על ידי רוני_בלוני* » 09 מרץ 2005, 10:00
טוב, כעת אני בטוחה שלא מדובר במשבר ממש, היום אני מרגישה הרבה יותר טוב,
אולי מדובר ב-
הרהורי גיל השלושים בלוג (האם מישהו יכול לשנות את השם בראש הדף? אין לי מושג איך עושים זאת).
הבית,
גדלתי בבית עם המון עומס רגשי, היתה בו המון נתינה לנו הילדים, המון רצון להשקיע ולתמוך בנו, ויחד עם זאת הרבה לחץ.
גדלתי בבית שונה, בית אחר. שני ההורים שלי גדלו בבית שבהם היתה חסרה אהבה ולכן את כל החוסר הזה הם מילאו בנו. יחד עם זאת גדלתי לצד אח מדהים, אח שחולה במחלה סופנית. ילד - בחור מיוחד, תמיד נדמה לי שהעולם הפסיד אותו. כי אח שלי נפטר. אח שלי נולד עם ניוון שרירים. גדלנו בדרום, בעיר שלא ידעה להכיל את החריג. החיים היו מלאי משברים בדרך, אין סוף של משברים. בגיל התיכון מלבד אחי, אימצתי לי משפחה שאימצו אותי, אני קוראת לזה משפחה אבל מדובר במספר חברות שהיו לצידי בכל מצב, כשהיה מצער הן בכו איתי, כשהיה מצחיק הן צחקו איתי, כשהיה צריך לשמור (על אחי מפני החברה) הן שמרו עליו יחד איתי. אחיות אמיתיות, מן משפחה שכזו.
מקרה שזכור לי מאוד: יום הולדת, אחי, הצעיר ממני, החליט שוב לא להרים ידיים, להזמין את כל ילדי הכתה למסיבה בה יוכל לחדש את הקשרים עמם, הבית קושט בבלונים, לבשנו כולנו בגדים חדשים, השקענו באוכל, מוסיקה נעימה נשמעת ברקע, כולנו מתרגשים, השעה שש וחצי, מסתרקים, אחי בתסרוקת קוצים,מדהימה, לחייו סמוקות, ההורים מתכוננים, השעה שבע, הנה עוד מעט תפתח הדלת, ממלאים את כוסות השתיה, מכסים את הטלוויזיה, אחי בוקשי נושם בהתרגשות, השעה שבע וחצי, הנה הם בטח כבר בשכונה, עוד מעט ידפקו בדלת, כן, הם ממש קרובים, כולם, הנה עוד הזדמנות לקנות את ליבם, אולי הפעם זה יצליח, בסך הכל אחי ילד מאוד מנומס וביישן, אבל ילד טוב וחכם וכל כך יפה.
והנה כבר רבע לשמונה, ואין, אין צלצול בדלת, אני פותחת את הדלת, אולי החבר'ה הלכו לאיבוד בשכונה? אני יוצאת את פתח הבית, מציצה את מחוץ לחצר, ולשווא, אין אף אחד, איש לא בא איש לא הולך, איש לא חוצה את הרחוב.
טוב, אולי הם מאחרים, הם בטח יגיעו. נכנסת הביתה, זה בסדר ניצן, הם בטח יגיעו. לאיזו שעה הזמנו את כולם? הם בטח בדרך. השעה שמונה, אין איש, בודקת את הטלפון, הוא מחובר? אולי מישהו ירצה להתקשר? להודיע משהו? וניצן, אחי היקר, יושב מכונס בעצמו בפינת הסלון, זהו, אין אף אחד, אין פשוט אין, אני יוצאת את הבית שוב, עושה דרכי לכיוון הבית הראשון בשכונה, הליכה מהירה בלי אוויר לנשום, הלב שלי דופק. הם לא יגיעו? הם שוב יאכזבו אותו? אפילו לא נורית? רותם? אף אחד?? לא, אין כאן איש, אני עושה דרכי בחזרה הביתה. אחי עדיין מכונס בתוך עצמו , אכזבה נוראית על פניו. אני עושה דרכי לחדר הפרטי שלי, מרימה את הטלפון ומתקשרת, למי? לחברות שלי, שהן המשפחה התומכת, הטלפון הראשון לגלית היקרה, שלום גלית, את לא תאמיני, הם שוב איכזבו, כן, כל ילדי הכתה, את חייבת לכנס את כל החברות ולהגיע, כן, אנחנו נשמח אותו, אל תשכחי להביא בלונים מהחנות של ההורים שלך. תשתדלי לדבר עם החבר היחיד שלו, כן, החבר שלומד בבית הספר המיוחד, הנשמה הטהורה ההיא.
אני חוזרת לסלון, יושבת ליד אחי, דמעות זולגות מעיני, בלי הפסקה, מחבקת את אחי ובוכה. ההורים המומים, מתחילים לסדר את הבית בחזרה, לא מסוגלים לדבר עם איש. הלב פועם, הנשימה אינה סדירה.
דפיקה, דפיקה בדלת, אחי מבקש שנפתח, אמא פותחת את הדלת, הן נכנסו, מי? החברות היקרות שלי! בלונים, שוקולד בכמויות, כולן לבושות ומבושמות, "קופצות" על אחי, מנשקות, מחבקות, מנגבות את הדמעות, וגם הוא הגיע, החבר היחיד מבית הספר האחר, המיוחד ההוא. כולם מנשקים, צוחקים, אוכלים, מחזיקים ידיים, אנחנו יושבים לשחק משחק אחד, אבא שלי לוקח את המכונית וחוזר עם מגשים של פיצה. הוא מחייך, הילד שלנו, הנה הוא שוב מחייך, הצבע חוזר ללחיים.
שולחים את ההורים לבלות קצת מחוץ לבית. זו האח שלי, ואלה הן ה"אחיות" החרות האמיתיות. חברות לחיים.
והנה, חיים, החבר היחידי של האח שלי, הנשמה הטהורה שלי.
טוב, כעת אני בטוחה שלא מדובר במשבר ממש, היום אני מרגישה הרבה יותר טוב,
אולי מדובר ב- [po]הרהורי גיל השלושים בלוג[/po] (האם מישהו יכול לשנות את השם בראש הדף? אין לי מושג איך עושים זאת).
הבית,
גדלתי בבית עם המון עומס רגשי, היתה בו המון נתינה לנו הילדים, המון רצון להשקיע ולתמוך בנו, ויחד עם זאת הרבה לחץ.
גדלתי בבית שונה, בית אחר. שני ההורים שלי גדלו בבית שבהם היתה חסרה אהבה ולכן את כל החוסר הזה הם מילאו בנו. יחד עם זאת גדלתי לצד אח מדהים, אח שחולה במחלה סופנית. ילד - בחור מיוחד, תמיד נדמה לי שהעולם הפסיד אותו. כי אח שלי נפטר. אח שלי נולד עם ניוון שרירים. גדלנו בדרום, בעיר שלא ידעה להכיל את החריג. החיים היו מלאי משברים בדרך, אין סוף של משברים. בגיל התיכון מלבד אחי, אימצתי לי משפחה שאימצו אותי, אני קוראת לזה משפחה אבל מדובר במספר חברות שהיו לצידי בכל מצב, כשהיה מצער הן בכו איתי, כשהיה מצחיק הן צחקו איתי, כשהיה צריך לשמור (על אחי מפני החברה) הן שמרו עליו יחד איתי. אחיות אמיתיות, מן משפחה שכזו.
מקרה שזכור לי מאוד: יום הולדת, אחי, הצעיר ממני, החליט שוב לא להרים ידיים, להזמין את כל ילדי הכתה למסיבה בה יוכל לחדש את הקשרים עמם, הבית קושט בבלונים, לבשנו כולנו בגדים חדשים, השקענו באוכל, מוסיקה נעימה נשמעת ברקע, כולנו מתרגשים, השעה שש וחצי, מסתרקים, אחי בתסרוקת קוצים,מדהימה, לחייו סמוקות, ההורים מתכוננים, השעה שבע, הנה עוד מעט תפתח הדלת, ממלאים את כוסות השתיה, מכסים את הטלוויזיה, אחי בוקשי נושם בהתרגשות, השעה שבע וחצי, הנה הם בטח כבר בשכונה, עוד מעט ידפקו בדלת, כן, הם ממש קרובים, כולם, הנה עוד הזדמנות לקנות את ליבם, אולי הפעם זה יצליח, בסך הכל אחי ילד מאוד מנומס וביישן, אבל ילד טוב וחכם וכל כך יפה.
והנה כבר רבע לשמונה, ואין, אין צלצול בדלת, אני פותחת את הדלת, אולי החבר'ה הלכו לאיבוד בשכונה? אני יוצאת את פתח הבית, מציצה את מחוץ לחצר, ולשווא, אין אף אחד, איש לא בא איש לא הולך, איש לא חוצה את הרחוב.
טוב, אולי הם מאחרים, הם בטח יגיעו. נכנסת הביתה, זה בסדר ניצן, הם בטח יגיעו. לאיזו שעה הזמנו את כולם? הם בטח בדרך. השעה שמונה, אין איש, בודקת את הטלפון, הוא מחובר? אולי מישהו ירצה להתקשר? להודיע משהו? וניצן, אחי היקר, יושב מכונס בעצמו בפינת הסלון, זהו, אין אף אחד, אין פשוט אין, אני יוצאת את הבית שוב, עושה דרכי לכיוון הבית הראשון בשכונה, הליכה מהירה בלי אוויר לנשום, הלב שלי דופק. הם לא יגיעו? הם שוב יאכזבו אותו? אפילו לא נורית? רותם? אף אחד?? לא, אין כאן איש, אני עושה דרכי בחזרה הביתה. אחי עדיין מכונס בתוך עצמו , אכזבה נוראית על פניו. אני עושה דרכי לחדר הפרטי שלי, מרימה את הטלפון ומתקשרת, למי? לחברות שלי, שהן המשפחה התומכת, הטלפון הראשון לגלית היקרה, שלום גלית, את לא תאמיני, הם שוב איכזבו, כן, כל ילדי הכתה, את חייבת לכנס את כל החברות ולהגיע, כן, אנחנו נשמח אותו, אל תשכחי להביא בלונים מהחנות של ההורים שלך. תשתדלי לדבר עם החבר היחיד שלו, כן, החבר שלומד בבית הספר המיוחד, הנשמה הטהורה ההיא.
אני חוזרת לסלון, יושבת ליד אחי, דמעות זולגות מעיני, בלי הפסקה, מחבקת את אחי ובוכה. ההורים המומים, מתחילים לסדר את הבית בחזרה, לא מסוגלים לדבר עם איש. הלב פועם, הנשימה אינה סדירה.
דפיקה, דפיקה בדלת, אחי מבקש שנפתח, אמא פותחת את הדלת, הן נכנסו, מי? החברות היקרות שלי! בלונים, שוקולד בכמויות, כולן לבושות ומבושמות, "קופצות" על אחי, מנשקות, מחבקות, מנגבות את הדמעות, וגם הוא הגיע, החבר היחיד מבית הספר האחר, המיוחד ההוא. כולם מנשקים, צוחקים, אוכלים, מחזיקים ידיים, אנחנו יושבים לשחק משחק אחד, אבא שלי לוקח את המכונית וחוזר עם מגשים של פיצה. הוא מחייך, הילד שלנו, הנה הוא שוב מחייך, הצבע חוזר ללחיים.
שולחים את ההורים לבלות קצת מחוץ לבית. זו האח שלי, ואלה הן ה"אחיות" החרות האמיתיות. חברות לחיים.
והנה, חיים, החבר היחידי של האח שלי, הנשמה הטהורה שלי.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות