. אולי תשובות של אחרים יעזרו ואולי לא,אבל שווה להקשיב.
בעלי למשל אומר:ככה זה, בחיים צריך גם לסבול, אבל יש אחוזים מסויימים של הנאה שכן שווים את זה. לי קשה לומר את זה ככה, אבל אני את התשובה שלי עוד לא מצאתי. רק שלפעמים אני לוקחת משהו ממה שבעלי אומר וחושבת לי על כך שלא הכל צריך להיות לי מתאים ומושלם ומדוייק,ואולי אכן יש דברים ש'צריך' וככה זה. שאני כן מכניסה את עצמי לסד מסויים שהוא העולם הזה ולא מתבדלת לי לעולם אחר אי שם באיזה אוהל בשום מקום מלקטת את מזוני, ולכן יש משהו בסד הזה של העולם שאני צריכה לקבל עליי.
אפילו אם הסד הזה שאני שמה על עצמי זה הצורך שיאמרו לי שאוהבים אותי וגאים בי. אני גם יכולה לנסות להיות מודעת יותר ולהסיר חלק מזה לפעמים, ואז זה די משחרר. אני עובדת על זה.

את כל כך מובנת וכל כך נוגעת

אורי - תודה על ההבנה, על ההקשבה ועל כך שנתת לגעת.
התובנה היא שלא המצב הוא המשנה, אלא האור בו אני מאירה אותו. מתוך מחשבה שהמעגל של ההשתכרות לצורך הוצאה הוא אין סופי וסזיפי, אני נסגרת בערפל מרפה ידיים.
מתוך מחשבה שבעצם בכל רגע אני יכולה לשנות כיוון, להבין, להתחיל, וכרגע אני בעצם עושה ניסויים במה מתאים ולא מתאים, אוגרת אמצעים - הדרך נראית מוארת יותר.
גם הדף על אנשים שעשו שינויים גדולים בגיל מבוגר רענן אותי.
וגם - אהבתי את זה: http://ahavabooks.com/%D7%91%D7%A4%D7%A ... %A2%D7%9F/

מה אני צריכה?
אני צריכה ליצור, בידיים, בעבודה גסה יותר מעבודה עדינה (אולי זה רק מאזן את שעות הישיבה הרבות מול המחשב?)
אני צריכה לגעת באנשים. יצירת רווח נעימה לי לאגו (אני חשובה, אני עוסקת במספרים גדולים, אני לובשת חליפות...) לגעת באנשים פותח בי צוהר נשימה, נותן בי תחושת חיות. אם נגעתי במישהו - לא אצטרך לשבת ולקרוא תוכן ריק באינטרנט במקום ללכת לישון.

אני נזכרת שכבר הייתי כאן פעם. זה הנתיב שמבקש ממני לבחור כיוון. נראה לי שעשיתי סיבוב ביער וחזרתי לפרשת דרכים, או שהיערות כולם דומים. נראה לי שהתיק על הגב נעשה נוח יותר, או שהתרגלתי למשקל שלו במידת מה. כמה טוב שיש שבת להניח בה את המירוץ בצד. למדתי להגיד לעצמי "כן, ככה מרגישה חרדה. היא מבקרת לפעמים, וגם זה בסדר".

ניחוח אדמה אחרי הגשם

http://jesslively.com/livelyshow/
ממליצה על הפודקאסט הזה, זו בחורה חמודה וחכמה ממש שמראיינת בעיקר נשים, בנושאים שונים, על החיים שלהן, כל אחת עם הסיפור שלה.

היי תנקס! לאילו פודקאסטים הקשבת? פשוט הורדת דרך itunes?

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אפשר דרך האתר עצמו, אני נרשמתי לפודקאסט ב itunes , יש תיאור מפורט לכל פרק אז זה נוח לבחור למה להקשיב.
הרבה מהנושאים זה על התפתחות מקצועית ועסקית במקביל לאמהות/משפחה וכל מיני שינויי קריירה, אמונה בעצמך וכאלה, זה ממש מעניין !

כותבת לעצמי, כדי שאוכל לחזור ולקרוא אחר כך. רציתי להזכיר לעצמי כמה נהניתי היום. נהניתי לנסוע בכביש גשום ולסמוך על עצמי ועל הריכוז שלי. נהניתי לחזור הביתה, להסקה החמימה ולבלאגן המוכר. נהניתי מהתחושה שנחתי בסוף השבוע ולא עשיתי דברים מתוך לחץ, שהצלחתי להתאוורר קצת, למרות שכמעט לא יצאנו מהבית. נהניתי להתכרבל במיטה על הבן שלי ועם בעלי. נהניתי מהשנ"צ.נהניתי לצאת מהבית לבד ולשוטט בחנויות ולהביא מצרכים הביתה, ולהרגיש את הידיים קופאות, כי בכל זאת חורף בחוץ. נהניתי אפילו כשהחום של הבן שלי עלה, וערסלתי אותו על הברכיים ועטפתי בשמיכה, וישבנו ככה מחובקים, אני וילד קטן עם חום. נהניתי להסתכל עליו ישן, ראש קטן ופרוע מבצבץ מתחת לשמיכה, והוא שלי, הילד הזה, ואני אמא שלו. נהניתי לדבר עם אנשים שפגשתי. נהניתי לדעת שאמא שלי אהבה והעריכה את המתנה שקניתי לה. נהניתי להתעורר באמצע הלילה ולחזור לישון לקולות הגשם שבחוץ. אז כשהכל מרגיש לי לחוץ ומרגיז ומתסכל - אזכור שיש גם ימים שבהם אני נהנית נורא.

תפילה_לאם

ואני נהניתי לקרוא.

תודה תפילה

נעים לי למצוא קוראות בדף שלי

גם אני קוראת. וגם אני נהנתי לקרוא.

ואני נהניתי לקרוא
(-:

משהו תוסס בי, משהו דוחף בתוכי לכתוב. משהו הופך לחסר מנוח, מתפתל, נחבט אל הדפנות ומחפש את דרכו החוצה וכל שהוא מוצא הוא הדרך לקצות האצבעות. כתבי. על מה אתה רוצה שאכתוב? כתבי על מה שיש. לא נוח לי. כתבי מבלי שיהיה נוח. עכשיו אני זו שמתפתלת. על מושבי, בכיסא. מה העניין? על מה אתה רוצה שאכתוב? על רוחות שהייתי רוצה שינשבו על עור חשוף? על שפתיים פשוקות מעט שמתריסות מבלי שאיש יהיה נוכח מולן בחדר? על יין שנמזג ונמזג, על כוסות שמתמלאות ונלגמות ללא אהבה יתרה אל המשקה, בחתירה אל השביל שמוביל לקהות חושים? על אלו? כן, כתבי על אלו. כתבי. המילים נמזגות מתוכי החוצה. הבעירה עולה ויורדת. התחושה של אצבעות זרות המלטפות את עורי ואני כמהה אליהן, אני עוקבת אחריהן בעיניים עצומות, אני רושמת בתוכי כל מגע וכל פיסת עור שנגועה בשבילי האצבעות. במגע אסור. הוא אסור ואני כמהה אליו. מגע ללא שם, האצבעות שלי הן אלו שמנפישות אותו. אני רואה את המבט ששולחות עיניי מבלי לגשת אל המראה, והוא בוער ומפלרטט ומפתה אל עברות צוקים חדים, ועדיין אני מאשימה את הנלכדים בו - מדוע באתם? ועדיין אני תמהה על עוברי האורח שעיניהם נלכדים באלומת האור - מדוע לא הסטתם מבט? האם לא ראיתם עשרות שכמותי בקהל הצועד, בהמונים שעברו על פניכם היום? אני משחררת אותם לתוך בדיחות ידידותיות ושיחות שאין בהן כלום וכובלת שוב, במשפטים מושחזים ומכוונים היטב, במילים שהכוונה העלומה בהן מלוטשת ובוהקת לאור ירח. והם נשארים, עד שמשהו שביר נופל ארצה וקול הנפץ משחרר לחופשי את האוויר הכלוא ומרים את הוילון שחצץ עם העולם שהתנהל בצד. והבערה חוזרת לשכון בי, מחפשת מפלט, כיוון לצעקה, אויב לשלוף עליו חרב, סיפור לשזור את עצמי לתוכו, בהלמות לב, בפנים מטושטשות מרוב דמויות שמתחלפות להן, במקום שהכללים אינם יכולים לו והכאב קיים רק לעונג המשתתפים במשחק.

פעילות גופנית כאן ועכשיו:
הליכה נמרצת יותר או פחות (עם חבר/ה או בעצמך, עם/בלי מוזיקה). צריך רק נעליים מתאימות, ועל חוף הים לא צריך אפילו את זה.
רכיבה על אופניים (לא תאמיני, אבל התאהבתי דווקא בחלק של העליות, ואני לא בכושר מדהים בכלל).
ריקוד קצבי אצלך מול יוטיוב או בעזרת מוזיקה שאת מחזיקה אצלך.
שעות כושר שונות ביוטיוב (הקלדתי 'כושר' וראיתי שיש גם אופציות 'כושר בבית') יש לך את הכושר שמוצא חן בעינייך, עם המקלחת שלך.אם בא לך את יכולה להזמין חברה ו'להקים' אצלך 'קבוצה' עם זמן קבוע לאימון. זה מאוד תורם להמשכיות.
בהצלחה!

פעילות גופנית:
אני ממליצה, בניגוד למקובל, על אימונים קצרים בסגנון שאפשר למצוא בבלוג הזה: http://bekosher.co.il/category/daily/

האימונים שלי מתבססים על קרוספיט, אבל מותאמים לרמה ולציוד שיש לי, והכי חשוב - למה שכייף לי

מה כייף לך?

אווץ'. כתבתי וזה נעלם. אבל מאז היו לי כמה שעות לחשוב והגעתי למסקנה שיש כאן כנראה נקודה יותר בעייתית מעניין הפעילות הגופנית עצמה. יש כאן את העניין שבו מה שכיף לי נמצא במיעוט קיצוני מול "אני צריכה". השיקול הלוגי הקר שבו כדאי לי מאוד להקדיש כמה שיותר זמן לדברים שצריך לבצע כמה שיותר מהר (להקפיץ את הילד לגן, ללכת לרופא שיניים, לעבוד ולמצוא דרכים להגדיל את ההכנסה, לדאוג שתהיה ארוחת ערב) דוחק את שיקולי ה"כיף לי" לקרן זוית. כלומר, אני כן מאפשרת לעצמי לעשות דברים שאני נהנית מהם, אבל בקטנה - לישון קצת יותר מאוחר, לדפדף קצת בכל מיני שטויות באינטרנט לפני שאני יושבת לעבוד, לשתות כוס קפה בגינה. אבל באופן יחסי, אלו דברים שהביצוע שלהם מלכתחילה לא אמור לגרוע יותר מדי זמן ולא להרחיק אותי מזמינות (למשל לאסוף את הבן שלי אחרי הגן). ויכול להיות, סביר אפילו, שאני נהנית לטייל על החוף, אבל אני לא מרשה לי, כי זה זמן לנסוע לשם, ופקקים וחניה ובכלל יש לי המון עבודה.
המממ...

אם מה שכייף לך נמצא במיעוט, אז פעילות גופנית זו נקודה טובה מאוד להתחיל בה.

איזו פעילות גופנית היא כייפית ומהנה מבחינתך?

אמנויות לחימה, ריקוד, צעדות ארוכות (במסגרת טיול), עבודה בגינה.לפעמים גם יוגה תופס, למרות שמהתהליך עצמו אני נהנית לחילופין, ובאופן החלטי בעיקר מהתוצאה.

אמנויות לחימה, ריקוד, צעדות ארוכות (במסגרת טיול), עבודה בגינה
מצויין! אז תתחילי מפה - תחפשי חוג אומנויות לחימה או ריקוד. תרקדי בבית, כמו שצילי עושה (וכדאי גם לקרוא כל מה שהיא כתבה בנושא בדף לנוע לנוע ), תצאי לעבוד בגינה. תארגני לך בסופ"ש צעדה ארוכה.

אני חושבת שזה בסדר ממש להנות בעיקר מהתוצאה - גם לי יש פעילות גופנית כזו, שהיא עצמה לא ממש מהנה, אבל תחושת ההשג וההנאה העצומה מהתוצאות שווה את זה לגמריי. כך שמבחינתי היא בהחלט נכנסת לרשימת הדברים המהנים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי לא יודעת איפה את....יש את שיטת שו בלימוד שחייה ששומרת מאוד על הצוואר...חפשי באיזורך.
בשנים האחרונות יש המון קבוצות כדור קשת לנשים בכל מיני מסגרות בכל הארץ. לא דורש ניסיון קודם...גם מצחיק מהנה וגורם להזיע

הולכת יקרה... אם עדיין בא לך על היוגה אני מנסה להבין מי נגד מי ולנסות למצוא מדריכה ולארגן קבוצה... אז אם כן דברי איתי אפס חמש שתיים 6283025

יש קורסי רפדות בסדנה של מוסללה

הי הולכת, אני עברתי טיפולי פוריות. ראשית חיבוק גדול. קחי נשימה עמוקה ובואי עם סבלנות יכול להיות שזה יהיהקצר וקולע (מאחלת לך מאד) ויכול להיות שיקח קצת זמן.
לגבי רופא - המלצה כללית - לרשום מה שאומרים לך. להיות מאד קשובה כי הרבה מהם רואים הרבה מטופלות ולפעמים מתבלבלים או לא זוכרים בדיוק. אז בכל פעם שאת מקבלת הנחיה - אם היא חדשה לעומת מה שנאמר לך קודם. לוודא שוב. מלבד זאת כמו עם כל רופא- לשים לב איך האינטראקציה שלך איתו. זה לא קל אבל לכל אחת מסתדר קצת יותר טוב עם רופא כזה או אחר.
לוודא צורות תקשורת - יש כאלו שנותנים מייל וטלפון ויש כאלו שלא. האם האחיות זמינות ועונות לשאלות.
יש בתפוז פורום טיפולי פוריות עם הרבה מידע. - זה קצת קשה לכוון לפני שהתחלת. אבל בהמשך - אפשר למצוא שם תשובות להרבה שאלות ומענה מבעלות ניסיון.
אם תהיה לך שאלה ספציפית מוזמנת לפנות. מקווה שישא פרי בקרוב.

הולכת, המון חיבוקים וחיזוקים. אני לא עברתי טיפולי פוריות אבל עברתי חוויית המתנה ארוכה להריון (לפני הראשון) שהיתה לי מאוד לא פשוטה.
אין לי עצות, רק המון חיזוקים ותמיכה.
גם אני שמעתי על הפורום בתפוז כמקור טוב לתמיכה וידע.
ולגבי רופאים, מההתנסויות שלי זה כל כך חשוב תקשורת טובה עם הרופא, והרגשה שאפשר לסמוך עליו. אני חושבת שצריך לחפש עד שמוצאים רופא כזה ולא להתפשר כי קשה למצוא (מה שלא עשיתי בהתחלה ומאוד התבאסתי מזה אחר כך).
שיהיה חג שמח וימים טובים וקלים@}

היי, ראיתי שאת מחפשת מכנסי הריון מידה 38, מאיזה איזור את?

בגדול - מבשרת, אבל יוצא לי להסתובב בכל מיני אזורים בארץ (ב"ש, פתח תקווה, ירושלים, מודיעין ועוד כל מיני)

תרצי לספר לי איפה מתאים לך?

הבנתי שמשהו נבט ועלה, משהו השתנה ובקע קצת, כשאמא שלי אמרה לי - "טוב, אני סומכת עלייך שתחשבי על זה ותעשי את הדבר הנכון". כלומר, היא כבר הסבירה לי חזור והסבר מה דלעתה אני צריכה לעשות, ואני כבר הסברתי לה שהבנתי את מה שהיא מסבירה ואת מה שעוד לא ואין לי צורך בהסברים נוספים, ולכן חתמה דבריה ב"תחשבי על זה ותעשי את הדבר הנכון". ואז, למרות ששנים כירסמה בי התחושה המרגיזה הזו ש"לעשות את הדבר הנכון" הוא בעצם לעשות את מה שאמא שלי אמרה, וזה בעצם "תהיי ילדה טובה" רק בשינוי אדרת, כמו בפעם ההיא ששאלתי את אמא שלי למה היא ממשיכה לחזור ולהפציר בי למרות שהקשבתי והבנתי לכל הנימוקים שהיו לה - והיא אמרה "אבל עוד לא עשית מה שאמרתי", והשבתי לה "להבין מה את מבקשת אינו שווה ערך ללהסכים לעשות אותו".
הפעם גם מצאתי לי מילים. "אמא," אמרתי, "אני לא תמיד עושה את הדבר הנכון, וזה בסדר. אני מרשה לעצמי מדי פעם, ברשות מלאה, לעשות את הדבר הלא נכון. גם זה בסדר מבחינתי". היו כמה שניות של שקט. מבחינת אמא שלי לא עושים טעויות, כי זה סוג של בושת פנים וחיסרון ועילה להורדת ציון שיש להתחמק ממנה כל עוד ניתן. לא היה לי צורך לחנך את השקט הזה, די לי במתן רשות לעצמי: ליפול, לעשות מעצמי צחוק, לעשות טעויות טיפשיות יותר או פחות ולא לערבב את הכל לעיסה אחת של "את כנראה לא כל כך מוצלחת". "טוב, אני עדיין בטוחה שלפחות תשתדלי" חתמה אמא שלי את הנושא. ואני סוג של חייכתי.

וואו!

תפילה_לאם

"טוב, אני עדיין בטוחה שלפחות תשתדלי" חתמה אמא שלי את הנושא.
אהבתי איך שהיא מעכלת את גישתך כפי יכולתה. @}

אני לא תמיד עושה את הדבר הנכון, וזה בסדר. אני מרשה לעצמי מדי פעם, ברשות מלאה, לעשות את הדבר הלא נכון. גם זה בסדר מבחינתי
וואוו!
אני ממש מסכימה איתך שמשהו נבט ועלה
זה ניראה כמו עוד שלב אבולוציוני, אחרי שמסכימים ומרגישים כך,
גם לומר את זה לאמא.

אני עדיין בשלב שרק הניסיון לומר לעצמי משפטים כאלו מעלה התנגדות, לאט לאט אני משחררת אותה
אבל לדבר על זה עם אמא שלי? לא עלה על דעתי
אז תודה שחשפת אותי לאפשרות, זו תהיה, אולי, אי פעם, נקודת ציון משמעותית גם בדרכי שלי...

תודה בנות! נעים לי לקרוא אתכן. קרן שמש - לגמרי... שנים שאני מדברת לעצמי בנידון

ועדיין - לפני מספר חודשים הצטרפתי לקבוצת אמנות לחימה, ונהיה לי שוב נורא בולט עד כמה אני שם כדי "להתאמן ברצינות" ועד כמה הם צריכים להתאמץ כדי שאוכל גם קצת להתייחס לעניין בתור משחק, לפחות בין היתר. אבל אני רוצה להיות כזו. אני רוצה לשחק, ולהשטתות ולהנות, עד שהבן שלי יגיד "די, נו, אמא, את עושה לי פאדיחות", ואני אגיד לו "אבל אני נהנית נורא".

תפילה -אני לא בטוחה שהיא מעכלת, לפחות במקרה הזה, לי זה הרגיש יותר כמו "אבל אני אנסה בכל זאת, לסיום סיומת, עדיין לתת דחיפה ולהדגיש שכדאי שתעשי כמו שאני אומרת".
יש גם מקרים אחרים. אמא שלי מספרת לי משהו, מביעה תלונה או כעס. אני אומרת לה - "אני לא יודעת מה להגיד לך כתגובה", או, בצורה המתומצתת של העניין - "או.קיי....". היא בתגובה - "אם זה או.קיי מבחינתך..." ושנים פשוט נשמתי עמוק בשלב הזה, כי מבחינתי זה משפט פולני ומרגיז ולוחץ לי על כפתורי חומר הנפץ. ואז, פעם אחת, אחרי הרבה נשימות והקשבה לחוכמה הפשוטה והבלתי תסולא בפז של מרשל רוזנברג (תקשורת לא אלימה), שאלתי - "אמא, כשאני אומרת או.קיי, אני בעצם מתכוונת ששמעתי את מה שאמרת, השתדלתי להבין, וכרגע אין משהו נוסף שעולה בדעתי שכדאי לתרום לשיחה הזו. האם יש מילה אחרת שאת מעדיפה שאשתמש בה כשאני מעוניינת לבטא את המסר הזה"? לקח לי הרבה מאמץ לנסח את עצמי בצורה יחסית שקולה. עדיין הייתי מעוצבנת, וזה עדיין היה מלא עד גדותיו בפאסיב-אגרסיב, אבל התרחש הפלא. אמא שלי השתתקה, הסתכלה עלי בעין בוחנת, ואמרה "לא ידעתי שזו הכוונה שלך כשאת אומרת את המילה הזו, חשבתי שהתכוונת שמה שאני מספרת תקין מבחינתך. עכשיו אני מבינה".
אבן קטנה זזה. הר גדול נשאר. הלוואי והיה לי פטיש גדול יותר.

אבן קטנה זזה. הר גדול נשאר. הלוואי והיה לי פטיש גדול יותר.
כן...
מכירה מאוד את מה שאת מתארת.
הייתה לי שיחה קצת דומה עם אמא שלי לא מזמן, דווקא על טעות של מישהו אחר. סיפרתי לה שהערתי לו על הטעות ואיך הוא הגיב נהדר מבחינתי - הבין שזו הייתה טעות, הסכים איתי (תמיד טוב, לא?) והחליט לנהוג אחרת להבא.
להפתעתי (עוד נחזור לזה) היא הייתה ממש בהלם, ואמרה משהו בסגנון, אבל זה לא צריך לקרות וזה לא בסדר וכו'. אמרתי לה שכן, אבל אם מישהו מודע בעצמו לכך שטעה והחליט לתקן, אז מה נשאר להתעסק עם זה בעצם? ושוב, הלם מוחלט ואז היא אמרה שאני מאוד סבלנית כנראה, והיא לא הייתה מגיבה כל כך טוב, כי טעויות כאלה לא צריכות לקרות.
ושוב הופתעתי - מה זאת אומרת "לא צריכות לקרות"? אלו מילים שכמעט אין להן משמעות סמנטית עבורי כבר...
וההפתעה שלי בשני המקרים עודדה אותי מאוד, כי ראיתי כמה בעצם התרחקתי מסגנון החשיבה הזה שלה, עד שלפגוש בו ממש מפתיע אותי. מן הבנה שבאמת משהו השתנה .

מסתבר שהאבנים הקטנות האלה נערמות בסוף (-:

אני מבינה מה את אומרת. גם אני בעד - לתת מקום לאחר לטעות, בלי לירות לו בראש בגלל זה. יהיה לו קל יותר להסתכל פנימה, קל יותר (וכואב פחות) להגיד שטעה, ולשנינו יהיה נעים יותר להמשיך הלאה. אני גם מניחה (למרות שזה בטח לא תמיד תופס), שאם אני אמצא את עצמי טועה מולו - גם הוא ישתדל להתייחס למצב בצורה מספיק קלילה שתקל עלי להתמודד עם הטעות.

אני מקווה שאת צודקת. לפעמים אני חושבת שאמא שלי משמשת לי נייר לקמוס למדד ההשתנות שלי. לפעמים אני תוהה אם לא נוח לי שהיא נשארת כמו שהיא, כדי שיהיה לי מול מי להתריס בשוני שלי.

כמה מחשבות מקובעות יש בראש האחד הזה שלי...

אם אני רוצה להצליח (להקים עסק? לעסוק במשרה מאתגרת יותר?), אני צריכה לוותר מראש על חיי משפחה. מישהו אחר יגדל את הילד שלי, אני אגיע רק בערב, סחוטה מפקקים וחסרת סבלנות, והוא יגדל בחוסר תקשורת משוועת איתי ובסוף יתנכר אליי

משרה מאתגרת יותר תכניס אותי לחץ מתוך צורך להקדיש זמן גם לחיי משפחה וגם לעבודה (התארגנות לחוצה יותר בבוקר, פעמים שהילד חולה, חופשים וכו')

אם אני רוצה להצליח, זה יזלול את כל הזמן שלי, לא יהיה לי זמן להקדיש לפעילות גופנית ולבחירת התזונה שלי ולכן בשלב מסויים אהיה חולה

אני לא מגיעה ממשפחה שבה לאחד ההורים יש ניסיון חיים שרלווונטי להצלחה שאני מבקשת לי, לכן אין לי הדרכה ואין לי תמיכה והסיכויים שלי מלכתחילה נמוכים יותר מאנשים אחרים. פשוט לא היה לי ממי ללמוד כ"מנטור" מילדות

אין לי מספיק כסף לסכן כדי להתחיל משהו משלי

אם ארצה לפתוח עסק או להיות עצמאית, אצטרך בלי ספק להתמודד עם אנשים קשים, רמאים, אגרסיבביים ולא נעימים ולסבול מהצורך למצוא לקוחות

בכל תחום שארצה להתפתח אליו אין לי יתרון וערך על כל מי שכבר מציף את השוק

בכל תחום אחר שארצה לעסוק בו אצטרך "לוותר" על הידע והניסיון שיש לי כדי להתחיל משהו מחדש, מאפס וכנראה בשכר הרבה יותר נמוך

לא פלא שכבד לי ומחניק לי וקשה לי לזוז...

תפילה_לאם

אלו מילים שכמעט אין להן משמעות סמנטית עבורי כבר...
וואו, טלי, הזכרת לי איזה סרט שראיתי פעם. אני לא זוכרת ממנו כרגע שום דבר אחר, אבל אני זוכרת, שהיו בו חדי-קרן שלא הכירו את האפשרות של שקר.

לפעמים אני תוהה אם לא נוח לי שהיא נשארת כמו שהיא, כדי שיהיה לי מול מי להתריס בשוני שלי.
וואו, זה חזק!

כמה מחשבות מקובעות יש בראש האחד הזה שלי...
הממממ... כיוון שהרבה מהמחשבות האלה נחשבות גם בתוך הראש שלי, אשמח מאוד לקרוא אותך כשתחשבי גם מחשבות מצדו השני של המטבע.

מאחלת לך הצלחה רבה באשר תפני. @}
אבל, תגידי, אין לך עסק משלך כרגע? רוצה לפרט קצת על איזה תחום את חושבת? קשור לכתיבה? מעניין אותי מאוד!

גם המשפט הראשון ממש - אם אני רוצה להצליח (להקים עסק? לעסוק במשרה מאתגרת יותר?) נחשב בעינייך מחשבה מקובעת?

אוי, זה מצחיק.
כתבתי את כל רשימת המחשבות הזו מתוך הנחה (שהן כידוע mother of all fuckups) שתבואנה נשות באופן ותקטולנה אותן אחת-אחת ויבוא לציון (כלומר לי, למרות שהשם בכלל לא דומה) גואל.
אבל זה לא מה שקרה, אז אני הולכת לקרוא לעירית לוי, בתקווה שתרצה להתייחס לנושא.

ואגב, שינוי חשיבה אחד - כל זה שטויות במיץ, שלא להגיד בולשיט. ברור לי שיש לי ערך מוסף על פני אחרים בתחום, כי יש לי ידע שמתפרש על פני תחומים מאוד שונים ודי אקלקטיים שיכולים להיות מאוד סינרגיים אחד לשני. אני עובדת על להשלים את התמונה הזו ולהבין מה עדיין חסר.
רוב מה שכתבתי הם שטויות, לדעתי, כי אנחנו חיים בתקופה שבה הרבה כל כל אפשרי, בדרכים מגוונות וגמישות כלכך ובאמצעים נגישים כל כך. אם יש בעשיה של אדם ערך למישהו - אני מאמינה שקיימים הכלים להשלים את השאר.

תפילה - תודה על איחולי ההצלחה! כרגע אין לי עסק משלי. רציתי להקים אחד לפני כמה שנים וכבר התחלתי לארגן לעצמי לקוחות, אבל אז קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה, ואז עוד אחת. ואני מודה עליהן מאוד, הן פריבילגיות ולא מובנות מאליהן ויש להן יתרונות עצומים - אבל שום קשר לכתיבה. אני כותבת מדי פעם, כשאני מקבלת פניה מאנשים שאני מכירה ומכירים אותי ואת מה שיש לי להציע, בהיקף קטן למדי ודי בסוד. בדרך כלל אלו חומרים שיווקיים - תוכן לאתר, דפי פיייסבוק וכיוצא באלו. בדרך כלל אני לוקחת על עצמי את המשימה כשיש לפחות אתגר מסויים בעיצוב חוויית משתמש, או בתכנון אסטרטגיה שיווקית - כי סתם לשפוך תוכן לא מעניין (אותי, כרגע). ואני מאוד נהנית מהתוצאות (במיוחד כשרעיון שלי ספציפית מוביל לעליה במכירות, או שינוי חיובי), אבל לא מרגישה שום דחף לפתח ולהגדיל את זה. דמיון מודרך של תמונה שלי מנהלת עסק של חברת פרסום\מיתוג\תוכן לא מרגש אותי משום מה, כרגע.
הייתי רוצה לעשות משהו שקשור לסיפור טיפולי. לשינוי זוית הראיה של אנשים על הסיפור שהם מספרים לעצמם, שהוא הרבה פעמים קודר למדי, למשהו אחר. העניין הזה של פרישת סיפור בפני מישהו היא אינסופית מבחינתי - הסיפור הוא זה שאיחד את האנשים סביב המדורה, והוא זה שמאפשר לדבר עם ילד, בדיוק במקום שקל לו להקשיב. סיפור זה מה שמתרחש במשא ומתן עסקי, כשלכל אחד מהצדיים ידועות בדרך כלל אותן העובדות, זו רק שאלה של נרטיב וכיוון. סיפור הוא דבר מיסטי - הוא מרתק אנשים, הוא עובר מבעד לשכבות ההגנה שלהם ומאפשר להם להקשיב, להפנים, לשאול את עצמם איך הם ביחס לגיבור, והרבה פעמים גם להשתמש בסיפור כעוגן לשינוי שהם מחפשים לעשות בחיים. סיפור, מבחינתי, הוא כמו דמיון מודרך עוצמתי שנשאר איתך ונותן לך לשאוב ממנו כשאתה צריך. אני רוצה לספר סיפורים.

ההתנגדויות שעולות לי אוטומטית הן:
כדי לבוא בגישה טיפולית לאנשים, לא יזיק רגע פורמלי בפסיכולוגיה. אין לי שום התנגדות לרקע כזה, רק לכמות הזמן שהוא מצריך - קשה לי ללמוד בקבוצה שקצב הלימוד שלה שונה משלי, כי ברגע שהבנתי משהו אני רצה הלאה, ואם מבחינתי חוזרים על עוד מאותו הדבר - זה מוציא אותי מדעתי. אני גם תוהה עד כמה הדבר הכרחי.
אני (כפי שעלה שורה מעלה) חסרת סבלנות הרבה פעמים. אני מדברת מהר, חושבת מהר משאני מדברת ולפעמים מתוסכלת מכך שקצב הדיבור (או קצב הכתיבה) רק מאט את התהליך, מחליפה נושאים ומתרגזת כשלא מבינים אותי....זה לא הלך הרוח למפגש טיפולי.

אישה - כן, המשפט הראשון בכללותו, מבחינתי הוא מקובעות מחשבתית. מה שנקרא - אולי כן, ואולי לא, אבל לצאת מתוך נקודת הנחה בצורה טוטאלית כזו, זה מקבע. מה גם, שכשאני עוסקת במשהו שממלא אותי, אני לא מרגישה שזה בא "על חשבון" המשפחה.

שתבואנה נשות באופן ותקטולנה אותן אחת-אחת ויבוא לציון (כלומר לי, למרות שהשם בכלל לא דומה) גואל.
אה, נו, למה לא אמרת! D-:
(קראתי, ואכן חשבתי "לא נכון" או "לא בהכרח" או "אז מה" על חלקן, אבל לא ידעתי מה לכתוב...)

תפילה_לאם

קשה לי ללמוד בקבוצה שקצב הלימוד שלה שונה משלי, כי ברגע שהבנתי משהו אני רצה הלאה
האוניברסיטה הפתוחה?