תודה לאורה, אני גם אוהבת לפעמים לעשות עם סרטונים אבל באמת כל התקופה לא הגעתי (?) לזה...

בינתיים עשינו קצת שינוי עם סידורי השינה - החזרנו את הגדול למיטה שלו (בחדר ילדים המשותף) ואני הוספתי מזרון ליד המיטות שלהם וישנה איתם. אופציונלית - שבן זוגי יישן שם, אבל בינתיים אין לי בעיה לישון שם (בן הזוג יותר רגיש לתנאי שינה אז אני לא לחוצה לעשות תורות איתו... )
וגם בזכות זה שהם ביחד בחדר אפשר לסיים את ההשכבה של הגדול מהר יותר, כי הוא לא נשאר לבד לגמרי בחדר, אלא איתה. אז היו לנו כבר כמה ימים שהיה לנו ערב שקט ורגוע בסלון עם נשנושים וסדרה.

עדיין מרגישה שצריכה לעשות איזה שינוי בגישה שלי לגדול. 
 

לגבי פעילות גופנית - אני עושה עם סרטונים מיוטיוב. יש המון...
הנה דוגמא לסרטון שיכול להתאים לכל אחד:
https://www.youtube.com/watch?v=m1DBJhxKmiU&t=133s

יש גם הרבה סרטונים של "dance workout" שאני מאד אוהבת. 
https://www.youtube.com/results?search_ ... ce+workout

לא צריך הרבה מקום, רק גודל של מזרן יוגה, ופשוט שמים סרטון ועושים מולו. 
זה ממש מקל...
 

היי לאורה כיף שאת פה ותודה על התגובה המושקעת. 
אני חושבת שכולנו בחרדות ככה שאני מבינה את זה ולא רוצה ללכת בכח עם גבולות שלא מתאימים לתקופה. זה רעיון טוב לשאול אותו מה יגרום לו להרגיש יותר בטוח... 

בקשר לרעשים יש לי אזניות מבטלות רעש שקיבלתי ממש לא מזמן ועוד לא לגמרי ניסיתי את האפשרויות של הביטול רעש (תכננתי להאזין לפודקאסטים באוטובוס בדרך לעבודה אבל בינתיים התחילה המלחמה...). אני אבדוק אם זה יכול לעזור קצת בבית. למרות שאני גם צריכה להיות קשובה לבקשות של הילדים, בעיקר הקטנה. 

ומעניין מה שאת אומרת שאולי הוא זקוק לדמויות בוגרות נוספות. הוא באמת ילד שלא יוצר קשרים בקלות, והוא מאד משפחתי, ככה שאין לו יותר מדי דמויות בחיים (כן יש סבא ו-2 סבתות שנפגשים לעתים די קרובות, אבל אני לא חושבת שהוא מדבר איתם ברמה שמדבר עם בן הזוג, הקשר טיפה אחר). מעניין מי יכול להוות עבורו דמות כזו. אני יכולה לחשוב על דוד כיפי אבל הוא גר רחוק. 

וכן פעילות גופנית אני מנסה להכניס כמה שאפשר (יוצאים לגינה והוא רץ שם עם כדור) אבל אין הרבה אפשרויות כרגע עם האזעקות... 

היי גשם... אני קוראת אותך
אני שומעת שאת מרגישה חנוקה ושהכל סוגר עלייך... האזעקות וחוסר היכולת לנוע בחופשיות, הרעש של הגדול, חוסר הגבולות שלו בשעות השינה. 
נראה לי שזו תחושה כללית שיש עכשיו וזה ממש לגיטימי להרגיש ככה. מעבר לבעיה ספציפית כזו או אחרת.
אם זה משנה משהו, לקבוע שעת שינה זה דבר נורמלי לחלוטין וממש לא "משטור". וזה הכי לגיטימי בעולם שאת צריכה זמן להיות את בחופשיות. 
אם הילד צריך לדעת דברים אז תספרו לו בבוקר או בזמן אחר. 
ואם הבנזוג מתנגד לזה, אז שהוא יהיה עם הילד ולך יהיה זמן להיות עם עצמך. אם הבנזוג גם רוצה זמן זוגי שיחשוב בעצמו מה לעשות...
לגבי הרעש של הילד - גם לי יש רגישות לרעשים ולאחרונה קניתי אוזניות מבטלות רעשים וזה קסם. אמנם יקר אבל ברגע שמרכיבים אותן לא שומעים כלום אפילו אם יש מסיבת טראנס בבית ו20 איש למטה! (מניסיון). אפשר לשלוט ברמת סינון הרעש כך שכן תהיי ערה לסביבה אבל לא תשמעי כל פיפס קטן.
כנראה לא פרקטי להסתובב עם זה כל הזמן אבל אפילו לכמה שעות לקחת פשוט שקט יכול לעזור מאד.
בכללי הייתי פשוט מחפשת מה יכול להקל *עלייך* ושהשאר יסתדרו עם זה. מותר. 

לגבי הקושי של הגדול להירדם, כשאני הייתי בת 11 היתה לי תקופה של חרדות, ומה שעזר לי היה טיפול של דמיון מודרך. אולי זה יעזור גם לבן שלך?
לא חייבים לדבר על רגשות, אפשר לברר איתו מה יכול לעזור לו להרגיש בטוח, שלא כולל לישון אתכם באותו חדר. גיל 11 הוא מספיק מבוגר כדי שתביעי גם את הצרכים שלך מולו, ותשימי לו גבול שהוא יכול להבין ולכבד. 

ועוד דבר שעולה לי מכיוון אחר - אולי אפשר להכניס לבנך עוד מבוגרים בחיים, או מין אחים גדולים, שלא יהיו דווקא אתם. אם זה משפחה, שכנים, תנועת נוער או חונכות "פרח" או משהו בסגנון. זה נשמע שהוא זקוק לנוכחות בוגרת וסמכותית שגם תשתף אותו ואולי גם תהיה מודל לחיקוי, כמו מין דוד או אח גדול... 

ובכללי, פעילות גופנית מרובה במשך היום - וגם לפני השינה - עוזרת מאד להרים מצב רוח, להרגיש כוח וביטחון עצמי, להרגיע את המערכת ולהירדם בשלווה. 
מומלץ לכל המשפחה

טוב אם אני כבר בשוונג של כתיבה, אמשיך עוד קצת. לפחות לעשות לעצמי סדר.
אתמול דיברנו בלילה על העניין עם המרחב הזוגי. אני אמרתי שנראה לי סביר לבקש מהילד בשעה 21 ללכת לחדר, אם הוא לא רוצה לישון שיקרא ספר. גם בחשיבה קדימה כשהוא וגם הקטנה יהיו קצת יותר גדולים ושעת השינה תתאחר עוד. בן הזוג הגיב ממש בהתנגדות לרעיון, אמר שזה למשטר את הילד וזה לא הגיוני. אז שאלתי אותו מה האלטרנטיבה? שהילד יסתובב בסלון עד 11 בלילה? ומתי הזמן שלנו כזוג? ומתי הזמן שלי לא להיות אמא? 
במיוחד עכשיו במלחמה זה מורגש. מהבוקר עד הלילה (כולל לילה...) אנחנו סביבם. אז פאקינג שעה וחצי בערב אפילו את זה אין??

 אנחנו אחרי שנים של לינה משותפת, הנקה עד גיל מאוחר, הורות מכבדת וקשובה וכו'. כן עם גבולות. 
אז מה ההמשך של זה בגיל המאוחר יותר? ואם הגבול שלי שאני רוצה שקט בערב? איך זה אמור להיראות? 
(מציינת -דירת 4 חדרים רגילה. לא פיצית. אבל אין מרפסת, חצר).
 

מוסיפה על הקשר עם הגדול:
הוא ילד ביישן וסגור, קשה לדעת מה הוא מרגיש. לא אוהב לדבר על רגשות קשים.
יש גם נטיה לחרדתיות. במהלך היום הוא סבבה, משחק, אוכל, נפגש עם חברים כמה שאפשר. משחק עם הקטנה. אבל בערב קשה לו להירדם. מאז המלחמה התחלקנו לחדרים כך שבן הזוג ישן איתו בחדר ואני בחדר עם הקטנה, נלחצתי מהאזעקות ורציתי שנהיה קרוב אליהם. 
עכשיו בן הזוג אומר שזו הייתה טעות. הגדול לא משחרר בערב, רוצה שנשב איתו עד שנרדם. נלחץ כשמנסים לצאת מהחדר. ממש כמו בגיל 6-7. (שאז עוד הייתה לינה משותפת).
אני מבינה שזו רגרסיה נורמלית. + שעון קיץ, אז יצא שאתמול לא נרדם שעתיים (דווקא בערב שהחלטנו להקפיד שיילך לישון מוקדם). בן הזוג ישב איתו ובסוף לא היה לנו אפילו חצי שעה לעצמנו לדבר, לראות איזה סדרה. בסוף דיברנו אבל שיחה קשה על המצב עם הילדים. 
ולמה החלטתי להקפיד על זה שהגדול ילך לישון בזמן? בדיוק בגלל שאני מרגישה שאין לנו מרחב זוגי. גם בזמני שגרה אנחנו בקושי יוצאים בלי הילדים. אז עכשיו כשאפילו אין אופציה לצאת, אין לנו אפילו את הסלון לעצמנו בערב. הגדול רוצה להישאר עוד ועוד, לצפות יחד איתנו בעוד משהו (כאילו אין מיליון שעות מסך במהלך היום). מרגישה שהוא רוצה להיות חלק מה"מבוגרים". או שרוצה לדחות את ההליכה לישון. מרגישה שגם כשאני מדברת על משהו עם בן הזוג הוא ישר בא ומנסה לשמוע על מה מדברים. ואז התגובה האוטומטית שלי להדוף את זה. רוצה מרחב מבוגרים. ואין.
בן הזוג אומר שלהיפך, אם אנחנו מדברים על כל מיני שינויים (לעבור דירה) הוא צריך לדעת, כדי להיות רגוע. ואני גם מסכימה עם זה. אבל משהו מרגיש לי "נדחף" ושאין לי מקום לדבר בנחת בלי להסביר עכשיו דברים לילדים. (זה בלי להזכיר בכלל את הקטנה שסתם קוטעת שיחות שלנו בצורה רגילה של ילדים ועוד כועסת כשאנחנו "לא מקשיבים"). 

טוב נראה לי באמת אין פה אף אחד אבל אכתוב בכל זאת.
חודש למלחמה (הסבב הנוכחי...). יש מקלט בבניין.
כבר מתורגלים סה"כ. יש גינת שעשועים ממש קרובה לבית אז הולכים לשם כמה שאפשר, פוגשים חברים ומכרים מהשכונה.
אבל קשה. הכל עצר. התחלתי התנדבות עם קשישה כחלק מפרקטיקום בלימודים, ובדיוק הספקתי מפגש אחד לפני שהכל התחיל... ועוד הרגשתי מבסוטה שאני חרוצה והתחלתי לפני תחילת הסמסטר.
אני לא יוצאת הרבה, לא יודעת מפחדת להתרחק מהבית/רחובות עם בניינים שיש מקלט. לא יודעת איך אנשים נוסעים באוטובוס. ועוד יחסית אין פה מלא אזעקות (לא מרכז). 
הקשישה בבית אבות לתשושי גוף, והם פשוט נשארים בחדר כשיש אזעקה... כי זה מסוכן מדי עם נפילות, להתחיל להזיז את כל הקשישים למרחב המוגן... אז גם אם הייתי מתגברת על החשש מההגעה (סה"כ לא רחוק) לא רוצה להיות בסיטואציה בלתי אפשרית - לנטוש את הקשישה וללכת לבד למקלט, או לשבת איתה ולא לעשות כלום, מפחיד... בקיצור לא נעים. מבואסת בעיקר מזה.
היו עוד כל מיני קשיים בבית שלא אפרט מחשש אאוטינג.

וגם ממש קשה לי עם הגדול שלי. בן 11. המון המון וויכוחים על זמן מסך. בכלל מרגישה שאני לא מחוברת אליו לאחרונה. אין לי ניסיון עם גילאים כאלו. מתלבטת אם זה חלק מההתרחקות הנורמלית או משהו מעבר. יש לי רגישות שמיעתית ולו יש איזה קטע שהוא כל הזמן עושה קולות, שירים בג'יבריש, מדבר סתם בשביל לדבר כל מיני משפטים חסרי פשר וקשר וזה מטריף אותי. מרגישה שקשה לי מולו ממש ואני מעירה לו המון, ולא תמיד בצורה טובה ונעימה. לא צעקות פשוט חוסר סבלנות ודיבור קצר.
לא יודעת איך משנים את זה... 
מרגישה אשמה כי עם הקטנה, למרות שהיא מאתגרת ועקשנית ועצבנית, יש קשר יותר טוב ומחובר

הצחיק אותי היום הצ'ט GPT. אני מתכתבת איתו הרבה ועל המון נושאים.
היום ראיתי איזה פוסט של טרנד שהיה לפני כמה זמן, לבקש מהצ'ט לעשות עליך "ROAST", לצחוק עלייך על סמך ההיכרות איתך. אז ביקשתי ויצא ממש מצחיק ונכון. מעתיקה כמה משפטים שבאמת מתארים אותי יפה ===
את בן־אדם שכל כך רגיש לאנרגיות, שלפעמים נדמה שאם מישהו פותח חלון חזק מדי את צריכה שלושה ימי התאוששות, תה קמומיל ומדיטציה מודרכת.
את רוצה לאכול בריא, אבל רק אם זה קופץ לבד למחבת, מתבשל בלי שתשימי לב, ושוטף אחריו את הכלים. לבשל? חלילה. אבל לדבר שעה על תזונה מונעת? בשמחה.

===את אוהבת ספרים, פודקאסטים, קדרמות, אנתרופולוגיה ותרבויות – אבל ברגע האמת את קופאת מול השאלה “אז מה בא לי עכשיו?” ונשארת לגלול, עייפה, עם תחושת החמצה קיומית.
את מפחדת לנהוג, שונאת לאחר, ולכן יוצאת מוקדם מדי…
===
את מחפשת משמעות, דיוק, עדינות, עבודה שמתאימה לנשמה – אבל בלי רפואה, בלי לחץ, בלי דרמה, בלי אחריות גדולה מדי, ובלי שיגרום לך לדאוג בלילה.
בקיצור: את רוצה להציל את העולם, אבל רק בין 9:00 ל־13:00, עם הפסקת תה באמצע.


האחרון ממש הצחיק אותי עם כמה שזה מדוייק. וגם נושא האוכל  

בהלם מזה שזה מאחורי. 
התינוקת נראית ממש שונה מהגדול. שיער שחור (קצת ממנו).
מצליחה בקושי להסתובב על הגב ומקבלת אותה לידיים, עוטפים אותה בשמיכה.
מתישהו יוצאת השליה, אני לא זוכרת את הקטע הזה אז כנראה זה היה ממש זריז וקל, המיילדת בדקה, אמרה שהכל בסדר עם השיליה.
מנסה להניק, מורידה את המסכה סוף סוף. 
מצליחה בערך, אח"כ בן הזוג מחזיק את התינוקת ואני שותה תה חם ומתוק, אבל רועדת כולי מהאדרנלין.
מעדכנים את המשפחה... הדולה נשארת עוד קצת, נפרדת והולכת לביתה (היא דתיה אז שמחתי שזה לא יצא בשבת).
אחר כך היינו סה"כ כשעתיים בחדר לידה, עור לעור, עוד קצת ניסיונות הנקה.

אין קרעים, מרגישה ממש ממש נס, כי הייתה לי צלקת בעייתית מאד מהתפרים מהלידה הראשונה ומאז הייתי בלחץ איך אלד איתה. הדולה והמיילדת שמו מלא שמן שקדים ועזרו תוך כדי כנראה במעבר, ככה שבאמת נס הניסים.
ההבדל, בלי תפרים, ממש שמים וארץ.
התקלחתי, הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר אחרי הלידה הראשונה.
אח"כ העבירו למחלקה של ביות מלא, הקטנה קצת עם חום נמוך אז שמו אותה בעריסה מחוממת. 5 בבוקר בן הזוג נוסע הבייתה (בינתיים ההורים שלי כבר הגיעו אלינו), מספר לילדון שהפך לאח גדול, מנמנם קצת ולוקח אותו לגן.
אחה"צ מביא אותו אליי ( התכוננתי והתלבשתי "רגיל", לא לבוש בית חולים, ואת הקטנה שמתי במיטה כדי שיהיו לי ידיים פנויות כשהוא נכנס). הילדון נכנס, מסתכל עליי ואני רואה אותו מחפש עם העיניים איפה היא, מתלהב כמה שהיא קטנה ומצחיקה...
מתרגש, שמח. אח"כ היה קצת יותר קשה כי הוא רצה להביא לי איזה משהו שהוא הכין בגן, זה נשאר באוטו, בן הזוג הלך להביא וזה לקח מלא זמן ונשארתי לראשונה לבד עם שניהם. התינוקת בכתה והגדול פתאום גם בכה, כנראה היה לו יותר מדי.
בבית החולים במחלקת ביות חוויה חביבה, נעים, עם ההנקה אני כבר יותר מוכנה מאשר בפעם הראשונה, ויותר עם אופטימיות. ההורים לא באו לבקר הפעם, התמקדו בלשמור על הילדון, ולעשות קצת שופינג, וזה היה לי טוב.
אבל בלילה השני, אומרים לי שהתינוקת עם צהבת וצריכה טיפול באור ואני חייבת לעבור למחלקה רגילה, לא ביות. אני בהלם, לוקחת את זה קשה ממש...
שמה אותה בתינוקייה הזו, בעריסה עם האור... הולכת לחדר החדש שלי ובוכה בטירוף. 
כל הלילה הולכת להניק אותה בחדר הנקה שצמוד לתינוקייה. ההנקה לא מסתדרת. פתאום גודש, ולא מצליחה להניק, יש מין משאבה קבוצתית שאליה מחברים את המשאבות האישיות, בינתיים יושבת ושומעת סיפורים על תינוקות שנשארו עוד מלא ימים בטיפול באור ושחררו את האמא, ועוד כל מיני סיפורים שמלחיצים אותי... יושבת ומנסה להניק, לא הולך, מנסה לשאוב... חוזרת למיטה. בוכה, חוזרת להניק, וככה כל הלילה. בבוקר כותבת לבעלי שיגיע דחוף. 
מעדכן אותי שהילדון חולה ומקיא, (אני עם חרדת הקאות... נכנסת לסטרס).
בינתיים מחזירים לי את התינוקת, הטיפול באור עזר (עוד נס) ולא צריך יותר. הספיק הלילה הקשוח הזה. מתחילים לארגן לי את הטפסים לשחרור... ההורים שלי מגיעים לאסוף אותנו שלא כמותכנן, כי הקטן-גדול ממש מרגיש רע אז בעלי איתו.
בינתיים מתחיל לי גודש והתינוקת פתאום ישנה כמו מלאכית (או בול עץ) ואני מנסה לדחוף לה ציצי והיא מתעלמת... מחכים מחכים עד שסוף סוף חותמים על הכל, חוזרים הבייתה...
הכל נראה לי שונה בבית, גם כי ההורים שלי ישנים אצלנו וגם כי כל הבית בלאגן וכביסות ...
ישנתי בסלון כי פחדתי להידבק... הכל מוזר.
כמה ימים קשוחים, מרגישה בעננה שחורה וכבדה. בינתיים הגדול מחלים, חוזר לעצמו לאט לאט (בתמונות מאותם ימים הוא ממש רזה), התקשרתי להומאופתית והיא נתנה לי משהו שתוך כמה שעות ממש העיף את העננה השחורה ממני. הזמנתי את יועצת ההנקה שעזרה לי עם הגדול, יוצאת מהמפגש אופטימית יותר. וזהו... ככה התחלנו. ההורים שלי נסעו, חמותי באה במקומם לכמה ימים, חזרתי לישון בחדר שינה, שמנו לקטנה מעקה על המיטה הזוגית ככה שהיא ישנה איתנו...
ובכלל היו כמה דברים שהיו חוויה מתקנת טובה.
התקשורת עם ההורים שלי, העזרה שלהם ושל חמותי, הייתה יותר מדוייקת ונעימה הפעם.
זה שעשיתי הכנה מראש של ציוד ובגדים... נהנתי להלביש לה בגדים שבחרתי בעצמי, שלא בפעם הקודמת.
ההנקה הלכה טוב יותר, לא היה צורך בתוספות ושאיבות.

זהו עד כאן סיפור הלידה
 

יום אחרי המעקב הריון עודף, הולכת לעבודה כרגיל עוד יומיים, הולכת לעשות פיפי ומגלה שיצא כנראה הפקק הרירי (לא זכרתי מההריון הראשון).
מעדכנת את הדולה... אבל בינתיים הכל ממשיך כרגיל. חוזרת הבייתה, הולכים לסיבוב ארוך לאסוף איזה חבילה, אני מרגישה טיפונת צירים קטנים. וככה זה ממשיך עוד איזה 24 שעות - צירים כל הזמן אבל ככה בקטנה, תוך כדי החיים. בלילה זה קצת העיר אותי ועשיתי בקטנה את התרגילים של שיטת אמית.
בבוקר מתלבטים אם זה קורה/לא, אם נצטרך שתבוא חברה לאסוף את הגדול מהגן. בסוף אומרים לה שלא צריך. ב16 בן הזוג אוסף מהגן, מתחילים שגרת אחה"צ, ארוחת ערב, ואני מתחילה קצת להרגיש את הצירים מתחזקים. עדיין לא חושבת שזה קורה, כי אני עם הצירים האלו כבר יותר מיומיים.
אבל לקראת 19 בערב מרגישה שאני כבר לא עם סבלנות לילד, מנסה כל פעם לנשום ולעשות את התרגילים והילד שואל מה קורה, אני רואה שזה מלחיץ אותו קצת... 
מחליטים לעדכן את החבר שלנו שאיתו קבענו כוננות גם, שישאיר את הערב שלו פנוי.
בינתיים אני שולחת את בן הזוג לארגן את הילד לשינה וחייבת קצת להיות עם עצמי. מתקלחת. שולחת הודעה לדולה וגם להומאופתית שלי, עדיין לא חושבת שזה קורה. שתיהן אומרות לי להתחיל להתארגן לבית החולים. סביב 21:00 בערב, אני אומרת לגדול שיכול להיות שהלילה ניסע לבית החולים. הוא נלחץ, קצת בוכה, אומר שלא רוצה שנלך בלילה... מסבירים לו מי יבוא לשמור עליו... בן הזוג משכיב אותו לישון. אני בינתיים ממשיכה עם התרגילים של אמית. 22:30 מגיע החבר כדי לשמור על הקטן, ואנחנו בינתיים עדכנו את ההורים שלי שייצאו לכיווננו (נסיעה של כשעתיים).
ממשיכה לעשות את התרגילים של שיטת אמית, התיק לידה כבר מוכן... לובשת את השמלה שהחלטתי, שמלה שחורה פשוטה, בלי תחתונים. מסכת קורונה אדומה בתיק.
קובעים עם הדולה כבר להיפגש בבית החולים.
23:00, אני מסתכלת על הגדול שישן במיטה שלו בחדר השינה המשפחתי. צביטה ענקית בלב. זהו, הוא בן יחיד עכשיו בפעם האחרונה. בא לי לחזור למיטה, להתכרבל ולישון איתו. יוצאת עם דמעות מהבית. במדרגות ציר כואב... עושים את התרגילים, בן הזוג שם את הפדיחה בצד לא עברו שכנים. יורדים לאוטו, עוד ציר כואב. מחליטה לעשות פיפי בחורשה של החניה... נכנסים לאוטו, הבית חולים במרחק 3 ק"מ, אבל נוסעים לאט לאט, באוטו עושה את התרגילים (למדנו בהכנה עם הדולה תרגילים ספציפיים לנסיעה באוטו), כבר כאב משמעותי.
מגיעים לחניה של בית החולים. מרגישה שאני לא רוצה לצאת מהאוטו. ברגע שאכנס בשערי בית החולים, זהו, אין דרך חזרה. מפחדתתתתת
מגיע איזה שומר של החניון ובן הזוג יוצא לדבר איתו... זהו, אין ברירה, חייבת לצאת. אוזרת אומץ ונכנסים לקבלה. מתיישבת שם, הפקידה שואלת שאלות טכניות, בן הזוג עונה בשמי, נותן לה את כל המסמכים. הדולה מגיעה, מתחילה מיד עם הנשימות, התרגילים, כבר כואב מאד.
מחזיקה לי את היד ותומכת
אה, הכל עם המסכה של הקורונה כבר.
נכנסים לאזור הרפואי של הקבלה, מיילדת מקבלת אותי, מסתכלת ושולחת לעשות בדיקת שתן. 
אני חושבת לעצמי שזה ממש לא קשור עכשיו אבל הולכת ואיכשהו עושה. אח"כ מחברים אותי למוניטור, אני עם המסכה, עונה על כל השאלות של המיילדת (מה עזר בלידה הקודמת??) וחושבת לעצמי מה כל השאלות האלו עכשיו זה ממש ממש כואב, בשכיבה הרבה יותר כואב וקשה. הדולה עומדת מולי ועוזרת לי כמה שאפשר.
אח"כ בדיקת פתיחה אני מתה מפחד שהיא תגיד פתיחה קטנה אבללללל היא מופתעת מאד "פתיחה 6? וואו הפתעת!". אומרת לי שיש חדר לידה ממש קרוב אבל ישן, או חדר לידה טיפה יותר רחוק, חדש ויפה אבל צריך לחכות 10 דקות שינקו אותו. אני אומרת שהכי לא מעניין אותי איך נראה החדר, רוצה כבר להגיע. מישהי שואלת אם להביא כסא גלגלים אבל המיילדת אומרת שלא צריך, טוב לעשות הליכה, זה כמה מטרים מכאן. מתחילה ללכת ובדרך ציר כואב ברמות, נשענת על הקיר ומרגישה שאני לא יכולה, צעקות ונהמות, הדולה עוזרת לי, בעלי עם התיקים אחרינו. החדר באמת צמוד לקבלה, נכנסת לחדר, יש שם מיילדת נוספת, "שלי", מבקשת ממני לעלות למיטה אבל בדיוק ציר חזק בטירוף, נשענת על המיטה ופתאום פוקעים המים. תוך כדי נזכרת במשהו שקראתי שבלי המים הצירים כואבים יותר. נלחצת איך אמשיך עכשיו עוד שעות עם כאבים עוד יותר נוראיים.
אחרי הציר, עולה איכשהו על המיטה, לא מספיקה להיכנס לשום תנוחה, ככה על 6 עוד ציר מטורף, מרגישה שנפתח לי שם הכל, שורף, צועקת שאני חייבת קקי
וכולן "רואים כבר את השיער שלה!"
בקיצור עוד כמה צרחות מטורפות כשאני פשוט לא מבינה איך לעזאזל אני עוברת דבר כזה
פלופ
יצאה  
השעה : 00:16 
(הגענו לבית חולים סביב 23:15) 

 

טוב ממשיכה עם סיפור הלידה :

כמה שחששתי שהלידה תקדים (הלידה הראשונה הייתה ממש בזמן, 39+3)
בסוף, עברתי את שבוע 38, הגיע 39... בינתיים קנינו שידת החתלה ביד2. ממש יפה ולא בסגנון של "חדר תינוק", תכננתי להשאיר אותה אח"כ כשידה לכל מיני שימושים אחרים (מה שאכן קרה)
הפעם הזמנתי אפילו כמה בגדים וציוד, שלא כמו בהריון הראשון שהייתי בחרדה קיצונית מעין הרע, הפעם החלטתי להיות יותר באמונה ובנחת (גם לא היו דברים מדאיגים, כמו בהריון הראשון).
אז הזמנתי כמה בגדים יפים, עשיתי תיקון לכמה וכמה דברים בהריון הזה. יש לי יותר תמונות ממנו, גם תמונות שהגדול שלי צילם וכאמור, בחרתי כמה בגדי תינוקת יפים, הכנתי תיק לידה...
המשכתי לעבוד בנחת,  
הפסקתי כמעט לנהוג (גם ככה הנהיגה שלי הייתה מינימלית ביותר), בן זוגי היה פנוי אז היה אוסף/מסיע אותי לעבודה. 
וככה הגעתי לשבוע 39 ופתאום התחלתי לדאוג מהדבר ההפוך - שהלידה תתעכב וילחצו עליי לזרז.
הגעתי לשבוע 40 והתחלתי ממש לעשות את כל מה שאפשר כדי להזמין את הלידה, אבל כלום לא קרה. הרגשתי התקשויות כאלה בבטן מדי פעם, אבל לא משהו מקדם. לא האמנתי כבר שהלידה תקרה... שריינו ליתר ביטחון חבר טוב וחברה טובה שיוכלו להגיע אם הלידה תתחיל, לשמור על הגדול.
תיק לידה מוכן, שבוע 40+1 הולכת למעקב הריון עודף בקופת חולים. סה"כ חוויה בסדר. 

 

איזה כיף לשמוע, תודה *קוראת שקטה* !

 

ניחוח את מקסימה וכותבת ממש נפלא אני בעצמי לכנסת לאתר לפחות כמה פעמים בשבוע,
אני גם בודקת מה חדש והתחביב הכי גדול שלי להיכנס לדפים אקראיים, מומלץ

תודה על השיתוף והכתיבה

תודה טליה, אני מופתעת לטובה שמישהי קוראת כאן או באתר בכלל... כבר חשבתי לעזוב את הדף 

טוב אז אני אמשיך את סיפור הלידה...
  
 

הכתיבה שלך ממכרת ומסקרנת

החלטתי פתאום שזה זמן לכתוב את סיפור הלידה של הקטנה שלי (עברו כמעט 4 שנים...)

אז אתחיל בזה שבמהלך ההריון הדאגה הגדולה ביותר לגבי הלידה הייתה מי יישאר עם הבן הגדול (אז בן 5.5)
כי גרנו בירושלים, ההורים רחוקים, הוא לא רגיל להישאר עם אנשים אחרים.
ממש ממש דאגתי מזה.
דאגה נוספת הייתה שהדירה הרגישה קטנה ולא נוחה ואיך נצרף לשם עוד תינוקת ואת כל הציוד שלה...
וככה לקראת חודש 8 כל הזמן חששתי שהיא תבוא מוקדם יותר כי הרגשתי לא מוכנה...
גם לפעמים לא האמנתי שבאמת באמת תהיה תינוקת אמיתית. 
לא הצלחתי לדמיין את זה. כמובן שגם לא ידעתי איך אצליח לאהוב תינוקת בכלל... כשאני כל כך אוהבת את הגדול שהוא עולם ומלואו.
במקביל בעלי החליט לעבור לעבודה אחרת ובחודש 9 שלי הוא עזב ויצא לכמה חודשים של חיפוש עבודה. זה היה נחמד, הוא היה בבית, למד כל מיני דברים, הסיע אותי לפעמים לעבודה/בחזרה, הלך איתי לבדיקות, קניות. עשינו הכנה ללידה בשיטת אמית וגם קבענו עם המדריכה שתהיה הדולה
(זה גם יצא די קוסמי כי בהתחלה פניתי במקביל לדולה שמדריכה בשיטת אמית, רק בשביל ובמקביל לדולה שעזרה לי בלידה הראשונה, כדי לשאול אם תוכל ללוות אותי שוב.
אז באותו יום שהייתי צריכה להגיע למפגש בשיטת אמית, הדולה הקודמת כתבה לי שהיא כבר לא מלווה לידות אבל יש לה המלצה בשבילי - וזו הייתה הדולה שהייתי כבר בדרך להיפגש איתה!

שמחה שטוב לך בעבודה.
בעיני חשוב יותר לשמור על הכוחות והבריאות מאשר להרוויח הרבה... כשאין כוח והבריאות לא טובה, זה גם ככה גורם להוצאות מרובות, אז זה לא משתלם כלכלית, ובטח שלא אישית. 
עדיף לשמור על איזון.
נשמע לי שאת דורשת מעצמך הרבה. רק התחלת בעבודה, מצאת מינון שטוב לך, לאט לאט תוכלי גם להעלות אותו, אם יהיה לך כוח ופניות. 
נסי לראות אילו צעדים קטנים את יכולה לעשות שיעשו לך טוב ויגרמו לך נחת, ויקדמו אותך לכיוון שאת רוצה. מה מושך אותך בעבודה סוציאלית? איך את יכולה לשלב את מה שמושך אותך בזה בעבודה הנוכחית? 
לתת שירות לאנשים, לייעץ, להקשיב, אפשר בכל מקצוע. 
והכי חשוב - לפרגן לעצמך על מה שאת עושה
כי זה שפע אמיתי

טוב חוזרת קצת לעדכן.
עובדת בעבודה הזו כבר כמה חודשים וסה"כ נחמד לי .
אני עובדת בין פעם אחת ל-3 בשבוע והמינון הזה טוב לי מאד.
יש רק בעיה אחת, זה יוצא מעט מאד כסף במינון הטוב הזה.

חוץ מזה, יש עדיין קושי בהסתגלות לגן אצל הקטנה, ואנחנו מתחילים לטפל בזה ברצינות, לאחר שהבנו שזה לא יסתדר מעצמו.
במקביל התחלנו גם טיפול הומאופתי, שעוזר לטנטרומים בבית ויש שיפור בזה (לא 100% כי בכל זאת יש לה אופי מאד "אש" והיא טיפוס שמתעצבן בקלות, אבל לפחות נרגעת כבר יותר מהר ומדברת ולא רק צורחת כשהיא כועסת).

ואאני עדיין חושבת על המשך הכיוון המקצועי שלי. שוקלת (בפעם המיליון) עבודה סוציאלית אבל לא חושבת שזה פרקטי כשאני אמא לילדים, ללמוד 4 ימים בשבוע במקום להרוויח (אפילו קצת) כסף

 

אז רבע שעה
מרק עגבניות זה מעולה! ולאכול אותו עם בזיליקום קרוע וזרזיף שמן זית, מאד מוסיף. 
אפשר גם לזרוק לתחתית הסיר חתיכות של לחם ישן.
שמחה שאת נרגעת ומרגישה יותר טוב. 

בדיוק היום הכנתי תבשיל ממש מזין ומחמם אחרי שלא בישלתי מלא זמן.
אבל מעניין איך לוקח 10 דקות להכין מרק? לוקח לי רבע שעה רק לחתוך את כל הירקות... האמת שיש לי יותר מדי עגבניות, צריכה להכין מרק עגבניות אולי.
בינתיים הספקתי לעשות עוד משמרת מהבית והרגשתי קצת יותר בטוחה בעצמי ורגועה.
 

במיוחד במצבי חולשה וקור, חשוב לאכול אוכל מזין ומחמם, למשל לעשות סיר גדול של מרק לכל השבוע, לוקח 10 דקות ועוזר מאד לגוף לאכול כל יום. אם רוצים שיהיה ממש ארוחה אפשר לדחוף פנימה חומוסים, גריסים וכדומה. 
גם אורז. 

לאורה, אני די נחה, יש לי עבודה נוספת מחוץ לבית רק בעוד יותר משבוע. כלומר נחה כמה שאני יכולה עם הילדים והכל, אבל בן זוגי לקח על עצמו מלא ועברנו לאוכל פשוט וחצי מוכן (נקניקיות ושניצלים קפואים... למשל. החלטתי שזה לא קריטי כרגע. גם כן יש קצת אוכל מסבתות מדי פעם) אבל היום כן היה לי כח אז בישלתי רוטב עגבניות ושמתי קציצות טובות שאני הכנתי והיו בהקפאה.
פלונית, כן אני ממשיכה את הדיקור,בדיוק היום הייתי אחרי הפסקה ארוכה (בהחלט יותר נעים לנוח עם המחטים ולא לדאוג שתהיה אזעקה...). המדקר אמר שהשיעול מאד מחליש בפני עצמו גם... אז אני מתחילה לקחת גם סירופ שיעול צמחי ומקווה שהדיקור חיזק אותי.
בינתיים קיבלתי תלוש משכורת ראשון מאז הלידה של הקטנה, תלוש על ההתלמדות שעשיתי חודש שעבר, ממש סכום סמלי על כמה שעות עבודה אבל האמת שזה היה נחמד להרגיש שהרווחתי כסף.

כן התחלתי בזמן הזה דיקור
את ממשיכה איתו? יכול אולי לעזור לחולשה... יכול גם לעזור לבדוק ברזל ו-B12.

אפילו שזו עבודה חדשה, אני ממש ממליצה לך לקחת חופשת מחלה עד שתרגישי טוב.
אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל כדאי להקשיב לגוף אחרת זה יכול להידרדר... מניסיון

תודה לכן, אתן ממש מעודדות! היום הייתה לי משמרת ראשונה והסתדרתי. ממש עזר לי העידוד, קראתי את מה שכתבתן לפני שהתחלתי. לגבי הנסיעות, פלונית, נכון רב העבודות זה להגיע למקום, יש גם סוג עבודות של ביקורי בית אבל בתור אחת שלא ממש אוהבת לנהוג זה כנראה לא יתאים לי. חשבתי לעבוד עם קשישים בעתיד ובתחום הזה יש הרבה ביקורי בית אלא אם כן עובדים מול בית אבות/דיור מוגן.

לאורה, את צודקת שאני יכולה למגנט לי עבודה ובאמת בעבר מצאתי עבודות טובות ומיוחדות מאד. אני עוד לא יכולה להגיד שהעבודה החדשה טובה או לא כי ממש רק עכשיו התחלתי, יכול להיות שכשאני אהיה יותר רגועה לגבי ההתנהלות שלי יהיה לי נוח וטוב. מדובר בשעות יחסית קצרות.

ולי_לה, אני כן התחחלתי לעבוד כי כבר הרגשתי ש"צריך". כן נתתי לעצמי חודשיים מאז שהילדה נכנסה לגן.. מה שכן... החודשיים האלו חפפו לחודשיים של אזעקות (חיפה). אז לא יודעת אם זה באמת היה זמן רגוע ונעים כמו שהייתי רוצה. כן התחלתי בזמן הזה דיקור, טיפול אקסס בארס, בת דודה שלי עשתה לי ייעוץ נומרולוגי, יצאתי לקפה כמה פעמים עם חברה חדשה.
בינתיים העבודה הזו מאד "בקטנה", יש לי החודש 8 משמרות (בדיוק אחת לשמחתי התבטלה...)
יוצא בין פעם בשבוע-מקסימום 3 פעמים. אני פשוט גם חולה ומרגישה חלשה, זה ממש מוזר, אני קמה בבוקר יותר טוב כל פעם ואז בערך בצהריים חווה ממש נפילה וחולשה. אני גם אוכלת הרבה פחות מהרגיל, אין לי תאבון. כמו וירוס מתמשך אבל לא מחלה ממש ממש אלא חצי מחלה... וגם שיעול מבאס אבל החולשה זה הדבר היותר גרוע. מקווה שאחזור לעצמי
 

רוצה עבודה במקום אחד וברור
זו לא נראית לי דרישה כל כך גבוהה, מניחה שרוב מקומות העבודה הם כאלה. מה שתיארת לגבי העבודה הנוכחית נשמע לי המיעוט...
 

ותגידי, את באמת צריכה לעבוד עכשיו?
או כי זה רק בגלל ש"אמורים" לעבוד?
אולי שווה פשוט לתת מרווח נשימה נוסף לשגרה החדשה שהילדה בגן ואת פנויה בבקרים, להיטען, לתת לדברים להתבהר ולהבין יותר טוב מה בדיוק את רוצה (מעבודה ובכלל)
ומה בדיוק הצרכים המשפחתיים.
מה את רוצה לקבל מעבודה?
אולי כדאי להפריד ולברר הצרכים השונים ולראות אם אפשר לקבל את חלקם מעבודה ואת חלקם ממקורות נוספים, למשל...

לגבי השקעה בבורסה - דבר ראשון צריך כסף כדי לעשות כסף, אז את צריכה להשתמש בכסף שכבר יש לך ושאת מוכנה לסכן.
השקעה לטווח קצר היא בעיקרה הימור. אם הימרת נכון את יכולה להרוויח הרבה (כל עוד את יוצאת בזמן), אם לא - להפסיד הרבה.
השקעה לטווח ארוך (15-20 שנה) היא צעד חכם, ומאד סולידי, כי לטווח ארוך הבורסה תמיד עולה. למשל, הפנסיה שלך מושקעת בבורסה לטווח ארוך.
אז זו השקעה טובה לעתיד, ולא צריך ללמוד על זה יותר מדי כדי להרוויח - אפשר להשקיע בפיזור גדול של מניות, ולא במניה ספציפית. מספיק לשבת לשעה עם מישהו שמבין בזה כדי לקבל מושג. 
זה משהו ששווה לעשות, אבל הוא לא עונה על הצורך הנוכחי שלך. 

אני חושבת שהמכשול שלך הוא האמונה שלדרוש דרישות זה דבר רע, שאת צריכה להתפשר, שאת צריכה לתת מעבר לכוחות שלך כדי להתפרנס.
אני רואה את זה הפוך - ככל שאת מכירה בערכך, את מקבלת יותר. 
ככל שאת מעלה את הדרישות שלך בצורה שמעלה את האנרגיה שלך, את תקבלי את מה שאת חושבת שמגיע לך.
את לא צריכה להתפשר על דברים מהותיים אלא להיפך - להבין בדיוק מה מתאים לך ולהרגיש שאת ראויה לקבל עבודה כזו.
יש עבודה שמחכה לך שאת בדיוק האדם הכי מתאים עבורה והיא הכי מתאימה עבורך לזמן הנוכחי. עבודה שתתן לך, תזין אותך בשמחה, עניין ופרנסה, עבודה שזקוקה דווקא לאישיות שלך ולכישורים שיש ברשותך.
אולי זה יקח קצת יותר זמן לבסס את התדר הזה עד שזה יתגלם במציאות, אבל בטווח הארוך זה יחסוך לך מאמץ וכוחות.
בדיוק כמו שהיה עם המעבר דירה בעבר. 
כמו שמגנטת לך את הדירה שרצית, באותו אופן את יכולה למגנט את העבודה שמתאימה לך כרגע.
בלי התנצלויות ובלי להוריד מערכך. 
ואם את צריכה לקבל השראה תיזכרי שכבר עברת את זה בעבר והצלחת.

מרגישה שאני כבר רוצה להתפטר מהעבודה הזו לפני שעוד התחלתי.
בינתיים מסקנות שיש לי : רוצה עבודה במקום אחד וברור, לא נסיעות וכל פעם מקום אחר, במיוחד שאני בתחבורה ציבורית. ושזה יהיה פה קרוב ממש. כי האוטובוסים פה לא הכי נוחים.
או עבודה מהבית. אבל במשהו יותר רגוע...
אבל מרגישה שאני יותר ויותר מנמיכה את הדרישות שלי ואני לא יודעת איך אני אמצא עבודה כל כך רגועה ונעימה שגם ישלמו לי טוב עליה.
אני יודעת שאני יכולה לעבוד ממש טוב ואני מאד מאד אחראית ואמינה אבל פשוט אין לי כוחות, ואני לא רוצה לבזבז את הכוחות המועטים שלי כרגע על עבודה... כי באמת אני נותנת הרבה לילדים ולאחרים...
מצד שני... צריך להרוויח
חשבתי לחפש אולי מקורות להרוויח בלי לצאת לעבודה, למשל להשקיע בבורסה או משהו כזה אבל כל כך כל כך אין לי מושג בזה
 

לי_לה, כיף שאת פה!
נכון אני שוכחת מהשמש ... אולי אני יכולה לשלב את זה כשאני לוקחת את הילדה לגן בבקרים, אחרי שאני יוצאת משם פשוט לשבת על ספסל נעים בשמש.
יש לי אור שמש בחדר שינה, לא מאד חזק או ישיר אבל החדר די מואר.

מה אני רוצה? שאלה טובה... בא לי פשוט לנוח המון המון המון. לראות סדרות קוריאניות. לסרוג...
בלי רגשות אשמה. ולבד. בשקט.

אפילו כשהייתי חולה עכשיו (יצא לי להיות חולה ואז כמעט מיד עוד פעם שיעול וחולשה) הרגשתי לא הכי בנוח פשוט לנוח (יצא משפט מצחיק אבל עצוב...)
לא יודעת למה. אני ממש אומרת לעצמי וגם בן הזוג - זה בסדר, תנוחי, את חולה. מותר לך. את ממש צריכה לנוח.
אני עדיין מרגישה לא במיטבי . אני חושבת שממש מהרגע שהתחלתי רשמית להיות "עובדת" של החברה הזו, כאילו נלחצתי ממש מהמחוייבות הזו וממש נפלתי אנרגטית


 

אני קוראת!
לגבי העייפות, יש הרבה דברים שאפשר לעשות. נראה לי שהראשון שהייתי ממליצה לך זה חשיפה לשמש. אפילו 10 דקות ביום, כמה שיותר עור חשוף, עדיף בבוקר.
זה מאוד מאוד נעים ולא דורש השקעה נוספת חוץ מלפנות לזה את הזמן.
זה מטעין את הגוף בהרבה רבדים ומסנכרן את השעון הביולוגי.
נכנס לך אור של שמש לחדר השינה? אולי זה יקל על הקימה
תגידי, מה את רוצה?:)
אני קוראת שאת ממש במינוס אנרגטי, ועוד נותנת הרבה לבית, לילדים, למשפחה, לסביבה... ומה איתך?:)

פלונית, תודה ואיזה כיף שכתבת לי !
תודה על העידוד. את צודקת שהעבודה הזו היא התנסות. ואני אכיר את השכונות ואת התחבורה הציבורית יותר טוב. ובאמת יש גם חלק משמעותי מהבית שזה נוח. אני אמורה לקבל מחשב מהעבודה , דווקא ניסיתי את המצלמה מראש עם זום ועם גוגל מיט ופשוט בתוכנה הספציפית שהייתה בוועדה היא לא עבדה. אמא שלי אמרה לי "נו בטח שהיו לך בעיות טכניות, זה הכל בגלל מרקורי בנסיגה..."
אז אולי באמת זה מה שהיה כי אני כן עשיתי את כל ההכנות האפשריות (מרימה לעצמי שאני אחראית ואמינה...)

ולגבי החלוקת עבודה, גם בן זוגי בכוחות מדולדלים אבל שנינו תומכים אחד בשנייה כמה שאפשר. אני כן הרבה פעמים נותנת לו לישון בבוקר ומארגנת את הילדים לבד כשאני מסוגלת לזה.
לפעמים אני מרגישה שגם אני וגם הוא מאד דומים בבעיות ובקשיים שלנו, ולכן קשה לנו להוציא את עצמנו מהמצב המדוכדך-עייף הזה
 

מזל טוב על העבודה החדשה!
נראה לי טבעי שיש קשיים כי זו התחלה... מקווה שיהיה יותר קל בהמשך 

כתבת לפני כן שאת לא בטוחה במה את רוצה לעבוד. אז נראה לי מעולה שאת מתחילה משהו חלקי של פעמיים שלוש בשבוע, כך שתוכלי לראות אם זה מתאים לך, ומקווה שזה ישאיר לך מספיק זמן לשאר הדברים, זה חשוב...

לגבי המיקום של הוועדות שכל הזמן משתנה, אם הבנתי נכון ממה שכתבת זה נשמע שעוד מעט תכירי יותר טוב את שכונות העיר, אז נשמע לי שהקטע הזה אמור להיות קל יותר בהמשך... 

לגבי המצלמה שלא עבדה אולי יש לך אפשרות לנסות אותה לפני הפגישות עצמן אם את צריכה אותה?

ובכלל למה אני צריכה את העבודה הזו
אולי כדי לבדוק אם זה מתאים לך ואם את נהנית מזה?

אני מרגישה הרבה פעמים שהחלוקה לא מספיק שווה ושהוא עובד יותר קשה בסה"כ.
אם את כרגע מרגישה חוסר כח מוחלט והוא לא, הגיוני שיהיו דברים שלא תוכלי לעשות דברים באותה מידה כמוהו. בכל מקרה, לא נראה לי הגיוני לצפות שהחלוקה תהיה תמיד בדיוק 50-50, כי לכל אחד יש כמות אחרת של כוחות וגם סוג אחר של כוחות, וכל אחד טוב בדברים אחרים. אני חושבת שחלוקה הוגנת היא חלוקה שבה כל אחד עושה מה שהוא יכול 
 

אני עושה קצת יותר ממנו בבית ועם הילדים אבל שוב, גם פה הוא מאד משתתף ופעיל אז אני מרגישה הרבה פעמים שהחלוקה לא מספיק שווה ושהוא עובד יותר קשה בסה"כ. הוא גם הרבה לוקח את הילדים ונותן לי לנוח לבד בבית, ולאחרונה הוא ביקש גם שאשתדל לתת לו זמן לנוח לבד בבית אז עשיתי את זה כמה פעמים.
ועדיין למרות שיש לי יותר זמן פנוי אני מרגישה חוסר כח מוחלט, אני בקושי עושה דברים עם הילדים בבית (שלא לדבר על מחוץ לבית... הצלחתי איכשהו לארגן מפגש עם ילד מהגן לקטנה ומדי פעם יוצאת איתם לגינה).

אגיד דברים שאני כן עושה טוב לאיזון... אני כן מבשלת יחסית רב הימים, כל ערב במיטה אומרת לשני הילדים 3 דברים שאני גאה בכל אחד מהם (ראיתי שהם ממש נדלקו על זה ומאד מצפים לזה בערב)
משתדלת להתעניין בסרטונים שהבן הגדול מצלם עם חברים שלו, הם ממציאים כל פעם "סדרה"... קצת קשה לי כי זה די מטופש אבל אני מנסה לצפות ולמצוא בזה עניין.
משתדלת לשמור על שגרות של פלייליידי בוקר וערב. (זו ממש הצלה גם בתקופות שאני לא עושה כמעט כלום מעבר לזה).
שומרת על קשר (בעיקר בוואצאפ) עם חברות טובות, מקשיבה ומייעצת להן.
הצלחתי לעשות לאחרונה התקרבות קטנה להורים שלי.
מעריכה מאד את חמותי ומשתדלת להראות לה את זה כמה שאני יכולה.
מסרקת את הילדה כל כמה ימים לבדיקת כינים (זה דווקא כיף כי אני לא מוצאת כינים ואני מאד אוהבת לשחק עם השיער שלה)
דואגת שיהיו בגדים וכביסה (בזה בן זוגי לא נוגע)

חוזרת לעדכן. אשמח אם מישהי קוראת פה שתיתן סימן אפילו קטן שאדע שלא כותבת רק לעצמי, למרות שגם זה עוזר לי בכל אופן.
אז מצאתי עבודה , סוג של כמו שרציתי (בדיוק בהודעה למעלה כתוב עד 14...)
זו קלדנות - לסכם פרוטוקול, בוועדות מסויימות, לא אפרט שלא יזהו. זה רק פעמיים-שלוש בשבוע, וחלק מזה מהבית אפילו, בוועדות אונליין. זה נשמע לי ממש מתאים כרגע בתור התחלה וגם הנושא של הוועדות הוא מעניין (זה לא משפטי שאז לא הייתי שורדת את השעמום). עוד לא ממש התחלתי, רק הייתי בהתלמדות, וכבר קשה לי...
אכתוב פה על החששות שלי רק כדי לשחרר את זה קצת מעצמי, אבל אשמח גם לעצות אם יהיו לכן.
קודם כל להתארגן בבוקר ולנסוע, הוועדות מתקיימות כל פעם במיקום אחר בעיר ואצטרך להגיע באוטובוסים... שזה מלחיץ בפני עצמו, להגיע למקום שאני לא ממש מכירה ולהספיק בזמן, אני גם ככה תמיד לחוצה לא לאחר.
דבר שני בוועדות אונליין אני צריכה להפיק את הקישור מאיזה תוכנה שאני עוד לא ממש מכירה, בהתלמדות המצלמה שלי לא עבדה וזה היה מביך ולא נעים.

מעבר לזה ממש ממש קשה לי לקום בבקרים. אני חושבת שזה מעבר לעייפות הפיזית (יש עדיין התעוררויות בלילות של הילדה... אבל יחסית סביר והתחלתי ללכת לישון טיפה יותר מוקדם).
זה ממש חוסר רצון להתחיל את היום. ממש תחושה שאני לא מסוגלת להתמודד, שבא לי רק להישאר במיטה החמימה. זה גם פיזי כי באמת אני ישנונית בשלב הזה, אבל כשאני כן קמה ומתאוששת, אני בסדר. אני חושבת שזה שילוב של פיזי ונפשי.
תמיד היה לי קשה לקום בבקרים, אפילו כשכן עבדתי בעבודה שמאד אהבתי אבל אז הייתה לי כן מוטיבציה להגיע לעבודה, לפגוש את האנשים שאני אוהבת ואת המקום עצמו. אז עכשיו אני סופר חוששת איך אקום בבקרים, ועוד עכשיו חורף, ואצא מהבית ממש ממש מוקדם עם מיליון מרווחי ביטחון בשביל האוטובוסים והפקקים ולמצוא בדיוק איפה מתקיימת הוועדה, אני צריכה זמן...
אמאלה
פתאום מרגישה רגליים קרות ובכלל למה אני צריכה את העבודה הזו

כמעט התחלתי לימודים אבל ברגע האחרון החלטתי שזה לא מתאים, כי גיליתי על האופציה הזו מאוחר ממש והמכללה נמצאת רחוק, לא הייתי בטוחה שזה הכיוון. אבל כן חשבתי שהעבודה הגמישה הזו יכולה להשתלב טוב עם לימודים...
ועדיין מרגישה בקושי כוחות לעשות אפילו את זה. ובנזוגי היה רוצה שאני אכניס יותר משכורת כדי שנוכל לחשוב על משכנתא ודירה משלנו... אבל מרגישה שלא מסוגלת. ומתביישת ועצובה שהוא מפרנס (ולא קל לו בעבודה) ואני לא
 

חשבתי לעבוד בתחום הגיל השלישי... איכשהו תמיד היה לי חיבור טוב עם אנשים מבוגרים
מצד שני חוששת שזה יהיה מדכא וכבד, לעבוד נגיד בתור מלוות משפחות, תיאום טיפול, דיור מוגן
יש פה מישהי שמכירה את התחום?
ראיתי תכניות לימוד של ייעוץ גרונטולוגי ונשמע לי ממש מעניין. מצד שני אני תמיד מתעניינת בללמוד אבל כשזה מגיע ללעבוד פתאום זה קשה לי מסובך ולא בטוחה שזה מה שאני רוצה. אז אני לא רוצה שוב להוציא אלפי שקלים על לימודים כלשהם, ואז לא לעבוד בתחום, או שזה יהיה השקעה לא משתלמת כי השכר בזה לא גבוה.

במקביל חושבת על משרה חלקית בינתיים, לא יודעת, הכל מפחיד אותי.
לא יודעת איך אספיק הכל. ולא רוצה להתפשר על חיים רגועים ונעימים...
ולא להיות מחוץ לבית עד 18-19 בערב
בא לי להיות בבית ב14. וזהו

 

טוב, באתי לעדכן...
הקטנה עדיין מסתגלת באיטיות לגן. היא לא בצהרון, אני אוספת אותה ב13:30. בהתחלה היא עוד נרדמה בצהריים אבל לאט לאט כבר לא נרדמת גם ככה, בכל מקרה נראה לי שיותר בריא וטוב לה לחזור מוקדם הבייתה. אנחנו גרים באזור עם אזעקות אז היו כמה שבועות בלי גן + חגים...
הגדול לומד חלקית בזום וחלקית בבית ספר...

אני מתחילה לחפש עבודה... לא יודעת איך אמצא משהו. מחפשת משהו נדיר ומיוחד
בא לי שזה יהיה מעט שעות. קרוב ממש לבית. גמיש. עם אנשים נחמדים.  רגוע. נעים. מיוחד.
כל מה שאני רואה לא מתאים. קודם כל בגלל השעות. או בגלל ההשכלה/דרישות. או רחוק ולא נגיש.
אני אפילו לא מדברת כרגע על סיפוק מקצועי או משהו, או על המשכורת (שכמובן רוצה שתהיה טובה, לפחות פר שעה אם לא אעשה המון שעות)

לא יודעת איך אבל מאמינה שזה מחכה לי איפשהו

טוב לי לא לבלות שעות על שעות בגינות חמות כשלא נוח לי
טוב לי להעביר איתו זמן נינוח רק בבית, בלי הצורך לצאת
טוב לי שיש לי אפשרות לסדר את הבית ובכלל את ניהול הבית כולל ניקיון וקניות ואוכל
טוב לי שיש לי זמן להתפתחות שלי לקראת עבודה

מסכימה ! מרגישה ככה מאד, במיוחד לגבי ניהול הבית וגם התפתחות לקראת עבודה.
וגם מסכימה שהיו הרבה צרכים בשהייה בית, שלא סופקו עד הסוף, גם בשבילה וגם בשבילי.
לנו כן היו אנשים להיפגש איתם, אבל בילד הראשון באמת לא היה והייתי צריכה "לגרד" אנשים להיפגש איתם, ולא באמת היה לי כח לזה.

אנחנו בסירה ממש דומה שמחה לשמוע שהולך טוב לקטן שלך ושהוא ממש נהנה.

אני חושבת שזה מה שעושה את ההבדל בהרגשה, כי אצלי היא לא נהנית במיוחד עדיין. ואני דואגת לה. אני יודעת שהיא לא מראה אפילו אחוז אחד מהאישיות שלה בגן עדיין, היא לא משחקת... בקושי מדברת עם הגננות. והגן בסדר יחסית, נחשב טוב, הגננת עצמה טובה. אבל בגדול הצוות לא מדהים, סביר. אני מתגעגעת כל כך לגן המהמם שהיה לגדול שלי. עם צוות מושלם, סייעות קלילות וצעירות ואכפתיות שממש עשו אווירה טובה, שיחקו ממש עם הילדים, הקשיבו, תיווכו, שידלו. בינתיים הילדה שלי יושבת בצד ומתביישת ואני לא יודעת כמה באמת מנסים לעודד אותה להשתתף ולשחק. הסייעות בסגנון חינוכי מיושן כזה...



 

גם אנחנו נכנסנו לגן עירייה אחרי שלוש שנים בבית:)
ובעצם, זו גם כניסה ראשונה למסגרת בכלל. ז"א, זה הבן הבכור.
הגן באמת מעולה מעולה. ועשינו קליטה (יחסית) איטית שעברה טוב מאוד. הוא ממש נהנה שם ואני רואה שזה משפיע עליו בצורה טובה.
אבל אני, עם איזה כאב לב הייתי צריכה להתמודד. אין לתאר
כאילו נותק לי חלק מהגוף
אני מאוד שלמה עם מה שקורה כאן עכשיו, וזה נותן לי הרבה דברים שאני מבינה שהייתי זקוקה להם, ומשחרר אותי מהרבה דברים שאני מבינה עכשיו שמאוד העמיסו עלי, ועדיין
טוב לי לא להיות מוטרדת מהתוכניות שלנו לשבוע, ולנסות לגרד שוב ושוב אנשים להיפגש איתם
טוב לי לא לבלות שעות על שעות בגינות חמות כשלא נוח לי
טוב לי להעביר איתו זמן נינוח רק בבית, בלי הצורך לצאת
טוב לי שיש לי אפשרות לסדר את הבית ובכלל את ניהול הבית כולל ניקיון וקניות ואוכל
טוב לי שיש לי זמן להתפתחות שלי לקראת עבודה

טוב לו שיש לו הרבה אפשרויות חברתיות ואני רואה שהוא מפיק מזה הרבה ונפתח.
טוב לו שיש לו הרבה זמן פעיל בלי להיות תלוי בי

ועם כל זה, ברור לי שמקומם של הילדים בבית, עם אבא ואמא, וששם הלב, בהינתן שהיה אפשר לקבל את שאר הצרכים שלו ושלי במסגרת הזאת.
ובאמת אצלינו לא קיבלנו הרבה צרכים. וזה עוזר לי לנשום בתוך הכאב הזה ולאט לאט הוא נרגע. אבל זה באמת לא פשוט.
שמחה שגם השתחררתי מאיזה שיפוט שהיה לי על אימהות ששולחות למסגרת שלא שמתי לב אליו בכלל. השתחרר השיפוט הזה לגמרי, לא משנה עם מישהי הכניסה בגיל כלום או בגיל 3. מרגישה שנכנסתי לסירה אחת עם כל האימהות שחיות בסיטואציה שיש כמעט תמיד איזה כאב- או ויתור על צרכים רבים, או פרידה מוקדמת מידי הילדים.

קצת מחשבות על הצד הפרקטי של הבקרים...
היה לי נורא נורא קשה בשבוע האחרון לקום מוקדם ולהכין 2 קופסאות אוכל, משום מה הקופסאות אוכל זה הדבר שהכי מכביד עליי. מעניין שגם כשהייתי תלמידה בעצמי, ואמא שלי הכינה לי את הלחמניה לבית ספר, תמיד הרגשתי שאין לה כח לזה.
קודם כל אני תמיד מרגישה אחריות גדולה לעשות את זה, אז כבר מאז שהייתי מכינה לגדול כשהתחיל גן חובה, זה הדבר הראשון שעשיתי על הבוקר, כדי לוודא שזה נעשה וגם כדי לשחרר את הלחץ מהמשימה הזו (בגן חובה הוא רב השנה רצה חמאת בוטנים עם דבש... קל, ועדיין)
אז עכשיו כשיש לי 2 קופסאות להכין, וכל מסגרת גם עם רשימת אלרגנים שונה, זה קשה.
בן הזוג עוד יותר גרוע ממני בלקום בבוקר.
אז אתמול סוף סוף סידרתי את הבית אחרי המחלה, ואפילו זה שהסלון מסודר עזר לי איכשהו להרגיש יותר מאורגנת במטבח. דבר שני שעשיתי, החלטתי שזה בסדר להכין מקלות גזר ערב מראש (הקטנה אוהבת בקופסא שלה). אז הכנתי, עטפתי טוב טוב בשקית אוכל ובבוקר כשהעברתי את זה לקופסא זה הרגיש לי ממש טרי.
זה כאילו לוקח 2 דקות לקלף ולחתוך גזר אבל זה פשוט מבאס אותי נורא על הבוקר... אפילו ברמה שלא בא לי לשטוף את הגזר כי המים קרים. הכל מעייף ורגיש בבוקר.
אתמול בערב גם גרגרנו רימון שלם והעברנו לקופסא אטומה, אז גם בקלות עם כפית בבוקר שמתי לקטנה בתא בקופסא, היא ממש אוהבת רימון וזה מאד משמח אותה שיש לה רימון בגן. לגדול שטפתי מראש את העגבניות שרי והבצל הירוק בשביל הסנדוויץ' וגם זה עזר לי. מסתבר שאני לא אוהבת לשטוף ירקות מוקדם בבוקר : ) ומלאתי לשניהם את הבקבוקים בערב ושמתי על השיש.

עוד הכנה מראש שאני באמת תמיד עושה זה להכין לעצמי סט בגדים כולל הכל (חזיה, חגורה, שרשרת מתאימה אם בא לי, כל פרט שצריך אני מכינה יחד עם החולצה והמכנסיים) .
זה ממש מעניין, איך שזה עובד. כי אתמול כשהכנתי בערב, ממש ראיתי שזה לקח בדיוק 10 שניות. אז זה כאילו מצחיק - כביכול מה כבר חסכתי? בבוקר יש לי את אותן 10 שניות, לא?
אבל זה לא ככה. קודם כל עצם הידיעה שיש לי את זה מוכן, נותנת לי רוגע ממשי.
בנוסף, איכשהו זה שיש לי את הסט מחוץ לארון ואני פשוט ניגשת ישר להתלבש, ולא מתחילה להתעסק ולעמוד מול הארון, עושה את זה יותר נוח ואסוף. לא בטוחה שאני יודעת איך להסביר.
(וזה לא שהבגדים שאני לובשת מורכבים או אופנתיים במיוחד... יש לי ערמת חולצות, ערמת מכנסיים שהרב מתאימים אלה לאלה)
עוד יתרון זה שכשאני מוציאה את הבגדים בערב אני יכולה לחשוב על פרטים קטנים יחסית - נגיד מכנסיים בהירים עדיף עם תחתונים בהירים ואז אני יכולה לגלות שנניח אין תחתונים מתאימים ולבחור במכנסיים אחרים. או שאני פתאום מגלה כתם על החולצה אז בוחרת אחת אחרת, ולא צריכה לגלות את כל הדברים האלה בבוקר, בין שאר המשימות.


 

טוב בערך שבוע של הסתגלות, היא נשארה אתמול עד 13:30
עדיין לא נינוחה שם אבל הולכת ברצון וחוזרת במצב רוח טוב. למרות שגם התגעגעה במהלך היום.

והאמת... גם אני מתגעגעת. אני לא עובדת ובכלל כרגע מחלימה מהשפעת/קורונה שהייתה לנו. אני עדיין משתעלת ממש. אז יש לי סיבה כביכול להיות בבית... מרגישה צורך להצדיק את זה ...

ואני מתגעגעת אליה. מקפלת כביסה וחושבת לעצמי שהייתי יכולה לקפל כביסה בסדר גמור גם אם היא הייתה פה בבית...

התחלתי לכתוב כבר את המצד שני עם הדברים החיוביים... אבל נראה לי שאני צריכה קודם למצות את הגעגוע והעצב. (אוף למה עצב זה הבייסיק שלי תמיד?)
אז... עצוב לי שהיא שם בגן בלעדיי ומאתגר לה. עצוב לי שאנחנו לא הולכות ביחד לגינה כל בוקר, בנחת, מתי שבא לנו. עצוב לי שאני לא יכולה לראות מה היא עושה עכשיו, לשמוע אותה מקשקשת לעצמה ולראות את הפרצוף החמוד שלה...
ואני מפחדת שקשה לה. מפחדת שלא יתייחסו אליה כמו שמתייחסים בבית. מפחדת שאני לא אמצא עבודה נורמלית.


ובכל זאת הצד שני - זה די מעט שעות, במיוחד אחרי שכבר תהיה רגילה ללו"ז של הגן ותדע בדיוק מתי אני באה. הרבה מאד ימים בבית לא היו מוצלחים בלשון המעטה, לצאת לגינה כשבא לנו היה יוצא הרבה פעמים די מאוחר והיה נשאר מעט זמן לשחק ואז צריך לחזור להכין ארוחת צהריים. והרבה פעמים לא היה לי כח לשחק איתה, או שהייתי מנסה לעשות את עבודות הבית והיא כל רגע קוראת לי ורוצה משהו, והיה לי קשה וגם לה מבאס שאני לא פנויה אליה באמת...
אז בתקווה כשתתחיל להתחבר לגן ולצוות ולילדים יהיה לה הרבה יותר נחמד שם במהלך הבוקר


 

ההתנהגות הזו זה לא משהו חדש, זה קורה גם ככה כמה פעמים ביום אבל היום הריכוז של זה לשעה הוא פשוט עולה על גדותיו לא יודעת אם זה קשור לגן, לחוסר סבלנות שלי כי אני חולה, או שגם היא מפתחת משהו.
 

יואו איזה לילה ובוקר גרועים. כותבת פה כי כבר לא נעים לי להתלונן לבעלי שגם הוא חולה...

הקטנה באה אלינו בתחילת הלילה ופשוט לא ישנה! בעלי עבר למיטה שלה כדי שלא יהיה לנו צפוף...
והיא ואני במיטה ואני רק רוצה להשתבלל ושלא יזיזו אותי ולא יגעו בי (כאבה לי הבטן + שיעולים + גלי חום) והיא פשוט כל רבע שעה התעוררה, או מחלום, או גם השתעלה, הייתה לה נזלת, רצתה שאחבק אותה ככה אבל לא ככה אבל לא עם היד הזו, עם היד השניה, ותגרדי לי את הרגל, פה! לא פה! פה! תגרדי מהר! עם הרבה אצבעות! וכל הלילה וויכוחים שאני אומרת לה שתישן כבר ותפסיק עם הדרישות או שאני מחזירה אותה למיטה שלה.. מה שעוזר לחצי שעה עד שהיא מתעוררת וכועסת על משהו שקרה בחלום. וככה שוב ושוב.

בסוף הקשבתי לפודקאסטים וספר מוקלט בערך ברצף כל הלילה... סיוט. ואז קמנו בלי כח, בעצבים, שהתחילו מזה שהיא רצתה שאקח אותה לסלון בידיים ואמרתי שאני לא יכולה לסחוב אותה כרגע. בקיצור סשן נוסף של צרחות שלה עד שהסכימה איכשהו לבוא (לעמוד על הרגליים שלי) אבל מסתבר שלא הבאתי אותה עד לספה אז שוב צרחות.
והשעה 7 בבוקר ולא נעים לי כבר מהשכנים . באמת צרחות ברמה שכבר נראה לי יזמינו לנו משטרה...

בינתיים מנסה להכין סנדוויץ' לבית ספר לגדול, לא מתייחסת בכלל לזה שהוא צופה בסרטונים כי אמרנו שנפסיק עם הסרטונים על הבוקר. בכלל, בקושי מתייחסת אליו...

ואז אמרתי לקטנה שאני אשים לה קורנפלקס, אז היא מוציאה קערה ומחזיקה אותה בצורה הכי לא יציבה ולי יש משהו ביד, אז אני אומרת לה תניחי על השולחן. והיא מנסה לדחוף לי את הקערה ליד. כי היא רוצה שאני. והקערה נופלת ונשברת.
אני מרימה אותה בעצבים לסלון כדי שלא תדרוך על הכל. שוב צרחות כי שמתי אותה על הכורסא ולא על הספה. בשלב זה בעלי קם עם כאב ראש וחום ולוקח אותה לחדר "להירגע" מה שגורם לה לצרחות אימים נוספות. איכשהו נרגעת בחדר, חוזרת, רצה למטבח שלא סיימתי לנקות שם את הרצפה. בקיצור...ככה זה המשיך. לא אפרט אבל בוקר זוועה.

וגם החלטנו היום לא לשלוח לגן כי שנינו לא מרגישים טוב ולהביא אותה ולהחזיר זה יותר מאמץ ממה שזה יתרום. חוץ מהמצב רוח הנורא שלה והחוסר שינה בלילה שלא נראה לי יתרום להישארות חלקה בגן. אז עכשיו בעלי נח ועוד מעט אבקש ממנו להחליף אותי.
נתתי לה קצת טלוויזיה, קצת סיפורים מוקלטים, קצת משחקת לבד. ביקשה שאבוא לשחק איתה אז עשיתי מאמץ לרדת לשטיח ואז שוב לא מרוצה משום דבר שאני עושה במשחק (שימי את ה"אמא" ככה! לאאאאאא לא ככה") אז הלכתי למחשב...
לא יודעת. יום הפוך.
אתמול ההורים הביאו המוווון אוכל ואני ממש מודה על זה,לפחות לא צריכה לדאוג לבשל לילדים. לנו אין תאבון גם ככה...

בינתיים אני ובן הזוג חולים עם חום ושיעול. מאמינה שזה רגשי וההסתגלות קשה לנו לפחות כמו לקטנה.
ממש קשה לי להיות חולה וגם להיות אמא... מנסה לעשות את המינימום אבל גם זה לא קל ובעיקר קשה לי שאני מרחמת על עצמי, נראה לי שזה קשה באותה מידה כמו העייפות והקושי הפיזי.
גם הרבה פעמים היה לנו מזל והיינו חולים בתורות ככה שכל אחד בתורו יכל לנוח כמעט לגמרי, ועכשיו שנינו נאלצים איכשהו לתפקד (אני אפילו יותר כי אני מרגישה טיפה פחות גרוע)

נעזרתי בהזמנה של וולט וסופר, וגם ההורים שלי יבואו לטייל עם הילדים קצת בחוץ (גם על זה יש לי מצפון... אבל הילדים מרגישים טוב)

מנסה את כל הדברים הטבעיים שיש לי בבית, חליטת עלי זית שבד"כ ממש עוזרת, תמצית זרעי אשכולית, פרופוליס וכמובן סתם המון תה והמון דבש...

ובגן לא פשוט... אספנו את הקטנה מוקדם כל יום (כמו שרציתי) אבל באמת היה לה קשה וקראו לנו לבוא (שזה משמח אותי שהגננת משתפת פעולה. ממש הדגשתי שאנחנו זמינים ולא ממהרים לשום מקום ויכולים לאסוף אותה ברגע שהיא צריכה. היום הייתי בגן תוך פחות מ10 דקות מההתכתבות עם הסייעת ששלחה לי תמונה של ילדה עצובה

תפילה איזה כיף שאת כותבת לי ואני ממש מעריכה  גם את הניסיון הרב שיש לך כאמא !

תודה רבה! זה עוזר לי לחשוב שבאמת נתנו לה הרבה בטחון ועיטוף שייתן לה בסיס חזק כדי להסתדר בגן
אני אעדכן בחלוף כמה ימים איך אנחנו מתקדמות
יש בגן עוד כמה ילדים שהיו בבית עד עכשיו.

בינתיים אולי אכתוב בימים הקרובים קצת על לבטי העבודה שלי. מרגישה שאין לי יותר מדי עם מי לדבר על זה, אפילו לא עם הבן זוג
 

שבוע טוב, ניחוח!
קשה כשאנחנו עומדים מול דברים חדשים, מלאי אי ודאות. בעז"ה כשתהיי בתוך התקופה ולא לפניה, הדברים יזרמו.
רציתי לכתוב 2 נקודות, שאולי יעודדו:
1. _איך היא תסתדר בגן עירייה, אחרי שהיא הייתה בבית איתי עד גיל 3 ?_
אולי דווקא בזכות המטען שהקטנה ספגה בבית יהיה לה קל יותר להתמודד ולהסתגל.
2. השנה יתחילו החגים רק כחודש לאחר פתיחת שנה"ל, ואני חושבת שזה יכול לעזור לילדים המתחילים מסגרות חדשות, כי היציאה לחופשות רבות לסירוגין בתשרי תהיה רק לאחר חודש רצוף ויציב (בעז"ה!).
בהצלחה!
 

היינו היום במפגש היכרות בגן עירייה של הקטנה. יש לי כל כך הרבה רגשות וחששות בקשר להתחלה החדשה הזו.
קודם כל, עצב. תמיד קשה לי לסיים תקופות ולהיפרד. שנית, פחד וחשש ודאגה - איך היא תסתדר בגן עירייה, אחרי שהיא הייתה בבית איתי עד גיל 3 ?
כמעט לא נשאר לי מקום להתרגשות ושמחה שסוף סוף יהיה לי זמן לעצמי... וכן יש לי את החשש של לחפש עבודה... ומה בכלל אני רוצה?
 

שמחה שמה שכתבתי עורר מחשבה.
וממש מעניין הניסוי של לכייל את המשקל. 

רגע אני רואה רק עכשיו את התגובה השניה שלך. תודה שהתייחסת לדברים הקודמים שכתבתי, גם בקשר לגיל ובכלל להרגשה האישית שלי.

כן אני בהחלט אדם רגיש מאד. לרעשים, ריחות, אורות, מצבי רוח...
אני מאד בתהליך של לקבל את זה באהבה וללמוד לעבוד עם זה גם עם עצמי וגם לנהל את זה מול אנשים אחרים.
אני חושבת שעם השנים אני יותר ויותר לומדת איך לתת לעצמי את מה שאני צריכה וגם אומרת לאנשים יותר בפירוש שאני צריכה זמן שקט וכו'.
כמו בדוגמא שלך עם האירוחים של הבנים - באמת הלכתי לחדר לנוח ונתתי לבן זוג להשגיח, כמה פעמים. או לצאת איתם לגינה.

וגם בארוחות משפחתיות, אם הן מתמשכות, ניצלתי את זה שהקטנה עדיין ישנה צהריים כדי ללכת להשכיב אותה לישון למשך המון זמן וגם הרשיתי לעצמי להישאר שם ולנמנם בעצמי אפילו שיש אורחים (בתור אורחת, אבל לא בתור מארחת...). או ללכת לשירותים לכמה דקות גם אם אני לא צריכה, כדי שניה להיות בשקט עם עצמי. במיוחד ברגעים שכולם דיברו בקולי קולות.

ובאירוח גדול יחסית שהיה אצלנו יזמתי שנעשה סיבוב בשכונה בין הארוחה לקינוח וזה ממש "אוורר" את האירוח, כי בחוץ נחתי מלהיות "בתפקיד".

וגם לאחרונה הרגשתי שהיו הרבה ארוחות משפחתיות אז באחד הימי שישי במקום ארוחה אצל ההורים שלי, עשינו טיול קטן בטבע. {הודעתי להם מראש, סוג של, כשהם שאלו אם נגיע כרגיל, הם לא התבאסו}.
והיה לי חשוב שלא יווצר משהו ממש קבוע של "כל שישי אצלם". כי זה מה שהיה בערך מאז המעבר.

מה שכן, בימים בתחילת החופש שחבר של הבן שלי היה אצלנו ימים שלמים וארוכים, החלטתי שמעבר לגבולות שאני מציבה בבית, אני רוצה ללמד את עצמי ואת מערכת העצבים שלי להישאר במצב נייטרלי כשיש פה ילדים נוספים. כלומר, לא להיכנס למצב של עוררות מיוחדת, אלא פשוט להיות במצב הרגיל שלי.
הדימוי שעלה לי הוא לכייל את המשקל, כמו שמשקל של מטבח אפשר לאפס כשמניחים עליו קערה ואז מאפסים את המשקל שלה, אז לאפס לעצמי את המשקל של נוכחות של ילד שלישי בבית ולהתייחס לזה כמצב בסיסי.

ובאמת ניסיתי את זה. לא *עשיתי* משהו שונה במיוחד, אבל כן נשמתי יותר, והקפדתי ממש להמשיך בשגרה שלי. כביסות, סידור, בישול, סתם לשבת לשתות כוס קפה, ממש כמו שאני עושה תמיד. זה לא שלא עשיתי את זה קודם אבל היה משהו שונה בהתנהלות מבחינת ההרגשה שלי. ממש גם הזכרתי כל הזמן לעצמי - זה רק עוד ילד. זה בסדר. זה נורמלי. זה טוב שהם משחקים ונהנים
(גם כשהם עשו רעשים וכו')
הרגשתי שהצלחתי להשתפר ובאמת לנשום ולהתרווח בתוך הסיטואציה (יחסית לעצמי).
עדיין יש על מה לעבוד אבל לא המשכתי כי לשמחתי הילד ומשפחתו נסעו לחופשה ארוכה מאד D-;


 

וואו לאורה איזה דברים חשובים... הפלת לי כמה אסימונים, גם בקשר לעצמי.
עכשיו אני מבינה למה יש לי ימים שאני פתאום עושה עוד ועוד משימה ואז יש לי פתאום חשק לעשות משהו אחר שדחיתי, מין ימים כאלה מוצלחים ופוריים. ויש ימים שלהפך, יש זמן אבל לא קורה כלום.

זה קצת מרגיע לחשוב שהבעיה לא במסכים בעיקר, כי איתם באמת קשה מאד להתמודד.

אני גם מבינה את הרעיון של לעשות פרוייקט בהמשכים. כי איכשהו הוא אוהב פרוייקטים חד פעמיים, אפילו דברים כמו לנקות איזה אזור מלוכלך בבית, או להכין ארוחה. אבל באמת אין לנו משהו כזה שהוא קבוע. דווקא הצעתי לו לעשות פאזל גדול ומאתגר והוא לא רצה...

ולגבי לצאת מהבית על הבוקר, ולהתחיל את היום מתנועה, ממש חשוב, צריכה לאמץ את זה לעצמי. תמיד קשה לי להתחיל את הבוקר ובד"כ יוצאים רק באיזה 10, כלומר כ-3 שעות אחרי הקימה. 
אני גם עושה הרבה משימות בבית בבוקר אבל אולי אני יכולה לצאת איתם לסיבוב קל ולחזור למשימות.
באמת היה יום שיצאנו יחסית מוקדם בבוקר לסופר ואז הספקתי הרבה דברים באותו יום.

ותנועה פיזית במהלך היום סה"כ באה לו בטבעיות. כשהוא במצב רוח טוב ורגיל, הוא תמיד רץ בין חדר לחדר, אף פעם לא הולך. עומד מלא על הראש ועמידות ידיים, יש לנו כדור פיזיו גדול באמצע הסלון שהוא מתנדנד ושוכב עליו בכל מיני דרכים.

אקרא את מה שכתבת עוד כמה פעמים ואנסה למצוא דברים ליישום! ממש ממש תודה!
 

עכשיו קראתי שוב את התגובה שלי ואת ההודעה שלך וגיליתי משפט שפספסתי - שגם לך אין כח ומצב רוח. 
ואז קראתי עוד אחורה בדף את ההודעות שלך ממאי ועל אירוחים והתארחויות ועל היופי שנעלם והבאסה עם הגיל והכל... 
אז קודם כל חיבוק.
אני מאד מזדהה איתך בהרבה דברים, ממה שקראתי נדמה לי שאת "אדם רגיש מאד" כמוני. רגישות מוגברת להכל שגורמת להצפה תמידית ולתחושה תמידית שמשהו לא בסדר איתי כי אני לא מתפקדת בתנאים שכולם מתפקדים... ולוקחת הכל נורא עמוק. 
בשבילי, הלימוד הוא לקבל את זה שאני כזו ושזו חווית החיים שלי באהבה, להפסיק לרדת על עצמי בגלל זה ולראות את הנקודות הטובות שיש בתכונה הזו, למשל אינטואיציה, אמפתיה לאחרים, יצירתיות, עולם פנימי עשיר, חיבור רוחני. 
זה לא פשוט, כי אלו לא תכונות שהכלל מעריך באופן אוטומטי כמו חוסן, יכולת הישרדות, חברותיות, תפקוד, תקתוק וכל זה. אבל חלק מהעניין הוא להיפרד ממה שהכלל חושב, כי כמו שאנחנו רואים, הכלל מביא את החברה למקומות לא טובים וזה שזה הרוב לא אומר שהוא צודק או חכם. אלה פשוט רוב האנשים וזה מה שהם מכירים אז ככה הם מנהלים את החברה, וזה הכל. 
האמת היא שרגישות מוגברת רק תועיל לחברה שלנו. 
יש לנו האנשים הרגישים את המתנה שלנו לתרום, את הדרך שלנו להתנהל, כל עוד נקבל את עצמינו. 

אז הכלל שלי הוא - אני קובעת לעצמי את הגבולות שלי, ומכבדת אותי ואת הצרכים שלי. 
אני שואלת את עצמי - מה אני צריכה כרגע?
בין אם זה לפני משהו שמפחיד אותי לעשות, ואני צריכה תנאים מסוימים כדי שיהיה לי קל יותר, ובין אם תוך כדי סיטואציה שמציפה אותי. 
למשל בדוגמא שנתת על האירוח של הבנים בבית שהשתוללו ופלשו למרחב שלך, או בארוחה המשפחתית שרק רצית ללכת הביתה, או בהפגנה שעשו לך הילדים... קראתי הרבה אשמה שאת לא מתפקדת כמו שנדמה לך שאת צריכה, וחוסר התחשבות בצרכים שלך, ותוך כדי זה חוסר יכולת לשים גבול. 
זו לא ביקורת זה קורה לכולנו. אני רק משקפת את זה כדי שהתהליך יהיה יותר ברור.
אם נגיד הבנים מתארחים ועושים רעש, אני שואלת את עצמי - מה אני צריכה? ומתוך זה עולה, שאני צריכה מרחב שקט ורגוע. אני מכבדת את הצורך הזה שלי, אפילו שיש צורך שלכאורה מתנגש בו, למשל זה שהבן שלי יהנה ויהיה לו כיף עם חברים. ברגע שיש כבוד לצורך שלי, והוא לא מגיע להצפה, אז יהיה לי יותר קל לשים גבול בלי אשמה. ויש מיליון פתרונות. בין אם לבקש שיהיו יותר בשקט או יכנסו לחדר או יצאו החוצה, בין אם לתת לבן הזוג לעזור, בין אם ללכת בעצמך למרחב יותר שקט ורגוע ולשים מוסיקה רגועה או לייצר אווירה רגועה, או לתחום את זה בזמן - עכשיו אני רוצה לנוח, לכו לחדר לחצי שעה כדי שאוכל להירגע, אחכ תוכלו להשתולל. 
לשים לב מתי את מתחילה לאבד אנרגיה בלי שזה יגיע להצפה. 
גם בארוחה משפחתית - אולי את צריכה לצאת קצת החוצה באמצע, או לפרוש לחדר אחר, וסתם להיות לבד. 
פשוט תכבדי את זה, זה בסדר גמור, ואחרים יכבדו את זה גם ברגע שתרגישי שזה בסדר לכבד את עצמך. 
אחרת זו פשוט אנרגיה שבאופן קבוע דולפת החוצה. 

אני לא אמא לילדים, אבל מתוך החוויה שלי של תשישות כרונית שמייצרת הרבה זמן חופשי ופסיביות, המסקנה שלי היא שעשייה מייצרת עשייה ושעמום מייצר שעמום. 
לפי חוקי הפיזיקה כל חומר שואף לשמור על התנועה שהוא נמצא בה כמצב קבוע. אם חומר עומד הוא ישאף להמשיך לעמוד, ואם הוא נע במהירות מסויימת הוא ישאף להמשיך לנוע באותה המהירות. כך גם אנחנו. לכן זה מאד קשה לעבור ממצב מאד פסיבי למצב אקטיבי ויצירתי, כל עוד אין מומנטום ואין מסגרת שמחזיקה, יום אחרי יום. זה נכון לכל אחד מאיתנו. 
נשמע גם שלילד שלך זה קשה במיוחד המעברים, והוא תמיד שואף להישאר במצב המוכר והידוע (לא רוצה ללכת לקייטנה, לא רוצה ללכת לים, אפילו שבסוף נהנה). 

מתוך הלימוד הזה אפשר להבין שהבעיה היא לאו דווקא המסכים, המסכים הם זרז שיוצר התמכרות לפסיביות, אלא המצב הסטטי והפסיבי ששואב כמו ביצה טובענית (אצלי נגיד זה ספרים, אז יגידו שלקרוא ספרים כל היום זה חינוכי ומעשיר, אבל לכל דבר יש את הגבול שלו). הכל נראה משעמם כי נמצאים במצב פסיבי שמייצר שיעמום.
האקטיביות, התנועה, תחושת המיקוד והמטרה הם שיוצרים חוויה של ריגוש ועניין, מעצם זה שיש תנועה ועשייה, זה מזמין עוד תנועה ועשייה. ולא משנה אם זו תנועה סביב דברים לא מעניינים כמו להוציא את הכלב לטיול, לפנות את הפח, ללכת לקניות בסופר וכדומה. עצם זה שנמצאים בתנועה, שיש מטרה מוגדרת, שיוצאים וחווים גירויים חדשים, מראות וצלילים חדשים, זה מצית בחזרה את ניצוץ החיים ו"מתניע" את הסטרטר של האקטיביות. 

ברגע שיש תנועה, החומר שואף לשמר את התנועה, איך עושים את זה? בעזרת מסגרת והרגלים קבועים. 
המוח שואף אל המוכר, אל המסלולים הידועים, הגוף שואף לחזור תמיד להרגלים שלו. 
בגלל זה כ"כ נוח שיש מסגרת וכ"כ קשה להתמודד כשהמסגרת נשמטת פתאום. כי אנחנו צריכים לייצר אותה לעצמנו וזה קשה מאד, גם למבוגרים, ובטח שלילדים, שאין להם שום מחויבות למטלות כמו להאכיל, לנקות, לפרנס וכו'. 
 יכול להיות שגם הם סובלים מלהיות במסכים כל היום, אבל לא יודעים איך לשנות את זה, והציפייה מהם שידעו להעסיק את עצמם מעצבנת אותם.

צריך ליצור לו"ז רוטיני של פעילויות בזמנים קבועים, שיוצר תנועה, יחד עם תחושת המשכיות. 
למשל: להתחיל כל יום בהליכה קצרה בחוץ\רכיבה על אופניים או סקטים או כל דבר שמשלב תנועה יחד עם יציאה החוצה. יכול להיות אותו מסלול כל יום למשך אותו פרק זמן בכל פעם, או לגוון, מה שיותר קל וזורם.

אפשר לשמוע מוסיקה או פודקאסט מעניין תוכדי. אפשר לעשות "טיול הרפתקאות" שמטרתו לחפש ולאסוף חפצים שנראים מעניינים, לזהות כל דבר בצבע מסויים. אפשר להגדיר תוכדי משימות כמו לא לגעת ברצפה ורק לדלג בין ספסלים או לדרוך רק בצל ולא בשמש, אפשר שכל פעם מישהו יהיה קפטן המשחק ויחלק הוראות. אפשר לשים טיימר ולהחליט שזזים למשך דקה הכי מהר או הכי לאט. 
אפשר גם לא לעשות שומדבר מכל אלה, סתם לעשות הליכה רגילה או טיול רגיל. יכול להיות גם עשר דקות. הקטע הוא לצאת מהבית ולהתחיל לנוע על הבוקר. 
אפשר לאכול את ארוחת הבוקר כפיקניק כחלק מהטיול או לחזור הביתה.
אותו טיול לשלב גם מאוחר יותר ביום, אחה"צ. 
בגדול, לשלב כמה שיותר תנועה ביום, בין אם זה כדורגל, שחיה, ריקוד, לעמוד על הראש או כל דבר אחר. גם אם זה לעצור את המסכים לחמש דקות, לקפוץ במקום כמה פעמים, להקיף את החדר בריצה ולחזור למסכים. 
ברגע שהגוף בתנועה ומתמלא מרץ כבר לא בא לו לחזור לשבת כ"כ מהר. 

משימות: לתת לילדים מטלות קבועות לעשות בזמנים קבועים, למשל מטלות בבית, לתקן משהו, לצבוע משהו, לבשל, לנקות, וכו'. משהו שיהיה המטלה שלהם והם יעשו אותה כל יום בשעה קבועה. למשל, כל יום ב11 אתה הולך לסל כביסה ומקפל כביסה. (אפשר לשים תזכורת בטלפון). ככל שהמשימה יותר קבועה וחזרתית, יותר קל להחליק לתוכה ואז היא מייצרת מומנטום של עשייה. 

פרוייקטים:במקום להתחיל מאפס משחק, לעבוד על פרוייקט שאפשר לחזור אליו לאורך זמן. יצירה כלשהי, פאזל, תיקון\הרכבה של מכונה, ספר, לימוד עיוני של משהו או לימוד מיומנות כמו למשל להקפיץ כדורגל. משהו שקשור לתחומי העניין של הילד, ואולי לכישורים שהוא מעוניין לפתח. לחזור אל הפרוייקט בשעה קבועה בכל יום ולהקדיש לו פרק זמן קבוע. 

קצת על חודש אוגוסט...
לא פשוט עם הגדול בבית. הוא היה בקייטנה מטעם בית הספר ב-3 השבועות הראשונים של החופש הגדול. ממש ממש לא רצה ללכת והתווכח איתנו על זה חודשים מראש, אבל החלטנו שזה יהיה עדיף בשבילו. רק עד 13, עם כל החברים. הסתבר כהחלטה מצויינת, הוא לא אמר בפירוש אבל ראינו שנחמד לו, הוא לא התלונן מעבר ליום הראשון שלא היה לו חשק ללכת. קם בשמחה והלך, נפגש הרבה עם חברים אחרי הקייטנה גם, היו פעילויות חביבות.
וזה היה הרעיון גם - למנוע שעמום קיצוני וטוטאלי במשך 8 שבועות.
כי עכשיו כשהקייטנה הסתיימה, האמת שלא ממש מוצלח לנו בבית.
היו כמה ימים שבא אליו חבר כמעט לכל היום או שהוא היה אצלו וזה העסיק אותו לא רע.

(אני גם עשיתי עם עצמי עבודה על לנרמל לעצמי ולהרגיש בנוח עם הנוכחות הארוכה של חבר בבית שלנו)

עכשיו היה שבוע שהילדון היה חצי חולה... משהו משונה. חום בערב ואז בבוקר הכל כרגיל. ואז שוב חום בערב. וככה כמה ימים. אנחנו חושבים שזה קשור לחרדה מהמצב הבטחוני, שהוא לא מוכן לדבר עליה... הוא לא מוכן לשתף ולדבר על שום דבר שמפחיד אותו. אם מנסים, אפילו בעדינות, הוא בוכה, כועס, הולך לחדר וטורק את הדלת... ממש קשה

אז לא הזמנו לו חברים בשבוע הזה עם הספק מחלה, ועם כל החששות מהמצב... ומה שקורה זה כל היום מאבק שהוא יהיה פחות במסך.
אני תמיד הייתי בעד "להשתעמם" ואז מתוך השעמום למצוא עיסוק, אבל תכלס, זה קורה מעט מאד.
היו כמה פעמים שכן מצא לעצמו איזה משחק, לפעמים משחקים יחד עם הקטנה...
אבל לא לאורך זמן. אני משחקת איתו פה ושם קלפים, שחמט, משחקי קופסא, אבל גם לי אין כל כך סבלנות וחשק.
התחלתי טיפה יותר לשתף אותו בבישולים... גם מעסיק לאיזה 15 דקות פה ושם

ולצאת - הוא מצטרף אלינו לגינת משחקים עם הקטנה ודווקא די נהנה שם, אבל זה לוקח איזה שעה וחצי מהיום... מעבר לזה הולכים לסופר או לסיבוב לפעמים בערב... ולמען האמת אין לי בעצמי כח ומצב רוח. בערב אחרי העבודה של הבנזוג הוא הרבה פעמים לוקח אותם לאנשהו או שנוסעים יחד לים (שגם זה תמיד וויכוח עם הגדול כי הוא תמיד אומר שלא רוצה ובסוף נהנה בטירוף)

אז מסקנה - לא לשפוט הורים ששולחים לקייטנות למשך כל החופש... כי זה מה שחשבתי פעם, לפחות כשהגדול היה קטן יותר - מה הבעיה הגדולה? פשוט מעבירים את הימים בנחת.
אבל זה לא פשוט בכלל, עם המסכים בעיקר... זה מאבק בלתי פוסק ושום דבר לא כיף כמו המסכים אז אין מפלט מהשעמום במשחקים רגילים...

כתבתי על גילאי הילדים ... וכבר תקופה מעסיק אותי הגיל שלי. ממש קשה לי לא להיות יותר "בחורה צעירה". וככל שהילדים גדלים קשה לי שאני אפילו לא אמא צעירה או אמא לתינוקות... כשאני רואה בגינה אמהות עם מנשא, תינוקות שוכבים על שמיכה עם צעצועים, מאכילות עם כפית מחית פירות... ואני כבר לא בשלבים האלו וכבר לא אהיה, אז אפילו פה אני מרגישה שלא רק שאני לא בחורה צעירה, אני כבר אמא לילדים יחסית גדולים. ככל שהילד הגדול שלי מתחיל לגדול ולגדול אני מרגישה יותר מבוגרת... גם ההתמודדויות עם הנושאים של הילדים הגדולים קשות ומאתגרות עוד יותר, אבל זה נושא אחר...

אני מרגישה שאני לא נראית יפה כמו פעם. ואני משווה לגיל 20... או 30. כשעכשיו אני כמה שנים לפני 40. יש לי אולי היפרדות שרירי בטן ויש לי בטן ממש בולטת, יחד עם זו אני רזה ממש ככה שהמון פעמים חושבים שאני בהריון וזה נורא מביך. סיפרתי את זה לחברה והיא אמרה  - נו, אז מביך להם. אבל אני כל כך מתוסבכת שאני מובכת בשבילם לפחות כמו שאני מובכת בשביל עצמי בסיטואציה ככה שזה ממש הרגשה לא נעימה בריבוע |_| (ניסיתי לצייר ריבוע...)

יחד עם זאת אני מקבלת הרבה מחמאות שאני נראית ממש צעירה לגילי - וכאן שוב יש לי כאילו פדיחה להגיד את הגיל האמיתי שלי ... אני כאילו מתביישת, מתבאסת מהגיל שלי... מרגישה לא מעניינת ולא שווה כמו מישהי בת 25. כותבת ומרגישה כמה זה כאילו שטותי ומיותר והתעסקות כזו תפלה...

ובכלל אני מסתובבת ברחוב ומרגישה שאף אחד כבר לא יסתכל עליי, לא יתחיל איתי. לא שאני מתלבשת נורא מכוער, אני מנסה להשקיע, התחלתי אפילו להתאפר ביומיום, ממש בקטנה (טיפה סומק וקצת הדגשה של הגבות) אבל זה מאד מרים, במיוחד כשאני ביום כזה שפוף.
אבל אני חושבת שמשהו בכל ההווייה שלי אומר "אמא עייפה"
שוב לא שמעניין אותי שמישהו יתחיל איתי באמת. אבל רק בשביל המחמאה, ההרגשה שלי שאני עדיין מעניינת, עדיין יפה, שיש לי את זה. כי היה לי... פעם

ואני חושבת שהייתי גם מסתמכת פעם יותר על המראה החיצוני שלי. הסתמכתי עליו כדי לקבל טיפה יותר ביטחון עצמי מול אנשים זרים, או בראיון עבודה למשל... ואני חוששת מה יהיה ככל שהשנים יעברו והיופי יהיה פחות צעיר. 
נשים מבוגרות גם יכולות להיות מאד יפות אבל כשאני משווה את עצמי לעצמי מפעם, אז אני מרגישה כזו באסה שזה לא יחזור... מעולם לא הסתמכתי רק על זה אבל אני מבינה כמה שזה נתן לי עוד רוח גבית.

זה גם לא רק המראה החיצוני, אני מתגעגעת לתחושה של הפוטנציאל, שהחיים רק מתחילים, שהכל יכול לקרות... שאפשר להנות מהחיים. עכשיו אני אומרת לעצמי, גם אם אלך נגיד למסיבת ריקודים עם חברות - זה לא יהיה "זה". כי אין את התחושה הזו שאני צעירה וכל החיים לפני, שאין לי עדיין אחריות על ילדים, דאגות כלכליות לעתיד וכאלה דברים מכבידים.
שזה לא אותו דבר לרקוד כשאני ככה, בגיל הזה... קשה לי לנסח את ההרגשה המדוייקת.

יש לי הרבה נשים שאני מכירה שמאד מעוררות השראה בגילאים יותר מבוגרים ממני, נשים מהיומיום, לא מישהי מפורסמת, שחיות את החיים בצורה נהדרת ונפלאה ולא נראה שהן מבואסות כל הזמן שהן לא בנות 20. אבל אני עוד לא פיצחתי את זה בכלל.

 

התחלתי לפני כמה זמן לכתוב על הפער בגילאים - 6 שנים שבחרנו לעשות.
רציתי לנסות לנפץ כמה מיתוסים שאני שומעת הרבה, על הפער הזה (או כל פער שגדול משנתיים-שלוש)

- הם לא ישחקו ביחד - הם ממש משחקים יפה יחד, בערך מגיל שנה של הקטנה, ועכשיו כשהיא תכף בת 3 זה ממש ממש משחקים משותפים ובכיף. ברור שזה תלוי באופי וברצון של הגדול, אבל גם אני הייתי ככה בתור אחות גדולה עם פער דומה. הבכור מוביל את המשחק והקטנה מצטרפת בשמחה וכבר גם מכניסה שינויים ורעיונות משל עצמה במשחקים וממש שותפה פעילה. אם זה שהם נוסעים באוטובוס והיא הנוסעת, ועכשיו כבר דורשת להיות הנהגת. כל מיני משחקים שהם בונים בית מכריות וכו'. בקיצור כל משחק רגיל של אחים - קורה גם כאן.

 - עדיף לסיים עם תקופת החיתולים/הנקות כמה שיותר במרוכז. פה אין לי מה לומר, זה עניין של העדפה וכוחות, אבל לי היה יותר טוב "להתאושש" כמה שנים מהשינה הגרועה והעומס שיש בתקופת הינקות ואז לעשות את זה שוב. אני לא הייתי מסוגלת להגביר את העומס של הילד הראשון ולעשות אותו כפול. אבל זה באמת עניין של כוחות ואנרגיות. לדעתי מי שעם אנרגיה נמוכה יחסית, עדיף בדרך הזו (התאוששות ואז חזרה לתקופת עומס נוספת)

עוד יתרון - הצרכים שלהם שונים מאד ולכן פחות מתנגשים, למשל לא צריך לסחוב את שניהם על הידיים, לא צריך להחליף חיתולים לשני ילדים במקביל. נראה לי כבר כתבתי על זה אז לא אפרט יותר מדי.

ויתרון משמעותי ממש שלא חשבתי עליו - אני מרגישה שהקטנה גורמת לגדול להאריך את הילדות שלו. הוא לא היה משחק ככה בכל מיני שטויות והשתוללויות אם היה רק אותנו ואותו. נכון שגם אנחנו ההורים משחקים ועושים איתו צחוקים וכיף, אבל איתה הוא משתובב ונהנה בצורה אחרת לגמרי.
הוא גם ממש גאה בעצמו כשהוא יודע להרגיע אותה ולהוציא אותה ממצב רוח לא טוב. הוא נהנה ללמד אותה דברים, להסביר לה, להראות לה. לתת לה יד במדרגות ובטיולי שטח. הוא מרגיש ממש חזק וגדול וחכם לידה. יחד עם זאת היא מוציאה ממנו המון המון רכות ואהבה, ברמה שאני מרגישה שהוא אוהב אותה יותר מאשר אותנו ההורים.

ועוד יתרון שמתקשר לקודם - הוא ממש ממש עוזר לי, אני יכולה להשאיר אותם בחדר לשחק, הוא יכול לעזור לה לשטוף ידיים, למצוא את הנעליים או משהו שהיא מחפשת ודברים קטנים וכאלה שלפעמים ממש משחררים אותי כשאני עסוקה. הוא מקריא לה לפעמים ספר כשיש לו מצב רוח לזה, בונה לה דברים.

עכשיו לגבי החסרונות -
בפער הזה קשה לשחק במשחקי קופסא ברמה של הילד הגדול, ביחד. הקטנה ממש מפריעה. היא מאד רוצה להשתתף ואז משתלטת, לא מקשיבה לחוקים (מנסים לתת לה חוקים פשוטים כדי לתת לה להשתתף אבל היא משתלטת בדרכה, חוטפת קלפים וכלי משחק וכו')
קשה לי למצוא זמן לעזור לגדול בשיעורי בית, הקטנה הרבה פעמים מפריעה ומדברת ברקע ודורשת תשומת לב (מניחה שזה יכול לקרות גם בפערי גילאים קטנים יותר אבל ספציפית בפער 6 שנים הוא התחיל כיתה א' כשהיא נולדה)
וכן הם גם רבים לא מעט, לפעמים היא רוצה את התשומת לב שלו ולא בא לו. לפעמים משעמם לו והוא משגע אותה בכוונה. שוב, לא ספציפי לגילאים האלה.

וחיסרון נוסף - כשבאים חברים של הגדול היא לפעמים רוצה להיות איתם אבל היא לגמרי לא קשורה, ואז אני צריכה להעסיק אותה כל הביקור. שוב לא בהכרח ספציפי לפער גילאים הזה. אבל אני זוכרת גם את עצמי בגיל ההתבגרות, כשאחי הקטן רצה לבוא לחדר כשחברות ישבו אצלי והתעסקנו בדברים כמו איפור ותסרוקות - וילד בן 5 רוצה לשחק איתנו בינתיים, והיה נעלב כשלא שיתפנו אותו.

 

דניאל, היי מעניין ממש ההבדל בינכם. מסכימה עם בן זוגך באופן עקרוני, אבל לא רק האורחים צריכים להרגיש בנוח אלא גם המארחים, שניהם.

המלצתי לפני כמה הודעות על פודקאסט שאהבתי, אמא אתיופית, ויש לה פרק על אירוח וקשר ספונטני עם שכנות, אני אשים פה קישור https://m-tyvpyt.simplecast.com/episode ... ereksheona
מה שהיא מדברת עליו זה אירוח ממש יומיומי של שכנות ומכרות, להכניס אותן לחיים שלך באמת באמת, בלי כל הגינונים וההכנות מראש...
אבל זה כמובן שונה ותלוי את מי מארחים ומה אופי היחסים.

אולי אפשר לחשוב יחד עם הבן זוג על כמה דברים שקריטיים לך בכל זאת להכין לפני אירוח, כדי שלך יהיה נעים וכיף לארח, נגיד מה קו אדום בשבילך, ואם הוא מזמין אז שידאג שזה יטופל לפני שהאורחים מגיעים. תנסי שזה יהיה ברמה של 5 דקות עבודה ולא מעבר.

למשל אצלי - כיבוד, שירותיים נקיים, ספה פנויה לשבת עליה + שולחן נקי אם אוכלים עליו.
זה המינימום של המינימום ולאירוח מזדמן (לא איזה ארוחת חג או אירוח לכמה ימים)
זה תכלס ממש מספיק.

שולחן אפשר לנגב אפילו כשהאורחים כבר הגיעו, ואפילו את השירותים.
אני מנקה את השירותים בד"כ כל יום בכל מקרה - פלייליידי לנצח! ובכל זאת בודקת לפני שמגיעים שהכל באמת בסדר שם, שיש נייר טואלט ומגבת לידיים יבשה ונקייה (אם הגיעו במפתיע אני יכולה להיכנס רגע "לעשות פיפי" ובעצם לעבור שם על הניקיון, יש לי תמיד את החומרי ניקוי - סבון כלים וספריי חיטוי עם ריח טוב, זמינים שם)

כיבוד יכול להיות מינימלי - קפה/תה/מים אפשר תמיד להכין, ואפשר לשמור בבית תמרים/שקדים/חבילת עוגיות קנויה רחמנא לצלן : ) 
במקרה של האירוח שסיפרתי עליו היה לנו מלא אבטיח במקרר. וההזמנה הייתה לבוא לאכול קצת אבטיח קר.
יש לי חרדת ביצוע בבישולים, אם אני מבשלת רק לנו אז הכל טוב (ואם יש פשלות ויש, אז לא נורא), אבל כשאני מבשלת לאירוח אני נהיית לחוצה ממש. והבנתי שכשיש לי אוכל מוכן זה משחרר לי ממש ממש הרבה אנרגיה בשביל להנות מהאירוח. אפילו להזמין פיצה/לקנות חומוס מוכן ופיתות. מוכנה לחתוך כמה ירקות או לתת לאורחים לעשות זאת   

גם משהו שמשפיע עליי לפעמים זה הסטנדרטים שאני יודעת שיש לאורחים שלי בבית שלהם, יש לי חברים טובים שהבית שלהם מאז ומעולם היה מבולגן ברמות + הם תמיד עוזרים לבשל משהו על המקום כשהם באים. ואותם תמיד הרגשתי סופר בנוח לארח בלי להכין מעבר לבייסיק שפירטתי קודם וזה ממש כיף. לעומת זאת חמותי שסופר דופר מסודרת ונקייה ולחוצה על אירוח מושלם עם טונות של אוכל איכותי גורמה שהיא מכינה - אז זה אחרת.

ועוד משהו (שני דברים) שקראתי איפשהו -
1. לא להתנצל על הבלאגן/רמת או כמות האוכל בפני האורחים, כי זה דווקא להיפך יכול לגרום להם להרגיש שהם תפסו אותך בזמן לא טוב ולהרגיש לא בנוח. ככה שאם כבר הם הגיעו, אני אומרת לעצמי שזה המצב, ומתנהגת שהכל סבבה ומעולה, אם צריך מזיזה משהו או מנגבת בלי לשים על זה דגש בכלל בכלל.
2. מזכירה לעצמי כל פעם שנלחצת : המטרה של הבית שלי באירוח היא לשמש מקום מפגש, זה הכל. לא להיות נקי ויפה, לא להיות מסעדה טובה. פשוט להיות מקום מפגש נעים ומזמין
 

אני כול-כך מבינה אותך ואת מה שכתבת, אני בדיוק כמוך ובן זוגי מארח ללא שום קשר למצב הבית, אם יש כיבוד או אין, הגישה שלו היא שאין צורך להפוך את העולם כדי לארח, והאורחים מרגישים לא בנוח כטורחים במיוחד עבורם, יש בדבריו הגיון ועדיין זה קשה לי.
 

ואם אני כבר כאן. מספרת שהשבוע הצלחתי להזמין ספונטנית מישהי שאני מכירה מהגינה לבוא אלינו לביקור קצר עם הילד שלה. דגש על ספונטניות ! וללא לחץ! יאיי.

מנסה לנתח את מרכיבי ההצלחה ומה גרם לי להרגיש עם זה בנוח:
א. הבית היה במצב טוב (תוך 5 דקות היה מוכן לאירוח)
ב. היה משהו לנשנש מוכן (סופר חשוב)
ג. והיה גם ברור לי שיהיה ביקור קצר  כי זה היה לקראת ארוחת ערב ובדרך חזרה מהטיול ערב שלהם.
ד. היא נחמדה

מעדכנת שאני כמעט מסיימת את הספר של ברברה שר (refuse to choose) והוא מעולה!
יש שם כל מיני תרגילי כתיבה (לא משהו כבד או רגשני, שזה טוב, יותר פרקטי ולהבין מה אני אוהבת ובעיקר למה אני אוהבת את תחומי העניין שלי)
אני חושבת שאצטרך לקרוא פרקים מסויימים שוב כי יש הרבה מידע וחומר למחשבה.

המלצה קטנה נוספת מבית גרטשן רובין - יש לה כמה שאלונים שימושיים באתר שלה, אחד מהם הוא איזה סוג מתנות אתם אוהבים (השאלון בנוי כך שעושים אותו מתוך חשיבה על האדם שרוצים לתת לו מתנה אבל כמובן שאפשר לענות על עצמכם) ואז יש חלוקה לכמה טיפוסי מתנות ורעיונות כלליים מה לתת להם, לא מוצרים או חוויות ספציפיות אלא ממש איך לחשוב באותו סגנון כדי לקלוע למה שהיא/הוא אוהבים. בדיוק עשיתי את השאלון עבור מתנה לאבא שלי (מאד קשה למצוא רעיונות)
וזה נתן לי כיוונים טובים. 8 שאלות סה"כ

https://gretchenrubin.com/quiz/the-gift-giving-quiz/

בסוף יש אופציה לתת מייל כדי לקבל את התוצאה לשם אבל גם יש כפתור של skip , למי שמעדיפה לא להכניס מייל.

היי אורחת, תודה על הפרח ! ממש מעניין ואם יש לך חשק לפרט איזה דרך עשית כדי להגיע ליותר שמחה ופחות מלנכוליה
וכן אני מחכה ומחפשת כל מיני כיוונים...
 

שולחת לך פרח
מאוד מכירה את המקום הזה והוא לא קל.
גם אני הייתי עם נטייה מלנכולית מאז שהכרתי את עצמי. היום אגב, לא. עשיתי דרך ועכשיו השמחה והסקרנות נוכחות באופן משמעותי בחיי.
לפעמים מגיע איזה קצה חוט של יציאה מקושי כזה כשמבקשים אותו... לפעמים צריך לחכות:)
אני נהנית לקרוא אותך

פלונית, תודה על התשובה ועל החומר למחשבה...
בקשר לעבודה הקודמת, זה היה מקום מאד מאד ספציפי ומיוחד, אי אפשר לשחזר אותו... גם משהו מאותו התחום לא יהיה מתאים. לא אפרט מחשש לאאוטינג. בכל מקרה העבודה הקודמת הייתה עבודת החלומות ועכשיו יש לי עבודה פנימית עם לשחרר אותה ואת התקופה המיוחדת שעבדתי שם, כדי שאוכל להתקדם לדבר הבא...

יש לי המון תחומי עניין ויכולות מגוונות (חוץ ממכירות ושירות לקוחות... ואני לא פלפלית ולא חייכנית או שירותית במיוחד, אז כל מודעת דרושים שכוללת את התכונות האלו נפסלת )
אני צריכה לקרוא את הספר Refuse to choose / Barbara Sher היא מדברת בדיוק על זה, אנשים ש"קופצים" מדבר לדבר, זה נחשב לאורך השנים לדבר שלילי, חוסר התמדה, וחוסר יכולת להצליח לעומק במשהו ולהתקדם במקצוע/תחום אחד, ומה שהיא אומרת זה שיש סוג של אופי שהיא קוראת לו scanners - סורקים , אנשים שמתעניינים במגוון מאד רחב של דברים , ושזה לא דבר רע אלא פשוט סגנון אחר וצריך להתחשב בזה כשבוחרים במה לעבוד

אחרי שאקרא אוכל להמליץ

לגבי מה הייתי רוצה שיהיה לי חשק - שאלה ממש טובה. בכלל חשק לחיים קודם כל. יש לי איזה משהו כבוי כזה... אני חיה ממש בבועה קטנה, חיים קטנים ומצומצמים.
בא לי שיהיה לי קצת יותר כח וחשק לצאת, לפגוש אנשים, לרקוד.

לא יודעת אם עבודה תפתור את הבעיה... כי אין לי מושג במה לעבוד.
אם העבודה הקודמת שימחה אותך אולי תחפשי עבודה שדומה לה?

מרגישה חוסר חשק להכל
יש דברים ספציפיים שהיית רוצה שיהיה לך חשק לעשות?

 

היי נטלי ! איזה כיף שאת עונה לי ואני ממש שמחה שההמלצות שלי מועילות ומתאימות

האמת המצב הלאומי כבר נהיה כל כך "מובן מאליו" לצערי שלא חשבתי אפילו להתייחס לזה כחלק מהסיבה למצב רוח אבל ברור שזה משפיע מאד לרעה... זה פשוט היה לי נורא מורגש בתחילת המלחמה שהסתובבתי במרחב ממש כמו צל מרוב הלם וצער אבל זה כאילו עכשיו "רק" ברקע...
וכן זה לגמרי משפיע.
אבל זה גם האופי שלי מאז ומעולם והנטייה שלי למלנכוליה.
יש לי כמה המלצות על מדקרים וממש ממש קשה לי לבחור. כולם נשמעים כל כך טוב. ואני תקועה ולא מצליחה להתקדם ולקבוע. יש לי גם מגבלה שאני לא ניידת אז צריכה לבחור מישהו שיש גישה נוחה באוטובוס...
זה דווקא יתרון כי זה עוזר לי לסנן את כל ההמלצות...

לגבי ריטריט, וואו... לא רואה את זה קורה כרגע האמת, מבחינת לעזוב את הקטנה לישון אבל עקרונית זה אולי כבר מתחיל להיות אפשרי. פשוט אני לא בת אדם של ריטרטים. אולי סופ"ש עם חברות טובות יותר יכול להתאים

עשיתי את זה כשהקטנה הייתה בת חצי שנה בערך, היינו בairbnb עם 2 חברות טובות שלי ויחד עם הקטנה, היה נחמד והיא הייתה מספיק קטנה כדי יחסית לאפשר לי זמן לדבר וכו', ינקה הרבה וקצת שיחקה עם צעצועים.

עכשיו כבר כמובן אעדיף זמן לגמרי בלי הילדים.

ותודה על המחמאות : ) לא מכירה אותך אבל את גם נשמעת מלכה ומהממת
 

ניחוח אחרי הגשם אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך ואת ההמלצות
לגבי המצב רוח אני חוששת שזה משהו לאומי כרגע, אני לא רואה או שומעת על יותר מידי שימחה או אנרגיות מאושרות במרחב, אני כמובן ממליצה על טיפול, לדעתי דיקור משחרר חסימות מידית ושווה להתחיל עם זה, ואם יש לך זמן או אפשרות לצאת לריטריט לכמה ימים (כזה בלי טלפון) אז זה שווה ביותר, אבל הכי חשוב שלא תחמירי עם עצמך ותביני שזו תקופה קשה וזה לגמרי נורמלי להיות קצרה, עצבנית, חסרת מצב רוח וכדומה, ותפרגני לעצמך על זה שאת מהממת ומלכה 

בזמן האחרון נראה לי שאני לא כל כך בטוב. נראה לי שאני סובלת מ burnout רציני.
מעניין שאנשים תופסים אותי כמאד עדינה ורגועה,  אני אכן גם ממש רגועה חלק מהזמן ומתפקדת, עושה הכל... אבל בעיקר לקראת הערב אני נהיית חסרת סבלנות, לילדים, ובכלל...
אפילו חמותי אמרה לבעלי שאני נראית בזמן האחרון מאד כועסת וזועפת... שזה נכון, רואים עליי ממש.
הייתה ארוחת ערב אצלה עם כל המשפחה המורחבת, שבאתי אליה מאד מאד עייפה גם פיזית וגם רגשית ונורא לא היה לי חשק, וממש ראו עליי... ספרתי את הדקות כבר שיהיה הגיוני להגיד שהקטנה צריכה כבר ללכת לישון ולנסוע משם.לא משהו שקשור למישהו מהמשפחה, אני אוהבת את כולם אבל פשוט כל המפגשים האלו זה הרבה לי... וגם הפורמט של הארוחות המושקעות שחמותי טורחת בהגזמה ממש עושה לי טריגר, לא יודעת למה. משגע אותי העודף טרחה שלה. אני מנסה להבין למה זה כל כך מפעיל אותי, כבר הרבה זמן..


בכלל יש לי איזה משהו נורא לחוץ כזה, אני תמיד כבר רוצה ללכת מאיפה שאנחנו נמצאים. נגיד אם אנחנו בטיול, או במפגש חברתי, אני הראשונה שמתחילה עם הרמיזות שצריך לסיים... אם זה בטיול זה בד"כ כי אני חוששת שיחשיך/שנהיה רעבים/צריך להספיק להגיע הביתה לשנת צהריים...
אבל זה לא תמיד מסיבות רציונאליות... ויש לי את הלחץ זמן הזה תמיד. זה לא עובד טוב עם בן זוגי הספונטני שעושה הכל לאט ובנחת והרבה פעמים לא שם לב בכלל לשעה. כמה אירוני שאנחנו ביחד

אבל באמת משהו צריך להשתנות, אין לי זמן לעצמי וכשיש אני לא יודעת מה לעשות איתו. מרגישה חוסר חשק להכל, אפילו לראות סדרה בערב שזה ההנאה הקטנה הבודדת שיש לי בזמן האחרון, כבר לא כזה כיף... מרגיש מאולץ וגם מאוחר.
ובכלל תחושה כללית של חרדה מהעתיד, חוסר משמעות שלי כרגע בחיים ... לא יודעת אם עבודה תפתור את הבעיה... כי אין לי מושג במה לעבוד.

ובמקביל המון רגעים של נחת וטוב, שלפעמים אני כבר לא מבינה אם באמת כל כך לא טוב לי או שבעצם נחמד ואני נהנית מהחיים.
היום קטפתי עם הקטנה תותי עץ שחורים, והיה ממש נחמד ורגוע ונעים...
אחה"צ הצלחתי לשחק עם הגדול באיזה משחק דמיון שאנחנו עושים מדי פעם, משהו שקשור למכוניות, שמזמן לא עשינו, וגם זה היה נחמד...
אבל משהו לא מסתדר לי.

מתלבטת אם ללכת להומיאופתיה. או דיקור. או עיסוי. או סתם לקנות קצת בגדים מחמיאים.
גם מרגישה ממש פחות יפה ומושכת לאחרונה...

לא יודעת. מוזר


 

שוקלת לכתוב פה את סיפור הלידה השניה שלי. צריך מצב רוח לזה

בינתיים אני רוצה לכתוב קצת על הפער גילאים, אולי ישמש מישהי שמתלבטת.
אני יודעת שבארץ הפערים בד"כ קטנים, 2-3 שנים נחשב אידיאלי כדי שהילדים ישחקו ביחד, יהיו חברים טובים. יש גם את הדעה שעדיף לסיים עם תקופת החיתולים/הנקות/שינה רעה בבת אחת.
אז אצלנו הפער הוא 6 שנים וזה מאד שונה.
עד גיל 3 של הגדול הייתי כמעט בטוחה שהוא יהיה ילד יחיד. היה לי כל כך קשה תקופת הינקות שלו, שהרגשתי שאין מצב שאני עושה את זה שוב. בעיקר עניין השינה הממש גרועה וגם בכלל ...
לקראת גיל 4 התחלתי לחשוב שאולי אולי זה אפשרי. וגם בן הזוג (שמלכתחילה היה יותר בכיוון של ילד שני ואמר לי לא לוותר על זה כל כך מהר, נחכה ונראה). אבל אז הייתה לנו תקופה משפחתית מאד מורכבת, היו לנו נסיעות שבועיות להורים כשחמי ז"ל היה מאד חולה ולא היה לנו פנאי ומצב רוח לזה בכלל. ואז התחילה הקורונה. דווקא קצת לפני הקורונה, כשהילדון התקרב לגיל 5, התחלתי להרגיש רצון מסוים לעוד ילד. ואפילו טיפה שחררתי את המניעה (הטבעית) ואמרתי מה שיהיה יהיה. אבל כשהתחילה הקורונה, נלחצתי, לא הבנתי מה זה, מה ההשפעות האפשריות של זה על הריון, ועצרתי את הכל. התמודדנו עם הסגר הראשון (בן הזוג עבד כרגיל ואני הייתי עם הילדון בבית)
ואז חמי נפטר. חודש אחר כך סבא שלי נפטר. ו-3 חודשים אחרי כל זה נכנסתי להריון.

מה שמעניין זה שהבן אף פעם לא אמר שהוא רוצה עוד אח/ות. אבל כשסיפרנו לו, בתחילת טרימסטר שני, הוא ממש ממש שמח (בהתחלה לא האמין! אמר איזה 10 פעמים "את צוחקת עליי! את צוחקת עליי". עד שהראיתי לו את הבטן שכבר הייתה די מורגשת, ואז הוא ראיתי שהוא באמת רואה שזה אמיתי ושנפל לו האסימון.
ואז הוא אמר לבטן "שלום, אני האח הגדול שלך!" זה היה ממש מתוק ומרגש.

כל ההריון הוא ממש ציפה לתינוקת, השתתף בהכנות של הבית, ליטף את הבטן ודיבר איתה הרבה, קרא לה "החמודה" והציע שמות (מאד מצחיקים, שמות של חברים מהגן בגרסת נקבה, למשל איתיה, מהשם איתי) .

כשהיא נולדה הוא התאהב בה ממש מהר, הוא עדיין אומר שהיום שהוא בא לפגוש אותה בבית חולים היה הכי כיף. משהו שעשיתי די מההתחלה זה לדבר איתו בשמה (עשיתי לה "קול" כזה דק קצת) והוא ממש ניהל איתה שיחות. זה מצחיק כי הוא ידע שאני עושה את זה מן הסתם אבל הוא ממש זרם עם זה, ואני חושבת שזה תרם לקשר בינהם.

מבחינת קנאה, בתקופה הראשונה לא הרגשנו קנאה, הוא התנהג די כרגיל (שזה אומר גם אתגרים והתנהגות לא תמיד קלה, אבל לא הרבה מעבר). הוא כן הביע לפעמים תסכול אבל תמיד כלפינו ולא כלפיה ישירות.

זה כן היה מאד נוח שהוא כבר גדול ויכול לעזור, כשהיא טיפה טיפה גדלה הוא כבר יכל להצחיק אותה, לרקוד ולעשות לה "הופעות", לספר לה דברים. הצרכים שלהם מההתחלה היו שונים מאד, אז פחות הייתה התנגשות, יכלתי להניק ולעזור לו בשיעורי בית (הוא בדיוק התחיל כיתה א), או לקחת אותה במנשא ולצאת איתו למכולת והוא אפילו יכל לעזור לי בדברים קטנים וכמובן שתמיד שיבחנו אותו והדגשנו כמה הוא אח גדול ועוזר.
הוא גם נהנה לשחק שהוא תינוק קטן ונתתי לו את זה כמה שיותר, לפעמים הלבשתי אותו והשתדלתי לתת לו כמה שיותר מגע ופינוק גם בדברים שהוא יכל לעשות בעצמו. כמובן שלא כל הזמן כי רב הזמן הייתי עסוקה ועם ידיים תפוסות, אבל כשהתאפשר שמתי על זה דגש ביני לבין עצמי.

טוב נראה לי מספיק להיום, אמשיך בהמשך לגבי איך זה עובד היום כשהיא כבר ילדה ולא תינוקת

 

היי מוריה, אני כמעט ולא פותחת יוטיוב מהנייד, בדקתי קצת באינטרנט וראיתי שאם תגלשי בפלאפון דרך דפדפן פיירפוקס, את יכולה להשתמש ב  unhook
לא ניסיתי בעצמי.
עוד אפליקציה שכתבו בתור אלטרנטיבה מומלצת ליוטיוב בנייד היא newpipe אבל לא מכירה אישית

תודה על ההמלצות, התוכנה הזו של הגבלת הצפייה היא למחשב.
את מכירה כזו לטלפון נייד, אם כן מאיפה אני מורידה את זה או מה לחפש ?

נראה לי שאמשיך בקו ההמלצות על כל מיני דברים נחמדים ברחבי האינטרנט... או בכלל.
האמת, זה משהו שאני טובה בו, למצוא כל מיני דברים ייחודיים ולא מוכרים ובא לי לשתף, אולי זה יעזור לאחרות/אחרים.

אז רוצה להמליץ על תוסף לדפדפן במחשב שנקרא unhook
https://unhook.app/
זה משהו שהופך את היוטיוב להרבה יותר פשוט ורגוע, יש שם מלא אופציות מה אפשר להוריד מהיוטיוב, אני מכבה את כל ההצעות של הסרטונים שיש בצד, את כל ההצעות לסרטונים נוספים שיש בסוף של כל וידאו, אפשר לכבות שורטס, תגובות, ועוד מלא דברים. ואפשר לכבות או להדליק את התוסף בקליק אחד . וגם לעשות שדף הבית של היוטיוב יהיה רק סרטונים חדשים של ערוצים שאני רשומה אליהם, ככה כשאני פותחת יוטיוב יש לי שם רק דברים בדוקים ומוכרים ולא הצעות רנדומליות הזויות...
סופר נוח וגורם לי קצת פחות לקפוץ מדבר לדבר ופחות עושה הרגשה של "יש כל כך הרבה סרטונים וכל כך מעט זמן"... כי זה באמת משהו שקשה לי . נגיד אני מתעניינת במינימליזם, פלייליידי וכו'. אז יש לי כמה ערוצים שאני מחבבת מאד, אבל אז אני רואה עוד הצעות דומות ואין לזה סוף...
אז ככה כשאני צופה בסרטון שבחרתי אני לא מקבלת שום הצעות נוספות. רק דרך שורת חיפוש או ערוצים שאני כבר גם ככה מכירה.
גם ממש טוב עם ילדים קטנים, כשמראים סרטון ביוטיוב וקובעים "רק הסרטון הזה", אז פשוט יש מסך שחור בסוף, במקום כל ההצעות המפתות שיוצרות וויכוחים ובקשות "וואי את זה את זה!!"

*אני לא אוהבת לצפות ביוטיוב בפלאפון אז לא בטוחה אם זה עובד בנייד.

חוזרת לנושא הפודקאסטים...
פודקאסט באנגלית שאני ממש אוהבת לאחרונה, נקרא Awesome Etiquette
 2 מנחים ממש נחמדים (בת דודה ובן דוד)
הם עונים על שאלות שקשורות לסיטואציות חברתיות, מנקודת מבט של נימוסים והליכות ומוסר, הם בעצם שניהם נינים של אמילי פוסט Emily Post שהיא סופרת שכתבה כמה ספרי הליכות ונימוסים לפני 100 שנה שהפכו ממש ל"תורה" של הנימוס בארה"ב .אז הבני דודים האלה ממשיכים את דרכה, הם שכתבו את הספר שלה כדי שיתאים לזמנים המודרניים, הם מעבירים סדנאות לבעלי עסקים וכו' ויש להם את הפודקאסט הזה.
התחושה היא wholesome ממש, משהו טוב ואיכותי ורגוע וחיובי.
מה שאני אוהבת זה באמת שהם סופר נחמדים ואדיבים כאלה (חשבתי שהם קנדיים בהתחלה...)
אבל גם מצחיקים וקלילים, והסיטואציות שהם מנתחים ונותנים עצות הן ממש מגוונות, תמיד יש משהו מעניין שאני יכולה ללמוד ממנו, גם אם לא הכל קשור לחיים שלי. אני מרגישה אפילו שקצת השתפרתי בהתנהלות החברתית שלי בזכות הפודקאסט. העצות שלהם ממש פרקטיות והם ממש נותנים משפטים קונקרטיים בתשובות שלהם, איך לנסח בדיוק את מה שרוצים להגיד בסיטואציות מורכבות ומביכות.
זה גם סתם מבדר ונחמד בקיצור ממליצה ממש לחובבי הז'אנר.

יום הזיכרון...
https://www.youtube.com/watch?v=Sf3MC2yFGUk
שיר עצוב ומרגש

טוב ממשיכה את נושא הפודקאסטים, הפעם באנגלית.
אז יש לי 2 מומלצים
אחד זה Happier with Gretchen Rubin
יש פה באתר אפילו דף שמוקדש לספר של גרטשן (הדף נקרא אני חושבת "להרגיש טוב לפי גרטשן")
אז הפודקאסט הוא 2 אחיות גרטשן ואליזבת, הן מדברות על כל מיני נושאים של איך למצוא יותר שמחה ביומיום, הנושאים שלהן ממש מגוונים ותמיד אפשר למצוא חיבור אליהם וגם המון עצות פרקטיות (כמו שאני אוהבת), הן מצד אחד דנות בדברים מאד עמוקים ומעניינים אבל עושות את זה בקלילות וללא חפירות. תמיד דוגמאות מעניינות ואמיתיות מחיי היום יום. מצד שני גם הרבה טיפים פשוטים לשיפור החיים גם בדברים של טכנולוגיה, בגדים, טיפים שקשורים לאוכל, נסיעות וכל דבר יומיומי. מצד שלישי הרבה דברים שקשורים ליחסים בין אנשים וגם תובנות מעניינות.
גרטשן ממש חוקרת את אופי האדם, יש לה כמה אבחנות סופר מעניינות על סוגים שונים של אופי, והיא גם מאד בעניין של הרגלים ואיך להתמיד בדברים, יש לה עצות מועילות ביותר לכל סוג של אופי -
היא כתבה ספר שנקרא the 4 tendencies קראתי אותו והוא ממש מעניין ומועיל.
(יש לה חלוקה ל4 סוגים לפי הדרך שבה אנשים מתמידים בהרגלים, יש לה שאלון חינמי לגלות את זה. אני חושבת שלמדתי ממנה המון ואני באמת עכשיו מבינה הרבה יותר את ההתנהגות של עצמי ושל אחרים לפי האבחנות שלה)

 

היי לי_לה ! ממש נחמד לי שכתבת לי, אני לא יודעת באמת מי נמצאת עדיין באתר, וכיף לי שהתגברת על חוסר הנוחות באתר (שגם אני מרגישה) והגעת לדף שלי. לא יודעת למה החלטתי לחזור לכתוב דווקא עכשיו, כי גם אני כמעט וויתרתי לגמרי על האתר כבר.

את ממש צודקת שאני מנסה להיות "בסדר" ולהיות מתאימה ומושלמת לכולם.
איזה יופי הסיפור עם המג'דרה
גם לי בישולים ממש לא באים בקלות, לפעמים ממש זורם וכיף ולפעמים יש חשק ופתאום מצב רוח לנסות איזה מתכון או להכין ארוחה עם איזה מרכיב כיפי שנותן לי השראה
אבל בד"כ אני מבשלת בחוסר חשק כי צריך ארוחת צהריים/ערב (הלוואי שהייתי מקבלת סיר טעים ממישהי

מבינה מה את אומרת לגבי אירוחים יחד עם אמא נוספת. יש לי את זה עם הקטנה שלי כרגע גם, ככה שאני מתמודדת עם זה במקביל.
זה בדיוק מה שאת אומרת,מורכבות מכל הכיוונים, אבל אם האמא בראש דומה לשלי אז זה עובד יחסית טוב.
 

היי ניחוח:)
פעם ראשונה שאני כותבת באתר החדש כשבכלל חשבתי לוותר על הנוכחות שלי כאן.
הפורמט החדש מעייף ולא התחברתי. אבל שמחתי לקרוא אותך.
עבורי זו קצת הצצה לעתיד- אני עוד בשלב של מפגשים/ביקורים יחד עם אמא נוספת. שתכלס- זה אתגר בפני עצמו. לפעמים אני מדמיינת שלהיות אחראית לבד על הסיטואציה יכול להיות יותר קל. כשיש עוד אמא יש בעצם עוד מערכת ערכים שונה ממני, ואת כל ענייני המותר-אסור/גבולות/דרכי פעולה צריך לנהל באיזו מורכבות כזו של החיכוך בין כל כך הרבה מערכות יחסים- בין כל אמא לילד שלה, בין הילדים, בין האימהות...
כשאני קוראת אותך, נדמה לי שאת רוצה להיות "בסדר" בעיני הרבה אנשים באירוחים האלה- בעיני הילד שלך, הילדים האורחים, ההורים שלהם... נשמע מאוד מעייף:)
זה לא קל להיות פחות "בסדר" ויותר -מה שנוח ומתאים לך, אני יודעת. אבל נשמע לי שזה כיוון שיכול בטווח הרחוק לעשות יותר נעים לך ולכולם.
בכלל נראה לי שמה שעושים מהלב ובכיף בסוף יוצא טוב, ומה שעושים בחצי רצון בסוף מסתבך.
היום בישלתי "בכוח" ושלוש פעמים במהלך הבישול משהו התקלקל והייתי צריכה לשנות או להתחיל מחדש. בסוף יצא לא משהו בכלל וגם קיבלנו מדודה-שכנה סיר מג'דרה מעולה.
תזכורת בשבילי להיות כמה שיותר רפויה ולזרום עם מה שמתאים מתוך אמונה שיהיה טוב.

קודם כל אספר שבכלל כל תחום הפודקאסטים ממש נחמד לי בשנים האחרונות, התחלתי איתם לפני שזה היה פופולרי בטירוף, ועכשיו המבחר כבר ממש מטורף, אין לי זמן לשמוע הכל ויש דברים כאלה מעניינים ושווים...
דבר שני, לא מאזינה להם בפלאפון, כי הרבה פעמים אני מאזינה לפני השינה, או אפילו באמצע הלילה אם אני לא מצליחה להירדם, ואני לא רוצה להיות עם הפלאפון במיטה כל הלילה. אז הפיתרון שלי הוא נגן MP3 ישן רגיל ואני מורידה את הפרקים למחשב ומעבירה אליו. הוא קטן ופשוט וזה ממש נחמד ונוח. עושה לי שקט (יחסי) להיות עם זה ולא עם הפלאפון (נכון שהרבה פעמים הפלאפון כן בסביבה או שאני משחקת באיזה משחק חשיבה פשוט כזה תוך כדי האזנה).

אז בעברית אני אוהבת את הפודקאסט על הארי פוטר של כאן - ההסכת שאין לומר את שמו. הם קוראים כל פעם כמה פרקים ואז מנתחים אותה בצורה סופר מעניינת. בתור חובבת מושבעת של סדרת הספרים ממש ממש ממש נהניתי וגיליתי את הספרים מחדש (לא שאי פעם זנחתי אותם, אני קוראת אותם שוב ושוב כל תקופה)
הפודקאסט כבר הסתיים, יש עונה אחת לכל ספר בסדרה.

לפני כמה זמן גיליתי פודקאסט בשם אמא אתיופית, של בחורה ממש ממש מעניינת, חכמה ועם חשיבה עמוקה שמספרת על התרבות האתיופית ומביאה את החכמה שלה לתוך חיי היום יום שלנו עכשיו. היא גם אמא בחינוך ביתי. מעט פרקים יחסית. לא בטוחה אם הוא מתחדש או לא.
אהבתי במיוחד את הפרק על שכנות ואת הפרק על הקשבה לגוף ומנוחה.

דווקא פודקאסטים על הורות הייתי מאזינה המון פעם ובתקופה האחרונה קצת מיציתי לשמוע וללמוד על זה, אני חיה את זה ולפעמים בא לי לחשוב על דברים אחרים.

פעם הבאה אכתוב על פודקאסטים באנגלית

 

טוב בא לי לכתוב קצת על נושאים אחרים, רציתי להמליץ על כמה פודקאסטים נחמדים
אולי מי שקורא/ת פה ומתחבר לראש שלי גם יתחבר לסגנון פודקאסטים

טוב מעדכנת שהאירוח היה לא פשוט ולא אהבתי את ההתנהלות של עצמי ...
בהתחלה היה נחמד והם שיחקו די בטוב ואפילו שיתפו קצת את הקטנה (עשו כאילו מסיבת ריקודים והזמינו אותה לחדר, היא כל כך שמחה והתלהבה שהם קראו לה!)
אבל בהמשך הם ביקשו לצאת לגינה, וכמו שכתבתי לא ששתי לעשות את זה, וגם לא קבעתי מראש עם ההורים שלהם שזה יהיה בגינה - לדעתי בבית ובגינה אלה דברים שונים, אפילו שהגינה הזו נמצאת 50 מטר מהבית. אז אמרתי שאני צריכה להכין ארוחת ערב ולא יכולה לצאת איתם. אבל הם התעקשו, והבעיה שבן הזוג אמר לי שהוא מוכן לצאת איתם, אני חשבתי שזה פחות מתאים ולא היה לי חשק להתחיל לדבר עם ההורים שלהם לבקש אישור. אולי פה הייתה הטעות שלי (טעות מספר אחת) - שהייתי צריכה לזרום עם זה שבן הזוג מוכן לצאת איתם ופשוט לתת.
ואז הילד שלי והחבר הבן התחילו לעשות משחק שהם עושים לנו הפגנה שהם רוצים לצאת. אוקיי זה היה משעשע וזרמנו, אמרנו להם שיכינו גם שלטים (בתקווה שזה יעסיק אותם) אז הם הכינו מלא שלטים (בינתיים הילדה שבאה שיחקה במשהו אחר...) ועדיין אמרנו להם שלא. אבל אני יודעת שהילד שלי כן הרגיש שיש ביני לבין אבא איזה אי הסכמה והוא שיחק על זה, ממש לחץ, ונהיה מצב שלמרות שכבר הצעתי להם הרבה משחקים אחרים, הם לא רצו כלום, והילד שלי ממש התנהג בצורה לא נעימה אלינו, ולא היה מוכן לנסות שום דבר אחר. הוא גם בא לחברים ואמר להם שהסכמנו שהם יצאו (לפעמים הוא עושה את זה, פשוט אומר משהו כאילו שהסכמנו)
בינתיים הילדה ביקשה שכבר היא רוצה ללכת הביתה וכתבתי לאמא שלה וחיכיתי שהיא תענה...
אח"כ הבנים עשו עוד קטע שהחבר אמר לו "בוא נעשה כאילו אנחנו יוצאים" והם הסתודדו כזה (כמובן ששמעתי הכל אבל הייתי עסוקה עם הקטנה) ואז שמעתי אותם פותחים את הדלת עם המפתח, לא נראה לי שהם התכוונו לצאת אבל זה גם היה ממש לא מתאים. ובדיוק בן זוגי תפס אותם ואמר להם להפסיק עם זה.
אז כבר בשלב הזה התחלתי להרגיש שזה ממש ממש עובר את הגבול והתחלתי להגיד שאולי כבר נסיים את המפגש אבל בן הזוג לקח אותי לצד ואמר לי שניה תירגעי את יותר מדי לחוצה (זה היה נכון... כאילו, זה לא היה בקטע רע ודיברנו מראש שהסיטואציות האלו קשות לי ככה שזה היה צפוי שהוא יבוא לתת לי פרופורציה בשלב מסוים)
בקיצור בסוף בסוף כבר כשהאמא של הילדה אמרה שהיא תכף באה אמרתי לבן זוג שבסדר שייצא איתם כבר
אבל הרגשתי לא בנוח עם זה בכלל, מכל הבחינות

יצאתי עצבנית בטירוף מהמפגש הזה וסחוטה.

הרגשתי שהילד שלי כועס עליי , שהוא נגרר אחרי החברים בצורה מוגזמת (כאילו הבנתי שהם ביקשו כמה וכמה פעמים, אין בעיה, אבל הוא נכנס כבר לפינה כזו שהוא ממש מתעקש ומתעלם לגמרי מזה שאנחנו לא מסכימים)
 

היי שלחתי תשובה במייל

היי, תודה, כתבתי מייל

היי ניחוח, את כותבת ממש יפה ומסקרן,
ואם תרשמי לאתר תוכלי לאחד את המשתמשים ובנוסף לערוך ולהעלות כאן תוכן מבלי להמתין לאישור, כרגע את שולחת לאישור במידה ותרשמי התוכן יעלה ישר לעמוד.
אם את צריכה עזרה או אם יש שאלות תשלחי מייל ל info@beofen-tv.co.il או דרך כפתור יצירת קשר בתחתית העמוד.
בנוסף ברישום את תוכלי לקבל התראות שיש פעילות בדף בנוסף לעוד הרבה יתרונות שיש ברישום (את לא חייבת להרשם במייל האישי שלך או עם הפרטים האמיתיים, את רק צריכה לזכור את פרטי ההתחברות)

אני אמחק את ההודעה הזו מאוחר יותר.
#הודעהזמנית
 

תפילה, תודה שהצלחת למצוא אותי וכתבת לי וכיף שאת כאן ! אכן ממש מוזר ולא הכי נוח באתר המחודש אבל אני רואה שחלק מהקבועות עוד כאן וזה מעודד אותי לנסות לכתוב ולשמר את באופן.

אכתוב עכשיו קצת על מה שמעסיק אותי בדיוק היום, והסתכלתי וראיתי שכתבתי על אותו נושא ממש לפני שנה,
אירוח חברים של הילדים. (ארוך... מזהירה כבר)

היום צריכים לבוא אלינו 2 חברים, בן ובת, מהכיתה של הגדול. (כיתה ג').
שמתי לב שעדיין נושא האירוח מאד כבד לי, אני לא קלילה אפילו שממש הייתי רוצה להיות. מכירות את אלה שאומרות - הבית שלנו תמיד פתוח, כולם באים, הולכים, זה הכי כיף ככה, לא משעמם?
הייתי רוצה להיות ככה, לפחות קצת יותר, אבל אני לא. כן יש לי שיפור בקטע של להכין את הבית, בגלל שהוא מראש נעים ונקי יותר באופן כללי, אז אין לי המון הכנות ואני כבר לא עושה "מסדר" לפני חברים. עם האוכל טיפה יותר מאתגר אבל מרשה לעצמי להשתמש בדברים הכי הכי קלים אפילו שלא ממש בריאים - שניצל מוכן, נקניקיות, פסטה...

לפני כמה זמן ביום שישי, בא אליו חבר שגר ממש ממש קרוב ככה שהוא יכל לבוא לבד. אז מיד אחרי בית ספר הילד שלי חזר ואמר שהחבר הזה רוצה לבוא, כתבתי לאמא שלו והוא אכן הגיע, בערך ב12 בצהריים. הוא כבר היה אצלנו פעם או פעמיים לפני כן. אז אכלנו צהריים, הם שיחקו, ואז הייתי צריכה להשכיב את הקטנה לישון (ורציתי לישון גם). ובעצם לא קבעתי עם האמא שלו מתי הוא חוזר הביתה. בגלל שהוא חוזר לבד לא ידעתי אם פשוט לשלוח אותו, לכתוב לה מתי? ולא רציתי שיישמע כאילו נמאס לי מהאירוח... מזל שבעלי היה בבית אז חלק מהזמן באמת הלכתי עם הקטנה לנוח ובעלי היה בהשגחה קלה עליהם. וככה כל שעה שעוברת אני תוהה לעצמי מתי הגיוני לבקש ממנו ללכת הביתה? שאלתי אותו אם אמא אמרה לו מתי הוא צריך לחזור והוא אמר שלא... בסוף היה עד 17 בערב שאז היא כתבה לי שהוא צריך לחזור. הייתה להם נסיעה לארוחת שישי (וגם לנו, ותכננתי להשתמש בזה כמוצא אחרון ולכתוב לה שאנחנו עוד מעט נוסעים)

ממש נכנסתי לסיבוך עם זה וכבר הייתי עייפה מהאירוח הזה, למרות שסה"כ הם שיחקו יפה.
וזה מביא אותי להתלבטות מספר 2:
כשבאים חברים אליו, הם משחקים בהתחלה בחדר ילדים (משותף לקטנה ולגדול) אבל אז מתפרשים גם לסלון, נגיד עשו משחק כזה של מכשולים שהם צריכים לקפוץ מדבר לדבר ואז זה דורש כמובן הרבה מרחב. או החביאו אחד לשני כל מיני דברים ברחבי הבית. חדר השינה תמיד מחוץ לתחום, פה יש לי ממש גבול אדום (פעם עוד בגן חבר החליט להתכרבל בתוך המיטה שלנו (הזוגית) עם כל הבגדים מהגן, ברגע של חוסר תשומת לב שלי שהם רצו לחדר שינה, ביזמת אותו חבר. ואז האמא שלו שהייתה אצלנו, התמוגגה מזה, איזה חמוד אתה מתכרבל !!!! לי זה ממש עושה חלחלה כי מבחינתי המיטה הזוגית ובעבר המיטה שלי בחדר אצל ההורים היא מקום סופר אינטימי ופרטי, ואני ממש לא מוכנה שמישהו אפילו יישן בה, או יראה אותה ללא כיסוי מיטה. מרגישה שזה כמו חלק אישי שלי, כמו יומן... אולי אני טיפה קיצונית בזה. ) באותה פעם נשמתי עמוק ואחרי כמה שניות , כדי שזה לא יהיה כזה דחוף ומיידי, אמרתי להם - טוב בואו לשחק בסלון, אני מעדיפה שתהיו איתנו בסלון.

בכל מקרה חוץ מהגבול הברור הזה וכמובן שלא מרשה לעשות דברים מסוכנים או הורסים, אני לא יודעת איפה לשים את הגבול בדברים שקצת עושים לי אי נוחות, אבל אין בהם נזק או הפרעה של ממש.
האם זה מקובל שילדים משחקים ככה בכל הבית? אני זוכרת את עצמי ביסודי ושיחקנו בוודאות בחדר של החברה. אבל אולי בנות זה שונה? אני זוכרת חברה שאמא שלה הייתה ממש קשוחה וצעקנית... ואצלה באמת היינו רק בתוך החדר.
אצל חברות יותר קלילות שגם ההורים שלנו היו חברים, גם שיחקנו כמעט אך ורק בחדר או אכלנו במטבח, וכשהיינו טיפה יותר גדולות אז כשההורים לא היו בבית היינו גם בסלון ועשינו מלא רעש ושטויות, אבל כמובן שזה לא הפריע לאף אחד כי ההורים לא היו שם... יש את האנשים שאומרים שהם ממש מביאים כל פעם חברים כי אז הילד שלהם עסוק ואפשר להתעסק בעניינים שלנו, אבל לי זה לא מרגיש ככה, אני עמוסה וגם משגיחה בעין אחת ולפעמים צריכה להתערב קצת. מציעה נשנושים וארוחת ערב יותר ברורה ומסודרת, צריכה להעסיק את הקטנה שלא תפריע לגדולים.

אני ממש רגישה לרעש ומסתבר שגם לבלאגן שהם עושים... בפועל אחרי שהחבר הולך אין באמת הרבה בלאגן פיזי, זה 3 דקות סידור, זה לא באמת הבעיה, יותר התחושה של הבלאגן וההשתוללות.
מצד שני לסגור בנים גדולים ופעילים רק בחדר אחד אולי לא כזה כיף? אז כרגע אני מרשה בגבולות הסביר אבל ממש בהתלבטות על זה.כי לא נוח לי. מצד שני רוצה שיהיה להם כיף אצלנו. מצד שלישי, הם באמת לא עושים משהו בעייתי במיוחד, סתם לי אישית זה מעמיס על מערכת העצבים.
בקיצור כל אירוח כזה אני ממש באה אליו בחוסר חשק... לצערי. כי ממש משמח אותי שחברים רוצים לבוא אליו... אבל זה כבד לי, ואני לא מזמינה הרבה.

לצאת לגינה פחות רלוונטי, גם כי הם די גדולים והגינה בשעות האלה מלאה בהורים עם קטנטנים ובכלל מלאה, וגם כי לא אוהבת להיות אחראית בחוץ על ילדים לא שלי.



 

אויש, הפורמט החדש של האתר כל כך לא כיפי, אבל...
מעניין ונעים לקרוא אותך, ניחוח!
בחיים אנחנו מועדים תמיד ל-FOM, ואת מתארת יפה את ההתלבטויות, ולצד זה, את היתרונות המשמחים שאת כבר רואה וגם את התהליך ההתפתחותי של הקליטה שלכם בשכונה.
אני חושבת, שכשתקראי את הדברים בעוד כמה חודשים, ותוכלי להוסיף עליהם, כבר תרגישי יציבה יותר על הקרקע החדשה. 

אחרי כל ההתלבטויות בין השכונות השונות, ראינו כמה דירות, ובחרנו בסוף את הדירה והשכונה הנוכחית. היה לי מאד קשה לוותר על הדירות האחרות שראינו וגם על השכונות (יצא שראינו דירה אחת או מקסימום שתיים בכל שכונה אז בעצם ההחלטה הייתה על דירה+שכונה+בית ספר בו זמנית. וואו כמה שזה היה קשה לבחור...
וגם אחרי הבחירה, היו לי עוד במשך התקופה הראשונה מחשבות כאלה, כמו דלתות מסתובבות - ואם היינו בוחרים את הדירה והשכונה ההיא? מה היה קורה? איך היה לנו? וכו' וכו'. אני חושבת שעכשיו כבר הצלחתי יחסית להשתחרר מזה.

ואני גם רואה כל מיני דברים טובים ואנשים מיוחדים שהכרתי בשכונה הזו. קודם כל, יצא שיש לנו בשכונה קבוצה של אמהות ומטפלות שנפגשות כל יום בגינת משחקים ממש צמודה לבית. ומדובר בילדים בגיל של הקטנה שלי (כמעט 3) כלומר לא רק תינוקות ואמהות בחופשת לידה סטנדרטית. אז לאט לאט התחברתי לקבוצה הקטנה הזו וזה קצת כמו גן עם אמא, הנשים שם ממש נחמדות, יש לילדה ממש חברים, גם באו אלינו הביתה ואנחנו אליהם, זה מאד שונה מהחינוך ביתי שעשיתי עם הילדון הגדול שאז היו לי מפגשים עם אמהות וילדים אבל ממש בקטנה יחסית לעכשיו והוא לא יצר אז שום קשר משמעותי עם ילדים אחרים.

מבחינת חברות בשבילי, עוד אין לי פה, נגיד לא היה לי פה עוד משהו שיצאתי עם חברה לאנשהו.
אחת האמהות בקבוצת גינה שגם באים אלינו הביתה לפעמים, אני לא יכולה להגיד שהיא חברה, יותר כמו שותפה לplaydate . יש עוד אחת יותר חברותית ופתוחה ובראש שלי אבל לשתינו אין זמן באמת להיפגש, תמיד אנחנו מדברות כזה בין ההתעסקות עם הילדים והריצה אחריהם, אבל יש תחושה שאנחנו יכולות להתחבר...

אין לי גם ככה יותר מדי זמן, אבל הצעתי לה לצאת להליכה לפעמים, בינתיים עוד לא הצלחנו אבל אני גאה בעצמי שיזמתי להציע את זה.
החברות הרגילות והאמיתיות שלי גם ככה מפוזרות בכל הארץ ואפילו בחו"ל... ואני מבינה שחשוב לי כן לנסות לייצר לי פה קשרים. אבל מרגישה עדיין חדשה ואיכשהו קשה לי להגיד כבר שאני מכאן. כל הזמן כשאני מציגה את עצמי אני מספרת דבר ראשון שעברנו "לא מזמן". והאמת שבקרוב, זה כבר יהיה שנה...
מעניין למה זה ככה שחשוב לי להדגיש שאני מירושלים...
 

תודה, *שקטה*

טוב אז ממה להתחיל...
עברנו בסוף הקיץ ממש שבוע לפני תחילת שנת הלימודים והיינו עסוקים מאד עד אז בלבחור בית ספר לגדול, להירשם וכו', הייתי ממש בלחץ מהמעבר בית ספר שלו. כי הוא ילד ממש ממש רגיש ועדין ומבחינה חברתית הוא לא הכי זורם, היו לו כבר חברים טובים בבית ספר הקודם וממש נשבר לי הלב שהוא צריך לעזוב אותם. האמת שהוא דווקא התייחס לזה בצורה הרבה יותר קלילה. הוא מאד מאד מסור למשפחה וחברים אצלו בינתיים זה נחשב מעגל רחוק, הוא מחבב אותם והכל, אבל אין לו עדיין את החיבור העמוק הזה. אחד החברים שלו ששמע שהוא עוזב ממש בכה כל הערב
ובכל זאת הוא היה ממש חלק מחבורה שם, ומאד דאגתי איך יהיה לו להתחיל מאפס במקום חדש.
אז אחרי התלבטויות אינסופיות בין בתי ספר ושכונות, בחרנו את המקום הזה, שכונה קטנה ונוחה, הילד יכול ללכת ברגל 3 דקות בלי כביש לבית ספר, ושמענו עליו גם המלצות טובות. בית ספר רגיל, לא דמוקרטי/פתוח/אנתרופוסופי. ולא רשמנו לצהרון כי אני עדיין לא עובדת...
אז קיבלו אותנו יפה בבית ספר החדש, מישהי מוועד הכיתה יצרה איתנו קשר וארגנה כמה ימים לפני ה1 לספטמבר מפגש כיתתי בגינת משחקים, זה היה ממש יפה מצידם. המפגש היה לי מאתגר, התלבשתי הכי יפה וניסיתי להיות הכי חברותית שאפשר יחסית לעצמי הילדון היה די בהלם אבל לפחות ראה כמה פרצופים שאח"כ ראה בכיתה...
ועכשיו חצי שנה אחרי אפשר להגיד שהוא די השתלב, יש לו כמה חברים שגם כבר ביקרו אותנו והוא ביקר אצלם וסה"כ אני מרוצה. אבל עדיין צובט לי נורא הלב כשאני חושבת על הבית ספר הקודם והחברים הקודמים... אני עדיין בקבוצה הכיתתית הקודמת בוואצאפ ולפעמים שולחים שם תמונות, ואני בקושי מסוגלת להסתכל עליהן, אני רואה איך הילדים שם גדלו ויש לי איזה כאב כזה כשאני חושבת שחבל שהוא לא ממשיך איתם...
זה לאט לאט מתקהה אבל עדיין ...

טוב יצא לי כבר ארוך. אז רק אכתוב שכל הסאגה עם הבית ספר גרמה לי להרגיש שאני לא מסוגלת במקביל גם להתעסק עם בחירת גן לקטנה, אז חשבנו שנכניס אותה לגן אחרי שקצת נתאקלם, התחלתי טיפה לברר וחשבתי להתחיל ברצינות אחרי החגים, כלומר אחרי סוכות... ואז התחילה המלחמה, קפאתי לחלוטין, ואחרי כמה חודשים הבנתי שכבר לא יהיה טעם להכניס אותה לגן, אז בספטמבר כבר תתחיל גן עירייה.
אז זהו אני איתה בבית עד עכשיו

בטח שקוראת אותך, תמשיכי מקסימה|L|

וואו, אני ממש מופתעת שמישהו מתעניין עוד לקרוא וזה מאד משמח.
באמת חשבתי לחזור לכתוב יותר בפירוט אז עכשיו אתן מעודדות ומדברנות אותי לעשות זאת. האתר החדש מוזר וזה לא מרגיש אותו דבר בכלל אבל אני אנסה. אני מרגישה שאני צריכה את זה כדי לעשות לי קצת סדר וגם להבהיר לי את המחשבות...
לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.
אז אספר רק עדכון כללי כזה - אנחנו גרים עכשיו הרבה יותר קרוב להורים שלי ולאמא של בעלי. שזה נחמד לכל הצדדים. לא קרוב מדי... עדיין לא מרגישה שממש למדנו והתרגלנו שיש את האופציה. יצאנו פעם אחת בלבד לממש דייט זוגי כשההורים שלי לקחו את שני הילדים לבילוי בשבת בבוקר. זה היה גם נחמד וגם קצר וגם הרגשתי טיפה בלחץ כבר לחזור הביתה (להספיק לפני השנצ של הקטנה, וגם לא להכביד מדי על ההורים למרות שהם אמרו שהם ממש נהנים).

הרבה יותר כיף בדירה החדשה ונוח. סתם דברים קטנים כמו 2 שירותים ! ואחד מהם שירותי הורים (מעדיפה לקרוא להם השירותים הקטנים כי אחרת שירותי הורים מרגיש לי יותר מדי מבוגר כזה)
וזה ממש כיף לצאת מהמקלחת ישר לתוך החדר שינה המחומם בחורף (לעומת ירושלים שהיה ממש קפוא והתנור שם בקושי הצליח לחמם את האמבטיה עצמה, ואז לעבור דרך כל המסדרון הקר לחדר השינה...)
כיף שיש מדיח. וואו כמה חיכיתי כבר בכמה שנים האחרונות, הרגשתי שכל יום לפחות שעה מתבזבת על שטיפת הכלים.
וכל הבית הרבה יותר נקי כי יש יותר זמן לסדר ולנקות דברים שהם לא כלים. גם השירותים משופצים ונקיים אז כיף לשמור שם על הניקיון.

בינתיים לא ממש הצלחתי ליצור קשר עם השכנים בבניין מעבר לשלום-שלום... היו לי תכנונים, לבוא עם עוגיות, דברים כאלה, אבל זה מרגיש משונה ומאולץ, ובינתיים לא קרה...

(מאז המלחמה הולכת לישון נורא מאוחר... כי בשבועות הראשונים הייתי פשוט בחרדות וסטרס ומחשבות על ה... חייבת לשנות את זה ולסדר קצת את שעות השינה והקימה בבוקר)

אמשיך מחר אולי אם תמשיכו לכתוב לי פה תגובות שאדע שמישהי קוראת זה יהיה מאד נחמד לילה טוב!

 

שלום ניחוח אדמה, משמח שאת כאן
קצת קשה לתמרן כאן, אבל אני לא מתייאשת כי ממש כדאי ואני מחוייבת ומכורה, תמשיכי לכתוב את מקסימה

זה כי אני נהנית לקרוא אותך אז חיפשתי את הדף שלך באתר החדש