על ידי משה* » 23 אוגוסט 2009, 02:22
הייתי רוצה להוסיף את שני הגרוש שלי לטובת הנושא החשוב הזה. קודם כל אני רוצה להפנות את הקוראים לדף
חינוך ולדורף חינוך לחופש וחינוך חופשי ואצטט משם:
שרון:
חינוך וולדורף אינו חינוך חופשי. הוא חינוך הילד להיות אדם חופשי.
בר-עדש: חינוך ביתי הוא לא דרך חינוך מסוימת. משפחה בחינוך ביתי יכולה להיות בחינוך חופשי,
חינוך וולדורף, שיטת מונטסורי (הילדים על הגבעה, למשל), חינוך להצטיינות, או בחינוך דתי פוריטני שמרני (די נופץ בארה"ב).
אני מוצא שלמושג 'חופש' ועוד יותר למושג 'ללא כפיה' יש המון הקשרים רגשיים המפריעים לדיון להיות עניני. כאשר בבית או בגן אוכלים היום אורז, ולילד אין בחירה, (והרי גם אם יש, זה תמיד מבחר מוגבל) - האם אנו מתיחסים לזה כ'כפיה'? עוד דוגמה: כאשר הצלחנו ליצור הרגל של צחצוח שיניים, או הרגל של הגעה לגן כך שיתאפשר לאמא להגיע לעבודה בזמן, האם אנו מתיחסים לזה כ'כפיה'?
בעיני בנית ההרגלים האלה, זרימת הילד עם האוכל הטעים והמזין (אורז מלא אורגני כמובן) המוגש לו, הם מאד חיוביים לא רק להתנהלות המשפחתית אלא גם לילד עצמו. כהורה נראה לי שתפקידי להורות, כלומר להראות את הדרך. אם אני נאמן לתפקידי, אני עושה את בחירותי עם טובת הילד לפני - משחת שיניים לא חריפה מידי, האוכל יהיה טעים, וכו' וכו'.
כפיה תהיה לרתום את ילדי לצרכי, למשל להתיחס אליו כאל 'כרטיס ביקור' בבית סבתא, או להתגאות בו ע"י שערכי החברתי עולה כאשר ערכו עולה. ומצד שני אם ילדי "לא בסדר" אז אנו כהורים מתביישים בו, כאילו אנחנו לא בסדר.
מצד שני אנחנו יודעים עד-כמה בהרבה משפחות שלנו יש המון כפיה, בה הילד כופה על הוריו את גחמותיו. הלא כן?
פתאום נראה לי שחינוך ולדורף בגיל הרך הוא הפוך על הפוך - הוא לא מאפשר לילד/ים לכפות את עצמם על המחנכים (או מנסה עד כמה שיכול) . כמובן שככל שהילד גדל, יש לו יותר חופש, יותר עצמאות ויותר אחריות. ההנחיה מבחוץ אמורה לאט לאט לסגת/להחלש, ככל שיכולת ההנחיה מבפנים גדלה. ללא יכולת פנימית המכוונת את הילד, זו רק אשליה של חופש.
אי-אפשר שלא להזדקק לאבחנה בין חשק לבין רצון. האם כשילד עושה מה שמתחשק לו הוא תמיד עושה את מה שרצונו 'הגבוה' שמחובר לתועלת בעתיד, מורה לו? אנחנו מכירים מעצמינו את הפער בין החשק להשאר מכורבל במיטה, לבין רצוני לקום בזמן ולבצע את משימותי הבוגרות. ניגוד דומה יש גם בילד, רק שאין לו את ההכרה הבוגרת שיש לנו (ולמען האמת, גם לנו לא תמיד יש). [לכן צריך את כל שטיפת המוח של הפרסומות "אם שותים, לא נוהגים"? כי גם הנהגים הצעירים עושים לפי החשק ולא מתוך רצון תבוני.]
החשק יוביל הרבה פעמים לעיסוק נעים ונוח, אך פחות מועיל מבחינה לימודית או אחרת, אולי פחות מאתגר. לפעמים יוביל לעיסוק אולי מאתגר מידי, שאח"כ מביא תיסכול ועזיבת התחום. לתת חופש לילד קטן, יכול גם להיות לזנוח את הילד לבד מול פחדיו, חשקיו, חולשותיו, ולצפות שיתמודד עימם לבד, שיכוון את עצמו כאילו הוא מבוגר.
אין תחליף למבוגר אוהב, מקשיב ואחראי שמתווה דרך, ושיודע מה הוא עושה. מבוגר הבוחר לילד משימות מתאימות, מלהיב אותו, מלווה ותומך בו.
זאת לא כפיה מצד אחד, ומצד שני גם לא חופש בחירה - זו הדרכה, זו הנהגה , תמצית ההורות. הורים כמנהיגים - יש ספר כזה, לא?
האם יתכן כי כל הכוון של חינוך חופשי נולד מתוך קושי לסמוך על עצמי כיודע
מה טוב לילד שלי. או אם אני יודע, אינני יודע
איך להורות מה לעשות מתוך אהבה. כאילו אני לא סומך על כוחות הלב שלי. מתוך שאינני סומך על עצמי, אז אין לי ברירה אלא לסמוך על ילדי שהם יובילו.
הייתי רוצה להוסיף את שני הגרוש שלי לטובת הנושא החשוב הזה. קודם כל אני רוצה להפנות את הקוראים לדף [po]חינוך ולדורף חינוך לחופש וחינוך חופשי[/po] ואצטט משם:
שרון: [po]חינוך וולדורף[/po] אינו חינוך חופשי. הוא חינוך הילד להיות אדם חופשי.
בר-עדש: חינוך ביתי הוא לא דרך חינוך מסוימת. משפחה בחינוך ביתי יכולה להיות בחינוך חופשי, [po]חינוך וולדורף[/po], שיטת מונטסורי (הילדים על הגבעה, למשל), חינוך להצטיינות, או בחינוך דתי פוריטני שמרני (די נופץ בארה"ב).
אני מוצא שלמושג 'חופש' ועוד יותר למושג 'ללא כפיה' יש המון הקשרים רגשיים המפריעים לדיון להיות עניני. כאשר בבית או בגן אוכלים היום אורז, ולילד אין בחירה, (והרי גם אם יש, זה תמיד מבחר מוגבל) - האם אנו מתיחסים לזה כ'כפיה'? עוד דוגמה: כאשר הצלחנו ליצור הרגל של צחצוח שיניים, או הרגל של הגעה לגן כך שיתאפשר לאמא להגיע לעבודה בזמן, האם אנו מתיחסים לזה כ'כפיה'?
בעיני בנית ההרגלים האלה, זרימת הילד עם האוכל הטעים והמזין (אורז מלא אורגני כמובן) המוגש לו, הם מאד חיוביים לא רק להתנהלות המשפחתית אלא גם לילד עצמו. כהורה נראה לי שתפקידי להורות, כלומר להראות את הדרך. אם אני נאמן לתפקידי, אני עושה את בחירותי עם טובת הילד לפני - משחת שיניים לא חריפה מידי, האוכל יהיה טעים, וכו' וכו'.
כפיה תהיה לרתום את ילדי לצרכי, למשל להתיחס אליו כאל 'כרטיס ביקור' בבית סבתא, או להתגאות בו ע"י שערכי החברתי עולה כאשר ערכו עולה. ומצד שני אם ילדי "לא בסדר" אז אנו כהורים מתביישים בו, כאילו אנחנו לא בסדר.
מצד שני אנחנו יודעים עד-כמה בהרבה משפחות שלנו יש המון כפיה, בה הילד כופה על הוריו את גחמותיו. הלא כן?
פתאום נראה לי שחינוך ולדורף בגיל הרך הוא הפוך על הפוך - הוא לא מאפשר לילד/ים לכפות את עצמם על המחנכים (או מנסה עד כמה שיכול) . כמובן שככל שהילד גדל, יש לו יותר חופש, יותר עצמאות ויותר אחריות. ההנחיה מבחוץ אמורה לאט לאט לסגת/להחלש, ככל שיכולת ההנחיה מבפנים גדלה. ללא יכולת פנימית המכוונת את הילד, זו רק אשליה של חופש.
אי-אפשר שלא להזדקק לאבחנה בין חשק לבין רצון. האם כשילד עושה מה שמתחשק לו הוא תמיד עושה את מה שרצונו 'הגבוה' שמחובר לתועלת בעתיד, מורה לו? אנחנו מכירים מעצמינו את הפער בין החשק להשאר מכורבל במיטה, לבין רצוני לקום בזמן ולבצע את משימותי הבוגרות. ניגוד דומה יש גם בילד, רק שאין לו את ההכרה הבוגרת שיש לנו (ולמען האמת, גם לנו לא תמיד יש). [לכן צריך את כל שטיפת המוח של הפרסומות "אם שותים, לא נוהגים"? כי גם הנהגים הצעירים עושים לפי החשק ולא מתוך רצון תבוני.]
החשק יוביל הרבה פעמים לעיסוק נעים ונוח, אך פחות מועיל מבחינה לימודית או אחרת, אולי פחות מאתגר. לפעמים יוביל לעיסוק אולי מאתגר מידי, שאח"כ מביא תיסכול ועזיבת התחום. לתת חופש לילד קטן, יכול גם להיות לזנוח את הילד לבד מול פחדיו, חשקיו, חולשותיו, ולצפות שיתמודד עימם לבד, שיכוון את עצמו כאילו הוא מבוגר.
אין תחליף למבוגר אוהב, מקשיב ואחראי שמתווה דרך, ושיודע מה הוא עושה. מבוגר הבוחר לילד משימות מתאימות, מלהיב אותו, מלווה ותומך בו. [b]זאת לא כפיה מצד אחד, ומצד שני גם לא חופש בחירה - זו הדרכה, זו הנהגה , תמצית ההורות.[/b] הורים כמנהיגים - יש ספר כזה, לא?
האם יתכן כי כל הכוון של חינוך חופשי נולד מתוך קושי לסמוך על עצמי כיודע [b]מה[/b] טוב לילד שלי. או אם אני יודע, אינני יודע [b]איך[/b] להורות מה לעשות מתוך אהבה. כאילו אני לא סומך על כוחות הלב שלי. מתוך שאינני סומך על עצמי, אז אין לי ברירה אלא לסמוך על ילדי שהם יובילו.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות