על ידי צפריר_שפרון* » 08 פברואר 2003, 19:05
למעשה, אם אני מבין נכון, הרי מה שאת מבקשת אחריו הוא המהות, התמצית, הנקודה שממנה נובעת דרכך ומה יש לדרך זו להציע לאחרים, גם כאשר הם מאוימים מעצם דרכך, וגם כאשר הם מבקשים אחר אותה נקודה בדיוק, אותה מהות אשר אינה ברורה להם דיה.
יש להבין שאין מרחק כל כך גדול בין האמונות של "שני הצדדים", מעבר לכך, נמצאים "שני הצדדים" מהווים גורם מכוון האחד כלפי השני.
למשל, אותה דוגמה שהעלית. נמצאת אותה אשה מתבוננת בחשדנות על הילד. היא אינה יודעת בדיוק, לא מבינה "מהו ילד", או יותר נכון "מיהו הילד". בתוך מרכיבי שאלתה, כשבוחנים את מהות דבריה, הפרטים מאבדים מחשיבותם. מהות שאלתה עולה מתוך עמדה שאיננה ברת מודעות למהו ומיהו הילד. שכן, לו על פי ראיית צד זה של המתרס היתה דעתה מוצקה היתה אומרת לך בבטחה - הילד יתרגל לכך. אך לא כך קרה, היא עצמה העלתה ספק באשר לאותה תכונת התרגלות של הילד. כאשר היא מאמינה בכל לבה שאכן הילד יתרגל היא למעשה מצביעה על יחס שלילי להרגל ומסיטה את הדיון לערוץ אחר.
ניתן לומר שהילדה שלך כבר פיתחה את ההרגל להיות עלייך, והיא חיה עם העניין בשלום כמובן מאליו, רגיל.
בינינו, אין כל אסון בהרגלים: כל עוד הם משרתים את האדם ההרגלים הם בסיס של רצף החיים (למשל ההרגל לנשום). הפחד מההרגל הוא הפחד מהתמכרות, זו מתרחשת כאשר הרגלים הופכים להיות השליטים לאדם והוא נמצא משרת אותם, אלא, שברגיל הרגלים עוברים מאליהם כשאינם נדרשים עוד.
הגישה הרווחת היא הגישה של חינוך = אילוף, מעשה החינוך הוא מעשה אקטיבי, החודר לנפשו ולעולמו של הילד ו"עושה שם סדר", סדר נכון הכולל לענייננו, הטמעת הרגלים "נכונים". אחת הדרכים היעילות לאילוף היא ההפרדה, ההרחקה, והבידוד, כשאלו לא מיושמות (במקרה שלך את לא מורידה את הילדה מהידיים) עולה "סכנה" של הרגל "לא טוב". יש לאלף את הילד בכפיה על מנת למנוע ממנו את חרותו. חרותו של הילד מאיימת. בדוגמה זו אם כך יש להושיב את הילד בעגלה ולמנוע ממנו את החרות לרדת מאימו ולטפס עליה על פי צרכיו. שוב, חרות של ילד מאיימת.
הבנה זו -- כלומר, הילד כמחייב הפעלת כפייה, אילוף וחינוך שרירותי -- איננה מגבה את הילד ואת דרכו, אלא דורשת מהילד לגבות את אותה מערכת כוחנית ולציית לה. לילד עצמו אין כמובן סיכוי. בכך טמונה עוצמתה.
שורשי אמונת המון זו, המעוגנת באושיות החיים, משתרגים מהעבר הרחוק, והם יונקים מהדת השלטת בעולם המערבי במידה רבה עד היום - התיאולוגיה הפרוטסטנטית. אבל לא זה המקום ולא זה הזמן לדון בכך.
מנגד, או על יד, קיימת גישה המניחה לילד להתפתח מתוך סיפוק צרכיו בהווה, כשהוא מוביל והחינוך הופך למעשה לכאורה פסיבי. שכן הילד הוא המורה וההורה לומד מהי דרכו של הילד ומגבה אותה. עומד מאחורי הילד. ומשתדל להעניק לילד את התנאים האופטימליים האפשריים לצמיחה וגדילה.
ניתן לומר כי הגישה הרווחת איננה סומכת על הילד ועל שיקול דעתו, בעוד הגישה השניה סומכת על הילד שידע לבחור בטוב ביותר עבורו וכי הוא הוא שקובע את קצב התקדמותו - כי הוא המורה.
כך, שמשפט מתומצת למפגש כפי שתואר עשוי לגעת בכך שאת סומכת על הילד: "הם יורדים לבד", "אני סומכת עליו"... תשובה שכזו איננה תגובה מתגוננת אלא מצביעה על כך שניתן לסמוך על הילדים. זו אינה תגובת מחץ. זו תגובה. יתכן שאותה אם תתחזק בדעתה ותינעל על העמדה לפיה אין לסמוך על ילדים, יתכן שתעבור לה מחשבה לרגע שאולי יש משהו בדברייך. אם ברצונך להעניק לה את הבטחון שאת חשה בדרכך, תהיה זו תקפות עמדתך שתעבור מעבר למילים ותחדור מבעד לספק העצמי של המתאמת (זו לא טעות כתיב) מולך.
אולי על פני התייחסות למשפטים מתומצתים, יהיה נכון לקרוא לדף
תמציא ת'ענין תמצית הענייןלמעשה, אם אני מבין נכון, הרי מה שאת מבקשת אחריו הוא המהות, התמצית, הנקודה שממנה נובעת דרכך ומה יש לדרך זו להציע לאחרים, גם כאשר הם מאוימים מעצם דרכך, וגם כאשר הם מבקשים אחר אותה נקודה בדיוק, אותה מהות אשר אינה ברורה להם דיה.
יש להבין שאין מרחק כל כך גדול בין האמונות של "שני הצדדים", מעבר לכך, נמצאים "שני הצדדים" מהווים גורם מכוון האחד כלפי השני.
למשל, אותה דוגמה שהעלית. נמצאת אותה אשה מתבוננת בחשדנות על הילד. היא אינה יודעת בדיוק, לא מבינה "מהו ילד", או יותר נכון "מיהו הילד". בתוך מרכיבי שאלתה, כשבוחנים את מהות דבריה, הפרטים מאבדים מחשיבותם. מהות שאלתה עולה מתוך עמדה שאיננה ברת מודעות למהו ומיהו הילד. שכן, לו על פי ראיית צד זה של המתרס היתה דעתה מוצקה היתה אומרת לך בבטחה - הילד יתרגל לכך. אך לא כך קרה, היא עצמה העלתה ספק באשר לאותה תכונת התרגלות של הילד. כאשר היא מאמינה בכל לבה שאכן הילד יתרגל היא למעשה מצביעה על יחס שלילי להרגל ומסיטה את הדיון לערוץ אחר.
ניתן לומר שהילדה שלך כבר פיתחה את ההרגל להיות עלייך, והיא חיה עם העניין בשלום כמובן מאליו, רגיל.
בינינו, אין כל אסון בהרגלים: כל עוד הם משרתים את האדם ההרגלים הם בסיס של רצף החיים (למשל ההרגל לנשום). הפחד מההרגל הוא הפחד מהתמכרות, זו מתרחשת כאשר הרגלים הופכים להיות השליטים לאדם והוא נמצא משרת אותם, אלא, שברגיל הרגלים עוברים מאליהם כשאינם נדרשים עוד.
הגישה הרווחת היא הגישה של חינוך = אילוף, מעשה החינוך הוא מעשה אקטיבי, החודר לנפשו ולעולמו של הילד ו"עושה שם סדר", סדר נכון הכולל לענייננו, הטמעת הרגלים "נכונים". אחת הדרכים היעילות לאילוף היא ההפרדה, ההרחקה, והבידוד, כשאלו לא מיושמות (במקרה שלך את לא מורידה את הילדה מהידיים) עולה "סכנה" של הרגל "לא טוב". יש לאלף את הילד בכפיה על מנת למנוע ממנו את חרותו. חרותו של הילד מאיימת. בדוגמה זו אם כך יש להושיב את הילד בעגלה ולמנוע ממנו את החרות לרדת מאימו ולטפס עליה על פי צרכיו. שוב, חרות של ילד מאיימת.
הבנה זו -- כלומר, הילד כמחייב הפעלת כפייה, אילוף וחינוך שרירותי -- איננה מגבה את הילד ואת דרכו, אלא דורשת מהילד לגבות את אותה מערכת כוחנית ולציית לה. לילד עצמו אין כמובן סיכוי. בכך טמונה עוצמתה.
שורשי אמונת המון זו, המעוגנת באושיות החיים, משתרגים מהעבר הרחוק, והם יונקים מהדת השלטת בעולם המערבי במידה רבה עד היום - התיאולוגיה הפרוטסטנטית. אבל לא זה המקום ולא זה הזמן לדון בכך.
מנגד, או על יד, קיימת גישה המניחה לילד להתפתח מתוך סיפוק צרכיו בהווה, כשהוא מוביל והחינוך הופך למעשה לכאורה פסיבי. שכן הילד הוא המורה וההורה לומד מהי דרכו של הילד ומגבה אותה. עומד מאחורי הילד. ומשתדל להעניק לילד את התנאים האופטימליים האפשריים לצמיחה וגדילה.
ניתן לומר כי הגישה הרווחת איננה סומכת על הילד ועל שיקול דעתו, בעוד הגישה השניה סומכת על הילד שידע לבחור בטוב ביותר עבורו וכי הוא הוא שקובע את קצב התקדמותו - כי הוא המורה.
כך, שמשפט מתומצת למפגש כפי שתואר עשוי לגעת בכך שאת סומכת על הילד: "הם יורדים לבד", "אני סומכת עליו"... תשובה שכזו איננה תגובה מתגוננת אלא מצביעה על כך שניתן לסמוך על הילדים. זו אינה תגובת מחץ. זו תגובה. יתכן שאותה אם תתחזק בדעתה ותינעל על העמדה לפיה אין לסמוך על ילדים, יתכן שתעבור לה מחשבה לרגע שאולי יש משהו בדברייך. אם ברצונך להעניק לה את הבטחון שאת חשה בדרכך, תהיה זו תקפות עמדתך שתעבור מעבר למילים ותחדור מבעד לספק העצמי של המתאמת (זו לא טעות כתיב) מולך.
אולי על פני התייחסות למשפטים מתומצתים, יהיה נכון לקרוא לדף [po]תמציא ת'ענין תמצית העניין[/po]
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות