בהלם מזה שזה מאחורי.
התינוקת נראית ממש שונה מהגדול. שיער שחור (קצת ממנו).
מצליחה בקושי להסתובב על הגב ומקבלת אותה לידיים, עוטפים אותה בשמיכה.
מתישהו יוצאת השליה, אני לא זוכרת את הקטע הזה אז כנראה זה היה ממש זריז וקל, המיילדת בדקה, אמרה שהכל בסדר עם השיליה.
מנסה להניק, מורידה את המסכה סוף סוף.
מצליחה בערך, אח"כ בן הזוג מחזיק את התינוקת ואני שותה תה חם ומתוק, אבל רועדת כולי מהאדרנלין.
מעדכנים את המשפחה... הדולה נשארת עוד קצת, נפרדת והולכת לביתה (היא דתיה אז שמחתי שזה לא יצא בשבת).
אחר כך היינו סה"כ כשעתיים בחדר לידה, עור לעור, עוד קצת ניסיונות הנקה.
אין קרעים, מרגישה ממש ממש נס, כי הייתה לי צלקת בעייתית מאד מהתפרים מהלידה הראשונה ומאז הייתי בלחץ איך אלד איתה. הדולה והמיילדת שמו מלא שמן שקדים ועזרו תוך כדי כנראה במעבר, ככה שבאמת נס הניסים.
ההבדל, בלי תפרים, ממש שמים וארץ.
התקלחתי, הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר אחרי הלידה הראשונה.
אח"כ העבירו למחלקה של ביות מלא, הקטנה קצת עם חום נמוך אז שמו אותה בעריסה מחוממת. 5 בבוקר בן הזוג נוסע הבייתה (בינתיים ההורים שלי כבר הגיעו אלינו), מספר לילדון שהפך לאח גדול, מנמנם קצת ולוקח אותו לגן.
אחה"צ מביא אותו אליי ( התכוננתי והתלבשתי "רגיל", לא לבוש בית חולים, ואת הקטנה שמתי במיטה כדי שיהיו לי ידיים פנויות כשהוא נכנס). הילדון נכנס, מסתכל עליי ואני רואה אותו מחפש עם העיניים איפה היא, מתלהב כמה שהיא קטנה ומצחיקה...
מתרגש, שמח. אח"כ היה קצת יותר קשה כי הוא רצה להביא לי איזה משהו שהוא הכין בגן, זה נשאר באוטו, בן הזוג הלך להביא וזה לקח מלא זמן ונשארתי לראשונה לבד עם שניהם. התינוקת בכתה והגדול פתאום גם בכה, כנראה היה לו יותר מדי.
בבית החולים במחלקת ביות חוויה חביבה, נעים, עם ההנקה אני כבר יותר מוכנה מאשר בפעם הראשונה, ויותר עם אופטימיות. ההורים לא באו לבקר הפעם, התמקדו בלשמור על הילדון, ולעשות קצת שופינג, וזה היה לי טוב.
אבל בלילה השני, אומרים לי שהתינוקת עם צהבת וצריכה טיפול באור ואני חייבת לעבור למחלקה רגילה, לא ביות. אני בהלם, לוקחת את זה קשה ממש...
שמה אותה בתינוקייה הזו, בעריסה עם האור... הולכת לחדר החדש שלי ובוכה בטירוף.
כל הלילה הולכת להניק אותה בחדר הנקה שצמוד לתינוקייה. ההנקה לא מסתדרת. פתאום גודש, ולא מצליחה להניק, יש מין משאבה קבוצתית שאליה מחברים את המשאבות האישיות, בינתיים יושבת ושומעת סיפורים על תינוקות שנשארו עוד מלא ימים בטיפול באור ושחררו את האמא, ועוד כל מיני סיפורים שמלחיצים אותי... יושבת ומנסה להניק, לא הולך, מנסה לשאוב... חוזרת למיטה. בוכה, חוזרת להניק, וככה כל הלילה. בבוקר כותבת לבעלי שיגיע דחוף.
מעדכן אותי שהילדון חולה ומקיא, (אני עם חרדת הקאות... נכנסת לסטרס).
בינתיים מחזירים לי את התינוקת, הטיפול באור עזר (עוד נס) ולא צריך יותר. הספיק הלילה הקשוח הזה. מתחילים לארגן לי את הטפסים לשחרור... ההורים שלי מגיעים לאסוף אותנו שלא כמותכנן, כי הקטן-גדול ממש מרגיש רע אז בעלי איתו.
בינתיים מתחיל לי גודש והתינוקת פתאום ישנה כמו מלאכית (או בול עץ) ואני מנסה לדחוף לה ציצי והיא מתעלמת... מחכים מחכים עד שסוף סוף חותמים על הכל, חוזרים הבייתה...
הכל נראה לי שונה בבית, גם כי ההורים שלי ישנים אצלנו וגם כי כל הבית בלאגן וכביסות ...
ישנתי בסלון כי פחדתי להידבק... הכל מוזר.
כמה ימים קשוחים, מרגישה בעננה שחורה וכבדה. בינתיים הגדול מחלים, חוזר לעצמו לאט לאט (בתמונות מאותם ימים הוא ממש רזה), התקשרתי להומאופתית והיא נתנה לי משהו שתוך כמה שעות ממש העיף את העננה השחורה ממני. הזמנתי את יועצת ההנקה שעזרה לי עם הגדול, יוצאת מהמפגש אופטימית יותר. וזהו... ככה התחלנו. ההורים שלי נסעו, חמותי באה במקומם לכמה ימים, חזרתי לישון בחדר שינה, שמנו לקטנה מעקה על המיטה הזוגית ככה שהיא ישנה איתנו...
ובכלל היו כמה דברים שהיו חוויה מתקנת טובה.
התקשורת עם ההורים שלי, העזרה שלהם ושל חמותי, הייתה יותר מדוייקת ונעימה הפעם.
זה שעשיתי הכנה מראש של ציוד ובגדים... נהנתי להלביש לה בגדים שבחרתי בעצמי, שלא בפעם הקודמת.
ההנקה הלכה טוב יותר, לא היה צורך בתוספות ושאיבות.
זהו עד כאן סיפור הלידה