דיבוב ילדים באמצעות סיפורים

אנונימי

בדף הזה יש קטע מדיון שהתקיים בדף של בשמת א לגבי הסוגיה של דיבוב ילדים לגבי בעיות רגשיות במשפחה שלהם, באמצעות דיבור על טקסטים ספרותיים.

עלתה שאלה עקרונית:
נגיד שאנחנו קוראים סיפור שבו מתרחש משהו רגשי "כבד", שאנחנו יודעים ממקורות חיצוניים שהילד חווה בחייו הפרטיים.
האם נכון להפנות לילד שאלה בנוסח "תגיד, גם אצלך במשפחה קורה ככה-וככה?"

האמת, לא זו השאלה שציפיתי לה. זה ממש הקפיץ אותי:
א. בתור ילדה שמזדהה עם הילד שהשאלה הופנתה אליו,
וב. בתור בוגרת שבין היתר עוסקת במחקר הספרות.
אני חושבת שהייתי שואלת את הילד משהו שלא עוסק בו או בהורים שלו בכלל-בכלל-בכלל. הייתי משאירה את הילד בתוך הסיפור גופא:

ושואלת אותו למשל:
איך הילד שבסיפור גרם לענק מהסיפור להפסיק לכעוס, לדעתו.
מה הילד עשה.
שיתחיל לדבר מזה.
ואז לראות אם הוא מדבר.

ולמה לשאול דווקא שם? כי שם יש פער בסיפור. יש משהו לא מוסבר.
יותר מדי מבהיל וקרוב לשאול, מדוע הענק כועס כל הזמן.
יותר מדי קרוב ומבהיל לחשוב, איך היה אומץ לילד הזה.
אבל שאלה שנותנת תקווה והעצמה וגם באמת עולה מתוך הסיפור עצמו, היא השאלה איך זה קרה פתאום.
אבל לא לקחת את הסיפור ולקשר עבור הילד ישירות אליו, במיוחד שאת יודעת שהמצב אצלו חמור ביותר בנושא הזה.
מי שאנחנו רוצים שיעשה את הקישור הוא הילד עצמו.
ובשקט.
בלב.
בלי לספר לך.
לקחת לעצמו דברים, בלי שהוא אפילו מקשר במודעות לבית שלו. וכאשר הוא לא יודע שאת יודעת שהוא עושה עכשיו עיבוד לנושא האישי שלו.
לתת לו לדבר לאן שהוא רוצה, להתחיל מנקודה בסיפור אבל שהיא רחוקה ממנו יחסית, ולתת לו לכוון לאן הוא לוקח את זה. הכי חשוב, מקום בשוליים של הפחד והכאב. וכאשר הוא יאפשר לך לספק מדי פעם נקודת מבט שתהיה עבורו שונה ממה שהוא מכיר. פרשנות שונה.
לא בטוחה שיצאתי ברורה, אני סתם עייפה פשוט

לטעמי יצאת ברורה. תודה על זה @}

בעיני התוכן הוא לא לב העניין, אלא המיקום שלך ביחס לאדם.
האם המיקום שבחרת לעצמך הוא מיקום ביחס לאדם בוגר, שהתפקיד שבחרת מבקש ממך לכבד אותו, להקשיב לו, להכיל אותו, להיות שם במקום שמעניק לו סוג של תמיכה בשביל לבחור, להרחיב את טווח הבחירה,
או שהמיקום הוא מיקום ביחס לילד שנתפס כחסר יכולת/כלים להחליט על חייו ואפילו לבטא מילולית את רצונותיו והעדפותיו והתפקיד דורש, עם או בלי להקשיב לו, לעשות בחירות עבורו שישפיעו כמובן על חיי הסובבים אותו... יחד עם חוסר היכולת המוחלט שלנו לנבא, חלקיות הידע והיכולת להעריך מה ישפיע איך.
על הכלה, הקשבה, כבוד, הגדלת טווח בחירה, ברוב המקרים יש לנו יכולת די טובה להעריך שהם יעשו רק טוב.

אנסה להגיד את מה שקפץ לי לעיניים:
בעיני תמיד כדאי למעבר לדיבור ישיר להקדים סוג של משפט-מבקש-רשות, כמו "הייתי רוצה לשאול אותך משהו שלא קשור למה שאנחנו עושים עכשיו, אתה מסכים?" או כל משפט שמתאים לך וגם מבקש רשות וגם מנתק מהטקסט.
מבחינת כללי עבודה עם טקסטים (מכירה את קובובי, לא התעמקתי מספיק מעבר לה...) יותר נכון לעבות שיח סביב כל מה שהטקסט מזמן, החל מהמסרים הישירים ועד לאלה שבין השורות, דיון על מניעים של דמויות וכו' וכו', רק אחר כך אם בכלל להעביר לעולם היומיום, ובשאלה כללית שלא מחייבת לפתוח נושאים אישיים.
כי אחרת דלת שפתחת בנדיבות ולב רחב כזה יכולה להתפרש כסוג של איום - האם כל פעם שנלמד יחד היא עלולה לנסות להגיע לדלת שלא בטוח האם בא לי לפתוח?
כאילו - מה שאני מנסה להגיד - פנייה ישירה ומגששת, מבקשת רשות ובודקת האם היא רצוייה בלי להשתמש בסיפור נשמעת לי שיכולה להיענות בתגובה יותר מדוייקת של הילד, פידבק יותר מדוייק האם מתאים לו או לא או כן אבל לא היום או לא יודע אבל תעזרי לי וכו' וכו' על כל גווניהם...

המממ.
אני חושבת שברגע שמדובר בילד, בהקשר של הילד, איך שאני רואה את זה - ואני מסייגת שזאת דעתי בלבד, זו דעה, זו זוית הראייה שלי על העולם, על ילדים, וכו' וכו' (ואפילו לא התחלתי להגיד את דיעותי הנחרצות לגבי ברונו בטלהיים והביבליותרפיה) - אז אחרי ההסתייגויות והאיוכים: איך שאני רואה את זה? רק הילד הוא זה שיכול, זכאי ורשאי לבדוק את הגבולות שלו בעדינות.
כי זה המקרה שלו.
כי מדובר בנפש שלו, במשפחה שלו, בבית שלו, בבעייה שלו שאתם מסתובבים סביבה.
ולכן הוא צריך להיות הקובע, ולא אף אחד אחר.
הוא יקבע את הקצב, את המינון, ואת המתיחה של הגבולות.
המבוגר הקורא - לצורך העניין, כמבוגר תומך שנמצא שם בשבילו - איך שאני רואה את תפקידו, הוא לספק מרחב בטוח ואוהד, מקבל ומכיל, שימתין לו בסבלנות שייפתח בהדרגה בקצב שלו.
את תספקי את התמיכה, את המסגרת, את ההקשר, את הסיפורים שאפשר לדבר עליהם, והילד הוא זה שיקבע כמה ידבר ועל מה ידבר וכמה עמוק ייכנס בכל רגע נתון.

זה דומה למה שכותבת לב שומע בדף שלה, פתאום אני קולטת שזה אותו דבר.
היא מתארת את הסיטואציה מהצד של "הילד".

אז שוב, ככה אני חושבת ומאמינה, זו השקפתי, וזה באמת עניין של גישה.
לנשום ולהכיל, לנשום ולתת לילד לקבוע את הקצב. לאפשר, להזמין בעדינות (כלומר לפתוח פתח, באופן מאוד עקיף, לדיבור שהוא יוביל אותו) לא לדחוף (לא לבדוק עם שאלות ישירות יותר).

איזה קטע, כתבתי ביחד עם לב שומע ולא ראיתי שהיא באה לדף הזה

בשמת, לא מגיבה למה שכתבת את פשוט כי זה מעביר למישור שאין לי בו דעות ואמונות מוחלטות.
אני באמת לא יודעת.
אני יכולה לספר על עצמי שלפעמים כן טוב לי שמישהו יוזם באופן גישושי עבורי ולפעמים אני זקוקה לכל המרחב שבעולם, אבל תמיד-תמיד אני צריכה שאם מישהו יוזם - שזה ייעשה באופן ישיר, ובדרך שמאפשרת לי להגיד לא ולסגת בכל שלב. אבל זאת אני.

איזה קטע איזה קטע!

מה שצריך בעיקר זה המון קשב מהצד שלך. המון המון רגישות. לדעת להרגיש את המים ולדעת מתי להגיד מה.
ילד זה לא כמו מבוגר.
כי מלכתחילה יש הבדלי "מעמדות" מובנים בתוך היחסים. הוא לא מרגיש שווה ערך לך הבוגרת, ומצד שני זה גם מה שמאפשר להישען עלייך. זו לא אותה מערכת יחסים כמו בין מבוגר למבוגר.
יש הרבה יותר אחריות לזהירות על הבוגר,
וצריך המון רגישות ועדינות לילד לבדוק את המים בכל תנועה, זה משהו באנרגיות. שהוא יידע שהדלת פתוחה אבל שהוא לא חייב להיכנס.

אני חושבת שיש יופי גדול בהישארות בתוך הטקסט.
הוא מהווה מקום נפלא, של מנוחה ומחסה, מן ה"מציאות" והיש הקונקרטי. יש בו מרחב, יש בו פערים, והוא מספק חוויה מעברית, שמאפשרת שהות.
על כן, כפי שבשמת כתבה באחת ההודעות, הייתי נשארת ברובד המטאפורי, ומדובבת את קולותיו של הטקסט, ולא את הקולות מן החוץ.
ההישארות בתוך הסיפור בטוחה ומאפשרת. וכן - הייתי מניחה לדיבור הישיר. הילד יבחר מה להניח במרחב שבינכם.
(לא ראיתי איפה כתוב מה גילו של הילד, ולא בטוחה שהצלחתי להתחקות אחר ראשית הסיפור).

העניין הזה של איך לדובב ילדים להציף עניינים רגשיים תוך כדי קריאה (ואולי לא רק, אולי גם באמצעות פעולות אחרות, משחק בבובות וכד') לדעתי מאוד חשוב, ואני לא בטוחה אם יש דף על זה באתר.

באופן טבעי

באופן טבעי