במביק בלוג

[שירין*]

איזה יופי של מסיבת שרימפס!
ולגבי הלחם - נראה לי ששמרים יהיו האופציה הקלה יותר על איזו כמות שמרים היית מהמרת במתכון שלך? (בינתיים, כמובן, לא אפיתי שום דבר. הכל בתיאוריה...)

[מיצי_החתולה*]

איזה יופי של מסיבת שרימפס!

[במבי_ק*]

אתמול היה לי יום מזעזע. מזעזע. אני מנסה לצאת מזה. רוצה כבר הרבה זמן לכתוב - לכבוד קרוטונית בלי ניקים מבאופן, בכלל בכלל, להיפך, חברים ממש לא באופנים - סיפור שהיה לפני שנתיים. זה פשוט סיפור טוב מדי ואני רוצה לתעד אותו...

רקע - לדחליל יש חברים. החברים הפכו להיות גם חברים שלי. יצא פורמט של זוגות של חברים שנפגשים לפעמים לבד (זוג עם זוג) או לארוחות משותפות של כולם. בין החברים האלה (בעיקר הבנים) קיימת מסורת של "עבודות". מה זה? זה התחיל כשאחד שם מלח בקפה לדחליל, והדחליל נקם בו בעבודה מתכוננת שנמשכה על-פני שנה וחצי, על פני יבשות שונות ובשיתוף עם חברים נוספים. משהו מתוכנן, עם שלבים והתפתחות. עם הדחליל לא מתעסקים!

לפני 6 שנים זוג חברים שלנו נסעו לכמה שנים ללונדון. לעשות דוקטורט (יש לנו חברים דוקטורים!). אלה חברים שגרו בשכנו אלינו בגבעתיים, לפני שהיו לנו ילדים. כל יום חמישי היינו נפגשים לראות טווין-פיקס ביחד (שידור חוזר בערך לפני 7 שנים) ואוכלים ארוחות גורמה משותפות. הם גם בשלנים מדהימים ותמיד היה הכי כיף. היינו כמו משפחה קטנה עם מסורת קטנה בעירה קטנה ומשעממת. טסו ללודנון, היינו עצובים. באותה תקופה אי אפשר היה להשיג בארץ תה רויבוס, ככה שהחברים מלונדון (היו עוד כמה מאותה חבורה) התבקשו על-ידי הדחליל לשלוח לנו רויבוס. הם רקחו משימה ועם חבר נוסף (זה מהמלח בקפה) ארזו תה ויסוצקי בתוך האריזה של הרויבוס. עבודה חמודה ומצחיקה. הדחליל רשם והתחיל לרקוח את הנקמה.

לעבודות של הדחליל יש כלל. הן חייבות להיות מצחיקות ולא באמת פוגעות. (יש עוד אחת באמצע שעליה פסחתי, אולי אסםר בפעם אחרת) ובכן - הדוקטורים באו לביקור מלונדון. וכל החבורה התכנסה אצלינו במושב לארוחה. לפני שנתיים - אנחנח כבר עם שני ילדים והם עם תינוק בערך בן שנה...

כידוע לכולם - אצלנו יש אוכל טעים, מושקע. הדחליל בשלן מדהים שיכול לעבוד על ארוחה כמה שעות ,עם צירים ומרכיבים וערבובים ויצירתיות. הוא באמת מוכשר. ואני טובה באלתורים מהירים - אפיה, מנות ירקות יצירתיות. בקיצור - החבורה כולה התכנסה לארוחת צהריים משובחת אצלנו... .

המשך יבוא...

[במבי_ק*]

היינו שלושה זוגות מהארץ והחברים מלונדון. התוכנית היתה כזאת -

הדחליל הכין ארוחה נוראית ומגעילה מחומרי גלם מבזים ותעשייתיים, בעיצוב אייטיז נוראי. קפולסקי נראה ליד זה שיא המטבח הצרפתי. כל החברים היו בסוד העניינים. הכנו ארוחה מדהימה עם מלא מנות שאופסנה אצל אמא שלי במקרר ובמטבח. והשארנו את המבטח שלנו מבולגן ועני במצרכים. כשהחברים הגיעו הדחליל אמר לו, לדוקטור שתמיד מרחרח סביב הסירים והתנור - אתם הולכים היום לטעום את הליין החדש שלנו. זה משהו שפיתחתי מאז שיש לנו ילדים, אתה יודע, אין זמן לבשל בישולים ארוכים. זה מנה הונגרית שלמדתי (שולף לו מתכון שהכין מבעוד מועד, משהו שכתוב על נייר עם שם הונגרי שהוא המציא). החבר הדוקטור נראה מתעניין וחשדן. הדחליל מוציא מהתנור מנה של תפוחי אדמה שלמים מסודרים על צלחת ענקית בעיגול, כשביניהם נקניקיות תעשייתיות שמנמנות, ומעל רוטה לבן שמנוני. זה נראה כמו פרח כזה. דוחה. נוראי. הדחליל ממשיך במונולוג (כל הבנות בשלב הזה בחוץ מחזיקות את הבטן, כי איימו עלינו שלא נהרוס וידענו שלא נוכל להחזיק את זה) - כן, אני אומר, כשיש ילדים צריך לדעת איך לוותר ולהתפשר! אני עכשיו חזק במתכונים כאלה, ושולף צלחת עגולה ענקית עם כרוב לבן וכרוב סגול מסודרים בצורה של יין ויאנג (הברקה שלי!). הדוקטור כמעט מתעלף אבל ממשיך להפגין עניין ולהסכים עם הדחליל שחייבים להתפשר כשיש ילדים וגם הוא כבר לא מבשל כמו פעם... אנחנו מתיישבים ליד השולחן. מתאפקים בקושי. הדחליל מגיש את המנות ושוב משבח את המתכון ההונגרי ש"אתם חייבים לטעום!" הדוקטור שולף חומוס שקנה בדרך באבו-גוש, ואומר בנימוס - אממ, תודה. נראה לי שאני אתחיל עם החומוס.

!!!

בשלב הזה כולנו כבר משתינים מצחוק. עוצרים את הארוחה הולכים לבית של אמא שלי, מביאים את כל האוכל שמחכה שם.

מה שהיה הכי מצחיק זה שהם ממש קיבלו את הטיעונים שלו וחשבו שהוא קצת איבד את זה, אבל לגמרי לא עלה בדעתם שמשהו לא בסדר. הם אמרו - טוב, אז הבאנו גם חומוס כי ידענו באמת שעם ילדים אין הרבה זמן לבשל. הכל היה נראה להם הגיוני, חוץ מהעיצוב הכל---כך הזוי.

[אלטר_אגו*]

זה סיפור מצחיק, אבל הוא לא מסית את תשומת ליבי מזה שהיה לך יום מזעזע... אני מקוה שזה משהו שאפשר לתחום אותו באתמול ולהמשיך הלאה ליום חדש ולא מזעזע.

[במבי_ק*]

נכון.. אני כותבת כי זה עוזר לי להרגיש טוב יותר, כי דברים נחמדים גורמים לי להרגיש טוב יותר. אתמול - היה לי קשה, המצב הפיזי שלי קקה, חשבתי שהוא ישתפר עם הזמן (רצפת אגן) ועושה רושם שרוב הזמן זה פשוט לא טוב (ככה כבר שלושה שבועות רוב הזמן). זה ייאש אותי, הייאוש הוציא אותי מהמצב השפוי שבו אני נמצאת רוב הזמן, ובערב צרחתי לחלל האוויר - אני לא יכולה יותר ככה! רק חבל שבתוך אותו חלל אוויר היתה תינוקת אחת שלא הגיע לה אמא משוגעת ובחלל הסמוך היו עוד שני ילדים שנבהלו. ואז לקחתי אותה לטיול על הגב במנשא, ולא שמתי לב כשנרדמה (בדקתי כמה פעמים והיתה ערה ולא שמתי לב כשנרדמה) ואז הראש שלה הוטל אחורה בלי תמיכה (כי חיכיתי לקשור כשהיא תרדם) והלכתי במרץ - גם כי היה קר וגם כי הייתי עצבנית, ונורא נורא פחדתי שגרמתי לה נזק פיזי. בכיתי המון. אה, שכחתי שבצהריים גם רבתי עם הדחליל. בקיצור - יום ממש ממש נוראי. אז החלטתי לנסות לכתוב קצת על דברים נחמדים.

[אלטר_אגו*]

אויש. אני לא יודעת מה להגיד. חוץ מזה שנוה שמע צרחות הרבה יותר גרועות כשהיה תינוק זעיר (תקופת הגירושין) וכמו שאומרים: "הילד יצא בסדר גמור!!". אז נכון, זה לא כל כך כיף לשמוע את אמא צורחת אבל... טוב, כתבתי שאני לא יודעת מה להגיד. שיהיה יום יותר טוב.

[טרה_רוסה*]

לא נורא...

[שמש_בחורף*]

אוי.
ובקשר לרצפת האגן - מה, זה לא בכיוון שיפור? אולי תשתפי בדף הזה שפתחת, כי יש ממנו הרגשה שזה משהו כזה שבטוח מסתדר אם מטפלים?

[לוטם_מרווני*]

ואז הראש שלה הוטל אחורה בלי תמיכה (כי חיכיתי לקשור כשהיא תרדם) והלכתי במרץ - גם כי היה קר וגם כי הייתי עצבנית, ונורא נורא פחדתי שגרמתי לה נזק פיזי.
הצעיר היה הרבה בראש מוטל אחורה בלי תמיכה. לא נגרם לו שום נזק. מלבד כל האנשים שהעירו אותו בשביל להחזיר לו את הראש למעלה. לעניות דעתי אין עם זה שום בעיה.
לגבי רצפת האגן- אוף...
ואהבתי את הסיפור על הין-ינג. שיחקתם אותה:-]

[במבי_ק*]

אולי תשתפי בדף הזה שפתחת, כי יש ממנו הרגשה שזה משהו כזה שבטוח מסתדר אם מטפלים?

כן, אני רוצה לעשות את זה. מצד שני - כן יש שיפור לעומת ההתחלה, אבל זה במצב לא טוב יחסית למה שאני מוכנה לחיות איתו. היום למשל הרבה יותר טוב מאתמול. למה? לא יודעת. אולי כי בכיתי המון? אני לא רוצה שיהיה שם מסר מייאש. רוצה מסר מחזק. יש לי גם טנות לעצמי - את התרגילים של חיזוק שרירי בטן עמוקים אני לא עושה, כך שאני לא יכולה ממש לומר מה המצב היה אילו... הדף ההוא בא בעיקר להעיר נשים רדומות שלא מודעות לנושא. ברוב הפעמים זה כן עוזר ובעיקר מונע. זה מה שחשוב לי.

תודה לוטם וטרה..

[במבי_ק*]

טנות

טענות.

אני חושבת שאני הכי-טובה-בבאופן בהשמטת והחלפת אותיות. ולא עוזר אם אני קוראת את זה שוב לפני שאני שולחת, אני כל הזמן מפספסת את כל הפספוסים האלה...

[אלטר_אגו*]

אני חושבת שאני הכי-טובה-בבאופן בהשמטת והחלפת אותיות
מה, כולם עושים את זה.

[במבי_ק*]

אבל לא כמוני! אין פוסט אחד שלי ש - (אם לא הייתי אני) - לא הייתי מתעצבנת על הבמביק הזאת שלא עושה הגהה על מה שהיא כותבת.

(ושכחתי לומר גם לך תודה, קראתי מה שכתבת והגבתי רק אח"כ בריפרוש הבא) אז תודה מאוד שאכפת לך!

היום אני שפויה לגמרי. בעצם, רוב הזמן אני ככה. כל-כך משונה איך כמה שעות יכולות להוציא אותי מהפוקוס בכזאת עוצמה. איתמר צייר את אמא עצובה והסביר שזה כי אין לה חלב ולדניאלה קשה להירדם. אמרתי לו - אבל היום אני שמחה, אולי תצייר אותי גם שמחה? לא. היו עוד 10 פרצופים מסביבי שמחים, אותי עצובה ואת דניאלה בוכה. ככה הרסתי את המוניטין שלי .

היום הם היו מאוד מאוד חמודים. אני לבד איתם בימי שני עד הערב, כי הדחליל מלמד בירושלים. ניסיתי לסחוף אותם לסידור משותף של הבית, אבל לא ממש התחשק להם. אבל הם שיחקו ביחד וצחקו המון. אח"כ הסתבר שהיא מרחה עליו קקי! נורא כעסתי, שאלתי אותה - למה? ומה עבר לך בראש? והסברתי לה שזה נורא מעליב. ראיתי שהיא מתכנסת וקצת נבהלת. הבנתי שהיא לא התכוונה בכלל לפגוע בו. היא אמרה לי בשקט - חשבתי שזה מצחיק. אז הסברתי לה שזה לא מצחיק, וחיבקתי אותה ואמרתי לה שאני יודעת שהיא לא התכוונה לפגוע בו. שטפתי את שניהם, ואז אבא הגיע ויצאנו ביחד לראות את התופעה האסטרונמית היפהפיה.

[אילה_א*]

אוי מקווה שתרגישי מעולה ובנתיים כואבת לי הבטן מלדמיין את הכרוב יין ויאן ולצחוק
(בטוח מכינה את המנה הזאת לפעם הבאה שאני מוזמנת לאן שהוא )

[ריש_גלית*]

.
את משהו מיוחד.

[במבי_ק*]

פפפ.. כמה יש לי לכתוב, וכמה אין לי זמן רצוף שלא נקטע, ואנ לא אוהבת לכתוב בגניבה, כשכל רגע משהו קוטע אותי. ועכשיו מאוחר מדי. אולי מחר?

[לוטם_מרווני*]

כן! בבקשה תכתבי@}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לכבוד קרוטונית בלי ניקים מבאופן


איזה סיפור הזוי. מי אכל את הנקניקיות בסוף? או שיש לכם כלב...?

ואז הראש שלה הוטל אחורה בלי תמיכה (כי חיכיתי לקשור כשהיא תרדם) והלכתי במרץ - גם כי היה קר וגם כי הייתי עצבנית, ונורא נורא פחדתי שגרמתי לה נזק פיזי.
נו, ואני התעוררתי איזה לילה כשהתינוק היה בן שבוע בערך והייתי בטוחה שיש לו חום, ושזה בגלל שנענעתי אותו הרבה כשבכה ובטח ממש טלטלתי אותו ועכשיו יש לו קריסת איברים פנימית. או משהו. אחרי רבע שעה של הרהורים הזויים כאלה כשהשמיכה לא עליו, ירד לו ה"חום" (סתם היה לו חם מדי עם כל השכבות).

[במבי_ק*]

איזה סיפור הזוי. מי אכל את הנקניקיות בסוף? או שיש לכם כלב...?

הכלב של השכנים...

ועכשיו יש לו קריסת איברים פנימית.



great mom's think alike...

[במבי_ק*]

מאיפה מתחילים בכלל?

דניאלה עוד שבועיים בת חצי שנה. למי ששכח - אז אני אומרת באחריות שתינוקות זה קסם. זה לא משהו שאפשר להאמין בכלל. נשבעת ששכחתי שזה כזה דבר מדהים. וזאת שלנו - אלופת התינוקות (כמו שהאחים שלה אומרים). ואם לדבר עליהם - אז הם כל----כך חמודים ואוהבים אותה. אמפתיים אליה בצורה מעוררת השתאות. לפני יומיים התחלנו לתת לה מקל מלפפון לנשנש כשאנחנו אוכלים. היא מה-זה בעניין. היא מקיימת יחסים עם הדבר הזה, ואני יודעת שזה נשמע גס, אבל אני מתכוונת דווקא במובן הכי פשוט - כל דבר זה גילוי רב-חושי. היא כלכך מתוקה ומצחיקה. הילדים צוחקים איתה המון. כשהיא מתעוררת - הרבה פעמים הם כבר לידה, מחכים לצוד את החיוך הראשון. באוטו כשהיא בוכה (היינו באשליות שהיא תינוקת אוטו, אבל הסתבר שהיא כמו האחים שלה - לא ממש בעניין של נסיעות) אז אילי הרבה פעמים מרדימה אותה ("אני שמה עליה יד בבטן, ועושה ככה וככה עם האצבעות, והיא שמה עלי את היד, ואני אומרת לה צי---צי... צי---צי...צי-צי... ואז היא נרדמת"). אבל לפעמים היא בוכה. עוצרים להיניק. והיא ממשיכה. הילדים כל-כך אמפתיים אליה שמתחננים שנעצור שוב. מסבירים להם שאין מה - היא שבעה, היא עייפה, עדיף לתת לה להירדם. הם פשוט לא יכולים לשאת שהיא סובלת. בסוף, היא נרדמת. יחסית אליהם כשהיו תינוקות - יותר מהר. נסעתי איתם לבד כבר לחברה באמירים. ולפר יהושוע. ולבנימינה. כל דבר עדיף לי מתל אביב. הבנתי שאצלי יש דברים שיש לי עליהם קבעון - כלכלה, לאפות עוגת שמרים וחניה בתל-אביב - זה לא בשבילי. לגבי העוגת שמרים, יש מצב שישתנה. השאר - כנראה שלא.

כמה דברים שאני זוכרת ורוצה לרשום..

שיחה ביני לבין אילי -

אילי: אמא, אני רוצה שתמיד יהיו לנו תינוקות.. תעשי תאומים!
אני: לא נראה לי
אילי: זה קשה להיניק תאומים, אבל אל תדאגי. יש לי רעיון מצוין! תשאבי חלב ואבא יתן לבן ואת תניקי את הבת. אני רוצה בן ובת.
אני: אההממ.. לא נראה לי
אילי: אמא.. בבקשה!
אני: כשתהיי גדולה תעשי כמה תינוקות שאת רוצה...

---

לפני שבועיים ניקיתי את הבית. הילדים היו אצל אמא שלי. הגיעו הביתה, אמרתי: שטפתי את הבית. אם תרצו לעזור אתם יכולים לסדר את החדר שלכם. לא התחשק להם והלכו לשכנים לחגוג את חג המולד. אילי חזרה ראשונה. אמרה לי - אמא, אל תכנסי לחדר שלנו! אוקיי. באה ואמרה לי - אמא, עשיתי מה-זה בלגן.. את חייבת לראות, בטח תכעסי.. אני כבר מכירה את המשחק, אז שיתפתי פעולה ואמרתי משהו כמו - אוי, לא, בדיוק שטפתי את הבית. נכנסתי לחדר שלהם - מסודר. המיטות מסודרות. כל הבגדים בארון. המשחקים במקום.

אומרת לי - אמא, עכשיו אל תכנסי לחדר שלכם. סדרה לנו את המיטה ואת הבגדים. אמרתי - וואו! תודה חמודה. והיא שואלת - מה עוד יש לעשות, אמא? אמרתי - אולי אחר כך נקפל ביחד כביסה (היו שתי מכונות). אז היא אומרת לי - אני אקפל. אמרתי לה - אוקיי, תמייני לחמש ערימות: אמא, אבא, את, איתמר ודניאלה ואני אקפל אח"כ. מיינה, אח"כ קיפלה, לקחה שרפרף ושמה בארונות שלנו ובארונות שלהם! הילדה שלי, בת 6 וחצי, קיפלה שתי מכונות של כביסה!

אח"כ, אפיתי להם פיצה ואמרתי להם - אני הולכת להשכיב את דניאלה לישון. כשתסיימו לאכול תשחקו ותחכו שאני ארדים אותה. אכלו את הפיצות. הלכו לשחק. שמרו על שקט, מדי פעם אני שומעת אותו או אותה מזכירים אחד לשני - שש...אמא מרדימה את דניאלה. ככה איזה חצי שעה. ואז כנראה נמאס להם והם רבו על משהו. ואיתמר צעק - די!!! תחזירי לי!! או משהו כזה. זה היה בדיוק ברגע שדניאלה נרדמה. היא התעוררה. התרגזתי. דווקא בדרך כלל אני לא מתרגזת כשהם מרעישים בטעות מתוך משחק, כי לא בא לי שזאת תהיה האווירה. אבל נורא הרגיז אותי - גם כי לקח לי מלא זמן להרדים וגם כי זה היה מתוך ריב ולא מתוך משחק. יצאתי מהחדר ודפקתי להם נאום - דווקא בשקט ובלי צעקות - על זה שבבית שלנו לא רבים על חפצים! ושמעכשיו תהיה קופסא שכתוב עליה "אחר-כך מוצאים פתרון" וכל חפץ שהם יריבו עליו יעבור אוטומטית לקופסא עד שיחליטו שהם יכולים למצוא פיתרון. אפילו עוד לא הספקתי לחשוב אם זה רעיון טוב או לא, ופתאום הבנתי - החמודים האלה, סידרו לי את הבית (אחרי כל הסידור שהיא עשתה, הם ביחד פינו את השולחן מהפיצות, שמו את המערוך - מלא בבצק - במגירה של הכלים הנקיים, יחד עם החותכן של הפיצה שמלא ברוטב עגבניות , ניגבו את השולחן...).. איכשהו, כל האפיזודה הזאת גרמה לי לחשוב שזאת טעות לדכא מריבות בין אחים. זאת מחשבה שאני מסתובבת איתה כבר שבועיים בערך. איכשהו, לי לא נעים כשהם רבים, בטח כשזה על דברים אידיוטיים. אבל חשבתי לעצמי - הם כל-כך חמודים, הם לא רבים איתנו כמעט בכלל, הם מקבלים את דניאלה באופן מופתי, עוזרים ומטפלים... מותר להם לפרוק קצת רגשות במקום הבטוח שהוא הבית שלהם, בינם לבין עצמם. מותר להם להיות קצת מעצבנים, קצת "רגילים", קצת לא דוגמנים של אמא. רוב הזמן הריבים שלהם הם בסגנון "גורי כלבים", משהו שהם לגמרי מבינים את החוקים שלו. בקיצור, אלה המחשבות הלא אפויות שלי בנושא...

---

לפני כמה ימים הדחליל קנה לילדים רדיו-דיסק לחדר. משהו גרוע נורא. 199.99 ש"ח. אנחנו עדיין לא בטוחים שלא נמסור אותו, לא להאמין שדיסק יכול לזייף כמו פטיפון עקום (זוכרים? תקליט שמסתובב קצת באלכסון? זה כמעט משהו כזה..). אז הוא הוריד להם מלא שירים של אריק איינשטיין (והם כל הזמן שרים - "לא יודעת למה, לא יודעת איך-איך ומה... מה זה קרה לי, טוב לי או רע לי".. אז אילי שואלת אותי היום - אמא, מה זה אוראלי? ואני מסבירה על זה שתינוקות מכירים את העולם דרך הפה.. ושניהם מחילים לשיר "טוב לי או-רע-לי"...). אז במקביל הדחליל הוריד לעצמו את "אינקובטור" של הקליק. איכשהו יצא שהם שמעו. אילי נדלקה על זה חזק. וכמו סצינה מסרט, אבא ושני ילדים עמדו, רקדו ושרו "אינקובטור", עם פרצופים, ותנועות פינגוויניות. מסתמן שאילי נדבקה בג'וק של אבא שלה, ושנות ה 80 עושות לה את זה, ובגדול. אבל הכי מהכל הם אוהבים את הלהקה של אבא. והם צודקים!

---

ויש עוד...

[אלטר_אגו*]

אוי, איזה מתוקים-מתוקים-מתוקים.
כלכלה, לאפות עוגת שמרים וחניה בתל-אביב - זה לא בשבילי. לגבי העוגת שמרים, יש מצב שישתנה. השאר - כנראה שלא. חותמת על כל מילה!
כל האפיזודה הזאת גרמה לי לחשוב שזאת טעות לדכא מריבות בין אחים. גם אני חושבת ככה. לא מצליחה ליישם, אבל חושבת. לחשוב זה טוב. זה... מעורר.

[אילה_א*]

אתמול פתאום נזכרתי בכרוב יין יאנ והתחלתי לצחוק ככה לעצמי בקול רם
יאלה אם אמא שלי חונה בתל אביב גם את יכולה
ואם אני יכולה אפילו הגרוע בנהגי העולם יכול
ואני למדתי נהיגה בגיל 36
במקרה הגרוע תתקשרי ותקראי לי להחנות לך ואני יש לי שיטה אני עוצרת בחור מביטה אליו בחינניות ואומרת אתה יכול אולי לכוון אותי לתוך החניה הזאת ?
הם אשכרה נשארים שם כמה זמן שצריך עד שהאוטו חונה מעולה

[במבי_ק*]

_במקרה הגרוע תתקשרי ותקראי לי להחנות לך ואני יש לי שיטה אני עוצרת בחור מביטה אליו בחינניות ואומרת אתה יכול אולי לכוון אותי לתוך החניה הזאת ?
הם אשכרה נשארים שם כמה זמן שצריך עד שהאוטו חונה מעולה_

זה לא זה. אני שונאת לחפש חניה. אני שונאת שעמדים מאחורי חסרי סבלנות. יש לי 3 ילדים באוטו, סבירות גבוהה שאחת מהם בוכה, אין לי סבלנות לחפש חניה בעיר ששונאת את מבקריה. לי זה כבר ברור הרבה זמן - ת"א זאת עיר לגור בה, לא לבקר בה.

חותמת על כל מילה!

קטעים איתנו מלא דברים דומים...

[חוחית*]

רק עכשיו גיליתי שחזרת לכתוב.
והפסקת שוב.
תחזרי... תחזרי...
איזה כיף לקרוא אותך @}

[במבי_ק*]

שיואו, אני כזאת גרועה. זה כ-ז-ה מעולה שיש בלוג כתוב. ממש התאהבתי בנו.
כנראה ששנתיים וחצי לא כתבתי כאן.

וכמה קרה מאז!!!

(אבל מי זוכר?)

לפחות אפשר לומר שברגע זה יש לחם שאור (שיפון) בתנור, ותודה לנעה שהחזירה אותי לבלוג הזה בעקבות המתכון שלי מפעם.

מצחיק, כי הרבה דברים קרו והשתנו. אבל כשאני קוראת את הכל מחדש, יש משהו טבעי בלהמשיך היום:

• אלבום הבכורה של ההרכב של הדחליל עומד לצאת, ושוב הם לקראת הופעות שבקושי קרו מאז שהפסקתי לכתוב כאן.

• ניים דרופינג באופני (זה כל כך 2009!!): ילדה אחת של אל דנטה ו איבי כ ישנה כאן, תמורת ילד אחד שלנו שם.

• הלחם שלי נאפה בתנור עכשיו, במתודה שהמצאתי פעם. מקווה שיצא מדהים.

• התינוקת של פעם היא פעוטה בת שלוש, עם שיער צהוב ופנים איסלנדיות.

איפה היינו ומה עשינו - זה היה המוטו של הבלוג. מקווה להמשיך עם זה.

[ביל_בי*]

לקום בבוקר. . לרדת למטה בשקט בשקט במטרה לגנוב קצת זמן איכות עם המחשב לקרוא עיתון ולראות מה קרה בעולם בזמן שישנתי.
להכין תה עם מרווה ודבש. להתמקמם על הספה עם התה והשמיכה.
לפתוח את הניו-יורק טיימס ולראות את הפרצוף של קאדפי מרוח מיריה של כדור בפרצוף.
העולם בסערה. ממשלות נופלות. עריצים מתים. אסירים משוחררים. מחליטה שהעולם הוא יותר מדי גראפי בשבילי הבוקר.
מתחילה להתלבט ביני לבין עצמי אם לפתוח או לא את באופן (מזהה סימנים של התמכרות). 
להחליט שכן ואז על הדרך למצוא את הבלוג שלך- שקופץ לי כמו קרן אור מהמסך.
לקרוא. להתגעגע. איזה כיף שחזרת לכתוב! מבטיחה לעקוב אחר ההתפתחויות. אוהבת אותך!

[חוט_השני*]

בגללך!!! אני לא ישנה עכשיו (לאמכורהלאמכורהלאמכורה בכלל)
|l|

[במבי_ק*]

יש חיידק עם פיגמנט שעושה לילדים שיניים שחורות. החיידק הזה נלחם על שטחי מחיה עם העששת, ולכן רוב רופאי השיניים ממליצים לא להוריד אותו (ע"י ניקוי אצל שיננית) כל זמן שאין סיבה אסתטית.

זאת הסיבה שהילדה הקטנה שלנו - אפרוח צהוב עם תווים צפון אירופאיים - הסתובבה עד אתמול עם שיניים קדמיות שחורות לגמרי. לאחים הגדולים שלה אנחנו מנקים בערך כל חצי שנה. הילדה נראתה קצת צועניה, והינו צריכים להסביר בערך פעם בשבוע לאנשים מזועזעים קלות או סתם סקרנים - מה זה.

לפני שבועיים אמא שלי חזרה מניו זילנד, אחרי חודש וחצי. האפרוח קיבלה אותה בשמחה מהולה בהתנהגויות חשדניות. אולי זה קשור לבילד-אפ שניסינו ליצור לקראת החזרה של סבתא - סיכמנו איתה שכשסבתא חוזרת נפרדים מהמוצץ (הורוד, וגם מכל השאר). היה לי רעיון נחמד שנקשור את המוצצים לבלון עם הליום ונגיד "ביי ביי" למוצצים. כולם התלהבו מהרעיון, כולל האפרוח. מפה לשם, קצת ירדנו מזה, כי הבנו שהאפרוח לא ממש בשלה לפרידה הזאת וממילא היא רק הולכת לישון עם המוצץ. החלטנו לתת לה להוביל.

בכל מקרה - בכל שמנו לב שמול אמא שלי היא מחייכת עם יד על הפה או מסתובבת.. שאלנו אותה למה. היא ענתה את אחת מהתשובות האלה בסגנון: "כי הג'ירפה הירוקה טרפה אותי". ואז אמא שלי שאלה אותה אם זה קשור לשחור על השיניים. האפרוח אמרה: כן, צריך לנקות אותו. מייד חשדתי שמישהו הכניס לה את זה לראש. שאלתי: מי אמר לך שצריך לנקות את זה? והיא (בת שלוש וארבעה חודשים) אמרה: אני חשבתי על זה בעצמי, אמא. והוסיפה: זה מפחיד אותי אמא השחור הזה.

קבעתי לה תור לשיננית, שהיא בעצם רופאת שיניים שמתמחה בילדים, ויש לה מרפאת ילדים מפנקת (טלוויזיה מעל המיטה של הטיפול, ומחשב ואוגרים...) - ואתמול היה התור שלה לשיננית. הגדולים שמעו שאני הולכת איתה, וביקשו להצטרף. זה במרחק הליכה, וכך צעדנו ברבע לשמונה בבקר למרפאה, כשהאפרוח מובילה ("אני הקטר!!!") וכולנו אחריה מצייתים להוראות.

בכניסה למרפאה חלפנו על פני עץ שעליו תלויים מלא מוצצים ובקבוקים. הרופאת שיניים ממליצה לפעוטות להיפרד מהמוצצים האלה דופקים את הפה והשיניים, וילדים תולים של את המוצצים ונפרדים.

חזרנו הביתה עם שיניים צחורות ואפרוח מאושר. היא התקשרה לחברה שלנו להשוויץ וחיכתה שגם אמא שלי תחזור כדי להשוויץ לה. וגם אמרה שהיא רוצה ללכת לתלות את המוצצים על העץ. כשהגענו הביתה הדחליל התעורר. היה לקראת תשע. אמרתי לו: בוא ניסע למער הנטיפים? הדחליל היה קצת מסוייג, כי הוא תכנן לבשל משהו מתוחכם לארוחת ערב אצל חברים. אבל אחרי חמש דקות הוא בא ואמר: בואו ניסע למערות בית גוברין! בדק, מצא שפתוח, ארגנו סל עם עוגיות, תרמוס תה, פירות, אגוזים, קשיואים, פריכיות והרבה מצב רוח טוב. בערך. הגדולה רצתה לנסוע עם מגפי פרווה, ועשתה פרצופים בגלל שלא הסכמנו. בסוף, היא התרצתה (שעתיים אחר כך באה אלי בין המערות ואמרה לי: תודה ששכנעת אותי לנעול את הנעלי התעמלות). נסענו. הגענו. ריק. איזה כיף - אנחנו אנשים ששונאים המוניות, כולל הילדים שלנו. ביקרנו במערות המהממות ביופיין. אני גיליתי שאף פעם לא הייתי שם. הילדים התרשמו ונהנו. בין לבין שתינו תה ואכלנו עוגיות. האפרוח כירסמה חרובים שמצאנו שם על העצים.

האפרוח המשיכה לדבר על זה שהיא רוצה להיפרד מהמוצצים ושנקנה בלון עכשיו. הספקנו להגיע ממש רגע לפני שהחנות נסגרת, וקנינו שני בלונים יפים ואדומים. בבית, קשרתי שלושה מוצצים לבלונים, וגילנו שהם לא מתרוממים. גם לא עם שניים. איכשהו עשינו טריק וקשרנו אחד, ונתנו לה להאמין שגם האחרים קשורים. יצאנו החוצה, כולנו מתרגשים (גם אמא שלי הצטרפה).

עמדנו מרוגשים לקראת הרגע הדרמטי שבו הבלונים יתרוממו לשמיים, ולא שמנו לב שאנחנו בעצם עמודים מתחת לעץ האורן הענק שיש לאמא שלי בחצר.האפרוח שחררה את הבלונים, בזמן שהדחליל צועק "אוי לא!!!" וכולנו נשכבים מצחוק בזמן שהבלון נעצר אחרי שלושה מטרים בין מחטי האורן. בשביל האפרוח זה היה מספיק טוב, ומבחינתה שילחנו את המוצצים לשלום. אנחנו ידענו שעוד יהיה לזה פרק ב'...

[במבי_ק*]

פרק ב':

הדחליל הכין את הערוגות לגינת חורף. אחרי כמה שנים שהיה גדול עלינו לגדל משהו חוץ מילדים (ומלחמה בטפילים למיניהם). השנה החלטתי שאולי אנחנו כבר בשלים להתמודד עם גינת חורף. אמא שלי קנתה לעצמה שתילים וקנתה גם לנו. זאת היתה המשימה שלי (לשתול). יצאתי לגינה והתחלתי לארגן את הערוגות, להוציא עשבים שנבטו בינתיים ולארגן חיפוי מעיתונים, ושבילים עם מחטי אורן. כשהלכתי להביא מחטי אורן מהחצר של אמא שלי - גיליתי את שני הבלונים והמוצץ, כרוכים באיזה עץ לימון צעיר. לקחתי את כל זה מהר ותקעתי באיזה מחסן קטן בחצר. מתישהו, הילדים הביעו רצון לעזור. שני הגדולים עזבו את זה כשהבינו שזה כרוך בבוץ ואדמה, והאפרוח דווקא התלהבה לתלוש עשבים. אבל עוד לפני שהגדולים נטשו - האפרוח אמרה: הי, הנה הבלונים והמוססים שלי!

דפקתי את הראש בקיר הוירטואלי, וחשבתי לעצמי: איזו רשלנות. אבל הגדולה אמרה - טוב, בואו נעיף אותם שוב לשמיים. והאפרוח אמרה שכן, ושהיא רוצה להיפרד מהמוצצים שלה שוב. אבל עכשיו, אפילו מוצץ אחד היה כבד מדי. הגדולה גזרה את המוצץ האחד, והאפרוח החזיקה את הבלונים מאושרת, ובאותו רגע הבנתי שמבחינתה המוצצים עדיין שם ושהפרידה היא בעצם זה שמשחררים את הבלונים לשמיים. היא שחררה את הבלונים לשמיים, והפעם הם התרוממו והתרוממו והתרוממו, ואמרנו להם שלום ושלום ושלום, והגדולה דחפה את המוצץ למכנסיים. האפרוח סיכמה את האירוע ככה: אתמול הבלונים לא כל כך הצליחו, אז קנינו בלונים חדשים ועכשיו הצלחנו להיפרד מהמוצצים. והיא היתה פשוט מאושרת.

והדחליל מכין לנו פסטה קרבונרה לארוחת ערב.

[לימונדה*]

שלום שיניים שחורות
ביי ביי מוצצים
ברוכה הבאה סבתא (ופסטה קרבונרה)
אוהבת אותך

[ריש_גלית*]

@}

[תמי_גלילי*]

איזה כיף שחזרת לכתוב! מבטיחה לעקוב אחר ההתפתחויות. אוהבת אותך!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

שלום שלום בלון אדום!
גם בלון ההליום שקשרתי לעצמי, בשבוע שעבר, לא כ״כ התרומם. מקוה שהשבוע יצליח, כך שסו״ס אוכל להעזר בקשרים שנתת לי ולקדם את נושא ביה״ס של האפרוח שלי. (איך קוראים לאפרוח שגדל? אף כינוי של בעלי הכנף לא מתאים ב-כ-ל-ל!).

אשמח לקרוא עוד התפתחוית. @}
^{מאד מפתיע שמערות בית ג׳וברין לא היו מלאות היום, המזל בהחלט האיר לכם פנים!}

[במבי_ק*]

מאד מפתיע שמערות בית ג׳וברין לא היו מלאות היום, המזל בהחלט האיר לכם פנים!

זה היה אתמול! יום שישי זה ה-יום לטייל בארץ... (טיפ)

ולכל החברות שלי כיף שאתן כאן

ותוספת ללימונדה - נסי אותי מחר אחה"צ בבית אם מתאים לך..

[במבי_ק*]

הפסטה קרבונרה היתה טעימה ומושחתת. הדחליל עקב אחרי מתכון יו-טיובי של אילטקיה עסיסית. נשארו כמה חלבונים ועכשיו הכנתי מהם איזה מתכון של עוגיות בוטנים משהו. נראה איך יצא..

האפרוח לא מפסיקה לדבר על השיניים הנקיות ועל הפרידה מה"מוססים שלי". זה הופך להיות לסופ"ש מיתולוגי, עם תפאורה של מערות...

גם בלון ההליום שקשרתי לעצמי, בשבוע שעבר, לא כ״כ התרומם. מקוה שהשבוע יצליח

ברור שיצליח

הגדולים קוראים עכשיו באנציקלופדיה שנקראת "וואו!". הבן-7-וחצי נהיה חובב אנציקלופדיות ועכשיו אחותו הצטרפה אליו. עכשיו קוראים על מדוזות. חוץ ממדוזות הארי פוטר הולך פה חזק.

[אילה_א*]

סיפוור יפה איך קוראים לחיידק?

[חוט_השני*]

וואו זה אמיתי או ברשת?

[במבי_ק*]

סיפוור יפה איך קוראים לחיידק?

לא יודעת איך קוראים לו, אבל יש אותו למלא ילדים (לפחות כאן באיזור) וגם אני נדבקתי ממנו ומנקה את השיניים כשזה מוגזם.

"ווא" זה ספר כבד. השם המלא - וואו, האינציקלופדיה הויזואלית המקיפה...

[חוט_השני*]

זה ספר אחד, לא סדרה?

[במבי_ק*]

לנו יש ספר אחד. אני לא יודעת. זה עבה וכבד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזה כיף שחזרת לכתוב!

[במבי_ק*]

היום הגמיש של האם העובדת. זה היום. (שבוע מהיום אני בחצי השני של העולם לשבוע, גמישות מסוג אחר)

לקחתי את הילדים בצהריים. את האפרוח באתי לקחת מהגן, סיפרו לי שהיא השוויצה לכל מי שנכנס עם השיניים הנקיות שלה. היא היתה מתוקה שיאים ונסענו לקחת את שני הגדולים מהשער הסגול של הבית ספר.

אני אקרא גם להם בשמות: האמצעי בן שבע וחצי יהיה "השעון הדובר", על שם הנטיה להכריז את השעה בלי שום סיבה נראית לעין. "אמא, השעה אחת עשרים ושלוש". "אמא, עוד שתיים עשרה דקות ארבע ורבע". הגדולה, בת תשע וקצת, תהיה... "השפיץ", על שם זה שהיא פשוט חדה ושנונה ומצחיקה וגדולה.

השפיץ והשעון הדובר מגיעים, והיא לחוצה שניסע לדואר כי היא מחכה למכתב מחברה מלונדון.

שלושה חודשים אחורה, סוף אוגוסט. הילדים הגדולים יוצאים בפעם השניה ל"סבתיאדה". זה אמא שלי ושלושה זוגות חברים שלה, חלקם מתמחים בקמפינג, לוקחים את עדרי הנכדים (כל מי שמעל לגיל חמש) ליומיים (לילה אחד) של קמפינג, וטיולים בלילה, והצגות, ויצירות, ואוהלים, ומדורות ופינוקים. אין כניסה להורים (איזה כיף!!!). אז שם השפיץ הכירה את החברה מלונדון, שבאה לבקר בחופש את הסבים. ועכשיו החברה מלונדון שלחה מכתב, והשפיץ עסוקה כל היום במכתב ובביקור הקרוב של החברה. היא כבר הכינה לה מתנות, וכבר החליטה לקחת אותה לבאולינג וההתרגשות רבה.

אבל אמרתי שלא עכשיו, כי הולכים לאכול קודם בבית. הביתה, אוכל, קצת טלוויזיה, אני התחמקתי לאמא שלי וכפיתי עליה קפה משותף, וגם קילבתי מחמאות על גינת החורף שהינדסתי אתמול.

ואז יצאנו לטיול לדואר. השעון הדובר נשאר בבית, כי "אני לא אוהב ללכת למקומות שאני לא אוהב לקצת זמן" או משהו כזה.

הלכתי אני ושתי הבנות. האפרוח החליטה שהיא צריכה תרופה כי קודם היא בכתה. אז קטפנו לה פרחים מגדר חי ולימדנו אותה לשתות את הצוף. היא התלהבה. והשפיץ אמרה: אמא, זה בעצם הממתקים הכי טובים! האפרוח התלהבה מהמטאפורה וכל הדרך ביקשה עוד ממתקים. מצצו פרחים כתומים, ואז מצאנו גם אדומים וגם עץ עם חרובים. סיפרתי לשפיץ על האמריקאים הדפוקים שהגדירו את הפיצה כמנת ירק בגלל הרוטב עגבניות, ולשמחתי היא הבינה למה זה דפוק. בדואר לא נמצא המכתב, אבל המפתח נתקע בחור של המנעול של התא. ניסיתי להוציא, השפיץ ניסתה גם ואפילו רחל מהדואר. אבל היה תקוע. ניתקנו את הצרור מהמפתח התקוע והודענו לדחליל שיבוא אח"כ לחלץ אותו משם. בפעם היחדה בשנתיים שאני הולכת להוציא דואר, יש תקלות. אחר כך הדחליל הגיע לשם וחזר עם הבעה של "איזה דפוקה את", כי ככה זה מפתח הזה, ואם היית מוציאה דואר היית יודעת שרק צריך לסובב ככה וככה. זה רק הוכיח לי שאני לא צריכה ללכת לדואר, כי זה לא בשבילי.

משם המשכנו לקנות ביצים. במושב יש בית אריזה לביצים, ואפשר גם לקנות ביצים אורגניות במחיר טוב יחסית. השפיץ שמרה רגע על האפרוח, התיישבו על ספסל ומצצו עוד פרחים. למרות שנקודת המכירה היתה סגורה הסכימו למכור לי ביצים, ולארוז לי אותם עם עוד תבנית ומסקינגטייפ, כדי שאני אוכל לשים בסל בצורה אנכית כי באנו ברגל. כל הביצים הגיעו הביתה בשלום, בחיי.

חזרנו הביתה. הכנתי עוגת שוקולד מיוחדת. האפרוח התגלתה כקצת רגישה לגלוטן, ואנחנו מתחזקים תפריט אלטרנטיבי לגן: ביום ראשון אני אופה לה לחמניות שיפון-שאור במקום הלחמניות שהילדים אופים, והדחליל מכין לה דוחן במקום קוסקוס. יום שני האוכל בגן מתאים לה. שלישי הדחליל מכין פסטה תירס במקום הפסטה הרגילה. בחמישי היא מכינה פיתה מקמח שיפון על הסג'. כל השבוע היא אוכלת לחם שיפון על בסיס מחמצת שאני אופה לה ונמצא קפוא במקרר בגן, ויש גם תמיד פרוסות של עוגת שוקולד כדי שאם תהיה יומולדת היא תקבל את העוגה שלה. ביום שישי אני אופה לה מאפין שיפון-שמנת חמוצה. הגן משתף פעולה מקסים. מקפידים לוא עושים מזה עניין מולה, והיא לגמרי קולית עם זה ואוהבת את ה"לחם שיפון שלי".

אפיתי, הכנתי צ'יפס בתנור לילדים ומלית לניירות אורז שהחלטתי להכין לי ולדחליל למחר לעבודה, כי חיסלתי את הסיבוס שלי (כרטיס אוכל עם הקצבה חודשית) בגלל שאני אוכלת רק אוכל טעים וזה יותר יקר (וגם קפה טוב).

האפרוח והשפיץ שיחקו ביחד, השעון הדובר חזר מהשכנה. האפרוח הלכה לישון מוקדם, הגדולים עוד התקלחו (חצי ביחד וחצי לחוד, או משהו כזה) ועשו קצת רעש דווקא די חמוד. אנחנו אכלנו ארוחת ערב חמודה (מרק מיסו, סלט ירקות, וקרפים מקמח קינואה שהכנתי כטסט, מגולגלים עם איקרא ושפרוטים כבושים), שתינו ייין ותמכנו פסיבית-אך-אקטיבית בלשלח אותם לישון סוףסוף. זה קרה, ואז התחלתי לגלגל.

עכשיו יש 16 ניירות אורז מגולגלים עם מלית של קייל-גזר-כרישה-גי'נג'ר-בוטנים-טופו-סויה-שמןשומשום... 8 לכל אחד מאיתנו למחר.

[במבי_ק*]

אגב, קראתי את החצי הראשון של הבלוג, ו חה-חה-חה. נשמע שהכל כל כך אחלה-בחלה. בגדול - היה לנו די קשה השנים הראשונות כהורים לשלושה. אני חושבת שזה סוג של טירוף תרבותי לעשות כל כך הרבה ילדים (ויש כאלה שעוד ממשיכים אח"כ)!!! אבל מגיל שנתיים של האפרוח נהיה לנו בגדול יותר קל.

אבל כנראה שאני אופטימיסטית משובעת, ושיש הרבה רגעים שצובעים את היומיום שלנו בכיף ובריגושים טובים ומצחיקים, גם כשקשה או שחווים את זה קשה.

[חוט_השני*]

עוד שתיים עשרה דקות ארבע ורבע
:-d מעולה:-d

[מיכל_בז*]

איזה בלוג מלבב! ומעורר תאבון.

[נועה_ברוך*]

בלוג מלבב! ומעורר תאבון.
לגמרי.
את כותבת מקסים ותיאורי משפחתך מלאי אהבה, כנות והומור

[בשמת_א*]

קראתי קראתי, ופתאום אוי, נגמר לי באמצע!
מצפה לעוד.
(צריך לקבוע עם האמצעי המתוק. אם כי לדאבוני כנראה לא רצוי כאן, בגלל עודף משיכה לאביזרים אלקטרוניים S-: ).

[במבי_ק*]

צריך לקבוע עם האמצעי המתוק. אם כי לדאבוני כנראה לא רצוי כאן, בגלל עודף משיכה לאביזרים אלקטרוניים

לי אין בעיה עם עודף מכשירים אלקטרוניים. בסוף (או באמצע או בהתחלה) תמיד יש גם חלק אנלוגי והרבה פטפוטים . אבל כמובן ששלך מוזמן לכאן תמיד.

---

המשך יבוא...

[במבי_ק*]

אני בברזיל. לפני שבוע עבודה.

לשעון הדובר קניתי חץ וקשת של אידנאינים (אמיתיים! קניתי מאינדיאנית אורגינל). צריך לעטוף, כי יותר חשוב מהמתנה זה שהיא תהיה עטופה. לאפרוח ולשפיץ סיכות וקשתות יפות מאוד, עם פרחים. כל הדברים עבודת יד בשוק מיוחד בעיירה שמתמחה בעבודות יד. השפיץ אמרה לי: "אמא, את לא צריכה להביא לנו מתנות. סבתא הביאה לנו מספיק". זה היה כמו לקטוף עגבניה מתוקה שהשקית וטיפחת... אבל לא יעזור, כי אני החלטתי שבכל נסיעה אני מביאה משהו, גם אם קטן, לשלושתם. אבל הקו שלי הוא - לא יקר, לא חוזר על עצמו ושימושי. לי ולדחליל קניתי חמישה סוגי בקבוקנים של פלפלים חריפים מברזיל (בסטייל של טבסקו). ועוד ממרח חריף של פלפלים. חוץ צזנ טעמתי במסעדה לחמיות מקמח צהוב נטול גלוטן מבוסס על איזה צמח, אני רוצה לקנות ולהביא לארץ לאפות לאפרוח משהו קצת שונה. לפמח שנסעתי אפיתי - לחמניות שאור-שיפון, לחם כנ"ל, מאפין שיפון-שמנת, עוגיות קוואקר.. שכל תחום המאפים לאפרוח לשבוע הזה יהיה מכוסה.

האפרוח הפעם דווקא מביעה קושי לגבי הנסיעה שלי. בפעמים הקודמות לא ממש הזיז לה. יש לה אבא שהוא מטפל שווה מלידה ושני אחים שאין כמוהם בעולם, וסבתא בחצר המשותפת של הבית. אבל דווקא ככה כשהיא קצת גדלה, קיבלתי דיווח שהיא לא כל כל מצליחה להבין למה אני לא יכולה לחזור עכשיו, ושהיא אמרה לדחליל בלילה שאם אמא מגיעה שיגיד לה שהיא ישנה. חמודה מאוד. אני לא דואגת. יש לנו תשתית מבוססת ובריאה וכל אחד מאיתנו יכול בכיף לחתוך לכמה ימים.

השעון הדובר כנראה עבר שדרוג גירסה ולפני כמה ימים אמר: אם הייתי אצל יותם הייתי חוזר עוד שלוש דקות.

התוכנית כשאני חוזרת: לקנות מונופול. אני מתה על המשחק הזה וחייבת שיהיה משחק קופסא שאני באמת נהנית לשחק עם הילדים.

[ריש_גלית*]

השעון הדובר כנראה עבר שדרוג גירסה ולפני כמה ימים אמר: אם הייתי אצל יותם הייתי חוזר עוד שלוש דקות.
D-:

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אה. את ממש עכשיו בברזיל.
נשמע מקסים.
גמני בלי האפרוח (שעם אבא עכשיו).
בלילה הראשון (יום ה׳), היא הביעה לראשונה, געגועים לאמא.
היום דיברנו שוב.
עבר לה לגמרי...

המתנות נשמעות שוות בעליל.
מקוה שישמחו, המדהימים שלך.

[לימונדה*]

אתמול כשכתבת אצלי זה בילבל אותי כי כל הזמן זכרתי שבשבת את נוסעת לברזיל. זה דיגדג לי לשאול אבל אז החלטתי ביני לבין עצמי שזה שבת הבאה.
ברזיל- איזה כיף! קיץ שם?
ושהיא אמרה לדחליל בלילה שאם אמא מגיעה שיגיד לה שהיא ישנה איזה חמודה (-:

[חוט_השני*]

אוכל זה הכי שימושי!

[במבי_ק*]

הדחליל נסע להופיע בירושלים.זה לא ביג דיל לאף אחד מאיתנו להעביר יום או כמה ימים לבד עם הילדים. אבל כשזה ביום שישי, יש משהו כזה באוויר של לבד. כי יום שישי זה יום כזה של משפחה וביחד, ומה - אני אכין מקושקשת לארוחת ערב של יום שישי?! (לא).

אבל היום הזה היה נחמד מאוד. הדלליל קם בבקר עם הרבה אנרגיות (מסתבר). נתן לי לישון עד מאוחר והכין כדורי בשר ודוחן לארוחת צהריים. כשקמתי, איכשהו זלגנו לאמא שלי, קצת עיתון, קצת פטפוטים, ובצהריים הלכנו לאכול בבית. אחר כך הדחליל יצא מהבית ויחזור אי-שם בלילה.

ישבתי במרפסת מתענגת על השמש. השעון הדובר התיישב עלי עם ספר, "האיש הקטן", וקרא. הצצתי לו מעבר לכתף. תוך שניה נכנסתי לעלילה ורציתי גם. בינתיים עוד לא מימשתי. אבל נזכרתי איזה כיף זה לקרוא ספרים, ותהיתי אם זה הזמן המתאים לגלות שטוויטר זה הדבר הכי שווה בעולם, ואיך לא ידעתי את זה קודם. (אין לי תשובה בעניין. טוויטר זה ה-דבר, זה בטוח). (רועי שרון, אתה אמרת את זה קודם).

אחר כך השפיץ הלכה לחבר, ובהמשך גם השעון הדובר הלך לחבר. נשארנו אני והאפרוח. למעשה, עוד קודם אני והאפרוח זרענו 7 זרעים של אפונת גינה בגינת החורף שלנו, וארגנו שם קצת. וגם זרענו קצת מיזונה. אולי זה קצת מאוחר, אבל אם לא ננסה לא נדע. בינתיים הגינה מתקדמת יפה, ועוד מעט נוכל להכין סלט ירוק תוצרת בית. כשלקחתי את השעון הדובר לחבר, עברנו אני והאפרוח בתותים, וקנינו חבילה לארוחת ערב.

מתישהו האפרוח ביקשה כנפיים כדי לעוף. מצאנו בארגז תחפושות. היא לבשה, ואמרה לי: אמא, הם לא עפים! אני לא עפה! ומאוד התלוננה ובכתה. היא סיפרה לי שבגן היא עפה עד השמיים, אבל לא נעלמה בשמיים, ועכשיו היא לא מצליחה לעוף. אמרתי לה שהיא יכולה אולי ללכת לטרמפולינה ולקפוץ וזה כמעט כמו לעוף, וזה עוד יותר עצבן אותה. אמרתי לה שאנשים לא יכולים לעוף, וזה גם עצבן אותה עוד יותר, בעיקר על רקע זה שהיא היתה סגורה על זה שהיא עפה בגן. אמרתי לה "בואי נלך לסבתא ונראה אם יש לה רעיון". לא היה לה כל כך. איכשהו הצלחנו לצאת מזה, לבינתיים.

כדי לא להיקלע למקושקשת בשישי בערב הכנתי לילדים ארוחה שווה - פולי אדממה, פסטה, סלט, ותותים בשמנת. מכיוון שלא התחשק לי שום דבר מהנ"ל - הכנתי לעצמי: מצע של ירוקים ונבטי חמניה, חצילים מטוגנים בקוביות עם שבבי שקדים ושום. אלה באו על הירוקים, ומעל גבינת רוקפור ובצל סגול טרי. לקחתי מאמא שלי יין, ונהננו כולנו מארוחת ערב מפנקת וכייפית.

עכשיו השפיץ קוראת הארי פוטר, השעון הדובר ישן עם שן שנפלה מתחת לכרית, והאפרוח גם ישנה.

[לימונדה*]

עכשיו השפיץ קוראת הארי פוטר, השעון הדובר ישן עם שן שנפלה מתחת לכרית, והאפרוח גם ישנה. איזה מתוקים!
ויותר מכל הייתי מצטרפת אליך לארוחת פוסט יום שישי שלך...

[הדודה_של_החברה_מלונדון*]

אבל אמרת שאת חוזרת