דף בלוג
החלטתי לכתוב פה אחרי שקראתי בדף
משפחות שאינן מבקשות אישור ממשרד החינוך את הדיון על האם יש לי או אין לי יעדים לשנה / שנתיים / עשרים... שנה הבאות.
רוצה מעקב אחרי מה שקורה אצלנו.
אין לי יעדים. גם לא חשבתי שצריכים להיות לי. ברור לי ותמיד היה לי ברור שאני רוצה אותם בבית. אבל יעדים?
היעד המוגדר ביותר שלי הוא לעבור את היום יום בשלום.
שהבנות קצת פחות יריבו מיניהן. ז"א שהגדולה קצת פחות "תתאכזר" לקטנה. שזה חדש אבל זאת תופעת הלוואי של הולדת האח.
הקטנה עדיין קטנה, שנה ועשר. אני לא דואגת.
הגדולה ארבע וחצי. ו.....וואו איזו הפתעה. אני לא דואגת.
מאז שהיא בבית היא:
התנפלה על האותיות בהסטריה ומציקה עם "איך כותבים ...." בכל יום גם כשכבר נמאס לי .
כמו שילד קטן מתחיל ללכת , נופל עשרות פעמים אבל קם וממשיך, בדבקות שלי נראה שפשוט לא קיימת במבוגר, ככה היא לומדת את האותיות, כותבת, טועה, שואלת, לא עוצרת לרגע.
היא יודעת לכתוב , היא לא יודעת לקרוא - רק את מה שהיא כתבה היא קוראת. מצחיקה.
טוב היא יודעת אבל אין לה סבלנות. היא נכשלת מראש. אז הפסקתי לשאול.
מספרים היא לומדת דרך החיוג בטלפון. וגם דרך ההתבוננות בשעון שתלוי על הקיר בחדר השינה.
נהייתה אסרטיבית כפי שמעולם לא היתה.
חברותית יותר, נינוחה יותר, כמעט לא בוכה.
משחקת עם מגוון גדול יותר של ילדים, של גילאים, שומרת על הגבולות שלה מול החברים שלה, מתעקשת להישאר היא.
תמיד הסתדרה גם עם מבוגרים, אבל עכשיו זה מוחצן יותר. מבקרת חברים מבוגרים כמעט באותה תכיפות שבה היא מבקשת לבקר חברים מבוגרים.
וגם מול מבוגרים, לא רק כאלו שקרובים ואהובים עליה, מוכיחה אסרטיביות, עומדת על שלה.
מתחברת במהירות שיא עם מי שבא לה, ובוחרת שלא להתחבר למי שלא בא לה.
אולי היו גם קודם ואני לא שמתי לב, אבל נדמה לי שמשחקי הדמיון שלה נהיו רבים יותר ועשירים יותר.
מעצמה וגם בזכות חוג שהתחלנו ללכת אליו היא עסוקה בפעילות גופנית אינטנסיבית.
עניין הארוחות נמצא בשפל המדרגה כפי שמעולם לא היה.
הארוחה היחידה שהיא אוכלת באופן מסודר היא בבוקר, קורנפלקס.
חוץ מזה כרגע היא היתה מוכנה לחיות על ממתקים בלבד. רק שאין, אז היא מנשנשת .
בצהריים כמעט לעולם לא נוגעת. ערב מעט. רזתה מאוד, אולי זה בסדר - גם גבהה.
היא יודעת להיות חברה טובה.
היא נראית כל כך מאושרת.
ואני.
הדאגה של אולי היא כל הזמן תבכה שהיא רוצה לגן פינתה את מקומה להבנה שהיא אכן רוצה ללכת לגן אבל גם לא ממש רע לה בבית.
קשה לה הרעיון שהיא היחידה בבית וכל החברים בגן. אבל היא יודעת לענות להם שהיא בחינוך ביתי.
חשבתי היום על התווית הזאת - אני ילדה בחינוך ביתי. מה זה זה????
מה זה משנה בעצם? למה אני והיא וכל אחד , צריכים להתייחס לעניין הזה כמוזר וחריג בחברה? גם אם היום זה ככה, התיוג הזה בעיני קצת מכשיל.
מצד שני יש בזה מבחינתי גם איזו גאווה, בהצהרה הזאת. לקיחת אחריות.
סה"כ, היא ילדה בת ארבע וחצי. היא עושה מה שההורים שלה מאמינים שטוב לה, בכל דרך שאנחנו מסוגלים לחשוב עליה, בכל דרך שעולה לנו מתוך היום יום.
אני לא רוצה בשבילה משהו מיוחד, אני לא רוצה ללמד אותה כלום. אני רוצה להניח לה להיות.
ואוף כמה פעמים אני שמה לב שאני בעיקר מפריעה לה.
הייתי רוצה להיות קצת יותר סבלנית לדעות שלה לפעמים, וגם לרעיונות שלה. זה קצת קשה כי מבחינתי היא מתנהגת רוב הזמן כאילו היא היחידה בבית ואין לה אחות קטנה , ואין לה אח בן חודש.
יש ימים שמזל שישנו את הסיפור / משחק של לפני השינה כי למרות שהיא מבקשת, אני לא מגיעה ל"לעשות איתה משהו" לבד. רק איתה.
הקטנה תמיד ברקע.
הנה לי יעד מוגדר: הייתי בהחלט רוצה לפנות לה זמן עשיה רק של שתינו. כשאבא בבית. להסתגר איתה בחדר או לצאת איתה החוצה, לעשות מה שהיא בוחרת ורוצה.
בגדול היעדים שלי מתרכזים כרגע בתקווה שהיא תמשיך להיות ממש כמו שהיא עכשיו. תגדל ותתפתח בדרך שלה.
היא בוכה כשאני כועסת עליה. נעלבת.
בימי הגן היא בכתה כל יום המון. מה זה אומר? למה בעצם היא בכתה? כואב לי לחשוב על כל האפשרויות. לא שהיה משהו נורא, אבל כואב לי.
לפני שבוע קיבלתי ממנה שיעור מאלף ומעלף , שיעור ב"מבנה ההילה"
בכלל לא ידעתי שהיא רואה!!!
ישבה לידי במיטה, הסתכלה קדימה, הושיטה את היד ואמרה לי: זה כל כך יפה ונעים לי לתפוס את הצבע הכחול הזה, משחקת עם היד ומוסיפה גם את היד השניה. ככה מס' דקות ישבה והסבירה לי בפשטות ובקול רגוע רגוע ובטוחה בעצמה, מה היא אוהבת לעשות עם האנרגיה שסביבה.
והיום היא אמרה לי שהיא גם שומעת.
הזמן הכי קשה הוא הרגע שלפני השינה. היא בהרבה מהימים בוכה, כיוון שאני כבר חסרת סבלנות. קשה לי להרדים אותה כשהיא הולכת לישון מאוחר כל כך.
אני כבר עייפה, אני כבר רוצה זמן לעצמי, אני כועסת כי אין לי, אני כועסת כי זה תמיד אני ולאמא אין תחליף גם לא אבא,
אני לפעמים אכולת קינאה באבא שיושב לו בחוץ עם הספר,
וכן, לפעמים תוהה אם הוא לא מקנא בי על הקירבה הזאת, שאין הרגשה נפלאה ממנה. אהבה.
הילדים שלי נרדמים רק עם מגע שלי. תמיד אני מתפלאת איך אצל אחרים הילדים ישנים לבד והולכים לישון לבד מעצמם.
חזון אחרית הימים. או שבעצם ממש לא. כיף לי איתם במיטה. רק קשה לפעמים.
עוד יעד מוגדר: לבטל את הבכי של לפני השינה. להיות יותר סבלנית בזמן הזה, לדעת שאני עשיתי את הבחירה.
זאת בקושי דקה של בכי וזה נראה לי כל כך הרבה.
ויעד מוגדר אחרון: לעבוד על הפחדים. היא פוחדת מרוחות רפאים, היא פוחדת מהחושך.
לפעמים נדמה לי שהיא לא באמת פוחדת אלא עושה הצגה כי ככה השכנה אמרה לה. לא יודעת צריך לבדוק לעומק.
מה שבטוח, היא פוחדת או פשוט לא רוצה להרדם לבד. גם לא עם שני האחים שלה לידה במיטה.
לעומת זאת היא תראה וידאו בלילה בחדר שלה לבד כשכולם ישנים. טוב נו שם היא מוגנת....זה ברור!!!!!!!
הנה לי פתרון מעולה.
מחר נקיף את חדר השינה בהגנה.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות