הי,
אני מתלבטת לגבי מצב קצת דומה.
אני בבית עם התינוק בן 10 החודשים. עובדת קצת מהבית בערבים. הציעו לי עבודה מחוץ לבית - שעתיים ביום (לא כולל נסיעות - כ-20 דקות כיוון). העבודה הזו ממש משתלמת. הם טוענים שאוכל להביא את התינוק אתי. אבל, אני לא יודעת אם זה באמת ישים. הייתי רוצה, אבל...לא בטוחה שאצליח לעבוד כך. הוא זוחל. כמובן שאין לי בעיה שהכל ייקח לי יותר זמן. אבל לא בטוחה שאצליח בכלל לעשות את העבודה.
חשבתי על אפשרות של בייביסיטר ל-3 שעות ליום. אבל קשה לי עם העניין של לעזוב את התינוק. הוא אולי יסתגל... אבל אני?...
סתם, הוא עדיין לא כל כך רגיל לאנשים אחרים וייקח כנראה קצת זמן עד שיסכים להישאר עם מישהו אחר זמן ממושך.
ובכלל, ההצעה הזו זורקת אותי למקום שבכלל לא חשבתי להיות בו. של לחפש בייביסיטר. תכננתי פשוט להיות בבית ולעבוד מהבית בערבים.
מצד שני העבודה הזו יכולה מאוד לעזור כלכלית ולאפשר לי להמשיך להיות בבית עוד הרבה זמן.

עצות? מחשבות? תובנות?

הי עינת.
אני מזדהה עם כל מילה! גם אני חזרתי לעבודה כשביתי היתה בת 4 ח" והיא באה איתי.
ואני זוכרת לרעה את התקופה של ראשית ההליכה. (גם בעבודהו וגם בבית) זו מן תקופת ביניים, ההליכה נתנה לה פרץ של עצמאות מצד אחד, ואותה עצמאות הפחידה אותה מצד שני. אז היא רצתה יותר את קירבתי. אני במיוחד זוכרת את עצמי מנסה לעבוד במיטבח כשהיא מחזיקה לי במכנסיים ועומדת-מתנדנת ביציבות שמוטלת בספק, ואני לא יכולה ללכת למקרר או לפסוע למדף התבלינים...
אבל יש נחמה, ויש גם כמה עצות פרקטיות:
א. תבקשי מוותיקות האתר שיסבירו לך (יותר טוב ממני) את מהות השלב ההתפתחותי שבו ביתך נמצאת, כך תטיבי להבין את הצורך שלה ולענות עליו באופן המדויק ביותר. מה שהנחה אותי היה לתת לה להיות עלי כמה שיותר, כדי שהיא תקבע את הגבול והבקשה לרדת תבוא ממנה. וברגע שהיא הבינה שהיא לא צרכה להלחם על המגע איתי, היא ביקשה לרדת יותר מהר. (זה בדיוק כמו שמונעים מילד שוקולד, ואז הוא כל הזמן מבקש עוד, ואוכל עד הפרור האחרון, לעומתו ילד שיש לו שוקולד זמין, ניגש, לוקח ביס אחד ועוזב, כי הוא יודע שברע שיבוא לו עד, השוקולד יחכה באותו מקום...)
ב.הפיתרון שלי לכך שהיא נורא התעניינה במה שמתבשל בסירים, זה המנשא. השתמשתי במנשא צד, והעברתי אותה לכוון הגב, כך שלי היו שתי ידיים פנויות, והיא יכלה להסתכל בכל מה שאני עושה. בד"כ גם נתתי לה איזה עלה של פטרוזיליה או פרוסת מלפפון להשלמת התמונה. (עד היום אני שואבת אבק כשהיא במינשא - היא כבר בת שנה ושמונה חודשים, אבל היא לא אוהבת את הרעש...)
ג. בעבודה העדפתי שיקח לי יותר זמן לסיים כל משימה, ובאמצע לקחת אותה על הידיים ככל שביקשה. במקום להיות לחוצה לסיים מהר, ואז היא מתוסכלת ואני עצבנית והעבודה נראת בהתאם. (ברירת מחדל עלובה, אני יודעת, אבל זה מה שיש ) וגם היו צעצועים שהיו ארוזים בתיק, והיא לא שיחקה בהם בבית, רק בעבודה אז הם הפכו ליותר אטרקטיביים. (לא תמיד עובד...)
ד.והעיקר, לא לנסות להושיב אותה בשקט, כי זה לא הזמן, וגם כי זה לא ילך אז למה להתאמץ. זו תקפה קצרה, (מעצבנת אבל קצרה..) אין טעם (לדעתי) להפוך סידרי עולם, ולעזוב את העבודה. מניסיוני הקצר ראיתי שברגע שההליכה מתבססת, והיא התרגלה קצת למרחק ממני, פתאום נהייה הרבה יותר קל. במקביל גם הריכוז שלה עולה. והיום אני מוצאת את עצמי שוכחת שהיא איתי בעבודה.

זהו זה, מקווה שעזרתי ולו במעט, ואני מתחילה לשלם את "חובי" לאתר שנתן לי כ"כ הרבה עצות מועילות לאורך הדרך...

לכי עם האינסטינקטים שלך! זו העצה שתמיד עובדת.

_כל מה שאת תארת נשמע לי אופייני לגמרי לפעוטה שלמדה ללכת ומגלה את העולם ומבקשת באותו הזמן את נוכחותכם המגינה והתומכת על ידה.
בגדול, בגילאים האלו, טווח ה"לשבת בשקט" קצר מאד ומתקצר לאפס כמעט כשהם לבד._
אני מסכימה לגמרי.
אין מה לעשות, הפעוטה לא יכולה "לשבת ולהעסיק א עצמה" בגילה המופלג לבדה.

נראה לי שאכן תצטרכו לעשות שינוי בסדר היום שלכם

הי לך,
לא ממש הבנתי אם את עובדת בבית או גרה במוזיאון זכוכית (-; אבל לעצם העניין
האם יעלי כבת שנה+ כעת?
הגיגים.
כל מה שאת תארת נשמע לי אופייני לגמרי לפעוטה שלמדה ללכת ומגלה את העולם ומבקשת באותו הזמן את נוכחותכם המגינה והתומכת על ידה.
בגדול, בגילאים האלו, טווח ה"לשבת בשקט" קצר מאד ומתקצר לאפס כמעט כשהם לבד.
העיסוק הכי מרגש הוא מה שאמא עושה....
נראה לי שאכן תצטרכו לעשות שינוי בסדר היום שלכם כדי שאת תוכלי לעבוד בשקט והיא תרגיש שיש לה אפשרות לעסוק במחקרים שלה בבטחון.
בעל, סבים, בייבי סיטר - מה שמתאים לכם ולה.

כדאי לחפש באתר "באופן טבעי" כל מה שקשור לעבודה בחינוך הביתי ולפעוטות (מדור תינוקות ופעוטים, למשל).

שלום לכולם
כבר הרבה זמן אני קוראת על החוויות, השאלות, הקשיים והדרך של האמהות (והאבות) שבחרו בחינוך הביתי.
עוד בהריון של יעלי, כשהחלטנו שאנחנו הולכים על חינוך בבית, ובכל פעם שצצה לה שאלה או בעיה אני חוזרת לקרוא ומוצאת פה עידוד.
המצב שלנו טיפה שונה (או שלא??). אני חזרתי לעבודה כשיעלי היתה בערך בת 4 חודשים. אני עובדת 3 שעות ביום ויעל באה איתי לעבודה.
היה לה לול ומשחקים, ודיסקים של שירי ילדים ברקע, ומלבד ימים קשים (ימי ראשון אחרי שבת עם אבא, ימים של כאבי שיניים או סתם מצבי רוח)
היה לנו ממש נעים.
לפני חודש וקצת יעלי התחילה ללכת. הלול לחץ לה, ומרגע שפתחתי בפניה את האפשרות להסתובב סביבי על הרצפה, הלול היה חייב לצאת החוצה מחוסר שימוש. במקומו הכנסתי שולחן קטן וכסא. סידרתי לה "משרד" קטן עם מגירת דפים וטושים עטים ומדבקות. כל מה שהיא התנסתה בו אצל סבתא עם הבני דודים או בבית איתי ועם אבא שלה.
משום מה זה לא עובד.
היא לא מוכנה לשבת על הכיסא (מלבד לפעמים בזמן האוכל), כמעט ולא נוגעת בצבעים או המדבקות (היום ניסיתי לעשות איתה רעשן - לא מסובך, להדביק מדבקות ולרשרש - והיא לא היתה מוכנה לגעת בו) ורק רוצה או לשבת עליי או ללכת החוצה מהמשרד.
בגדול אין לי בעיה יותר מדי גדולה עם ההסתובביות שלה. המקום אמנם אינו מאובטח לילדים (זה מוזיאון זכוכית, מה שאומר שיש מצב להיתקל בזכוכיות על הרצפה), אבל היא מצליחה לא לצאת לי מטווח העין.
הבעיה היא ההיצמדות שלה. היום זה כבר היה בלתי נסבל. הייתי צריכה לכבות את האש פעמיים מתחת לסיר הבישול כי לא יכולתי לערבב איתה על הידיים, ולא רציתי לשרוף את ארוחת הצהריים.
בזמן האחרון היא כמעט ולא עוזבת לי את הידיים. אני מנסה להושיב אותה לידי על השיש במטבח, זה עוזר כמעט תמיד. לפעמים אין ברירה ואני מוצאת את עצמי הולכת ועוזבת על הרצפה ילדה בוכה שפשוט לא רוצה לשבת לבד על הספה ולשתות תה.
אולי החלטתי מוקדם מדי לתת לה את העצמאות הזו? אני מרגישה שהיא הכרחית גם לה גם לי. אני זקוקה למרחב קצת, כדי שאוכל לתת לה את כל כולי.
ומצד שני - לעזוב את העבודה? אנחנו צריכים את הכסף. לתת לה יותר? אבל מה?! אולי היא פשוט משתעממת ולא באמת מצליחה למצוא לה עיסוקים.
היום כבר אמרתי לבן זוגי שאולי כדאי שנתחלף קצת - הוא יישאר איתה בבית ויחשוב על איך להוסיף עוד קצת מזומנים ואני אהיה המפרנסת העיקרית (במקרה הוא לא מרוצה מהעבודה שלו אז זה 2 ציפורים במכה..).

להכניס אותה לגן לא בא בחשבון. לא הדרך שלנו. לא מאמינים בזה. חייבים להיות פתרונות נוספים.

אשמח לתגובות עידוד, עזרה או סתם הגיגים.

המון אהבה עינת