על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 09 יוני 2010, 11:11
אני מאד מזדהה עם השאלה.
לא שאצלי היא ביקשה כזה דבר אבל גם אצלי היא עסוקה המון במה יש לאחרים ורוצה כל מיני דברים שאני לא מרשה או לא יכולה. ביום הולדת האחרון
(5) נתתי להתפרע עם המתנות, אבל לא עד כדי כך.
מבחינתי להתפרע זה לאפשר שיקנו לה טרמפולינה, נכון שחוץ מהימים הראשונים רק אני קופצת עליה, אבל היא נורא רצתה.
אם היה עולה על הפרק ג'יפ כזה אני אישית לא הייתי מאפשרת, כי זה לגמי לא מתאים לערכים שלי . אצלי היא יודעת שאני לא מסכימה משחקים עם בטריות ככה שמראש זה מוריד אפשרויות מהסוג הזה, ואני מאד נחרצת לגבי זה.
אני שואלת את עצמי הרבה לגבי הטראומה של דברים כאלה. מהניסיון שלי בתקופות שניסיתי לשחרר (נניח לא להגביל ממתקים וחטיפים) זה רק החמיר את הכמיהה למה שיש לאחר ולי אין באותו רגע. לשיטתי אני מלמדת אותה או לפחות מנסה, להיות מרוצה ממה שיש לה ולהבין שיש דברים שאמא מחליטה גם אם היא לא רואה באותו רגע למה. מתוך ניסיון החיים שלה, נדמה לי שהיא מתחילה להבין שזה לא בהכרח נגדה או שיש שיקולים שהיא לא תמיד רואה באותו רגע.
להיות ילד זה גם לאפשר להורים להחליט עבורך, כי יש מישהו שהשיקולים שלו לוקחים בחשבון דברים נוספים (התפתחות מוטורית במקרה הזה, זיהום סביבתי ועוד).
גם זה שהוא חושק בזה לא אומר שהוא באמת ישחק בזה. כאמור אצלנו היא מאד רצתה טרמפולינה וסבים קנו בהסכמתי. הימים הראשונים כמובן היו מאד אטרקטיביים אבל זה עבר לגמרי והיא בכלל לא משתמשת בה. לעומת זה אני החלטתי לבנות לה מטבח (נכון, זה היה יכול להיות עוד יותר טוב כבר לפני שנתיים ויותר) והיא התלהבה מהעשיה ומלעזור לי אבל בימים הראשונים שהוא נכנס הביתה היא לא הסתכלה בו ובכלל כל הרעיון היה שלי ולא הרגשתי שהיא מתלהבת (מלבד לעזור לי לצבוע ולשייף וכאלה) אבל עבר שבוע ואז היא התחילה לשחק בו וכמובן שהוא הרבה יותר בשימוש מהטרמפולינה.
אני גם חושבת שאי אפשר לרפד את הילד מפני אכזבות, עם כל הקושי, השאלה איך מעבירים לילד את העניין.
לי דווקא יש טראומות מכל מיני התנהגויות של ההורים שלי בהקשרים האלה, אבל אני חושבת שהקושי הוא לא בגלל מה שהם בחרו לתת לי או לא אלא בגלל הדרך שהדברים הועברו אליי.
אני מאד מזדהה עם השאלה.
לא שאצלי היא ביקשה כזה דבר אבל גם אצלי היא עסוקה המון במה יש לאחרים ורוצה כל מיני דברים שאני לא מרשה או לא יכולה. ביום הולדת האחרון
(5) נתתי להתפרע עם המתנות, אבל לא עד כדי כך.
מבחינתי להתפרע זה לאפשר שיקנו לה טרמפולינה, נכון שחוץ מהימים הראשונים רק אני קופצת עליה, אבל היא נורא רצתה.
אם היה עולה על הפרק ג'יפ כזה אני אישית לא הייתי מאפשרת, כי זה לגמי לא מתאים לערכים שלי . אצלי היא יודעת שאני לא מסכימה משחקים עם בטריות ככה שמראש זה מוריד אפשרויות מהסוג הזה, ואני מאד נחרצת לגבי זה.
אני שואלת את עצמי הרבה לגבי הטראומה של דברים כאלה. מהניסיון שלי בתקופות שניסיתי לשחרר (נניח לא להגביל ממתקים וחטיפים) זה רק החמיר את הכמיהה למה שיש לאחר ולי אין באותו רגע. לשיטתי אני מלמדת אותה או לפחות מנסה, להיות מרוצה ממה שיש לה ולהבין שיש דברים שאמא מחליטה גם אם היא לא רואה באותו רגע למה. מתוך ניסיון החיים שלה, נדמה לי שהיא מתחילה להבין שזה לא בהכרח נגדה או שיש שיקולים שהיא לא תמיד רואה באותו רגע.
להיות ילד זה גם לאפשר להורים להחליט עבורך, כי יש מישהו שהשיקולים שלו לוקחים בחשבון דברים נוספים (התפתחות מוטורית במקרה הזה, זיהום סביבתי ועוד).
גם זה שהוא חושק בזה לא אומר שהוא באמת ישחק בזה. כאמור אצלנו היא מאד רצתה טרמפולינה וסבים קנו בהסכמתי. הימים הראשונים כמובן היו מאד אטרקטיביים אבל זה עבר לגמרי והיא בכלל לא משתמשת בה. לעומת זה אני החלטתי לבנות לה מטבח (נכון, זה היה יכול להיות עוד יותר טוב כבר לפני שנתיים ויותר) והיא התלהבה מהעשיה ומלעזור לי אבל בימים הראשונים שהוא נכנס הביתה היא לא הסתכלה בו ובכלל כל הרעיון היה שלי ולא הרגשתי שהיא מתלהבת (מלבד לעזור לי לצבוע ולשייף וכאלה) אבל עבר שבוע ואז היא התחילה לשחק בו וכמובן שהוא הרבה יותר בשימוש מהטרמפולינה.
אני גם חושבת שאי אפשר לרפד את הילד מפני אכזבות, עם כל הקושי, השאלה איך מעבירים לילד את העניין.
לי דווקא יש טראומות מכל מיני התנהגויות של ההורים שלי בהקשרים האלה, אבל אני חושבת שהקושי הוא לא בגלל מה שהם בחרו לתת לי או לא אלא בגלל הדרך שהדברים הועברו אליי.