ויש אחד גם על נוכחות הורים בבדיקות רפואיות שמתיחס קצת לנושא.
אבל מה עם ההורים שלנו שמתחילים לפקוד עכשיו את בתי החולים? מי שומר עליהם?
יצא לי בחודשים האחרונים לבלות הרבה בהרבה בתי חולים.
עד לא מזמן היה לנו חולה סרטן במשפחה הקרובה וזכינו להכיר מקרוב כמה בתי חולים גדולים בארץ.
אתמול ההורים שלי עברו ניתוח השתלה (אמא שלי תרמה לאבא שלי כליה). ביליתי יום שלם בבילינסון וזה היה אחד הימים הקשים בחיים שלי (ולא רק בגלל שלא ישנתי בלילה לפני).
יש לי המון בבטן אבל אני אנסה לסנן חלק מהרגשות ולהשאיר בעיקר את העובדות.
- חדר המתנה לניתוח (החדר בו המנותח מחכה להיכנס לניתוח):הגישה טובה, נותנים להיכנס עם מלווים (כמה שרוצים) שנשארים עם החולה עד שבא הסניטר. עונים על כל השאלות, שומרים על כבוד החולה.
- חדר ניתוח: אין איש קשר לברר מה המצב. ניתוח "פשוט" של 3 שעות זה לא משהו רציני, לדעתם. אי אפשר לדעת באיזה שלב הם. לא בסדר.
- חדר התאוששות: מ-ז-ע-ז-ע. אין מילים לתאר כמה נוראה הגישה שם. לי היו זכרונות מההתאוששות שלי מהניתוח הקיסרי ונשבעתי לעצמי שלא אתן למישהו יקר לי להתאושש לבד. אבל בבילינסון המנותחים הם מטרד והמלווים שלהם מיותרים. כשמואילים להכניס מלווה, בועטים אותו אחרי 3 דק' החוצה. אחותי, שליוותה את אבא שלי, שמעה אותו מתלונן על כל מיני כאבים (חלק מהם נמצאו כניתנים לשיפור בהזזת צינורית - כשעלה למחלקה) ולפני שנזרקה החוצה הספיקה לשמוע את האחות צועקת לו מקצה החדר: "מה את מקטר, לכולם פה כואב".
- מחלקת השתלות: בינתיים ההתרשמות שלי חיובית מהאחיות. עם רופא אחד ניהלנו שיחה שלמה כשהוא לא טורח להרים את עיניו מהניירות בהם קרא. לקח לנו 5 דק' ו20 שאלות כדי לקבל תשובה על שאלה פשוטה מאוד (איזה משככי כאבים ההורים שלי מקבלים כרגע). עושה רושם שהם שומרים שם בקנאות רבה (רופאים וגם אחיות) על נתוני הטיפול (איזה תרופות מקבלים ולמה). זה לא עניין של סודיות רפואית כי אם זה היה זה - לא היינו מקבלים את המידע. אבל אנחנו מקבלים אותו, רק אחרי ששאלנו 10 פעמים, התעקשנו, זכינו לתשובות כמו "מה זה משנה לך", "תרופות, נו", "משכך כאבים, נו", "אני לא יכולה להגיד לך את שם המנתח, זה חסוי".
עוד נושא שהיה לי קשה, ולפי מה שהבנתי - זה ככה בכל בתי החולים (אבל זה לא צריך להיות ככה!): - העברת חולים בין המחלקות והחדרים (למשל - בדרך לחדר הניתוח וממנו) נעשית במעליות הציבוריות. אין מעליות פנימיות, לשימוש אנשי הצוות שמיועדות לזה.
וכך אמא שלי, מטושטשת, כאובה, לבושה בבד ירוק ומסיכת חמצן בלבד, מוכנסת למעלית בה כבר יש עובד בית חולים שצועק בקולי קולות ועוד עובדת אחת עם גיגית מים שכמעט שופכת אותם עליה, ורק במקרה 3 הנערים שעמדו שם ליד בחרו במעלית השניה.
הלו!!! זאת אמא שלי! זה בן אדם! לא מגיע לה שרק מי שהיא רוצה יראה אותה כך? לא מגיע לה להגיע מהמעלית למחלקה בלי להחבט בקירות ומשקופים?
משתמשת