על ידי שירי_ג* » 23 מרץ 2009, 11:24
מיכל, אנחנו עברנו לא מזמן למושב (סוג של ישוב קהילתי לא?) מהעיר הגדולה ת"א. הקהילה מאוד מורגשת כאן בעיקר בחגים כי יש פעילויות משותפות שמאורגנות ע"י ועדת תרבות. זה ישוב ותיק ומבוסס מבחינה חברתית וסרן שמועתי עובד פה כל הזמן, כנראה במשמרות. היתה ועדת קליטה/קבלה והיינו גם צריכים לעבור מבחנים ב"אדם מילוא", אבל לא נראה לי שזה היה כ"כ משמעותי. כן היה להם חשוב לראות יכולת כלכלית כי זו אגודה שיתופית, השותפות היא מעבר לשכנות, ויש סיכון של אי עמידה במשכנתא ואז הבנק יכול לחייב אותם לקבל כל אחד. הם גם רצו לשמוע שאנחנו מתכוונים לחיות פה את חיינו ולא סוג של אופורטוניסטים-נדל"ניסטים כי כבר נכוו מזה פה. אנחנו מבחינה אידאולוגית רצינו לחיות במקום הטרוגני מבחינה סוציואקונומית כי אנחנו חושבים שזה הסיכוי היחיד שיש לנו כחברה בארץ הזו. כמו כן רצינו לגור ולגדל את ילדינו קרוב לאדמה, במרחב ובשקט שיש למקום הזה להציע ובסביבה רב גילאית ולא בתוך גרעין הומוגני מבחינת גיל, אידאולוגיה וכיו"ב דברים חשובים. לא יצאנו בהצהרות קהילתיות כי אנחנו בפרוש "הפרידמנים" פה, גם מבחינת המוצא וגם מבחינת העיסוקים (אקדמאים בישוב בעל אוריינטציה חקלאית מובהקת), ותוסיפי לזה את זה שאנחנו בחינוך ביתי...ככה שאנחנו די נטע זר פה וקצת קשה לסביבה לבלוע אותנו. עם זאת, רוב האנשים סביבנו קיבלו ועדיין מקבלים אותנו בחיוך ובשמחה וזה עושה חשק לקחת חלק (אני למשל החלטתי לקחת חלק פעיל בארגון מסיבת הפורים של ילדי הגנים ונהנתי מאוד גם מהמפגש עם המבוגרים בזמן הארגון והביצוע וגם מההשתתפות של ילדיי במסיבה).
לישוב קהילתי יש הרבה יתרונות וחסרונות. מבחינת הילדים החסרונות, לדעתי כרגע, מינורים עד לא קיימים, מבחינתנו כמבוגרים הם מורגשים מאוד. הפריפריה מחייבת את בן זוגי לבלות זמן רב על הכביש והוא פחות בבית (מעט מאוד בבית למעשה), מבחינה חברתית ההיצע מצומצם יותר והיות ואנחנו כבר מבוגרים ובררנים הרבה יותר מהילדים נוצר מצב של ניתוק חברתי קל. מה גם שאנחנו החדשים כאן, כשכולם מכירים מסביבנו זמן רב והמארג החברתי די מבוסס. נוצר מצב בו האינטראקציות החברתיות הרבה יותר יזומות ופחות ספונטאניות מאלה להן הייתי מורגלת בת"א. הכל דורש תכנון. אני מטבעי בן-אדם של בית שטוב לו מאוד גם לבד (כשהתפטרתי מהעבודה כדי להיות בבית צפו לי כולם שיגעון תוך זמן קצר אז אמרתי לכולם שכשאני אתחיל להקיא על עצמי אני אחזור לעבודה, בינתיים טפו טפו אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר. זה נראה לי כמו הצעד הכי נכון, טבעי ומתאים שעשיתי בחיי הבוגרים, חוץ מהבחירה בבן זוגי, שגם היא מתגלה לי כל יום מחדש כגאונית ממש). אנחנו מאוד שלמים ומאושרים מהבחירה שלנו אבל כדאי לקחת בחשבון שקהילתי זה לא רק חיבוקים, נישוקים וכוס קפה 3 פעמים ביום עם השכנים (כי זה לא), זה גם קטן ולא תמיד האנשים שסביבך הם ה cup of tea שלך והדשא הירוק שתמיד חלמת על ילדיך מתרוצצים בו דורש יותר מידיי מים אז..., עם זאת, יש אדמה, שקט, איכות חיים, חופש מהמרוץ החומרני המטורף של המרכז (לפחות אצלנו), חיי חברה מאורגנים, פעילויות משותפות, אכפתיות ועזרה הדדית, ביטחון (כולם מכירים את כולם, ובאמת אכפת להם, גם אם לפעמים יותר מידיי). אני מאוד אוהבת את הבית שבנינו לעצמנו (מעבר למושג היבש של 4 קירות + גג), אבל כשבחרתי לגור פה לקחתי הכל בחשבון ולכן כשקצת קשה אני מזכירה לעצמי בדיוק את זה: אני בחרתי, בלב חפץ ושלם. בכל מקרה - בהצלחה
מיכל, אנחנו עברנו לא מזמן למושב (סוג של ישוב קהילתי לא?) מהעיר הגדולה ת"א. הקהילה מאוד מורגשת כאן בעיקר בחגים כי יש פעילויות משותפות שמאורגנות ע"י ועדת תרבות. זה ישוב ותיק ומבוסס מבחינה חברתית וסרן שמועתי עובד פה כל הזמן, כנראה במשמרות. היתה ועדת קליטה/קבלה והיינו גם צריכים לעבור מבחנים ב"אדם מילוא", אבל לא נראה לי שזה היה כ"כ משמעותי. כן היה להם חשוב לראות יכולת כלכלית כי זו אגודה שיתופית, השותפות היא מעבר לשכנות, ויש סיכון של אי עמידה במשכנתא ואז הבנק יכול לחייב אותם לקבל כל אחד. הם גם רצו לשמוע שאנחנו מתכוונים לחיות פה את חיינו ולא סוג של אופורטוניסטים-נדל"ניסטים כי כבר נכוו מזה פה. אנחנו מבחינה אידאולוגית רצינו לחיות במקום הטרוגני מבחינה סוציואקונומית כי אנחנו חושבים שזה הסיכוי היחיד שיש לנו כחברה בארץ הזו. כמו כן רצינו לגור ולגדל את ילדינו קרוב לאדמה, במרחב ובשקט שיש למקום הזה להציע ובסביבה רב גילאית ולא בתוך גרעין הומוגני מבחינת גיל, אידאולוגיה וכיו"ב דברים חשובים. לא יצאנו בהצהרות קהילתיות כי אנחנו בפרוש "הפרידמנים" פה, גם מבחינת המוצא וגם מבחינת העיסוקים (אקדמאים בישוב בעל אוריינטציה חקלאית מובהקת), ותוסיפי לזה את זה שאנחנו בחינוך ביתי...ככה שאנחנו די נטע זר פה וקצת קשה לסביבה לבלוע אותנו. עם זאת, רוב האנשים סביבנו קיבלו ועדיין מקבלים אותנו בחיוך ובשמחה וזה עושה חשק לקחת חלק (אני למשל החלטתי לקחת חלק פעיל בארגון מסיבת הפורים של ילדי הגנים ונהנתי מאוד גם מהמפגש עם המבוגרים בזמן הארגון והביצוע וגם מההשתתפות של ילדיי במסיבה).
לישוב קהילתי יש הרבה יתרונות וחסרונות. מבחינת הילדים החסרונות, לדעתי כרגע, מינורים עד לא קיימים, מבחינתנו כמבוגרים הם מורגשים מאוד. הפריפריה מחייבת את בן זוגי לבלות זמן רב על הכביש והוא פחות בבית (מעט מאוד בבית למעשה), מבחינה חברתית ההיצע מצומצם יותר והיות ואנחנו כבר מבוגרים ובררנים הרבה יותר מהילדים נוצר מצב של ניתוק חברתי קל. מה גם שאנחנו החדשים כאן, כשכולם מכירים מסביבנו זמן רב והמארג החברתי די מבוסס. נוצר מצב בו האינטראקציות החברתיות הרבה יותר יזומות ופחות ספונטאניות מאלה להן הייתי מורגלת בת"א. הכל דורש תכנון. אני מטבעי בן-אדם של בית שטוב לו מאוד גם לבד (כשהתפטרתי מהעבודה כדי להיות בבית צפו לי כולם שיגעון תוך זמן קצר אז אמרתי לכולם שכשאני אתחיל להקיא על עצמי אני אחזור לעבודה, בינתיים טפו טפו אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר. זה נראה לי כמו הצעד הכי נכון, טבעי ומתאים שעשיתי בחיי הבוגרים, חוץ מהבחירה בבן זוגי, שגם היא מתגלה לי כל יום מחדש כגאונית ממש). אנחנו מאוד שלמים ומאושרים מהבחירה שלנו אבל כדאי לקחת בחשבון שקהילתי זה לא רק חיבוקים, נישוקים וכוס קפה 3 פעמים ביום עם השכנים (כי זה לא), זה גם קטן ולא תמיד האנשים שסביבך הם ה cup of tea שלך והדשא הירוק שתמיד חלמת על ילדיך מתרוצצים בו דורש יותר מידיי מים אז..., עם זאת, יש אדמה, שקט, איכות חיים, חופש מהמרוץ החומרני המטורף של המרכז (לפחות אצלנו), חיי חברה מאורגנים, פעילויות משותפות, אכפתיות ועזרה הדדית, ביטחון (כולם מכירים את כולם, ובאמת אכפת להם, גם אם לפעמים יותר מידיי). אני מאוד אוהבת את הבית שבנינו לעצמנו (מעבר למושג היבש של 4 קירות + גג), אבל כשבחרתי לגור פה לקחתי הכל בחשבון ולכן כשקצת קשה אני מזכירה לעצמי בדיוק את זה: [b]אני בחרתי, בלב חפץ ושלם[/b]. בכל מקרה - בהצלחה
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות