על ידי ר_ו_ת_ה* » 20 יוני 2008, 03:04
היו צירים שעברתי לבד, אבל הרגשתי שהם כל הזמן איתי.
א: באיזשהו שלב רותי נכנסה לתוך עצמה, פחדתי לעזוב אותה אפילו לשנייה.
פרידה לא הרשתה לה לנוע במוניטור וזה כאב לה.
ואז היא הודיעה שהפתיחה רק 6.
כולנו היינו די בשוק ומאד מתוסכלים. אני בטוח שרותי עם כל הכאבים היתה הכי מתוסכלת.
פחדתי שזה יגרום ללידה להתעכב או אפילו להסתבך. הצירים התחזקו ולרותי כאב מאד.
המשכנו כרגיל. פרידה מדי פעם הגיחה עם המוניטור אבל רוב הזמן לא ראו או שמעו ממנה. היה שלב שרותי נשענה עליי כשהיא על 6 על המיטה וכנראה ישנה קצת.
היתה הרגשה שהכל בנסיגה ושזה הולך לקחת הרבה זמן.
רותי: אז ניסיתי לנוח, השתלטה עליי עייפות וגם תחושה שזה לא ייגמר לעולם.
אני לא אלד היום. כבר היה כמעט 6 בערב.
הבדיקה של פרידה היתה מאד מכאיבה וגם היתה אחרי סדרת צירים הכי כואבים וכבר הרגשתי שאני לא מבינה מה קורה.
עד 9 ס"מ זה היה נסבל ופתאום נהיה כ"כ כואב ורק 6? ומה זו הנסיגה הזו?
הרגשתי כמו תלמידה כושלת במבחן.
אחרי זה הותשתי, זזתי קצת בצירים וביניהם ישנתי.
לא ברור מתי ואיך- נראה לי שקרן בסוף "חילצה" אותי כשהציעה שנלך למקלחת. שם שוב צירים.
אנחנו מציפים ת'מקלחת, קרן גורפת ועוד ציר ועוד ציר והכל כבר הרגיש כמו ציר אחד שלעולם לא ייגמר. שאני לעולם לא אלד.
קרן הציעה שאמתח קצת ויצאתי מהמקלחת לסולם, אבל אז ראיתי את החבל בחדר ופשוט נאחזתי בו וכרעתי כך שכל הבטן מתארכת.
הרגשתי יותר ויותר צורך לחרבן ולמרות שקרן אמרה לי שזה הראש של התינוק, לא האמנתי.
היה ברור לי שאני עומדת לחרבן שם ודי התפדחתי.
א' תמך בי מאחור ונתליתי על החבל.
הרגשתי כמו גלים מטורפים שעוברים לאורך כל הגוף.
שמעתי צעקות, הבנתי שזו אני.
שמעתי את פרידה במעורפל מורה לי לעלות למיטה ואני אמרתי לה "בסדר, בסדר".
תכננתי שזה יקרה לקראת הלידה, אבל כרגע אני בכלל עוד לא שם, אני עוד מנסה להבין אם אני מחרבנת פה על הרצפה או שאני רק מתמודדת עם הצירים המוטרפים האלו.
ושוב- כל הגוף בגלים של אקסטזה- כאילו ברק עובר דרכי ואין לי שום שליטה על מה שנעשה איתי.
אני שם לגמרי ובאותה עת אני במקום אחר- לא רואה ולא שומעת מה קורה ועם זאת בפוקוס מטורף.
והתחושה החזקה- א' וקרן שם והם שומרים עליי. אני לא צריכה לדאוג.
בתוך כל זה אני נושמת ועושה "ססס..."
ואז אני שומעת מבעד לערפל "מזל טוב" ופרידה שמה מול הפנים שלי תינוק- גדול, לבן-תכלכל. יש לו את הפרצוף הזה שיש לאיתמר עכשיו, שכבר התרגלתי אליו קצת ב-4 ימים מאז שנולד. שפתיים אדומות.
והוא מסתכל עליי ויש לו ידיים ורגליים ואצבעות נורא ארוכות, ושיער, והוא בכלל לא מקומט- הוא נקי וגם לא רטוב, ואין עליו טיפת דם, בכלל לא כמו שדימיינתי שיצא התינוק.
אבל אני גם לא מבינה מי זה ומאיפה הוא הופיע ואיך הוא קשור לכל הדבר הזה שקורה פה עכשיו.
אני עדיין נושמת ומרגישה את ההפוגה של סוף הציר האחרון.
ואז לאט לאט אני קולטת שזהו, שנגמר.
שלא חירבנתי על הרצפה (מהטראומה ייקח לי יומיים אח"כ לחרבן) ושילדתי אותו.
וקרן שמה אותו עליי והוא יונק ומכסים אותו וא' מחבק אותנו ואני עוד לא ממש מבינה מה קורה.
היו צירים שעברתי לבד, אבל הרגשתי שהם כל הזמן איתי.
[b]א[/b]: באיזשהו שלב רותי נכנסה לתוך עצמה, פחדתי לעזוב אותה אפילו לשנייה.
פרידה לא הרשתה לה לנוע במוניטור וזה כאב לה.
ואז היא הודיעה שהפתיחה רק 6.
כולנו היינו די בשוק ומאד מתוסכלים. אני בטוח שרותי עם כל הכאבים היתה הכי מתוסכלת.
פחדתי שזה יגרום ללידה להתעכב או אפילו להסתבך. הצירים התחזקו ולרותי כאב מאד.
המשכנו כרגיל. פרידה מדי פעם הגיחה עם המוניטור אבל רוב הזמן לא ראו או שמעו ממנה. היה שלב שרותי נשענה עליי כשהיא על 6 על המיטה וכנראה ישנה קצת.
היתה הרגשה שהכל בנסיגה ושזה הולך לקחת הרבה זמן.
[b]רותי[/b]: אז ניסיתי לנוח, השתלטה עליי עייפות וגם תחושה שזה לא ייגמר לעולם.
אני לא אלד היום. כבר היה כמעט 6 בערב.
הבדיקה של פרידה היתה מאד מכאיבה וגם היתה אחרי סדרת צירים הכי כואבים וכבר הרגשתי שאני לא מבינה מה קורה.
עד 9 ס"מ זה היה נסבל ופתאום נהיה כ"כ כואב ורק 6? ומה זו הנסיגה הזו?
הרגשתי כמו תלמידה כושלת במבחן.
אחרי זה הותשתי, זזתי קצת בצירים וביניהם ישנתי.
לא ברור מתי ואיך- נראה לי שקרן בסוף "חילצה" אותי כשהציעה שנלך למקלחת. שם שוב צירים.
אנחנו מציפים ת'מקלחת, קרן גורפת ועוד ציר ועוד ציר והכל כבר הרגיש כמו ציר אחד שלעולם לא ייגמר. שאני לעולם לא אלד.
קרן הציעה שאמתח קצת ויצאתי מהמקלחת לסולם, אבל אז ראיתי את החבל בחדר ופשוט נאחזתי בו וכרעתי כך שכל הבטן מתארכת.
הרגשתי יותר ויותר צורך לחרבן ולמרות שקרן אמרה לי שזה הראש של התינוק, לא האמנתי.
היה ברור לי שאני עומדת לחרבן שם ודי התפדחתי.
א' תמך בי מאחור ונתליתי על החבל.
הרגשתי כמו גלים מטורפים שעוברים לאורך כל הגוף.
שמעתי צעקות, הבנתי שזו אני.
שמעתי את פרידה במעורפל מורה לי לעלות למיטה ואני אמרתי לה "בסדר, בסדר".
תכננתי שזה יקרה לקראת הלידה, אבל כרגע אני בכלל עוד לא שם, אני עוד מנסה להבין אם אני מחרבנת פה על הרצפה או שאני רק מתמודדת עם הצירים המוטרפים האלו.
ושוב- כל הגוף בגלים של אקסטזה- כאילו ברק עובר דרכי ואין לי שום שליטה על מה שנעשה איתי.
אני שם לגמרי ובאותה עת אני במקום אחר- לא רואה ולא שומעת מה קורה ועם זאת בפוקוס מטורף.
והתחושה החזקה- א' וקרן שם והם שומרים עליי. אני לא צריכה לדאוג.
בתוך כל זה אני נושמת ועושה "ססס..."
ואז אני שומעת מבעד לערפל "מזל טוב" ופרידה שמה מול הפנים שלי תינוק- גדול, לבן-תכלכל. יש לו את הפרצוף הזה שיש לאיתמר עכשיו, שכבר התרגלתי אליו קצת ב-4 ימים מאז שנולד. שפתיים אדומות.
והוא מסתכל עליי ויש לו ידיים ורגליים ואצבעות נורא ארוכות, ושיער, והוא בכלל לא מקומט- הוא נקי וגם לא רטוב, ואין עליו טיפת דם, בכלל לא כמו שדימיינתי שיצא התינוק.
אבל אני גם לא מבינה מי זה ומאיפה הוא הופיע ואיך הוא קשור לכל הדבר הזה שקורה פה עכשיו.
אני עדיין נושמת ומרגישה את ההפוגה של סוף הציר האחרון.
ואז לאט לאט אני קולטת שזהו, שנגמר.
שלא חירבנתי על הרצפה (מהטראומה ייקח לי יומיים אח"כ לחרבן) ושילדתי אותו.
וקרן שמה אותו עליי והוא יונק ומכסים אותו וא' מחבק אותנו ואני עוד לא ממש מבינה מה קורה.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות