באופן טבעי

על ידי **דורון** » 31 יולי 2025, 15:25

יולי יקרה,
קראתי את מה שכתבת והלב פשוט נמלא בכאב עבורך. זו חוויה קשה להרגיש דחויה ומשפילה בתוך המשפחה שהייתה אמורה לתמוך בך.כמה מחשבות תמיכה:

את לא לבד: תחפשי תמיכה בקהילה (כאן בפורום, בקבוצות תמיכה לאנשים שניתקו קשר עם משפחה או אצל חברות קרובות). שיתוף התחושות מוריד מעט מהבדידות.
זכרי שזה לגיטימי להרגיש עצב וחוסר אונים. תני לעצמך מקום לבכות, לכתוב ביומן או לדבר עם מטפל/ת.
חשבי על גבולות בריאים גם כלפי עצמך: התפייסי עם הצורך לשמור על רווחה נפשית גם אם זה אומר להגביל עוד יותר את הקשר.
נסי להוסיף רגעים קטנים של אושר ביום. טיול בפארק, מוזיקה אהובה או שיחה חמה עם מישהי שמבינה.

מרגישה שאת עושה את מה שאת יכולה כדי לשמור על עצמך וזה כבר אומץ של ממש. שולחת לך חיבוק רחב ואמונה שההשתקמות כבר פועמת בך. אם תרצי תספרי מה עוזר לך למצוא קצת אור ומנוחה ברגעים הקשים האלה.

על ידי **יולי** » 31 יולי 2025, 00:05

אני אשה מבוגרת כיום אלמנה ללא ילדים נתתי את הנשמה שלי לאחי ולמשפחתו, ויתרתי על חלקי בירושת דירת ההורים, למענם, ועוד ביקשו ממני הלוואה ונתתי להם, כמובן שאת הכסף של ההלוואה אחי לא החזיר וכניראה גם לא יחזיר, ולא רק זה, אחי לא סובל אותי, גדלנו בבית שההורים לא הסתדרו, עד היום הוא מתעב את אמא שלנו זכרונה לברכה ואת הבית שגדלנו בו, ואני מזכירה לו את הילדות והבית, הוא לא מוכן לשמוע על הילדות, לא לראות תמונות של אמא שלנו, לא לדבר על המשפחה ואמא, כל הזמן אומר, אני המשכתי הלאה, הוא יורד עלי, מעליב אותי, מעביר עלי ביקורות, רוצה לקבוע לי איך לחיות, מה לקנות, היכן לגור, וכשאני מתנגדת או רוצה לבחור משהו אחר, אז אני לא בסדר, ואני חוצפנית, כי אני לא מקשיבה לו ולעצותיו, בתור מבין גדול ויודע מה טוב עבורי. עכשיו כבר שבועיים שלא בקשר, כועס עלי, גם אשתו לא בקשר, לא שאני צריכה את הקשר איתה, גם איתה יש עבר טעון מול אמי היקרה וגם מולי. מרגישה בודדה בעולם, אין לי חשק לחיות, אין בשביל מה, אין דרך לדבר איתו, הוא לא מוכן להקשיב לי ורק יורד עלי, גם בחגים שאני מתארחת אצלהם, לפעמים ההעלבות שלו אותי מגיעים לפיצוץ. לא יודעת מה לעשות, ולא מבינה מנין יש לו את החוצפה להתנהג כלפי כפי שהוא מתנהג. מיואשת לגמרי ומרגישה חסרת אונים

_אני הייתי בנתק של שנים מההורים ומשתי האחיות שלי, מכל אחד בתקופה נפרדת אך על פני שנים. היום אנחנו כביכול בקשר (בעיקר דרך הווטסאפ אני גרה בחו"ל) אבל לפחות לי ברור שמדובר ברסיסים של סופרנובה מאוד מאוד ישנה ומזמן לא פעילה. אין לי באמת רגש כלפי ההורים שלי. הם התעללו בי כל חיי ואם הייתי היום זקוקה להם או מראה איזושהי חולדה, היו אוכלים אותי בלי מלח. לשמחתי "הסתדרתי" בחיים, יש לי בעל מקסים, כלבים מהממים וחיים שלא האמנתי אי פעם שיהיו לי או שבכלל אפשריים.
מה שאני רוצה לתרום לשרשור זה שנתק בהחלט אפשרי ויכול לעשות מאוד טוב אבל מי שיכול והצליח להתנתק רגשית כמוני, אני ממליצה על קשר בכאילו. חג שמח, שנה טובה, כאלו במסרונים, בווטסאפ או בשיחת טלפון, למצוא תירוצים אם הם מעוניינים להגיע, להפגש אם חייבים תמיד בחוץ, למשל בית קפה, לא להכניס הביתה, בשום פנים לא לשתף בעניינים אישיים, לא להכנס למריבות. נניח אמא שלי בהתחלה לא הבינה שמדובר בקשר קוסמטי בלבד, אז יצא לה להגיד לי:את לא השתנית מגיל 13 ולהתחיל לנסות להניע את מה שהיה כל חיי התעללות נפשית (מלווה בפיזית כמובן, אמא שלי לא פריירית) אז הייתי אומרת לה פשוט אני חייבת ללכת. עד שהיא הבינה את הקונצפט.. ואני כבר כמה שנים טובות שומרת על הקונצפט הזה של חג שמח, שנה טובה.. ולמה? למה לא נתק מוחלט? כי אז הקשר הופך לאישיו, כאילו יש פיל בלתי נראה בחדר. כאילו הילדה שהייתי ושאני כבר מזמן לא, עדיין שם, כועסת וכואבת. מתאים לי מאוד ששני האפסים שהחליטו להביא ילדים ושהיה יותר מתאים להם לשרת בכוחות דאעש, יחשבו ש'הכל בסדר', שאין אישיו, שהכל כרגיל, שנסלח ונשכח.
מתאים לי להעביר את שארית חייהם (הם כבר בני 70) בלי משקעים מצידם. ואולי אפילו אזכה לחלוקה שווה של הירושה.. בינתיים אבא שלי החליט לשלוח לי מדי פעם סכומי כסף נאים ולאחיות שלי ברור שאם ההורים שלי יצטרכו טיפול, אני ממש לא אקח טיסה ואעזוב הכל ואגיע. זה יפול עליהן.
אני מודה שלא תמיד זה קל כי לפעמים מתעוררות בי תחושות קשות של מה שהיה 'אז' ורצון גאוותני לנתק. אבל אז אני צריכה להזכיר לעצמי שמזמן מזמן כבר בעצם ניתקתי. ולקבל ממני 'חג שמח' בווטס אפ פעם או פעמיים בשנה היה משפיל אותי יותר כאמא מאשר נתק מוחלט שמראה על כעס וכאב שעדיין קיימים. מזל שהם לא מבינים דבר וחצי דבר ברגש או הורות._

איתך בזה...כ"כ גאה בך על הדרך שעברת, מילים מאוד משמעותיות וחזקות, זו דרך לחיות - ניתוק ולא ניתוק! קוראים לזה "גריי רוק" כלומר- סלע אפור..זה מנוח פסיכולוגי בו לא משתפים, הכל רדוד ושטחי, לא נכנסים לעומקים לא מבקשים ולא נותנים...רק היי מה קורה מה נשמע? וזהו...מבחינתי זה עילוי להגי עלמקום כזה בקשרים מתעללים שנתק יגרור אחריו טירוף ובלאגן ענקי

על ידי לאורה* » 18 דצמבר 2022, 05:16

לא יודעת אם צריך להסביר... הם שאלו אותך עליה?

על ידי שואלת* » 17 דצמבר 2022, 16:33

מתייעצת איך להסביר את המצב לילדיי הקטנים.
אני בנתק מאחותי כבר כמה שנים.
יש לי חוץ ממנה אחות נוספת ואח שהם דודים אוהבים לילדיי.
ילדיי נתקלו באחותי כמה פעמים בחייהם, בעיקר כשאני לא הייתי, למשל כשהם היו אצל הסבתא וגם היא שם. גם אמרו להם כמה פעמים "הנה דודה... "

איכשהו זה מעולם לא דובר מולם. הם פגשו בה בערך פעם בשנה וסיכוי טוב שבכלל שכחו ממפגש למפגש שהיא "דודה".

איך מסבירים לילדים בגילאי גן חובה ובית ספר על העניין הזה בלי לפגוע להם בתחושת החשיבות של משפחה ואחים?

על ידי נמרית* » 06 דצמבר 2022, 07:15

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי מפתיע ומלחיץ אפילו כמה שזה רלוונטי לחיי, קפצתי לאתר רק כדי לראות מה קורה וגם לחפש מידע כי מקודם בכיתי על כך (יש מפגש מתוכנן בשבת שאני לא רוצה להגיע אליו...) והנושא הזה קפץ...כואב מאוד אבל לפחות אני מתנחמת בכך שיש עוד מישהו בעולם הזה שמבין אותי..איך זה להיות "האשמה תמיד" השעירה לעזאזל ועוד שלל כינויים נחמדים ואנושיים...

איך אפשר לחיות כשעל כל צעד או כל פעולה מעירים לך???
עם הנפרדות שתיארתי

זה תהליך...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בכלל לא מדברת איתה, היא זו שעל כל דבר מעירה, מציקה, עוקצת אותי.
כל דבר !!!
עזבי, אף אחד לא מבין את זה כי כולם חושבים שהיא נהדרת ומקסימה כי היא מתחנפת קבוע לאנשים אחרים ולחברותיה.
זה פשוט רוע לב. חוסר רגש ורוע, תחמנית ורעה, מניפולטיבית רעה . זה מה שיש לי להגיד.
ולא בא לי להבין "ממה זה נובע" ומה עובר עליה, כי על כולם עוברים דברים אבל עדיין יש יחס בסיסי וכבוד לזולת!!!! אצלה אין את זה.
איך אפשר לחיות כשעל כל צעד או כל פעולה מעירים לך???

אני מבינה. נשמע ממש קשה לחוות את זה באופן תמידי.
אני חושבת שהפיתרון עבורך הוא ללמוד ליצור נִפְרָדוּת. הכוונה שלי במילה נפרדות היא לא לריחוק ופרידה אלא להפרדה פנימית ברורה שלך בינך לבינה שמאפשרת לך לא להתערבב עם המילים של אחותך.
אני משערת שכרגע את כן מתערבבת איתן, ואולי ברובד עמוק ולא מודע אפילו מסכימה איתן, עם המילים שלה, לכן הן כל כך מפעילות אותך ומכאיבות שלך. אני מדברת רק על רובד הלא מודע. ברור לי שברובד הגלוי והמודע את לחלוטין יודעת שזה לא מגיע לך. ברובד הלא מודע ייתכן כי יושב לו פצע מהילדות המוקדמת, שמורכב מכל המסרים שלמדת בבית ומהמשקעים שצברת.

איך עושים את זה?
אני חושבת שאם את תדעי עמוק עמוק בתוכך, לא רק ברובד הרציונלי (שבו את כן יודעת) שאת לא ראויה ליחס כזה, ושאת תמיד בסדר ולא משנה מה קרה - המילים שלה פחות יטלטלו אותך. זה יאפשר לך ללמוד נִפְרָדוּת בְּרִיאָה בינך לבין אחותך ובינך לבין ההורים שלך.
לבסס כזאת תפיסה פנימית עמוקה לא קורה ברגע אבל בהחלט אפשרי ובר יישום. וזה מה שיבסס גבולות אפקטיביים ובריאים בינך לבין שאר העולם.

מה דעתך? אם את מתחברת לכיוון הזה אוכל להרחיב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני כבר לא מבקשת כלום, גם ככה תמיד זה לא הזמן/לא מתאים/אי אפשר.
אחותי פשוט שתלטנית. היא חושבת את עצמה האחראית עלי, היא המבינה ב-ה-כ-ל ולי אין בכלל שום שום אפשרות להביע דעה. כשאנחנו מתווכחות על משהו אין מצב בעולם שמה שאני אומר יהיה נכון, היא תמיד צודקת!!! ואני סתם טיפשה ולא מבינה כלום. לכל דבר שאני עושה או אומרת יש לה ביקורת, אין דבר כזה סתם לפרגן. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת!!! גם לי יש דעה! גורמת לי להרגיש כל הזמן טיפשה או דפוקה. כן! מותר לי לאהוב גם מה שאת לא אוהבת ומה שאת חושבת שממש דפוק ומכוער. אני מרגישה שהיא חוסמת אותי, שהיא לא נותנת לי להתקדם, להתבטא, ולהיות מה שאני, כי כל פעם שאני עושה משהו שהיא לא אוהבת היא תהיה חייבת להסביר לי למה אני מוזרה או טועה או למה לא הייתי בסדר בתהליך מסויים שדיברתי עליו ובסוף להשאיר אותי עם טעם דפוק.
והיא מסובבת את כולם על האצבע שלה. חושבת את עצמה הכי חכמה הכי יודעת, מתווכחת איתי על כל דבר קטן. כל דבר יש לה מה להגיד או להעיר לי.

זה נשמע שלמדת בצורה לא מודעת - מתוך המסרים בבית ומתוך דפוסי התקשורת בבית - שאת "אשמה ולא בסדר". ולכן הכאב עכשיו מול האינטראקציה שתיארת הוא כל כך גדול. כי היא כמו נגעה לך בפצע פתוח ישן.
המסקנה שאת אשמה היא כמובן שגויה, והיא גם נוצרה מן הסתם גם לא מתוך כוונה רעה שלהם אלא מתוך דפוסי התקשורת שהם עצמם למדו בילדות.
הייתי בודקת מהם המסרים הלא מודעים שנטמעו בך ומשם מתחילה ליצור שינוי פנימי על מנת שדברים כאלה לא יכאיבו לך כך, ועל מנת שהגבול שתציבי מול יחס כזה יהיה אפקטיבי.
אם הכיוון הזה נראה לך - האם את יכולה לתאר מעט את דפוסי התקשורת? איך את מבקשת/דורשת דברים? איך בדיוק הם מגיבים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מרגישה שאם אני מנסה לעמוד על שלי ולדרוש משהו או להתלונן על משהו (וזכותי לעשות זאת כמו כל אחד אחר בבית)
אז ישר גוערים בי ואומרים לי אני לא רוצה לשמוע את זה שוב או שאני לא אדבר כך שוב.
הרגשות שלי,הזמן שלי,החיים שלי-הם חסרי ערך בעינהם

היי פלונית,
אני ממש מצטערת לשמוע שזה מה שחווית. נשמע כואב ומטלטל מאוד.
ברור שאת כן חשובה ומשמעותית, גם אם את לא מרגישה את זה כרגע כתוצאה מהמפגש הסוער הזה, וכתוצאה מההיסטוריה של היחסים שלכם.

נשמע שיש דפוס של גינוי, האשמה והקטנה בתוך היחסים שלכם שמבקש שחרור וריפוי כי הוא גורם לך לסבל רב.
אם את רוצה ללכת בכיוון הזה אשמח להרחיב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אחרי (עוד) ריב רציני ממש פיצוץ ביני לבין ההורים ואחותי.
הפעם אני מותשת מהכל. הטחתי בהם את כל מה שאני חושבת עליהם שהם מזלזלים בי כל הזמן, יורדים עלי ומעירים לי על כל דבר!!!!
אבל כשהם צריכים משהו אני הכתובת שלהם.
והכי פוגע, שאף אחד מהם לא טרח לעצור ולהקשיב לי. אף אחד לא אמר סליחה. זה מה שהכי פוגע!!!!!
אני מיואשת ועצובה ואין לי אף אחד . צרחתי עליהם הכל .כל מה שהצטבר בתוכי במשך שנים והם פשוט שתקו.
זה הכי נורא בעולם.
אין לי אף אחד. יושבת פה ובוכה. הם לא רעים אבל כשכל פעם על כל דבר הכי קטן מעירים לך זה מעליב ומכאיב. למה להקטין אותי כל הזמן???
ניסיתי לנתק קשר בעבר ותמיד חזרתי. עכשיו ניסיתי שוב לחזור ניסיתי להרגע ושוב התפוצצתי על אחותי שמצידה שתקה ולגלגלה עליי
אמרה שאני לא מעניינת אותה והיא לא רוצה לדבר איתי בכלל. זה ממש פגע בי.
וההורים שתקו. לא אמרו לה אף מילה ולא העירו לה.
כמה אפשר לספוג??? גם אני בן אדם .
מרגישה שאף אחד לא רואה אותי. שאני לא חשובה לאף אחד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי חברים, מישהו כאן חווה אפליה לצד אחים? חווה את זה מאבא שלי מאז שאני נערה, כיום בת 25 והחלטתי שזהו, הספיק לי. הולכת לנתק קשר מהמשפחה ולהתחיל לחיות בשלווה. אשמח לשמוע שיתופים בנושא אפליה ברורה ומתמשכת מאבא מול אחים.. פשוט נורא

על ידי נמלול* » 13 אוקטובר 2019, 20:49

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הקלדתי בגודל "איך לנתק קשר מההורים" והגעתי לכאן. זועמת, רותחת, מתוסכלת, כמו שהייתי כל הילדות, מסיטואציה בלתי אפשרית. בת 40,וחזרתי להיות הילדה הרעה שלא יודעת להתנהג. אני מרגישה מורעלת. הם לא רעים, שום דבר לא בכוונה, רק שהם דפוקים בשכל וכל שהייה איתם מתסכלת אותי עד השמיים. אין שום קשר רגשי אמיתי. תודה לכל הכותבים- בעיקר הבנתי שצריכה לוותר על כל תקווה, אינטימיות וקרבה רגשית ביחס אליהם, ולשמר קשר קוסמטי כדי לא להחריד הרים מרבצם. רק שזה דורש עבודה נפשית שלא בטוח שאני מסוגלת לה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני נדהמת מכמה אנשים כותבים כאן על העניין הזה אתם מעוררים השראה בזה שאתם ממשיכים בחייכם בצורה הכי אופטימית למרות מכשולים משפחתיים קשים כל כך . בעלי לא בקשר עם משפחתו למעלה מחמש שנים. הוא תמיד קיבל יחס מנוכר והרגשת זרות. כמובן שזה השליך עליי וגם על ילדינו. הוריו ואחיו עשו הכל לגרום לנו להרגיש בלתי רצויים.הילדים שלנו יצאו משם פעמים רבות בוכים ועצובים עד שהחלטתי אני בהפגנתיות לנתק את הקשרים ולבעלי אמרתי שזה בחירתו אם להמשיך את הקשר איתם. אני חושבת שהורים שהופכים את אחד מילדיהם לאדם זר הם הורים חולים, מנותקים רגשית ולא אנושיים. זה נגד חוקי הטבע. ואחים שדוחפים את אחיהם החוצה אל מחוץ למשפחה הם אנשים ששום עקרון מוסרי ומשפחתי לא נמצא בתוכם. עדיף לא להיות בקשר מאשר בקשר הרסני פוגעני. ובכלל אני חושבת שמי שמנדה ופוגע בילדים קטנים בגלל איזה שהוא עניין משפחתי לא פתור מהעבר, לא שווה יריקה.

על ידי שקטה* » 10 אפריל 2019, 09:56

לדעתי זה תלוי במצב וגם תלוי בתחושה שלך. לפעמים יותר קל בשלב ראשון לנתק לגמרי לכמה חודשים או אפילו שנים. אם מי שממול חוצה הרבה קווים אדומים זה יכול לשלוח מסר מאוד ברור ואם תחזרו לקשר אחרי ניתוק כזה ייתכן שייזהר הרבה יותר לידך. ואז מהעמדה הזאת כבר יותר קל להגיע לקשר יותר רופף וענייני.
רוצה לספר מה היה במפגש?

_להיפך. אני כולי מלאת התפעלות מאנשים שהצליחו לנתק את עצמם מקשרים הרסניים. זה כל כך קשה, במיוחד בתרבות שבה משפחה צריך לקבל ולהכיל כמעט בכל צורת התנהגות.
אני קצת קצרה בזמן אז עוצרת פה בינתיים. שבת שלום._

אני בעד לגמריי, שוקלת כזה צעד כרגע מהמשפחה שלי... חושבת על זה אחרי מפגש שהיה היום והחלטתי לקפוץ לכאן כדי לרוות מידע ומחשבות

על ידי בשמת_א* » 30 דצמבר 2018, 11:50

למה לא נתק מוחלט? כי אז הקשר הופך לאישיו
כל כך מסכימה, ובעיקר עם זה.
לא לנתק בהפגנתיות, פשוט לנתק את עצמך ולשמור על מראית עין של קשר שמורידה אותך מלהיות מטרה.

פלוני (29/12), אהבתי מה שכתבת.

אני הייתי בנתק של שנים מההורים ומשתי האחיות שלי, מכל אחד בתקופה נפרדת אך על פני שנים. היום אנחנו כביכול בקשר (בעיקר דרך הווטסאפ אני גרה בחו"ל) אבל לפחות לי ברור שמדובר ברסיסים של סופרנובה מאוד מאוד ישנה ומזמן לא פעילה. אין לי באמת רגש כלפי ההורים שלי. הם התעללו בי כל חיי ואם הייתי היום זקוקה להם או מראה איזושהי חולשה, היו אוכלים אותי בלי מלח. לשמחתי "הסתדרתי" בחיים, יש לי בעל מקסים, כלבים מהממים וחיים שלא האמנתי אי פעם שיהיו לי או שבכלל אפשריים.
מה שאני רוצה לתרום לשרשור זה שנתק בהחלט אפשרי ויכול לעשות מאוד טוב אבל מי שיכול והצליח להתנתק רגשית כמוני, אני ממליצה על קשר בכאילו. חג שמח, שנה טובה, כאלו במסרונים, בווטסאפ או בשיחת טלפון, למצוא תירוצים אם הם מעוניינים להגיע, להפגש אם חייבים תמיד בחוץ, למשל בית קפה, לא להכניס הביתה, בשום פנים לא לשתף בעניינים אישיים, לא להכנס למריבות. נניח אמא שלי בהתחלה לא הבינה שמדובר בקשר קוסמטי בלבד, אז יצא לה להגיד לי:את לא השתנית מגיל 13 ולהתחיל לנסות להניע את מה שהיה כל חיי התעללות נפשית (מלווה בפיזית כמובן, אמא שלי לא פריירית) אז הייתי אומרת לה פשוט אני חייבת ללכת. עד שהיא הבינה את הקונצפט.. ואני כבר כמה שנים טובות שומרת על הקונצפט הזה של חג שמח, שנה טובה.. ולמה? למה לא נתק מוחלט? כי אז הקשר הופך לאישיו, כאילו יש פיל בלתי נראה בחדר. כאילו הילדה שהייתי ושאני כבר מזמן לא, עדיין שם, כועסת וכואבת. מתאים לי מאוד ששני האפסים שהחליטו להביא ילדים ושהיה יותר מתאים להם לשרת בכוחות דאעש, יחשבו ש'הכל בסדר', שאין אישיו, שהכל כרגיל, שנסלח ונשכח.
מתאים לי להעביר את שארית חייהם (הם כבר בני 70) בלי משקעים מצידם. ואולי אפילו אזכה לחלוקה שווה של הירושה.. בינתיים אבא שלי החליט לשלוח לי מדי פעם סכומי כסף נאים ולאחיות שלי ברור שאם ההורים שלי יצטרכו טיפול, אני ממש לא אקח טיסה ואעזוב הכל ואגיע. זה יפול עליהן.
אני מודה שלא תמיד זה קל כי לפעמים מתעוררות בי תחושות קשות של מה שהיה 'אז' ורצון גאוותני לנתק. אבל אז אני צריכה להזכיר לעצמי שמזמן מזמן כבר בעצם ניתקתי. ולקבל ממני 'חג שמח' בווטס אפ פעם או פעמיים בשנה היה משפיל אותי יותר כאמא מאשר נתק מוחלט שמראה על כעס וכאב שעדיין קיימים. מזל שהם לא מבינים דבר וחצי דבר ברגש או הורות.

הייתה לי אמא במרכאות .מכוערת .רעה .נאצית גרמנית .מושחתת. שהתעללה בנפשי קשות.ועדיף לי לכתוב מה גרמה לנפש שלי.שחושבת גם היום שהיא אמא טובה. אני בנתק מוחלט ואפילו שכחתי איך היא ניראת. מאז שאני נתקתי ממנה קשר .פשוט התחלתי לחיות ולחייך לעולם.הילדים שלי המתוקים. שרופים עלי. כי אני אמא וחברה טובה שלהם. אני לא עושה שום אפליות בינהם.אני מעניקה להם אהבה עצומה. והם מחזירים לי בכפל כיפליים. ואותה אישה רעה מכשפה שחושבת שהיא אמא. רק הולכת ומתקמטת מיום ליום. עם הגאווה הסרוחה שלה. וכך גם היא תמות עם גאווה ומלא חטאים שחטאה בי. והרסה לי את הנפש.העיניין הוא שהרשעים טוב להם בעולם הזה. ורע להם בעולם הבא. בכל זאת אני בטוחה. במיליון אחוז שכל רגע מלאכי החבלה אוספים לה עצים לאש של הגיהנום שהיא תהיה בו.ואתן נשים יקרות ואהובות . אם פגעו בכן והפכתם לקורבנות מהורים חולי נפש אז קחו מילייארד צעדים אחורה מהורים רעים וחולי נפש. כי זה עבירה חמורה לתת להם כבוד.אוהבת אותכן מאוד ומחזיקה לכן אצבעות. אמא שהיא הכי גאה ואוהבת בעולם.

על ידי שקטה* » 15 מאי 2017, 13:07

_האם יש השלכות משפטיות כלשהו .. לניתוק קשר בין הורים וילדים?
בגלל חובות שלי כאמא .. ילדיי מבקשים ממני לכתוב להם שאני מנותקת קשר איתם .. מה זה אומר בעצם?_

תתייעצי עם עורך דין / תחפשי בגוגל. בהצלחה!

שאלה חצי משפטית..
האם יש השלכות משפטיות כלשהו .. לניתוק קשר בין הורים וילדים?
בגלל חובות שלי כאמא .. ילדיי מבקשים ממני לכתוב להם שאני מנותקת קשר איתם .. מה זה אומר בעצם?
אמא אחת

על ידי אמא_ל_2* » 15 פברואר 2017, 14:01

אין ברירה . הניתוק ימשיך גם אצלנו
בעלי גדל בבית בעייתי של אמא לא מתפקדת ( רק בעבודה ) לא מטפלת לא מגדלת למעשה הוא גדל לבד . הלך לרופאים לבד . הלך לימי הורים של עצמו . ועוד ... למעשה הדבר היחיד שכן היה זה קורת גג ומתנות .
המתנות אינם היו אקט של אהבה אלא כי היא היתה ועודנה שופוהוליק כפייתי . צוברת חובות כפיתית . אבל מה ניתן לעשות שהכל מתנות ? לכולם כולל המנקה רחובות ?
ככה נתנה כספים לכל מי שביקש , וגם למי שלא ביקש . תמיד מוציאה מתנות ממה שקנתה וככה מורידה לעצמה נקיפות מצפון . ככה הם עושים השופוהוליקים . מכורים ללא חומר .
עכשו היא זקנה לבד . כולם ברחו . כל אחד עושה את עצמו מיסכן ולא רוצה להתקרב אליה , והיא כל כולה הצגות , שחקנית בבימה , אין אדם ברחוב שאינה פוגשת שלא עושה לו הצגה שהיא זקנה שכולם נטשו אותה .
והם מתקשרים לבעלי ודורשים עבורה כסף . שזה בעצם מה שמעניין אותה . ותכלס .. כל כיסוי חובות יביא לעוד חובות . זה לא שזה ייגמר כאן . לא .
ובעלי שכבר ניתק איתה בעבר כל קשר , רוצה להמשיך את הנתק כיוון שאירוע משפחתי גרם לה להתקרב לשבועיים ואז התחיל שוב צונאמי של תביעות כספים כצפוי מאוד ..תוך סחיטה נפשית וריגשית .
אנ מאוד כואבת את בעלי . את הכעס העצום שלו גם על אביו שמשתףפעולה עם הטירוף הזה שלה ורץ כל השים לכיסוי חובות בלי לעצור את הגלגל . אבל עכשו זה מגיע לפיתחו . ופה צריך לעצור .
ניתוק בא .
לי אין אמא כך שהילדה שלנו נערדת מכל סבתא אפשרית חוויה מיטבית שחבל היה להפסיד אותה , מצד שני דירדור כלכלי ורדיפת נושים אחרינו מכל עבר , ומי יודע מתי כל זה יעבור להוצאה לפועל ,בשביל זה ...לא בא בחשבון .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל כך מזדהה איתך אחד מיוחד המחשבות

על ידי אחד_מיוחד* » 16 ינואר 2017, 02:18

הי , חיפשתי בגוגייל נתק עם הורים ואחים והגעתי לכאן .
גדלתי במשפחה מתעללת עד גיל 14 , אלימות פיזית ונפשית מטורפת אז ברחתי לחיי רחוב שהיו לא פחות קשים . ומדובר במשפחה משכילה אבא רופא בכיר אמא עובדת סוציאלית .
היום אני לא בקשר איתם לחלוטין . הם מעולם לא היו לצידי כשהזדקקתי להם ברגעי מצוקה , אני נורא שונא אותם אבל כשאילו האנשים - אני כלכך מעדיף להיות רחוק .
קשה לי עם המחשבות הטורדניות עליהם , שפוחתות אמנם עם הזמן אבל הן שם כל הזמן ועם ההרגשה שאתה מתמודד עם תלאות החיים לבד , בעול הכלכלי , בטראומות הנפשיות שהם חלק נכבד מהן .
העיצה הטובה ביותר , להעשיר את החיים כשאין משפחה , תחביבים , עיסוקים , אנשים שעושים לכם ואתם להם טוב . וחשוב להפסיק עים הנחיתות , זה הפסד שלהם לא פחות משלכם , בעצם הרבה הרבה יותר , כי אני מעולם לא פגעתי מהם , בטח לא פיזית והם כן , אז לכבוד לי שאנשים כאילו לא נוכחים בחיי ולא מגיע להם שאחד אנושי כמוני יהיה בחייהם .
היה מקסים אם אנשים נטולי משפחה כמונו היו נפגשים לארוחות לבילויים ולחברות וידידות .

שבוע טוב

אני בנתק .אם אתם סובלים .תעשו צעד אמיץ לחיים טובים ונעימים יותר!!!!!! והשמש זורחת והחיים הרבה יותר בראים ושמחים!!!!!!!!!!!!

פלונית יקרה,
נראה שכבר חודשיים את מבקשת כאן שיענו לך ואין תגובה.
אני ממליצה לך בחום שתבחרי לך שם משתמש, אל תהיי אלמונית (גם עם שם את נשארת אלמונית!)
ספרי משהו על הקשר/ אי קשר שלך עם בתך, ספרי על רגשותיך, מחשבותייך, התלבטויותייך, אולי גם תשאלי שאלה ספציפית. ואני מאמינה שככה הדף יקום לתחיה.
בזכותך.
בקשה סתמית שיכתבו כאן משהו לא כ"כ מספקת התחלה של דיון.
בהצלחה!

מה קרה? מדוע אין פעילות בדף הזה . נראה שיש פה נתק. זה היה מאוד חשוב ואנשים כתבו דברים חכמים, שנתנו תמיכה והבנה לתהליכים שהקוראים נעזרו בהם. אז אנא תמשיכו לכתוב וגם לספר יש מי שחושב ועונה . תבורכו.

המשך. תודה לכל המגיבים כל תגובה מאירה זויות חדשות ומלמדת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוקר טוב לכולם, ותודה לכל אלה שהגיבו .נראה לי שיש פה אנשים שיש להם מה לתרום ,ואפשר לחזק ולעזור אחד לשני אך הפלטפורמה הזאת היא היא מסורבלת, לי על כל פנים קשה להתנהל בה . אשמח מאוד אם יש דרך ליצור קבוצת תמיכה כפי שאחת הכותבות ביקשה , איך יוצרים קשר ישיר ?בין אלה שמעוניינים.מה עושים עם משפט ״יש בדידות אין קץ אצל העריצות״ ממתינה לתגובה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא שמתי לב שאני במקום הנכון אז אני מחכה לתגובות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמא ל5 ילדים שבעקבות הגרושים ניתקו את הקשר איתי כולם בוגרים נשואים והורים לילדיםניסיתי לבקש מהם סליחה על הבושות שגרמתי להם וכלום לא עוזר . הם גם לא מקבלים את בעלי הנוכחי ונוטרים לי . 3 מתוכם היו בקשר אבל התנהגו בצורה מבזה .כל אחד עם התנהגותו אחד לא הכניס אותי אליו . לא ענה לטלפונים . . ועוד שלל התנהגויות שלא מצאו חן בעניי וכך נותק הקשר . זה מקומם ומכעיס כפיות הטובה שעבדתי בבית ובחוץ כל השנים ועשיתי הכל בלי עזרה . מדי פעם אני מנסה ליצור קשר עם הבת הרווקה והיא לא מתייחסת למיילים ולא מגיבה . אני כבר לא יודעת אם אני רוצה קשר מצאתי לי תחליף יש לי חיים מספקים רק הקטע של הכבוד איך הם מעיזים איפה כיבוד אב ואם . ברור שעשיתי טעויות ומבחינתם זה בלתי נסלח כמובן שגם את הנכדים אני לא רואה אני מנסה למצוא קבוצת תמיכה בנושא אני מאמינה שיש הרבה מקרים כאילה והיה טוב שמישהו ירים את הכפפה ויצור קשר בין כל ההורים הפגועים . צרת רבים חצי נחמה. הסביבה מאוד מזיעזעת כשאני מספרת שהילדים ניתקו קשר וזה מקשה על התחושה זה מרגיש לי כאילו אני איזה חריגה אז היה נחמד ליצור קבוצה. הייתי פותחת אבל אין לי מושג איך עושים זאת

על ידי אישה_במסע* » 20 יוני 2015, 23:27

_כשילד מאוד פגוע מההורה אחד הדברים המעצבנים ביותר הוא שדר של "יש לי כל כך הרבה טוב להרעיף עליך".
כשהמציאות כפי שהילד חווה אותה היא שונה.
אין פה פרטים אז אני לא יודעת מה הסיפור. אבל כן ממליצה - פשוט לשחרר את המחשבה הזו.
לא בטוח שעבורה יש לכם המון טוב להעניק._

מאוד מסכימה. מאוד. עיצבן אותי אפילו לקרוא את זה.

על ידי שקטה* » 20 יוני 2015, 22:50

מאוד מסכימה איתך, לב. לא הצלחתי לצטט עם הנייד אבל אני מאוד מזדהה עם דברייך ובעיקר ההודעה האחרונה.

על ידי לב_שומע* » 20 יוני 2015, 22:47

כשילד מאוד פגוע מההורה אחד הדברים המעצבנים ביותר הוא שדר של "יש לי כל כך הרבה טוב להרעיף עליך".
כשהמציאות כפי שהילד חווה אותה היא שונה.
אין פה פרטים אז אני לא יודעת מה הסיפור. אבל כן ממליצה - פשוט לשחרר את המחשבה הזו.
לא בטוח שעבורה יש לכם המון טוב להעניק.
כן בטוח שאתם ההורים שלה, שהיא חסרה לכם, שאתם מתגעגעים אליה.
האם זה יוכל או לא יכול להיות בסיס לקשר מחודש?
אני לא יודעת.
רק היא תדע.
אבל צניעות ביחס ליכולות ההוריות והפחתה של השדר "אנחנו נתנו כל מה שיכולנו, וממשיכים לרצות לתת הכל.." יכולה מאוד לעזור במצבים מסויימים.

על ידי לב_שומע* » 20 יוני 2015, 22:44

לפלוני אלמונית, אני ממליצה לך לא לנסות לגרום לה להאמין שאת מוכנה או לא מוכנה לקבל ולאהוב אותה.
לא לנסות לגרום לה להאמין במשהו שבעינייך הוא הנכון. כי היא רואה את העולם דרך עיניה, וכנראה ישנה סיבה שהיא בחרה לראות את הדברים כך.
(סיבה - לאו דווקא שאת עשית משהו רע ולאו דווקא שהיא "לא יודעת" לראות נכון, אני לא מכירה את פרטי הסיפור ואין לי דיעה).
ממליצה גם לא לחשוב במושגים של כל הטוב שהיא מפסידה - בעינייך מה שיש לך לתת הוא טוב, לא בטוח שזה כך בעיניה.
אם את מרגישה געגועים אליה הייתי מציעה בגובה העיניים, ממקום שלא מנסה להיות "הורי" ו"לוקח אחריות" על הקשר (אני משערת לפי מה שכתבת שהיא מעל גיל 18... על בסיס ההנחה הזו אני כותבת) אם יש לך הזדמנות את יכולה לשתף, בצורה שהיא לא מאשימה ולא "הורית" ולא "חברית" ולא כלום, עד כמה היא חסרה לך, עד כמה את מתגעגעת אליה. זהו.
זה ליצור שחרור שלה במחשבה שלך - כלום לא בטוח: לא בטוח שמה שיש לך להעניק לה הוא "טוב" שהיא מפסידה בשבילה. הכוונות שלך לקבל אותה ולאהוב אותה - לא בטוח שזה כל בשבילה. כן בטוח שאת מתגעגעת אליה מאוד ושהיא חסרה לך.
קללות לדעתי איש אינו צריך לספוג מאף אחד, כולל לא מילדיו.
הטחות והאשמות - תלוי. תלוי בהקשר. תלוי איפה עומדת מערכת היחסים מבחינת כל אחד.
אם אתם אנשים זקנים שעייפו - זה לא תואם את התחושה של המון טוב שיש לתת ושהיא כבייכול מפסידה אותו. אלו שני שדרים שונים.
תנו לה מה שיש לכם ומה שהיא מעוניינת לקחת, שחררו את כל היתר. וקללות אני לא רואה שום סיבה לקבל בשום מצב. (לא מדברת על מצב של פערים תרבותיים, אולי סגנון דיבור בוטה יותר מזה שאתם רגילים אליו. אלא קללות קללות, הרבה, ברורות).

הכתוב נכתב ילידי האלמונית מהמכתב לפני האחרון

שיחרור ריגשית מאמא הוא מאד קשה כי אנחנו מחוברים לאהבה אליה .לכן כשהפגיעה קשה מידי ואנו יורדים לתחתית ,לרגש אין מקום יותר ואז נוצר ריחוק עם השנים .כשאמרתי לאימי שאני פוחדת ממנה היא לא הבינה היא לעגה לי וזה יצר תהום בנפשי שאין חזרה ממנו .כשביתי התחתנה היא נתנה הוראה לכל המישפחה לא להיות בחתונה כעונש על מעשי.ולכן ישנם הורים שמרשים לעצמם להתנהג כראות עינם כי הם ככה והם לא אשמים אני מציעה להם שלא הכל מותר כי אתם ילדתם אותם, כולנו ראויים להערכה גם הורים וגם הילדים.

על ידי שרון* » 11 מאי 2015, 08:40

_אלמונית משוחררת
הסיפור שלך נגע בי כי גם אני הייתי "ילדה טובה" וכול החיים שלי ניסיתי לרצות בעיקר את האימא הקשה שלי, ובכדי שתהיה מרוצה שרתתי את המשפחה כולה, ויתרתי על עצמי ועל החיים שלי בשביל שיהיה לה טוב והיא אף פעם לא מרוצה וחטפתי ממנה. בשנה האחרונה התרחקתי ממנה קצת אבל עדיין בסביבה שלה.
גם אני סבלתי מאוד נפשית ממנה ומהמשפחה וגם אני פוחדת ממנה מאוד.

אימי נפטרה לפני שנה והישתחררתי ממנה סופית

יש לי בעיה שאני לא מצליחה להשתחרר רגשית ממנה. איך את הצלחת להשתחרר ממנה?

אני באה ממשפחה גדולה שבא אמא הסיתה את כולם בכולם .אני הייתי הילדה הכי ממושמעת עושה מה שאומרים לה מנסה לרצות את אמא לעשות מה שהיא רוצה ועל חשבון הבית שלי העבודה שלי ותוך ויתור על חיי וכל זה לא מצה חן בעינה והיא הסיתה את האחים שלי נגדי היא אמרה לי משפט ששינה את חיי .(מה שאת עושה בישבילי לא נחשב לך)ומאז היתה לי שינאה נוראית אליה .ניתקתי את הקשר ממנה ומהאחים כי החלטתי שאני לא רוצה יותר לשרת אותם ,עברו ארבע שנים שאני מנותקת מהם שכחתי לציין ש סבלתי נפשית מהם והייתי זקוקה לפסיכולוג .היום אני יותר חזקה רחוקה מהם ומנהלת את חיי על מי מנוחות ,אימי נפטרה לפני שנה והישתחררתי ממנה סופית (בנוסף פחדתי ממנה)אני חושבת מניסיוני שמשפחה כן בוחרים אם מישפחה לא עושה לכם טוב וגורמת לכם לעוגמת נפש הינתקו מהם לטובתכם.תודה שאפשר לספר גם דברים לא נעימים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ל-"אמא" מ-30/3
את נשמעת אדם נורא. בקורתית, ממורמרת ונטולת אהבה.
אין לי אלא להסכים עם זו שמעלי.
ולכל הילדים שהחלו ביציאת מצרים הפרטית שלהם - זכרו - חיים רק פעם אחת! ויש חיים אחרים, ללא סבל, יפים ונעימים.
אין צורך להישאר בקרבת אנשים שואבי אנרגיה ואין שום סיבה לספוג התעללות. מאף אחד.

מעניין למה ביתך בחרה לנתק קשר איתך... נשמע שעשתה בחוכמה.

על ידי אמא* » 30 מרץ 2015, 17:07

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמא - שביתה החליטה לנתק קשר עם הוריה.
רציתי להסב את תשומת ליבם של כל הילדים שמנתקים קשר עם ההורים - גם אנחנו לא בחרנו בכם כילדנו.
יש ילדים זיג זג. לא הכל מושלם בחיים.
כייף לשפוט את ההורים. כייף להאמין שאת/ה תהיה הורה הרבה, אבל ממש הרבה, יותר טוב מהוריך.
ויש לי חדשות עבורכם...
לפעמים לנו, ההורים, מאוד נוח עם הניתוק הזה.
מפתיע?
ממש לא!!!
כל אחד חושב שהוא אדם רגיש, מיוחד, מבורך בכל תחום ושכל הורה בעצם ישמח להיות האבא/האמא שלך.
תעשו רגע חושבים?
ותהיו כנים עם עצמכם?
אתם בטוחים?

כדי לענות על השאלות האלה תאלצו לחכות כמה וכמה שנים ולראות את הילדים שלכם - לכמה מכם מחכה הפתעה מאוווווד לא נעימה.
ודי לחכימא ברמיזא.

על ידי אורית* » 15 מרץ 2015, 23:56

נתק מהורים ומשפחה ,מעיד על חציית קוים אדומים לחלוטין מצד ההורים ,אבל תמיד אפשר לדבר ו,לדבר ,על הכל ,ואז להסתדר ,והכי חשוב שההורים יקשיבו , וייתנו יד וכתף לילד ,ולא יזרקו את האשמה על הילד , ויתווכחו , כי זה רק יחמיר את המצב ,ויגרום לסכסוך גדול יותר , איפה שאפשר לתקן את השגיאות אז לתקן ,ולא לצעוק על הילד , כי ילד תמיד זקוק לתמיכת הוריו ,גם אם הוא גדול ,בוגר ,ונשוי , ולא לשכוח שהוויכוחים רק מתישים ,ולא מגיעים איתם לשום פתרון ,צריך לדבר יפה על כוס קפה ,או צלחת קוסקוס , ולדעת איפה הבעיה ,ומה אפשר לעשות כדי שאף אחד מהצדדים לא יפגע ,וכך לא ייגרם מצב של נתק בחיים ,כי אנחנו חיים בשביל הילדים ,ולמה שנפספס את אושר החיים על שטויות ,

על ידי דידי* » 25 פברואר 2015, 15:52

ובסוף הבן יוצא בגיל 25 מהבית גר עם בחורה חולת נפש שמוציאה אותו על ידי שהיא עושה לו נחיתות והסתות נגד המשפחה שלו
אם היא סובלת מ"מחלת נפש", כנראה שהיא גם רגישה מאוד לביקורת שיש לכם על מחלתה. בדיוק כמו שבן שלך שלמד בכיתה טיפולית עלול להיות רגיש מאוד לשמוע ביקורת על כך שלמד בכיתה טיפולית.
האם גם לפני שהיא התחילה "להסית" אותו נגדכם, הייתם ביקורתיים כלפיה?
האם היא באמת סובלת ממחלת נפש או שזו רק דעתכם הפרטית ופרשנותכם להתנהגותה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אן דבר שיותר כואב שאת לא יוצאת לעבוד רק הבן היה חשוב לך , שיצא מכיתה טיפולית נלחמת יום יום שהילד יקלוט ויכנס לתלם של ילדים רגילים וילמד ללמוד בעצמו את משקיעה שנים רבות במקום לתפוס עבודה טובה וקבועה ובסוף הבן יוצא בגיל 25 מהבית גר עם בחורה חולת נפש שמוציאה אותו על ידי שהיא עושה לו נחיתות והסתות נגד המשפחה שלו , ונגד הורים שלו, בהמצאות ודמיונות, רצון לסחוט כסף, בלי רגש מצדם, ובלי היגיון בגלל המחלה שלה ניתקו קשר עם המשפחה שלה ושל ושלנו וגם ניתקו קשר עם חברים שלו! הבחור נהיה שפוט לגמרה לא מוציא מילה מהפה רק מה שהבחורה מדברת ! בקיצור בגללה יש לי ניתוק מהבן לכל המשפחה שלי ואחים שלו, ומהנכדות ואנו הורים טובים שהיינו עושים בשבילו עולם ומלואו,רק שהבחורה חולה ועשתה אותו גם חולה! והדבר משפיעה עלי מאד כאילו כל יום זיכרון אני מתאבלת על בן שנעלם לי מהחיים! ללא הבל בכפי שהייתי אמא טובה ! ואמא ממש צעירה ! זה סבל עצום מאד ומכה חזקה מאד!

על ידי אחת* » 29 יולי 2014, 11:00

יוצא לעבודה בבוקר וחוזר לבייתי החמים ומחבק את ילדי ונותן להם כל מה שלא קיבלתי מהורי כל זה מפצה אותי על העבר הקשה ואני אבא מאושר
זה מחמם את הלב ונותן תקווה לראות שיש מי שמצליחים לא להעביר את הדפוס הקשה והאלים הלאה.
מאחלת לך שנים רבות של אושר ואבהות נהדרת

על ידי קובי* » 28 יולי 2014, 23:47

עברתי ילדות קשה ומטורפת גדלתי בבית עם 13אחים ואחיות אימי חולת נפש שלא טיפלה בעצמה ולא מודעת למצבה הנפשי וחשבה שהיא אמא נורמלית לחלוטין זה התחיל באלימות פיזית מגיל קטן והתדרדר לחוסר תקשורת חוסר חום ואהבה שכל ילד צריך לקבל והתדרדר לאפליות קשות ביותר השפלות על המראה החיצוני ואפילו איומים סמויים לפני 6 שנים החלטתי על נתק מוחלט ממנה מאבי אחי ואחיותי היום אני אבא ל4 ילדים מתוקים קיבלתי חיים חדשים ואישה טובה ותומכת לדעתי הפתרון היחיד שיכול לשנות את החיים זה נתק מוחלט זה מה שנותן כח להמשיך הלאה בחיים ולדלג על מישקעי העבר היום אני אדם חדש שמתחיל את חייו עם הארוחות המשפחתיות הבילויים עם הילדים ושלוות הנפש יוצא לעבודה בבוקר וחוזר לבייתי החמים ומחבק את ילדי ונותן להם כל מה שלא קיבלתי מהורי כל זה מפצה אותי על העבר הקשה ואני אבא מאושר אשמח לראות תגובות

על ידי רוזמרין* » 05 יוני 2013, 22:16

ככה אני מרגיש שאני צריך לעשות, אפשר להבין בכל מקרה איך עושים את זה?
למה אתה שואל דווקא כאן? האם קראת את הדף בכלל? ראית שמישהו כאן עשה את זה? כאן זה לא פורום משפטי. אולי תוכל למצוא את מבוקשך באחד מהפורומים ב"תפוז" למשל?
זה שהדף נמצא במקום הראשון בגוגל, לא אומר שהוא רלוונטי לעניינך בהכרח.

על ידי פלוני_* » 05 יוני 2013, 20:06

ככה אני מרגיש שאני צריך לעשות, אפשר להבין בכל מקרה איך עושים את זה? מה התהליך שצריך לעבור? אולי מישהו שעבר?

על ידי אבישג_א* » 05 יוני 2013, 20:03

למה לנתק את הקשר ?

על ידי פלוני_* » 05 יוני 2013, 19:56

איך מבחינה משפטית מנתקים קשר עם ההורים? צריך להביא מסמכים? למי פונים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה לכם. עזרתם לי מאוד!!!

אבל אין יותר את דברייך. מחקתי אותם כבקשתך

הייתי בשמחה עוזרת. לא יודעת לשנות /למחוק שם דף.

על ידי בנתק* » 22 נובמבר 2011, 10:50

מסכימה שהדף ישאר, אבל תחת כותרת שונה, כלומר שיערכו אותו מחדש כולל להעניק לו שם חדש (בכל מקרה צריך לערוך אותו אם מוחקים רק את דברי).אני מבקשת עזרה כי אין לי מושג איך עושים זאת.האם את יכולה?תודה וימים טובים.

פותחת הדף שלום,

חבל למחוק את הדף , זה דף שנוגע להרבה , ועוד יהיה בשימוש.
אם את לא רוצה שדברייך יישארו בדף, אני מציעה שתמחקי נקודתית את המילים של "בנתק". מסכימה?

על ידי זאת_אני* » 17 ספטמבר 2010, 18:07

לבנתק וכל היתר,
אני גיליתי שהתפתחתי רק שהרשיתי לעצמי לנתק את עצמי מכל המריבות והאנרגיה המזופתת ששררה בבית - אני גם גיליתי שככל שלא מדברים על ה"אינסידנטים" אני רק מרגישה יותר גרוע...
מצבי הוא כמו מרביתכם, אין קשר עם האם עם האחים ועם האב, עם חלק ניתוק טוטאלי של שנים ועם החלק השני קשר מדי פעם ושיחות בקושי.
קשה לשחרר את העבר. בנקודה שבה ניסיתי לעשות טיפולים קבוצתיים הבנתי שזה רק שואב אותי למקומות של ריקנות וחוסר אנרגיה במקומות שביקשתי לחבר ולאחד ולתת אנרגיות טובות שיראו שאפשר גם אחרת.
הבנתי שרק אני מזיקה לעצמי.
והדבר הכי חשוב שהבנתי כתוצאה מניסיונות עגומים אלו, שקודם כל אני, רצונותיי, מחשבותיי.
אם אני מסתכלת בידיעה צלולה על משפחתי ויודעת שלי אין רגש שלילי ואני לא רוצה לריב ולצעוק על כלום ולהיכנס לדרמות - אז אני צודקת לעצמי
ואם אני רוצה לחיות בשמחה חופשיה נבונה עם ביטחון עצמי וחוזקה אז מותר לי.
וזה היה תהליך השחרור שלי - כמובן שגם טיפול פסיכולוגי עזר לתהליך.
המשותף לכולנו כאן זה כאב - לדעתי גם הרצון שיכירו בך כאדם שלם בפני עצמך, שלא נגרר לתבניות שהמשפחה מכתיבה לך ומצמידה לך ולא מגיע למקומות שבהם אף פעם לא נוח לך, זהו המקום האמיתי לשחרור.
ומבחינתי עדיף להיות בגוף נקי זקוף משוחרר עם מערכות יחסים בריאות ולשחרר את זה - למרות שזה אומר שלא אהיה בקשר עם משפחתי
אפשר להתחיל משפחה חדשה ואפשר גם אחרת.
אני שולחת לך חיבוקים חמים בנתק
ומציעה לך לטפל בעצמך להתחזק בעצמך ואז תחליטי אם שווה לך (כן התכוונתי למילה הזו) וכדאי לך להמשיך להיות בקשר.
משפחה תמיד תלווה אותנו, אבל יש לנו את היכולת לעשות בחירה חופשית, להשתחרר ללמוד מהסיטואציות הכואבות מה אנחנו כן רוצים שיהיה בחיים שלנו
ולעזור לעצמך במקום לעזור לאלו שלא רוצים לעזור לעצמם.

ברוח הסליחות של יום כיפור, כמובן שזה כואב ביום האם, האב, החגים, הסיטואציות הקטנות, לשחרר בסליחה את אלו שמכאיבים לעצמם והכאיבו לך.
מישהו ממכם כתב כאן למעלה שעצם זה שהוא לא בקשר, הוא רק מעמיק את אותו סיבוב שהוריו יצרו והוריהם וחוזר חלילה, אז אפשר להתחיל מחדש בתנאים שלך ם ילדך וללמד שאפשר גם אחרת.
ולפעמים צריך להרפות ממה שאתה לא יכול לטפל בו ולחזק מרחוק, לנחם מרחוק ועדיין להישאר שפוי ומאוזן.

חיבוקים וברכות לכולם.

אני כבר תקופה מנותקת מאחי הגדול ממני בשנתיים ואחותי הגדולה ממני באחת עשרה שנים ובקשר רק הוריי ואחותי השניה שגדולה ממני בשמונה שנים.
במשפחה שלי אוהבים דרמות וסרטים ערבים של יום שישי ממש חובבנים יחסית למה שקורה אצלנו.. איך שהוא אמא שלי ואבא שלי דואגים שתמיד תיהיה אש שאיכשהוא מתפשטת וכל אחד נכווה בדרכו, אז מול ההורים עשיתי המון עבודה ועדיין כל מפגש איתם הוא בגדר עבודה שיש לעשות.
הניתוק מהאחים שלי בא כי הם עשו לי בערך מה שעשו אחיו של יוסף עם כותנת הפסים..
בחיים למדתי שקודם כל אני עושה טוב לעצמי, שדם סמיך ממים, אהבה סמיכה מדם. "דם" זה לאו דווקא "משפחה". המשפחה שלי זה האנשים שאיכפת להם, שעושים לי טוב בחיים ולא מענים אותי. שפחות זה יותר בחיים. עם רכות, אפשר לנצח את העולם. צריך ללמוד לזרום, לתת להגיון מנוחה, לא לתת לו את כל הכוח בחיים. שנתינה אמיתית היא ללא תנאי, ושלא צריך להיות חולה כדי להרגיש יותר טוב.
למדתי להישאר בפוקוס ולא להיות רגשית בנושא המשפחה ממנה אני באה וככה פחות מתעסקים איתי. המצחיק הוא שגם אמא שלי במשך מעל 10 שנים לא דיברה עם שתי אחיותיה ויש לה לפחות 3 חברים טובים שגם להם יש נתק במשפחה.
אז אני לא כועסת על מה שעשו לי כי הכעס מחליש והאגו הוא מחלה, ובאמצע סערת החיים רצוי להישאר רגועה.
וברגע שניתקי אין מערכת יחסים אז הם כבר לא חלק ממני כך שאין להם השפעה עליי, הם לא ראי שלי יותר, כי הם מחוץ לחיי.
אני את העבדות שלי סיימתי במצרים ולכן החלטתי שאותי לא מענים יותר, שאני טובה לעצמי אני אחראית למה שקורה לי בחיים.
התקופה הכי קשה הייתה לי באמצע סוף ההריון אז עשיתי את הניתוק ובדימיון עשיתי תרגיל מאד עוצמתי , זימנתי את אחי ואחותי כל אחד בתורו, ראיתי אותם ואמרתי להם שאני משחררת אותם באהבה מחיי, נתתי להם חיבוק והזכרתי לעצמי את כל התכונות הטובות שלהם ,חיבקתי ושיחררתי לקחתי את החבלים המחברים ביננו וגם בפיזי עשיתי תנועה עם היד שמנתקת את החבל האנרגטי הזה שקשר אותנו, ושלחתי אותם לדרכם.
אחר כך הדלקתי נר וביקשתי סליחה מהנשמה שלי, שליחה כי נתתי להם לענות אותי כמו שעינו אותי במצרים, ובכיתי וזהו. כמובן שהיקום שלח מבחנים, אחרי שילדתי אחי שחי בחו"ל רצה לבוא ולבקר ובכיתי וסירבתי כי נשבעתי להיות נאמנה לעצמי ולא לתת למי שעינה אותי לפגוע בי שוב, ואז באיזה מפגש ראיתי את אחותי, והיא קפצה בהתרגשות ומזל טוב וכו' אז אמרתי היי, והתעלמתי והסתכלתי על אהובי וחשבתי כמה מזל יש לי על האיש המופלא הזה ועל שתי הילדות המקסימות שלי וכך לא נתתי לאנרגיה הלא טובה להיכנס אליי, כי לפעמים הטיפול בשקט ללא המילים עם האווירה הכבדה הוא הכי חודש למוח ומשפיע.
אז היום בעיקר קשה לאמא שלי ואני מבינה אותה כי יש לי שתי בנות, אך זאת לא בעיה שלי ואני מאד שומרת על הקו בו אני נמצאת.
אני מרגישה שזו הבחירה הנכונה בשבילי.

יש לעיתים והנתק הינו מקור לברכה למרות שזה פצע אשר ידוע כי לא יגליד אך החלופה שלו הינה מקור לפתיחת פצע מדמם. .

נכון, אי אפשר להינתק מהגנים, וטוב שכך, אפשר לבחור מה לעשות ואיך, בלי לפגוע, בלי להרוס ובלי לרמוס בדרך שום דבר ואף אחד. בחיים שום דבר הוא לא רע מוחלט ולא טוב מוחלט, ולכל איש יש יכולת לבחור בטוב. אפשר לקחת את החלקים הטובים מכל אחד. נכון, משפחה שיש בה נתק היא חולה, מאוד חולה. במיוחד כזו שבוחרת באחד מבניה כשעיר לעזאזל. אפשר לטפל בתופעה כזו, בלי ספק, אבל צריך שתהיה נכונות. אם אין נכונות, עדיף ניתוק. כדי לא להישבר, ותמיד להישאר מחובר בתפילה לימים טובים יותר או להתפקחות כזו או אחרת. וכן, גם מוות הוא ניתוק. כואב מאוד. אבל עדיין לדעתי עדיפה הינתקות כואבת, מאשר קשר שותת דם. אין בי שנאה או טינה, היה רק כאב ונשמה שאמרה אין לי יותר כוח. אבל לנצח אוהב ואנצור את הדברים הטובים. שהרי העולם לא שחור ולא לבן. והסליחה תיתכן בפרספקטיבה וטעמה מתוק מדבש

על ידי הוריקן* » 10 ספטמבר 2010, 15:58

לעיתים הנתק בריא ורצוי מאוד.
אני נמצא בנתק זה שנים מבני משפחתי. אמנם למראית עין אין נתק אך למעשה זה נתק עמוק ומאוד בריא.
ייתכן והדברים אינם מובנים ואינם ברורים, אך למען שמירת הפרטיות ואי זיהוי עדיף שלא להרבות בפרטים אלא מה שהכרחי לצורך המשפט : "אך למעשה זה נתק עמוק ומאוד בריא"

יש לעיתים ונוצר סכסוך עמוק במשפחה בין אח או אחות לאח או אחות אחרים.
סכסוך זה מלובה בהשמצות חסרות בסיס ואף לאלימות פיזית יש ולעיתים מגיע.
כמובן שאם המשפחה עומדת קרועה ורוצה למות מרוב צער אל מה שהיא רואה. הגוזלים שהיא גידלה אך אתמול הפכו להיות חיות טרף. ואין בכוחה לעשות דבר כדי להביא שלום [אמיתי ] בין המסוכסכים.
במקרה כזה רצוי מאוד שהנתק ישאר על כנו, שכן כל נסיון קירבה יכול להביא לפיצוץ ולסכסוך נוסף ולגרום נזק יותר ממה שהיה.
לכן עדיף לפרוש ולא להצטרף לאירועים משפחתיים אלא אם אלו אירועים הכרחיים בלבד.
כן רצוי להעמיד פנים כאילו אין סכסוך כלל, אלא שהחיים גרמו לאי קירבה וכן כדי למנוע "ממשכיני שלום" למינם לנסות לעשות "סולחות" שכן אם הסכסוך הוא בלתי נראה אזי מי שאינו רוצה בקירבת בני משפחתו ונאלץ להיפגש עימם בנסיבות הכרחיות חייב להשיב שלום "לשנוא נפשו" ואף אם הוא מנושק לא יירתע אלא יגיש את לחיו, ובכך יימנע כל ניסיון להשכין שלום.
שכן כלפי חוץ הכל תקין ואם יפנה הפונה בבקשה להשכנת שלום, תמיד ניתן לטעון : אתה רואה שהכל בסדר ואנו מדברים ואפילו מתנשקים....
ושלא יכריחו אף אחד לדבר עם מי שאינו חפץ בכך.
יש לעיתים והנתק הינו מקור לברכה למרות שזה פצע אשר ידוע כי לא יגליד אך החלופה שלו הינה מקור לפתיחת פצע מדמם. .
שתהיה לכולם שנה טובה

משפחה בה נוצרים כל הזמן נתקים היא משפחה חולה, עצובה ולא חזקה.
אבל אי אפשר לשכוח ואי אפשר להתעלם מכך שהגנים שלהם הם גם הגנים שלך. גנים הם האישיות שלך. גנים הם מה שאת למרות שגם הגנים מתעצבים ומתפתחים לכיוונים שונים.

נכון שניתוק כואב, ואף פעם לא רצוי. אבל אם הברירה היא אובדן הכבוד העצמי, הביטחון ותחושת הערך, אז אולי עדיף להינתק.
גם אם עדיף ואפילו רצוי מאוד והכרחי לנתק קשר, אי אפשר לנתק את הגנים. אין דבר כזה, שניתוק לא משפיע עלינו. גם ניתוק הכרחי כואב. לפעמים כואב מאוד מאוד.

גם נתק כפוי כמו מוות של הורה זקן ושבע ימים, גם אחרי שלא היינו בקשר איתו שנים לפני כן, זה כואב.
כמו שסאלי ציטטה למעלה מהמינגווי
_מותו של כל אדם
פוגע ומפחית
ממני עצמי_

וכשהוא חי זה לא פוגע?
למי צלצלו הגעגועים?

נכון שניתוק כואב, ואף פעם לא רצוי. אבל אם הברירה היא אובדן הכבוד העצמי, הביטחון ותחושת הערך, אז אולי עדיף להינתק. כאדם בוגר, בניגוד לילד קטן, יש לי ברירה. עכשיו אני אוכל גם בלי לשלם בכבודי העצמי, בתחושת הערך והמסוגלות. הורים ומשפחה יכולים להוות חוויה כואבת ומתמשכת, פצע שלא מגליד לעולם, עד הניתוק. ואז זה כואב, אבל כבר לא שותת דם.

על ידי מוש* » 17 מאי 2010, 10:36

_לראיה- הוא מאוד מאוד אוהב אותה,הרבה יותר מאת הסבתא השניה שלו שבאה בעקביות ומשקיעה ומדברת "מושלם".
הבעיה היא שהיא לא מפנימה כלום. אם יושבים ומסבירים לה כמה פעמים,
ומה סוד הקסם? הוא בכל זאת אוהב אותה יותר.
קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד, מאשר להיות ללא רבב בתנאים רגילים

על ידי שם* » 17 מאי 2010, 10:14

נוכחותך חשובה לי מדעתך-
אני כאן גם, באותו הכאב וזה מאד כואב.
לעיתים זו הדרך היחידה לנוכחות .

על ידי תפוח_אדמה* » 17 מאי 2010, 08:56

התלבטתי אם להוסיף מחוויותי עם הורי, כי הן נראות שוליות ביחס לרגשות העולים כאן. אחר כך חשבתי עוד, שאולי זו נקודת המבט שלי שהשתנתה, ובדיעבד הכל נראה פחות גרוע.
לי עזר תהליך ארוך, שבבסיסו עמדה ההכרה שאני אוהבת את הקונספט של משפחה חורחבת, ובסופו של דבר אוהבת את הורי וחשוב לי לשמור איתם על קשר. אני גם יודעת שלכמעט כל האנשים יש טענות כלפי הוריהם, ומניחה שגם לילדי יהיו טענות. ואני מעוניינת לשמור על קשר עם ילדי לכשיגדלו. כשקראתי את עקרון הרצף, הבנתי שבעצם גם הורי הם קורבנות: סבתי שגדלה במוסד בקיבוץ (בית יתומים משודרג), סבי שהושאר בגיל רך עם אנשים זרים לשנתיים בזמן שאימו נסעה ללמוד (בני משפחה, אבל בפולין ודיברו אידיש בעוד שהוא נולד בארץ ודיבר עברית). אבי, שהיגר בגיל צעיר מארץ שבה המילה של האבא היתה קדושה, וכאן הוא פשוט לא יודע איך משליטים סמכות. ואיך אפשר להתנהל בנעימים ולתת אפשרויות בחירה, או לשבת מהצד בזמן שילדיו טועים לדעתו. וזה בלי לדבר על המצוקה של המעברה במשך המון זמן, גם עליו וגם על הוריו.
אני בטוחה שלהורים של כולנו יש נסיבות מקלות. אנחנו תרבות בהתהוות. ארץ של מהגרים, שמלקקת פצעים של רצח עם ושל ניתוק תרבותי.
אחרי עוד זמן, קראתי את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו". הימליצו עליו בחום כאן בבאופן.
ואז הבנתי, שפשוט אין להם ידע. על איך מסבירים וכועסים בלי להעליב. על מה הדבר המתאים להגיד. על איך מביעים אמפתיה. הם מונעים מכוונות טובות, אבל לא יודעים ליישם. אז גם אני מונעת מכוונות טובות. כשאני מעירה משהו, אני משתדלת שיהיה בנעימות וממקום של אהבה. לא ממקום של לרצות להגן על ילדי, אלא לעזור לדור של הסבים להתנהל בקלות יותר עם הנכדים.
ומעבר לזה, להבין שזו מערכת יחסים של הילדים עם הסבים. אני לא חלק בעניין. אני מצפה שיכבדו אותי בדברים מסויימים (למשל לא סוכריות גומי, ופחות ממתקים וצעצועים ממה שהיו רוצים לתת), אבל אני נותנת להם להתנהל במערכת היחסים שלהם, בלי להתערב יותר מדי. אם הילדים לא היו רוצים לראות את הסבים, אז לא הייתי מכריחה אותם. אבל אם הם נהנים, אני רואה את עצמי מחוייבת לספק להם את מערכת היחסים הזאת. גם אם זה אומר שחמותי באה אלי ומעירה על הבלגאן, על האין גן, על הזוגיות שלי (היא מוטרדת בגלל המיטה המשפחתית).

<מצד שני, אצלי זה לא מצב קיצוני של לא ביקרו בפנימיה בה זרקו אותי, לא באו עם אוכל לצבא או לאוניברסיטה, לא עזרו בכסף ולא כלום אבל אני כותבת לטובת המקרים המתונים יותר>

ואף אחד מילדות לא שאל לשלומי, היכן ישנתי, האם אכלתי, לא ביקרו בפנימיה בה זרקו אותי, לא באו עם אוכל לצבא או לאוניברסיטה, לא עזרו בכסף ולא כלום...
הרבה זמן האשמתי את ההורים שלי בכך שהם לא היו שם בשבילי, שלא קיבלתי מהם כלום, לא במובן הרגשי ולא במובן החומרי.
לקח לי 27 שנה להבין (ולזה דווקא הגעתי כשכן הייתי בקשר איתם) שזו כנראה הטובה הכי גדולה שהם אי פעם עשו עבורי, כי אם הם כן היו שם, המצב היה הרבה יותר גרוע.

הי
כל מה שסיפרת פה עובר עלי מילדות, אני תמיד לבד, תמיד צריכה להסתדר ואף אחד מילדות לא שאל לשלומי, היכן ישנתי, האם אכלתי, לא ביקרו בפנימיה בה זרקו אותי, לא באו עם אוכל לצבא או לאוניברסיטה, לא עזרו בכסף ולא כלום... רציתי לומר לך שהדבר האחרון שאת צריכה להרגיש זה בושה, אם כבר עליך להרגיש גאוה!!! שאת מסתדרת בלי המשפחה.
משפחה בה נוצרים כל הזמן נתקים היא משפחה חולה, עצובה ולא חזקה. מה שאמרת לבנך זה נהדר! נכון! לפעמים אנשים לא מסתדרים וזו המציאות בחיים.
דוקא בפסח במשפחה עם בעלך תשמחי שיש לך אותם כמשפחה לחגוג איתם. תדאגי שבמשפחתך המצומצמת לא יהיו נתקים וכולם יהיו שם אחד למען השני - ביחד!!!
אם בני המשפחה שלך היו בשואה יכול להיות שזה דבר שהשפיע עליהם... תעשי רגע סטופ לכל הרגשות שלך, לכי למראה ודברי עם עצמך, כמה את טובה ואכפתית ואוהבת וכמה המשפחה המצומצמת שלך יקרה לך ושאת מבטיחה לעצמך ולהם שאת תעשי אחרת. את נהדרת והחיים לא פיירים, כל אחד מגיע מנתונים מסויימים, אין מה לעשות, המשפחה שלך זה מה שיש ולא תוכלי לשנות אותם, תדאגי לעצמך ולאושר שלך בנפרד מהם ומהנכות הרגשית שלהם.
חיבוקים גדולים

על ידי עינת_ש* » 14 מאי 2010, 20:59

אני לא רוצה שהילד שלי יראה אותי מכופפת, מושפלת, סופגת יחס שלא הייתי מוכנה לספוג בשום סיטואציה אחרת רק בשבילו .
ג'וניפר, מילים חזקות. תודה לך.

מה למשל היא עושה? האם אלה דברים שהיא יכולה להבין למה הם בלתי נסבלים?
היא מדברת אליו בצורה משפילה ולא מכובדת בעיני, שחורגת לגמרי מהגבולות אצלנו בבית. בין אם זה בטקסט עצמו ובין אם זה בטונים הגסים וחסרי הסבלנות. כמובן שזה לא כל הזמן , ואם אני עומדת על המשמר ומעירה מדי פעם אז הם מבלים יפה מאוד, לראיה- הוא מאוד מאוד אוהב אותה,הרבה יותר מאת הסבתא השניה שלו שבאה בעקביות ומשקיעה ומדברת "מושלם".
הבעיה היא שהיא לא מפנימה כלום. אם יושבים ומסבירים לה כמה פעמים, כשבין לבין היא ממעיטה שוב ושוב בערך הדברים בזלזול ("נו, אז מה?... נו, באמת, מה כבר אמרתי?..."), היא אולי תבין (או תעמיד פנים שהיא מבינה), אבל בסוף היא תעשה את זה שוב בווריאציה אחרת.
מעבר לזה, אני עצמי נהיית אדם אחר בחברתה, גם בגלל הלחץ שנוצר אצלי בגלל תפקיד השוטרת, וגם בגלל ההתנהגות הפוגעת שלה, שפוגעת בנוסף גם בי.
ועוד לא אמרתי כלום על מה שקורה לי בגוף כשאני שומעת איך היא עונה לבעז בטון הנוראי הזה, הכל כך חסר סבלנות, שמחזיר אותי אחורה לחוויות הקשות מהילדות.

יש אנשים שמדברים לא יפה לילדים כי הם ילדים, ויש אנשים שפשוט מדברים לא יפה לכולם. אמא שלי היא מהסוג השני.

אני חושבת שמי שמנותק מהמשפחה שלו לא יכול שלא להיות מנותק מעצמו. ומתוך ניתוק כזה ממילא אי אפשר ליצור חיבורים בריאים
חיבורים בריאים עם מה ומי?
עם המשפחה? החיבור איתם הרי לא בריא מלכתחילה.
ביני לבין עצמי עצמי ועם אנשים אחרים? הנסיון שלי מראה אחרת.

נתק עם המשפחה הוא לא דבר טוב, אבל לפעמים הוא הרע במיעוטו. אני לא דיברתי תקופה ארוכה עם ההורים שלי אחרי ששמתי לב שהקשר הזה פשוט עושה לי רע.
ולמזלי היה לי (ועדיין יש) בן זוג תומך ואוהב שהכיר במה שעברתי איתם ועזר לי עם הבחירה הזו. שלא היתה פשוטה.

_הם יזמו.
זה הוא דפוס קבוע - יש בינינו מחלוקת, היא מתפתחת לחילופי דברים וצעקות, האשמות הדדיות והם טורקים את הטלפון/יוצאים מביתנו וכו'
בהמשך הם לא בקשר שבועות/חודשים ואם אני מנסה לבקש מהם שנטפל במצב ונקבל עזרה למען העתיד של כולנו הם מתנים את הפסקת הניתוק בכך שאתיחס ל"ארוע" כמשהו שקרה ונגמר (אמא שלי קראה לזה בפעם האחרונה "אקסידנט") . שלא נדבר על זה._
אולי הם הציבו את התנאי, אך את זו שבחרת לא להיענות לו (ואני חס וחלילה לא מאשימה או משהו כזה).
הגדרת את הגבולות שלך, אם אני מבינה נכון לא הסכמת להמשיך שוב בטנגו הזה של "היה-נגמר-עוד מעט יקרה שוב" ולכן כולכם כרגע לא מדברים.
אני חושבת שמגיע לך ח"ח על שבירת הדפוס.

בזמנו, שמעתי כל מיני קלישאות שאני לא יודעת למה התכוון המשורר באומרן חוץ מלעצבן אותי. כל מיני שברים כמו "אבל הם ההורים שלך", "אתם משפחה", "את לא יכולה להתנתק מהם לגמרי" וכו'.
כן, הם ההורים שלי, וזה מאוד עצוב לי שדווקא איתם יש לי מערכת יחסים כזו מעפנה. ואולי אני יזמתי את הנתק, אבל לגמרי לא בחרתי אותו. כמו שכתבתי קודם, זה היה הרע במיעוטו.
כנראה שלאנשים שלא היו שם לפעמים קשה להבין.

מה יהיה עם ילדי שאינם בקשר עם הסבים ודודתם? איך זה ישליך על גדילתם ותחושותיהם כשיגדלו? מה יחשבו עלי?
ושאותם אנשים ממקודם יזעקו גוועלד.
יש אנשים שאני שומרת מרחק בינם וביני, בינם לבין הילד שלי. בעצם עם כולם אני עושה את זה, ועד שיגדל, אני זו שקובעת את אופי הקשר ואת מינונו.
ואף אחד לא מקבל כרטיס מעבר חופשי רק כי הוא אוחז בתואר מסויים.
היחס של אנשים אלי ואל משפחתי משנה בעיני הרבה יותר מאם הם נקראים 'סבא', 'סבתא' או 'דוד'. התארים האלה לא מבטיחים להם אהבה אינסטנט. בשביל לחוות אהבה וקרבה צריך לעבוד ולהשקיע.
ואם מישהו לא משקיע בצורה מינימלית, שלא יתפלא שלא רוצים בחברתו.
כרגע במקרה שלנו זה פחות רלוונטי אבל דעתי מאוד ברורה בעניין: אני לא רוצה שהילד שלי יראה אותי מכופפת, מושפלת, סופגת יחס שלא הייתי מוכנה לספוג בשום סיטואציה אחרת רק בשבילו . זה נראה לי כמו מתכון בטוח לרגשות אשם בבגרותו, זאת דוגמה גרועה להעביר לו וזה מיותר. פשוט מיותר.
אם סבא וסבתא רוצים קשר עם הנכד - שייצרו אותו אם הוא מספיק גדול, או שיתאימו עצמם למסגרת שלו אם הוא קטן יותר.
ואם הם לא עושים את זה - באמת שאפשר לגדול גם בלעדיהם (ככה אני גדלתי. אבל לא משיקולי מריבות במשפחה, הם גרו בצד השני של כדור הארץ. ואז לא היו מצלמות אינטרנט).
זה לא טוב. אבל זה הרע במיעוטו.

(והמרגיעון: הפרטים לא חשובים חשוב הפרט)

על ידי מיצי_החתולה* » 14 מאי 2010, 08:21

בנתק, אני רוצה להציע לך משהו - ביקשת מההורים שלך שיבואו איתך לטיפול, והם מסרבים. מה אם תעשי בעצמך את הטיפול? כלומר, טיפול שהכותרת שלו היא הקשר עם הורייך ואחותך. טיפול בשיטת העבודה של ביירון קייטי יכול לעבוד (פחות מכירה את השיטה), וגם בתקשורת מקרבת (NVC) - שניהם כלים שיכולים לקדם אותך כלפי מקום של חמלה, למשפחתך ולעצמך. אני מניחה שכל טיפול שמדבר אליך יכול לעבוד.

אני מסכימה עם פלוניה, כי גם אני - כמה לא מפתיע - הייתי במצבים דומים עם הוריי. מתישהו בחרתי לקחת את האחריות על עצמי, לטפל בעצמי. אם הם לא מוכנים לשתף פעולה - רציתי להגיע לפחות למקום שבו אני חיה בשלום עם המצב, ויודעת שעשיתי כמיטב יכולתי. ואני לגמרי בדרך לשם, וכמו פלוניה, מוצאת את עצמי הולכת בכיוון של חמלה, לסובבים אותי ולעצמי.

על ידי קוראת* » 14 מאי 2010, 06:57

הבעיה שלי היא אם אמא שלי. בעז ממש אוהב אותה, אבל היא מתנהגת אליו בצורה שאני לא יכולה לסבול. היא עושה דברים שמבחינתי לא יעלו על הדעת פשוט.
מה למשל היא עושה? האם אלה דברים שהיא יכולה להבין למה הם בלתי נסבלים?

על ידי ש_י_ר_י* » 14 מאי 2010, 06:48

עינת, גם לך

אין שום בושה במשפחה דפוקה. פשעת? גנבת? רצחת? אז מה יש לך להתבייש?
להיפך. אני כולי מלאת התפעלות מאנשים שהצליחו לנתק את עצמם מקשרים הרסניים. זה כל כך קשה, במיוחד בתרבות שבה משפחה צריך לקבל ולהכיל כמעט בכל צורת התנהגות.
אני קצת קצרה בזמן אז עוצרת פה בינתיים. שבת שלום.

על ידי ש_י_ר_י* » 14 מאי 2010, 06:38

מצב קשה. נראה לי שהוא הופך קשה עוד יותר כי יש סיכוי שתחזרו לקשר ואז אולי שוב יהיה נתק וחוזר חלילה. נכון? אם זה היה משהו סופי היה ניתן להשלים עם זה, אחרי הרבה דם יזע ודמעות.
ברמת הפרקטיקה היומיומית, מה שאת משדרת לילדים זה מה שהם יקלטו. הבן שלי עוד קטן (3) ועוד לא שאל למה אין לי אבא, ואני חושבת שזה המצב הטבעי שהוא מכיר ולכן זה לא משנה לו.
אצלך, לפי מה שהבנתי, הילדים גדולים יותר וגם מכירים את המשפחה, מה שהופך את זה לפי אלף יותר קשה ומסובך. מה שאמרת לו נראה לי מתאים מאוד - אתם לא מדברים ומסתדרים עכשיו, וזה עוד יכול להשתנות. השאלה היא אם את רוצה שזה ישתנה.

אני מאמינה גדולה בחשיבות המשפחה, אבל יותר חשוב קודם כל להיות בנאדם. ואם מישהו במשפחה שלי מתנהג בדרך שפוגעת בי או באחרים שוב ושוב, התרחקות כן יכולה לעזור. זה לא ישנה את האדם הפוגע, אבל זה ימנע ברמה מסוימת להעביר את ההתנהגות הפוגעת לדורות הבאים.
אני מציעה גם שתתייחסי לנתק הזה כזמן פציעות

את עכשיו משוחררת מיחסים שמחזירים אותך אחורה, להתנהגויות ורגשות שליליים מהעבר, ולפי דעתי יהיה לך יותר קל למלא את המצברים שלך, לעבוד על עצמך, להבין מה קורה בקשר - איפה האחריות שלך מתחילה ומסתיימת , ואם וכאשר תחזרי לקשר איתם, אולי תוכלי לעשות זאת ממקום חזק ושליו יותר.

על ידי מתמודדת* » 13 מאי 2010, 23:56

גם אני לא בקשר עם אבא שלי כבר המון שנים, הוא כל כך פגע בי ופגע בילדות שלי
שאני מוצאת את עצמי בתהליך ריפוי כל הבגרות שלי, תהליך ארוך ומייגע וגם כואב,
מעניין ומפתיע שהילדים שלי אף פעם לא שואלים עליו, כאילו זה טבעי שאין לי אבא,
ולהם חסר סבא אחד, מוזר.
בכל אופן יש להם סבא וסבתא מדהימים מצד בן זוגי.
גם עם אמא שלי ובמיוחד אחיות שלי הקשר ממש קשה, פוגעני ולא נעים אבל, פה אני מרגישה מסוגלת
להיות ולנסות ולהתמודד בתוך הסיטואציה, בכל אופן אני משתדלת לפגוש אותן פעם בחודש\חודשיים לא יותר.
מעניין כמה אנשי באופן מנותקים ממישהו מהמשפחה שלהם

על ידי דלילה* » 13 מאי 2010, 22:44

הבנזוג שלי בנתק מאמא שלו והאחים שלו כבר שנים
הילד שלנו בן 3 וחצי וראה אותם רק פעמיים - פעם אחת בגיל 3 חודשים ופעם אחת בגיל שנתיים וחצי
הייתה הרבה אלימות במשפחה כשהוא היה ילד וכל פעם שהוא רואה את המשפחה שלו הכאב הזה מוצף אצלו והוא לא יכול לעמוד בזה. לא מסוגל להיות איתם בקשר אפילו שניסה כמה פעמים למען האחייניות שלו בעיקר (וגם למען עצמו כמובן)

בכל אופן, היחסים עם המשפחה שלי טובים מאוד אז לילד כן יש חוויה של סבא-סבתא
אם הוא שואל משהו על המשפחה של אביו הוא מקבל תשובה קצרה ועניינית שאנחנו לא רואים אותם הרבה כי הם גרים רחוק או משהו כזה. לא נכנסים איתו לפרטים מעבר לכך. מכיוון שבנזוגי פחות או יותר שלם עם החלטתו להתנתק, כך הוא גם העביר את המידע הזה לילד שלנו. זה נראה לו פשוט וטבעי שרואים את סבתא רבקה כל שבוע ואת סבתא חוה לא רואים הרבה.

לכן השאלה שלי אלייך היא: האם מהצד של בן זוגך היחסים עם הסבא-סבתא טובים?
האם לילדייך יש איזשהו קשר משפחתי-מורחב חיובי?
כי אם כן, זה עשוי לגשר על החששות שלך שהם יגדלו בלי סבא וסבתא וכו
וכאשר תמצאי את עצמך רגועה לגבי כל ה"סרטים" של מה יהיה איתם, אולי תתפני יותר נפשית לטפל ב"סרט" של מה יהיה איתך, לטפל בכאב הזה של העבר כמו שיעצו לך כאן במעלה הדף

חיבוק גדול @}

על ידי עינת_ש* » 13 מאי 2010, 21:54

פתאום חשבתי על זה, ואלי אני בכלל מתפרצת לדף תמיכה של מישהי אחרת.. אז סליחה, אם זה לא במקום (תגידו בלי להתבייש) אני יכולה לפתוח דף אחר:
השפעת ניתוקי קשר במשפחה
כי אצלי הסוגייה היא- מה יפגע בבן שלי יותר?

על ידי עינת_ש* » 13 מאי 2010, 21:41

התלבטתי ארוכות אם להגיב בניק בדוי, והחלטתי בסוף שלא.כמעט ושינתי את דעתי (כמה פעמים) במהלך הכתיבה, אבל אני כותבת בגלוי, כי נמאס לי להרגיש שמשפחה (משפחת האם לפחות) דפוקה היא משהו שצריך להתבייש בו. קורה.
הגעתי לדף הזה דרך חיפוש עם המילה "ניתוק", כי רציתי לבדוק שאין דף כזה, לפני שאני פותחת אחד משלי, ואני רואה שהנה יש, ועוד טרי טרי.

אצלנו בבית יש מצב משפחתי מאוד חולה. התחלתי לפרט אבל מחקתי. זה בעצם לא חשוב הפרטים. המצב חולה וזהו.
אני ביחסים גרועים עם אמא שלי ואחותי. אבי נפטר לפני יותר משנה.
עם אחותי אני לא מדברת, ואין לי שום חרטה על כך. ממילא בעז (הבן שלי) לא היה קשור אליה במיוחד. הבעיה שלי היא אם אמא שלי. בעז ממש אוהב אותה, אבל היא מתנהגת אליו בצורה שאני לא יכולה לסבול. היא עושה דברים שמבחינתי לא יעלו על הדעת פשוט.
אני מבינה שאין לה כוונה רעה, וכמובן שאין אלימות פיזית או קללות, אבל יש התנהגות מדכאת בעליל, לילד בן שנה וחצי!
אני לא יכולה לסבול את זה. אני מרגישה שאני רוצה להגן עליו ופשוט להוציא אותה מהחיים שלנו. ואני שואלת את עצמי, האם זה נכון? האם זה מותר לנתק ילד שאוהב את סבתא שלו, למרות שהיא מתנהגת בצורה שללא ספק פוגעת בו?
(אני יכולה לפרט מה היא עושה אם זה נראה למישהו חשוב- אבל יש פה פגיעה וודאית מבחינתי)
מה יפגע בו יותר?

כמובן שיש את עוד מימד הסתכלות, והוא האם זה נכון להתנתק משושלת הדם שלנו, האם זה לא מכשול אל חיים טובים יותר? האם זה לא כתם שמעיד על פגם בנו? האמת, כבר לא ממש אכפת לי. כי כמו שאומרים, זה קורה גם במשפחות הכי טובות.
אני מרגישה שאני פשוט רוצה שיעופו לי מהחיים. הן תמיד סוחטות ממני אנרגיות ועושות אותי אדם אחר. לא קראתי את ביירון קייטי, אבל אני לא חושבת שהייתי רוצה להישאר בקשר עם אדם שעושה וממשיך כל יום לעשות לי רע (הרבה הרבה יותר משהוא עושה לי טוב).

והנה הכתיבה שלי נקטעה כי אמא שלי התקשרה. שיחה קצרה אך נוקבת מאוד מצדי, על איך שהיא מדברת אלי ועל מה שהיא אמרה אתמול לבעז.
הבהרתי לה שזה לא יוכל להימשך ככה. ושאם ההורים של יואב היו אומרים לבעז את מה שהיא אמרה לו, אז זה היה נגמר אחרת, ושרק בגלל שהיא אמא שלי הגבתי פחות בקשיחות, אבל אם זה יקרה שוב זה הסוף. גם ככה היא כבר לא מוזמנת אלינו אלא אנחנו נפגשים רק מחוץ לבית, כי זה פשוט בלתי נסבל כשהיא באה אלי.
אוף אני לא יכולה לסבול את זה יותר. סבלתי מהם כל כך הרבה שנים, ואין שום סיבה שאני אמשיך עכשיו.

על ידי עוד_אחת* » 13 מאי 2010, 11:41

בהמשך הם לא בקשר שבועות/חודשים ואם אני מנסה לבקש מהם שנטפל במצב ונקבל עזרה למען העתיד של כולנו הם מתנים את הפסקת הניתוק בכך שאתיחס ל"ארוע" כמשהו שקרה ונגמר (אמא שלי קראה לזה בפעם האחרונה "אקסידנט") . שלא נדבר על זה.
אני מבינה את זה לגמרי , גם אצלנו זה דפוס משפחתי כזה.
אולי יש דרך למצוא את האיזון באמצע משהו כמו לא להתעלם לחלוטין , אבל לא להפוך את זה לאבן בוחן, אולי את יכולה לראות בעצמך לבד את הדפוסים (או עם איש מקצוע) בלי שיתוף הפעולה שלהם, בלי שהם יצטרכו לקחת אחריות, כי אולי הם לא יכולים.
בצורה שבה את תוכלי ללמוד מזה, להשתנות בעצמך - לא כי את "לא בסדר" אלא כי את זאת שרוצה שינוי ויכולה להביא אותו והם לא.

חוץ מזה

מכירה את הכאב הזה.

על ידי פלוניה* » 13 מאי 2010, 04:34

ישנם דפוסים שאני שולטת בהם אל מול אנשים אחרים אבל לא מול אחותי והורי. שם זה באג. לכן בקשתי מהם שנקבל עזרה מאדם מקצועי. כדי לנסות לקיים דיאלוג בשפה חדשה ובונה. לשנות את הדינמיקה.
הבאג הזה זה כעס. אולי את רוצה להביא את הסכסוך הזה מול אדם נייטרלי היא מפני שאת מרגישה שנגרם לך עוול שצריך להודות בו ולתקן אותו ולהבין איך את מרגישה וליישר את ההדורים לפני שממשיכים?
בכל מקרה את מחפשת סוג של צדק. סוג של "נכון".
כי מה שקרה עד עכשיו היה ממש, אבל ממש "לא בסדר".
(אולי אני חושבת כך מפני שאני הרגשתי כך וסתם אני משליכה את זה עלייך, אל תקחי את זה אישי)
אבל כעס לא מרפאים עם צדק. מרפאים אותו עם חמלה.
וחמלה יכולה לבוא רק כשאת מבינה באמת ובתמים פעם אחת ולתמיד שכבר עכשיו הכל בסדר. אצלך. אצלם. ובאופן כללי.

אחד הדברים ששינה את התפיסה שלי - ובהמשך שינה לחלוטין את הדינמיקה ביחסים - היה החלק בעבודה של ביירון קייטי "מה אמא שלך צריכה לעשות או להיות כדי שאת תהיי מרוצה". זה החלק שבו את כותבת באופן מאוד חופשי איפה לדעתך היא צריכה להשתנות. ובכלל, איך היא צריכה להתנהג ולהרגיש ולהבין ולהגיב וכו'.
בגלל שזה משהו מאוד פרטי אז כותבים חופשי, ואחרי זה קוראים את זה. ומבינים את האבסורד. לעומק.

ביירון קייטי גם מסבירה טוב על הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו. אני מתחננת בפנייך שתקראי את הספר הזה.
זה מנקה לך את הלב מכל הטינה.
אני סיפרתי לעצמי שנים שאמא שלי לא אוהבת אותי ולא אכפת לה אם אני אחיה או אמות, ושאחותי אדם מופרע ורע לב מטבעו ושאותי אי אפשר לשפוט כי אני הצודקת והמקופחת פה. היו לי את כל "העובדות" בשטח לתמוך בסיפור שלי, תאמיני לי. יותר מזה - לא היה אדם אחד שהכיר את הנפשות הפועלות שלא התנדב להסכים איתי.

באותו כסף התחלתי לספר לעצמי סיפור אחר - אמא שלי מאוד מאוד אוהבת אותי, בדרכה המיוחדת והמדהימה. אחותי היא בחורה מתוקה וחמודה עם לב זהב וקצת מטורללת באופן חינני. ואני בהשתדלות עובדת על המידות שלי וכל יום אני משתפרת והולכת. ועם זה הסתובבתי לי, מרוצה מהחיים.
ותנחשי מה? - המציאות התאימה את עצמה לסיפור הזה הרבה יותר מאשר יכולתי בכלל לשער בדימיוני. כי כבר לא היה את "הכפתור" הזה שכשלוחצים עליו אני מתחרפנת. הפרשנות שלי היא אחרת.
וזה רק על קצה המזלג ממה שלמדתי מהספר הזה.

ואם אני מנסה לבקש מהם שנטפל במצב ונקבל עזרה למען העתיד של כולנו הם מתנים את הפסקת הניתוק בכך שאתיחס ל"ארוע" כמשהו שקרה ונגמר (אמא שלי קראה לזה בפעם האחרונה "אקסידנט") . שלא נדבר על זה.

להגיד לך מה דעתי? - תסכימי. אמך מושיטה לך יד לשלום. קחי. זה המון. הרבה היו רוצים גישה כזאת קלילה שקרה ונגמר.
אימי היקרה, שתהיה בריאה, בזמנו הייתה חופרת לי 5 שנים ברצף על כל "מחט" שחשודה בעיניה כ"תחת",
ואוספת נגדי ראיות מוצקות (פרי דמיונה הפרוע) למשפט ראווה על פשעים נגד האנושות. אני צוחקת כשאני כותבת את זה. ואגב - כיום זה בדיוק ההיפך. היא יוצאת מגידרה כדי למצוא בי נקודות זכות, גם כשלא מגיע לי. את יודעת למה? - כי גם אני מוצאת בה כאלה. המון.

אין "מצב" שצריך לטפל בו. יש חשבונות ישנים שפג תוקפם. שימי סייג להפסדים ותורידי את המועקה הזאת מהלב שלך. זה יותר פשוט ממה שאת חושבת.

היי
גם אני רציתי לכתוב משהו דומה למה שאיתן כתב
נראה לי שאת בעצם מנסה לשנות את העבר
ולא את ההווה
כי בהווה לא בטוח בכלל שהית רוצה להיות בקשר עם האנשים האלה (אם הם לא היו בני משפחתך)
ואם אנשים זרים היו מתנהגים אליך בדרך שמזכירה אפילו במעט את איך שהם התנהגו אליך, זה היה לך ברור שאת לא רוצה שום קשר איתם.

אני חושבת שמי שמנותק מהמשפחה שלו לא יכול שלא להיות מנותק מעצמו
אני ממש לא מסכימה עם המשפט הזה בהקשר של כאן ועכשיו והיחסים שלנו עם המשפחה כבוגרים,
אם מדובר ברמה הסמלית אז כן, אני מאמינה שצריך להתמודד עם הרגשות והחויות שחוינו כילדים כדי להיות באמת מחוברים לעצמנו.

ברמה של הילדים שלך, אני מאמינה שההתמודדות שלהם תהיה נגזרת של ההתמודדות שלך. אם את תיהיה שלמה ותעבדי את החויות שעולות מהיחסים הקשים האלה, הם יחוו את ההתמודדות הבוגרת שלך וירגישו שאלה חוויות שניתנות לעיבוד.

אני לא חושבת שיש ערך לקשר עם סבא וסבתא או דודים בפני עצמו אם אין חיבה, כבוד, הערכה, אהבה והקשבה במידה סבירה שמשאירה מקום לכל אחד להיות מי שהוא ולהרגיש עם זה טוב. אם הקשר הוא הרסני, הוא לא יהיה טוב גם לילדים.

הניתוק בא מהם, היחס שלהם לא תלוי בך, את לא יכולה לשנות אותם, ובודאי שלא יכולת לשנות אותם בתור ילדה.
זה לא אשמתך שמתיחסים אליך ככה היום זו בטח ובטח לא היתה אשמתך שהתיחסו אליך ככה פעם, כשהית ילדה.
הכאב של ההבנה הזו הוא נוראי, כי זה אומר להבין ולהשלים עם זה שהם לא היו שם בשבילך כשהית תלויה בהם וזקוקה לאהבה שלהם.

אני חושבת שאם תתחילי לחוות את הכאב הזה יהיה לך יותר קל לעשות את ההפרדה
ואז יתכן שתרגישי יותר שקט
ואולי יהיה לך ברור מה את רוצה לעשות עם היחסים האלה היום.

בהצלחה

אני ממליצה לך לקרא
תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות

על ידי איתן_לרנר* » 12 מאי 2010, 21:28

שלום בנתק

אני מזדהה עם הרגשות שהעיניין מעורר בך.הורים הם עבורנו בעצם סמל ז"א הם מעוררים בנו רגשות ישנים ילדותיים ממש כמו כל אדם אחר .למרות זאת הם סמל יותר מסובך כי הם אלה שגרמו לנו את הכאב הישן ולכן זה יכול לבלבל .
ממה שאת כותבת אני מבין (וזו כמובן פרשנות שלי בלבד) שיש שם מאבק בניסיון לשנות משהו ישן שמתחזה למציאות מבוגרת והדרך בעיניי לפתור את זה היא לעבור תהליך שבו את מפרידה את המציאות הישנה ומרגישה אותה בהקשרה ואז בהדרגה המציאות הנוכחית המבוגרת מתבהרת ואז יודעים מה באמת מרגישים היום כלפי הנושא ומה בוחרים לעשות. מניסיון שלי של רגשות חזקים ומציאות דומה אך לא זהה , ברגע שהרגשתי את רגשותיי הישנים בהקשרם הנכון והמקורי ,בהדרגה יחסיי עם הוריי השתנו וקל לי לקבל את הקשר כפי שהוא.
אם זה יעניין אותך בדיוק לפני חצי שעה כתבתי מודעה בככר השוק שנפתחת עוד קבוצה לעבודה עתמית ותמיכה בתהליך של שחרור מטראומות הילדות והשפעתן על ההווה. הסיבה לפתיחת הקבוצה היא קודם כל רצון ליצור מסגרת שתעזור לי וכמובן להכיר לעוד אנשים את האפשרות של תראפיה פרימאלית ורגרסיבית.

איתן

על ידי סאלי_תדמור* » 12 מאי 2010, 20:22

לכן בקשתי מהם שנקבל עזרה מאדם מקצועי.

שלום לך @}

באתי לעודד אותך.
אם את רוצה לעבוד ולהתקדם, להתפתח בנושא של דפוסים שאני שולטת בהם אל מול אנשים אחרים אבל לא מול אחותי והורי, את יכולה לעשות זאת גם בלי שיתוף שלהם. גם בלי שהם עצמם נעזרים.
בהמשך השינוי יגיע אליהם, כשהוא באמת יתרחש אצלך. את - בעצמך - ללא ספק יכולה לעבוד על עצמך.
אני יודעת את זה מנסיון אישי שלי עם אנשים שהתקשיתי איתם, ועם אינספור אנשים שפגשתי במשך השנים. אני נמצאת כבר שנים רבות בסביבה של אנשים שעובדים על עצמם. דברים קורים, זזים ומשתנים, גם אם בהתחלה (או לכל אורך הדרך) הצד השני לא מוכן להעזר בעצמו. התהליך של אדם אחד משפיע על השני.

אני זוכרת שקראתי לפני שנים את ההקדמה לספר של המינגווי "למי צלצלו הפעמונים". באנגלית זה מתחיל כך - משפט מדהים: "No man is an island, entire of itself" - כלומר אף אדם אינו שלם בפני עצמו. והנה הקטע כולו בתרגום של ינון יהל בן אור:

אף אדם אינו אי

כל אדם קשור ומחובר -
כחלק של יבשת

מותו של כל אדם
פוגע ומפחית
ממני עצמי
ולכן:
לעולם אל תשאל
בעבור מי
צלצלו הפעמונים
לך הם צלצלו.

יש משהו מטלטל בקטע הזה, משהו שאנחנו לא רוצים באמת לקבל. על כל פנים, בי יש חלק שמתנגד לזה. לא נעים שיזכירו לנו שבאמת, אנחנו לא אי. אנחנו חלק מיבשת.
אבל בפן המעשי: כל עבודה שתעשי עם עצמך (בלווי חיצוני - אני ממליצה - כי אחרת אנחנו סגורים בלולאות המחשבתיות של עצמנו) תשפיע על כל היבשת כולה, על כל המשפחה שלך.

היתה פעם אישה שמאוד כעסה עלי, וקינאה בי על מספר דברים. היא היתה מדברת איתי בצורה תוקפנית כל כך, שבאמת העדפתי לא להפגש איתה. אבל התחושות שלי כלפיה הפריעו לי. עשיתי עבודה על הנושאים הללו, והתחושה הפנימית שלי כלפיה השתנה לגמרי. חזרה לי החיבה אליה שפעם היתה לי. אח"כ כשפגשתי אותה במקרה מספר פעמים, המבט שלי היה כנראה שונה. אני לא חושבת שאמרתי הרבה. אבל אח"כ הקשר שלנו השתנה. עד היום הוא לא עבה במיוחד, במובן של בילויים משותפים או משהו כזה. אבל התחושה בינינו שונה לגמרי.

בהצלחה @}

על ידי ורד_דרור* » 12 מאי 2010, 11:54

אני חושבת שמי שמנותק מהמשפחה שלו לא יכול שלא להיות מנותק מעצמו. ומתוך ניתוק כזה ממילא אי אפשר ליצור חיבורים בריאים.

ואולי לכך היתה הכוונה כשנאמר "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך"" (שמות כ' י"א).
למען יאריכון ימיך הוא לא פרס על היחסים הטובים, הוא פשוט מתאר מצב

על ידי פרטית* » 12 מאי 2010, 11:38

מנסיון שלי ישנם מצבים של התעללות קשה מצד ההורים שניתוק מהם דוקא כן מאפשר לאדם חיבור עם לעצמו, חיבור שהוא לא חווה כל חייו.
נכון, וזה טוב מאוד. אבל זה לא דומה לחיבור עצמי במצב שבו אין נתק משפחתי (כי לא היתה התעללות או כי הושגו ריפוי והשלמה אמיתית ובריאה).
בנוסף, כל מה שבנתק כתבה.

אני חושבת שמי שמנותק מהמשפחה שלו לא יכול שלא להיות מנותק מעצמו. ומתוך ניתוק כזה ממילא אי אפשר ליצור חיבורים בריאים.

פרטית. זו אימרה חזקה. את יכולה להסביר את עצמך? כי לי זה נשמע גורף וכוללני. כי כפי שידוע לי בני אדם הם שונים. מצבים שונים.
מנסיון שלי ישנם מצבים של התעללות קשה מצד ההורים שניתוק מהם דוקא כן מאפשר לאדם חיבור עם לעצמו, חיבור שהוא לא חווה כל חייו.

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: ניתוק קשר עם הורים ואחים