הגורים בבית

[אמא_לביאה*]

דף בלוג

החלטתי לכתוב פה אחרי שקראתי בדף משפחות שאינן מבקשות אישור ממשרד החינוך את הדיון על האם יש לי או אין לי יעדים לשנה / שנתיים / עשרים... שנה הבאות.
רוצה מעקב אחרי מה שקורה אצלנו.
אין לי יעדים. גם לא חשבתי שצריכים להיות לי. ברור לי ותמיד היה לי ברור שאני רוצה אותם בבית. אבל יעדים?
היעד המוגדר ביותר שלי הוא לעבור את היום יום בשלום.
שהבנות קצת פחות יריבו מיניהן. ז"א שהגדולה קצת פחות "תתאכזר" לקטנה. שזה חדש אבל זאת תופעת הלוואי של הולדת האח.
הקטנה עדיין קטנה, שנה ועשר. אני לא דואגת.
הגדולה ארבע וחצי. ו.....וואו איזו הפתעה. אני לא דואגת.
מאז שהיא בבית היא:
התנפלה על האותיות בהסטריה ומציקה עם "איך כותבים ...." בכל יום גם כשכבר נמאס לי .
כמו שילד קטן מתחיל ללכת , נופל עשרות פעמים אבל קם וממשיך, בדבקות שלי נראה שפשוט לא קיימת במבוגר, ככה היא לומדת את האותיות, כותבת, טועה, שואלת, לא עוצרת לרגע.
היא יודעת לכתוב , היא לא יודעת לקרוא - רק את מה שהיא כתבה היא קוראת. מצחיקה.
טוב היא יודעת אבל אין לה סבלנות. היא נכשלת מראש. אז הפסקתי לשאול.
מספרים היא לומדת דרך החיוג בטלפון. וגם דרך ההתבוננות בשעון שתלוי על הקיר בחדר השינה.
נהייתה אסרטיבית כפי שמעולם לא היתה.
חברותית יותר, נינוחה יותר, כמעט לא בוכה.
משחקת עם מגוון גדול יותר של ילדים, של גילאים, שומרת על הגבולות שלה מול החברים שלה, מתעקשת להישאר היא.
תמיד הסתדרה גם עם מבוגרים, אבל עכשיו זה מוחצן יותר. מבקרת חברים מבוגרים כמעט באותה תכיפות שבה היא מבקשת לבקר חברים מבוגרים.
וגם מול מבוגרים, לא רק כאלו שקרובים ואהובים עליה, מוכיחה אסרטיביות, עומדת על שלה.
מתחברת במהירות שיא עם מי שבא לה, ובוחרת שלא להתחבר למי שלא בא לה.
אולי היו גם קודם ואני לא שמתי לב, אבל נדמה לי שמשחקי הדמיון שלה נהיו רבים יותר ועשירים יותר.
מעצמה וגם בזכות חוג שהתחלנו ללכת אליו היא עסוקה בפעילות גופנית אינטנסיבית.
עניין הארוחות נמצא בשפל המדרגה כפי שמעולם לא היה.
הארוחה היחידה שהיא אוכלת באופן מסודר היא בבוקר, קורנפלקס.
חוץ מזה כרגע היא היתה מוכנה לחיות על ממתקים בלבד. רק שאין, אז היא מנשנשת .
בצהריים כמעט לעולם לא נוגעת. ערב מעט. רזתה מאוד, אולי זה בסדר - גם גבהה.
היא יודעת להיות חברה טובה.
היא נראית כל כך מאושרת.

ואני.
הדאגה של אולי היא כל הזמן תבכה שהיא רוצה לגן פינתה את מקומה להבנה שהיא אכן רוצה ללכת לגן אבל גם לא ממש רע לה בבית.
קשה לה הרעיון שהיא היחידה בבית וכל החברים בגן. אבל היא יודעת לענות להם שהיא בחינוך ביתי.
חשבתי היום על התווית הזאת - אני ילדה בחינוך ביתי. מה זה זה????
מה זה משנה בעצם? למה אני והיא וכל אחד , צריכים להתייחס לעניין הזה כמוזר וחריג בחברה? גם אם היום זה ככה, התיוג הזה בעיני קצת מכשיל.
מצד שני יש בזה מבחינתי גם איזו גאווה, בהצהרה הזאת. לקיחת אחריות.
סה"כ, היא ילדה בת ארבע וחצי. היא עושה מה שההורים שלה מאמינים שטוב לה, בכל דרך שאנחנו מסוגלים לחשוב עליה, בכל דרך שעולה לנו מתוך היום יום.
אני לא רוצה בשבילה משהו מיוחד, אני לא רוצה ללמד אותה כלום. אני רוצה להניח לה להיות.
ואוף כמה פעמים אני שמה לב שאני בעיקר מפריעה לה.
הייתי רוצה להיות קצת יותר סבלנית לדעות שלה לפעמים, וגם לרעיונות שלה. זה קצת קשה כי מבחינתי היא מתנהגת רוב הזמן כאילו היא היחידה בבית ואין לה אחות קטנה , ואין לה אח בן חודש.
יש ימים שמזל שישנו את הסיפור / משחק של לפני השינה כי למרות שהיא מבקשת, אני לא מגיעה ל"לעשות איתה משהו" לבד. רק איתה.
הקטנה תמיד ברקע.
הנה לי יעד מוגדר: הייתי בהחלט רוצה לפנות לה זמן עשיה רק של שתינו. כשאבא בבית. להסתגר איתה בחדר או לצאת איתה החוצה, לעשות מה שהיא בוחרת ורוצה.
בגדול היעדים שלי מתרכזים כרגע בתקווה שהיא תמשיך להיות ממש כמו שהיא עכשיו. תגדל ותתפתח בדרך שלה.

היא בוכה כשאני כועסת עליה. נעלבת.
בימי הגן היא בכתה כל יום המון. מה זה אומר? למה בעצם היא בכתה? כואב לי לחשוב על כל האפשרויות. לא שהיה משהו נורא, אבל כואב לי.
לפני שבוע קיבלתי ממנה שיעור מאלף ומעלף , שיעור ב"מבנה ההילה"
בכלל לא ידעתי שהיא רואה!!!
ישבה לידי במיטה, הסתכלה קדימה, הושיטה את היד ואמרה לי: זה כל כך יפה ונעים לי לתפוס את הצבע הכחול הזה, משחקת עם היד ומוסיפה גם את היד השניה. ככה מס' דקות ישבה והסבירה לי בפשטות ובקול רגוע רגוע ובטוחה בעצמה, מה היא אוהבת לעשות עם האנרגיה שסביבה.
והיום היא אמרה לי שהיא גם שומעת.

הזמן הכי קשה הוא הרגע שלפני השינה. היא בהרבה מהימים בוכה, כיוון שאני כבר חסרת סבלנות. קשה לי להרדים אותה כשהיא הולכת לישון מאוחר כל כך.
אני כבר עייפה, אני כבר רוצה זמן לעצמי, אני כועסת כי אין לי, אני כועסת כי זה תמיד אני ולאמא אין תחליף גם לא אבא,
אני לפעמים אכולת קינאה באבא שיושב לו בחוץ עם הספר,
וכן, לפעמים תוהה אם הוא לא מקנא בי על הקירבה הזאת, שאין הרגשה נפלאה ממנה. אהבה.
הילדים שלי נרדמים רק עם מגע שלי. תמיד אני מתפלאת איך אצל אחרים הילדים ישנים לבד והולכים לישון לבד מעצמם.
חזון אחרית הימים. או שבעצם ממש לא. כיף לי איתם במיטה. רק קשה לפעמים.
עוד יעד מוגדר: לבטל את הבכי של לפני השינה. להיות יותר סבלנית בזמן הזה, לדעת שאני עשיתי את הבחירה.
זאת בקושי דקה של בכי וזה נראה לי כל כך הרבה.
ויעד מוגדר אחרון: לעבוד על הפחדים. היא פוחדת מרוחות רפאים, היא פוחדת מהחושך.
לפעמים נדמה לי שהיא לא באמת פוחדת אלא עושה הצגה כי ככה השכנה אמרה לה. לא יודעת צריך לבדוק לעומק.
מה שבטוח, היא פוחדת או פשוט לא רוצה להרדם לבד. גם לא עם שני האחים שלה לידה במיטה.
לעומת זאת היא תראה וידאו בלילה בחדר שלה לבד כשכולם ישנים. טוב נו שם היא מוגנת....זה ברור!!!!!!!
הנה לי פתרון מעולה.
מחר נקיף את חדר השינה בהגנה.

[אמא_לביאה*]

אני מרגישה כאילו עברתי הר.
יום שישי לפני הצהריים, אני והבנות אצל חברה , הבן שלה בגן שממנו הוצאנו את הגדולה (ושאליו היא משתוקקת לחזור)
הילד בגן, והיא פתאום קמה ואומרת שהיא צריכה ללכת לגן לאיזה חצי שעה. ו... "אני יכולה לקחת גם אותה איתי?"
לשניה התכווצתי, אח"כ נשמתי, שחררתי, החלטתי שאפשר לסמוך, ונתתי אישור.
מי-אור קפצה ממקומה בשמחה אדירה להתלוות אליה.
ביקשתי מהחברה שתשים לב למה שקורה, שתעזור לה אם היא תצטרך עזרה בהסברים , תוך שימת לב שגם מי-אור שומעת, ז"א שתדע שיש לה למי לפנות לעזרה. וזהו . שיחררתי.
למה ביקשתי? כי השבוע אמא אחת לילדה שבגן סיפרה לי שהבת שלה מספרת ללמי-אור יש וירוס מאוד קשה וארוך. ז"א היא חולה ולכן לא מגיעה לגן.
ומאוד קל לא להפריך את הסיפור הזה כי אחרת אולי חלילה הילדה הזאת גם תרצה להיות בבית.
היא חזרה מהגן מרוגשת , החברה דיווחה שהיא התקבלה בשמחה ע"י הגננת והילדים, וסיפרה לכולם שהיא בחינוך ביתי, אבל עוד מעט תחזור לגן חזרה.
בפועל אני והיא דיברנו על כך שאנחנו בתקופת נסיון בתגובה לשאלה שלה אם היא לעולם לא תחזור לגן. ונחליט על כך במועד מאוחר יותר.
אחרי רבע שעה היא שכחה מהביקור, במובן המילולי לפחות.
וגם רגשית ראיתי שנרגעה.
מרגישה כאילו עברתי הר כיוון שפחדתי מהקטע הזה של להראות לה שכל הילדים נמצאים שם, במקום שהיא כל כך רוצה ללכת אליו
ורק היא לא.
יש לי עדיין לפעמים מחשבות של איזו זכות יש לי להחליט עליה, או בשביל מה בעצם הוצאתי אותה משם, אם בפועל ישנם ימים שאני לא ממש משקיעה בה , לא מלמדת אותה כלום, סתם. ממש סתם.
ואז נזכרת שפשוט אין על הסתם הזה. כמה היא לומדת מהסתם הזה .ואיזה כיף לה.
לפני יומיים ביקשתי ממנה לקום לעשות משהו. והיא ענתה לי: "אבל אמא עכשיו אני יושבת ובוהה. "בא לי לא לעשות כלום עכשיו".
אז ביקשתי ממנה סליחה והיא המשיכה לחלום לעצמה, ואני חשבתי לעצמי כמה אני מקנאה בה.
כל כך מעטים הרגעים האלו שלי עצמי, שבהם אני מגלה שאני לא עושה כלום, לא חושבת על כלום, לא מרגישה כלום, רק נמצאת במלוא ההוויה.
היחסים בין הבנות הולכים ומשתפרים חזרה, המצב חוזר למה שהיה לפני הלידה. אבל לאט. בזהירות.
הן בוחנות את מערך הכוחות החדש.

[אמא_לביאה*]

משהו שמטריד אותי: חוצפה.
מה זאת חוצפה?
מי-אור מתווכחת ועומדת על דעותיה מתוך הרגל וידיעה שמתייחסים אליה כאל שווה לכל דבר ולא כאל ילדה שנשלטת ע"י מבוגרים.
אני קולטת שבסיטואציות מסויימות זה נתפס כחוצפה, כחוסר גבולות. לא לכולם יש את הסבלנות להתווכח איתה. מבוגרים נוטים לרצות "לקבוע עליה" ודי.
מה שמאוד קשה כי היא מייד מזדעקת.
אבא שלי חושב שהיא מדהימה, אבל חסרת גבולות ולא יודעת מה פירוש המילה "לא"...
היא מתווכחת איתו על כל דבר, הוא אומר "לא" על בערך כל דבר שהיא רוצה לעשות כי "זה מסוכן" וכו', והיא לא מוותרת. הוא מתעצבן, היא מסתכלת עלי שאני אעזור לה. אני לא, כיוון שמראש אני לא מסכימה עם הגישה שלו וכבר מזמן החלטתי שכל עוד אין פגיעה הסטרית אני לא מתערבת במערכת היחסים ביניהם כי אחרת תהיה מלחמת גוג ומגוג.
ולא יעזור לי לשבת להסביר לו, הוא די מרוצה מהתוצאה אבל "הוא לא פסיכולוג"....
מבוגרים אחרים פשוט נכנסים להלם מהתשובות שלה, מהדעתנות.
אפשר ממש לראות את המחשבה שלהם - "איזו ילדה לא מחונכת...."
היא עלולה להיתפס כחוצפנית. כי הרי ילדים אמורים להיות צייתנים ומחונכים.
היא רוצה ללכת בדרכה שלה ומנסה להילחם על כך.
הכי גרוע, זה שישנם רגעים שגם אנחנו, אני והטיגריס, מתקשים לנהל איתה שיחה נורמלית וזורקים הצידה את כל הרעיונות היפים, מנסים לכפות.
כמובן שזה קורה כשאנחנו עייפים / עצבנים על משהו אחר בכלל והיא חופרת לנו במוח כי היא רוצה משהו ועכשיו.
ואז כמובן היא לא מוכנה לשמוע "לא" ובטח שלא בלי הסבר מעמיק ושמונה עשרה העתקים בכתב. והיא מתעקשת ואנחנו חסרי סבלנות וצועקים או סתם מתרגזים והתשובה שלילית ודי.
אז מה היא לומדת פה בעצם? שהיא שווה כי היא קודם כל בן-אדם ואז מה אם היא "רק" ילדה, אבל זה רק מתי שמתאים?
או שהעובדה שברוב המקרים אנחנו באמת מניחים לה ועוזרים לה להגיע להחלטות מתוך דיאלוג ולא קובעים עליה היא זאת שבאמת תעצב את האישיות שלה?

[תבשיל_קדרה*]

אבל זה רק מתי שמתאים?
כשאני עצבנית/עייפה, גם מבוגרים לא זוכים אצלי ליותר מדי כבוד...

[אמא_לביאה*]

אני מאושרת. בטוחה בעצמי יותר ויותר עם כל יום שעובר.
ומי-אור גם היא מאושרת, נדמה לי שמעולם היא לא היתה כל כך מאושרת.
זה לא שאין עצבים, כעסים, קנאה באחותה, בכי כי לא מרשים לה , בכי כי נגעו לה...
אבל אין בכי ללא סיבה, אין בכי מתמשך, את רוב חילוקי הדעות אפשר פתאום שוב לפתור איתה בעזרת שיחה ותיאום ציפיות.
היא נהיית יותר עצמאית מיום ליום.

ביום כיפור היתה אצלה חברה. ישנתי צהריים, התעוררתי מחלום שבו אני נוסעת להביא אותה אחרי שמצאתי אותה בירושליים.
קמתי לגלות שהן לא בבית. הלכו בלי להגיד. אני לא מסכימה לה ללכת לבד!!!!!!! אני לא מסכימה לה ללכת בלי להגיד!!!!!!! אני פוחדת מזה!!!!!
במושב מסתובבים הרבה ערבים מהכפר הסמוך, ומה לעשות יש פריצות וגנבות כמעט כל ערב., הסיכוי ביום כיפור לנסיעת מכוניות הוא קלוש, אבל אני עוד זוכרת משנה שעברה את המכונית שדווקא כדי לעצבן וללעוג נוסעת ביום כיפור בבוקר במהירות שיא ומצפצפת.
מחשבות של פחד מייד התגנבו להן פנימה. ומה אם הן יפגשו מישהו שיפתה אותן ללכת איתו? מה אם יעשו להן משהו? אין כמעט בתים לידנו, והכל כל כך שקט.
הטיגריס יצא לחפש אותן. בסוף שאל באחד הבתים ואמרו שהן היו, והלכו למגרש משחקים בצד השני של המושב (מי שולח ילדות לצד השני של המושב ברגל בלי לשאול אם מרשים להן????).
הלך לשם, הן לא היו. הוא נבהל. כבר חשב על משטרה. בסוף מצא אותן יחד עם עוד הרבה ילדים במגרש משחקים אחר.
כיוון שהיא היתה באמצע משחק ועם הרבה חברים, הוא קרא לה הצידה. היא באה קצת מבויישת. "את לא יודעת שאנחנו לא מרשים לך ללכת לבד בלי להגיד?"
"אוי נכון אבל שכחתי" מה זה שכחתי? זאת נהייתה אצלה התשובה האוטימטיבית.
"טוב אבא אז תלך ואני כבר יגיע אח"כ" היא צעקה אליו ממרומי המתקן ורצה לה לשחק. הוא נשאר עומד בשוק.
חזרו הביתה, נשמתי לרווחה.
בערב קודם, ערב יום כיפור היה נסיון אונס מאה חמישים מטר מהבית שלי. תודה שלא ידעתי אז.
אני תוהה מה לעשות ואיך להסביר לה שיכול להיות מסוכן בחוץ לבד.
היא כל כך בטוחה בעצמה, כל כך רוצה להרגיש גדולה ועצמאית. ואני כל כך מכבדת את זה שחבל לי לפגוע בתמימות שלה.

צועקת אל אחותה הקטנה: "את מגעילה" מתוך כך , הקטנה מגיעה אלי ואומרת לי: "אני לא מגילה".
לא את לא. את מתוקה וחמודה ואנחנו אוהבים אותך. "אנחנו לא!!!!" הגדולה צועקת. הקטנה מסתובבת אליה וצורחת "א-נ-י ל-א מ-ג-י-ל-ה!!!!!!!!!"
אני נקרעת , מתגלגלת לי מצחוק. מה לעשות לא יכולה להתאפק.

היא מאוד עסוקה, מיום ליום עסוקה יותר. תמיד ידעה להעסיק את עצמה, אבל עכשיו זה הולך ומתעצם.
קמה בבוקר, רואה סרט , אוכלת משהו, פאזלים, משחקים, בובות, חצר, כלום, יצירה, מחשב, סיפור לעצמה, משחקת עם האוגרים, משחקת עם אחותה, כל כך הרבה פעילויות היא דוחסת ביום אחד.
לפעמים נדמה לי שאנחנו חיות בממדי זמן שונים לגמרי. הזמן של ילדים הוא זמן אחר. יש להם יותר זמן. הם עושים המון ועדיין נשאר להם זמן.
וואו, פתאום יש לנו זמן, אין לאן למהר. לא צריך להילחץ על הבוקר להגיע לגן לפני עשר בבוקר, עושים מה שרוצים מתי שרוצים, ופתאום יש זמן להכל.

[אמא_לביאה*]

איזה יום מוזר.
מי-אור התעוררה בקריזה. שעתיים וחצי הכלתי את הבכי, הדיבור המתבכיין והלא יפה, את הריבים, את האטרף שלה וזה שהיא הכניסה אליו את אחותה.
אחרי שעתיים וחצי נשברתי, נמאס לי, ושלחתי אותה לחדר להרגע (האופציה השניה שעלתה לי בראש זה לכפכף אותה אז בחרתי במה שעדיף).
אחרי דקה הלכתי להתחנף.... אחרי חמש דקות היא יצאה מחוייכת ורגועה.
היה נהדר, רגוע, נפלא כשעה, ואז באה התחרפנות (שלה) רק בערך פי חמש.
בטח אם הייתי נותנת לה להוציא את הכל בבוקר , אז היה עובר ולא חוזר אבל מה לעשות שלא הצלחתי.
הפעם לא התאפקתי וצעקתי עליה. ועוד פעם. ועוד פעם. וגם הטיגריס צעק . והיא כמובן צעקה חזרה. וכליל רוצה ציצי. וגלבוע לא רגוע.
והבית הפוך ומלוכלך. ובצהריים צריך לנסוע.
בצהריים כשכבר צעקתי בפעם הרביעית בטח, היא התחילה לבכות. אז עשינו סולחה והתחלנו מחדש. זה עבד אצלי יותר מאשר אצלה אבל לא נורא.

בערב חוזרים הביתה , יושבים באוטו.
הטיגריס נוהג, אני לידו. מאחורה שלושה ילדים.
מי-אור שרה בצרחות אימים את אחד השירים שהיא ממציאה לעצמה - על ילדה אישה יפה מכוערת מגעילה מתה מדהימה ואהובה.
כליל עונה בקול שלי בשירה של "טוליק יושב לו בשקט בחול" מעורבב עם כנסיית השכל "עושים אהבה...."
גלבוע מתחיל לקטר מידי פעם בקולי קולות.
השירה הולכת ומתגברת לצרחות , כל אחד רוצה שישמעו רק אותו, בין לבין כליל צורחת כי היא רוצה עלי ועכשיו.
גלבוע מפיק קולות יפים מאוד יחסית לתינוק בן חודש וחצי.
אני מסננת לטיגריס שצריך אוטו עם זכוכית משוריינת ביננו לבינם. כבר לא שומעת את המחשבות של עצמי.
אני והטיגריס מתחילים לצחוק כמו מטורפים. אני מנסה לדמיין איך זה עם חמישה ילדים מאחורה. שירה בחמישה קולות....
הטגריס מעיר שגלבוע בטח לא מאמין לאיזו משפחה מופרעת הוא נפל.
כשמגיעים למושב גלבוע כניראה כבר ספג יותר מידי ומתחיל לצרוווווווחחחחחחחחח. אנחנו כבר לא צוחקים.
עוצרים את האוטו, אני יוצאת לקחת אותו, וכמו שאני יוצאת מהאוטו נתקפת בצחוק קולני ומשחרר. לוקחת אותו והוא מסתכל עלי בהלם.
כל אחד זר שהיה קולט את זה היה ממליץ על אישפוז או חושב על דיווח לרשויות. "האמא שצוחקת בקולי קולות לנוכח הצווחות של תינוקה".

וחינוך ביתי אני עושה.

באנו הביתה שתיהן שפכו מים ו.....החליקו על זה. בכי. שינה. נגמר היום. הבית כבר קצת מסודר. אבק זה לא לכלוך. הבית של האוגרים נקי. צעצועים זה לא בלאגן.
היה יום מעולה שבמעולים.מושלם בחוסר מושלמותו.

[אמא_לביאה*]

צריכה דחוף לעשות משהו עם עניין הדיבור המעצבן שלה.
ושלא נדבר על הדיבור שלנו עצמנו. הטון, השפה, הסלנג המעצבן שנדבק ואח"כ חוזר אלינו כמו בומרנג בהקשים לא ברורים ולא קשורים לשום דבר.
בכל פעם שאחד החברים של מי-אור מספר לה על הגן שלו, היא מספרת בתמורה שהיא בחינ וך ביתי ("אני כבר בחינוך ביתי") ושפעם היא בטח תחזור לגן.
אהההההההה??????????.! לא נראה לי שזה יקרה.
בעצם בהתחלה זה היה "עוד מעט אני אחזור לגן", אח"כ "פעם אני אחזור לגן", אח"כ "פעם אני בטח.....(הפסקה למחשבה).... אחזור לגן"
ועכשיו היא מהוססת אבל לפעמים אפילו שותקת.
ואני נלחצת. כן, עדיין נלחצת.
הזמן שהקצבתי לעצמי לבחון את הדברים כביכול הולך להסתיים.
אבל הרי לא באמת הקצבתי כלום. האמת היא פשוטה - הוצאתי אותה במטרה לא להחזיר אותה לשם לעולם. וטוב לי עם ההחלטה .
ורוב הימים אני ממש מרגישה שגם לה טוב. אבל מספיק שיש בוקר אחד עצבני במיוחד שלה, ומייד אני נותנת מקום למחשבות של
בטח אם היא היתה עכשיו בגן אז היא היתה מאוד עסוקה ונהנית עם החברות שלה ולא עצבנית בכלל.
בפועל אם היא היתה עכשיו בגן אז הכי סביר שהיא אפילו לא היתה יודעת אם היא עצבנית עכשיו או לא, כי בגן אין זמן להיות עצבנית, צריך לעשות ולהספיק ולעבור הלאה. וגם רצוי בהחלט להיות שמחים כל היום. ילד עצבני דורש טיפול מיוחד מעבר לרגיל וזה בעייתי.

ואני משתדלת לתת לה מקום לרגשות שלה. לפעמים בא לי לצרוח עד השמיים לנוכח הזעם (הלא מובן בכלל והלא מוצדק בכלל לדעתי שלי) שלה.
אולי גם כיוון שבתכלס היא ילדה רגועה ושמחה - באופי, אז כל התפרצות קשה כזאת מוציאה אותי משיווי המשקל.
אז לפעמים אני מכילה וזה נרגע כמו שהתחיל, לפעמים היא לא מוכנה להפסיק ואנחנו מוצאות לזה מקום, ולפעמים זה נגמר במריבה עסיסית ביננו.

המריבות עם הקטנה הן הכי קשות לי ביום יום. הקטנה מעצבנת אותה, מלשינה עליה על דברים שהיא בכלל לא עשתה, נדבקת אליה, מחקה אותה, רוצה הכל כמוה. פשוט מעריצה אותה ואוהבת אותה . בעיני זה מקסים. היא עדיין לא מסוגלת לראות את זה. היא רוצה את הקטנה במינונים שמתאימים לה ולה בלבד.
הקטנה מורדת במינונים האלו.

החופש. היא פשוט בחופש. והיא מורדת בכל גבול ששמים לה. "לא" כבר לא מתקבל בלי הסבר מעמיק מה עומד מאחוריו וגם אחרי ההסבר בדרך כלל היא עושה מה שהיא רוצה.
החינוך הביתי נתפש בעיניה כחופש. ולי יש את העקבות שלי . וגם לא חושבת שאני צריכה לאפשר הכל. רק מה שהיא אחראית עליו בבלעדיות, רק על אלו היא יכולה באמת להחליט. בכל מה שנוגע לחייהם של שאר שוכני הבית, היא צריכה להתחשב.
בדיוק כמוני בעצם. טוב אולי היא לוקחת דוגמא מהטיגריס שעושה מה שהוא רוצה ללא התחשבות בכלום.
איזה כיף לו גם אני רוצה.

ועוד בענייני חופש
פעמיים בשבוע אני לוקחת פסק זמן והולכת. לבד. לא רחוק - רחוב אחד הלאה לחברה שמודעת לצורך שלי להיות בלי ילדים מידי פעם.
הבנות מסתדרות. הקטן ינק לפני שיצאתי, יש לי כמה שעות, בעיקר כשזה בערב. מקסימום אני מוזעקת להניק.
זה כל כך כיף , התחושה הזאת של הלבד. וגם הידיעה שהטיגריס מבין את הצורך שלי בלבד, ובלב שלם נותן לי את הכמה שעות האלו , משתדל לא להזעיק אותי, ומתמודד איתן לבד (שעות קשות עבורו - הן הולכות לישון רק עם אמא)
הנהגתי בבית נוהל שנת צהריים.
כשעה אחרי הארוחה, נכנסים למיטה אני והקטנה. הקטן כבר ישן. הגדולה מצטרפת אחרי עשר דקות מעצמה. ישנים עד ארבע, אני קמה ביקיצה טבעית בדרך כלל (!!!!) והן מצטרפות אחרי הקפה שלי. כל כך דרושה לי ההפסקה הזאת באמצע היום.
ככה ביום שקשה לי, אני יודעת שעוד מעט תהיה הפוגה, אני יוכל לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. רק המחשבה עצמה מרעננת....