האם להוציא את הילד מהגן

[מוטרדת*]

הכנסנו את הילד שלנו לגן השנה, בגיל 3 וקצת
עד עכשיו היה בבית, והיה לכולנו סבבה עם זה. שנינו עובדים אבל אירגנו את השבוע מאז שהיה ממש קטן, כך שכל פעם מישהו מאיתנו איתו
זרמנו מיום ליום ולא חשבנו קדימה, נהנינו להיות איתו ולגדל אותו. לקראת גיל 3 הרגשנו שמשהו חסר, שהילד זקוק לחברה של ילדים
הרגשנו גם ש1X1 כבר מתחיל להיות פחות מתאים עבורו, שהוא עלול להפוך לרודן קטן
חשוב לי להדגיש בשום שלב לא הרגשנו מה שהרבה הורים מתארים- רצון להשתחרר מהילד, לפנות זמן עבורנו...
המחשבה היתה רק על מה טוב עבורו. חשבנו להכניס אותו לגן כדי שיכיר ילדים, שיפתח חברויות קבועות. שיהיה לו כיף. עד אז הוא פגש ילדים של חברים שלנו , יחד איתנו כמובן, ולאחרונה החל מאד להנות מלשחק כך עם ילדים, ולבקש עוד. זה תמיד היה עם ילד אחד או שניים לכל היותר. העניין הוא שרוב החברים שלנו - ילדיהם במסגרות עד 4, כך שלא תמיד הצלחנו לארגן פגישות, והתחלנו להרגיש שהילד זקוק לחברה, שאנחנו כבר לא מצליחים לספק.
מתוך המחשבה הזו רשמנו אותו לגן.
מצאנו גן פרטי מקסים - צוות נהדר, 15 ילדים, גישה נעימה... רשמנו אותו לחצי יום. רצינו שיהיה לו טוב, שיהנה...
ואז...
!

[מוטרדת*]

התחילה השנה. בברכת הצוות, נשארנו איתו כמעט שבועיים, שיכיר את הצוות ואת הגן, ואז נפרדנו
הפרידה היתה קשה- הוא בכה בפרידה שלא רוצה שנלך. הוא חזר ואמר שרוצה להיות בגן, אבל לא רוצה שנלך. הלב נקרע והתלבטנו נורא- מצד אחד לא רצינו להשאיר אותו בוכה וללכת בניגוד לרצונו. לא כך גידלנו אותו עד היום.
מצד שני, לא היה נראה שהשהות שלנו בגן תורמת לו. כשהיינו שם הוא נצמד אלינו והסתכל בערגה על הפעילויות בגן. הרגשנו שהנוכחות שלנו לא מאפשרת לו להכנס לגן. כך גם הצוות אמר לנו והשתכנענו.
חשבנו שהוא אולי בוכה ברגע הפרידה (:-() אבל בהמשך היום יהיה לו בסדר. אך לא כך קרה. הבכי די נרגע בבוקר, אבל הבנו גם ממנו וגם מהצוות שהוא לא משחק בגן בכלל. לא עם ילדים אחרים, וגם לא לבד. זה מאד הפתיע אותנו, כי מדובר בילד שבבית משחק מאז ומתמיד ולא זקוק לכלום כמעט כדי ליצור משחק. בגן הוא רק רוצה להיות צמוד לאיש צוות, ומסתכל. לא משתתף ולא משחק.
היו לנו המון שיחות עם הצוות על איך לעזור לו "להיכנס" לגן, וכולנו ניסינו כל מיני דברים, אבל בתכל'ס - כלום לא השתנה.
בימים האחרונים חזר הבכי בבוקר, ועכשיו הוא גם התחיל להגיד שהוא לא רוצה ללכת לגן (עד עכשיו כאמור רצה ללכת לגן, אבל ביקש שלא נלך)
נהייה נורא קשה להניע אותו בבוקר כדי לצאת לגן. מילד שהיה מזנק מהמיטה, הוא נמרח ונמרח ולא רוצה לקום. הבוקר נהייה מבאס.
עכשיו דיברתי עם הגנן והוא טען שזה שאנחנו מביאים אותו מאוחר (לקראת 9, הגן פתוח מ-7:30) מפריע לו להשתלב, שהמשחק בבוקר חשוב מאין כמותו
כשסיפרתי לו שהילד הולך לישון ב-8 בערב ועדיין קשה לו לקום לפני 8 בבוקר, הוא הציע שנעיר אותו ב-6:30 (!) ואם יהיה עייף- נחזיר את שנ"צ (כבר כמעט שנה הוא לא ישן יותר בצהריים)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

להוציא אותו הבייתה. למצוא עוד ילד לחברה או להפגיש אותו עם ילדים אחר הצהריים. במשך הבוקר יסתדר עם מה שיש. תמיד יותר טוב בבית והגן הוא פשרה לאלה שאין להן ברירה וחייבים ללכת לעבוד. אם זה לא המקרה אצלכם, אין שום סיבה שיהיה במבנה המלאכותי הזה שנקרא גן.
זה יותר מידי עבורו , הוא קטן מידי. רציתם לעשות לו טוב....לא נראה שאלה התוצאות...
@}

[אוד_ליה*]

תמיד יותר טוב בבית והגן הוא פשרה לאלה שאין להן ברירה וחייבים ללכת לעבוד. אם זה לא המקרה אצלכם, אין שום סיבה שיהיה במבנה המלאכותי הזה שנקרא גן.

[זיגזוגית*]

אני חושבת שאין דרך אחת נכונה
ואולי הפתרון הוא הדרך עצמה שאתם עוברים

אנחנו גם זיזגנו בין הבית לגן
בעבר היינו בגנים ולא היה טוב
הילדים חזרו הבייתה

והיום הילדים שוב בגן (אחר)
ואני יכולה להגיד שהם מאושרים ואנחנו מאושרים
והגן הוא חלק מהבית
יש הרבה פעילויות משותפות עם ההורים
אנחנו מעורבים ויוצרים פעילויות
אני משתתפת בקבלת שבת ביום שישי
הגננים באו אלינו הביתה כדי להתקרב ולהכיר את הילדים טוב יותר
הילדים מבקשים ללכת לגן


המפתחות מהניסיון שלי הם (ורצוי שיתקיימו כולם):

1. להחליט שזה מה שאתם רוצים וזה חייב לבוא בד בבד עם ההכרה שהילד בשל לדעתכם לגן וגם אתם בשלים לזה.
2. לאהוב את הגן, את מה שעושים שם ואת הצוות והילדים וההורים.
3. להאמין בצוות.
4. להזמין חברים הבייתה.
5. להיות עיקביים. הבילבול שלכם לא תורם לילד. הנחישות שלכם תורמת לילד.
6. לזכור ששהתחלה מורכבת. כמו כל התחלה. ולבדוק איך עושים אותה. ומאחר שהוא צבר חוויות לא טובות עד כה,

ההתחלה תהיה יותר מורכבת, למרות שאולי החוויות האלו הן חלק מהדרך....

לפי מה שכתבת נראה לי שאתם עדיין לא בשלים....
והדרך בחיים לפעמים מפותלת
אולי תגלו שבנתיים טוב יהיה אם יישאר בבית

מאחלת לכם בהצלחה

[מוטרדת*]

אם אנסה לסכם את הדברים- רצינו שהילד שלנו יהנה מחברת ילדים , שאותה חיפש. ברור גם לנו שעדיף חברה- יחד איתנו, אבל לא השכלנו ליצור מסגרת כזו של מפגשים קבועים והרגשנו שבמפגשים הדלילים שיצרנו עבורו- אנחנו עושים לו עוול. חשבנו שהמחיר של הפרידה מאיתנו, בגיל 3+, לא יהיה כל כך קשה
רצינו שיהיה לו טוב, שיצא מהבית ל-4-5 שעות ביום, שיכיר חברים.
מה שקורה בפועל זה שקשה לו מאד להפרד מאיתנו. הבכי בבוקר והתחנונים שלא נלך זה כתם בנשמה של כולנו (לא יודעת אם בר תיקון:-(). בגן הוא לא משחק- לא עם חברים וגם לא לבד.
נראה לי שחודשיים כמעט לא לשחק חצי יום- זה בעייתי ביותר. עכשיו, עם ההצעה האחרונה של הגנן, הוא מבקש שנהפוך פה את כל סדרי הבית- יש לנו ילד שישן סבבה. תמיד אנחנו שומעים על כל הילדים שמשכימים ב-6 בבוקר ועל הוריהם הטרוטים והילד שלנו ישן בכיף עד 8-9. אז פתאום להעיר אותו ב-6:30??! ראבאק. עונש אמיתי גם בשבילנו.
אז עד פה נשמע ש- יאללה, צריך להוציא אותו משם, שלום ולהתראות.
אז למה ההתלבטות? קודם כל עד הימים האחרונים הוא כן רצה ללכת, אמנם לא רצה שנלך, אבל רצה ללכת. חוץ מזה- בבית הוא שר שירים מהגן, משחק משחקים שרואה בגן . מזכיר ילדים מהגן. הוא אוהב את הגנן שלו, משחק שהוא הגנן בבית. נראה שאפילו מעריץ את הגנן וכרוך אחריו. הגנן טוען שיש לתת לזה זמן וכאמור- שיגיע מוקדם בבוקר.
אנחנו מתלבטים- מצד אחד אולי באמת חבל לוותר, אולי כן יכול להיות לו טוב שם? יש שם הרבה דברים טובים. עובדה שרשמנו אותו לשם, וראינו הרבה גנים. מצד שני- אנחנו מרגישים שאנחנו מדרדרים במידרון חלקלק- .
מעולם לא כפינו על הילד שלנו דברים, הקפדנו תמיד לגדל אותו מתוך כבוד לרצונותיו. והנה- הוא בוכה ואנחנו הולכים. יש פה כפיה. אין ספק שזו פגיעה באמון.
כנראה שטעינו בכך שהסכמנו ללכת ככה, אבל כולם סביבנו אמרו שזה נורמאלי, שיום יומיים יבכה ואחר כך זה יפסיק. ובלעדינו הוא ישתחרר ויהיה לו טוב. לא כך היה. והנה- זה כבר כמעט חודשיים!
ובסגנון די דיינו-

[מוטרדת*]

אילו היה בוכה בבוקר ואח"כ היה לו טוב ומשחק בגן- דיינו
אילו לא היה משחק בגן אבל רוצה ללכת לשם- דיינו
אבל עכשיו גם לא רוצה ללכת, לא רוצה לקום, יש דרישה להפוך פה את כל סדרי הבית בנוגע לניהול השינה שלו (שמבחינתנו- if it's not broken, why fix it?)

אז כמו אוד ליה ונקודות, יש בנו נטיה להגיד, יאללה, הוא רק בן 3, רצינו שיהיה לו נחמד ל-4-5 שעות ביום, ואם לא הולך- אז די
אבל מצד שני- אולי אוטוטו זה ייפתר? והוא ישתלב ויפרח שם, אולי זה רק חבלי קליטה, אולי חבל לוותר עכשיו ולהשאיר טעם רע, אולי כדאי לקחת אוויר ולצלוח את הקושי, אולי הוא יצא ממנו מחוזק?הצוות כל הזמן טוען שיש להתאזר בסבלנות. אני חייבת להוסיף שאין לי שום טענות לצוות, הם באמת בסדר. עם זאת, עד סיפור הגן הרגשתי שיש לנו ילד מקסים וחמוד. גם עכשיו הוא מקסים וחמוד, אבל עוברות לי בראש מחשבות של -למה כל הילדים שם משתלבים ורק הוא לא? למה רק הוא עוד בוכה בפרידה? אולי הוא בעייתי? אולי אנחנו?... אני יודעת שהמחשבות הללו מרעילות, אבל בתוך הדבר הזה שנמשך כבר חודשיים- הן הצליחו להסתנן...
אני מאד רוצה לשמוע דעות, גם של כאלו שעברו קליטה קשה בגן- האם זה באמת יכול לעבור? האם זה שווה את זה? האם זה נכון להתאזר בסבלנות גם אם זה על חשבון לא להקשיב לילד שלנו- שמבקש: אל תלכו, ועכשיו גם לא רוצה ללכת...כמה אפשר להכריח? ובשביל מה? וכמה זמן צריך לחכות?
אני בטוחה שהלבטים שלנו משפיעים גם עליו באיזשהו אופן, אבל לא חושבת שהיינו מתלבטים אם זה לא היה כ"כ קשה
עוד משהו- כמו שכתבתי בפתיחה, הכנסנו אותו לגן, כי הרגשנו גם שמה שהיה בבית עד גיל 3, שבאמת כולנו נהנינו ממנו- כבר לא מתאים. אם נוציא אותו מהגן עכשיו- נחזור לאותו מצב. ויש דברים שהוא אוהב במבנה המלאכותי הזה שנקרא גן- השירים, הגנן... זה שווה את זה?

[עוד_אחת*]

גם אנחנו התחלנו גן, בני צעיר מבנך בחצי שנה.
אני נשארתי בגן חודש איתו <אפילו טיפה יותר> .
בשבועיים האחרונים נשארתי בפינה, בחוץ. הוא ידע איפה אני. כשעברו כמה ימים בלי שבא לבדוק אם אני שם סיכמנו ביחד שאני יכולה ללכת הביתה.
היה מעיק <שונאת לשבת על כיסא קטן ליד השער!> אבל היה שווה את זה.. לכל ילד יש קצב אחר בפרידה, הפרטי שלי מתרגל לאט <וגם אני, אם להיות כנה>
אולי כדאי פשוט לקבוע פינה שבה את יושבת, עד שהוא ירגיש בטוח.. אני יודעת שיש שיגידו שלא כדאי אחרי שהלכתם וכו', אבל אפשר לדבר על זה ולהסביר שאתם בינתיים תשבו פה, עד שהוא ירגיש בטוח. אם יש אפשרות שלא את תשבי איתו, אפילו יותר טוב. <אני גייסתי את סבתא אחרי שממש נמאס לי, ואז התחילה הרוטינה של לא לבדוק. אני חושבת שהיתה שם מצוקה שלי שקצת משכה את זה..>
אחרי הפרידה מאוד עזר שאבא לקח לגן. הפרידה ממנו יותר קלה.היום זה כבר לא משנה. הילד שמח בגן.

[בתיה*]

מוטרדת, האם ניסיתם להשתלב במפגשי חינוך ביתי באזורכם? כך תהיה לילד חברה ויוכל להישאר איתך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אבל מצד שני- אולי אוטוטו זה ייפתר? והוא ישתלב ויפרח שם, אולי זה רק חבלי קליטה, אולי חבל לוותר עכשיו ולהשאיר טעם רע,
גם זה אפשרי. זה תלוי במערכת הערכים שלך.
מי שמלכתחילה מאמין ש"גן זה חשוב להתפתחות", למשל , או כל אמונה אחרת שחיובית לגבי הגן, ישאיר את הילד שם ויחכה להסתגלות מלאה (בסוף הם תמיד מסתגלים, אין להם ברירה...).
מי שמאמין שהבית חשוב יותר, יוציא את הילד וישמח על ההתנסות, אמנם לא היתה מוצלחת, אבל הנה עכשיו אנחנו בטוחים שלילד שלנו, כרגע, לא מתאים להיות בגן.
אז אתם צריכים לעצור ולחשוב שוב מה האמונות שלכם.

בראותכם שהילד סובל באופן כללי, אין משמעות לזה שהוא שר את השירים של הגן. השירים האלה לא הומצאו בגן וההעשרה הקוגניטיבית שהוא מקבל מהם מתבטלת מול ה-stress והמצוקה הרגשית שהוא חווה תוך כדי.

להבהיר, אני סבורה ש:
תמיד יותר טוב בבית והגן הוא פשרה לאלה שאין להן ברירה וחייבים ללכת לעבוד. אם זה לא המקרה אצלכם, אין שום סיבה שיהיה במבנה המלאכותי הזה שנקרא גן.
מלבד זאת, יש גנים אחרים, ויש גן לפי שעות, ויש בייביסיטר שיכולה לקחת למפגשים/משחקייה, ויש קבוצות משחק עם ההורים. גם לי היה קשה למרוח בזמנו ימים שלמים במפגשי חינוך ביתי קבוצתיים, על חשבון העבודה (מה גם שהילד שלי בכלל לא היה בשל ליהנות בקבוצת ילדים בגיל שלוש. בפגישות של אחד על אחד נהנה מאוד. "חברה" אין משמעה בהכרח "ערימת ילדים"). אבל אפשר למצוא פתרונות חלופיים.
בעוד שנה זו כבר יכולה להיות אופרה אחרת, מבחינת היכולות החברתיות שלו והיכולת ליהנות בנפרד מכם.

<קרוטונית הכניסה את הילד לגן מאינספור שיקולים בגיל רבע לארבע, והוא ממש לא היה בשל>

[אוד_ליה*]

גם אני, כמו עוד אחת, נשארתי עם הגדול בגן די הרבה, ובהדרגתיות הפחתתי את זמני השהיה שלי שם. זה עזר מאוד.
ולהגיע מוקדם יותר גם עזר- פשוט כי יש פחות המולה... כשמגיעים מוקדם יש לילד אפשרות להשתלב בעדינות ביום, לעומת הגעה מאוחרת שאז כבר הגן שוקק ורועש, ואם הילד שלך כמו שלי (לא אוהב המוניות ורעש), זה מאוד מרתיע. בנוסף, יש פחות ילדים ואז הצוות יכול לעזור לילד יותר ולתת לו תשומת לב פרטנית יותר, וגם זה עוזר. אבל אם זה שינוי גדול מדי בעבורכם אז אולי באמת עדיפים המפגשים, הם מתחילים בשעות יותר סבירות...

חוץ מזה- מספיק שתמצאי 2-3 משפחות בחינוך בייתי באזורך, וזה יכול להיות גם חצי שעה נסיעה- זה שווה את המאמץ, וזה יכול לספק את הצורך החברתי בבקרים, נניח פעם- פעמיים בשבוע אצל כל משפחה, וזה כבר תופס את רוב השבוע...

[מוטרדת*]

תודה על התגובות
אני מאד מסכימה עם מה שכתבה קרוטונית "חברה" אין משמעה בהכרח "ערימת ילדים" . זה קצת מה שהרגשתי בפעמים הספורות שהייתי איתו במפגשים. הוא הרבה יותר נהנה במפגשים עם ילדים קבועים, בד"כ רק עם ילד אחד או שניים. אבל היכולת שלי לספק לו את זה כרגע היא לא מספיקה, וחשבתי שגן יתן את זה- ילדים קבועים שיוכל להיפתח איתם לאט לאט.
יש לך מושג איך מבררים על קבוצות משחק? אני יודעת רק על כלמיני "גן עם אמא" אבל זה עד גיל 3 בד"כ והוא כבר גדול יותר
אני גם מסכימה עם מה שכתבת על מערכת האמונות לגבי גן- לי באופן אישי יש זכרונות טובים מהגן, ורציתי לתת לו את זה גם (לאבא שלו לעומת זאת, אין זכרונות טובים, ויתכן שזה משודר ומוסיף לקושי)
עוד קושי הוא ששנינו עובדים, נהנינו לבלות איתו בבית, הוא השתלב אחלה בחיים בביתו, אבל סביב גיל 3 אבל התחלנו להרגיש שאנחנו עובדים גם בלחפש לו חברה, ובמישרה הזו אנחנו כנראה לא כל כך מוצלחים...אני מרגישה חרא- שאנחנו פוגעים בו בכל מקרה- לשלוח לגן למרות חוסר רצונו- הפגיעה ברורה, אבל גם להשאיר בב ית בלי לארגן מערכת חברתית כלשהי-גם מרגיש לי שפוגע בו.
יש לי קצת אשמה על זה שלא השקענו מספיק בחברה עבורו, אולי בגלל זה כ"כ קשה לו להשתלב בגן? אולי זה סתם שטויות וזה רק שלב ובשלות, אבל קשה לי להמנע מהשוואות- שיש בגן ילדים הרבה יותר קטנים שבכלל אין להם בעיה להפרד מההורים ולהפתח בגן. אולי נוצר קושי כי לא נחשף ספיק לחברת ילדים והיה צמוד אלינו והישארות בבית תנציח את הקושי?
אני מודעת לזה שהמחשבות הללו מהדהדות את הקולות של הסביבה שלנו, שגם כך התפלאו שלא הכנסנו אותו לגן כבר בגיל שנה...ובכל מפגש משפחתי שלוקח לו זמן להיפתח טוענים שהוא כך בגלל שהוא לא הולך לגן... אבל עם זאת, בחירות אחרות שלנו (כמו להמנע מברית , לידה בבית, לינה משפחתית ועוד) לא היה לי שום קושי לעמוד מאחוריהן ולהיות שונה, הביקורת של הסביבה לא הזיזה לי. ופה הביקורת מהדהדת ספקות אצלי. חששות אם לא ניצור ילד עם קושי חברתי, חוסר יכולת להשתלב במסגרות בחיים וכו'. קשה לי לחשוב מה נגיד לסביבה הקרובה אם נוציא אותו- תהייה הרבה ביקורת כלפינו וזה מאיים עליי (שוב, כי כנראה אני לא שלמה). עם זאת- ברור שאני לא רוצה להקריב את בני קורבן ואם הדבר הזה לא מתאים לו כרגע, אני לא רוצה לפגוע עוד בנפשו הרכה רק כי לי יש קושי בנקודה הזו מ"מה יגידו"!

[לי_צ'י*]

מוטרדת
באיזה איזור את גרה?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אז כאן השאלה היא אם את באמת מתלבטת לגבי הצעד או רק חוששת מ"מה יגידו".
אפשר לתת לך חיזוק ועידוד מול הסביבה, אבל אולי קודם כל תנסי לנקות את הקולות בראשך ולהקשיב לילד ולעצמך. אולי באמת קודם כל לילד? אצלו הקולות האלה לא פועלים. אני גם לא בטוחה שכל פיפס שלו הוא רק שיקוף למה שאת ובעלך חושבים ומרגישים. הוא עובר חוויה מאוד אינטנסיבית.

הבעיה שהזמן פועל כאן. בעוד שבוע אולי כבר הילד יפחית סימפטומים ואז ייראה לך שהמצב לא כל כך נורא, ולמה נזעקת בעצם (בעוד שעל פי מערכת ערכים האחרת שהזכרתי היית אומרת ש"הילד נכנע" וכולי).

תזכורת: זה הילד שלך. אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות (זו בדיוק הבעיה גם אצלי אם היה כ"כ ברור מה לעשות, היה הרבה יותר קל..)

[פלונית_אלמונית*]

חוץ מזה- בבית הוא שר שירים מהגן, משחק משחקים שרואה בגן . מזכיר ילדים מהגן. הוא אוהב את הגנן שלו, משחק שהוא הגנן בבית. נראה שאפילו מעריץ את הגנן וכרוך אחריו
אין מה לעשות הפרידה קשה, חשוב לעשות אותה הדרגתית. אולי באמת להזמין את צוות הגן אליכם הביתה.
גיליתי ש"חפץ מעבר" מאוד עוזר, לתת לילד אפילו מחזיק מפתחות קטן או משהו קטן שהוא מזהה מהבית ולתת לו "לשמור" עליו בזמן שהוא בגן, ככה יש לו משהו קטן שמזכיר לו את הבית וגם הוא "עומד במשימה" ושומר.
לעשות אולי איזה טקס פרידה נחמד ביציאה.
ובעיקר לא לדאוג, הוא לא בוכה כל היום, אם הצוות מיומן הוא יעזור בשלב הפרידה וגם אם יש בכי הוא יפסק מהר מאוד.

[מוטרדת*]

קרוטונית, לא רוצה לצטט הכל, אבל מאד מסכימה עם מה שכתבת, מילה במילה
לפלונית, הגנן באמת הציע לבקר אותנו בבית בשבוע הבא, והילד מאד שמח והתרגש
לגבי הפרידה- וחפץ מעבר, ניסינו את כל זה ולא הלך.
אני חייבת לציין שכשהוא נשאר עם בייביסיטר/סבא וסבתא הוא נפרד בקלות ובשמחה ואין שום בכי או משבר, כך שזה משהו אחר שם. שלא הצלחתי לפצח (גם הגנן אומר שהוא לא מבין למה הוא "מסרב" להכנס לגן)
ובעיקר לא לדאוג, הוא לא בוכה כל היום, אם הצוות מיומן הוא יעזור בשלב הפרידה וגם אם יש בכי הוא יפסק מהר מאוד.
אני כן דואגת, זה מה שכולם אמרו לי ובגלל זה השארתי אותו בוכה בניגוד לכל מה שהחושים שלי הורו לי. חשבתי שזה ייפסק מהר ואח"כ יהיה לו טוב
וזה לא כך, נמשך כבר חודשיים. וזה לא רק הפרידה, לא טוב לו שם. הוא לא משחק ורק נצמד לצוות. ועכשיו אומר שהוא לא רוצה ללכת לגן
ממש קשה לו לקום בבוקר, עושה את עצמו ישן במיטה כי לא רוצה ללכת
ועם זאת, קשה לי לוותר.
אני חושבת שמעבר לתגובות הסביבה, אם נוציא אותו עכשיו זה יהיה כאילו כל הסבל עד עכשיו היה לשוא
באיזשהו מקום קיוויתי שנוכל להגיד- "ההתחלה היתה קשה, אבל איזה כיף לו בגן ואיך הוא פורח". ואם נוציא- זה כאילו נתנו לו לסבול חודשיים, בשביל כלום.
מצד שני, אם נחכה נניח עוד חודש ולא יהיה שיפור, ונוציא אותו אז- אז בשביל מה לתת לו לסבול עוד חודש???...
ואני גם כבר לא יודעת אם האלטרנטיבה של הבית מספיק טובה כרגע...

[מוטרדת*]

וללי צ'י, אני בתל אביב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_ועם זאת, קשה לי לוותר.
אני חושבת שמעבר לתגובות הסביבה, אם נוציא אותו עכשיו זה יהיה כאילו כל הסבל עד עכשיו היה לשוא_
מטעויות לומדים!

בשביל כלום.
בשביל להתפקס על עצמכם, לבחור בחירה ערכית שנוגעת לכל המשפחה, לגבי "של מי ההחלטה הזו". בלי קשר אם יישאר בגן או לא, יש לך פה עניין חשוב לברר לעצמך..

[אמא_נמרה*]

שלום למוטרדת,

לצערי יש לי הרבה ניסיון לחלוק. דבר חשוב שלמדתי הוא שכל זמן שאני לא שלמה עם ההחלטה שהילד הולך לגן, הילד לא נקלט בגן כמו שצריך (נפרד בקלות, שמח, משחק). ילדים מרגישים את האמביוולנטיות של ההורים בנימים הכי הכי דקים. זה אולי מסביר למה אני חייבת לציין שכשהוא נשאר עם בייביסיטר/סבא וסבתא הוא נפרד בקלות ובשמחה ואין שום בכי או משבר, כך שזה משהו אחר שם. שלא הצלחתי לפצח

כמו כן, אם את רוצה חברת ילדים לבנך, אז בעיני גן ילדים אינו המקום. אני אומרת את זה אחרי ניסיון של כמה שנים בגנים שונים (פרטיים, עירוניים, לפי שעות וכו'). החברים האמיתיים לא בהכרח באים מהגן, מסגרת המשחק בגן שונה מאד ממסגרת המשחק בבית/בבית חבר/בחוץ. בשביל חברה, צריך להכיר ילדים שהילד מתחבר אליהם, ולומד לשמור אתם על קשר. הבן שלי כרגע בבית ספר, חבריו הטובים לומדים בבתי ספר אחרים, הוא יוצר קשרים גם בחוגים וגם בבית הכנסת. זו סוציאליזציה בעיני.

בגן לומדים - להסתגר במערכת של כללים, להפנים חוקים, איפוק/דחיית סיפוקים/ציות (לאו דווקא תמיד במובן השלילי), בעיני לא לומדים ליהיות "חבר" או להסתדר בחברה, מקסימום לומדים לשרוד. אני אומרת את זה כמישהי שתומכת מכל הלב בחינוך ביתי, אך מכורח נסיבות אישיות הילד נמצא במסגרות.

הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שאנחנו ההורים צריכים לדעת ולהחיליט מה אנחנו עושים, ולעשות את זה בלב שלם. תנאי ראשון כדי שהילד ידע שהוא בידיים טובות ויסמוך עלינו., משם הדרך לשיתוף פעולה הרבה יותר מהירה. וקלה מבחינתו.

המון הצלחה,

נמרה

[אוד_ליה*]

בהקשר של החששות- לילד שלי יש את אותו האופי (מסתגר בחברה של יותר מ-2-3 ילדים, ולא חברותי במיחוד עם זרים, לא אוהב התקהלויות)
רקע: הילד שלי נכנס לגן (לצערי, עקב לחצים משפחתיים) בגיל 10 חודשים, והוצא ממנו כשלמד לדבר ולהגיד שהוא לא רוצה גן (וכשאני למדתי להקשיב...)היה בבית כחצי שנה ואז ביקש ללכת לגן השנה (בן 4), והשנה באמת לא היו דרמות ולא בכי...
בקיצור, מה שרציתי לספר זה שבתקופה שהיה בבית, אחת התלמידות שלי אמרה לי שהוא לא חברותי בגלל שהוא לא הולך לגן...
לפעמים יש מין "תקליטים" כאלה שאת שומעת שמתנגנים מכל מיני פיות סביבך, והם חוזרים על עצמם כי ככה הם שמעו וזה מה שהם מעבירים.
הקטן, לעומתו, נכנס לגן בגיל שנה וכמה חודשים, השתלב מיד, והיה שמח ללכת לגן ועדיין שמח. הוא היה ילד חברותי במיוחד ומפותח שפתית, וידעתי שהגן יעשה לו טוב, כי הוא אוהב רעש ובלאגן. עיניין של אופי. ושניהם ינקו עד אחרי גיל שנה, וישנו איתי במיטה, וכו'... ובאופי- שמיים וארץ

אני במצב שלך (ז"א שיש מצב להשאיר בבית בינתיים) הייתי מחכה עוד קצת, ועושה מאמצים בכיוון של מפגשים, לאו דווקא מפגשי החנ"ב (אם לא מסתדר) אלא פשוט מפגשים עם עוד משפחה או שתיים, יש הרבה חנ"ב בת"א.

[רוקדת_לאור_ירח*]

בקשר למה שהגנן הציע:
לגן יש השפעה על ההרגלים בבית.
כשהבת שלי עברה גן, התבטלה לה שנת הצהריים בניגוד לרצוני, זה ככה יצא וזה היה קשור לגן למרות שהוא עד הצהריים. כמעט שנה אחר כך החזרתי לה את שנת הצהריים כי המצב דרש את זה מאד. אני יודעת על גנים שמבקשים להביא ילד מוקדם. אני גם יכולה להבין את החשיבות עבור הילד.
בעבר הפעלתי את קייטנות הגנים אצלנו בישוב, במשך כמה קייצים. עוד לא הייתי אז אמא. היו ילדים שהגיעו קבוע מאוחר. לחלקם זה היה בסדר ולחלקם זה ממש הפריע אחר כך להתנהל בתוך היום.
ראיתי גם בגן של בתי שהילד שנוהג קבוע להגיע מאוחר משאר הילדים הוא גם זה שקשה לו יותר להשתלב, אני גם רואה שכאשר אנחנו מגיעות מאוחר (ואנחנו גרות הכי רחוק מכולם משמעותית, רוב הילדים הולכים לגן/נוסעים על אופניים) אז לוקח יותר זמן עד שהבת מוצאת עם מי לשחק, אצלנו זה קל כי היא סופר חברותית ומיד מציעה את עצמה להצטרף למישהו (זה לא היה כך כשהיתה חדשה בגן, שלא יהיה לך ספק).
אני מציעה כן לנסות את ההצעה של הגנן במשך כמה ימים וכן לחזור לשנ"צ אם צריך או להקדים את שנת הערב, ילד בן 3 שלא ישן צהריים יכול בשקט ללכת לישון בשבע (לא מהניסיון שלי כי אצלי ישנים צהריים עד גיל מקסימלי וגם אחר כך, גם עכשיו לפעמים, גיל 4.5).

יש כאן תחושה של אי בהירות מצידך וחוסר ביטחון.
אני לא בעד לשלוח לגן אם את לא חושבת שהגן טוב או שאת אוהבת את הרעיון של גן. אני גם לא בעד לוותר כשקשה או כשיש עניינים, לפעמים הסתגלות לוקחת זמן וזה גם בסדר שהוא לא רוצה ללכת לגן כל הזמן, זה חלק מהעניין. אולי אפשר לשלוח לשבוע חלקי? למשל אני שולחת לגן 4 ימים בשבוע ובגיל המדובר שלחתי 3.
צריך למצוא איזון שמתאים לכם אבל בהחלט אפשר להיעזר ברעיון של הגנן של להגיע יותר מוקדם, לפני שמוותרים. אישית אני חושבת שהמסר צריך להיות ברור וכרגע נראה שאת מבולבלת. יכולה לומר לך שכשאני לא הייתי שלמה עם הרעיון של משפחתון (ולצערי שלחתי בגיל צעיר מדיי בשל רצון להתפרנס) היה מאד קשה. כשהיא גדלה ואני נעשיתי שלמה עם הבחירה נעשה קל כפול: גם כי היא גדלה והיתה בשלה יותר, בהחלט, אבל גם כי אני שידרתי בהירות והייתי שלמה עם הבחירה.

[מוטרדת*]

אבל זה מצחיק העניין הזה של "אם את לא שלמה, זה משדר בלבול לילד" שאת כותבת, רוקדת
זה משהו שהרבה גננים נוהגים להגיד
הייתי שלמה- הרי רשמתי אותו, וזה לא הגן עיריה מתחת לבית. מדובר בגן פרטי ויקר (וממש אין לנו עודפי כסף).
התגייסנו לעשות קליטה, להסיע , להחזיר, לשלם ולעקוב אחרי התהליך.
ואז לילד לא טוב, זה לא הולך. אז מה?- לדבוק ב"אני שלמה עם הגן?" , הילד לא משחק, בוכה בבוקר. איך אפשר להתעלם מזה?
גן הוא לא "עיקרון" שבשמו אקדש את בני. ולא נראה לי שיש הורה, שקשוב לילדו, שלנוכח קשיים כה גדולים, לא היה פותח את הנושא מחדש ומהרהר בכדאיות
אולי אם אין ברירה כי חייבים ללכת לעבודה- יותר קל לא לחשוב על זה, וזה באמת שונה אצלנו
אבל איך אני יכולה להיות "שלמה"? הרי אני לא רוצה את רעיון "הגן" באופן כללי, אלא גן עבור בני! הוא גם חלק מהמשוואה!
ברור שאני מבולבלת עכשיו ולא יכול להיות אחרת
ולאמא נמרה, אני דווקא זוכרת את עצמי כילדה ביישנית, אבל שדווקא בגן היו לי כמה חברים שמאד אהבתי
זה בעצם מה שאני מאחלת לבני ולא ברור לי אם זה יכול לקרות...

[תפוח_אדמה*]

רוצה רק לשתף ולספר, שגם בני בערך בן 3, ולקראת תחילת שנת הלימודים הייתי מאד מאד מוטרדת מהנושא החברתי, עד למצב שכמעט רשמתי לגן. למזלי (או לרוע מזלי, לא יודעת, נדע רק בדיעבד) לא מצאתי גן מוצלח במרחק סביר מהבית. לכן, התחלתי ללכת למפגשי חינוך ביתי. חלקם המוניים יותר, חלק אינטימיים יותר, אפשר ככה גם לפגוש חברים חדשים (גם לך וגם לילד). כל זה בהנחה שיש לכם זמן להשקיע ולא צריכים לעבוד כשאתם איתו.
אני חושבת שמעבר לתגובות הסביבה, אם נוציא אותו עכשיו זה יהיה כאילו כל הסבל עד עכשיו היה לשוא
ועל זה נאמר: אז מה? אולי למדתם מזה משהו, אולי לא. אולי זה יתן לכם מוטיבציה לכיוונים אחרים, אולי לחפש גן אחר... וגם אם זה לשוא, אז עדיף מאוחר מאף פעם לא.

וסיפור חצי קשור, אני מכירה מישהי שהבן שלה במשך שנתיים היה בוכה יום יום בגן. בגיל 3 היא רשמה אותו לגן עירייה, והבכי פסק כלא היה. זה שאתם בגן פרטי ויקר (וממש אין לנו עודפי כסף)._ _צוות נהדר, 15 ילדים, גישה נעימה.. כל זה לא תמיד משנה (זה לא אומר שאין גני עירייה גרועים).

[ש_י_ר_י*]

וואו, מוטרדת - לרגע תהיתי אם את זו אני מהעתיד
שלי בן רבע לשלוש, שנינו עובדים, לאחרונה התחיל לבקש חברת ילדים... גם אצלנו יותר ויותר קולות, חיצוניים ופנימיים, זועקים - גן! גן! חברה!

אנחנו מנסים בינתיים להשתלב במפגשי חנ"ב ( רק נתחיל ללכת שבוע הבא) ומנסים להיפגש עם ילדי המשפחה כמה שיותר. נראה אם זה יצליח ויספק את כולנו...

בינתיים - חיבוק ! אתם גם מוזמנים בכיף אלינו אם תחליטו להוציא את הילד מהגן - אנחנו די קרובים.

[שרון_של_שחר*]

אספר לך את הסיפור שלנו - ומחוסר זמן אקצר...
כשהגדולה הייתה בת 3 גם אנחנו חשבנו שזה הזמן המתאים. היא אוהבת חברה אנשים פעילויות- ילדה מאד חברותית ופתוחה.
בחרנו גן- אני הייתי ברגשות מעורבים זוגי הרבה פחות.
ישבנו תקופה בגן- לי היה קשה עם מה שראיתי השארתי אותה בתחושות מאד קשות שרוב הסביבה ייחסה אותן לסמביוזה שלנו , מנגד , הפרידה ממנה בבוקר הייתה נפלאה היא רצתה ללכת לגן....
אבל - כשהייתי מגיעה לקחת אותה היא הייתה עושה לי סצינות נוראיות, ממש פחדתי לחזור איתה הבייתה. זה היה נורא. פתאום הילדה הפכה לעצבנית, לא נינוחה היה לי ממש קשה להעביר אחה"צ במחיצתה. התחילה להציק לאחותה - מה שלא היה בכלל קודם לכן. ולאחר כחודש היא התחילה בפעם הראשונה בחייה לקחת מוצץ- מצאה אותו בצעצועים ולא הסכימה להפרד ממנו, ממש הייתה תחושה שהיא זקוקה לנחמה הזו. זה הדליק אצלי המון נורות אדומות ... ויותר ויותר הרגשתי שזה לא מתאים רק שהיו קולות חיצוניים שכנראה הדהדו גם בתוכי ונשארנו (השארנו) אחרי כשבוע היא התחילה להרטיב בלילה- גם זה היה חדש, כי הגמילה שלה באה מרצונה בגיל מאד צעיר (שנה וחודשיים ביקשה להוריד טיטול ומאז עשתה בגינה או בישבנון).
וזהו הבנתי !!!
היא חזרה הבייתה בלי דרמות ובלי יותר מדי עניינים חזרנו לשגרה שלנו והרגשתי שקיבלתי אותה חזרה .
כל הזמן הזה ואחרי היא מיעטה לספר - הבנתי מעט ממה שעבר עליה דרך המשחק שלה.
בכל אופן, שנה אחרי- רשמנו אותה לגן אחר ולילה לפני היא הייתה נרגשת אבל אמרה שהיא לא רוצה ללכת שאלתי בפשטות- למה? והיא סיפרה מה היה בגן הקודם- על ההצקות, ההתעלמות של הגננות, על הצורך שלה בדמות בוגרת- שלא הייתה וכו'... הכל במילים של ילדה כמובן.
כל כך שמחתי שהקשבתי לאינטואיציות שלי ....
בשנה הנוספת שהייתה קיבצתי סביבי עוד 4 אמהות והיינו עושות סבבים ויום בשבוע של טיול משותף. ברור שזה לקח ממני הרבה אנרגיות כי הרבה מהדברים אני ארגנתי ויזמתי אבל כולנו בסיכומו של עניין היינו מאושרות מהאיחוד החברה המצומצמת והתדירות הסבירה.
.

[דומה*]

ואז לילד לא טוב, זה לא הולך. אז מה?- לדבוק ב"אני שלמה עם הגן?" , הילד לא משחק, בוכה בבוקר. איך אפשר להתעלם מזה?
אני לא מציעה "להיות שלמה" (יש בכלל דבר כזה?) אבל להחליט.
אם את מחליטה שאתם נותנים לזה צ'אנס - ואפילו אם מדובר על צ'אנס זמני, של כמה חודשים נגיד כדי לראות איך הולך - הייתי מציעה לאמץ את הגן לחייכם.
זה אומר שתצטרכו לשנות את החיים כדי להקל על העניין.
מניסיוני הזמן בבוקר מאד מאד משמעותי.
אם זה מה שיעשה את ההבדל - שווה לשנות את סדרי החיים בשבילו.
בהצלחה

[זיגזוגית*]

בגן עשויים להיות גם דברים טובים
כמעט בכל דבר פלוסים ומינוסים
הפלוסים עבורנו הם:
חברים קבועים לילדים במשך מספר שעות כל יום
נוצרים קשרים שלא הצלחנו ליצור כשהיינו בבית
חיי קהילה נפלאים
הזדמנות להיפגש עם החיים בלווית מבוגר אחר וללא ההורים
הזדמנות עבורנו להתגעגע ולעשות דברים בלעדיהם
הזדמנויות לחיקוי ילדים אחרים ומבוגרים אחרים
הזדמנות לחוות עוד משהו חוץ מהבית
הזדמנות שלנו לסמוך על כוחותיהם להתמודד (בהנחה שהם בשלים)
הזדמנות עבור ילדנו להיות חלק מעוד משהו לבד מהמשפחה הגרעינית

[אום_אל_קיצקיצ*]

לא קראתי הכל ובכל זאת נורא רוצה כבר לכתוב:
גם אנחנו התחלנו עם גן בספטמבר זה, עם מלאת 3 לביתנו. גם אנחנו גילינו בגן ילדה שלא הכרנו: נצמדת ולא משחקת. היינו איתה ביחד כל יום מ8 עד 11 חצי אנ י חצי בעלי. בשבילי הזמן הזה היה עינוי כי היא היתה תלויה עלי וזה ביאס אותי. כולם מסביב אמרו שברגע שנעזוב אותה רק אז היא תתחיל להתמודד אבל אנחנו מתחנו את הזמן איתה כמה שאיפשרה המערכת. אחרי חודש (-שגם ביום האחרון שבו היא לא שחררה) החלטנו שמיצינו ושהנוכחות שלנו כבר לא תורמת ומאז היא בגן לבד, נפרדת בעצמה, הולכת כל יום בכיף ומלאת חוויות כשהיא חוזרת הביתה. פשוט הסתדר לה. ניתן היה לחשוב שאם היינו משאירים אותה לבד בגן מהיום השני היינו מגיעים לאותה תוצאה, אבל שנינו מאמינים שהזמן הזה שבו ליוינו אותה עשה את ההבדל. הגן הוא עולם אחר עם כללים משלו ולוקח זמן להפנים. בנוסף אנחנו מתרגלים בבית הרבה משחקי תפקידים שהיא יוזמת, למשל בעלי הילד והיא האמא שנפרדת ממנו בחלון. הכל רעיונות שלה. לוקח זמן לעכל. וגם אנחנו היינו בתוך הבלבול הזה שלכם שאולי לותר על הכל ולהחזיר הביתה אבל הבנו שמישהו בסיפור הזה צריך להיות חזק והחלטי וזה לא יכול להיות היא (התחלנו עם הגן כי היא ביקשה ללכת לגן) ולכן לפחות עד שהיא לא עוברת את המסוכה של הקושי אנחנו מחליטים לטובת הגן. מכמה סיבות: קודם כל, הרגשנו שאם נפרוש לפני שהיא עוברת את הקושי הראשוני היא עלולה להשאר עם תחושת כישלון. שנית, קושי יש בהתחלה אבל הוא לא מדד לאיך היא תרגיש בגן מצידו השני של הקושי. יכול להיות שבהמשך נוציא, אם נראה שהיא פשוט לא אוהבת ללכת לגן, אבל בשביל זה היא צריכה לדעת איך זה בגן.
אני הייתי ממליצה אם יש אפשרות, לחזור כמה צעדים אחורה ולחזור למצב שבו אתם מלווים אותו במשך היום בגן. זה יכול לעשות הבדל עצום. ולדבר המון על סוגיות שעולות בגן, הדברים הכי קטנים, נגיד התור לשטיפת ידיים.
המון בהצלחה בכל דרך שבה תבחרו.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אולי נוצר קושי כי לא נחשף ספיק לחברת ילדים והיה צמוד אלינו והישארות בבית תנציח את הקושי?

מוטרדת, אני כמעט בטוחה שאין בחשש הזה שום דבר.

יש לי שניים (קרובים בגיל). היא פתוחה מאוד, חברותית מאוד מאוד (היא רואה מעט מאוד ילדים ), תכף מתקשרת עם ילדים והיא די בוטחת באנשים.
לעומתה בני שגדל באותו הבית ובאותה האווירה - הוא סגור, הוא לא בטוח באנשים סביבו, הוא לא מתחבר בקלות וכולי.
אין לי ספק שיש בזה הרבה עניין של אופי. וגם זה יכול להשתנות עם הגיל.

לגבי לבדותו (מהמילה לבד) : אני מבינה שאתם מרגישים שחסרה לו חברה, אבל לי נדמה שבמצב שאת מתארת, הוא יכול לחיות עוד בלבד הזה ולהתרגל לשחק עם עצמו. כמובן שיש צורך להיפגש עם אנושות, אבל זה יכול גם להיות משפחה, אנשים מבוגרים, שכנים ועוד.

עוד אני חושבת, שהכי חשוב להתחבר לילדים השכנים. גם אצלי יש עם זה בעיה, אבל אם היה ילד או שניים שהם היו יכולים להתראות איתם אחר הצהריים בסביבתם, זה היה מופלא. מפגשי חינוך ביתי זה נחמד (במיוחד לי P-:) אבל, ילדי השכונה - אלה שאפשר להתראות איתם באופן טבעי וספונטני , אלה לדעתי החברים החשובים ביותר.
וכמובן שכל הנ"ל זו דעתי הצנועה שלי ועל סמך הנסיון שלי בלבד (-:

[רוקדת_לאור_ירח*]

אם נדמה לך שהצעתי להתעלם מבכי את טועה לגמרי. אני בהחלט חושבת שבדרך כלל בכי הוא סממן למשהו שמציק לילד ושקשה לו.
צד שני של העניין הוא שאני חושבת שלא ניתן למנוע מילד תיסכולים.
שלא יישמע שאני בעד השארת הילד בוכה וללכת (על אף שיצא לי לעשות זאת כמה פעמים) בשנה שעברה, כשהבת שלי כבר היתה ותיקה בענייני גן אך חדשה בגן הנוכחי (והיתה בגיל 3.4 אם זה משנה), ישבתי כמעט חודש בגן, לא כל היום אבל לפחות חצי שעה-שעה בכל בוקר ובכל מקרה כמה שהיה צריך כדי שזה יעבור ללא בכי. אם היה צורך ביותר הייתי יושבת יותר. לא תמיד זה נכון ועוזר, כשהיתה צעירה יותר נכון היה לעיתים ללכת בזמן בכי בידיעה שהיא מחובקת ונוחמת, תוך דקות נרגעת ומתחילה לשחק בעוד הנוכחות שלי הפריעה לה.
בכי הוא סימן למצוקה ואין דרך אחת להתמודד איתו, כמו במקרה שלנו יכולות להיות גם דרכים שונות לאותו ילד בשלבי התפתחות שונים.
אני כן חושבת שאם הבכי שלו מנהל אותך ומלחיץ אותך אז הוא חש את זה. אני חושבת גם שלעיתים כן חשוב לתת לילד לבכות כי זו דרך עבורו לבטא את הקושי. לגבי זה שהוא לא רוצה ללכת לגן: לדעתי אפשר בערב לשאול אותו ואם הוא אומר שלא רוצה אז להגיד לו שלמחרת יישאר בבית. לא הייתי משירה את ההחלטה לבוקר כי ברור שבבוקר הוא מבועת מהקושי ומהפרידה אז הוא לא רוצה.
כן אפשר לתת מקום לקושי שלו בזה שאם הוא מזכיר את הגן בשמחה וציפיה אז אפשר גם להגיד לו שזה גם כיף וגם קשה ולוקח זמן להתרגל לדברים חדשים.

ואגב- שלא יישמע שאני בעד הסתגלות בכל מחיר, אני כן חושבת שאם רוצים לעזור לו להסתגל אז אפשר.
לגן ולבית לשניהם יש יתרונות רבים כמו גם חסרונות, הסתגלות היא לא פשוטה גם למבוגרים (דמייני עצמך במקום עבודה חדש כל יום 4 שעות, על אחת כמה וכמה ילד שאין לו כלים להתמודד עדיין) אולי גם אפשר בזמן רגוע לשאול אותו מה קשה לו בגן. ובאמת שרצוי להקדים מעט, גם אם זה דורש קצת מאמץ.

[מוטרדת*]

תודה לכולם על התגובות. זה מאד מחזק וגם מעורר מחשבות
רוקדת, כתבת
בכי הוא סימן למצוקה ואין דרך אחת להתמודד איתו. אני כן חושבת שאם הבכי שלו מנהל אותך ומלחיץ אותך אז הוא חש את זה. אני חושבת גם שלעיתים כן חשוב לתת לילד לבכות כי זו דרך עבורו לבטא את הקושי
זה בדיוק מהמשפטים שכל הזמן אמרו לנו והיום אני מצטערת שהקשבתי להם. הבכי שלו לא מלחיץ אותי. ברור שהוא מצער אותי. זה נראה לי טבעי לגמרי ואין שום סיבה שאהיה אדישה לכך שהילד שלי בוכה ומביע מצוקה. הוא בן 3 והוא תמים , הוא לא עושה "מניפולציה". וגם אם כן? אם היה לו טוב שם, לא היה לו שום צורך לנהל אותי באמצעות בכי כשאני הולכת, לא? . בגלל שהקשבתי למשפט הזה שנאמר הרבה על ידי צוותים בגן, בתוספת של " הוא יבכה 5 דקות ואחר כך ישכח וישחק", בכלל הסכמתי לעשות דבר כזה- ללכת ולהשאיר את הילד שלי בוכה, לתת לו "לבטא את הקושי". אני גם לא אומרת שהמשפט הזה נכון עבור ילדים מסויימים, וכבר נתקלתי בכך.
במקרה של הילד הפרטי שלי, אני מרגישה ומבינה עכשיו שהבכי, ההתעלמות שלי מהבכי (כי הלכתי למרות הבכי והתחנונים, לכאורה "לא נתתי לבכי לנהל אותי"), והצער והעלבון שלו מהסיטואציה, כל כך עשו לו רע שכל היום בגן נצבע על ידי כך. כי הוא לא נרגע אחרי 5 דקות וגם לא אחרי שעה. הוא לא בוכה הרבה זמן אבל (זה לפי דיווחי הצוות) הוא לא משחק שם בכלל. לא עם עצמו ולא עם ילדים. הוא קפוא. מכווץ. אני רואה את זה בסוף היום כשאני באה- הוא בקושי ניגש אליי. לא רוצה חיבוק ולא מספר כלום ממה שעבר אליו (ומדובר בילד וורבלי בעל זיכרון מצויין, שמאד אוהב לספר על כל פיפס שלו. לגבי הגן הוא לא מספר כלום)
אני באמת מודה על כל התגובות, וגם על שלך רוקדת, למרות שהיא עיצבנה אותי, כי הן גרמו לי לחשוב.
אני מתלבטת עכשיו אם באמת כל הגן והאינקראקציות (בלי קשר לניהול הפרידה) -גדול עליו בשלב זה, ומוטב להוציא אותו ולנסות שוב כשיגדל או כשיבקש גן מיוזמתו
או (וזה בזכות המשפטים המרגיזים...) שיתכן שהקושי שלו להיות בגן, נעוץ בפרידה המחורבנת שצובעת את כל היום. זה לא שאנחנו לא עושים טקס קצר- עושים גם עושים, כולל נשיקת קסם ומה לא, אבל אני חושבת עכשיו שעצם זה שהסכמתי להשאיר אותו בוכה,אומלל ומתחנן- וללכת, יתכן שהעלבון שלו והתחושה המסריחה- לא איפשרו לו להיכנס לגן.
אז אולי כן ניתן לזה עוד צ'אנס, אולי צריך לחשוב איך להגיד לצוות שאני פשוט לא הולכת ומשאירה אותו בוכה יותר. עשינו את זה חודשיים וזה רק מחמיר- אם בהתחלה רק בכה אבל רצה ללכת, היום הוא כבר בכלל לא רוצה ללכת לגן ולא מצליח לקום מהמיטה.
צריכה עוד לחשוב איך להגיד ומה. אשמח לרעיונות ולדעות בכלל

[מוטרדת*]

היינו בתוך הבלבול הזה שלכם שאולי לותר על הכל ולהחזיר הביתה אבל הבנו שמישהו בסיפור הזה צריך להיות חזק והחלטי וזה לא יכול להיות היא (התחלנו עם הגן כי היא ביקשה ללכת לגן) ולכן לפחות עד שהיא לא עוברת את המסוכה של הקושי אנחנו מחליטים לטובת הגן. מכמה סיבות: קודם כל, הרגשנו שאם נפרוש לפני שהיא עוברת את הקושי הראשוני היא עלולה להשאר עם תחושת כישלון

מאד מאד מזדהה עם זה (מלבד זה שהוא בשום שלב לא ביקש גן). אנחנו גם חוששים שאם נוציא אותו עכשיו הוא יישאר אם תחושת כישלון מחד, או אם תחושה שהוא מנהל פה את העניינים מצד שני.
שתי האפשרויות גרועות. זה חלק מהסיבות שזה נמשך כבר חודשיים.
העניין הוא כמה עוד לחכות ובשביל מה למשוך את המצוקה הזו? עד מתי?

[פלונית*]

צריך לחשוב איך להגיד לצוות שאני פשוט לא הולכת ומשאירה אותו בוכה יותר
קראתי פעם בבאופן משפט שכתבה מישהי והוא נשאר לי בראש למקרה שפעם אשלח לגן ואצטרך להתמודד מול צוות שבד"כ שבוע של נוכחות הורית זה מעל הראש בשבילו..
אני נמצאת עם הילד שלי כאן עד שהוא יתמסר ולא ימסר בבוקר
אני חושבת שזה הכלל הראשון לקליטה רגועה ומוצלחת בגן, הרי אין לכם כל בעיה של פרידה כאשר הוא נמצא במקומות שבהם הוא מרגיש בטוח וטוב לו.
באופן תאורטי אני חושבת שצריך להיות שם בשבילו כמה שנדרש אבל לכי תמצאי גן שיאפשר זאת...

[זיגזוגית*]

לאחר שביתי בת השלוש וחצי הכירה את הגן, הילדים והצוות היטב
השארתי אותה פעמיים בזרועות הגננת המחבקות כשהיא בוכה
אמרתי לה שאמא יודעת שיהיה לה כייף בגן
שידרתי לה שאני סומכת עליה ועל המקום
ומהפעם השלישית היא פורחת ורצה כל יום לגן

גם אני הרגשתי שזו מסוכה, ואצלנו זו הייתה מסוכה כפולה
כי בנסיון הקליטה הקודם (לגן אחר) החזרנו אותה הבייתה
עשיתי עם עצמי חשבון, הגעתי למסקנה שהיא בשלה (בניגוד לניסיון הראשון)
בדקתי שאני מאמינה במקום ורק לאחר מכן החלטתי שאני נחושה
מן הצד השני, הרגשתי שהנצחת המסוכה הזו תעשה לה לא טוב
ומפגש קבוע וקצר עם ילדים במקום מקסים יעשה לה טוב
וזה מה שהניע אותי
היום אני יודעת שעזרתי לה
והיא בוטחת במקום וכייף לה להיות שם

[בשמת_א*]

באיזשהו מקום קיוויתי שנוכל להגיד- "ההתחלה היתה קשה, אבל איזה כיף לו בגן ואיך הוא פורח". ואם נוציא- זה כאילו נתנו לו לסבול חודשיים, בשביל כלום.
לא בשביל כלום.
בשביל שתדעי לגמרי לגמרי שזה לא טוב לו.

אנחנו גם חוששים שאם נוציא אותו עכשיו הוא יישאר אם תחושת כישלון מחד, או אם תחושה שהוא מנהל פה את העניינים מצד שני
הוא יישאר עם תחושת כישלון? 0-: למה?
אני דווקא הייתי חושבת, שאם תוציאו אותו מהגן עכשיו ותגידו לו שלא צריך ללכת לגן יותר כי אתם רואים שלא טוב לו - הוא ישמח וירגיש הקלה שסוף סוף מקשיבים לו ועושים מה שטוב לו.
בגדול, ילדים בני שלוש באופן כללי לא בשלים לפרידה מאמא, ולא בנויים לקבוצה גדולה אלא למפגשים קטנים עם חבר או שניים, עם נוכחות מלווה ותומכת של אמא למקרה שצריך אותה.
"תחושה שהוא מנהל את העניינים" - וואו. זה עוד יותר נשמע לי מוזר מהמחשבה שילד שסובל בגן יישאר עם תחושת כישלון אם יפסיקו לו את הסבל...
למה לתת פירוש כה שלילי להיענות ולהקשבה לצרכים הכי בסיסיים של הילד? ממש חבל, לדעתי.

חשבתם שהגן יספק לילד שלכם צרכים חברתיים.
חשבתם שאתם לא מספקים אותם מספיק בלי גן, והרגשתם לא טוב עם זה.
לכן החלטתם על גן.
אבל ממה שתיארת, מה שסיפקתם לו היה טוב לו. מקסימום אולי הוא צריך מפגש אחד יותר בשבוע? לארגן את זה, זו לא פחות השקעה מאשר לשנות את כל סדרי החיים והשינה והכיף עם הילד בשביל להביא ולהוציא מהגן, לנסוע רחוק, לשלם הון כסף, להכניס כל כך הרבה מתח גם לחיים של הילד וגם לחיים שלכם?
לדעתי היה לכם רעיון.
אז ניסיתם אותו.
והתוצאות לא היו טובות. הניסוי די נכשל.
לא הילד נכשל - הרעיון של "גן לטובת הילד" נכשל. כמו שקורה כמעט תמיד, ושלא יטעו אותך הילדים שנראה לך ש"הסתגלו לגן". גם הם ומשפחותיהם משלמים מחיר על ההמצאה המשונה הזאת שנקראת "גן ילדים" (מתחת לגיל חמש, לפחות). פשוט מהצד, הדשא של השכן נראה ירוק יותר.
אז הניסוי נכשל.
אני כמובן לא את, אבל ככה מהצד, אני קוראת אותך והכתובת על הקיר נראית לי ברורה: קודם כל להוציא את הילד ולהחזיר את החיים שלו למסלולם האוהב והטוב. עם כל הכבוד לגנן, אני בטוחה שגם את יכולה ללמד את הילד לשיר "עוגה עוגה" P-: ואגב, היחס המיוחד שלו לגנן הוא אחד הדברים שמלמדים, כמה הרבה יותר חשובה וקריטית לו עכשיו דמות בוגרת מטפלת שתדאג לו, מאשר המון ילדים לשחק איתם.
את. את חשובה פי אלף יותר ממשחקים עם ילדים.
היחס שהוא מקבל ממך חשוב פי אלף מיחס מגנן או גננת.
וחברות אמיתית עם ילדים שהוא אוהב לשחק איתם חשובה פי אלף מהעמדת פנים של "חברותיות" מול קבוצה, שאינה אלא הישרדות בכלא אוז.
(או "איך ללמוד להיות חבר כנופייה בעשרה שיעורים". אני יכולה להגיד לך מה השיעור הראשון: "תלמד ללעוג לאחרים").

אני תומכת כמובן בהוצאת הילד מהגן. אבל אני מזכירה לך שזו רק דעתי האישית, ואת זו שקובעת. פשוט, כיוון שאת מתלבטת אני מרשה לעצמי להגיד דעה

[תפוח_אדמה*]

מסכימה עם בשמת בקשר לכשלון.
אני דווקא הייתי חושבת, שאם תוציאו אותו מהגן עכשיו ותגידו לו שלא צריך ללכת לגן יותר כי אתם רואים שלא טוב לו - הוא ישמח וירגיש הקלה שסוף סוף מקשיבים לו ועושים מה שטוב לו.
אני באופן אישי משתדלת לא להשאר במקום שעושה לי רע, ולא, אני לא מרגישה כשלון ברגע שהבחירה בעזיבה היא שלמה. יש קושי שמעצים אותנו, אבל לעיתים יש קושי שהוא סתם מיותר ופוגע.
האמת, אני מסכימה עם בשמת גם בקשר לכל השאר.
הדבר היחיד שאני מסייגת הוא שלפעמים שינוי של גן כן יכול לעשות את הבדל משמעותי. ממה שאני רואה יש ילדים שכן נהנים בגן, ולפעמים החלופה היא פחות טובה מבחינת כל המשפחה (אמא ואבא שרוצים לעשות דברים אחרים).
אבל גם אני

תומכת כמובן בהוצאת הילד מהגן. אבל אני מזכירה לך שזו רק דעתי האישית, ואת זו שקובעת. פשוט, כיוון שאת מתלבטת אני מרשה לעצמי להגיד דעה

[מוטרדת*]

אני תומכת כמובן בהוצאת הילד מהגן. אבל אני מזכירה לך שזו רק דעתי האישית, ואת זו שקובעת. פשוט, כיוון שאת מתלבטת אני מרשה לעצמי להגיד דעה
ואני שמחה לשמוע את הדיעות, זו אחת הסיבות שפתחתי את הדף!
כל הדיעות שאתן כותבות פה, כאלו שמהדהדות מה שאני מרגישה וגם אחרות- מאד מאד עוזרות לי להתפקס. אני מברכת על האתר הזה ועל האנשים החכמים שמסתובבים פה @}
אבל הכתובת על הקיר עוד לא לגמרי ברורה לי
העניין הוא שזה לא כל כך פשוט. אני מסכימה עם מה שכתבת בשמת א, _למה לתת פירוש כה שלילי להיענות ולהקשבה לצרכים הכי בסיסיים של הילד? , לא חשבתי על זה כך, ואני נוטה להסכים איתך.
ובאופן כללי רוב מה שכתבת מתחבר לי. עם זאת, אין להתעלם מכך שמשהו התחיל לו שם. נכון שבגדול אני לא מרוצה בכלל ממה שהוא עובר ובגלל זה המחשבה "להפסיק את הניסוי" ולהודות בכישלון. אבל- נוצרה סוג של שיגרה, היו ימים שכן הלך במעט שימחה, ההערצה והדיבור על הגנן - מאד משמעותיים בבית, הוא מדבר עליו הרבה ועם הרבה חיבה. משחק שהוא הגנן בבית, רוצה להתלבש כמוהו...
ברור לי שזה לא מספיק, וודאי לא שקול כנגד הניתוק מאיתנו ועל חוסר הבשלות, ככל הנראה, להיות עם כ"כ הרבה ילדים, אבל זה עדיין קיים
מה אני מסבירה לו? איך אני לא יוצרת לו שם חוויה שלילית של ניתוק, עוד יותר מעכשיו?
אני אתן דוגמה למאיפה נובע החשש שלי- לפני מעל חצי שנה עברנו דירה. הכנו את הילד מראש, ביקרנו בבית לפני המעבר, רצינו לעבור...המעבר קרה די חלק, הוא גם לא היה במסגרת או משהו כך שלא נראה היה שצריכה להיות בעיה.
והנה , לאחרונה הוא התחיל לספר על פחדים ולבקש שאחזיק אותו לפני שנרדם כדי שחיות לא יחטפו אותו. מסתבר שבחוויה שלו- "באו כלב חתול ועכבר ולקחו אותי בכוח מהבית הישן והביאו לבית החדש"
עכשיו הוא מפחד ששוב יקחו אותו. אז באמת מדובר בילד עם זיכרון טוב ועם רגישות גבוהה. הוא לא סיפר את זה עד עכשיו.
ברור לי שהחרדה התעוררה מהשינוי החדש בחייו (הגן)- זה העיר את הפחד שיקחו אותו ממני בכוח (כנראה קשור לפרידה המסריחה בבקרים) ולחוסר האונים...
אבל כנראה שגם עצם השינוי שנעשה במעבר הדירה והניתוק מעולמו הישן (עד היום מזכיר שכנים שהיו שם, שעבורנו היו דמויות די פריפריאליות) היו סוג של טראומה שעוררה חרדות ופחדים
אז אני לא יודעת איך יפרש שוב שינוי , כל כך סמוך לעוד שינויים, ואיך לא ייצור שם נראטיב שלילי עבורו
אני לא יודעת כמה אני ברורה, ואולי אני סתם מסתבכת פה. זה פשוט לא חד משמעי. גם בחוויה הלא טובה סה"כ בגן יש חוויות קטנות כן טובות ואני לא יודעת מה ואיך להסביר לו כדי שעצם השינוי לא יהיה קשה, שלא יחווה את זה כעוד דחיה או ניתוק, מה להגיד לו אם יתגעגע לגנן וכו'

[מוטרדת*]

ולגבי האופציה של גן אחר-
בדיוק ההורים שלי חזרו מטיול מאורגן בחו"ל. שאלתי את אבא שלי איך היה
והוא ענה:"המדריכה היתה מצויינת, הקבוצה נפלאה, המסלול מאורגן מעולה. עכשיו אני יודע שלעולם לא אצא יותר בטיול מאורגן"
אני:???
והוא ענה:"כי לא יהיה טיול מאורגן יותר טוב מזה. ועדיין הרבה יותר כיף לי לטייל לבד. עכשיו לא ארגיש שאני מחמיץ משהו..."
@}
אז אם גן- לא חושבת שאמצא גן שיותר יראה לי, זה באמת הטוב ביותר שאני מרגישה שבררתי עבורו. וכנראה שעדיין עדיף בבית...
(ברור שאולי עבורו יש פרמטרים אחרים ואולי הגן עיריה הפשוט היה לו עדיף, אבל כנראה שלא אדע זאת:-))

[אום_אל_קיצקיצ*]

בשמת, אני רוצה לשאול כמה דברים. נא לקרוא בטון של תמיהה ולא של התרסה.
ביתך ביקשה להיכנס לגן והכנסת אותה בגיל 4. איך עברה הקליטה שלה? לא היו קשיים? אני זוכרת שקראתי שסיפרת שהיא היתה חוזרת מהגן ואומרת "איזה כיף בגן" והאמירה הזאת היתה חשודה בעיניך. למה? אולי כי היא לא הסתדרה עם תפיסת עולמך? אם היא היתה חוזרת אומללה זה היה יותר מסתדר עם תפיסת עולמך אבל היא אמרה שכיף לה. אז גם זה מעיד דברים שליליים על הגן? (נדמה לי שאמרת משהו על שטיפת מוח). סליחה אם אני טועה בפרטים אבל לא נראה לי שאני טועה. ואני שואלת את עצמי, על סמך הנסיון שלך עצמך, למה החלטת ש
בגדול, ילדים בני שלוש באופן כללי לא בשלים לפרידה מאמא, ולא בנויים לקבוצה גדולה אלא למפגשים קטנים עם חבר או שניים, עם נוכחות מלווה ותומכת של אמא למקרה שצריך אותה
כמו שקורה כמעט תמיד, ושלא יטעו אותך הילדים שנראה לך ש"הסתגלו לגן". גם הם ומשפחותיהם משלמים מחיר על ההמצאה המשונה הזאת שנקראת "גן ילדים" (מתחת לגיל חמש, לפחות). פשוט מהצד, הדשא של השכן נראה ירוק יותר.
_וחברות אמיתית עם ילדים שהוא אוהב לשחק איתם חשובה פי אלף מהעמדת פנים של "חברותיות" מול קבוצה, שאינה אלא הישרדות בכלא אוז.
(או "איך ללמוד להיות חבר כנופייה בעשרה שיעורים". אני יכולה להגיד לך מה השיעור הראשון: "תלמד ללעוג לאחרים")._

אני רוצה להבהיר את עצמי ולומר שאני שואלת את זה מתוך הערכה עמוקה אליך ולדעותיך ושאלתי את עצמי את השאלות האלו עוד טרם מוטרדת פתחה את הדף. בתור מי שחוצה עכשו את אל המגרש "שלהם" ושולחת לגן ילדה בת שלוש לראשונה בחייה ומשתדלת לתמוך בדרך שבה בחרה (ללכת לגן) תוך שאני משתדלת להיות עם האצבע על הדופק ולבדוק אם אכן הגן יותר מועיל ממזיק אני שואלת את עצמי הרבה שאלות. הייתי רוצה לדעת האם דעתך, שתואמת את תפיסת עולמך, האם היא גם תואמת את נסיונך האישי?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני מסכימה עם כל מילה של בשמת.
נכון, יש יוצאים מהכלל שבשלים כבר בגיל שלוש והם מיעוט מיעוט. רוב הילדים בגיל שלוש אינם בשלים להתמודדות עם גן. הייתי שם בכל הוורסיות. בתור ילדה בעצמי, בתור עוזרת גננת, בתור גננת ובתור הורה. ראיתי הרבה הרבה בהקשר הזה. הילדים שלא מביעים כל כך קושי בגן בגיל זה, אלה ילדים שמגיל אפס רגילים למצב. וזה שהם רגילים למצב ממש לא אומר שזה טוב להם.
אין ספק שבגיל הזה האידאל הוא השבט. או שבט במשפחה (עוד אחים) או השבט הרחב יותר (כמו באפריקה), מה שלנו אין.
כמה פנטזיות יש לי על קבוצת התיישבות סביב חינוך ביתי - אבל לי יש בעיה שאני חד הורית וכניראה שלא אחזיק מעמד בחינוך הביתי... (אני אומרת את זה כבר שנתיים...אולי אגיד את זה עד שיתבגרו? P-:).
אני מבחינתי החלטתי בתוכי שעד שילדיי לא נפרדים ממני בשמחה, אומרים לי בי ומבינים את משך הזמן של הפרידה ללא חששות, אני לא נפרדת מהם. אני כל כך מקווה שלא אאלץ לוותר על החלטתי זו.
ילד בן 3 עוד לא זקוק למערכות יחסים שלמות עם ילדים אחרים. אני זוכרת שלי הייתה חברה ראשונה רק בגיל 4 וזו הייתה חברות מאוד מוגבלת וראשונית.

יש לנו עוד את כל החיים לפתח מערכות יחסים עם אנשים, לא צריך למהר.
שוב, אצל בנך מוטרדת, אין לטעמי סימני שאלה. רע לו נקודה. הוא צריך את הבית, אותך ואת התחושה המוגנת.

אני לא חושבת שזה יישאר גם כחוויה הדורשת תיקון וכולי. כשיגדל ויהיה מספיק חזק ורוצה להתמודד, אני לא חושבת שהחוויה הקצרה הזו תיזכר ככישלון.
אני גם לא חושבת שזה כישלון. לא טוב לו , הוא לא מוכן. איפה הכישלון? באיזה מבחן הוא צריך לעמוד?

אם אני חוזרת לדברי בשמת : אני חושבת שילד צריך לצאת מהבית כשהוא מראה רצון, נחישות ובשלות ולא דקה אחת לפני.
@}

[בשמת_א*]

הייתי רוצה לדעת האם דעתך, שתואמת את תפיסת עולמך, האם היא גם תואמת את נסיונך האישי?
התשובה הקצרה היא כן.
התשובה הארוכה היא שפירטתי המון על בתי והגן בהמון דפים שקשורים לנושא הגן. לדעתי תמצאי שם תשובות לכל השאלות ששאלת.
אבל בקטנה:
נתחיל מזה שהיא היתה בת 4 ולא בת שלוש.
ונתחיל מזה שהבת שלי היא שביקשה ללכת לגן. זו לא היתה בחירה או יוזמה שלי. אני החלטתי לכבד את בקשתה מכל מיני סיבות, אבל היום אני יודעת יותר (גם על הרקע לבקשה שלה) ולא בטוח שהייתי מחליטה אותו הדבר.
מעולם לא כפיתי עליה ללכת לגן.
כמו כן, בדקנו את כ-ל (אבל כל) הגנים באיזור מגורינו (השכונה שלנו וכל הגובלות בה...), ביחד איתה, וההחלטה לאיזה גן היא תלך נעשתה ביחד איתה. "בדקנו" פירושו שבאנו לבקר בגנים לכמה שעות (היא ואני). פסלנו על הסף את הגנים שסירבו לתת לנו לצפות בנעשה בגן, ופסלנו את אלה שראינו בהם דברים איומים, שהגננות היו איומות, או שלא הרשו להישאר עם הילדה בגן (באחד הגנים, למשל, שלחו את הילדים הקטנים לשחק במשחקי מים, ואז צרחו עליהם והענישו אותם כשנרטבו, וסירבו לתת להם להחליף בגדים!).
ישבתי איתה חודש שלם בגן, לבקשתה. הבאתי אותה מאוחר כל יום. היא נעדרה המון מהגן (מפגשי לה לצ'ה, מפגשי באופן טבעי, טיולים משפחתיים, נסיעות, ובמשך כמה חודשים לא הגיעה בימים של החוג להתעמלות בגלל המורה המגעילה בחוג...). אגב, הגננת היתה לגמרי תומכת בהיעדרויות, מאוד חמה ואוהבת. הרבה פעמים הגעתי מוקדם לקחת אותה ונשארתי בגן (לשמחת הגננת והסייעת, ששיוועו לעזרה).
כשהיא אמרה "היה כיף" זה היה דיקלום, כשהיה פירוט התקבלה תמונה קצת יותר מורכבת, לכן לא התייחסתי לדיקלום כפשוטו. בכל מקרה, היא אהבה את הגן והגננת שלה - ממש לא היה מצב שהיא לא רצתה או שהיא סבלה בגן. כל פעם מחדש, ואני מתכוונת כל בוקר (שאלתי ווידאתי), זו היתה אך ורק בחירה שלה!
חוץ מזה היה בגן חוג מוסיקה מקסים, שהיא ציפתה לו בכליון עיניים ולא פספסה אף פעם. היום היא מנגנת בכלי, גם בתזמורת, שרה במקהלה ומצטיינת בסולפז', כך שבאמת החוג התאים לה.
הגן שלה היה גן עירוני, אבל עם מעט מאוד ילדים (23, ותמיד היו כמה חסרים...).
מה שבתי אהבה בגן: פעילויות בקבוצה, כגון שירים, הקראת סיפורים, דיקלומים, עבודה על הצגות וכדומה (כל הזמן היה, בגן שלהם), ואת המשחק בחצר עם כל המתקנים. היו לה בעיקר שניים שלושה חברים טובים וזה הספיק לה.
כיוון שהגננת קיבלה את בתי כ"ילדה בחינוך ביתי שביקשה ללכת לגן ונמצאת פה אך ורק מפני שהיא רוצה", אז היו לה זכויות יתר, וגם זה חשוב: אף פעם לא הכריחו אותה להשתתף בשום דבר שלא רצתה, נתנו לה הרבה חופש.
אני חושבת, שגם בשביל הילד עצמו, זה מאוד מעצים לדעת שאתה פה מפני שאתה זה שרוצה ובוחר להיות פה, אף אחד לא מכריח אותך, ואתה רק צריך להרים טלפון ואמא באה לגן תוך דקות לקחת אותך. ואתה רק צריך להגיד שאתה לא רוצה ללכת לגן, ואתה נשאר בבית (בייחוד כשעדים כל בוקר לילדים אחרים שבוכים ולא רוצים שאמא תלך, או שלא רוצים להישאר בגן, אבל מכריחים אותם).
לדעתי זה צובע את כל חוויית הגן באור אחר לגמרי.
הדברים השליליים לא היו קשורים לשאלה אם היא רצתה ללכת או נהנתה, אלא לדברים שאני ראיתי ולהשפעות שאני ראיתי עליה, שהיא לא היתה ערה להן.
לגבי בתי, היו שני גורמים נוספים שבגללן היה איזון בין המועיל למזיק (מעבר לגיל, שהיה כאמור בוגר יותר, והבת שלי היתה מאוד בוגרת לגילה):

1. כשהיתה בת פחות מארבע וחצי אני נכנסתי לשמירת הריון קשה.
2. בגן חובה הצטרף אליה בן אחותי, בן גילה, והם היו כמו שני אחים בגן. היה להם ממש כיף לבלות בגן ביחד.

[סירופ_מייפל*]

מאד מאד מזדהה עם זה (מלבד זה שהוא בשום שלב לא ביקש גן). אנחנו גם חוששים שאם נוציא אותו עכשיו הוא יישאר אם תחושת כישלון מחד, או אם תחושה שהוא מנהל פה את העניינים
אני חושבת שכל מקרה לגופו, גם אני חששתי מיזה. ומיתוך כבוד לילד אם לא טוב לו אז להקשיב לו.

עם הגדול שלי הייתי ממש פנטית. הסבתות לא הרימו אותו בלי לרחוץ ידיים ובישיבה- עד איזה גיל חצי שנה.
לא הצלחתי למצא לו ולי שיגרה ובגיל שנה וחצי הרגשתי שהוא חייב להיות במסגרת קבועה כדי לסמוך על מבוגרים שהם לא אמא ואבא.
(אגב, הקטנה שלי בת שנתיים וחצי ואיתי, אצלה אני לא מרגישה את זה).
כך התחלנו לקפוץ ממסגרת למסגרת.
הוא היה בן שנתיים שהלך למשפחתון עם גגנת שהייתה מקסימה בעיניי. הכרתי אותה טוב. אבל היא לא הבינה אותו בגרוש. הוא ישב שבועיים ליד החלון ובכה. כל יום שעתיים.
הוא דיבר ממש ברור ואמר שהוא רוצה גן אבל אחר. חשבתי "מאיפה הוא יודע שגן אחר שונה, יותר טוב?". עברנו לגן עם 20 ילדים שבחיים לא הייתי רושמת אותו אליו- לא יודעת איך עשיתי את זה עד היום. אבל הוא נקלט ממש מהר ובשמחה! עם כל ההמולה. פרידה יחסית קלה, השתלבות וכו. אם הייתה לי קבוצת הורים מסביבי שהייתי נהנית להפגש איתה אולי לא היינו נכנסים לזה בכלל.
בגן הזה החזקנו מעמד 5 חודשים, לא יכולנו לסבול מה שקורה שם ובמקביל הילד (שכבר היה שלושה ימים בגן ולא חמישה כמו בהתחלה), רצה ללכת ביום הראשון, פחות בשני ובכלל לא בשלישי. שלפנו אותו מישם.
אמרנו לו שהוא עובר לגן גדולים (זה היה רעיון שעבד מדהים, וגם היה נכון כמובן). הוא השתלב שם מדהים והיינו מרוצים עד סוף השנה.

אז אולי הגן לא מתאים לילד? (מסכימה שלבוא מוקדם מאוד עוזר, ועוד עצות טכניות שכתבו כאן כמו מפגשים אחה"צ).
בשנה שעברה ראיתי שני ילדים בגן של הבן שלי, שפשוט לא הסתגלו. הצוות היה נהדר, אבל לא להם. (וזה כבר גיל 4, 5).
אחד הילדים התחיל לפרוח לקרא סוף השנה, ממש שינוי דרמטי (ולי כאב הלב לראות אותו נבול במהלך השנה). ואת השני אני מגלה רק השנה- הצוות התחלף.

שורה תחתונה. באמת רק את יכולה להחליט. לי ניראה שזה מספיק זמן להסתגל. מיצד שני לבן שלי בגיל חמש לקח עד חנוכה להתרגל ולסמוך על הצוות בשנה שעברה.
@}

[רוקדת_לאור_ירח*]

אם עצבנתי אותך כנראה שלא הבנת אותי.
בפירוש אמרתי שאישית נשארתי עם בתי עד שיכולתי ללכת ללא בכי.
אני לא בעד לתת לילדים לבכות כהכללה, אני גם לא חושבת שהוא עושה מניפולציה אלא שבאמת באמת קשה לו.
כל מה שאמרתי הוא שבסיטואציות מסויימות יש ילדים שבוכים דקה ונרגעים מיד ובמצב כזה זה לעיתים לגיטימי בעייני ללכת כשילד בוכה, שוב תלוי בילד ובסיטואציה.
הילד שלך, ברור, אינו כזה. אני לא הייתי משאירה אותו ככה, למקרה שלא אמרתי את זה בצורה ברורה.
אולי הפיתרון שלי לא היה בהכרח להוציא מהגן (תלוי באפשרויות שלי וברצונות שלי) אבל לא הייתי משאירה ככה ילד. בעיני יש עוד אפשרויות חוץ מלהוציא ילד מגן, אבל זה תלוי בך , בערכים שלך, ברצונות של כולכם בבית. בכל מקרה, גם הייתי משאירה ילד כזה בגן, הייתי מטפלת בסיטואציה ובודאי לא משאירה את הסיטואציה כמו שהיא.

[טליה_אלמתן*]

הוא מדבר עליו הרבה ועם הרבה חיבה. משחק שהוא הגנן בבית, רוצה להתלבש כמוהו...
חכי שהוא יראה את ספיידרמן!
(או בקוגן, או מי שזה לא יהיה באופנה אז)

[ריש_גלית*]

מוטרדת, לא קראתי הכל אבל חשוב לי להגיד לך שאנחנו הכנסנו את הבכורה לגן מאותן סיבות (צורך בחברה שייחסנו לה וקושי שלנו לארגן לה חברת ילדים אחרים מחוץ למסגרת רשמית). ולא היו לה כאלה קשיים כמו שתיארת (אם כי לי היו גם היו), ולפעמים היה ברור שהיא נהנית. ובכל זאת היום אני חושבת שבגיל שלוש יש ילדים (לדעתי הרוב, אבל אין לי שום סימוכין) שלא זקוקים לגן. חברת ילדים - כן, אבל למה 15? חברת מבוגרים אחרים - כן, אבל למה דווקא גנן/ת? פרידה לזמן קצר מאמא ואבא - כן, אבל למה בתנאים האלה דווקא?
הבן השני שלנו בן שלוש וחצי. לא הלך מעולם לגן, ואני מקווה שלא ילך. למזלי יש לו חברת ילדים אחרים, בחינוך ביתי, בשכונה, בבית (אחותו) והוא לומד לאט לאט ליהנות ולשחק ביחד. אני מדגישה, לאט. בקצב שלו. אחד על אחד בדך כלל. אני ממש בטוחה שלא היה נהנה בגן.

האם ניסיתם ללכת למפגשי חינוך ביתי? יש אחדים באזור ת"א...

סליחה על הקצרנות. אני לא אמורה להיות באתר עכשיו!

[אום_אל_קיצקיצ*]

בשמת, תודה על התשובה. מסיפורך אני מסיקה כמה דברים:
א. אפשר לעשות קליטה כמו שצריך בגן, הגם שהיא ממושכת.
ב. ילד יכול להרגיש טוב בגן, אם קיימים התנאים הנאותים.
ג. שהניסיון שלכם עם הגן היה חיובי בסה"כ (ברור שבגן נרכשים גם דפוסים שהם לא לרוחינו. הרי לא אנחנו הגננות אז אף אחד לא משלה את עצמו שלא יהיו דברים שלא ימצאו חן בעינינו). לכן, שוב, אני תמהה למה, בהינתן הניסיון הזה, את קוראת לגן הישרדות בכלא אוז ?

[אילה_א*]

להוציא להוציא להוציא
וגם להתקשר אלי כדי שאפרט למה,כי מיד אחרי שזיהיתי אותך מהכלב החתול והעבר הבנתי שחייבים להוציא את הילד מהגן -אתמול .
!!!!!

[סאלוש*]

אנחנו גם חוששים שאם נוציא אותו עכשיו הוא יישאר אם תחושת כישלון מחד, או אם תחושה שהוא מנהל פה את העניינים מצד שני.

למזלנו החיים לא כל כך פשוטים...
ילדים קולטים אינסוף מסרים מכל דבר, ולאו דווקא המסר היחיד הזה שאת מפחדת ממנו יקלט.

הוצאתי את ביתי הבכורה מגני ילדים 3 פעמים. בגיל שנתיים וחודשיים, אחרי שבוע של בכי היסטרי (?!?!? היום נראה לי הזוי בכלל לנסות בגיל הזה), בגיל 3 ושמונה חודשים (בכתה ושלפתי אחרי כמה ימים, לא נקרא בעיני נסיון אמיתי, אבל לא הייתי שלמה עם נסיון אמיתי), בגיל 4 וחמישה חודשים (פחדה מהגננת).
הרביעי היה בינגו עם גן עיריה מוצלח, גיל 4 ושמונה חודשים, וחווית גן חיובית סה"כ (שום דבר לא רק חיובי... הטוטל היה חיובי מאוד). עוד על זה בדף כניסה לגן בגיל 4.
לא הרגשתי שנמסר לה מסר שלילי מזה. הבנו שזה לא טוב לה ועזבנו. בהמשך היה מוצלח. היום שמחה ומאושרת, פורחת ומצליחה בכיתה א' בבי"ס קטן ומיוחד (ניסויי של משרד החינוך).

עם בני בן ה - 3 ושמונה חודשים זה כבר היה חלק. בכה יומיים בהתחלה ואח"כ היה מבסוט. עד היום שמח שם, אפילו שבעיני זה גיל די צעיר.

לא נשמע שהגן הזה מתאים לכם כרגע.
ואגב אני בגיל הזה עשיתי הרבה מאמצים כדי למצוא חברה לביתי. נסעתי למפגשים ולחברים. זה היה אתגר והשתדלתי לעמוד בו.

בהצלחה

[מוטרדת*]

מעדכנת קצת וגם רוצה להתייעץ
אבל לפני כן , המון תודה לכל המגיבות. לא כתבתי כאן השבוע אבל כל הדף הזה הולך איתי המון
גם הבנזוג שלי קרא וזה עורר בו מחשבות רבות.
אז שוב תודה !@}
ובינתיים-בשבוע שעבר האוטו שלנו נכנס למוסך והיה מסובך להגיע לגן. תפסתי על זה טרמפ. בבוקר שאלתי את הילד אם הוא רוצה ללכת לגן. הוא אמר שלא ואמרתי לו שהאוטו חולה ולכן באמת לא נלך.
מאחר ולא הגענו להכרעה חד משמעית, לא אמרנו לו שזה גם (ובעיקר) בגלל אי רצונו ללכת, אבל כן באותו יום כשהמחיז קטעים מהגן (דובי שאמא שלו הולכת והוא נשאר בגן בוכה ), אמרתי , בתור אמא דובי, שאני מצטערת שהכרחתי אותו להישאר כשלא רצה, ושאני לא רוצה להכריח אותו (את הדובי= הילד...) לעשות את זה יותר. נראה שהוא הקשיב לכך בעניין ובאותו יום היה רגוע ושמח כפי שמזמן לא ראיתי אותו, וישן טוב בלילה.
למחרת גם החלטנו שלא נכריח ואכן לא הלכנו ובאותו יום הוא העלה חום, וכך לכולנו היתה סיבה רישמית למה לא הולכים- הילד חולה (ומדובר בילד שכמעט ולא חולה...). כך עברו עוד 3 ימים. אני פירשתי את מחלת החום כהקלה, שהנה אנחנו רואים אותו ועכשיו הוא יכול סופסוף להרפות ולהתמסר לטיפול ופינוק. אבל בטח אפשר לתת לזה עוד הרבה פרשנויות (הצוות למשל, כשסיפרתי שחולה ולא יגיע, פירשו את זה כפריצת דרך וכתהליך שינוי שיאפשר לו לקבל את הגן)
בקיצור- עוד יום ועוד יום, ככה לקחנו שבוע חופש מהגן. מצד אחד הילד נרגע, חזר קצת לדבר איתנו ועוד. מצד שני- לא אמרנו דברים ברורים ולמעשה לא החלטנו סופית (ביננו) והבלבול הזה עובר אליו כמובן ואני בטוחה שזה לא תורם לשלוותו ולשקט הנפשי שלו. זרמנו מיום ליום בלי לדבר איתו באופן ברור. בקיצור- צריך כבר להחליט!
מדי פעם בימים האלה הוא הזכיר את הגן וכששאלתי אם חסר לו, הוא אמר שרוצה ללכת לגן, אבל שלא נלך!
חוץ ממה שתיארתי בהתלבטויות שלי, גם כשדיברתי בטלפון עם צוות הגן שהוא חולה וכו', סיפרו לי שדווקא יום לפני שנעדרנו היה יום מוצלח והוא קצת שיחק וצחק והיה יום טוב.
בקיצור, הדברים כלל לא חד משמעיים!
היום היה לכולנו יום טוב - נשארנו שוב בבית, פגשנו חברים, הוא שיחק, גילה עצמאות עם חברה וביקש שנלך והוא יישאר איתה...(עשינו זאת והיה סבבה)
ואז בערב לפני השינה הוא ביקש סיפור על ילד שהולך לגן, וכששאלנו אם הוא מתגעגע לגן הוא ענה- "ביי אמא, ביי אבא". הסברנו שאפשר ללכת לגן- אך לא נוכל להישאר איתו והוא הביע נכונות ללכת מחר!
אמרנו שבסדר ושמחר נלך לגן.

[מוטרדת*]

עכשיו פה השאלה שלי, ואני מאד מחכה לתובנותיכן, נשים חכמות
אני מרגישה שהוא באיזה מקום מתגעגע לדברים מסוימים בגן, רואה בפרידה מאיתנו שם אתגר ועצמאות שהוא מחפש (כמו ששילח אותנו עם החברה היום. הוא מחפש עצמאות. אבל נדמה לי שה"עצמאות" שגן דורש גדולה עליו)
אני בטוחה שהשבוע בבית הרגיע אותו והיום הטוב הזה- ששיחק והיה עצמאי, נתן לו עוד ביטחון
וכנראה מהמקום הזה הוא ביקש ללכת.ממקום שבסוף היום הרגיש חזק. וממקום שיש שם עניין לא גמור לכולנו.
עם זאת, אני די בטוחה שבבוקר לא ירצה ללכת, ושאם כן- לא ירצה להיפרד מאיתנו בגן (ליתר דיוק מאביו שיקח אותו מחר)
ואני לא כ"כ יודעת מה לעשות
האם להתעקש שילך, כי החלטנו על כך יחד בערב (לאור בקשתו) וגם צריך לסיים כבר את העניין- שילך , ונראה שאם ממשיך הכל , והקושי, אז יאללה -נסגור את הסיפור ונגיד לו שכרגע יותר טוב בבית.
(או שנופתע ובאמת תהייה פריצת דרך ויהיה לו יותר טוב שם ואז נתן לזה עוד צ'אנס...)
או לא ללחוץ עליו בבוקר, שלא יילך אם לא ירצה. אבל אז אולי יישאר אם התחושה של "רוצה ללכת אבל לא מסוגל". ומה להגיד לו? וכמה אפשר למשוך את המסטיק הזה?
נראה שלא סתם כ"כ קשה לנו להכריע, יש פה יותר מקול אחד...
אבל כרגע אני מבקשת רק עצה לבוקר- האם להתעקש שילך גם אם יהיה קצת קשה בבוקר (כי הוא ביקש, מיוזמתו, ללכת מחר)?
האם לוותר אם בבוקר לא ירצה? ומה להגיד לו כדי שלא ירגיש "שנכשל"?
(אני משתמשת "בנכשל" הזה, כי אני מרגישה שבשבילו באיזה מקום זה אתגר כרגע- שרוצה ללכת וגם קשה לו)

[מוטרדת*]

אני רוצה להסביר עוד קצת את הדילמה שלי פה
הרבה אנשים אוחזים בדיעה הרווחת ש"מקשיים לומדים", "אין התפתחות בלי תסכול"
בתור מישהי שגדלה הרבה מתוך הקשיים, אני ממש לא מסכימה עם הדיעה הזאת
אני מרגישה שלומדים המון מתוך הטוב, מתוך ביטחון. שלא חייבים קושי בכדי לצמוח, אפשר גם מתוך הנאה ושימחה
אבל , אני כן יכולה להגיד ש(מתוך כך שזרקו אותי למים, בחוסר רגישות לצרכיי, שדחפו אותי כילדה לעצמאות טרם זמני וכו') לעולם לא הייתי רוצה לחזור לילדות שלי, אבל אני כן מחוברת לכוחות שלי.
ואני מכירה אנשים, ויש לי דוגמה ספציפית בראש, למישהי שגדלה בבית שלא דחף אותה מעבר לשלב שלה, וכשהיה לה קשה אז גוננו, ואמרו שלא נורא גם אם לא תעשה והחוויה מההורים שלה שהם ראו בה שברירית וחלשה. ופלא פלאים- היא היום שברירית וחלשה! היא מפחדת להתמודד עם כל דבר קטן, מרגישה חלשה
ברור שיש פה הרבה יותר מורכבות ממה שהצגתי, וברור שהאידיאל הוא לקבל את הילד כמו שהוא, מבלי לדחוף קדימה, אך כן תוך עידוד לתת לו לגלות את הכוחות שלו
אבל- זה מתחבר לחשש שלי, שאם מחר לא נתעקש שילך לגן, למרות שאנו יודעים שבאיזשהו מקום הוא רוצה (וזה רצון שבאמת בא ממנו, כי אנחנו בשבוע חופש הזה, כבר די החלטנו לוותר על הגן כרגע), בקיצו- שאם נוותר לו אם לא ירצה, הוא יקבל מסר של "אני חלש , רוצה ולא מסוגל, אני לא יכול..." ואני ממש לא רוצה שירגיש ככה!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שאם מחר לא נתעקש שילך לגן, למרות שאנו יודעים שבאיזשהו מקום הוא רוצה
אני חושבת שאת מתפקסת מדי על מה שהילד רוצה/לא רוצה, או אומר שהוא רוצה/לא רוצה
בעוד שהדגש צריך להיות מה טוב ומתאים לו.

האם גם בתחומים אחרים את שואלת אותו ללא הרף ומתבלבלת מהתשובות שלו? נגיד שהחלטת לא לתת לו ממתקים, או להקציב לו ממתק אחד ביום, נגיד שלדעתך זה מה שילד בגילו אמור לקבל ולא יותר. האם גם אז את בודקת 3 פעמים ביום: בא לך עכשיו ממתק? אם הייתי נותנת לך ממתק היית אוכל? ...
אפילו אם את משנה את דעתך ומחליטה שכן מותר לו 10 ממתקים ביום, האם תפתחי לו את הפה 3 פעמים ביום להסתכל אם נדבקו לו לשיניים?
כמובן שחשוב להסתכל על הילד. אבל לא ברזולוציה גבוהה כזו

מעבר לזה, לא כל פיפס משפיע לשלושים השנים הקרובות. היה לכם טוב יחד בשבוע שנשאר בבית? היה לילד נעים? את נהנית? מה הבעיה? הרי שלחתם לגן כדי שיהיה לו טוב. לא כדי שייאבק.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אני חושבת שאת מתפקסת מדי על מה שהילד רוצה/לא רוצה, או אומר שהוא רוצה/לא רוצה
בעוד שהדגש צריך להיות מה טוב ומתאים לו._
ואין כוונתי שצריך להחליט מה טוב לו בלי קשר למה שהוא רוצה.
אלא שמרוב שאלות, גם הוא אולי כבר לא יודע מה הוא רוצה, ומה את רוצה שיענה...

[מוטרדת*]

קרוטונית, את ממש צודקת...
אני יודעת את זה ומתבאסת מכך שכ"כ איבדתי את הפוקוס פה
האם גם בתחומים אחרים את שואלת אותו ללא הרף ומתבלבלת מהתשובות שלו?
זהו, שלא. יש דיאלוג ביננו אבל ברור מי ההורה ומי הילד.

הדגש צריך להיות מה טוב ומתאים לו.
פה מתחילה הבעיה, זה לא חד משמעי. אני כבר בכלל לא יודעת.
ואולי אני מפחדת מדי לטעות ...
מעבר לזה, לא כל פיפס משפיע לשלושים השנים הקרובות

[פלוני_אלמונית*]

אני מרגישה שהוא באיזה מקום מתגעגע לדברים מסוימים בגן, רואה בפרידה מאיתנו שם אתגר ועצמאות שהוא מחפש (כמו ששילח אותנו עם החברה היום. הוא מחפש עצמאות. אבל נדמה לי שה"עצמאות" שגן דורש גדולה עליו)
אני אומרת (בתור אחת שלקח לה למעלה משנה להחליט בבעיה דומה, והחודש הא יוצא מהגן)- שהוא מחפש את העצמאות הזו, וגם יודע יפה מאוד לקחת אותה, גם ללא הגן
אם יש אפשרות להשאיר בבית- אני בעד.
גם במקרה שלי שאלתי את הילד וכל פעם קיבלתי תשובה שונה, וגם אני כמו הקרוטונית הגעתי למסקנה שהוא כבר עונה מה שאני מצפה ממנו לענות, ולא מה שהוא באמת רוצה...
מעבר לזה- השיקול של הילד הוא חשוב אבל הוא עוד שיקול במערכת. מה איתכם? מה אתם מעדיפים?

[פלוני_אלמונית*]

<אוד ליה ממחשב אחר>

[אום_אל_קיצקיצ*]

כל כך מבינה את הדילמה. היינו בדיוק במקום הזה לפני חודש... אני רוצה לחזור שוב על ההצעה שלי, למרות שהבוקר כבר עבר ואולי זה מאוחר מידי. להחזיר קצת את הגלגל אחורה ולהגיד לילד שאתם איתו בגן. ביניכם לתת לזה נגיד שבועיים נראה לי סביר, אבל לו אתם לא אומרים כלום ולא נושפים בעורפו שהפרידה בוא תבוא. פשוט שם איתו. כנראה הוא זקוק לעוד רוח גבית. אם הוא כבר חצי רגל בפנים, סביר שלא יהיה צורך בשבועיים. אם לא ירצה להיפרד גם אחרי השבועיים האלה אז לוותר ולחזור הביתה. אם שמת לב, בסיפורים על קליטה מוצלחת (ושלנו ביניהם) זה היה כרוך בחודש ישיבה עם הילד בגן.
טוב השאלות לא נגמרות. הילדה שלי הולכת כל בוקר בשמחה לגן ומדברת עליו הרבה ונפרדת בקלות, אבל תמיד מנקר הספק, אולי זו אחיזת עיניים? אולי זו הצגה בשבילי, כי היא כביכול הפנימה את המסר שאני מעוניינת שתהיה שם? והרי זה לא נכון, רציתי את הטוב בישבילה והשתדלתי להיות עם היד על הדופק ונכונה להחזיר אותה הביתה אם היא לא תרצה ללכת, אבל אולי על הדרך שברתי בה משהו בפנים שהפך אותה לקונפורמיסטית? לכי תדעי. גידול ילדים זה דבר כל כך מורכב...
אגב, בנושא החום, גם הילדה שלנו במהלך הקליטה פיתחה מחלה ונעדרנו איזה שבוע בגלל זה. גם אני חושבת כמו הצוות של הגן (אנטרופוסופי אמרת?) שהמחלות מאפשרות קפיצת מדרגה ומעבר פאזה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני אומרת (בתור אחת שלקח לה למעלה משנה להחליט בבעיה דומה, והחודש הא יוצא מהגן)- שהוא מחפש את העצמאות הזו, וגם יודע יפה מאוד לקחת אותה, גם ללא הגן
כל כך נכון.


מה איתכם? מה אתם מעדיפים?
זו שאלה מאוד עקרונית! מה אתם חושבים. גם אני לפעמים בתוך הדילמות האלה,אבל נוטה באופן ברור לכוון הבית - בגילאים הצעירים.
מאוד יכול להיות שכפי שכתבו לך פה למעלה - הוא מרגיש שהוא באיזה מבחן/ציפיה והוא רוצה לעמוד בה. מעבר לכך: מאוד ברור, שכל ילד ישמח להימצא בגן- זה מקום שכל כך מכוונן לעולם הילדים והגירויים הם חדשים ויש שם עוד גירוי אחד חזק והוא הילדים האחרים, שדי ברור שהילד יתלהב וירצה ללכת. גם ברור שהוא רוצה להיות שם איתכם ובאופן טבעי כשרוצים כבר ללכת הבייתה הולכים.
ולכן אני חושבת שהוא לא יכול להכריע בסוגיה הזו, אלא אתם. לפי הבנתכם. לפי ניתוח התגובות שלו ולפי השקפת עולמכם.

אני טוענת שרוב הילדים שורדים בגן. האם זה טוב? האם זה דרוש בגיל כזה?

מכיוון שאני מאוד לא מנוסה בקליטה בגן וכל הנסיון שלי עם ילדיי מסתכם בשבוע שבו הקטן הראה כזו התנגדות, שממש וויתרתי מיידית -
אני חושבת שאולי ההצעה של אום אל קיצקיצ יכולה להוות פתרון.

עוד אפשרות שאני מעלה בדעתי, היא לקצר את הימים בגן. מי אמר שהגן צריך להוות מסגרת של 5 שעות? ואם תתני לו להיות שם שעתיים וחצי ביום, מה רע?

לא יודעת, מעלה אפשרויות...(-:

[ריש_גלית*]

אני לא מצליחה להבין למה בעצם אתם רוצים שילך לגן. ואני אומרת את זה מנקודת המבט של מי שהיתה שם והמשיכה לשלוח לגן (שנתיים תמימות) בייסורים גדולים. והיום אני לא מבינה למה עשיתי את זה.
תחושת הכישלון שאת חוששת ממנה לא נראית לי קשורה לילד. למה שירגיש "נכשל" אם אף אחד סביבו לא ייתן לו הרגשה שנכשל? הוא לא יודע שהוא אמור "להצליח ללכת לגן".
למיטב הבנתי, שנסמכת רק על התבוננות בילדים שלי ושל אחרים, בגיל שלוש ילד שלא מחדירים לו מושגים של הצלחה וכישלון לא בדיוק יודע על קיומם. הוא יכול להצליח או לא להצליח ללבוש מכנסיים בעצמו, אבל אם לא הצליח - למה שירגיש כישלון? ילד בעל תחושת ערך בסיסית פשוט ילך לאמא/ אבא/ מבוגר אחראי כלשהו ויבקש עזרה, לא? _{אלא אם כן מישהו הסביר לו שבגילו הוא כבר צריך לדעת ללבוש מכנסיים לבד.}

[ריש_גלית*]

והכי חשוב - מה קרה הבוקר? עדכני-נא...

[מוטרדת*]

אני אגיד לך למה ריש גלית כן יש לו צורך "לעמוד במשימה". זה שני דברים- הדבר הראשון שבתקופה שהחלטמו להכניס אותו לגן פימפמנו את הרעיון מכל עבר- סיפורים, דיבורים, איזה יופי ללכת לגן וכו'. בכל הערוצים. אז יצרנו מוטיבציה אצלו. הוא הפנים את המסר.
הדבר השני מתייחס בדיוק לדוגמה שלך עם המכנסיים, הילדון הזה, כולה בן שלוש ורבע, הוא בדיוק הטיפוס שיכול להאבק שעה עם המכנסיים כדי ללבוש לבד, ולא, אף אחד אף פעם אצלנו לא שידר לו שהוא "כבר צריך בגילו לדעת ללבוש מכנסיים לבד". ובכל זאת, אם הא מחליט שעכשיו הוא ילבש לבד, הוא ינסה עם הרבה סבלנות, אפילו חצי שעה ויהיה גאה כשיצליח. הוא כזה ותמיד היה כזה. לא החדרנו בו הישגיות (לפחות מאד השתדלנו שלא), אבל הוא ילד שאם הוא מחליט שרוצה לעשות משהו- מאד חשוב לו להצליח. זה יכול להיות גם -"אני סוגר לבד את האור" ואז אנחנו בזוית העין רואים אותו- עומד על קצות האצבעות- לא מגיע. גורר לו שרפרף- עדיין לא. הולך ומביא כסא- הופ, הצליח! מבסוט מעצמו. ואף אחד לא אומר לו כלום.
בכל אופן, אני אומרת את זה בהקשר שאני מזהה אצלו עכשיו מוטיבציה.
ובהקשר לשאלה שלך- מה היה? קם בבוקר, רצה ללכת, הלך לגן, נפרד יחסית בקלות. חזר שמח.

[מוטרדת*]

כשאני מנתחת את זה עכשיו אני מבינה שעברנו כולנו תהליך די מדהים-
זה התחיל בזה שאנחנו החלטנו שהוא ילך לגן. בדיעבד אני קולטת שהיינו מאד תמימים. ודאי שמצטרפת לכך העובדה שההתקלות האחרונה שלנו עם גן היתה לפני 30 שנה ויותר... אבל אני זכרתי גן כמקום חיובי סה"כ. גם בתמימותנו ראינו את זה כסוג של בייביסיטר ל-4-5 שעות ביום. לא היינו בכלל בכלל מוכנים לקושי. בטח לא להשתלטות של הגן על כל הווית הבית. יש לזה מליון השלכות מעבר ל-4 שעות האלו. אם היינו מודעים לכל זה- אין סיכוי שהיינו מתחילים בזה בכלל. וזה עוד לפני שהגענו לקושי שהיה לו שם.
בכל אופן, אנחנו החלטנו שהולכים ואז כשהתחיל קושי, כולם (צוות, אנשים בסביבתנו) דיברו איתנו על כמה חשוב שנשדר ביטחון בגן, בצוות והכל. ואנחנו- תלמידים טובים, צייתנו ופימפמנו את הנושא בלי הרף. ספרים על הגן, סיפורים ועוד. בכל החזיתות... בדרך, איבדנו בכלל את הקשב שלנו לילד- לעובדה שלא טוב לו ושהוא אומר בצורה מאד ברורה שלא טוב לו, ולא רוצה להיות שם. רוצה להיות בבית. כשלא הקשבנו הוא פשוט הפסיק לדבר ושקע בדיכאון. כשאני חושבת על זה עכשיו הלב שלי נשבר- 3 שנים גידלנו אותו עם כ"כ הרבה קשב, כבוד לרצונות שלו. לא כפינו עליו דברים וכולם תמיד התפעלו איך הוא כזה ילד משתף פעולה, למרות החינוך החופשי הזה. איזה שבר זה היה בשבילו שפתאום הכל התהפך לו- שולחים אותו , כופים עליו, לא מקשיבים לו. נורא.
רק כשזה הגיע לקצה נפתחו לנו העיניים והחלטנו להניח לו. בשבוע הזה שהיינו בבית, אנחנו עברנו תהליך שבסופו החלטנו שאין שום סיבה להתעקש על עניין הגן. הבנו את ההשלכות שיש ל"מערכת" בחיים שלנו בשלב זה וכמה זה מיותר. החלטנו לוותר על הרעיון. שיחררנו.
דווקא אז הוא פתאום ביקש ללכת לגן. יומיים הלך , הלך ברצון . חזר שמח. לדברי הצוות הוא התחיל להיפתח שם. עבר את הקליטה. הוא עוד לא ממש חופשי ומשחק, אבל יוצר אינטראקציות. וחשוב מזה- בבית הוא חזר לעצמו. כאילו בעצם כך שאמרנו שלא נכריח אותו ללכת, אבן נגולה מעל ליבו. חזר להיות ילד שמח ומשתף.
האמת שעם כל התהליך שעברנו הבנו שגן זה מקום בעייתי, מכל הבחינות. והגן הספציפי הוא באמת נהדר. אבל זה דברים שהם בילט- אין ב"מערכת". יש שם המון מורכבות שבכלל לא היינו ערים אליה. רשמנו אותו לגן מתוך הרבה תמימות וחוסר מודעות, וכן- גם עדריות. מרגיע לפעמים ללכת בתלם, לא?
די בא לנו להוציא אותו מהגן עכשיו. לא מבינים איך נתנו לו חודשיים לסבול. ודווקא עכשיו נראה שמתחיל להיות לו טוב, שהוא הסתגל...
קרוטונית, כתבת- _אני חושבת שאת מתפקסת מדי על מה שהילד רוצה/לא רוצה, או אומר שהוא רוצה/לא רוצה
בעוד שהדגש צריך להיות מה טוב ומתאים לו._
זה נכון. אבל אם היה לו כ" רע והוא עבר את המשוכה, ועכשיו הוא בחר להיות שם ונראה שעשוי להיות לו טוב, זה לא לבאס אותו עכשיו בלהוציא?

טוב השאלות לא נגמרות. הילדה שלי הולכת כל בוקר בשמחה לגן ומדברת עליו הרבה ונפרדת בקלות, אבל תמיד מנקר הספק, אולי זו אחיזת עיניים? אולי זו הצגה בשבילי, כי היא כביכול הפנימה את המסר שאני מעוניינת שתהיה שם? והרי זה לא נכון, רציתי את הטוב בישבילה והשתדלתי להיות עם היד על הדופק ונכונה להחזיר אותה הביתה אם היא לא תרצה ללכת, אבל אולי על הדרך שברתי בה משהו בפנים שהפך אותה לקונפורמיסטית?
כל כך מזדהה עם זה עכשיו...

[אוד_ליה*]

נראה כי עכשיו באמת אין טעם להוציא אותו מהגן. אבל, מהניסיון שלי (ואולי שלכם יהיה אחר)- אם הוא לא באמת רצה גן אלא מסתגל "כי צריך", הוא עוד ישנה את דעתו... במקרה שלנו היו כמה "הלוך וחזור" בעניין הזה, מה שבאמת הפך את ההחלטה הזו למורכבת הרבה יותר... בשנה שעברה היה חוסר רצון להיכנס לגן. התעקשתי, ובסוף הוא השתלב. הייתה תקופה בה הוא נפרד ממני על השביל והתעקש להיכנס לבד לגן. אחרי פסח- שוב, לא רוצה גן. כאן זה היה שונה כבר כי מבחינתי אמרתי שהניסיון הקודם לא יחזור על עצמו (להתעקש על ההשתלבות בגן)- והוא נשאר בבית עד לספטמבר האחרון. בחופש הגדול שוב הוא הביע רצון לחזור לגן. איפשרתי לו, ואחרי כמה ימים הוא אפילו ביקש (וקיבל) צהרון. חשבתי שזה סימן שהוא בשל יותר, שהגן מתאים לו, ושההתלבטות נגמרה.
ואז, לפני כשבועיים- שוב, היום לא רוצה גן, לא כיף לי בגן, משעמם לי בגן. נתתי לזה עוד כשבועיים, וזה המשיך- ועכשיו יצאנו מהגן סופית, לששנה הזו לפחות.
עכשיו אני מבינה, ש-א. ההשתלבות שלו בגן נבעה מתוך רצון לרצות אותנו, ו-ב. שלא הייתי צריכה לעשות את כל היו-יו הזה, הייתי צריכה להשאיר אותו בבית מהחופש הגדול- כי זה מתאים גם לכולנו, לכלל השיקולים. אבל זאת חוכמה שלאחר מעשה...
 מה אני אומרת כאן בעצם?
שלדעתי, אם תחזור תקופה כזו, ומתאים לכם- תנצלו אותה כדי להשאיר אותו בבית וזהו. בדיעבד זה מה שאני הייתי צריכה לעשות...

[אוד_ליה*]

ושכחתי- ג. להחליט לפי שיקול דעתי ולא לפי מה שהילד אומר כי הרבה פעמים הם רק מנסים להגיד מה שאנחנו רוצים לשמוע...

[ריש_גלית*]

לדעתי, אם לכם זה ברור שגן זה מקום בעייתי, מכל הבחינות אז כדאי להוציא אותו. אז מה אם הוא הסתגל? מה, לבית הוא לא יסתגל? לא יהיה לו יותר טוב בבית? ובכלל, כמו שאנחנו מחליטים בשביל הילדים שלנו הרבה דברים אנחנו מחליטים בשבילם גם אם ילכו או לא ילכו לגן, בהתאם לרצונות שלנו, לאמונות שלנו, לאורח החיים שלנו ולחשק שלנו לקום בבוקר.
אבל זאת רק דעתי, כמובן.

בקשר למה שתיארת בתשובה לשאלה שלי, נשמע שהילד בעל אופי מצוין, מוכשר, סקרן ונחוש, אבל אני עדיין לא רואה את הקשר לתחושת כישלון אפשרית אם לא ילך לגן.
כל עוד האופציה הזאת נשארת פתוחה- גן כן או לא - ייתכן שהוא ימשיך לפעמים לרצות ללכת לגן ולפעמים לא. אם אתם יכולים להרשות לעצמכם להחליט כל בוקר מחדש מה עושים אז אולי זאת אפשרות בשבילכם. אם לא אז לדעתי ההחלטה צריכה להיות שלכם, לא שלו. וכמה טוב שרוב ההחלטות מהסוג הזה הן הפיכות.

[בשמת_א*]

אני מצטרפת לדעה של ריש גלית.
לדעתי, אם לכם זה ברור שגן זה מקום בעייתי, מכל הבחינות אז כדאי להוציא אותו. אז מה אם הוא הסתגל? מה, לבית הוא לא יסתגל? לא יהיה לו יותר טוב בבית?

[מעדיפה_בעילום*]

אני עוקבת אחרי הדיון כאן כבר כמה זמן. זה מזכיר לי דברים שאננו עברנו עם הבן שלנו בגן. ממש אותן ההתלבטויות. לפני שנתיים הייתי יכולה לכתובמה שאת כותבת מילה במילה. אנחנו השארנו בגן, הילד נסתגל עד רמה מסוימת. החברים בטוים שלו לא היו מהגן (וזו הרי היתה המטרה הראשונית). עדין היה לנו שיקול שאתלא כתבת - לילד שלנו היתה בעיית תקשורת קלה (מאד קלה, כזו שהוא לא היה זכאי לסיוע "ממשלתי"), ושלחנו לגן בעקבות המלצה ספציפית לילד הזה, וגם את הגן בחרנו בהתאם. זה היה קשה, כי ראינו את הילד ואותנו מתמודדים עם דברים שלא רצינו להגיע אליהם (כמו שינוי סד היום של המשפחה, התחשבות בחוקים חיצוניים שנוגעים לכלל ולאו דווקא לפרט). אז לא הבנתי מה אני עושה, אבל האמנתי שזה נכון, וזה נתן לי כוח להמשיך. היום, בדיעבד, אחרי הרבה זמן, אני רואה שזה היה שיקול נבון בשביל הילד, אפילו שהדרך היתה כואבת. בתנאים שלנו לא היינ יכולים להשיג את התוצאות האלו בחנ"ב, ניסינו ופשוט לא הצלחנו.

זה לא נשמע שזה המקרה שלכם.

אם לא היה לנו היעד הברור והספציפי של התקשורת (חברים היו לו, הוא לא היה בודד, אנחנו טיפלנו באמצעות הקשר עם הגן באפקטים אחרים של תקשורת), לא הייתי שולחת. אם הילד שלך חברותי ויש לו חברים - הייתי מוצאת בייביסיטר לכמה שעות ביום, עדיף עם עוד ילד או שניים (נורא חבל שאין חוגים בבקרים) וזהו. את צודקת שגן זו מערכת שלמה ולא רק 4-5 שעות, זה הופך את החיים של כולם בבית.

לילד לא תהיה תחושת כישלון, הכל תלוי באיזנ סיפור המשפחה מספרת לעצמה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני באמת לא מבינה מה את עושה.
את נגד גן, את חושבת שזה רע לילד ואת בכל זאת שולחת, למרות שיש לך אפשרות אחרת.
לא ברור.
אני מבינה את חוסר הרצון לזגזג מול הילד ואני מבינה שאם כבר עברתם את הדרך הזו אז מה פתאום להוציא עכשיו כשכבר בסדר. אני באמת מבינה, מצד שני ברור מדברייך שאת ממש לא שלמה עם הגן ושלדעתך זה מזיק לילד. כל בוקר אני מסיעה לפחות 20 דקות (בדרך כלל יותר, יש פקקים) כי אני משוכנעת שהגן שברחוב שלי יזיק לילדה שלי בצורה איומה לדעתי. אם הייתי חושבת שגן בכלל הוא רע עבורה , לא הייתי מביאה למקום אחר, לא הייתי מביאה בכלל.
את נשמעת כמי שברור לה שהגן הוא רע לילד וממשיכה לשלוח. אגב, הדברים שאת רואה כחסרונות אני למדתי לראות כיתרונות בחלקם, אבל זה כבר עניין של נקודת מבט. אם לא טוב לך שהוא שם, אם זה פולש לך לחיים ולא מתאים לך, אם נראה לך שהוא הסתגל אבל זה מזיק לו בטווח הארוך, אני לא מבינה מה הקטע של לשלוח, באמת שלא.

[מוטרדת*]

גם אני לא לגמרי מבינה מה אני עושה, רוקדת...
כל הכבוד לכל המגיבות על הסבלנות,
אני כבר מתחילה לאבד אותה לגבי עצמי....
נכנסתי פה לפינה נויירוטית לגמרי, אין ספק
(יש לי תירוצים מקלים, הורמונליים ואחרים,אבל עדיין זה מעייף- אם אותי, בטח גם אחרים)
עם זאת, החלטנו שבשבוע הקרוב מחליטים סופית

אני חושבת שמה שמעכב אותי בעיקר, רוקדת וכל מי שתהה בלב, הוא מה שכתבתי בהתחלה
כמו שכתבתי בפתיחה, הכנסנו אותו לגן, כי הרגשנו גם שמה שהיה בבית עד גיל 3, שבאמת כולנו נהנינו ממנו- כבר לא מתאים. אם נוציא אותו מהגן עכשיו- נחזור לאותו מצב
אני יודעת שיש מפגשים ויש לא מעט אנשים בבית, אבל זה עדיין ללכת ללא ידוע, כי אין לי מושג איך זה יהיה ואם נמצא את מקומנו
והנזילות של המצב הזה קצת מלחיצה אותי

ועוד דבר, אולי קצת מביך, אבל נסו להמשיך את הרוח הלא שיפוטית של הדף- שמאפשרת לי באמת לחלוק פה את מחשבותיי בגילוי לב: באיזשהו מקום, למרות שאנחנו עושים הרבה דברים בדרכנו ( שינה משותפת, הנקה מאוחרת, לא מילה, לא חיסונים, לא חיתולים, לא טלויזיה, רק אורגני...ועוד ועוד), בהחלטה לא גן יש איזשהי הפניית עורף למשהו שהוא נורא בסיסי חברתית (לפחות בסביבה שלנו)
אנחנו משתדלים להיות מדויקים ולגדל ולחיות לפי דרכנו, ואין לנו שום הנאה מלהיות "מורדים" או "מיוחדים". זה אפילו מעייף אותנו. אני יודעת שהרבה אנשים שהולכים נגד הזרם המרכזי, קצת נהנים מההתרסה והביקורת החברתית שהם מייצגים, או לפחות פשוט לא אכפת להם.
אני מודה שבי יש איזה רצון להתרפק בחיקה החמים של המיינסטרים. אבל אנחנו כל פעם נדחפים לעשות בחירות שונות מהמקובל כי המצפון או המצפן הפנימי שלנו לא משאירים ברירה, ובתחושה שלי, להוציא את הילד שלי מהגן זה המסמר האחרון...
היום סיפרתי לחברה, שבנה בגן מגיל חצי שנה, שכנראה נעזוב את הגן וראיתי את הזעזוע שלה. זה נתפס אצלה ממש כהתרסה, הרי אם היא תסכים איתי- מה זה אומר עליה???
וזה נכון שהיא גם מלה את בנה, ואני לא, אבל איכשהו מדובר פה במשהו הרבה יותר מרכזי

זה כמובן לא השיקול העיקרי. מה שכתבתי למעלה הוא יותר העניין, אבל זה גם קיים...

[אום_אל_קיצקיצ*]

אני מבינה שאת מעוניינת בהמשך הדיון, אז אולי את יכולה להרחיב על מה שאמרת:
האמת שעם כל התהליך שעברנו הבנו שגן זה מקום בעייתי, מכל הבחינות. והגן הספציפי הוא באמת נהדר. אבל זה דברים שהם בילט- אין ב"מערכת". יש שם המון מורכבות שבכלל לא היינו ערים אליה.
למה הכוונה?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני מבינה את הקושי, גם אם הוא ב"מה יגידו", למרות שאני האחרונה בתור של "מה יגידו" - האמת ? לא מעניין אותי.
בהחלט חינוך ביתי זו אמירה שיוצרת חציצה כזו או אחרת אל מול אנשים מסויימים וזו הזדמנות לראות מי הם המסוימים הללו.

יותר מזדהה עם החשש מהלא נודע. ילדיי עוד טרום בית ספר - אך קרובים מאוד והבטן מתהפכת לי לגבי מה נכון ומה לא נכון. שוב, יש לי נטייה לחנוך הביתי בגילאים צעירים ואם יתאפשר לי מהבחינה הכלכלית - אמשיך בדרכי.
אני מגלה כל יום בחדווה את נפלאות החינוך הביתי ומסתדרת איתו מצויין.
כל כך קשה לדעת ולהבין למה המהלכים שלנו היום, יובילו בעתיד ויש חשש מכך.

אצלי היו (וחלקן יש עדיין) חששות בנושא של להתוות דרך שהיא לא כמו כולם ואולי תיצור אצלם בסופו של דבר יותר קושי.
הפחד לפעמים מאיך הם יסתדרו עם עבודה.
חוסר הרצון שיהיו כל הזמן איתי בבית, רצון שיפגשו דמויות אחרות בחייהם (אבל זה נכון לגילאים יותר בוגרים).

כן ברור לי שזה מפתח למערכת יחסים מופלאה בבית ולהתפתחות במרחבי האינסוף. אם הדברים נעשים בצורה הבונה אז כמובן שכשאת מאפשרת לילד שלך לגדול בבית - את מעצימה אותו ונותנת לו מקום לגדול. בית ספר לרוב מקטין אם מעצם היותו מערכת ואם בגלל חשיבה שגויה מיסודה.

כמו כן העולם עובר שינויים אדירים. אי אפשר לצפות איך העולם יראה בעוד שני עשורים. איך יהיה בנוי ומה הכישורים שיידרשו. אולי ילדי חינוך ביתי יהיו מפתח?

אולי תפרטי יותר מה לא מתאים.

הכנסנו אותו לגן, כי הרגשנו גם שמה שהיה בבית עד גיל 3, שבאמת כולנו נהנינו ממנו- כבר לא מתאים
לא מתאים למי? ולמה? מה לא מתאים?

[כותבת_לך_בחיבה_רבה*]

הי מוטרדת יקרה כאן שכנתך מהחינוך ביתי.
הרגשתי צורך להגיב כאן כי שכנפגש בטח לא יהיה לנו זמן לדבר כמו שצריך.
שומרת על עילום בהמשך לאנונימיות שבחרת לך.
את כותבת-

אנחנו כל פעם נדחפים לעשות בחירות שונות מהמקובל כי המצפון או המצפן הפנימי שלנו לא משאירים ברירה, ובתחושה שלי, להוציא את הילד שלי מהגן זה המסמר האחרון...

אני חייבת לשאול- המסמר האחרון למה? להוקעתכם מהחברה? אתם צריכים להיות גאים על כך שאתם אנשים שמחוברים למצפון ולמצפן הפנימי שלכם. זה לא טריוואלי. כמעט נדמה שאת שואלת כאן לא "האם להוציא את הילד מהגן" אלא "האם לזרוק את המצפן והמצפון לפח?" האמנם ? (-:

ואת כותבת עוד-

_היום סיפרתי לחברה, שבנה בגן מגיל חצי שנה, שכנראה נעזוב את הגן וראיתי את הזעזוע שלה. זה נתפס אצלה ממש כהתרסה, הרי אם היא תסכים איתי- מה זה אומר עליה???
וזה נכון שהיא גם מלה את בנה, ואני לא, אבל איכשהו מדובר פה במשהו הרבה יותר מרכזי_

רגע, ואת לא מזועזעת מזה שהיא מכניסה את הילד לגן בגיל חצי שנה?!? אפשר גם להסכים שאתן לא מסכימות ולא רואות את חלק מהנושאים הקשורים להורות-עין בעין.
את עושה בדרכך את הדברים שאת מאמינה בהם, ואם היא רואה בהם שיקוף או "תגובת נגד" מתריסה- זוהי בחירה שלה.
אני יכולה להעיד בתור מישהי שגם יכולה לעשות על כמעט כל סעיפי ה"חריגות" שהזכרת, שיש עוד כמה מהסעיפים שגורמים לאנשים "רגילים" לחשוב שאנחנו פסיכיים - לא פחות מסעיף החינוך הביתי, ואפילו יותר ממנו.

חינוך הוא אכן נושא מרכזי וגם מתמשך, לכאורה יותר מאשר ברית מילה שנעשית בזבנג וגמרנו(אבל נשארת לכל החיים...)
אבל אם כבר הבאת את הדוגמא של ברית מילה - אז אני נתקלתי בעוצמות זעזוע הרבה יותר קשה מבחירתנו באי-מילה, מאשר מחינוך ביתי. מכל הדברים שציינת דווקא חינוך ביתי הוא הסעיף הכמעט יחיד שזוכה מדי פעם גם לתגובת "כל הכבוד".
טוב חייבת ללכת לישון, אשמח להמשיך לשוחח על כל זה כשנפגש. (וגם למצוא זמן להפגיש את הבנים!)
@}@}@}

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני שוב מבולבלת מדברייך.
אני לא מבינה אם להוציא מהגן מבחינתך אומר שבחרת בחינוך ביתי או שאולי החלטת שיש עוד זמן והילד ילך לגן רק בגיל מאוחר יותר כי כרגע את, הוא ובכלל לא בשלים לזה.

תראי,
אני מאד מבינה את מה שאת אומרת בעניין מה שהיה לא מתאים יותר.
כדאי לדעת שזה העניין עם ילדים. אנחנו לא חיות בחברה שבטית בה כולם בחינוך ביתי ובכל בחירה שנעשה נצטרך להתאמץ: אם זה להתאמץ למצוא קבוצה מתאימה לילדים שלנו, או למצוא משהו שיתאים עבורם בהקשר שסביב הבית (למשל בגיל מאוחר יותר, חוגים מתאימים) ואם זה בהקשר של גן אז זה מכריח אותנו ללכת לקראת הגן בהקשרים השונים שדובר בהם למעלה.

אני חושבת שחלק מהעניין הוא באמת שהילדים גדלים ומשתנים וכך גם הצרכים שלהם, שלא זהים לצורך של להיות כל היום במנשא ולהסתפק באמא. לא פשוט לענות על הצרכים שלהם כשהם לא מובנים ביומיום שלנו וצריך בהחלט למצוא פתרונות שמתאימים להם ולנו. אנשים כמו חברתך ששלחה את הבן לגן בגיל חצי שנה, פותרים את זה בכך שפשוט עושים מה שנראה להם שכולם עושים ולא מתמודדים עם השאלות שאת מתמודדת.

כך או כך, צרכיו המשתנים של בנך, מכל הבחינות, עצמאות, חברה, עניין ועוד, יצטרכו לקבל מענה בצורה כזו או אחרת בהמשך. אם כרגע לא מתאים לכם גן (או לא לכרגע, אולי לתמיד, זה תלוי בכם כמובן) כדאי למצוא מהי הדרך המתאימה עבורך לענות על צרכיו.
אני יכולה לשתף ולומר שאצלי בהחלט היה ברור שהשליחה לגן באה מוקדם מדי בגלל שהיה לי ברור שאני לא יכולה לעמוד במה שהיה כרוך להשאיר בבית , מכל מיני בחינות וגם מבחינת לענות על צורך חברתי בהקשר של מפגשים מספיקים ומספקים עם ילדים נוספים, לענות על הצורך שלי להתפרנס ועוד.
העניין מאד אישי ותלוי במקום מגורים, במצב כלכלי, בניידות ובעוד גורמים. אולי תוכלי לשקול זה מול זה ולראות איך את פוגשת את צרכיו המתהווים של בנך בצורה הטובה ביותר שתפגע בכם כמשפחה הכי פחות.
להיות הורה לעיתים דורש מאיתנו להשתנות ולפעול במקומות שלא פשוט לנו, וזה חלק מהאתגר בעייני ולא חשוב בהקשר זה אם הבחירה היא גן או לא גן, אלא התהליך שעוברים כדי להכיל אדם נוסף וכדי לתת מקום לצרכיו.

[ריש_גלית*]

אני מודה שבי יש איזה רצון להתרפק בחיקה החמים של המיינסטרים.
את זה אני כל כך מבינה. מזדהה עם הרצון. ואם הדרך לחיק החמים עוברת מבחינתכם בגן הילדים, כי אז זו הדרך.
רק להזכירך - (כמעט) הכל הפיך. אפשר להיות בגן ולצאת ממנו אם או כאשר זה כבר לא מתאים. ואותו הדבר עם ח"ב. החיים דינמיים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כל מה שרוקדת אמרה.

[מוטרדת*]

תודה על כל התגובות ועל כל המחשבה
אום אל קיצקיצ, שאלת למה הבנתי שגן זה דבר בעייתי, זה בעיקר בגלל ש
ראינו את זה כסוג של בייביסיטר ל-4-5 שעות ביום. לא היינו בכלל בכלל מוכנים לקושי. בטח לא להשתלטות של הגן על כל הווית הבית. יש לזה מליון השלכות מעבר ל-4 שעות האלו
חוץ מזה, אני רואה עכשיו שכל הקונספט הוא מלאכותי. דברים שהבן שלי העלה במשחקיו והכו בי: אומר לדובי שלו "עכשיו אתה בגן, אני נועל את הדלת ואתה לא יכול לצאת". וואלה, נועלים שם את הדלת. לא קלטתי איך זה מרגיש בתור הילד שנשאר שם, אמא הלכה, והדלת ננעלה. והוא לא יכול לצאת. בעייתי. חוץ מזה, השעות- שאין להם דבר וחצי דבר עם השעון הביולוגי (לפחות של הילד הפרטי שלי) והצורך לעמוד בכללים של "מסגרת" בגיל נורא צעיר, עוד לפני שהוא מגובש.

נקודות ורודות אגדיות, שאלת למה מה שהיה עד כה כבר לא מתאים, כתבתי את זה בהתחלה
_לקראת גיל 3 הרגשנו שמשהו חסר, שהילד זקוק לחברה של ילדים
הרגשנו גם ש1X1 כבר מתחיל להיות פחות מתאים עבורו, שהוא עלול להפוך לרודן קטן
חשבנו להכניס אותו לגן כדי שיכיר ילדים, שיפתח חברויות קבועות. שיהיה לו כיף. עד אז הוא פגש ילדים של חברים שלנו , יחד איתנו כמובן, ולאחרונה החל מאד להנות מלשחק כך עם ילדים, ולבקש עוד. זה תמיד היה עם ילד אחד או שניים לכל היותר. העניין הוא שרוב החברים שלנו - ילדיהם במסגרות עד 4, כך שלא תמיד הצלחנו לארגן פגישות, והתחלנו להרגיש שהילד זקוק לחברה, שאנחנו כבר לא מצליחים לספק.
מתוך המחשבה הזו רשמנו אותו לגן._
וזה עדיין רלוונטי. אין לנו תחליף אמיתי כרגע למה שרצינו שגן ייתן לו. אין תשתית חברתית קבועה. זה נכון שיש מפגשים, ואם נוציא אותו מהגן, כנראה שנלך למפגשים. אבל אני מרגישה שבמפגשים גדולים הוא קצת הולך לאיבוד (וגם אני...), כך שנצטרך לבנות גם מפגשים עם ילדים קבועים בימים קבועים או משהו כזה . אין לי מושג. וגם אין לי מושג אם לי יש מספיק אנרגיות כרגע בשביל לעשות את זה... ומתי ישאר לי זמן לעוד דברים שאני צריכה לעשות?
מהבחינה הזו, גן זנראה כ"כ הרבה יותר פשוט...

רוקדת לאור ירח, כרגיל- דברייך חדים ומאירי עיניים ומעוררי מחשבה. צודקת מאד. אני צריכה לחשוב על כל זה
שכנתי היקרה, וריש גלית, תודות על התמיכה...(והפרופורציה. יצאנו קצת מפרופורציה בעניין הזה)

[תמרוש_רוש]

קראתי, אבל מהר...
נדמה לי שאת לא מרוצה מהמצב שהיה טרם הגן, ובעיקר לכן את מהססת אם להוציא אותו.
אז למה שלא תתני לעצמך, נניל, חודש חודשיים, שבו אתם מכריזים שהוא הולך לגן ללא עוררין (בגבולות הסביר, כמובן), ואחר כך "נדבר על זה שוב ונחליט". בזמן הזה את בודקת ברצינות את האופציות שלא בדקת עד עכשיו על הרחבת הגבולות החברתיים של המשפחה ושלו במסגרת ה"בית". נסי ליצור קשר עם עוד משפחות, לבדוק עוד אםשרויות של פעילויות משותפות לילדים ואמהות, כל דבר שעולה על דעתך. תחפשי את כל הדברים האלה, יהיה לך זמן לעשות את זה כשהוא בגן ו"שמח" (כלומר, מסתגל), ואז באמת תחליטי, בהתבסס על ידיעה יותר מוצקה של האופציות העומדות לרשותכם.

(מה שנקרא אצל בעלי, evidence based parenting. יש לך כבר הבנה אמיתית של מה זה גן - בשביל ילד בגיל הזה, בכל אופן - עכשיו להשלמת התמונה את צריכה קצת מחקר שיוביל לידיעה אמיתית על מה אפשר לייצר בבית, מבחינת הצרכים החברתיים שלו. ואז תוכלו להחליט)

<בקיצור>

[תמרוש_רוש]

או אפילו פחות. אולי תזדקקי רק לשבוע-שבועיים. מה אני יודעת. אבל נראה לי שבכל מקרה את צריכה קצת "מחקר" לפני החלטה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שתי משפחות באותו מצב (אפילו אחת) בקרבתכם - זה כל כך הרבה...
ילדיי מהווים במשך שעות רבות רבות החברה אחד של השני והם ממש ממש עוברים תהליכים שלמים ביחד.
משחקים ה-מון, רבים ה-מון וממש מתרחש חיברות אמיתי.

[ב_עילום*]

קראתי את רוב הדף וחיפשתי בין כל השורות:
מה את מרגישה?

נכתב פה המון על טובת הילד, מה טוב לו מה לא, וכו'.

נראה לי חשוב מאד להתבונן : מה באמת מתאים לך?
יש לי הרגשה מקריאת דברייך, שמשהו בך הרגיש ,שעכשיו לא נכון לך יותר להשאיר אותו בבית.
אצלי ההרגשה הזו כרוכה בהתכווצות הבטן.
כשאני חושבת על משהו שממש לא מתאים לי ,הבטן מתכווצת (חבל שזה לא מרזה )

מה שכתבו לך כאן , כל כך נכון. על כך שילדים בני 3 עדיין זקוקים למבוגר נוכח ולא מבוגר שנוכח אבל מתחלק לעוד 15 .
שאם הילד נפרד בקושי, עצבני אחה"צ, לוקח מוצץ וכו'... זה אומר שקשה לו וצריך להקשיב לו.

ואז את בקונפליקט.

מצד אחד- משהו בך לא טוב לו להשאיר אותו בבית ומצד שני: כל כך הרבה טיעונים בעד .

אני הייתי בוחרת במה שטוב לך.
לא כי את יותר חשובה ממנו.
כי אם את נקרעת, אם את בוחרת במציאות שלא טובה לך את נחלשת, את מבולבלת, ואת פחות יכולה להיות שם עבורו.

יותר ויותר אני מגלה שמה שבאמת חשוב לי כאמא זה להיות במיטבי, להיות חזקה, קשובה, מאוזנת . ואם עבורי להיות עם הילד בבית כל היום , מחליש אותי, אז זה משהו שלא טוב לי , ובטח שלא לבני ביתי.

במילים אחרות:
אם טוב לך איתו בבית- לכי על זה
אם טוב לך כמה שעות לשלוח אותו לגן- לכי על זה

וכמו שכתבו כאן רבות- ככל שתהיי שלמה יותר עם החלטתך, כך יהיה גם לבנך קל יותר.

[מוטרדת*]

מרגישה צורך לעדכן, עבורי ועבור כל אלו שכתבו לי כאן והקדישו מחשבה...
אז כמו שסיפרתי כבר, אחרי שבוע בבית ואחרי שכבר די התבשלנו על להוציא אותו מהגן, הילדון ביקש ללכת לגן. כיוון שעוד לא היינו מבושלים על החלטה, נתנו את ברכתנו והאמת שזה מה שקורה מאז- הוא הולך כשהוא רוצה, וכשלא- אז לא. אמרנו לו שלא מכריחים יותר ללכת לגן. בימים שהוא הולך (שזה בערך 4 ימים בשבוע) הוא הולך ממש בשימחה, ובימים שאומר שלא רוצה- פשוט לא הולכים.
זה באמת מצחיק שאיך ש"שיחררנו" את כל העניין, הוא פשוט עבר לגמרי את המשבר. יתכן גם שהשבוע וקצת שהיה בבית, הבהיר לו שמקומו בבית לא הלך לאיבוד.
לא יודעת מה.
עם זאת, כל מה שעברנו, וגם הדיון כאן, הוביל אותנו להמון מחשבות. הסתבכנו המון עם המחשבות וההחלטות (אנחנו אכן אנשים חושבים, אבל ההסתבכות וחוסר היכולת להחליט פה הם בהחלט חריגים גם עבורנו). הבנו שבעצם מדובר פה בהמון ערכים, שהם הרבה מעבר להחלטה הקונקרטית אם להוציא או לא מהגן ונוגעים בכלל למפגש הראשון של הילד שלנו, ושל ההורות שלנו למעשה, "עם העולם".
זה גרם לנו לבחון מחדש ולהגדיר לעצמנו נושאים כמו כפיה, או יותר נכון חינוך ללא כפיה, מה המשמעות של מסגרת בחיינו ואם אנחנו רוצים בה בכלל, כמה אנחנו חושבים ש"צריך" לכוון בחינוך, וכמה פשוט לתת להיות, ועוד המון דברים שאנחנו מוצאים את עצמנו מדברים עליהם, חושבים, ומתגבשים.
בתוך כל זה נראה שהילד שלנו קיבל את הגן ורואה בו מקום שלו, רוצה ושמח ללכת.
לנו עוד לא ברור אם זה מה שאנחנו רוצים...וברור שלא הכל ורוד- למרות הצוות הבאמת מקסים שם, שנותנים לנו המון אוויר ומכבדים לגמרי, עדיין- זו מסגרת. עדיין- יש לא מעט דברים שאנחנו לא מבסוטים מהם. אנחנו עדיין מסתכלים על השינויים שעוברים על כולנו כתוצאה מהכניסה של הגן לחיים שלנו, ולא את הכל אנחנו אוהבים.
בינתיים החלטנו לקחת עצה שקיבלנו מאורנה שיפרון, שלכל החלטה שלא תהייה צריך לתת זמן וצ'אנס. כרגע אנחנו עם הגן (בלי להכריח) עד חנוכה, ואז נראה.

[אנד_לוסיה*]

יפה! תצטרכי לשנות את הכינוי, כי מעל לכל נשמע שאת הרבה פחות מוטרדת.
לגופו של עניין, ובלי שבדקתי את הנושא לעומק, מקומם אותי המשפט על השינויים שעוברים על כולנו כתוצאה מהכניסה של הגן לחיים שלנו.
כמו בכל דבר בבאופן, סביר שאם אקרא את כל החומר שיש כאן על חינוך ביתי אני אשתכנע שזה הדבר הנכון והטוב לעשות -- ואולי בגלל זה אני לא קוראת אותו. אבל מה, הגן נכנס לחיים שלכם? הילד הולך לגן לכמה שעות ביום, ארבע פעמים בשבוע, רק כאשר הוא רוצה. הוא מבלה כמה שעות בלעדיכם, עם ילדים אחרים וצוות וכללים אחרים, וחוזר הביתה. לא נראה לי כזה ביג דיל. הבית תמיד הכי חזק מכל מסגרת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בהצלחה לכולכם ובעיקר באושר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ותודה שעדכנת והתייחסת @}

[מוטרדת*]

תודה על ההתייחסות
אנד לוסיה, שמחה שהצלחתי לקומם אותך! (סתם...), אבל זהו- שזה ממש לא
הילד הולך לגן לכמה שעות ביום, ארבע פעמים בשבוע, רק כאשר הוא רוצה. הוא מבלה כמה שעות בלעדיכם, עם ילדים אחרים וצוות וכללים אחרים, וחוזר הביתה, לא ביג דיל
ככה גם אנחנו חשבנו, אבל זה ממש ממש לא ככה. זה אומר לשנות פה את כל סדרי השינה של כולם - השכמות בבוקר לילד שבכיף ישן לו עד 9, ועכשיו- צו המסגרת זה שיגיע עד 8-8:30 (וברור שזהגם לטובתו ולטובת השתלבותו וכל זה) אז קמים עם שעון ב7 וחצי. מהתעוררויות טבעיות עם ארוחת בוקר בשאנטי- זה לעבור לבוקר מה זה מתוקתק. זה אומר שבמקום אחרי צהריים שיכולים בספונטני להתגלגל לביקור אצל חברים או אלף ואחד דברים- צריך לחזור הביתה גג עד 6-7 ולתקתק את הערב וההליכה לישון כדי שיצליח לקום בבןקר לגן. זה ממש לא 4 שעות, זה משנה את כל הדרך בה מתנהל שאר היום בבית.
זה גם ילד ששואל- "אז מה עושים אחר-כך?", כי מתחיל להכנס לריתמוס הקבוע בגן. שזה מצד אחד אולי דווקא דבר טוב, אבל מצד שני מאד שונה מהזרימה הטבעית שהיתה לנו בבית עד כה. ואני עוד לא לגמרי יודעת מה דעתי על כך.
וזה רק על קצה המזלג, כי גן זה מסגרת. וזה בפירוש משפיע על כולנו, על כל הבית, והרבה יותר מאשר ה-4 שעות שהוא שם..

[מוטרדת*]

זה גם אומר להזמין ילדים מהגן הביתה, כי למרות שהוא הולך מרצונו כרגע, עדיין אין לו שם חברים והוא (לדברי הצוות) עוד לא ממש משחק שם וחופשי
אז גם זה- השקעת אנרגיה
ובכלל, אני מבינה שגן זה הרבה פחות מפגש חברתי עם ילדים (שזו היתה הסיבה שרשמנו אותו לגן אין זה פירסט פלייס), אלא יותר הפנמת כללים והסתגלות למערכת
ועם זה קצת קשה לי שהוא עובר בגיל 3 (למרות שלא אכחד שנחמד שהוא נהיה מנומס ואומר פתאום "בבקשה" כשמבקש משהו...)
יש גם מסר שהילדים מקבלים בגן שעדיף להסתדר לבד, להיות עצמאיים, להשען על עצמם. זה קורה גם עם הצוות הכי רגיש וקשוב, מעצם זה שיש 15 ילדים ו-3 מבוגרים. זה גן. אז גם לגבי זה עוד לא גיבשתי דעה- מצד אחד עצוב לי שהבן שלי לומד שם שעדיף לא לבכות, שהוא צריך להסתדר בעצמו בכל מיני דברים גם אם לא מתאים לו (הוא למשל נקשר לגנן, והגנן לא תמיד יכול לצאת לחצר ב"זמן חצר", ועליו להסתדר שם בלעדיו) . מצד שני- הוא גם קיבל זריקת ביטחון ביכולותיו, הוא נהיה יותר עצמאי גם בבית, מעיז יותר, ומבסוט מזה וגאה בעצמו...
בקיצור- זה הרבה הרבה יותר מורכב מסתם 4 שעות...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מסכימה ש זה הרבה הרבה יותר מורכב מסתם 4 שעות...
לי יש יחסי ידידות/תיעוב עם הגן כבר שנה שנייה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

שמחה שהסתדר לכם בינתיים. בקשר להרהורים אם זה מתאים או לא, לאחרונה קראתי כאן קצת בלוגים של חינוך ביתי ונוכחתי לדעת שגם בבית ההרהורים לא נגמרים...

[אנונימי]

קראתי את כל הדיון בעניין רב, מזדהה מאוד עם המצוקה שלך כאם, אבל עולה לי כל הזמן השאלה - מי מחליט? ילד בן שלוש מחליט על אורח החיים בבית? אין הכוונה שלא תחליטו על חינוך ביתי - אני בעד חינוך ביתי עלפני מסגרת חינוכית - אבל זה צריך לבוא מהחלטה של ההורים, מתפיסת עולם של ההורים, לא מהחלטה של הילד. הרי יהיו עוד כל כך הרבה מצבים כאלה - ילך לבית ספר או לא? ילמד לנגן או לא? ילמד אנגלית או לא? יאכל ממתקים או לא? ילך לישון או לא? יראה טלוויזיה או לא? מי יחליט את ההחלטות האלה? כמי שמגדלת ילדים בגיל העשרה אני חייבת לומר שגם בחינוך ביתי וגם בבית הספר - ההורים הם אלה שמחליטים. נכון, זה חייב להעשות תוך הקשבה לילד אבל הוא לא מחליט. הזגזוג שלכם בחודשיים האחרונים מרמזת לדעתי על אתגרים גדולים שעומדים בפניכם בעתיד.

[אנד_לוסיה*]

טוב נו, אולי זה הרבה יותר מורכב. אבל בכל זאת נראה לי שזה גם עניין של התייחסות. אפשר לתחום את הגן שיהיה רק גן. לא לייחס לו כזאת חשיבות וסמכות: בגן זה ככה, בבית זה אחרת. לא הכל צריך לעלות בקנה אחד, הגן לא קדוש.
אצלנו הגן הוא לא "מסגרת חינוכית". זה מה שמפריע לי אצל כל האנתרופוסופיים למיניהם. וגם לא די להם שיחנכו את הילד, הם רוצים לחנך גם את ההורים. בעיני גן זה מקום שבו הילד צריך להיות חופשי לעשות מה שבא לו, כלומר בעיקר לשחק. זה צריך להיות מקום מאוד לא דידקטי. אבל זה נכון שאין הרבה גנים כאלה.
ולבי הנימוס והעצמאות -- הילד שלי מה זה עצמאי ומנומס מחוץ לבית, ובבית -- יוק! אז אל דאגה...
אחרון חביב -- אני נגד להזמין חברים הביתה בשבילו. רוצנ -- שיבקש הוא להזמין או שיזמינו אותו. השידוכים האלה מלמעלה לא נדבקים טוב, סתם מתכון לעוגמת נפש. או, לחלופין, אם יש איזו אמא שלך כיף איתה או את מכירה אותה או היא שכנה או משהו, כלומר החיבור ביניכן טבעי, זה יכול ליצור חיבור טוב אצל הילדים.