על ידי ני_קי* » 07 פברואר 2008, 00:34
באנו כל שבוע לביקות. למוניטור כל פעם היו צירים (אני חשתי התכווצויות נעימות כל הזמן), כל שבוע נשלחתי לאשפוז, קיבלתי עירוי נוזלים, עוד קצת צלסטון, השתחררתי. עד שפעם בביקורת היה רופא שאקל (עם קסדה של אופנוע ליד הכיסא) שאמר בדיוק מה שחשבתי כל הזמן: יש לי פעילות רחמים שהמוניטור חושב שהיא צירים, אבל כבר חודש עבר ויש לי פתיחה של אצבע אז הפעילות הזאת לא אפקטיבית ודי כבר לאשפז אותי. הוא גם אמר לי שכשאני אלד- אני כבר אדע. יצאתי ממנו עם חיוך מאוזן לאוזן.
שבוע אחר כך הרופאה שלי שלחה אותי עוד פעם לבית חולים. חזרתי הביתה לארגן ותיק ואז אמרתי- אני לא מתאשפזת יותר עד הלידה!
עשיתי בשמיני הכנה ללידה עם חברה בהיריון, קצת הצטערתי שלא הייתי לבד כי לא שאלתי שאלות על תאומים כדי שהיא לא תדע (זה היה קצת טיפשי)
כשהיינו במעקב אז גילינו שהתאום הראשון (זה שקרוב יותר לפתח) מקובע היטב במצג ראש והשני כל שבוע התהפך- פעם הוא היה ראש ופעם עכוז. אמרו לי שאם הראשון במצג ראש אז מנסים ליילד רגיל ומקסימום מנסים לעשות לשני היפוך פנימי במהלך הלידה, אבל הכי שווה ששניהם יהיו במצג ראש.
פחדתי מניתוח אבל לקחתי את האפשרות בחשבון במידה ויהיה צורך רפואי. לא הייתי מוכנה לוותר על לידה טבעית מראש כפי שהציע לי אחד הרופאים: הוא אמר שכשיש סיכוי גדול לניתוח חבל לעבור גם לידה וגם ניתוח.
הגיע החודש התשיעי ורציתי כבר ללדת, הייתי כבדה. האיש היה גורב לי גרביים כל בוקר. הרגשתי שדי כבר (למרות בהבנתי שכדאי לי לחכות עוד קצת).
בנר שלישי של חנוכה פתאום הייתי שלווה לחלוטין (שבוע 37), חשבתי שדווקא כיף לי בהיריון ודווקא אני מוכנה לחכות. הלכתי להתקלח, לבשתי פיג'מה, נכנסתי למיטה ואז ירדו לי המים- הרבה מים.
הערתי את האיש ואמרתי לו שירדו לי המים. קראנו לאמבולנס- ווידאתי עם איש האמבולנס שאני לא חוזרת הביתה בלי תינוקות- הוא הבטיח לי.
הגענו לבית חולים, הביאו אותי לקבלה על אלונקה והרגשתי שזה מגוחך כי חוץ מזה שדלפתי ללא הפסק- הרגשתי מעולה.
קיבלה אותי מיילדת מדהימה בשם הדסה.
היא שמה אותי במיטה, חיברה אותי לכל החוטים, הביאה לי כרית הנקה. כששאלה אותי על אפידורל ואמרתי לה שאני רוצה לנסות בלי היא מאד שמחה והבטיחה לתמוך בי בכל החלטה שאני אעשה. היא אמרה לי שאני אישה עשירה ובאמת הרגשתי עשירה מאד.
באיזשהו שלב התחילו הצירים ופשוט קשה לי לתאר אותם כי "כואב" זה מילה שלא ממש מתארת את מה שהרגשתי, הייתי בהלם מהעוצמה- כל הזמן שאלתי את האיש "למה זה כואב כל כך?"
רציתי לזוז וללכת וביקשתי מהאחות שתשחרר אותי היא אמרה שצריך אישור. הגיע רופא שלא הסתכל לכיוון שלי בכלל, היא בקשה לשחרר אותי והוא ענה "מה פתאום?!"
נשארתי כבולה וכואבת- כואבת- כואבת. גנחתי ושאלתי כל הזמן למה זה כואב כל כך. זה לא שלא ידעתי שלידה זה גם כואב אבל לא הייתי מסוגלת לדמיין את העוצמה הזאת.
האיש נרדם- שאגתי עליו שיקום מיד ואיך הוא בכלל מעז לישון כשאני יולדת. הוא היה קצת מבוהל וביקש מהאחות שתתן לי משהו (אני בכלל לא רציתי משהו מהסוג הזה- בסך הכל הייתי זקוקה לחום ואהבה), היא באה לשאול אותי בציר האם אני רוצה פטידין ובאותו רגע הייתי מוכנה שיזריקו לי כל דבר. היא נתנה לי פטידין שלא עימעם את הכאב בכלל אבל הראש שלי נהיה כבד. המיילדת באמת הייתה נעימה מאד, היא עודדה אותי לחשוב על התינוקות שיהיו לי וכמה מזל יש לי וכו'
עשר דקות אחרי הזריקה הכאב נהיה מטורף לחלוטין (הייתי בטוחה שאני הולכת למות), המיילדת אמרה שאולי כדאי לשקול אפידורל כי מאד קשה לי ואז היא בדקה אותי ואמרה :את בפתיחה מלאה.
הייתי פתאום מנונמת מאד ואמרתי לה שאני אלד אבל בפעם אחרת כי עכשיו אני ישנה.
היא שטפה לי את הפנים עם מים קרים ופתאום התעוררתי והחדר היה מלא אנשים- לפחות שמונה אנשים. המיילדת הורידה את תחתית המיטה ועטפה את רגלי במין סדינים ירוקים. פתאום היה לי נורא לא נעים עם כל האנשים האלה סביבי. ידעתי שיהיו נוכחים עוד כמה רופאים אבל לא ידעתי שעוד שמונה?! גם לא ידעתי שזה יהיה מביך כל כך.
בינתיים לידי עמדו המיילדת והרופאה (בשלב זה המיילדת איבדה את הנוכחות הנעימה שלה והפכה ליד ימינה של הרופאה- לא שהיא הייתה לא נחמדה, אבל היה נראה שהיא רק מבצעת הוראות) בשלב זה חשתי דחף בלתי נשלט לעמוד על שש (בחיים לא דימיינתי את עצמי בפוזה הזאת אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה), ניסיתי להתהפך אבל הרופאה והמיילדת החזיקו אותי ברגליים ועודדו אותי ללחוץ. לא הבנתי מה הן רוצות ממני וניסיתי לנער אותן מהרגליים שלי. הרופאה אמרה "היא לא תצליח" ואז התחלתי ללחוץ בציר . ראיתי את המילדת עם משהו שיכול לחתוך והתחננתי "אל תחתכי אותי" היא הסתכלה על הרופאה ואמרה שחייבים. היא חתכה בציר ולא הרגשתי את החתך. לחצתי עוד פעם ואז הוא יצא בבת אחת- התינוק הראשון שלי. הוא היה יפה כל כך (בכלל לא כמו שהבטיחו בספר, שם אמרו שהוא יהיה אדום ומעוך), לבנבן, מתוק עם מבט מופתע... לקחתי אותו וכבר לא היה אכפת לי מאף אחד. אמרתי לו "תינוק שלי, מתוק שלי כמה שאתה יפה" ולא רציתי לעזוב אותו לעולם.
ואז מישהו ניסה לקחת לי אותו והמיילדת אמרה לי "את צריכה ללדת את השני". המחשבה הראשונה שלי הייתי: מההה!? עוד הפעם הכל מהתחלה?! המיילדת קראה אותה כנראה כי היא אמרה "תוך שני צירים הוא בחוץ."
באנו כל שבוע לביקות. למוניטור כל פעם היו צירים (אני חשתי התכווצויות נעימות כל הזמן), כל שבוע נשלחתי לאשפוז, קיבלתי עירוי נוזלים, עוד קצת צלסטון, השתחררתי. עד שפעם בביקורת היה רופא שאקל (עם קסדה של אופנוע ליד הכיסא) שאמר בדיוק מה שחשבתי כל הזמן: יש לי פעילות רחמים שהמוניטור חושב שהיא צירים, אבל כבר חודש עבר ויש לי פתיחה של אצבע אז הפעילות הזאת לא אפקטיבית ודי כבר לאשפז אותי. הוא גם אמר לי שכשאני אלד- אני כבר אדע. יצאתי ממנו עם חיוך מאוזן לאוזן.
שבוע אחר כך הרופאה שלי שלחה אותי עוד פעם לבית חולים. חזרתי הביתה לארגן ותיק ואז אמרתי- אני לא מתאשפזת יותר עד הלידה!
עשיתי בשמיני הכנה ללידה עם חברה בהיריון, קצת הצטערתי שלא הייתי לבד כי לא שאלתי שאלות על תאומים כדי שהיא לא תדע (זה היה קצת טיפשי)
כשהיינו במעקב אז גילינו שהתאום הראשון (זה שקרוב יותר לפתח) מקובע היטב במצג ראש והשני כל שבוע התהפך- פעם הוא היה ראש ופעם עכוז. אמרו לי שאם הראשון במצג ראש אז מנסים ליילד רגיל ומקסימום מנסים לעשות לשני היפוך פנימי במהלך הלידה, אבל הכי שווה ששניהם יהיו במצג ראש.
פחדתי מניתוח אבל לקחתי את האפשרות בחשבון במידה ויהיה צורך רפואי. לא הייתי מוכנה לוותר על לידה טבעית מראש כפי שהציע לי אחד הרופאים: הוא אמר שכשיש סיכוי גדול לניתוח חבל לעבור גם לידה וגם ניתוח.
הגיע החודש התשיעי ורציתי כבר ללדת, הייתי כבדה. האיש היה גורב לי גרביים כל בוקר. הרגשתי שדי כבר (למרות בהבנתי שכדאי לי לחכות עוד קצת).
בנר שלישי של חנוכה פתאום הייתי שלווה לחלוטין (שבוע 37), חשבתי שדווקא כיף לי בהיריון ודווקא אני מוכנה לחכות. הלכתי להתקלח, לבשתי פיג'מה, נכנסתי למיטה ואז ירדו לי המים- הרבה מים.
הערתי את האיש ואמרתי לו שירדו לי המים. קראנו לאמבולנס- ווידאתי עם איש האמבולנס שאני לא חוזרת הביתה בלי תינוקות- הוא הבטיח לי.
הגענו לבית חולים, הביאו אותי לקבלה על אלונקה והרגשתי שזה מגוחך כי חוץ מזה שדלפתי ללא הפסק- הרגשתי מעולה.
קיבלה אותי מיילדת מדהימה בשם הדסה.
היא שמה אותי במיטה, חיברה אותי לכל החוטים, הביאה לי כרית הנקה. כששאלה אותי על אפידורל ואמרתי לה שאני רוצה לנסות בלי היא מאד שמחה והבטיחה לתמוך בי בכל החלטה שאני אעשה. היא אמרה לי שאני אישה עשירה ובאמת הרגשתי עשירה מאד.
באיזשהו שלב התחילו הצירים ופשוט קשה לי לתאר אותם כי "כואב" זה מילה שלא ממש מתארת את מה שהרגשתי, הייתי בהלם מהעוצמה- כל הזמן שאלתי את האיש "למה זה כואב כל כך?"
רציתי לזוז וללכת וביקשתי מהאחות שתשחרר אותי היא אמרה שצריך אישור. הגיע רופא שלא הסתכל לכיוון שלי בכלל, היא בקשה לשחרר אותי והוא ענה "מה פתאום?!"
נשארתי כבולה וכואבת- כואבת- כואבת. גנחתי ושאלתי כל הזמן למה זה כואב כל כך. זה לא שלא ידעתי שלידה זה גם כואב אבל לא הייתי מסוגלת לדמיין את העוצמה הזאת.
האיש נרדם- שאגתי עליו שיקום מיד ואיך הוא בכלל מעז לישון כשאני יולדת. הוא היה קצת מבוהל וביקש מהאחות שתתן לי משהו (אני בכלל לא רציתי משהו מהסוג הזה- בסך הכל הייתי זקוקה לחום ואהבה), היא באה לשאול אותי בציר האם אני רוצה פטידין ובאותו רגע הייתי מוכנה שיזריקו לי כל דבר. היא נתנה לי פטידין שלא עימעם את הכאב בכלל אבל הראש שלי נהיה כבד. המיילדת באמת הייתה נעימה מאד, היא עודדה אותי לחשוב על התינוקות שיהיו לי וכמה מזל יש לי וכו'
עשר דקות אחרי הזריקה הכאב נהיה מטורף לחלוטין (הייתי בטוחה שאני הולכת למות), המיילדת אמרה שאולי כדאי לשקול אפידורל כי מאד קשה לי ואז היא בדקה אותי ואמרה :את בפתיחה מלאה.
הייתי פתאום מנונמת מאד ואמרתי לה שאני אלד אבל בפעם אחרת כי עכשיו אני ישנה.
היא שטפה לי את הפנים עם מים קרים ופתאום התעוררתי והחדר היה מלא אנשים- לפחות שמונה אנשים. המיילדת הורידה את תחתית המיטה ועטפה את רגלי במין סדינים ירוקים. פתאום היה לי נורא לא נעים עם כל האנשים האלה סביבי. ידעתי שיהיו נוכחים עוד כמה רופאים אבל לא ידעתי שעוד שמונה?! גם לא ידעתי שזה יהיה מביך כל כך.
בינתיים לידי עמדו המיילדת והרופאה (בשלב זה המיילדת איבדה את הנוכחות הנעימה שלה והפכה ליד ימינה של הרופאה- לא שהיא הייתה לא נחמדה, אבל היה נראה שהיא רק מבצעת הוראות) בשלב זה חשתי דחף בלתי נשלט לעמוד על שש (בחיים לא דימיינתי את עצמי בפוזה הזאת אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה), ניסיתי להתהפך אבל הרופאה והמיילדת החזיקו אותי ברגליים ועודדו אותי ללחוץ. לא הבנתי מה הן רוצות ממני וניסיתי לנער אותן מהרגליים שלי. הרופאה אמרה "היא לא תצליח" ואז התחלתי ללחוץ בציר . ראיתי את המילדת עם משהו שיכול לחתוך והתחננתי "אל תחתכי אותי" היא הסתכלה על הרופאה ואמרה שחייבים. היא חתכה בציר ולא הרגשתי את החתך. לחצתי עוד פעם ואז הוא יצא בבת אחת- התינוק הראשון שלי. הוא היה יפה כל כך (בכלל לא כמו שהבטיחו בספר, שם אמרו שהוא יהיה אדום ומעוך), לבנבן, מתוק עם מבט מופתע... לקחתי אותו וכבר לא היה אכפת לי מאף אחד. אמרתי לו "תינוק שלי, מתוק שלי כמה שאתה יפה" ולא רציתי לעזוב אותו לעולם.
ואז מישהו ניסה לקחת לי אותו והמיילדת אמרה לי "את צריכה ללדת את השני". המחשבה הראשונה שלי הייתי: מההה!? עוד הפעם הכל מהתחלה?! המיילדת קראה אותה כנראה כי היא אמרה "תוך שני צירים הוא בחוץ."
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות