גידול ילדים בלי קרמבו

[נ_ע_מ_ה*]

קשה לי להאמין בעצמי על עצמי
השבוע נתתי לילדים שלי קרמבו לראשונה בחייהם
ולא, לא מרגישה רע עם זה
אם כי מובן וברור לכולנו שזה לא היה ולא יהיה חלק מהחיים שלנו
נפלתי לתאוות המתוק הכימי והתעשייתי באחד מרגעי החולשה
וילדיי למדו איך אמא שלהם מאפשרת לעצמה ליפול ולקום
גם חשוב...
חשוב לי להיות עבורם מודל לחיקוי של אדם שלוקח אחריות על חייו ובריאותו,ממקום של מודעות ובחירה
אני בחרתי להתפתות וליפול
ומאז הם כבר ראו איך קמים מחדש
(ומשלשלים את הרעל הזה החוצה באותו יום...)
אז עכשיו הם יודעים מה זה קרמבו וממה צריך להיזהר ולהתרחק
לא בטוחה שבפעם הבאה הם לא יאכלו שוב אם יגישו להם לפה
וגם לא בטוחה מה אני אעשה...

וידוי

[ירח_לבן*]

שיואו, איזה באסה! אשכרה אנשים גדלים וחיים בתחושה שהדבר הדוחה הזה זה איזה שוס?
גם אם הייתי מתמסר לאורח חיים באופני טוטאלי - חינוך ביתי אוכל צמחוני/טבעוני/נא, קומפוסט, גמילה ביתית ממתוקים וכן הלאה,
על קרמבו לא הייתי מוותרת!
(ולא, זה לא בציניות)

[תמרי*]

אבל זה דוחה! ה"קצפת" מורכבת מביצים רקובות וסוכר.

[פלוני_אלמונית*]

קרמבו זה פשוט לא טעים לי. בתור ילדה הייתי מחסלת את העוגייה, ומלווה את הקרמבו לחברים. אחר כך הייתי "מתענה" באכילת הקרמבו עד שהגעתי לעוגייה, עם השנים הקרמבו הפך לבסדר בשבילי, אך לעולם הוא לא יהיה טעים. אין לו טעם! (שוב, חוץ מהעוגייה המהוללת)
לילדים שלי אני לא נותנת להתקרב לקרמבו, זה נוראי! תערובות של המון המון המון ביצים עם כמויות אסטרונומיות של סוכר, וה"דובדבן שבקצפת"- שלל חומרים משמרים ומתחלבים למינהם.
חבל על מערכת העיכול של הילדים, למה הורים מרשים לילדים שלהם לאכול את התערובת התעשייתית הזאת, רק לי דופק הלב שהם מתקרבים לביסלי?! (טוב, אני יודעת שאני מעט קיצונית)

[מאי*]

שונאת קרמבו באופן אישי (לא משהו כללי נגד מתוקים, רק קרמבו)

משום מה, עלה על דעתו של בעלי לפני זמן מה לקנות חבילת קרמבו. פעם, בילדות, הוא אהב את זה, ונראה היה לו שזו תהיה הפתעה נחמדה לבן השנתיים שלנו.

הפשוש התלהב מאד מהאריזה, מהעטיפות, ומהמרקם הדביק. מהטעם כנראה פחות. כי כל קרמבו שהוא קיבל נזרק לפח אחרי כמה ליקוקים. מיותר לציין שלא טרחתי לנסות לעודד אותו לגמור עד הסוף...

יום אחד, באופן יוצא דופן, הוא נעמד ליד המקרר ודרש בתוקף: 'קרמבו'! בקופסה עוד נשאר קרמבו אחד או שניים (הזהרתי את בעלי שלא יקנה עוד...) והרשיתי לו לקחת. הוא פתח את המקרר, לקח קרמבו, ואני במקביל הוצאתי תפוח פינק ליידי מהמם (מסקנתי בהריון הזה: כל הממתקים אינם אלא תחליפים בלתי מספקים לתפוחי פינק ליידי) והתחלתי לקלף.

הפשוש אחז בקרמבו ביד אחת ופשט אלי את היד השנייה. "רוצה תפוח!"

"לא עכשיו, אתה אוכל קרמבו"

"רוצה תפוח!"

"תפוח או קרמבו?" ביררתי. (הוא אפילו עוד לא ליקק את הקרמבו המיוחל!)

"תפוח!" פסק, והושיט לי את הקרמבו. הוא קיבל שני פלחי תפוח והלך לדרכו שמח וטוב לב, ולא חזר בשום שלב לבקש את הקרמבו. מי אמר שילדים לא יודעים מה טוב באמת???

[דנדי*]

מתוק!
אצלי הילדים פשוט לא אהבו קרמבו בגיל הזה עד גיל 4 בערך, הם תמיד היו שמחים לקבל וזורקים אחרי ביס אחד.
לצערי היום אחרי שהם מקבלים אותו בסוף כל חגיגה אפשרית בעונת החורף, הם כבר למדו לאהוב אותו, והם מסיימים אותו בלי לזרוק.
אולי כמו קולה, טלוויזיה, בירה, סיגריה וכו' - בהתחלה זה לא טעים/כיף, אבל מתרגלים ומתמכרים?