^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני עושה המון פעילות גופנית אבל קשה לי לישמור על תזונה נכונה.אני מרגישה אם בעיה בראש שלי תמיד יש לי קול שמדבר אלי לא כדאי לך אל תאכלי בסוף אננ נישברת ואוכלת ואחר כך מגיע המצפון עוד פעם נישברת וזה גורם לי להמשיך לאכול .ניסיתי לחשוב למה כל הזמן אני רעבה?למה תחושת הרעב לא נעלמת ?הבנתי זה לא רק ריגשי זה בגלל הלחץ בגלל שהמילה אוכל תמיד נימצאת אצלי בראש אז פסיכולוגי אל זה אני חושבת..והבנתי שזה לא רק לחשוב כל הזמן על דיאטה זה פשוט לא לחשוב לשחרר למלא את היום בעשיה ולא בשיעמום להאכיל את הקול בראש בהנאות אחרות ולישמוח. במי שאת אוהבת את כולכן מחזקת אותכן מנסה להאמין לעצמי..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכולן אתן גורמות לי להבין כמה אני מסוגלת ומעודדת אותי..

אני לא מאמינה בקלוריות. קלוריה היא יחידת מידה שאין לה כל משמעות ולא לוקחת בחשבון פרמטרים שונים כמו מה מהאוכל באמת נספג בגוף.
ול מילה של פלוני אלמונית שמעלי

שני הגרושים שלי, ממש לא משנה מסודרת וממש לא חייב להתאים לכל אחד או אף אחד. בתור מישהי שהייתה מעל 100 קילו וירדה בערך 25 לאורך כמה תקופות בארבע השנים האחרונות. למודת טראומות עבר אני סלדתי מדיאטות מאוד אבל גם הרגשתי שלא בא לי לחיות ככה יותר. לכן התחלתי ממשהו שידעתי שאני דווקא אהנה ממנו או לכל הפחות אין לי כל רתיעה ממנו - ספורט. יכולתי להרשות לעצמי ופניתי למאמנת אישית. בהתחלה עבדתי איתה פעמיים בשבוע, לאורך זמן הורדתי את המינונים של המאמנת והיום רוב האימונים שלי הם בקבוצה או לבד (למרות שמידי פעם אני עדיין הולכת אליה בעיקר בשביל תחושת ההמשכיות והמחוייבות לתהליך). היום מתאמנת פעמיים-שלוש בשבוע + הולכת ברגל כמעט לכל מקום. אני מודה שלהרבה אנשים אין את הפריבילגיה הזו של מאמן אישי אבל זה היה התהליך שלי.
כעיקרון אני לא סופרת קלוריות, לא אוכלת אוכל דל שומן/לייט. לאורך זמן גם הבנתי שלמעשה אני לא מאמינה בקלוריות. קלוריה היא יחידת מידה שאין לה כל משמעות ולא לוקחת בחשבון פרמטרים שונים כמו מה מהאוכל באמת נספג בגוף. בעבר היה לי משקל שגם אותו העפתי, המשקל לא עוזר והוא לא שינה כהוא זה את הירידה או העלייה שלי, אם כבר הוא רק מעכב. נגיד ויש שבוע שאני מרגישה נהדר, עשיתי הרבה ספורט ואכלתי יחסית מסודר ואז אני מגיעה למשקל והוא לא זז, אני מאוכזבת ומתוסכלת ומגיבה בדרך העיקרית שבה אני יודעת - הולכת למקרר לניחום אולטימטיבי עם גלידה/שוקולד/בורקסים (תלוי ביום בהקשר ובחשקים).
אני מודה שקשה לי לשנות הרגלי אכילה, לפעמים אני יותר מקפידה ולפעמים פחות. ההרגלים העיקריים שאני מנסה לסגל (עדיין עבודה בתהליך!) - לאכול מתוך רעב (פיזי), לאכול מה שטעים לי, לאכול מה שמזין אותי, לשאול את עצמי איך אני רוצה להרגיש בסוף הארוחה (ואם אני רוצה להרגיש מפוצצת אז זה גם בסדר), לאכול לאט ומתוך מודעות (ליהנות מהאוכל).
מנסה להפנים את הרעיון שאני האדון לגורלי, אני זו שהבאתי את עצמי למצב של השמנת יתר ואני גם אהיה זו שאוציא את עצמי משם. בהקשר הזה המילה אחריות היא לא מילה נרדפת לאשמה אלא לכוח. אני לא מאשימה את עצמי אלא לוקחת את מלוא האחריות על מצבי ומהמקום הזה בדיוק יש לי גם את היכולת לשנות אותו. חוסר אונים לא עוזר לאף אחד.
עובדת רבות על מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי, לומדת לחיות בשלום (גם אם לפעמים קר) עם האני שמשתקפת מהמראה. מסתכלת על עצמי במראה ולא ישר מסתכלת על הבטן הרופסת אלא על העיניים, השיער, הרגליים, הטוסיק - כל החלקים שאני דווקא די מחבבת. לפעמים אוהבת את החזה שלי ולפעמים לא, אז בימים שלא אני פשוט פחות מסתכלת עליהם.
ותודה לאופירה מחופש מאוכל שהכירה אותי לרעיונות האלו ושיחררה אותי משנים רבות של מאבק בלתי פוסק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רוצה להוסיף משהו מניסיוני רק בתקופה האחרונה
(רזיתי קצת בלי להתכוון, רק מלנסות להוסיף בריאות)
נכון יש את הקטע הזה שאין שום אוכל בבית אז פותחים ארון ואוכלים עוגיות/שטויות אחרות רק כדי לשבוע ממשהו? או שממש חם לך ואת ממש מבואסת אז את קונה לך גלידה?
אז לאחרונה יש לי שני דברים שאני מכינה שממש עוזרים לי עם אלה ואם יש לי אותם בבית זה ממש עוזר לעקוף את אלה.
כדורי תמרים וקקאו עם אגוזים ושקדים טחונים טבולים בקוקוס. ומוס קוקוס עם שוקולד מריר (ממיסים שוקולד מריר ואז מורידים מהאש ושופכים חלב קוקוס)
אלו גם מספקים לי את המתוק הצורך במתוק (למרות שהמוס הוא ממש סוכר) וגם משביעים אותי וממלאים אותי באיזשהו אופן, כך שאיכשהו זה לא משאיר אותי ריקה אלא מספק שני סוגי צרכים, גם זה שאני צריכה מתוק לא חשוב למה (וסתם כך תמרים כנראה לא מספיקים לי,כרגע לפחות, אולי למישהי אחרת זה יעשה אחרת) , וגם ממלא צרכים תזונתיים. גם אגוזים וגרעינים יש לי נגיש וגם הם כמובן תורמים לשני הצרכים האלה (נשנוש , ומילוי צורך תזונתי).
ואיכשהו ברגע שאני יודעת שאלה פתוחים בפניי אז רגוע לי מכל הבחינות בפנים. ולצד זה אני משתדלת גם את שאר הארוחות שלי לאכול כמה שיותר בריא
שום דבר מזה לא מוחלט, זה לא אומר שהפסקתי לגמרי עם המתוקים והאוכל האחר, אבל כל ההתכווננות שלי היא השתדלות בכיוון ולאפשר לעצמי לאכול בלי לספור ולהגביל.
והתשוקה לג'אנק פחתה, וגם ירדתי קצת במשקל. לא יודעת מה הלאה אבל לפחות זה.

שמנמונת,

כתבתי על זה בבלוג איך להיות מאושרת לא מזמן. את מוזמנת להסתכל.
לדעתי, וממה שאני מבינה מהמחקרים האחרונים, לדיאטה שמטרתה הרזיה אין סיכוי.
תסתכלי על מה שכתבה פותחת הדף: היא עושה דיאטה, מרזה, ואז מעלה הכל בריבית.
זה קלאסי, ויש לזה הרבה מאוד סיבות פיזיולוגיות.
למה לדעתי יש סיכוי: לשינוי תזונתי, שהמוקד שלו היא להזין ולטפל בגוף טוב יותר
שהגוף יוזן יותר טוב, יטופל יותר טוב, לתת לו את מה שהוא צריך.
אם תתני לו את מה שהוא צריך, ובשפע, יקטן החשק שלו לכל מיני זלילות-זבל שהוא לא צריך.
אחד מהדברים שהגוף צריך זו תנועה. והרבה. אבל שוב, תנועה, ולא "ספורט" או "כושר". אלא סוגי תנועה בצורה ובמינון שיענו על הצרכים שלך.

אם המטרה היא להרגיש טוב יותר, להיות חיונית יותר, להיענות במדויק לצרכים התזונתיים שלך, ולהוסיף במקום לגרוע (במקום "לוותר" על דברים "משמינים" - להוסיף מאכלים עשירים, מזינים ומרווים), אז אפשר גם לקבל תהליך הרזיה, איטי והדרגתי, כתוצאת לוואי.

<ודרך אגב, כמה שיותר איטי יותר טוב. מישהי המעלה הדף כתבה שהיא יכולה להוריד קילו בשבוע - זה המון, וברוב המקרים חסר סיכוי לטווח הארוך. קצב הרזיה טוב הוא של בערך קילו לחודש. 200-250 גרם לשבוע. עם הפסקות באמצע, כדי לייצב ולקבע את השינוי>

שמנמונת אחת יקרה,
קודם כל - לבי לבי איתך. זה באמת מצב לא פשוט להתמודד איתו.
אני אשת מקצוע בתחום (בכוונה בלי פרטים כאן כי אין לי עניין בפרסום אלא בדיון) וכך קרה שבשנים האחרונות עבדתי עם כמה וכמה נשים במצבך. נשים שמרגישות שהן נושאות עשרות קילוגרמים שמיותרים להן.
כמובן שאיני יכולה לדבר בשמן, אבל אני יכולה לספר לך איך זה נראה מהצד על פני קבוצה של נשים. אני מקווה שתזכי לקבל כאן גם שיתוף של החוויה מיד-ראשונה.

הדבר הכי בולט שראיתי זה יאוש. אלו נשים שניסו המון דברים, והמשקל שלהן לא זז אפילו בגרם אחד, בדיוק כפי שסיפרת על עצמך. מדי פעם המשקל זז למטה במאתיים או שלוש מאות גרם (מה שכמובן רואים על המכשיר אבל בכלל לא מרגישים על הגוף) אבל בשבוע לאחר מכן חזר למקומו או עלה מעט.
במצבים כאלה עולה הרבה פעמים התחושה ש"משהו דפוק אצלי, כי מה שעובד אצל אחרים לא עובד אצלי".

ולפעמים זה באמת כך. כלומר, לא שמשהו דפוק חס וחלילה, אלא שיש איזה עניין פיזיולוגי שתוקע את האפשרות של הרזייה. ומניסיון, לרפואה יש כיום מעט מאוד כלים לגלות מהו הדבר הזה שמתנהג קצת אחרת, למרות שיש המון מחקר בתחום ולדעתי בעוד כחמש שנים תהיינה פריצות דרך בתחום של חקר הבקטריות והשפעתן על המשקל.

חלק מהנשים שעבדתי איתן והגיעו למסקנה הזו, שיש בגוף שלהן משהו לא מובן ולא ניתן כרגע לטיפול, והלכו לעשות ניתוח שרוול ולאלץ את הגוף פשוט להתחיל מהתחלה.
זה לא תהליך שאני ממליצה עליו כי הוא מאוד דרמטי, גם רגשית כמובן, אבל יש מיעוט מסוים שעבורו זה הפתרון. אם מקבלים תמיכה נפשית אינטנסיבית ומגלים מחוייבות פנימית עמוקה לשינוי - זה גם מצליח.

אבל רוב הנשים לא בוחרות בכך, חלקן אפילו לא שוקלות את זה מתוך היאוש והפחד שאפילו זה לא יעזור.

אם יש משהו שעובד עבור רוב האוכלוסייה זה צמצום קלורי. לטעמי זו דרך ממש גרועה לרזות אבל זה עובד בהתחלה. מי שניסתה את זה פעמים רבות מגלה לצערה שזה לא עובד לנצח, ומתישהו הגוף מפסיק להיכנע ופשוט מחזיק במשקל שלו לא משנה מה.
אני חושבת שזו אחת הסיבות הגדולות ליאוש, כי עולה ההבנה שגם הפתרון היחיד שאמור לעבוד בכל מקרה (אם מרעיבים את הגוף הוא אמור להשתמש בשומנים שלו) כבר לא עובד ונוצרת תחושה שזהו, אין לאן ללכת יותר.

רוב הנשים שעבדתי איתן במצב הזה הגיעו אלי בלי להודות אפילו שהן רוצות ממש לרזות. זו כבר לא היתה מטרה יותר, ולכאורה זה דבר חיובי. במקום זה המוקד היה שיפור התזונה אחרי כל הטלטלות והטראומות שנגרמו לגוף.
אבל בפועל, המטרה של הירידה במשקל נזנחה בגלל היאוש והתסכול ולא משום שהן הגיעו להבנה שיש דרך שתהיה להן טובה יותר. להתחיל תהליך של שינוי מתוך יאוש ועצבות זה דבר מאוד מסובך. התחושה שלי בעבודה עם נשים דומות היתה שאסור לדבר על המשקל למרות שעמוק בפנים זה היה הדבר היחיד שעניין אותן. זה פשוט היה נושא כאוב מדי ועצוב מדי.
משתפת אותך שמהצד יש בזה משהו מכמיר לב, לראות אישה סובלת מאוד אבל בלי שום אמונה ביכולת שלה לשנות את מצבה.
נשים רבות פשוט קיוו לנס, לעוד משהו מהפכני שיציל אותן בלי להיות פולשני כמו ניתוח.

זה כמובן הדבר ההגיוני ביותר לקוות לו אבל עם השנים רואים שאין חיה כזו.
אני קוראת אותך ואשמח להמשיך לשמוע אותך ואחר כך אמשיך בעוד תובנות.

בינתיים חשוב לי לציין שלא כל הנשים במצב הזה שעבדתי איתן הגיבו כך או היו במצב הזה. זה היה הרוב אבל לא הכלל.
אנסה לספר לך על אחרות בהמשך. אפילו שהן בודדות וחריגות ביחס לאוכלוסייה שעבדתי איתה, הן נשים מעוררות השראה ולעתים זה בדיוק מה שנחוץ לשמוע
בשלב זה היה לי חשוב שתדעי שדברים שתיארת הם המצב הרווח, כולל הבושה, לצערי...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי לכולם ,אני מתביישת לכתוב כמה אני שוקלת , אני בגובה 1.48 , ושוקלת 90 קילו , אני אחרי 3 לידות ,שלפניהם שקלתי 48 קילו , כן כן הייתי כלה רזה ומהממת ,ועכשיו אני מפחדת להסתכל על עצמי במראה ,בעלי מאוד אוהב אותי וטוען שהוא אוהב לתפוס ,אבל אני לא מרגישה בנוח בכלל , במראה החיצוני שלי ,ניסיתי הרבה דיאטות , אכלתי פחות , ולא יורד ממני שום גרם , הייתי מאוד רוצה לראות אם יש עוד נשים כמוני ,שקשה להם במצב כזה ,ואיך הן מתמודדות ,אשמח מאוד לקבל משוב ,באהבה שמנמונת

איזה כיף לקרוא על נשים שרזו!!!!:-)
אתן מדהימות,מהממות,בעלות עצמה,ומקור בלתי נלאה להשראה עבור מלא נשים!!!!:-)
אתן עעושות עבודת קודש.לא פחות ולא יותר.
אתן מאושרות עכשיו,וטוב לכן עם עצמכן,וזה מקרין החוצה בצורה נהדרת.

אני גם נמצאת בתהליך של ירידה במשקל,כבר תקופה די ארוכה.
עליות,ירידות...
זה דברים שאני לא צריכה לספר לגיבורות שכמותכן.
אתן צלחתם אותם.

כשאני קוראת עליכן,זה ממלא אותי באנרגיה חדשה,ובהמון כח להתמיד,ולהמשיך ולא להתיאש!!!!
אף פעם!!!

אני כל כך מעריכה אתכן,ומודה לכן.

אתן מדהימות.מדהימות.מדהימות.

מלא הצלחה לכן,
(ולי,כמובן):-)
תחזיקו לי אצבעות!:-):-):-)

אגב,אם יש למישהו משהו להעיר,להגיב,או סתם לדבר על מה שכתבתי,אני משאירה לכם את מספר הטלפון שלי-0586841104.
אוהבת מלא מלא.
בהצלחה לכולנו.

:-*

רזה לנצח יקרה, ערכתי קישורים שבורים בעקבות שינויי שם בדפי החיוניות. חוץ מזה לא נגעתי בכלום.
בהצלחה רבה @}

רזה לתמיד, כל הכבוד. אשה נערצת המשיכי כך 3>

איזה יופי לך!

כבר חודש ויותר שאני מקפיאה את דיאטת ההרזייה ורוצה רק לשמור. לתת לגוף להתרגל לעצמו. לתת לעור להרגיש בנח.
שמרתי על המשקל הכי נמוך שירדתי אליו מזה כמעט עשור.
חודש ומשהו. בלי שהוא יזוז למטה או למעלה. וזה הישג האמיתי. לשמור.

בשבועייםה אחרונים עליתי קילו. מפתיע שרק קילו בהתחשב במזון הטעים, מתוק ושומני שאני אוכלת.
אבל אני גם הולכת הרבה, וזזה הרבה, וגם כשאני אוכלת טוב וללא פנקס פתוח - אני רחוקה מאוד מלחזור להרגלים הישנים.
ביום שאכלתי פיצה משפחתית לבד לא אכלתי קודם כמעט כלום. יצא ככה לא הרעבה.
ביום שאכלתי כוס שלמה של קצפת ובורקס, אחרי שבצהריים אכלתי פסטה מוקרמת וענקית גם הלכתי המון, שופינג של 3 שעות וויתור על נסיעה, הכל ברגל.
ובימיםה אלה שאני אוכלת עוגיות בבוקר וארוחת צהריים ענקית מוקרמת בגבינת גאודה, ובערב לא מוותרת על השלמה של הצהריים - אני גם זוכרת לטגן במעט שמן, לבחור באפיה על פני טיגון, לבחור בדיאט קולה ואל בקולה, לבחור בעוגה הכי טובה שיש ברחוב אם כבר הולכי על שחיתות או בסתם שוקולד לא משהו אבל עם הכי פחות קלוריות על המדף, רק בשביל הטעם.

כאילו שיש סדר בארון גם אם החדר לא הכי מסודר. מה שלא היה קודם.
צריכה עדיין להתחיל חיטוב
צריכה בכל זאת להתחיל לשקול לחזור לשמירה יותר "אסופה" לפני שנגיע לאזור המסוכן של חזרה לעבר..


והנאה של ממש נרשמה החודש - קניתי 4 מכנסיים מהממים, כולם צמודים כאילו הייתי בת 16 ושלא היה סיכוי להיכנס אליהם עד לפני כמה חודשים ו-במחירי רצפה. סיילים מטורפים יש שם בחוץ, שני ג'ינסים גזרת סקיני יפהפייה מבד נעים במפתיע בפוקס (שבדרכ אני לא סובלת אבל הפעם הצליח להם) במאה ש"ח. שמחות טובות

מינוס 18 קילו ממשקל השיא.
מרגישה טוב. אוכלת יופי, כבר ללא משטר דיאטה, ואין יום בלי שוקולד, עוגה וחטיף. או ארוחה טובה עתירת כל טוב (לא דיאטטית, לגמרי רגילה!). אבל גם מוציאה המון קלוריות בפעילויות יזומות שלי (ניקיון וניקיון וניקיון אצלי ואצל כל העולם, לא אוהבת ספורט, אז לפחות זה). זה עובד כי הכמויות פחתו, הפעילות גברה ויש פיקוח בגדול.
מרגיש נכון המשקל הזה. אולי עוד פחות יהיה אפילו יותר נחמד, בשביל להגיע לBMI התקין שלי אני אמורה לרדת עוד 5 קילו, אבל זה נראה נפלא גם ככה וזה עוד לפני חיטוב. ואני רוצה להיות מספיק זמן סביב המשקל הזה, לא להיסחף, לאפשר לגוף להתרגל. בכל זאת עברנו דרך ארוכה.
ושרק יהיו לי הכוחות לשמור ולהנות מזה.

הגריין: קושי אינו בהכרח סבל

---

שילת תודה על המילים החמות והחכמות
מסכימה עם כל מילה. אצלי עברתי ועוברת (תמיד) תהליך הפוך, הדיאטה לימדה אותי יותר להתמקד ולקחת שליטה ועכשיו זה משפיע על תחומים אחרים. התחלתי לנקות נורמלי. לשמור על סדר ביום יום. צעדי תינוק ורק ההתחלה אבל גם שם. גם בכספים. גם מסביב.
לא כי הדיאטה אחראית על כך אלא כמו בכל תהליך שאתה מחוייב לדרך ארוכה ושיטתית - משהו בך גם משתנה והופך "אסוף" יותר.
אפשר לומר שמיקוד לא רק מנתב אותך חכם למטרה ומספק את הכוחות אלא גם מוריד את מפחית את כוחם של מסיחים ומזיקים.
ועדיין לא לעולם חוסן. תמיד זוכרת את זה ועדיין חושבת לעצמי שצריכה להירשם לקבוצת תמיכה כדי לשמור למרות שכל הדרך נעשתה לבד.

---

http://www.pisga-tzfat.org.il/[po]gananot brioot3[/po].htm
40 טיפים לאכול בריא. פחות לענייני דיאטה, יותר להכנסה של מרכיבים בריאים ופחות מזיקים לתפריט. לא עוד רשימה טרחנית, אלא דברים לעניין, וחלקם מחדשים ממש.

רזה לנצח, חתיכת תהליך! כל הכבוד,
גם אני מהנלחמים על משקל ומכיוון שאני לא כ"כ אוהבת להילחם, אני תמיד בעודף , כרגע של 6 ק' למשקל של פעם (לפני ההריון)
ושל 12 למשקל אופטימלי
אבל מה שגיליתי במסגרת תהליכים שונים שעברתי שאובדן שליטה בנושאי אוכל הוא מאוד מאוד קשור לנושא הרגשי
כשעברתי תהליך אימון שבמסגרתו למדתי התמקדות, פתאום ההתמכרות לשוקולד פחתה וכמעט נעלמה
זה לא שהפסקתי לאכול שוקולד, אבל התלות בשוקולד נעלמה, פתאום עבר שבוע בלי....

נראה לי שזו הבעיה העיקרית ואני חושבת שאת עלית על זה: זה פשוט לוקח המון קשב, חייבים משהו אינטגרלי, שמשתלב עם החיים כמו שהם: יציאות עם חברים, אירועים, ארוחות משפחתיות.

מיכל בז כתבה את זה למעלה בעקבות דיוןש בו שתינו קיטרנו על הקשיים המנטליים בדיאטה.

והיום כשאני כבר בתהליך של שינוי הרגלים, מינוס כמה קילוגרמים מאז ופלוס כמה הבנות - י שלי זווית ראיה שונה מהותית על עניין הקשב. נכון שתהליך הדיאטה פשוט לוקח המון קשב אבל מתרגלים. שנית, גם אכילה חסרת רסן או התנהלות בעולם כשמן תובעת הרבה קשב. מה אניא לבש, אני נראית רע, אני מרגישה חנוקה\ חייבת משהו מתוק, חייבת לאכול, מה יש לנשנש, מתי אני אתחיל דיאטה, איך זותי נראית טוב! מה בא לי, מה בא לי, לא בדיוק את זה ולא את זה, ומה נזמין, ומה כולם אוכלים שם במטבח, ועכשיו אני הולכת לאכול את המה שלא היה שהביאו בעבודה מחול ומה יהיה איתי, איזו איומה אני, כמה אני אוכלת, איכ אני עייפה מתה אחרי הארוחה הזו, ומה נלבש היום, ואיך זה יסתיר את הבטן.

זה תובעני לא פחות ומרעיש לא פחות במח מאשר - כמה אכלתי בבוקר וכמה אני צריכה לאכול עכשיו, וכמה יישא רלי לערב.

שנית, כשממתרגלים זה יותר קל. אותו עיקרון שעובד על אימוץ דרך חים חסכנית או פלי ליידי בנקיון - ככל שמתרגלים למשהו - עושים אותו אוטומטית. אני חודש כבר לא כותבת למשל מה אני אוכלת וירדתי בחודש הזה כמה קילוגרמים טובים. אני עושה את החשבנוות הקלורים בראש וזה מספיק. זה לא מומלץ למי שרק מתחילה דיאט הוגם אני בתקופה של התרופפות חוזרת לכוב כי זה אוסף אותך, ממחיש לך איפה אתה על אמת, בלי עיגולי פינות. אבל עובדה שאפשר גם בלי - כשההרגל משתרש ובתקופות שהחוזק המנטלי עומד לצידך.

מינוס 15 קילו ממשקל השיא.
אני הולכת בבית ומרגישה בחסות חולצת הטריקו הדקיקה את המותניים, הקימורים העמוקים מתחככים בזרועות הידיים.
מחמאות מחברות, אפילו כאלה שלא שמו לב עד עכשיו.
וטוב לי יותר עם עצמי. הרבה הרבה יותר.
התאווה לחיים - גדלה ב- 30-40%. פרוזאק בחינם.
אין לזה מחיר.
ואין לזה חלופה.
גם לא הר שוקולד.
אושר. באמת.
ויש לי ימים, אלו האחרונים שאני אוכלת מתוק, יותר מכרגיל. 3-4 פירות ביום במקום אחד. וחתיכת ביסקוויט אצל חברה אפילו שניים, אחרי יום שאכלתי שוקולד אצל אחרת, ועוגיה אצל ההורים.. מותר מתוק, מותר מעט מהכל. ואכן אכלתי מעט.
ובכל זאת כל העניין בדיאטה זו השליטה. הידיעה של מה נכון לך ומה לא.
והזליגות האלה מותרות כי אהן לא חורגות מהתקציב הקלורי אבל הן גם לא נחוצות ודי מפריעות להרזייה.
וגם כשאוכלים עוגת קצפת - נערכים לזה מראש ולא לוקחים אותה על הדרך. זה כל העניין בלקחת שליטה. ולא אוהבת את הזליגות האלה. לא אוהבת. פעם חייתי אותן כדרך חיים, שום דבר לא היה נשלט. יותר שמן יותר טוב, יותר מתוק יותר טוב. מנה כפולה? בכיף. היום לא.
חשבתי לעצמי עכשיו כשכתבתי שהמתוקים האלה מגיעים אליי לרוב כשאני אצל אחרים. כי בבית אין. ולעמוד באיפוק במכולת אני יכולה.

אז הערה לעצמי: להתחיל להפגין שליטה מדויקת יותר גם אצל אחרים. להחליט מראש מה אני אוכל שם ומה לא. אצל איקס אני לא אגע בכלום חוץ מבנס קפה. אצל ההורים אני אוכל הרבה סלטים ומנה עיקרית ללא תוספת. ושתייה חמה בסוף פלוס עוגיה של הדודה.
שליטה שמתוכה מתאפשרת נינוחות. כי כשישובים מולה שולחן ויודעים מה כן ומה לא מראש נגמר הלחץ או התחושה שאתה במבחן. אין מבחן. הפתרונות ניתנים מראש.

בשלב הזה יש לי טיפ נוסף שסיגלתי לעצמי. וכשמתחשק לי משהו מושחת באמת לאכול אני חושבת על זה שלמתוקים ובכלל מזונות עשירים בשומן וסוכר יש נטיה לא להספיק. כשבא משהו כזה (וזה עדייו בגדר הרציונל, כלומר לא מהחשקים המוטרפים). לחשוב רגע. לחשוב שזה יספק הנאה של כמה? 10 דקות? וזה לא יספיק. כי זה ישאיר טעם של עוד. התמכרות. חוסר שליטה. בא לי להיכנס לזה? לא... אפילו איכס. כן הטעם.. וכן בא לי.. אבל עשר דקות! עשר דקות ואחרי זה יומיים של קיזוז בתפריט. ואחרי זה טעם של עוד. ותחושה של חוסר שליטה. באמת בא לי? לא!

כשבא לי משהו כזה בצורה מאוד חזקה אני נעצרת ונזכרת בימים שירדתי לסופר וקניתי שקית מלאה חטיפים, חגיגה כזו. כאילו שאחד לא יספיק. והייתי יושבת ואוכלת חבילה אחרי חבילה. עם הפסקת קולה, או חצי שעה מנוחה. והייתי מסוממת מזה. כמויות של מתוקים ומלוחים ומטוגנים נכנסו לי לגוף והשובע היה רגעי.

לכן כשאני חושבת על החוויה של פריקת הרסן, זו שאני מצד אחד כל כך אוהבת ורוצה לעצמי ברגעים מסויימים - אנינזכרת בכמה זה היה מתיש ולא מתגמל בשורה התחתונה. הטעם לא היה הסיפור, הבליסה היתה הסיפור והיא היתה מכבידה.

אני יודעת שיהיו ימים או שעות שאני אעשה ארוחות בליסה כמו פעם, כאלה שהכל מוגש בשפע, שמן, מתוק, ומלוח - ואני אוכל בתאווה אין קץ. מזה אני לא אגמל לגמרי. ז הלא סיגריות או אלכוהול שאפש רלהרחיק ולומר לו. בלוטות הטעם עובדות תמיד והעינים והאף אוכלים גם הם. אז הבליסות האלו לא יעלמו מחיי אבל השאלה אחת לכמה זמן הן תגענה ועם כמה אצליח להאבק ולהילחם על מקומי בסיפור לעומת מקומה?

הסיבה שברור שהן תגענה נעוצה במחשבה לדעתי, שמה שהכי חסר לאנשים בדיאטה או בכלל מה שהכי קשה בה - זה החשבון שצריך לדפוק כל הזמן, לעצמך, לאוכל, לפעילות הגופנית, בבישול, בהגשה, באכילה.הריסון. אנשים בכל ובטח שמנים לא אוהבים ריסון. לא בכמות ולא בתוכן. הם רוצים חופש. רוצים נוחות. רוצים שקט. רוצים סיפוק מיידי.

ופריקת רסן במזון ,כמוה כפריקת רסן בשופינג, כמוהה כפריקת רסן ביום מחלה מהעבודה... זה עושה לנו טוב. ז המרגיע. זהמאפשר הרפתקנות ותחושה של ח ו פ ש.
אז יקרו הפעמים שאני מאוד ארצה לחות שוב את החופש הזה. וכל המ שכתבתי כאן לא יהיה רלוונטי כי ייר דמסך שחור. אבל אני רוצה לדאוג למזער את התדירות שלהם. שזה יבוא פעם בתקופה ולא פעם בכמה שעות כמו בימים השמנים.

והדרך שלי לעשות את זה זה לזכור באותו הרגע שזה חופש מדומה. שזה אפילו כלא. לא רק בגלל התוצאה -השמנה. ולא בגלל הנזק - חרא אוכל. אלא בעיקר כי זה לא חופש, זו עבדות למתוק מתוק הזה. חתיכת העוגה שהופכת לחצי עוגה זה איכסה. ואם אחרי זה לפחות הייתי מרוצה. אבלל א . זה משאיר טעם לעוד. הבטן מפוצצת, העיניים זחוחות, הראש מסומם, בחיך יש בחילה. נחים קצת ואחרי כמה שעות החשק מתגבר. ממש להאכיל את המפלצת. הטעם מעולה, התחושה של פריקת רסן נעימה כמו התפטרות ברגע ממקום עבודה חרא. אבל זו הנאה לרגע.
וכמו שאמרתי אני אל מזלזלת בהנאות לרגע, הן עוד ידרשו את מקומן, אבל כשמעמידים אותן כפי שהן מול עצמן במראה - ההנאה מתגמדת. הפיצה שרצית עכשיו ממש עכשיו ולא מעניין אותי כלום הופכת ל אולי רק משולש. ואולי רק מחר. ואולי תחשבי רגע. תזמיני עכשיו מגש וזה לא ירגיע אותך. זה ממכר. ככה המחשבות נאבקות עם עצמן זמן רב, יותר מכמה דקות של מאבק.
אולי תפוח אדמה בתנור וחזה עוף צלוי. עם סלט גדול ולימונדה במקום.
וזה עובד. לרוב. הורי זה מה שאנחנו רוצים . שיעבוד לרוב.

אז זה הטיפ. והוא נכון רק כשבאמת מזדהים עם המחשבה הזו ולא כמנטרה..

ולצד זה כשיש משהו שבאמת מתחשק ממנו ודוחים ודוחים - אז שוו הלתאם זמן ומקום וחבר הטובה ולאכול את זה. בדיוק כמו בפנטזיה.
למשל מתחשקת לי ארוחה "כיד המלך" של בשרים ומנותר אשונות וסלטים ויין וכל מיני. אז קבעתי עם חברה שנלך יחד בחודש הקרוב למסעדה טובה, אפילו מזרחית עם כל השמן והטקס, ונדפוק שם ארוחה. תחת שליטה, בבחירה מושכלת, בידיעה שזה מגיע לנו ולא מדובר בזליגה או בעיטה בעצמי. בכיף.

זהו בינתיים. הולכת לעסוק בתחביב החדש - מיון בגדים בארון.. כמה שמעאטס

יישר כוח על ההצלחה!
תודה רבה
גם לך מאחלת דרך נעימה ומתגמלת במיוחד

נהדר שאת כותבת מפורט כל כך.
ואשתדל לאמץ מהתבנות שלך, מהראייה החיובית שלך.

יישר כוח על ההצלחה!
ו... חג שמח!

חמישה חודשים אחרי הפוסט האחרון - ואני שומרת על המשקל החדש מינוס עוד קילו.
השמירה לא היתה רציפה. במהלך החודשים האלה עליתי שוב את ה-5.5 שתארתי בהודעה הקודמת - ובחודש וחצי האחרונים ירדתי אותם.
עם בונוס של עוד קילו פחות.
כעת אני מינוס 14 קילו ממשקל השיא שלי.
מינוס 9 קילו מפתיחת הדף בערך. פלוס חיוך אחד גדול.
ויש לי עוד דרך - עוד 9 קילו למשקל תקין, אבל גם בארבעה קילו פחות - אני כבר אהיה מאוד מרוצה מהפיגורה.
אני שמחה וגאה כל כך !

הדיאטה היא אותה דיאטה, לאכול יותר ירקות, יותר מזונות דלי קלוריות, יותר ספורט לא של חדר כושר, ככה מהחיים, למשל - לנקות את הבית 4 פעמים בשבוע 4 שעות כל פעם, ניקיון מסיבי, קירצופים, ארונות, אשפה, שואב אבק, לא קיפול כביסה או כלים.
ניקיון גם אצל אחרים אם צריך, ולהוסיף הליכות למקומות קרובים-רחוקים ברגל.
זה הספורט שלי ובלעדיו זה לא הולך, לא בגילאי אמצע שנות השלושים.
אבל גם בלי מזונות טובים, טריים או מבושלים עמוסים בירק, הרבה פחות פחמימות, מזונות דיאט, חלבונים במידה ותחת ספירה מדוייקת של קלוריות - לא הולך.שניהם ביחד - מנצחים וזו מסקנה של כל הדיאטות שעברתי. לא יעזור. שניהם יחד.

ויש איפה לפרוק רסן. יש ימים או שעות שאין חשק למגבלות אז פורקים, אבל בגלל שברוב הימים יש כן סוג של מסגרת עשירה - בפעילות ובירק ובמזון ודל קלוריות - הדיאטה נוע תנוע.

מה שגיליתי שמתאים לי זה שכל עוד רוב הימים "שומרים" אפשר פה ושם לזלוג. האבסולוטיות לא קיימת, לא חייבים "תמיד" לשמור. אבל גם להקפיד לזכור שכשלא שומרים - חשוב להתקזז בהמשך. בארוחה הבאה, או למחרת או אחרי סופ השבוע. כשאני פורקת רסן לגמרי יותר מכמה ימים - יש עלייה "נאה" וזה לא נחמד.

דבר חדש שאני מנסה הפעם ואולי יעזור לאחרות (מכל הדיאטות שלי השכלתי) - להתרגל לצלחות לא עמוסות. גם בדיאטה אני "מעמיסה", סלט כרוב גדול, תבשיל שעועית ירוקה, סלט ירקות ענק. אני אוהבת שפע ואני מאפשרת אותו בירקות או בארוחות מגוונות (עם חמוצים ותבלינים ושני סוגי סלט חי ולחם וחזה עוף.. ו.. הכל דיאטטי וקל אבל בשפע). אז זה נחמד ועונה לרצון הבסיסי שלי לאכול "מושחת ובלי גבולות" אבל אני גם מתחילה לומר לעצמי כשאני מוזגת פסטה בחצי מהכמות הרגילה שצלחת כזו שבה הרוטב לא עמוס והפסטה - במתינות ולצד זה סלט קטן - צלחת כזו יש בה טעם משלה ואני מאוד רוצה להרגיל את "בלוטות הטעם" לגדלים כאלה. לא מתוך הכורח (כי זה עדיין כרגע לרוב מכורח - מסגרת קלורית) אלא כי זה בסדר, כי זה יופי. מנסה לזכור את האסתטיקה בהגשה היפנית, המצומצמת, בצלחות קטנות כשהאוכל יושב ברווחה מעודנת, על הצלחת ולא במין כבדות כמו הררי מלט. להיפטר בהדרגה מהמחשבה שבמנות מצומצמות יש דלות, מסכנות או חוסר - אלא שקיימת תשוקה גדולה בדיוק כמו זו שמתעוררת למראה צלחת עמוסה. וצריך ללמוד אותה, כמו שלומדים לאכול סושי..

רציתי להוסיף משהו.
על הנטייה המציקה של הגוף לקפוץ שוב ולהחזיר קילוגרמים שהורדנו אם פורקים רסן כמה שבועות.

אז אני השלמתי עם זה שאם ירדתי 9 קילו ועליתי חמישה זה בסדר. כן כן.
זה לא אידיאלי.
והשאיפה היא להימנע מזה או יותר נכון לצמצם את זה לעיליה של פחות קילוגרמים בכל פעם.
אבל אםההיסטוריה מוכיחה שה טבעי כמה אפשר ללכת נגד זה?
רוב האנשים מעלים את משקלם ויותר.
אז הישג מבחינתי הוא להעלות את משקלי - אבל פחות.
הנטייה של הגוף לחזור תמיד לנקודת האיזון שלו, הנקודה שבה הוא שהה הרבה מאוד זמן, היא נטייה ביולוגית. נקודת האיזון משתנה. בעשור השני לחיי היא היתה מינוס עשרה קילו מהיום. זה דינמי. אבל כל תקופה הגוף מרגיש "בנח" בנקודה מסויימת שלאו דווקא נעים לי לראות אותה במראה.

כך שקראתי מספיק וחוויתי מספיק על בשרי בשביל לדעת שאחרי כל ירידה יש גם עלייה.
היא לא נעצרת אחרי שני קילו. היא מנסה באמת לטפס למשק האחרון.

אז הגדרת ההישג, והציפיות משתנה.
ההישג שלי הוא לוודא שהיא לא מתרחשת לעיתים קרובות ושהיא גם משאירה עדיין רזרבת קילוגרמים פחותים על ציר הזמן.
זו חשיבה מאוד בונה ופחות מתסכלת והאמת שאם יש משהו שהגיוני להתמיד בו - זה זה. בייחוד בחייה של אישה שהם דינמים ומשתנים והגוף, אוהו, כמה שהוא משתנה. אז למה לא המשקל?

חג שמח!

מינוס 5.5 קילו מאז שחזרתי לדיאטה החדשה - אחרי שבירת הדיאטה הקודמת.
מינוס 9 קילו מאז שהתחלתי את שתי הדיאטות.

מינוס ת ש ע ה קילו.
לא בא ברגל.
בעצם בא ברגל. בשתי רגליים והרבה תנועה.
מידות מתחלפות.
קל יותר לנשום.
מצב רוח מתרומם כמו גובה המכנס...
אם יש לי בשורה אמיתית למישהו איזשהו שתוהה ורוצה גם - אז מנסיון הפעם הזו - לזוז. הדיאטה אותה דיאטה אצל כולם, בסופו של דבר מכניסים פחות ומוציאים יותר. ואני חשבתי וכתבתי ואפילו חיזקתי את דעתי במחקר כזה או אחר - שלא חייבים פעילות. או לא כזו רציפה ורצינית, שמספיק מדי פעם על הדרך.
אז זהו שכן צריך פעילות ועקבית.


אני עושה אותה פשוטה מאוד.
כל יום הליכה.
רגילה.
לא מתאמצת.
לא מהירה.
אם צריך - מדברת עם חברה כל ההליכה.
אם צריך - עושה קניות בדרך.

ובשביל בכלל להפוך את זה ללוטו - אני משלבת הליכה בדרך לעבודה וכו'.

פשוט, פשוט, פשוט. צריך רק להתחיל וזה מתקבע.

ההתחלה הכי קשה. זו לא קלישאה. זה ככה אצלי. בהתחלה לא הבנתי איך אלך. לאן אלך. וכמה ארוכות יכולות להיות 5 דקות כשאת מרגישה שהקפת את כל השכונה ועדיין, רק חמש דקות ׁ(!)

ועושים.

ואז זה נהיה יותר קל.

אצלי זה הצליח רק אחרי שהחלטתי שכל יום - אבל כל יום חצי שעה הליכה, או - בשביל שלא ישעמם לי - 15 דקות הליכה ו-10 דקות עלייה וירידה במדרגות (קשה! נסו ותראו.. ) או שעה וחצי ניקיון מינימום שכולל שטיפת רצפות! לא כולל כלים. לא כולל כביסה, לא כולל כל דבר בישיבה או עמידה במקום. ניקיון כמו שניקיון צריך להיות. אבק, כיורים, אסלות, טאטוא, הרמת דברים, סדר ושטיפה והורדת זבל. זה שווה מבחינתי לחצי שעה של הליכה וזה לא תמיד נגמר בשעה וחצי, אבל זה המינימום.

וזה אפשר לי לבצע דיאטה יותר מתגמלת ברמת המזון. יש ימים שזה לחם קל וסלט, וחזה עוף צלוי, ומרק דל מדל קלוריות.
אבל יש ימים שזה דגים מטוגנים, נתחים עסיסיים, וציפס אפוי בכמות נכבדת וגלידה עתירת אגוזים וסוכר באהבה. אכלתי בחודש וחצי האחרונים - פיצה, גלידות, ציפסים, חטיפים, עוגיות, מאכלים מטוגנים, סופגניה אחת לרווחה, מגנום (הגירסה עם ההכי הרבה קלוריות, בדוק )
ויש ירידה.

אני מבינה שההבדל העיקרי זה הספורט. היומיומי. התפריט מוגבל בקלוריות סוכרים ושומנים ברמה מאוד קפדנית אבל יש חריגות אחת לשלושה ימים של מאכלים עתירי שומן וסוכר ובכל זאת נוע תנוע הדיאטה. הספורט היומיומי עושה את ההבדל אם אפשר לקורא לזה ספורט
אצלי זה חצי שעה כי אני בקושי זזה, וחצי שעה זה הרבה עבורי
אצל מישהו אחר אולי יידרשו 40 דקות
או 20 דקות בעליות.

הענייןה וא של אחייבים מכון כושר והזעה וכאבי שרירים והתארגנות או הוצאת כסף.
הכי פשוט ונגיש ואפשרי לביצוע כי אחרת הולך הכל לפח. וגם ככה זה לא פשוט לגייס הואצה שלך מהבית או למשוך עוד כמה רחובות רק בשביל לסיים את מה שנקבע.

למעשה כל כך שילבתי זאת בחיים שכבר שבועיים שאני לא הולכת להליכה שלם הליכה, הכל על הדרך, קונה בשר מקצב במרחק חצי עיר והולכת אליו. או מבקשת לרדת כמה רחובות ליד הבית מטרמפ אקראי. כאלה.

נותר להוריד עוד 9 קילו - להרגשה מצויינת, של חזרה לגיזרה קטנה, גם אם לא דקיקה. מידה פרופורציונלית וקלילה
ועוד 3-4 קילו מעבר להם להגעה לBMI תקין.





וכל הבולשיט על לקבל את עצמי ככה לא עבד.
היה יותר קל לרדת למטה לעשות הליכה ולא לשכנע את עצמי שככה שמנה "זה טוב".
זה לא עובד כי התזכורת היא יומיומית והיא מתקיימת לא רק תרבותית וחברתית אלא קודם כל עמוק בפנים. וכשזה שם באמת שיותר פשוט לרזות - בטווח הרחוק - מללמוד לקבל את זה. לא מקבלים את זה. לומדים לחיות עם זה אולי אבל לא מקבלים את זה ואני לא מוכנה לחיות בחוסר קבלה עצמית.



חג שמח!

נתקלתי בכמה מאמרים שלו.

הוא לא מחדש הרבה אם בכלל אבל איכשהו תמיד אני מוצאת שהדברים שלו מעוררים מחשבה -

http://www.articles.co.il/article/15046 ... 7%AA%D7%99?

צריך להודות בזה.

אוכל זו אחת מההנאות הכי גדולות, זמינות ומתגמלות שיש.
וזו הנאה מגוונת.
במרקמים טעמים צבעים שונים.
ובהרבה מקרים מתעלה על הנאות אחרות. שוקולד טעים כשמתעורר החשק לו זו הנאה שאין לה תחרות.
ארוחה גדולה ומשפחתית חמה ואוהבת ומושקעת ומפולפלת לא יכולה להתחרות בסרט טוב.
סליחה אבל גם סקס לא יכול להתמודד מול מנגל רוחש טעמים וריחות.

מה יכול להתחרות באוכל? באמת, מה?
בריאות? תחושה טובה לגבי עצמך? זה נשמע נכון בראש אבל כל כך קלוש ביום יום.

אין תחרות ולכן בשנים האחרונות קבעתי לעצמי שדיאטה כל דיאטה לא יכולה להיות מוגדרת כדיאטה מהנה, או מוצלחת, או כזו שמשלבת מאכלים "רגילים" וכזו שבאופן טבעי אחווה אותה משתלבת בחיים בלי ויתורים גבוהים. זה הרי קשקוש.
אני, כשאני לא בדיאטה מסוגלת לחסל בהנאה גדולה עוגה שלמה לאורך היום. בלי שום גועל, בגרגרנות גדולה.
אני יכולה להנות מנתחי בשר מלאי שומן ואלכוהול וקינוחים מושחתים בארוחה בת שעתיים, בתענוג גדול.
אני יכולה לחצות את העיר ולצאת בשעות לא שעות להשיג את "האדום אדום" שלי כשאני משתוקקת לו.

אני כזו בבסיס.
כך אני יודעת וחווה.
הייתי ילדה ונערה ובחורה צעירה רזה אאבל בשום שלב בחיי לא אכלתי "מאוזן" ולא אכלתי מסודר, ובכל שלב בחיי לא אמרתי לא למתוקים, לא נמנעתי מלטעום ונהניתי בחדווה גדולה לאכול ארוחות גדולות ומושקעות.

האיזון הופר כשיצאתי מבית ההורים, בתחילה מעט בצבא ולאחר מכן בדירה השכורה.

וזה מוביל אותי לחשוב - איך זה מסתדר? אם גם בעבר הייתי כזו גרגרנית איך הייתי רזה? רזה ממש.

כי בבית ההורים היה אוכל מזרחי רב ובשפע, מלא בירקות ודגים ובשר, ושמן והרבה שמן, ופירות ועוגות.

איך לא שמנתי אז.. ובכן כבר אמרתי הייתי יותר פעילה מתרוצצת.
אבל בם.. בדיעבד לא היו כל הזמן ממתקים בבית. לא זוכרת שנשנתי. אכלתי טוב והרבה אבל בארוחות הביתיות ומדי פעם משהו עם החבר'ה.
לא היו משקאות ממותקים, רק בארוחות שישי וחג.

ואף פעם לא ראיתי אוכל כדבר אסור. הכל היה מותר וטעים ומהכל היה אפשר לאכול בכל שעה. ועדיין הייתי רזונת.

ובצבא, מה השתנה? הרבה השתנה - הטוסטים על הגבנצ והביצה והפיתות עם החלבה שוקולד והגלידות בין לבין והשוקולדים במכונות וגם הקשיים ובעיקר תרבות הנשנוש הזמין והמושחת - שחרוו אותי מהצבא עם השישה קילו המסורתיים. בול בממוצע שהיה אז. ועדיין נחשבתי רזה.

ואז, כמה שנים שעוד גרתי אצל ההורים - לא שמנתי אויל רזיתי שוב למימדים הקודמים. וכשעברתי לדריה משלי ועבודה ולימודים סביב השעון שוב - עוגת קצפת לצהריים ופסטה באמצע הלילה.ו.. שוב התחלה הדרגתית השמנה קלה. וכבר נחשבתי מלאה.

ולקראת גיל 30 קפיצה מטאורית - השמנה אמיתית. בסמיכות למשברים גדולים ופריקת רסן.

אז מה אני אומרת בעצם...
שהגיע הזמן ליישב את התיאוריה שלי לגבי עצמי, שאני כזו גרגרנית בבסיס וששום דיאטה שמתיימרת להיות כיפי לא תוכל לגרגרנות כזו לאורך זמן- לישב זאת עם ההבנה שלמרות זאת, פעם בזמן אחר ולא רחוק מהיום, עדיין הגרגרנות הזו היתה מאוזנת מאוד בלי להתכוון לכך, אורח החיים שלי גרם לי לאכול היטב ולהנות מזה בלי להשמין.



אז אולי אני כותבת לעצמי וגם למי שקורא, שכדאי לבדוק מה קרה בין לבי, באותה נקודה שממנה האיזון הופר ולנסות לפתור זאת נקודתית בהתאם לנו ולסיפור חיים שלנו. למצוא את הנתיב שלך לדיאטה, שבטח דומה לנתיבים של אנשים אחרים, כי כולנו סה"כ סיפור אחד גדול. ובכל זאת נתיב מיוחד משלך.

למשל, אני יודעת שמשברים בסוףש נותה עשרים בחיי דחפו את הנטייה הטבעית שלי לגרגרנות והנאה מאוכל - לפריקת רסן טוטאלית. אז כן, לטפל בצלקות מאותם משברים ולחפש אלטרנטיבה להתמודדות איתם. אין לי מושג איך, כי אתה חושב שאתה מתמודד והאוכל זה רק תופעת לוואי מציקה, אבל להעלות 15 קילו בעקבות משברים בתקופה קצרה, זו לא תופעה מציקה. זו בעיה. מכובדת וכבדה ועומדת בפני עצמה.

ומה עוד. אה, באמת האוכל בבית ילדותי מעולם לא היה יכול להיחשב דיאטטי בשום קנה מידה, לא הבשרים, והממולאים, הסלטים המתובלים והמבושלים, העוגות המתוקות מתוקות ובכל זאת לא אני ולא אחיי לא סבלנו מהשמנת יתר גם לא קלה,כשגדלנו שם.
ומצד שני כשאני בדיאטה האוכל שהכי קשה לי להימנע ממנו הוא האוכל של אמא ואבא. ממש קשה לי, כי זה האוכל הכי טעים בעולם.

אז אולי מבחינתי יהיה נכון כן לקבל את האוכל של ילדותי באהבה ובשפע ולהוציא מהבית את כל מה שלא היה אז - לא ממותקים, פחות טיגונים (שניצל לא הי האצלנו, למרותש חצילים מטוגנים דווקא כן), לא ממתקים ועוגות - העוגות שהיו בבית היו מעשה ידיה של אמי, נטולות חומרים משמרים, לא קלות הלשגה ונעשו לכבוד שבת ויום חג. ממתקים דווקא בגלל גרגרנותי - כשנקנו נזללו מיד על ידי ועל ידי אחיי כך שעדיין לרוב לא היו נשנושים כאלה בבית. אה ועוד דבר - לא היו מוצרי חלב כמעט. ההורים לא אהבו ואנחנו גדלנו ככה. מלבי טוב מעשה בית או קומפוט היה במקרר אבל אל מעשנים ומילקים, לא גבינות שמנות ולא כל אלו.

ואכלנו נהדר. היו במגיעים אליי מהשכונה לאכול את האוכל של אמא, והפלאפאל שאבא עושה בבית, והבורקסים של אמא, והדגים בתנור, ופעם כשחשבנו לארח את הכיתה בסבב כיתתי מיהרנו לקנות מבמות ושטויות עבורם, כי אצלנו לא היו שטויותכ אלה וגם לא רצינו, היה הרבה מהשאר, אלו נחשבו דברים שקונים בחוץ כשרוצים.

גם לא אכלנו הרבה פחמימות, אמנם לחם עם סלטים כן, אבל לא אכלנו כמעט ספגטי, תפוחי אדמה, לא צ'יפס ולא לא בצקים ולא מאפים וכאלה (כלומר אני זוכרת פעמים בודדות בלבד שאכלנו מאלה !). אכלנו הרבה בשרים ודגים וירקות מבושלים ומרקים.

אז הדבר השני שאני לוקחת מההיסטוריה שלי - זה לחזור למאכלים של פעם. שבמילא אותם אני הכי אוהבת ומבשלת היטב.ולצמצם בכל התוספים המיותרים.

ובצבא - הנישנושים הוחטיפים הזמינים - פשוט להוריד אותם מסדר היום ולזכור, שגדלתי כך קרוב ל-18 שנה. אמנם היו בבית הרבה ממתקים, המון, אבל הם הגיעו בנקודה מסויימת בשבוע וחוסלו באותו יום. לא היתה לי סביבה שורצת ממתקים. פשוט לא.

דווקא במישור הפיזי שאני כל כך שונאת דווקא שם אפשר להעלות שממעותית את רמת הפעילות לזו שהיתה בתיכון, שעה הליכה ביום, מדרגות במקום מעלית, הליכה במקום נסיעה, ועוד שעתיים שלוש בשבוע עבודת חטיטוב וכושר. זה יחליף את ההתרוצצויות של שנות הנעורים העליזות שבהן רק ביום אחד זזתי יותר משבועיים כיום (וזו לא הפרזה). אנילא סובלת ספורט אבל כשנאימבינה שבנקודת המוצא שלי, בילדתוי, הייתי כן ילדת פרא שמחקת רוב הזמן ברחוב, במגרשים, מתרוצצת בין אוטובוסים ומתניידת בעיקר ברגל בשנות העשירם - יותר קל לי לומר לעצמי שזה כן תפור עליי ולא לחשוב רק על השניםה אחרונות בהן להמחשבה הוריד פח זבללמטה מעורר בי רצון לרדת מהארץ.


אני כותבת את ההיסטוריה שלי והמחשבות שלי לגבי זה, אבל זו רק דוגמא לתהליך שאפשר לעשות עם עצמך בנוג עלעבר שלך. רובינו משמינים בבגרות, וזה אידיאלי להעניק לעצמנו מראש את הנוחות והריחות ואורח החיים שגדלנו עליו במטרה לחזור לאיזון הקודם.


נראה לי שזו דרך טובה להתחיל לבנות לעצמך"סדר יום חדש" במטבח ובבטן. כי הדבר שהכי מפיל אותנו בסופו של דבר זה הנסיון לשנות הרגלים מקצה לקצה, בייחדו עמוקים וגדולים שמזכירים בית. אז אם בבית ילדותנו היינו ילדים ונוער רזים (מאמיהנ שרובינו), הכי חכם אינטואטיבית זה לשחזר ככל שניתן את התנאים ההם.

ונקודה אחרונה.. ההיסטוריה מעלה עובדות מעניינות אבל היא לא משקללת שינויים שרק העתיד אחראי להם. בכל זאת בגילי, כנראה שהמתכונים של בית אמא יצטרכו להופיע בשולחני כיום עם הרבה פחות שמן על מנת שלא אשמין. וכנראה, בגל היסטוריית הדיאטות שלי, אצטרך לצמצם אפילו עוד יותר בצריכה הקלורית בצרכתי בגיל 22 ועדיין הייתי רזה. גם מעורבות הורמונים, שינויים מטבוליים ועוד וגם - רגשיים, וכמו שכתבתי כמה פעמים, יש כדורים היום מגוונים שמאזנים את אלה.
ויש גף תת סעיף לנקודה הזו. עם השנים אנחנו לומדים שיש מאכלים יותר בריאים כביכול ופחות, שאנחנו רוצים טבעוני ולא קרניבורי, רוצים קמח מלא ומזון לא מעובד, ווללא גלוטן ועם. אני חושבת שחשוב לאזן, לא לאבד את הראש. כי מעט מאוד ממש ברמה של חצי אחוז מהאנשים ש אני מכירה וניסו כל מיני כאלה הימנעויות קיצוניות הצליחו גם ליישם היטב בלי לפגוע בבריאות, גם להחזיק בזה וגם לרזות לאורך שנים. אז גם אם חוזרים לבית אמא מבחינת תזונה, ברור שיהיו כמה שינוים שרלוונטיים לך כיום, אבל מבחינתי, שינויים קיצוניים אינטואטיבית לא יכולים לנו. וכשהסטטיסטיקות מצביעות על זה אז בכלל.


אני אסכם מבחינתי שבשבועות הקרובים אני הולכת להכניס שינויים של ממש במזווה שלי. לחזור לאוכל של פעם, להגביר פעילות פיזית לא ממקום של עונש, ממקום שנזכר בכמה זה חלק ממני. אולי לארגן פעילות תחרותית משחקית כמו פעם. פלא שגברים שמנמנים עייפים וטרודים תמיד מוצאים זמן למשחק הכדורגל/כדורסל/סקווש השבועי עם החברים? זו הילדות שלהם. זו לא מטלה. זה חלק מהם. ומה שהוא חלק ממך תמיד ישאף להמשיך לפרוח בך מכח האינרציה. אני חייבת לחשוב איך טיפלתי במשברים בנעורים.. התרחקתי, שיתפתי, יצאתי להסתובב, וגם - הייתי עסוקה מכדי לשקוע בהם. דבר רדף דבר. וזו גם נקודה ליישום. אני הולכת לנסות להיות קרובה לעצמי כפי שגדלתי, לעומת מה שרוב הדיאטות מציעות - להרתחק מעצמך, לטעמי.

יש משהו משחרר במחשבה שבבסיס אני שונה מכל מה שחשבתי על עצמי בשנים האחרונות של מנטרות חוזרות ובלתי פוסקות על כמה שאני כבדה, לא פיזית וחסרת שליטה בנוגע לאוכל. על כמה שאני לא מרוסנת ולא יכולה להיות כזו. ממש שכחתי שאני לא באמת כזו. למעשה - להיפך!

כמו רובינו... כיף לחשוב ככה. שבת שלום

וואו! מעוררת השראה! תודה!
גם אני עם 15 עודפים, שרוב הזמן מרגישה שהם לא שלי ולא מבינה למה הם עליי. לפעמים כשאני מסתכלת במראה אני מופתעת שזאת אני, רק 5 שנים שמנמנה, ועדיין מופתעת מהמראה.
לאחרונה עברתי דירה, בבית החדש אין עדיין מראה, איזה כיף! המשקל עדיין קבור באחד הארגזים, תענוג! כבר חודש לא ראיתי את גופי במראה לא נשקלתי, הפלא ופלא, מצב רוחי השתפר בהרבה. אין לי צורך בכל אלה.
ה-15 עדיין שם, אבל אני לא צריכה להתיקל בהם כל בוקר מחדש.
ברור לי שהם צריכים ללכת, אני לא יודעת עדיין איך.
אבל ממשיכה לחיות את חיי, איתם בנתיים.

גו סיסטר!

ולמה שהכל יתחיל מלרזות ואז להיות "מאושרת"? למה לא הפוך?

עדכון.
בתקופת החגיםלא הקפדתי על הדיאטה, למעשה שפרקתי רסן..
לא בגל החגים, סתם. זה התחיל בשינוי שנכנס לחיי, קטן אבל כזהשגרם לי לאכול כל יום פלאפל או בורקס.
לא שמנתי בגללו אבל גם לא המשכתי לרזות.
וזה המשיך בכמה ארוחות חג.

שקלת יאת עצמי הבוקר ולמרות כל אלה, שמרתי על מינוס 3 קילו שירדתי בדיאטה, לא העליתי למרות שכאמור לא המשכתי לרדת.

ובכל זאת אני מתחילה לחשוב שאני צריכה לקבל. לקבל את ההשמנה בזרועות פתוחות.
ללמוד לקבל את זה מהצד.כאילו נולדתי עם זה, זה אני ועכשיו צריך לחיות עם זה.
כי זה מעוות. מעוות ש-15 קילו הופכים לתרוץ לנמק של חיי.
וש-15 קילו סוגרים אותי בבית.
וש-15 קילו עושים את ההבדל, בפנטזיה בין אושר למלנכוליה עמוקה.

זה נכון שכשאני רזה אני יורת ויטלית ושמחה, אבל זה לא אחד לאחד. אני יותר שמחה ב-40% ה-60% עוש מחכים לטיפול.
אבל כל עוד אני אל רזה כל ה-100% יושבים בהמתנה. וככה חיי נראים.

ולמה שהכל יתחיל מלרזות ואז להיות "מאושרת"? למה לא הפוך? לא שויתרתי על הרעיון להיות רזה, אבל אני רוצה מאוד לצאת לדרך שלא תקשור הרזייה עם אושר וויטליות והשמנה עם שיכאון והימנעות. למעשה ההשמנה הגדולה התחילה בעקבות רצף משברים וסללה לי את הדרך הלסתגרות והמינעות. למסכנות יש הרבה יתרונות, אחד מהם - שאתה מפסיק לצפות מעצמך.

הכרתי כמה נשים בעברי שחיות עם ההשמנה מעולה. אחת אפילו משחקת בכדורסל עם חברות פעם בשבוע ולא מתביישת ללכת לים עם החבר'ה מהעבודה. ויש לה בטן ענקית, וירכיים, והיא רק בת 27. מאז היא כבר רזתה, אבל ההשראה, כבוד.

ואחת שמנה כמוני, היתה משאירה את בגד הים שלה לתלייה בחצר המדרגות של הבניין על כיסא, אחרי שחזרה כל בוקר מהבריכה, בגד ים ענק, והיא, ענקית ולא הזיז לה.

ואני? לא הולכת לראיונות עבודה בתפקיד הנחשק שלי כי אני לא מספיק יצוגית ובינתיים עובדת במיץ של הזבל. לא מבלה, לא יוצאת עם גברים (ויש הרבה שאוןהבים ומעוניינים בשמנות! אוד! אין תירוצים! לא בעידן האינטרנט!), לא מתלבשת יפה, לא מטפחת שום חלקה בחיי. חיה.. מיום ליום.

מצמצמת למינימום, מתלבשת הכי בסיסי וזרוק ונוח ובכוונה לא מחמיא. כי מה יש להחמיא לכל השומן הזה. עדיך שיהיה נח, בנעל שטוחה ובד כותנה נעשה גיחה מהבית ונחזור מהר מהר.

אז לא.
לא עוד.
אני רוצה להסתכל על עצמי כמו שאני באמת ואני באמת סקסית. ובאמת מתוקה אמיתית. כשאני מסתכלת לבד לבד על המראה וגם מחלצת כמה אמירות מדידים אני מגלה שיש שם משהו. טוב מאוד. והמשהו הזה הוא אני. השיער והפנים שלי לא רעים בכלל. ואני נראית צעירה משנותיי, וכל העגלגלות הזו? ובכן, היא לא פרופורציונאלית אבל היא לא מזעזעת. היא אני. ויש איתה רכות ונועם. אם אני רק נשארת מפוקסת בזה ולא נחרדת שוב למראה הבטן הנשפכת (כן כן) והגובה הקצר, וה- אוי את נראית נורא.

אני לא רוצה להשמין עוד, ואשמח לרזות, וכל השיקולים הבריאותיים לא נעלמו מעיניי ברגע אחד. ואני נריאת פחות טוב מימיי הרזים. אין ספק.
אבל אני רוצה קודם כל לשים דברים בפרופורציה.
השמנה זה לא יפה ולא בריא.
אבל אני לא מענשת,לא שותה אלכוהול, כמותה סטרס בחיי נובעת בעיקר מהינעות מעשיית דברים שאני אוהבת - הרבה בעקבות ההשמנה ואלו האחרונים מזיקים לבריאות יותר מ-15 קג עודפים.

וכמו שתיארתי - יש יופי ולא רק כיעור במראה שלי ואני רוצה להתמקד ביופי, שקיבל חבטות מרושעות כלה שנים האלה כאילו הוא קיים בחסד ולא בזכות.

אני רוצה לחיות עם זה כך ששום דבר לא יערער את בטחוני בעצמי,לא עמוק כל כך ולא רחוק כל כך ואולי גם לא ישמש תרוץ להימנעות גדולה כל כך.
לא להרגיש רע ליד נשים רזות וחייכניות. להרגיש יתרון - אני לא רזה, אני לא מתוקתקת אבל לגמרי שמחה וחיונית! הו, זו באמת שמחה של ממש!
בלי דיאטה. בלי מגבלות בלי כאב לב, בלי שיפוט. וגם בלי לקוות שמתישהו זה יקרה. לחיות את העכשיו במובן הכי בסיסי.
כשמנה אני במילא חיה את העכשיו ומתקשה באמת לדחות סיפוקים אז למה את הסיפוק הגדול ביותר- אהבה עצמית אני כל הזמן דוחה ומתנה בהרזייה?
זה מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו ומעריכה אותו.

וכשאני מסתכלת סביב, חברותיי השמנות, חסורת הפרופורציה, הררי שומן נישאו בגיל 26 אחת באהבה גדולה ואמיתית והאחרת באהבה מחבקת ורגועה.
חברותיי השמנות כיום רוצות לרזות אבל ממשיכות בחייהן ללא התפשורת גדולה מדי בגלל הקילוגרמים העודפים. הן היו כלות שמנות. כלות שמנות
! אני זוכרתש זה שיגע אותי, למה הן אל מרזות לפחות לחתונה?! והן לא רזו. הן נישאו כך יפות יפת (באמת יפות) עם שמלות מחטבות שהפכו אותן לגברברות קטנות עם התחת המתפרץ והזרועות השמנמנות ווהיה להן טוב ועדיין.

ויש אחרות, שאומללות וסוערות וכעוסות ונראות רע, ואני בתוכן, ששמות על HOLD את החיים.

אני לא רוצה יותר.
ממש לא.

ואני לא אשקר כשאני אומר שאני מקווה שמתישהו זה יקרה, שאהיה שוב רזה. אבל גם הדרך חשובה. וייתכן שמתוך השמחה הגדולה על היותי, אני אחווה חוויות מעשירות ומספקות וממלאות כך שהן תחלפנה את החוויה היומיומית המדכאת הסוגרת המחניקה של אישה בגוף שמן לא לה היא והשומן שלה, כמו משא כבד. אותן חוויות שבעבר מילאו את הגוף הרזה שלי בעושר חברתי והיום הוא נמק לתוך השומן.

אם אצא יותר - אתרגש ואתאהב ומשם יבוא עזרי.
ואם אלך לראיונות עבודה ואתקבל למרות המראה הלא פרופורציונלי ארגיש טוב יותר פי כמה (!)
טפח את עצמי עד זרא. לדאוג למראה השיער והפנים, לבגדים יפים, לנעלי עקב ולג'ינסים מחמיאים. להראות טוב כמו שאני יודעת להראות טוב בתוך הגוף שלי ולא תחת חוזים עתידיים.
ואולי כשאצטרך להיכנס להריון והדבר יעמדו על הפרק אשיל קילוגרמים כמו חיה רעה, כי מה שיעמוד לנגד עיניי יהיה גדול ממני. ויהיהלי שותף לאהבה, ויהיו לי. הממ. חיים!
ואפתח שוב למפגשים עם חברות אוהבות, כאלו שימלאו לי את הלב ומאגרי האנרגיה במקום להסתגר ולקמול.
ואחיה. פשוט לחיות ולהיפתח ולהנות ולא לחשוש מפגישה עם אקס רחוק ברחוב. או מחברה לעבודה הקודמת. חוויות קטנות ומעשירות עושות את שלהן. אני סופגת אנרגיות חיוביות וממריאה איתן.
וגם אם רק רבע מכל אלה יקרה זה יהיה רבע יותר מהריק הגדול שיש בחיי כרגע וזה המון, זה הון חוויות, רבע מזה. זה ימלא אצלי בגוף כל כך הרבה מקום שאהיה במקום אחר,.שמן יורת או רזה יורת לא משנה, אבל בהחלט טוב יותר.


אז להתחיל משם.


אני רוצה לצאת לדרך בגלל כל הסיבות האלה אבל בגלל סיבה אחת גדולה ואמיתית - כי ככה אני רוצה. ככה אני רוצה.
כי ככה הכי נח לי וטוב לי ונראה לי חכם. כבר עשור שאני שמנה. שליש מחיי. מחצית מחיי הבוגרים. או-יה.

אז העדכון לעצמי הוא שהגיע הזמן לקבל את עצמי, בהתחלה כתבתי "לקבל זאת" זה לא זאת, זו אני. חלק ממני. זו הבעיה. "זה, לא נפרד ממני, זה אני. ואני לא מוכנה להסתכל אחורה על חיי, לראות כמו תמיד, תמונות של מישהי מתוקה וחייכנית ולדעת שיש שם חיים בצל. חיים פתטיים. פאקינג 15 קילו לא ישפיעו על חיי ככה.
לא עוד.

אבל תעזרי לי בבקשה, איך אני עונה לקול הזה בתוכי שאומר לי : למה לך? למה את צריכה את כל המאמץ והמאבק? גם ככה תשמיני שוב., אם בכלל תצליחי להוריד.

העובדה שפנית לפה מעידה שיש עוד קול שמחכה להישמע. לאצלך פנימה. בלי קשר אליי או לדף.
את כן כנראה מחפשת השראה, מוטיבציה, אישור, כוחות, בעיקר תקווה.

מה שלי עזר ביאוש הזה שמתוכו פתחתי את הדף, זה להתחיל לדבר על זה, לקרוא על זה, על עוד סיפורי הצלחה, על עוד שיטות דיאטה, על עוד נשים שמשתפות.
בדיאטה בהצלחות ובכשלונות.
לאט לאט לאט הרצון הזה התגבש שוב לרצון ממשי שמתוכו ה תחלתי את הדיאטה.
תסתכלי בדף- הגעתי אליו אחרי תקופה של יאוש, ולאט לאט נכנסתי לזה שוב. ממש לאט. יש כמה פסקאות שבהן אני כותבת הנה אני מתחילה, אוטוטו אני מתחילה, כבר מתחילה, כמו שעומדים מחוץ לחבל ורוצים לקפוץ אבל מחכים לשעת הכושר.

את כן יכולה לנסות ללמוד מטעויות העבר, אני הגעתי למסקנה שאני צריכה כדורים , לסדר את האימפולסיביות.
וגם קבוצת תמיכה.
וגם להבין שוב שהפעם אני חייבת לרזות בגלל סיבות בריאותיות ודימוי עצמי ירוד. סיבות שהיו קודם אבל לא בעוצמה הזו.

אלו כבר 3 מרכיבים שהיו חסרים בדיאטות הקודמות (אז, רציתי לרדת רק בגלל דימוי עצמי ולא האמנתי בקבוצות תמיכה ולא חשבתי על כדורים).
אני אגלה לך שעוד לא התחילתי עם הכדורים, רק כי עדיין יש פרוצדורה אבל אני כמעט כל יום מנס ה לקדם אותה.
ועוד לא התחלתי עם קבוצת התמיכה מטעמי עצלנות וגם כי אני יודעת שבתחילתה דיאטה הולך לי טוב, ואולי אחכ בהמשך כשארצה תגבור - אדע לאן לפנות.כבר בחרתי קבוצה ובחרתי עלויות ואני מוכנה לזה בראש.
וגם ההליכות שהצהרתי שאתחיל נזנחו אי שם בשבוע הראשון.אבל זה בסדר כי כמו תמיד כמו שכתבתי עם החיוך על המשקל - הרגליים גם מתחילות לזוז.

והדיאטה נמשכת. כבר חודש נדמה לי. והירידה מאוד מאוד מאוד איטית. אבל קיימת.
ואני אופטימית ונחושה.


אז מה אני אומרת לך?

1. לא להאיץ, ז ה יגיע כשזה יגיע, הרצון מבפנים גם לעשות ולא רק לחשוב על זה או להתייאש מהמחשבה על זה.
2. לקרוא כמה שיותר, להסתובב סביב זה, לדבר על זה, לראות סרט עלמגיפת ההשמנה. בלי לחשוב על עצמך כלל, סתם להתעסק בנושא, זה מעורר ומגרה ומעניק לאט לאט השראה.
3. לחשוב מה היו נקודות החולש הוהשבירה שלך ולנסות להוסיף 2-3 דברים אחריםש לא היו אז בדיאטה הקודמת. אולי אפילו דיאטה אחרת לגמרי - כמוש ניסיתי לחקור את דיאטת הפחמימות ואחרות פה בעמוד וברשת. אולי בקבוצה, כדורים,
4. אקטיבית - כשהראש כבר גילה נכונות הכנסתי שינויים בהדרגה, בהתחלה אכלתי רגיל אבל כבר לא קניתי שטויות לבית, רק חבוץ. אחכ ערכתי קנייה רק של מוצרים דיאטטיים אבל לא התחלתי בדיאטה עד שלא גמרתי את "השטויות" שעוד נשארו בבית מקניות קודמות, אחכ התחלתי בהליכות פה ושם, ורק אחכ - בדיאטה ממש.

בכל מקרה אין מה להאיץ, מנסיוני כשאני לא שם זה לא יקרה.

מנגו ענק במקום ארוחה אחת פעם ביומיים.

מממממ... מנגו.
וכאן באגף הלא-עושים-דיאטה-לעולם-יותר, כוחותינו כמעט נסוגו מהמטרה וחזרו לספור נקודות. אך לא עוד!
במילים אחרות, אני בכלל לא מרזה. אבל גם לא משמינה.

צ'מעי.

אני קוראת אותך ואת נותנת לי כוח.

אני עצלנית ויש לי מליון תירוצים.

אבל תעזרי לי בבקשה, איך אני עונה לקול הזה בתוכי שאומר לי : למה לך? למה את צריכה את כל המאמץ והמאבק? גם ככה תשמיני שוב., אם בכלל תצליחי להוריד.

התחלתי ב-29.8 דיאטה
עד ל-2.9 רזיתי 2 קילו.
עוד שבוע וקצת עבר ורזיתי עוד חצי.
בטח הרוב נוזלים. העיקר שיורדים (ומתחילים כמו נעמי שמר, לחרוז חרוזים)
ההליכות בערבים נזנחו. כי חם נורא ואין לי פרטנר קבוע. וסתם. לא מספיק שאני מכרסמת שורשים כל היום...
מה שנקרא - בחר את המלחמות שלך ואני בוחרת. קודם אוכל מאוזן והליכות יבואו על הדרך, ביותר ממובן אחד.
ספורט כבר יתגנב כרגיל ככשהמשקל יתחיל לחייך.

כוכבי הדיאטה הזה לחודש הזה הם מנגו וחזה עוף מוקפץ עם מה שבא (לא ביחד, אבל היי גם זה עוד יקרה).
מנגו ענק במקום ארוחה אחת פעם ביומיים.
מתוק לו מתוק לו.

בוקר טוב יום ראשוןןן!

שני קילו פחות מהמשקל ההתחלתי.

שרדתי שתי ארוחות שבת ואכלתי בהן טוב.

ואני זזה, ביותר ממובן אחד.

וואו איך שתאהבו אותי שמנים ורזים ורזים שבדרך ושמנים שבדרך בעקבותה קישור שמצאתי עבורנו.

כתבה מהממת, של כלכליסט שוברת מיתוסים אמיתיים על דיאטה, למשל שספורט דווקא מפריע לדיאטה... !

כמו כל המחקרים ונתונים חדשים אפשר לאמץ ואפשר שלא, אצלי זה עורר תחושת הזדהות ותחושה של כן כן כן! זה נשמע ממש נכון! רוב הדברים!

עד סעיף 2 לא התרגשתי ומסעיף 2 מגיעות החדשות האמיתיות.

תהנו -

http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 93,00.html

מיום רביעי אני בדיאטה,היום יום שישי - עליתי על המשקל מינוס קילו.
שמצטרף לעוד קילו שהתאדה בשבוע הקודם, אולי בגלל ההליכות שהתחלתי קודם.

משמח, מספק.

סביר שזה הנוזלים שבהתחלה יורדים אבל בדיאטה הקודמת לקח לי שבוע "להתניע ירידה במשקל" ועכשיו יומיים.

וחשבתי על משהו משמח באמת - כתבתי בהתחלה שלאכול בצורה זללנית מרגיש תמיד כמו "בית", שכשחוזרים לזה אחרי דיאטות האוכל המנחם ופריקת הרסן מחזירים אותנו להרגלים המוכרים והחמים שליוו אותנו תמיד. עם רגשות אשמה - אבל עם בטן ולגמרי משהו מנטלי שמרגיש בחיק המוכר של הבית.

אז, קורה משהו אחר עכשיו, בגלל ריבוי הדיאטות (הטעימות שאני דואגת שיהיו) עכשיו בכניסה לדיאטה אני גם מרגישה באופן מוזר "בבית". בית אחר, אבל זה גם מרגיש מוכר, ונעים.
בטח בגלל ריבוי הדיאטות והטעמים המוכרים וגם הגאווה על הטעמים המיוחדים שיצרתי בדיאטה הזו. הרבה מתכונים לא רעים בכלל.
ו
אמנם עם ויתורים והחך (שוב) צריך להסתגל מחדש לטעמים שאופייניים רק לדיאטה. חביתה עוד יוצאת אותו הדבר, אבל הסלט בלי השמן, והכריכים עם פס דקיק דקיק של מיוקל ולחם קל במקום לחם איכותי או פיתה - שונים מהטעמים הקודמים העמוקים והכבדים. ותבשיל בלי אבקת מרק עוף (המון קלוריות), ואוף שמורידים ממנו כל חתיכת שומן... הטעם הוא אחר וזה בסדר.

כי כמו שפתחתי - זה מרגיש כמו בית נוסף. כבר לא "צריף רעוע" ומעיק שאני בו אורחת לרגע, יותר צריך להתאמץ להרגיש בו בבית כל הזמן בלי להתפות לחזור לבית ההוא...האהוב. אבל התחושה מוכרת ומחבקת וזו שמחה לא קטנה.
אני לא יודעת אם הוא יהפוך להום בייס אי פעם אבל אעשה כל שביכולתי להבטיח שהוא לפחות יהיה בית שני כמו כזה שיש עם הורים גרושים, בית שני מספיק אוהב וחם שארצה להישאר בו כמה שיותר ...עם התרפקויות בגיחות לבית המקורי שתמיד ייגע לי בנשמה במקומות שגם 15 קילו פחות לא נוגעים (אוכל של אמא ואבא, יש עליו?).

האיזון הזה הוא גולת הכותרת.

טוב די דיבורים, אני רוצה לאכול משהו.

_ניסית פעם לעבור לפסטה מקמח מלא?
כן.
לא טעים מספיק,_
יש מלא סוגים, חלק באמת לא טעימים, חלק ממש טעימים, לדעתי כמובן, שווה לנסות עוד סוגים

_נכון
אני מעריכה שגם בדיאטה שלך הכמויות מופחתות ממה שהורגלת._
כנראה. הדיאטה שלי קצת מזכירה את אטקינסון, ואני אכן שבעה הרבה יותר מהר מפעם. מה גם שכמויות של נשנושים התאיינו לחלוטין...

אני מתפלאת שפסטה מלאה לא משביעה אותך יותר מריקה.
אבל האמת שפסטה מכל סוג, בגלל שהיא חלקלקה כזאת ונבלעת בקלות גם אם כמעט לא לועסים אותה, לא מייצרת שובע בקלות.
(וואו, אני חושבת על פסטה ונדהמת מכמה שאני לא מתגעגעת אליה. פעם הייתי חיה על זה)

עשית אותי רעבה

לי זה קורה בתוכניות בישול, עד שירד לי האסימון להפסיק לראות אותן, כולל סקירות על מפעלי שוקולד או המצאות אחרות...

---

_ששאלתי: "איך עשית את זה??"
היא ענתה: "בדרך היחידה האפשרית - התחלתי לאכול פחות"_

נכון
אני מעריכה שגם בדיאטה שלך הכמויות מופחתות ממה שהורגלת.
קראתי שבדיאטת אטקינסון למרות שמותר לאכול בה חלבונים ושומנים בלי סוף, גם בה, בגלל ששומן וחלבון מאוד משביע, בדקו וגילו שאנשים בשורה התחתונה מצמצמים כמויות משמעותית, השובע מגיע מהר יותר ואף אחד לא טוחן פרה שלמה ביום (אחרי שעוברת ההתלהבות הראשונית).


ניסית פעם לעבור לפסטה מקמח מלא?
כן.
לא טעים מספיק, וגם לא משביע יותר מהרגיל. וגם יותר קלוריות. אותו חופן של פסטה מלאה שווה יותר קלוריות.
אני מצפה שאו שזה ישביע יותר או שיהיה טעים לפחות כמו הגירסה המוכרת, אם זה לא זה ועוד לשלם על זה יותר קלוריות (?!) - לא לא לא זה כבר עסק ביש
הלחם קל שלי עשוי מקמח מלא ורק אחרי שעברתי את כל הלחמים הקלים וגיליתי שהוא הכי משביע (למרות שהפרוסות הכי קטנות, אי אפשר הכל אה). אז נשארתי איתו, לא מאהבת מורדכי אלא משנאת המן

---

ובמרפאה לא מאשרים לי בקלות את הכדור ההוא שאמור קצת לסדר את הראש. זה לטובה כשמסתכלים על זה אחרי שגומרים להתבאס מהביורוקרטיות המטופשות. כי את הדיאטה ואת ההתגייסות והמוטיבציה, ההליכות בלילות, אני מתחילה בלי שום כדורים, כמו פעם, וזה מספק כמו תמיד.
הכדור יהיה הדלק לאורך נשימה ארוך ויציב יותר מהשיא האחרון (כמה חודשים) ואני גם הולכת להוריד איזה קילו עד שיאשרו לי אותו...

עשית אותי רעבה

_הדיאטה הזו לא תתאים לי. הפכתי ובדקתי וזה קורה לי פעם בכמה שנים, המחשבה להוריד פחממות, אבל זה לא אני. זה לא יקרה. כתבתי אורוכת שאני לא מאמינה שפחממות הן שורש הרע וגם לא סוכר (אפילו לבן, לא עלינו).
המינונים והכמויות והעומסים והנטייה הגנטית (לטריגלצרידים) הם הבעיה ואותה אפשר לפתור "עי דיאטה מאוזנת - קצת מכל דבר והרבה מירקות_


מזכיר לי חברה שלי שפגשתי פתאום אחרי תקופה שלא ראיתי אותה, היא היתה בערך חצי גודל ממה שזכרתי אותה.
כששאלתי: "איך עשית את זה??"
היא ענתה: "בדרך היחידה האפשרית - התחלתי לאכול פחות"



חצי כוס פסטה פנה מוכנה ללא רוטב שנשארה מארוחת השחיתות שלשום - הוספתי למחבת
ניסית פעם לעבור לפסטה מקמח מלא?

הגעו הקניות! ירקות טריים וצבעוניים, חלקי עוף רזה, מעט גבינות (הרבה ממה שהזמנתי לא היה, מי אמר שקניות באינטרנט לא חוסכות כסף),
גם מנגו לא בשל הצלחתי להשחיל ומעדני דיאט טעימים.

הכל סודר במקרר,
והייתי רעבה, בבוקר לא אכלתי, הרגשתי לא טוב.
עכשיו הכל טרי טרי וריחני כל כך,
!It's Party Time

לקחתי בצל בינוני חתכתי מהר מהר, זרקתי למחבת טפלון עם חצי כפית שמן,
חתכתי 100 גרם חזה עוף טרי לרצועות שמנמנות - ולמחבת
כמון, פלפל שחור, מלח גס ומעט פפריקה מתוקה לצבע - ערבוב טוב סגירת מכסה, הנמכת הלהבה ויאללה
5 עגבניות השרי העסיסיות, נחתכו לרבעים הצטרפו למחבת, ערבוב נוסף, הריח עושה חשק לאכול את המחבת...
אין מנה בלי פחמימה. רצוי מבושלת. סנדיביצ'ים זה לא לשעות הצהריים.
הצצתי למקרר,
חצי כוס פסטה פנה מוכנה ללא רוטב שנשארה מארוחת השחיתות שלשום - הוספתי למחבת
(שלשום זה היה - פסטה ברוטב עגבניות עם נקניקיות רוויות שומן - 6 במספר חתוכות לקוביות , הו יחי ההבדל, לא כזה גדול.. לא בטעם רק באחוזי השומן בעצם)
ערבוב נוסף ופתאום בא לי שהארוחה החמה הזו תהפוך ליותר חיה..

4 עלים של חסה, חתוכים, פטריית שמפיניון טרייה וחתוכה, את הכל הכנסתי לתוך קערית סלט גדולה,
במחבת הכל מוכן ומעלה אדים רותחים וריח משכר,
זרקתי הכל על מצע החסה,
ערבוב קטן
והמנה גדושה, ענקית, נצבעונית, עסיסית וחמה חמה של בית, בלי תוספת רוטב או שמן - התבלינים והחומרים העסיסיים מהטיגון עושים את שלהם (אפשר להוסיף רוטב סויה או/ו לימון אם יצא אנמי, תמיד מוסיף).
לקינוח כוס פטל דיאט עם מלא קוביות קרח ותפוח עץ ירוק.

כמה שומן? שואף לחמישה אחוזים.
כמה זמן? 10 דקות.
כמה כלים מלוכלכים? מחבת קערת סלט וקרש חיתוך.
כמה קלוריות? 350!
כמה תענוג? המון

הדיאטה עוד לא רשמית, אבל היא דופקת על הדלת. ההתגייסות מתעוררת, ואיתה האמונה והאופטימיות.
אני בהחלט יכולה (שוב) לחיות עם זה.

<ומקווה שכמו אחרים עבורי, הסיפורים והמתכונים וכל מה שביניהם ידגדגו למישהו אי שם שנמצא במקום שלי או רגע לפני או רגע אחרי.. השראה היא מצרך יקר ואם יש משהו שעזר לי בכל הדיאטות היה לקרוא אחרים מספרים, אז עכשיו אשמח להעביר ממני, אולי הגיע תורי>

_בהצלחה!! נשמע שאת בכיוון הנכון!
בקרוב אצלי... flower_
תודה, גם לך


כי ראיתי שכתבתי כמה פעמים צליאק במקום גלוטן

הבנתי אותך גם ככה
הדיאטה הזו לא תתאים לי. הפכתי ובדקתי וזה קורה לי פעם בכמה שנים, המחשבה להוריד פחממות, אבל זה לא אני. זה לא יקרה. כתבתי אורוכת שאני לא מאמינה שפחממות הן שורש הרע וגם לא סוכר (אפילו לבן, לא עלינו).

המינונים והכמויות והעומסים והנטייה הגנטית (לטריגלצרידים) הם הבעיה ואותה אפשר לפתור "עי דיאטה מאוזנת - קצת מכל דבר והרבה מירקות

תודה על ההסבר, הייתי צריכה אותו בשביל לחשוב על זזה שוב ברצינות רק בשביל להבין שזה - לא.

בהצלחה!! נשמע שאת בכיוון הנכון!
בקרוב אצלי... @}

ערכתי את ההודעה האחרונה שלי, כי ראיתי שכתבתי כמה פעמים צליאק במקום גלוטן

קבעתי עם חברה לעשות הליכות 3 פעמים בשבוע בערב.החל מהיום. 3/4 שעה כל פעם. חוץ מעוד פעמיים לפחות של הליכה קבועה לסידורים שבועיים. בשאיפה ליותר, וגם לחיטוב אבל נתחיל ממשהו ריאלי.
הבית מתרוקן כמעט מכל המוצרים המשמינים. (לתוך גופי למי שתהה, אני עושה דיאטה, שזה להרחיב את האמונות שלי, לא להמיר את דתי)
הקנייה הבאה הוזמנה היום באינטרנט והיא כוללת ירקות, מעט פירות, לחם קל, גבינות רזות, מעדני דיאט אהובים ובשר רזה. לא הוזמנו תפוחי אדמה, לא חטיפים, לא ממתקים, לא פיצוחים, לא עוגות ולא מאפים, לא ממרחים משמינים. זה יגיע ביום רביעי.
אני ממשיכה לעמוד ביעד לנקות בכל פעם חלק אחר בבית (אם כי החלקים הופכים קטנים .. העיקר לעשות! זה מזיז אותי וזה תמיד מתקשר לדיאטה, כסף, ארגון הסביבה, ותזונה נכונה. כשמשהו אחד מתחיל לזוז גם השאר בעקבותיו)
המרשם מקופ"ח הגיע אבל בלי התרופה ההיא, נבקש שוב.

היום קמתי בלי כאבים בפרקים, יכול להיות בגלל שעשיתי הליכה אתמול בערב (לחפש מתנות נקרא הליכה, תאמינו לי)?
מחר מתכננת לעבור בספרייה, המלצה לספר מעורר השראה? באופן כללי? אולי גם על דיאטה...

עוד קצת ואיך אמרה קציר "הנה אני מתחילה"

עברתי בסופר וראיתי שבכל מוצר כמעט יש גלוטן (גם עדשים, חומוס,, ארטיק הכל).

יש הבדל בין הימנעות מגלוטן בגלל מחלת צליאק לבין הימנעות או צמצום צריכת גלוטן לצורך שינוי תזונתי - בין אם בשביל ירידה במשקל או כל סיבה אחרת שאיננה מחלת צליאק.
חולי צליאק צריכים להיזהר ולא לצרוך שום דבר שעלולים אולי אולי להיות בו שרידים מזעריים של גלוטן.
לכן יצרנים כותבים על כל דבר כמעט "מידע לאלרגנים: מכיל (או עלול להכיל) גלוטן" כדי לכסות את ישבנם, גם אם אין בזה גלוטן.

גלוטן יש בחיטה ובעוד כמה דגנים. להימנע מגלוטן = פחות או יותר להימנע מבצק.
אין בעיה עם קטניות וקרטיבים.

אני שמחה שאני עומדת בתוכנית שהצבתי לי פחות או יותר.
התחלתי לנקות את הפינות בבית,
המרשם של הכדור ההוא שמסדר את הראש בדרך אליי (נוגד דיכאון שאמור לייצב את התחושות, ולפנות אנרגיות ליצירה ויוזמה ופחות לשקיעה ודכדוך).
התחלתי לקחת צמחי מרפא סיניים בהכוונת מטפלת לטיפול בבעיה הבריאותית שיש לי (לא נובעת מהשמנה אבל מגבילה ומטרידה אותי מאוד)
וגם אומגה 3 - שתמיד עושה נפלאות לעור שלי, למצב רוח והצלילות (מעט משפר), לכאבי המחזור (מפחית במעט את תופעת הPMS והכאבים)), ויש שאומרים גם לקשב לריכוז וכמובן לטריגילצרידים (איגודי קרדיולוגים יצאו מזמם עם הנחיות לנטול אומגה 3 כמובן בתאום עם הרופא, למניעת וטיפול במחלותלב וכלי דם).

עכשיו עם החום הזה נשאר רק לעשות הליכות בלילה.. מאוחר..
ולדרבן את הדיאטה שתבוא, וכשהיא באה ואני אוספת אותה אליי מתחיל פרק חדש בחיים. ממש פרק. ואופי הפעם במקביל לדיאטה הרגילה שלי, כי אחרי כל הסיבוב שעשיתי פה ובעמודים ובאכלנים אנונימים ובגדמיון המודרך ואצל פינטו ואברמסון ומה לא - אחרי כל אלה גיליתי שהדיאטה שלי, ההיא שפתחתי איתה את הדף הכי נכונה לי. עם התחליפי דיאט ועם השפע של הירקות והמעדנים הדלים והארטיקים הדלים, והדפי אורז והסושי והחזה עוף בכל צורה. וגם שחיתויות קטנות מדי פעם באהבה.
כי כמו שכתבתי טענות לדיאטה ההיא היו לי אבל לא משמעותיות. הטענות העיקריות היו לחזרה לדפוסים ישנים בגלל משהו שגדול ממני. דפוסים ישנים שמכח האירנצהי חזרו לביתי.
הפעם בתגבור הכדור הזה, האומגה 3, הצמחים, המודועת, אולי אהבה חדשה.. אולי זה יצליח ליותר מכמה חודשים. ואוליאחרי ירידה משמעותית אצטרף לאיזו קואוצ'רית סטייל מה שהוזכר כאן, כזו שתתמוך ותחזק כי הההנה הכי מקדמת בנושא היא שהרבה יותר קשה לשמור מלרדת. ובלרדת אני טובה, הוכחתי זאת. בלשמור יש נקודות חולשה.

וגם אחרי שיורדים במשקל, יש עוד משהו לדעתי. יש נקודה או רצף נקודות שאפשר או ליפול מהן נפילה חופשית או לצמוח יותר.
לדוגמא להפחית גם מלח ולא רק שומן וסוכר, ךצמוח עוד.
לדוגמא, לעשות ספורט מקצועי כזה שמשנה את הדיאנאיי שלך כביכול בכל מה שנוגע לספוקט,
למשל, לשנות לגמרי את המראה (תספורת, סגנון לבוש לגמרי לגמרי שונה, כמו שחלמת ולא להמשיך את אותו הקו רק במידות קטנות יותר) ויחד עם המראה לשנות את כל הווייב שלך כלפי החיים.
לשנותא תה קמצוע
לשנות את סביבת המגורים

לשנות מהותית את הגורם והגורמים שתמכו או דירבנו או היו תוצר אפילו של ההתנהלות הקודמת.

שהרי אכילה פרועה מלאה בג'אנק היא בפורוש לא תוצר של נשמה מאוזנת. אף פעם. זה לא חמישה קילו עודפים של אישה בת 40 אחרי 3 לידות. זה 25 קילו עודפים בכלום שנים.

זו ההבנה שלי.
להתגייס לאוהת נקודה של אחרי ההורדה הגדולה כמו שמתגייסים לנקודת ההתחלה. רק שהפעם מתחילים משהו חדש. שמשמעותו - לשנות ברובד עמוק יותר, קפיצת שלב, את ההתנהלות שלי. כי זה הרובד שאחכ ללא השיוני חוזר כמו גומי שנמתח לאותו מקום שבו התנהלתי בלי חשבון.

כי מה שמתי לב במסגרתהחיפוש אחרי תשובה טובה יותר - כשרואים סיפורים של אנשים שהצליחו גם לשמור, לפחות כמה שנים רואים הם שינו את הווייב הפנימי ולא רק את הרגלי האכילה.

למשל הם הפכו ממודרכים למדריכים בשומרי משקל באנונימיים ועוד.
למשל הם הפכו את הספורט לספורט מקצועי בחייהם, שוחים כל יום, משתתפים במרתונים,
למשל הם החליפו עבודה, מגורים, מראה, בן זוג.
הם הפסיקו קשרים שלא עשו להם טוב.
הם התחברו לקשרים אחריםש עושים להם טוב.
הם החליפו תחביבים או לפחות אחד משמעותי
הם שינו הרגלים מהותיים בחייהם, בקיצור אבל לא מתוך מטרה לרזות אלא מתוך רצון פנימי לאהוב משהו חדש, ואת עצמם על הדרך.

נראה לי ששינוי כזה אחרי הירידה יותר משמעותי מהשינויים הקטניםש אנחנו עושים לקראת במהלך הירידה במשקל.
כי שום שינוי של חצי שנה דיאטה לא יכול להיות מאוד משמעותי. עובדה שמעלים אחר כך.
זה שהחלפתי סוכר בסוכרזית או עשיתי 4 הליכות שבועיות זה מרזה וזה נחמד וזה
שאני אוהבת את המראה שלי יותר זה כיף גדול וזה קשה ולא קל - אבל זה לא משמעותי ביחס לכל החיים שלי, ביחס לכל שנותיי וביחס לדפוסים העמוקים שלי.
המשמעות האמיתית מגיעה כשאני מבינה שזו צידה.

שעם ההישג הזה שהוא לא קל אשאב כח ואתפנה להישג משמעותי יותר.

וכשחושבים על ז.ה. על זה אומרים שההשמנה היא מנגנון שמשרת אותנו יותר מפוגע בנו, ההשמנה מסתירה ומנוונת את הצורך להתמודד באמת. כי אם אני שמנה אז לא פלא שלא הולך לי פה או לא צריך לעשות את זה, או להעז לעשות אדבירם מסויימים כיאני שמנה, זה תרוץ מצויין.

ואחרי הירידה התרוץ לא רלוונטי:-S

נשמע לי שמשהו חדש מתחיל עכשיו http://www.youtube.com/watch?v=8yfWmcGlVn8

לא אכלתי עדיין הבוקר. הולכת לאכול בכיף. סופשבוע טוב שיהיה

מרזה תודה על התשובות המפורטות.

הדיאטה הזו לא תתאים לי. זו לא קבוצת מוצרים שצריך להימנע ממנה אלא קבוצת מוצרים ענקית שמצריכה הימנעות מצריכת 95% מהמוצרים.
עברתי בסופר וראיתי שבכל מוצר כמעט יש גלוטן (גם עדשים, חומוס,, ארטיק הכל).
ועל סוכר אני לא מעזה...
מעבר לשאלת המסוגלת לעמוד בזה, נשאלת שאלת הרצון ואני לא רוצה להימנע מכל כך הרבה מזונות בחיים שלי.

מה שבטוח זה שלא ברור לי איך את עומדת בזה, אחרי שבדקתי את המוצרים ברו ריותר כמה זה רדיקלי ולא פשוט בכלל, כל הכבוד!

---

לגוונים, תמר ופלונית אלמונית - תודה על העצות. מכל מלמדיי השכלתי וכל הערה שלכן גורמת לי לחשוב בכיוון אחר. תודה!

_למשל בדיאטה כזו-
זה משאיר לי לחם ומשהו מתוק?

כי בלי לחם ומשהו מתוק אני לא אחזיק מעמד.
לאאכפת לי לחם מקמח מלא ולא אכפת לי מתוק מסוג שאינו סוכר._

אם את עוברת גמילה, אז אין תשוקה ללחם ומתוק. זאת המהות של הגמילה.
בתור אשת מקצוע בתחום התזונה, עלי לציין שהתפריט הנ"ל הוא תפריט "דיאטה" ואינו תפריט של "שינוי הרגלים".
זה תפריט זמני וברור שאי אפשר להתמיד בו לאורך זמן. הוא לא מזין ואף עלול לגרום נזקים (בלי להפחיד )
מציעה לך לשלב טיפול של שינוי תפיסה או מחשבה, כמו NLP או תטא הילינג. זה עובד כמו קסם והשינוי הוא פנימי ואמיתי.
לספור קלוריות את כבר יודעת וראית שזה לא עובד. נסי לשנות את הדפוס.
בהצלחה.

הי רזה לנצח?, מצטרפת לכיוון של לעשות הכל מאהבה לעצמך, אבל בצורה יותר הדרגתית ורכה.. וכן מה שכבר נאמר כאן לאכול אוכל טוב וטעים שירגיש לך כיפי ומושקע. לי זה עזר לרדת : ההרגשה הזו שאני מפנקת את עצמי ומשקיעה בעצמי (בזה שאני דואגת ךקחת איתי אוכל טוב ומתאים לעבודה).
עזרה לי מאוד גם איזו נחישות אמיתית שהתחברתי אליה הפעם, שאני באמת רוצה לעשות לעצמי טוב, ושאני לא רוצה לסלוד מעצמי או להתייסר - הרבה יותר כיף לי להיות מרוצה מעצמי......... (האוכל הבריא עושה טוב) מאוד עזר לי להוריד לגמרי כל מיני נישנושים - למשל : לא לטעום גם לא חצי חתיכה קטנה של עוגה כשמציעים לי בעבודה (כי יותר קל לא לטעום בכלל מאשר קצת) וכמובן לא להכניס "שטויות" הביתה - וכן המון פירות וירקות מגרים.
בכלל, אני חושבת שאולי מה שעזר לי הפעם לעומת פעמים אחרות זה להתמקד במה כן לאכול (ולא במה לא, ובכלל אף פעם לא להתייחס לזה כאיסור אלא "לא כדאי לי, ובגלל זה אני לא רוצה......")
ירדתי 10 ק"ג. ודבר אחרון (סורי שיציא לי ארוך) אני חושבת שאם רוצים ממש לשנות את אורח החיים, דוקא טוב לאפשר לעצמך - פעם בכמה זמן (שבועיים- שלושה) לאכול משהו אחד שאת ממש ממש אוהבת והוא פחות טוב. (אגב רזיתי באמת בצורה הדרגתית 10 ק"ג בחמשה חודשים בערך)
אני אשמח אם נחזק ונעזור אחת לשנייה, אני עדיין בדרך כמובן (אגב, אהבתי והזדהתי עם עניין ההליכה למקומות שממילא בא לך ללכת אליהם)

עדיף כמובן להתחיל לקרוא את החיוניות שלי חלק ראשון

הי, רזה לנצח
בדפי החיוניות שלי חלק שמיני אולי אין רשימה מדויקת אבל יש דיון ארוך והמון תובנות על המעבר לתזונה נטולת גלוטן וסוכר.
ולאט לאט ככל שנכנסים לזה יותר, מתחילים להבין מה טוב ומה פחות טוב לגוף.
אני גם בנסיונות לעבור לתזונה נטולת פחמימות וסוכרים. זו שאיפה קבועה שלי ויש תקופות שאני יותר בענין ויש תקופות שפחות.
אני חייבת רק להבהיר שכאן מדובר על שינוי תזונתי, על שינוי אורח חיים. זו לא דיאטה.
זה נכון שהשינוי התזונתי הזה מוביל בין היתר גם לירידה במשקל אבל מאיך שאני רואה את זה ההורדה במשקל היא לא הסיבה לשינוי אלא אחת מתוצאותיו.
אני חושבת שהסיבה המרכזית לשינוי תזונתי כזה היא ההבנה שהג'אנק והאוכל הלא בריא שאנחנו אוכלים פשוט מזיק לגוף ושאין בו שום צורך.
אני יכולה להגיד לך מנסיון שבתקופות שבהן אני ממעטת לאכול סוכר מעובד, קמח לבן, כימיכלים למיניהם ומחליפה אותם בהרבה הרבה ירקות טריים, טחינה, ביצים, גבינות ואגוזים אני פשוט מרגישה טוב!
לי יש בעיה של התמדה, אני תמיד נופלת אחרי זמן מסוים וחוזרת לאכול ג'אנק ולכן גם לא חוויתי את הירידה במשקל שאני מבינה שקורית אחרי שמתמידים בסוג כזה של תזונה.
אבל מה שאני מנסה להגיד שעם הזמן החשיבות עברה מבחינתי מרק לרצות לרזות ולא משנה איך ומה, להבנה שלאכול נכון ולהזין את הגוף שלי בדברים שלהם הוא זקוק ולא להזיק לו זו המטרה האמיתית שלי. אני מאמינה שאם אלך אם התובנה הזו עד הסוף אני גם ארזה.
ולקצת פרקטיקה - משהו שעזר לי הוא לעשות רשימה מפורטת מאד של כל הדברים שאני אוהבת לאכול והם ללא סוכרים ופחמימות ולכן אין איתם בעיה ואפשר לאכול אותם מתי וכמה שרוצים.
את הרשימה חילקתי לדברים ממש 'טובים' כמו ירקות, פירות, אגוזים, חלבונים למיניהם וכו' ולדברים שהם סבירים מבחינתי (יכול להיות שאחרים לא יאכלו אותם אבל אני עדיין מרגישה שאני לא יכולה בלי) אבל בפיקוח מסויים. אחרי שהכנתי את הרשימות האלה הבנתי שיש לי המון מה לאכול, כי בניגוד לדיאטה סטנדרטית כאן אין ענין של כמויות, אפשר לאכול בלי הגבלה.
ואני אגיד שבתקופות שאכלתי לפי הרשימות האלה - המון אבוקדו, המון טחינה, המון תרד (!!) המון סלט ירקות טרי, המון ביצים (השתדלתי אורגניות) די הרבה גבינות (השתדלתי איכותיות) לא מעט שקדים, אגוזים וכד', מדי פעם בשר - תמיד תמיד הרגשתי טוב, הרגשתי קלילות, הרגשתי שהמערכות שלי בגוף פועלות כמו שצריך. ואף פעם לא עליתי במשקל (אפילו שאכלתי לא מעט אוכל שנחשב שמן) אני משוכנעת שאם הייתי מתמידה הייתי מתחילה גם לרזות. אבל אני תמיד מתחילה לעגל פינות באיזשהו שלב ומתדרדרת שוב לאכילת ג'אנק.
בנקודה הזו אני מאד מזדהה איתך ועדיין מנסה למצוא את הדרך שלי להתמדה

אבל שוב.. מה זה סוכר במקורו הטבעי? מה שכתבת שם?
הסוכר שיש בפירות ובירקות.

כי בגבינות שמנות יש פחמימות.
האמנם? למיטב ידיעתי אין. בטח לא בכמות משמעותית (אולי אחוז או שניים. זה חסר משמעות).

ואולי במעדן דיאט יש מתוק אבל אין סוכר?
לא שייך לדיאטה כזאת. כי במעדן דיאט גם אין שומן, ואז מה נתת לגוף? כלום, רק דלק להתמכרות למתוק.

לא הבנתי אם המטרההיא להיגמל מהטעם המתוק או מפחמימות
המטרה היא לאזן את רמות הסוכר בגוף, ואז אין לך עליות וירידות חדות, וזה משפיע על החשק - גם למתוק, גם לפחמימות בכלל.

וגם בלי קמח אפשר אבל דפי אורז נגיד זה בסדר? (חולה על זה!) אורז זה גם גלוטן או מה?
באורז אין גלוטן. אבל דפי אורז יש למיטב ידיעתי רק מאורז לבן, ואורז לבן (כמו גם קמח לבן) = סוכר. אם יש דבר כזה דפי אורז מלא, אני לא נתקלתי (וחיפשתי).
אפשר אורז מלא, קינואה, כוסמת (לסוגיהם, ויש מגוון), והקמחים העשויים מהם.

איך את יודעת שהקוצר נשימה שחטפת מתוך שינה נגרם בגלל המחסור בסוכר? זה לא נשמע לי הגיוני (אבל אני לא יודעת הכל. אולי)

והבנתי שאם לא חותכים בהתחלה חד וחלק אז לא יורדים מהר. כאילו, אם עושים את זה בהדרגה.
תראי, אי אפשר לחיות בלי סוכר בכלל. צורכים סוכר מפירות ומירקות. ויש בהם הרבה. אני חושבת שבמצבך את תרדי מהר גם אם תאכלי הרבה פירות וירקות מתוקים מההתחלה, רק שהגמילה תהיה לך יותר קשה ככה.

ופירות וירקות בהתחלה איא פשר הרבה? נגיד במקום לחם?
זהו שבהתחלה מומלץ לצרוך אותם כמה שפחות כדי שהגוף יתנקה מהסוכר, ככה יש יותר סיכויים להצליח לאורך זמן. אבל אולי לך יהיה קל יותר לא להגביל את כמות הפירות והירקות המתוקים מההתחלה, כדי להצליח להימנע מפחמימות וסוכרים אחרים.
מה שחשוב זה לאכול את הפרי יחד עם שומן טוב - כמו אגוז או שקד - שיאזן אותו וימנע מהסוכר בדם לעלות בצורה חדה.

וואי. כמה מידע, תודה!
אני יכולה לחיות על בשר.

אבל שוב.. מה זה סוכר במקורו הטבעי? מה שכתבת שם?
לא הבנתי אם המטרההיא להיגמל מהטעם המתוק או מפחמימות

כי בגבינות שמנות יש פחמימות.
ואולי במעדן דיאט יש מתוק אבל אין סוכר?
ז ה הבלבול.

וכשכתבתי שאני לא יכולה בלי סוכר זה לא רק הטעם זה משהו בגוף.ה שוק הפיזי קוצר נשימה פיזי לא כי התחשק לי, מתוך שינה - שחטפתי מדיאטת אטקינסון. והבנתי שאם לא חותכים בהתחלה חד וחלק אז לא יורדים מהר. כאילו, אם עושים את זה בהדרגה.


וגם בלי קמח אפשר אבל דפי אורז נגיד זה בסדר? (חולה על זה!) אורז זה גם גלוטן או מה?

ופירות וירקות בהתחלה איא פשר הרבה? נגיד במקום לחם?

יש למישהו רשימה שיוכל להעביר לי בקובץ? אני אהבלה בדברים האלה. אבל לומדת מהר..

אני בפחד אימים ממה שגמילה חד משמעית ומיידית מפחמימות עלולה לעשות לי. אני מכורה לזה באמת כמו לסם לא בראש, גם בגוף ואני חוששת משוק. כתבתי בפיסקה הקודמת, ניסיתייום אחד דיאטת אטקינסון והופיע לי קוצר נשימה.

הימים (ואפילו שבועות) הראשונים הם לא פשוטים, כאמור, אבל זה הולך ונעשה קל יותר כל יום, עם הניקיון. לא בשמיים.
אני בהתחלה הרשיתי לעצמי כוס שתייה חמה עם כפית אגאבה פעם אחת ביום, רק כדי לחוות את תחושת הפינוק, והורדתי בהדרגה מכפית לחצי כפית לכלום, עד שנעלם הצורך.
אם את מרגישה שאת חייבת מתוק אחרת תמותי, לכי על משהו עם אינדקס גליקמי כמה שיותר נמוך. למשל, דלורית אפויה בתנור עם שמן זית וקצת מלח גס. זה מתוק להחריד, אבל לא מעלה סוכר בדם ולא ממש שובר גמילה.

_גמילה מסוכרים וגלוטן. משאיר לך המון אופציות אחרות ואת תרדי במשקל צ'יק צ'ק.
לא מצחיק, אני באמת חושבת על משהו כזה!
אבל לא מוצאת מידע מסודר לדיאטה כזו ומענה לשאלות.
למשל בדיאטה כזו-
זה משאיר לי לחם ומשהו מתוק?
כי בלי לחם ומשהו מתוק אני לא אחזיק מעמד.
לאאכפת לי לחם מקמח מלא ולא אכפת לי מתוק מסוג שאינו סוכר._

משהו מתוק - רק פירות וירקות טריים, במידה. אחרי הגמילה הראשונית הקשה (שבועיים-שלושה) הסוכר שיש בפירות ובירקות מספיק לגמרי. לפעמים אני אוכלת פרי וחוטפת סחרחורת וכמעט גועל מכמה שזה מתוק, ואז רצה לאכול איזה אגוז, לאזן.
בכלל, כשנגמלים מסוכרים ומממתיקים ומתרגלים לטעם הטבעי של המזון, מגלים שהכל הרבה יותר מתוק ממה שחשבנו. היום אני אוכלת מלפפון והוא מתוק לי.

לגבי לחם - אני לא יודעת איך זה בגמילה מסודרת, אני נגמלתי לבד בכוחות עצמי. אני מרשה לעצמי לקנות כיכר קטנה של לחם שיפון מלא (= דל גלוטן ובעל ערך גליקמי נמוך) בשבוע, ולרוב אני זורקת שליש. לא ממש בא לי לחם. על פסטות ומאפים אני לא יכולה להסתכל בכלל. ואני הייתי חיה על פסטה.

איך זה עובד? לא נוגעים בשום דבר שמכיל קמח (כלומר גלוטן) ובשום סוכר שאינו חלק אינטגרלי מהמזון בצורתו הטבעית. למעשה זו תזונה דלת פחמימות, ועשירה בכל היתר. כלומר את יכולה חלבון ושומן כמה שבא לך. רצוי שומנים טובים כמו אגוזים ושקדים, אבוקדו, טחינה, שמן זית. אבל אפשר לעוף בכיף על בשר טוב וגבינות שמנות.
אני אוכלת בלי סוף דברים "נוטפי שומן", כהגדרתך... וכבר ירדתי ככה 11 קילו.

קודם כל אני מה שנקרא גבר.
הו הא, סליחה על הטעות ותודה על התיקון


לגבי הדרך לרזות - אני לא חושבת שיש דרך אחת שמתאימה לכולם.

אני משתעשעת במחשבה להפסיק פחממות לגמרי ונזכרת שבפעם הקודמת נגיד לא נשמתי בכלל. פחות מיממה על חלבונים והרגשתי שאני לא נושמת.
ובדיאטה אחרת כשניסיתי להעלות מעט את אחוזי השומן בתפריט - לא רזיתי גרם.
וכשניסיתי סתם לאכול רגיל ובאהבה מה שנקרא, המשקל לא חשב כמוני.


אבל הלכתי לבדוק את אברמסון באתר שלהם, תשמע זה נשמע משכנע. אבל ,אני בפחד אימים ממה שגמילה חד משמעית ומיידית מפחמימות עלולה לעשות לי. אני מכורה לזה באמת כמו לסם לא בראש, גם בגוף ואני חוששת משוק. כתבתי בפיסקה הקודמת, ניסיתייום אחד דיאטת אטקינסון והופיע לי קוצר נשימה.

והם באברמסון מנחים את המטופלים לא לאכול פחמימה אחת לאחר מכן, אז ברור שמרזים. אולי ננסה בלי המגנטים... בטח עולה מלא כסף.

למישוה יש תפריט של גמילה מסוכרים ופחמימות? ברשת מצאתי חילוקי דעות, תפריט עם סטיוויה וסירופ אגבה וסילאן או בלי כל אלה, וגם ירקות הן פחמימות, אז מותר? אסור? איזה? ותפריט שמתיר פירות ותפריט ששולל. ומותר את כל השאר ללא הגבלה?חלבונים ושומנים נגיד? ודגנים.. איזה מותר? אם הייתי מוצאת תפריט הייתי מנסה לפחות. להימנע ממשהו באופן טוטאלי לעומת שפע של מוצרים אחרים רגילים , לא דלים, ללא הגבלה זה משהו שיכול להסתדר לי בראש כמתאים לי.

---

מיכל נשמע טוב שירדת בלי דיאטה קילו!
ותגידו איך לא המציאו משהו שמרזה בלי דיאטה באמת? רק פצצות אטום יש להם בראש.

---

ל"רוצה לרזות כבר, - גם אני רוצה לחבק אותך. באמת.
אין לי פתרונות, כמוך אני מבררת. מה שיצליח ארוץ לספר פה... אבל בינתיים חיבוק - עליי!

הבוקר חיפשתי אצטון ומצאתי כפפות. סטוק של כפפות איכותיות לניקיון שקניתי באיזו חנות בשקל.
הכפפות האלה או נכון יותר, זה שלא מצאתי אותן עד היום ריפה את ידי מלנקות ניקיונות כבדים בבית.
כי אני לא אוהבת לנקות.
אבל שכבר רציתי לא רציתי בלי כפפות. החומרים, הלכלוך..
ומה נקנה כפפות אחרות כשיש סטוק אי שם באחת המגרות?

אז מצאתי.
ומפה נבעה החלטה - 4 פעמים בשבוע לנקות פינה אחרת בבית - החל מהתנור והמקרר ועד מאחורי הספות והחדר-מחסן.
מי שלא מכיר את הבלגן שלי יקל בזה ראשומי שמכיר כבר ברח...

בנוסף - ללכת רחוק ליעד כלשהו במקום אוטובוס. לא משנה לאן לפחות פעמיים בשבוע.
למשל לחנות שאני מבקרת בה אבל ברגל, במרחק 4 תחנות.

זה יהיה הספורט שלי . זה יהיה ספורט שימושי, לא ספורט לשם ספורט כי אני לא סובלת את זה. ובגלל בעיה רפואית לא יכולה לעשות מגוון פעילויות.

וגםבקרוב הפגישה עם הרופא - בקשר לכדורים. כאלה שמשפיעים על הראש ובעקיפין על תחושת השובע, ואולי יעשו לי טוב כך שאעשה טוב לעצמי..


אלו החלטות שיהיה לי מאתגר לעמוד בהן אבל לא מדי. אני מקווה.
לגבי אוכל, לא מחליטה כלום עדיין. לא רוצה להפסיק את השחיתות בינתיים.

רזה לנצח.
את מותק אמיתית.

איך שראיתי אותך ישר רציתי להרעיף עלייך חיבוק.

גם לי יש אותה בעיה. רק שאני גם יורדת לאט.
אז מצבי חמור יותר..
נכון התנחמת?


גזרתי ושמרתי מהעיתון ראיון עם 4 אנשים שירדו משקל משמעותי ונשארו איתו לפחות כמה שנים טובות.
היה שם משפט של מישהו שאמר: צרי להבין שבדיאטה אין להגיד "זהו, הגענו" זה לכל החיים.
וזה מבאס.
אבל אני חייבת לרזות.
ואין לי מוטיבציה למאמץ בפרט כשאני חוששת שאעלה הכל בחזרה והתאמצתי לחינם
אבל נראה לי שזו חשיבה מחלישה.
איך להתגבר עליה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל צודקת
אוכל דל שומן הוא החלפה של חבר רע אחד בחבר רע אחר
את צריכה לאכול אוכל שיש בו אהבה אליך ואת אוהבת אותו
את צריכה לפעול מאהבה.
הבטן שלך והמשקל שלך הם המורים שלך שרוצים ללמד אותך לאהוב את עצמך

אוי רזה לתמיד! אל תקני אוכל דל שומן. ברצינות!
תעשי קצת מחקר באינטרנט: שומן לא משמין.

תקני פירות וירקות וטחינה ואולי אפילו איזו גבינת עיזים שמנה. תאכלי טוב! רק אם תאכלי טוב תוכלי לרזות. איפה בשמת א שתסביר שרוב השמנים בכלל סובלים מתת תזונה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כל אני מה שנקרא גבר.

שנית אי הכנסת מוצרי מזון שאין בהם אהבה הבייתה הם צעד ראשוני נבון.
אם החברים הרעים האלו לא שם הם לא שם. ממש כמו החברים בשר ודם או אקסים שנפרדים מהם וגם כשבא לא חוזרים אליהם. צריך רק להזכר למה עזבנו אותם.

לגבי כדורים. זה בדיוק להפך. זה ויתור מוחלט של כוח ההרצון.
ממליץ לא להגיע לזה. עדיף לאכול אוכל שאת יודעת שהוא רע לך מאשר לצרוך כדור שאת חושבת שהוא טוב לך אבל גם הוא רע.

מציע טיפולים אנרגטיים לטיפול בהתמכרות או בפחד שיוצר אותה. אברמסון למשל יכול להועיל מאד כי הוא עוסק בהתמכרות עצמה ולא בפחד.
אחרי שתגמלי למשל מסוכר וגלוטן הפחד שדוחף אותך לעברם גם יעלם
והכי חשוב, מציע לך שתתחילי לחיות באהבה. תפסיקי לפחד.
נשמע מאד קל אבל באמת לא פשוט

בצלחה

הדברים שלך נשמעים נכונים ומרגישים נכונים אבל זה נראה כמו תהום שצריך לחצות אותה ולהישאר בחיים. בלי חבל ובלי עזרה.

את ניסית לעבור את התהליך הזה?
את מכירה מישהו שניסה וזה עבד?
מישהו זללן אמיתי?

וכל הדוגמאות שנתת אחת אחת פוגעות, כי גם בהן אני נוקטת בדיוק כמו שכתבת - הרבה הלוואות, מוקפת אנשים לא טובים לי ואם להיות אמיתית גם אני לאטובה לרוב האנשים סביבי (האמת שלאחרונה התרחקתי מכווווולם, ברמה קיצונית, לא רוצה אף אחד לידי).
זה נשמע כשאת כותבת את זה מאוד נכון, להעניק לעצמך לא כי אני לא אוהבת את מה שעכשיו. כי אני אוהבת ומגיעה לי להיות רזה. זה נכון.

אבל גם הדברהזה דורש שינוי קיצוני של אורח חיים.
אם זה היה פשוט לא היה אלכוהוליזם והתמכרות לסיגריות ולאוכל כמובן.

אני היום במשקל שיא, אותו משקל שהייתי בו לפני שנה ולפני 4. ובדרך הורדתי המון! משקל של ילד הורדתי והעליתי.

אם אתייחס למה שכתבת בנוגע להלוואות. מעט השתנה מהתנהלותי בגיל 20 לעומת כיום. בענייני כסף השתכללתי ואני יותר חסכנית ומסודרת אבל הלוואות ואי נפילה להוצאות אימפולסיביות וחשיבה לטווח קצר - הכל כמעט אותו הדבר. נגד רצוני המוצהר. ונגד הבנתי העמוקה שזה לא נכון עבורי.

מה אם כל זה מתוכנת עמוק באישיות שלי? לא יודעת מאיפה. מהחינוך. מהגנטיקה, מההרגל?

מה אם בכל פעם שאשתפר במעט תהיה פעם אחת שתפיל אחורה את כל ההישגים?

מישהו כאן משחק משחקי מחשב? יש משחקים שאתה יכול שעות לתפקד כמו שעון שוויצרי, ריכוז-על והתנהלות מהודקת ואז במהלך או שניים הכל יורד לטמיון.

כך אני מרגישה עם הדיאטה.
זה מאוד מאוד מאוד מתסכל.

והשיטות האלה של לעושת שינוי פנימי עמוק הכי מפחידות בנקודה הזו. כי שם ההתקדמות איטית ויציבה אבל נפילות חייבות להיות ובגלל שההתקדמות איטית הנפילות טורפות את הקלפים ואת כל ההישג.

כמו עם אקס שנפרדת ממנו ואת צריכה לעצור את עצמך מלהתקשר אליו ברגע של חולשה. מה שווה שהיית חזקה שבועיים אם אחרי שבועיים את נופלת על צווארו?

---

הבחנתי שאני מחזיקה מקסימום 6 חודשים בדיאטה, תזונה מסודרת. ובכל פעם הארכתי את משך הזמן. פעם זה היה שלושה ימים, אח"כ שבוע, אח"כ שבוע וחצי וכן הלאה. היתה קפיצה לחודשיים, ואז בדיאטה נוספת לשלושה והאחרונה - חצי שנה כמעט. שזה מקור לגאווה הבחנתי בזה עכשיו, שמגיל 20 ועד היום השתכללתי ביכולת לספוג דיאטה. אבל מתי זה באמת יחזיק לכל החיים? בגיל 78?

בימים אלו, כשאני לא בדיאטה אני אוכלת כל הזמן. ומתמלאת אכזבה מלווה בחשש כשאין משהו מתוק בכוננות או מלוח או מוכן. זו הרגשה מגעילה.
פחד לחשוב שעכשיו נשאר מעט גלידה במקרר אבל חוץ מזה אין שוקולד או משהו וגם המלוחים נגמרו.
אבל בדיאטה אני מרגישה פחד מכיוון אחר - לעמוד על המשמר, לא ליפול,לא להקשיב לסיפורים מעוררי חשק (אל תספרו לי על המסעדה החדשה בקשה בלי תיאורים). אני ממעטת ללכת למסעדות (יש ימים שכן, אבל יש ימים שלא).
וגם כל היום תיק תק המחשבון בראש מה אכלתי ומה עוד אוכל וכמה נשאר לי לאכול.

---

גם בשיטה שאת מציעה שהיא נשמעת מחבקת ונכונה ומהותית, אני צריכה לגייס כוחות אדירים.

וכל הבעיה היא שכבר אין לי כח לגייס אותם. הם שם, קיימים. אבל למי יש כח. רק בשביל שבנפילה הבאה אני אחטוף שוב סטירה מצלצלת.

יש לי תור לרופא השבוע, מקווה לקבל כדורים כלשהם שעל הדרך יעשו שינוי.
והתחלתי לקחת אומגה 3 - לטריגלצרידים (מומלץ בין 2-4 גרם ביום למי שסובל כבר מטריגילצרידים ולמניעה - עד 2 גרם).

ואני שוקלת ברצינות להפסיק לחדש את מלאי הממתקים והמלוחים שזה כבר להפסיק מחר לקנות עוד. ואת הקניה הבאה לרענן שוב במזונות דיאטטיים. לחדש ימינו כקדם. זה תמיד מתחיל מזה. מקנייה דיאטטית. הסימבוליות בלהכניס לבית רק מוצרים רזים ודלים ואחכ לגוף... לא לצרוך תרתי משמע מוצרים משמינים לא בכסף ולא במערכת העיכול. פלא שאנחנו מדברים על כסף ועל מזון באותה נשימה כולל הדוגמאות? שניהם מספקים סיפוקים מיידיים בלי שניהם אי אפשר ואת שניהם צריך לנהל בתבונה על מנת שישרתו אותנו ולא להיפך.

והיום לצהריים אכלתי פראנץ' טוסט טבול בחלב וביצה מטוגן בשמן עמוק ומלא סוכר מעל.
וכל המתכונים הלא אנושיים האלה,שהכלמתחיל בחמאה ונגמר בשמנת ובסוכר וניל ובקרמל. בחייהם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשלונן המהדהד של רוב הדיאטות ורוב שיטות ההרזיה הוא שהן לא מטפלות בבעיה האמיתית.
אוכל מעבר להיותו ספק האנרגיה ושאר חומרים של הגוף הוא גם עונה על צורך רגשי חשוב מאד.
צורך זה יכול להיות שונה מאדם לאדם.
המנגנון של דיאטה הוא שבהתחלה הסיפוק מהירידה במשקל נותן מענה לצורך הרגשי אבל אחר כך כשהמשקל מתייצב והירידה במשקל לא נותנת דרבון להמשיך אנחנו נותרים עם צורך נפשי לא מסופק
בעת הזו מתחיל מנגגנון בעייתי יותר לפעול. אנשים "חוטאים" ואז תחושת החטא גורמת לחזרה מהירה לחיקו של האוכל כמענה לבעיות רגשיות.

דבר ראשון הוא שיש להבין שיש מזונות שהם פשוט רעים לגוף. אמנם בזמן הצריכה שלהם אפשר להרגיש טוב ונעים אבל מיד ברגע שעברו את אזור חיישני הטעם הם פוגעים בגוף. הדימוי הכי טוב להבנת מזונות אלו הוא קבלת הלוואה. ברגע קבלת ההלוואה, כשהכסף נכנס לבנק זה נחמד לראות פתאום משהו טוב קורה בחשבון. אבל, אחר כך מגיע התשלום כולל הריבית.
כמו עם הלוואות הדרך היחידה להמנע מהתוצאה השלילית שלהן היא להפרד מהן לשלום. זה קצת קשה למי שרגילה לצרוך אותן אבל זו הדרך.
גם לזה יש לי דוגמה. אוכל רע, או הלוואות הם כמו חבר רע. לכאורה, חברים. לכאורה נעים להיות איתם, לכאורה הם תמיד שם בשבילך (ממש כמו חטיפים או אוכל מזיק אחר שנמצא שם תמיד בשבילך) אבל המחיר של החברות הזאת הוא גבוה ובעצם זו לא חברות.

אפשר לומר שבעצם הצלחה בדיאטה ובעוד תחומים בחיים תלויה ביכולת שלנו להתחיל לעבוד מאהבה לעצמנו ולא מפחד לעצמנו.
מגיע לך להיות רזה בדיוק במידה שאתה רוצה כי את אוהבת את עצמך ולא כי את מפחדת מאיך שאת נראית.
את צריכה להיות מסוגלת לא לפחד ממצב שבו לא תוכלי לאכול אוכל שפוגע בך.

לסיכום. הפתרון הוא לכן להפסיק לצרוך כל מה שלא אוהב אותך ולאכול רק מאהבה לעצמך - כלומר רק עושה לך טוב ואת יודעת מצוין מה זה.
צריך להבין שכן - את מה שלא אוהב אותך לא תאכלי אותם יותר אף פעם. ממש כמו שלא תתראי יותר עם אנשים שפוגעים בך. הם רעים לך ואת אוהבת את עצמך ולכן מונעת מעצמך מגע עם דברים רעים

מקווה שזה לא נשמע הזוי פנאטי או פלצני - אבל זה עובד לאורך שנים
פשוט חיים באהבה ולא בפחד אבל זה לא פשוט

רזה לנצח, לא תאמיני.
מאז שהפסקתי להיות בדיטה ירדתי כמעט קילו.

גדול, לא?

אלאן תודה רבה

וקצת מסיטה את העניין מהאוכל. לי עוזר לשאול את עצמי למה אני משתוקקת? והאם בחיים שלי קיימים דברים שמרתקים אותי? האם אני יוצרת? האם אני עושה מה שאני באמת רוצה? ואם לא..... להתחיל משהו חדש או לחזור לפרויקט ישן שרציתי וזנחתי, מלבד המקום של לאכול אוכל בריא וטוב כי זה עושה לי טוב, לי זה עוזר - לנסות להזיז דברים בכלל כדי שהחיים שלי יהיו דומים יותר למה שאני רוצה....... ואז אני פחות זקוקה ל"פיצויים" תזונתיים.

זה נכון מאוד! אבל לצערי הכמיהה למתוק/פחמימה/אוכל קיימת ברמות של דקות ולאברמות של שעות או ימים (בתקופה זו, בתקופות אחרות אני שוכחת לאכול חצי יום ) ולכן גם פרויקט או משהו להתגייס אליו יתפוס אותי כמה שעות ואחכ מלחמה.

גמילה מסוכרים וגלוטן. משאיר לך המון אופציות אחרות ואת תרדי במשקל צ'יק צ'ק.

לא מצחיק, אני באמת חושבת על משהו כזה!

אבל לא מוצאת מידע מסודר לדיאטה כזו ומענה לשאלות.
למשל בדיאטה כזו-
זה משאיר לי לחם ומשהו מתוק?

כי בלי לחם ומשהו מתוק אני לא אחזיק מעמד.
לאאכפת לי לחם מקמח מלא ולא אכפת לי מתוק מסוג שאינו סוכר.

לא יודעת איך זה עובד הדיאטה הזו? כי נראה לי שלהפסיק לגעת במשפחה שלמה של מוצרים זה משהו שכן יכול להתאים לי. כי זה אומר שאפשר לגעת באופן חופשי במשפחה אחרת של מוצרים (חלבונים? שומן?)


מחפשת אינפורמציה ברשת והולכת לאיבוד.
הצילו.

גמילה מסוכרים וגלוטן. משאיר לך המון אופציות אחרות ואת תרדי במשקל צ'יק צ'ק.

הי רזה לנצח, (אחלה שם..) אני מזדהה איתך בהרבה מהדברים, רק רציתי להוסיף עוד נקודה שלדעתי משמעותית ולי היא עוזרת - וקצת מסיטה את העניין מהאוכל. לי עוזר לשאול את עצמי למה אני משתוקקת? והאם בחיים שלי קיימים דברים שמרתקים אותי? האם אני יוצרת? האם אני עושה מה שאני באמת רוצה? ואם לא..... להתחיל משהו חדש או לחזור לפרויקט ישן שרציתי וזנחתי, מלבד המקום של לאכול אוכל בריא וטוב כי זה עושה לי טוב, לי זה עוזר - לנסות להזיז דברים בכלל כדי שהחיים שלי יהיו דומים יותר למה שאני רוצה....... ואז אני פחות זקוקה ל"פיצויים" תזונתיים.
וחוץ מזה משתדלת, רגע לפני שאני אוכלת לעצור את עצמי ולשאול האם אני באמת רוצה בזה? האם זה
"שווה" לי? לפעמים התשובה היא כן, אבל גם אז ההרגשה שהחלטתי ובחרתי נעימה לי יותר..... בהצלחה לשתינו וסופ"ש מקסים

בהצלחה!!!

פפ כיף לפחות לקרוא אחות לצרה שנמצאת במקום דומה לשלי!
ואת מנסחת הכל בצורה מדויקת כל כך.
ואנחנו די דומות בבסיס התכונות ה.. איך קראת לזה? תאוותניות? נו רק מי שנמצא במקום הזה יכול להתייחס לזה בסלחנות כזו!

דרך אגב גם אותי מרתיע הסיפור של הכח העליון באכלנים האנונימיים, סבבה כח עליון, נראה לי רעיון טוב, אבל כשזה משולב עם הכניעה לזה ו-12 הצעדים זה תחילה להישמע לי מיסיונרי .
ואת יודעת.. עכשיו הכל מתחבר לי.
פעם בחוג לסוציולוגיה למדנו שהסיבה שאלכוהולוסיטים נגמלים בקבוצותה אלה היא שהם מחליפים דת בדת. אלכוהול והתמכרות לו זה סוג של דת. אתה כרוך אחריו, יש לך טקסים אישיים, מנהגים, ועוד. אז באלכוהוליסטים אנונימים הם לוקחים לך את הדת האחת אבל לאמשאירים אותך בואקום - אלא יוצרים לך דת אחרת. עם תמיכה וחברים, ורעיונות שונים להאמין בהם, וחיזוקים.

זה רעיון כביר לכשעצמו כי גם כשאניבדיאטה אני מתעסקת באוכל בדיוק כמו שהתעסקתי לפני - רק מהצד האחר. שזה להחליף דת בדת. האמת שכשאני בדיאטה אני נשמעת מיסיונרית, מספרת לכולם כמה ז הטוב וכמה זה יכול לקרות להם מעבר לפינה.

ואם את שואלת אותי - כדורים. אנחנו סתם מסתובבות סביב עצמנו. הבעיה היא לא בחילוף החומרים (לא אצלי) ולא בצלקות נפשיות (יש לכולנו, גם לרזים) הבעיה היא בהרכב הגנטי שלנו. לי יש תשוקות גדולות ואהבות גדולות ותהומות גדולם. אני לא יודעת להתנהל בחיים בכלל בצורה אפורה. לא רק בדיאטה. אז מה פתאום שמשהו ישתנה דווקא שם ואם ישתנה - אז דווקא במקום שמספק נחמה מכל השאר?
זה לא הגיוני.

אני רוצה לברר על תרופה בטוחה לשימוש שמשפיע על השכל, לא על השומנים ולא על העפעפיים. ש - כ- ל על התבנית ההתנהלותית שלי. שמעתי שלחלק מהתרופות האלו נגד דיכאון או להפרעת קש בוריכוז יש תופעת לוואי - או של השמנה או של הרזייה. וזה כל כך ברור לי גם בלי להיותניורוביולוגית ובלי לעבוד בטבע. כי הכל מתחיל שם ונאמס מהקשקשת הרגשית שגורמת לנו לעלות על הר להרגיש שהנה אנחנו בדרך ואז ליפול ברגע כאילו לא היו דברים מעולם.

ומאחר ואני יכולה הלעיד על עצמי ש-ש-60% מהאכיהל שליה יהא רגשית ו-30% מונעת על ידי תשוקות חזקות למתוק, פחמימתי, שומני וכאלה (ונראה מי יתעסק איתי ב-PMS) ורק 10% זו אכילה טהורה. של לאכול כי אני רעבה ולחת לאכול משהו סביר בלי לצפות לטעם מדהים או לרוויה רגשית.

אז איך אפשר להתמודד עם 90% מניעים חזקים, אמוציונליים? תשוקתיים? זה כמו להכניס מתבגר לסט צילום של 100 נשים בביקיני ולצפות שיתרכז דווקא עכשיו במבחן פסיכומטרי!

והמרגיעון - ידיעה פנימית לא נקנית - היא מתגלה! אה! אה! ו

_בא לי להצטרף לאכלנים אנונימיים, שם עושים תהליך עמוק לפצעים שלך ולמקום ממנו אתה ושם מדברים על הכל ויש לך גם מלווה צמוד וזה באמת סוציאלי, בלי תשלום אבל עם הנחייה מקצועית וזה עובד על סמים ועובד על אלכוהול ועובד מצויים במקרים שנראה לך שהבן אדם מחוק ושום דבר לא יעזור אז למה לא עלינו.
באסה רק שהשם הזה כזה דפוק. כאילו שיש מה להסתיר ורק מעצם ההסתרה זה נשמע רע._

הלכתי לשם כשהייתי יותר צעירה. אולי צעירה מדי.
לכי תנסי, מה אכפת לך? מדברים שם הרבה על אמונה בכוח עליון, מה שאותי הרתיע. אבל אני חושבת שקבוצות בכלל מרתיעות אותי. גם בשומרי משקל הקבוצה הרתיעה אותי.

אני לגמרי מבינה את הביקורתיות שלך. באופן אישי נמאס לי להוציא כסף על "קוסמים". בגלל זה אני חושבת לנסח לעצמי שיטה ולכי תדעי, אולי יום אחד תהיה שיטת מיכל בז ואני אעשה מיליונים?

יש פה המון תובנות חכמות שכבר כתבת. למשל בנוגע לכוח רצון. או לזה שהשמנה היא חלק ממכלול של תכונות, קצת יותר, תאוותניות, נקרא לזה?
אותי זה מעניין לחקור למה אני בכלל משמינה. למה אני בולסת לפעמים? למה יש לי התקפות של בליסה? למה לפעמים זה קל להגיד "לא" ולפעמים זה בלתי אפשרי? למה אני אוכלת לאורך היום כולו?

ניסיתי המון דברים. המון! לא לאכול קמח וסוכר זה יעיל להפליא, אבל שוב, צריך להחזיק את עצמך. לאכול רק אוכל טרי זה מגניב ומרזים צ'יק צ'ק, אבל לא הרגשתי טוב.
שומרי משקל זה גם יעיל, אבל ממש אנאלי. כל הזמן להסתובב עם פנקס קטן ןלרשום כל דבר שאת מכניסה לפה - זה לא בשבילי. הרגשתי כמו ציפור שקצצו לה את הכנפיים.

ובסוף כל השנים האלה הגעתי למסקנה הבנאלית שאכן הסוד הוא בכמויות. אלא שאני זללנית ואני לא יודעת מה לעשות עם התובנה הזו. ברור לי שאני יכולה לאכול הרבה פחות. לא יקרה לי כלום.
אבל כשאני מתחילה לאכול, אני פשוט רוצה עוד. ואני גם רעבה לעיתים קרובות. מעניין אם זה רעב "אמיתי", גם את זה צריך לחקור.
חשבתי לכתוב לי למה אני אוכלת כשאני אוכלת. אבל ברור לי שזה גם לא יחזיק מעמד - להסתובב עם פנקס קטן. גם אי אפשר כל הזמן להיות מרוכזת באוכל, החיים מושכים לכיוונים אחרים.

נראה לי שזו הבעיה העיקרית ואני חושבת שאת עלית על זה: זה פשוט לוקח המון קשב, חייבים משהו אינטגרלי, שמשתלב עם החיים כמו שהם: יציאות עם חברים, אירועים, ארוחות משפחתיות.

אני חושבת על זה ומנסה בכל כוחי לחשוב על זה ממקום רגוע ולא ממקום של : SOS אני לא בדיאטה! אני בטח אשמין! הצילו!
אני לא יודעת איך "להיות".

יש לי הרגשה שהתהליך הזה אפילו לוקח שנים... (אינעאל רבאק!)
גם לי.
ולא רק זה אלא שיש לי הרגשה שמרזים שני קילו בחודשיים ומאחר ואנחנו בני אדם ומתנהלים כמטוטלת אז גם כשהתהליך הזה בשיאו אפשר שיהיו גלים ואז תמצאי את עצמך מעלה קילו וחצי ביומיים חג, אחרי חודשיים שהורדת כאמור שניים.
בקיצור משום מה מי שכותבת דיאטה זה משמין לא עונה לשאלותי בנושא.


והכי מוזר - אין כאן המצאה חדשה רק עטיפה חדשה. גם באכלני יתר אנוניימיים אין דיאטות ואין דיבור על הימנעות רק עבודה פנימית חזקה על החבירה ועל הלהגיע לאכילה ממקום נקי וקשוב.
ויש עוד הרבה קבוצות שעוסקות באותו הדבר בדיוק.


גם בפורום הנ"ל של פינטו אין שום מענה לשאלות בנוגע להצלחה, רק כמויות של מלל (המומחיות כביכול עונות כל תשובה שני עמודים) שמצד אחד מעידות על השקעה ואני באמת מאמינה שהן מאמינות בזה ומצד שני אין שום מסר ברור לגבי העובדות ושיטה שרצה הרבה זמן צריכה להציג הצלחות ומענה ברור ולא נאום שמתאים לכל שאלה באשר היא. וכמו שכתבתי למעלה אם אחת מכמה אלפים מצליחה זו לא שיטה שיכולה להיות מוגדרת ככזו שפתרה את הבעיה הנוראית של לרדת ולעלות במשקל. היא אולי פתרה אותה לאחת מכמה אלפים כמו שיש דיאטות רגילות שמצליחות לאחת מכמה אלפים

וגם שוטטתי בפורום הזה וראיתי נשים שביקוש מהן להימנע מסוכר בגלל סכרת או כולסטרול בגלל יתר כולסטרול אחרי שהן כבר רזות ובכל זאת מה לעשות הן נדרשות להימנע פיזיולוגית ממוצרים מסויימים וגם לזה אין פתרון בשיטה הזו. שגורסת שהימנעות מראש לא מועילה. התשובה שראיתי שם למישהי שאמרה מה אני צריכה עכשיו להימנע ממתוק או מכולסטרול - זה שהיא צריכה להימנע ממקום של בחירה שזה לא טוב לגוף שלה. כלומר במצבים שצריך להימנע מיידית בצריכת מזון מסויים - אין באמת מענה לשיטה הזו.

ברור שלהגיע לזה ממקום של בחירה זה חכם אבל זה גם מה שמצוי בדיאטה רגילה, אתה "בוחר" לא לרדת על עוגה כי זה לא טוב לך, כי זה כבד, כי זה נוטף שומן וסוכר, כי זה משמין וכי אתה שבע. ובכל זאת אתה אוכל.

וגם כיום ברוב הדיאטות התהליך ממוקד במקביל להורדה מהירה של משקל ול אהתמקדות רק בראש . וגם אני בכל הדיאטות שלי קראתי כל יום שעתיים באינטרנט סיפורים מעוררי השראה, סיפורי העצמה על אנשים "שבחרו" לשמור על עצמם ולכבד את הקשב לגוף,ש רזו ושמרו, אנשים שהתמודדו עם מחלות או בכלל... הזנתי אתה מקום הזה בי שמדבר על קשב ובחירה ושחרור מאסור ומותר - אני רוצה לטפל בעצמי ולהיות מאוזנת. לכן הדיאטה שלי יחסית בעלת מסגרת רחבה ופתוחה עם שפע מזון ומתכונים מכל הטעמים נגיש בבית וכשאני בדיאטה אני כן מרגישה במוד של בחירה עד שאני כבר לא רמגישה ככה וזה אחלה לעבוד על זה אבל אני מניחה שגם בשיטה הזו עובדים על זה לאורך זמן וגם אז יורדים ועולים כל הזמן רק בקצב אחר - יורדים שני קילו ועולים שני קילו ולא ברור מתי מתרחשת ירידה גדולה אם בכלל.

---

לדעתי אם יש הצלחה בשיטה הזו, איפשהו זה נובע בגלל הליוויי הצמוד שמחזיק אותך ברגעים של האכילה הרגשית ועוזר לך לנקות את עצמך עם הזמן מהנפילות האלה. בכלל לדעתי תשומת לב אנושית למישהו (למשל להרים טלפון למישהו חשוב לך ולקשקש בכל פעם שמתחשק לבלוס) יכולה לפתור הרבה בעיות גם בלי מנטרות כאלה ואחרות.

קיצר השיטה הזו נשמעת יותר ויותר מתאים למעט מאוד אנשים שמלכתחילה אם את שואלת אותי היה סיכוי טוב שיעמדו גם בדיאטה רגילה כי גם פה יש המון הימנעות הרבה יותר ממה שניתן לחשוב וגם לאורך הרבה זמן - בלי לקבל סיפוק מירידה מהירה כך שנדרש עוד יותר אורך רוח ואיפוק.
אני ביקורתית כי נמאס מלוקשים וגם שיטות מכילות וכאלה ראוי להן שיספקו נתונים, והצלחות והדגמה על איך זה עובד ומה הצפי - כי אם זה שנים אז זה לא מתאים לנשים בתהליכי לידה והנקה (כי רק העלייה הטבעית במשקל תמסמס את הירידה הטבעית כביכול במשקל), ולא מתאים לאנשים שצריכים להוריד מיד משקל לא רק בגלל חונה אלא בגלל סכרת, טריגילצרידים, כולסטרול, עמידה לפפני ניתוח, ולא מתאים למי שאין לו הרבה כסף, ולא מתאים לאנשים לא עקביים כי צריך המון אורך רוח...
אגב יש עוד קבוצות כמו אלו שמבוססות על אותו רעיון ושכותבות על כך ברשת (וכל אחד בטוח שהוא המציא אותו).

---

• בא לי להצטרף לאכלנים אנונימיים, שם עושים תהליך עמוק לפצעים שלך ולמקום ממנו אתה ושם מדברים על הכל ויש לך גם מלווה צמוד וזה באמת סוציאלי, בלי תשלום אבל עם הנחייה מקצועית וזה עובד על סמים ועובד על אלכוהול ועובד מצויים במקרים שנראה לך שהבן אדם מחוק ושום דבר לא יעזור אז למה לא עלינו.

באסה רק שהשם הזה כזה דפוק. כאילו שיש מה להסתיר ורק מעצם ההסתרה זה נשמע רע.*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

http://www.doctors.co.il/forum-1353/pg-48#message-41288

אבל - נשמע שהתהליך דורש - המון זמן, המון מחוייבות, המון כסף - לליווי האישי שהן מדברות עליו, המון דיוק. זה לא כזה משחרר כשחושבים על זה. כי צריך להיות מדויקים בקשב לעצמך ולא תמיד זה קל. יותר נכון - זה קשה. אז מעניין אם מישהי שעברה או לפחות כמה יכולות לספר או שזה משהו שנשמע טוב בתיאוריה, על מנת לשחרר אנחת רווח האבל אתהתוצאותלקבל מדיאטה קונבנציונאלית.

יש לי הרגשה שהתהליך הזה אפילו לוקח שנים... (אינעאל רבאק!)
אבל גם להשמין ולרזות לוקח שנים. שנים מתסכלות של יו-יו. לי נמאס, ממש נמאס לי. נמאס לי להאבק, זה נראה לי חולני. ומכיוון שמשהו פה כל כך לא עובד בצורה כל כך עמוקה, אני לא מוכנה לזרום עם זה יותר.
אני בעסקי הדיאטות מגיל 14! 18 שנים של דיאטות.

רוב הרזים השדופים שאני מכירה בעלי יכולות דחיית סיפוקים גבוהות גם בתחומים אחרים. אם צריך לקום מוקדם בבוקר גם אחרי לילה קשה הם לא יגררו את העוד חמש דקות במיטה, הם לא יבטלו כמעט אף פעם תורים לרופאים כי לא מתחשק להם, הם גם יודעים לשלוט יותר בכסף ובסדר ונקיון באזור שלהם. הם בדר"כ לא מעוניינים לטרוף את העולם לאכול הכל או לבלות עד אובדן הכרה או לעשות סקס מטורף או להיכנס לקשר אסור.

אהבתי את התיאור הזה, כי הוא גרם לי לחבב אותך מיד. גם אני מבטלת תורים כרונית!

דיאטה זה משמין, תודה על איחולי ההצלחה. יש לך אולי לינק לפורום? לא הצלחתי למצוא אותו בגוגל.

לדיאטה זה משמין - לך התהליך הזה עזר להוריד במשקל?

קראתי הרבה הודעות בפורום וחוץ מאחת שכתבה שירדה 10 ק"ג (אבל הכולסטרול בשמים) לא ראיתי עדויות על הצלחה.
השיטה נשמעת לי הגיונית. מאחר והייתי רזה בעבר ואני יודעת שאכלתי בסדר גמור ובכל זאת לא שמנתי אני מתה לחזור לזה. לתקופה שאכלתי סביר ולא משנתי ולא ירדתימהפסים בכל מה שנוג ע למשקל.

ודרך אגב איך מגיעים לעמוד 48 בפורום?! ניסיתי וצריך לעבו ראח דאחד אחורה, שעות. או שיש דרך אחרת?

אבל - נשמע שהתהליך דורש - המון זמן, המון מחוייבות, המון כסף - לליווי האישי שהן מדברות עליו, המון דיוק. זה לא כזה משחרר כשחושבים על זה. כי צריך להיות מדויקים בקשב לעצמך ולא תמיד זה קל. יותר נכון - זה קשה. אז מעניין אם מישהי שעברה או לפחות כמה יכולות לספר או שזה משהו שנשמע טוב בתיאוריה, על מנת לשחרר אנחת רווח האבל אתהתוצאותלקבל מדיאטה קונבנציונאלית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל , שמחה שמצאת את הדברים משחררים .
הצעד הראשון מאחורייך ,
בהצלחה .
דרך אגב, ובהתייחסות לדבריה של רזה לנצח - לא חייבים מייד לרוץ לאימון אישי אצלה, אפשר קודם להעמיק לתוך הפורום שציינתי קודם "פורום הרזייה ללא דיאטה", לקרוא שאלות של אנשים ואת התשובות היפות שלה , שהן אף פעם לא שטחיות, ולהתחיל לספוג את הגישה .
כי כמו שכבר אפשר להבין זו לא עוד שיטת דיאטה של זבנג וגמרנו עד הפעם הבאה אלא זה ממש שינוי תפיסה, תהליך שלוקח זמן שמתחיל ב"לצאת מהראש הדיאטטי"הסופר, השומר, הנוזף, שמשאיר אותנו תמיד באותו מקום של חסר, ואת הגוף במצב של אגירה , שזה בעצם השלב הראשון, לא כזה פשוט למי שמורגל בזה רוב חייו. או שבעצם אין פשוט מזה ? ! כמו להוריד שק של אבנים שלא שמת לב שאתה סוחב...
זה ממשיך עם זיהוי רעב ושובע מהיכרות (מחודשת , שאבדה אצל חלקנו אי שם בילדות מסיבות רגשיות וחברתיות...) עם איתותיו של הגוף . עם זיהוי רעב שאינו גופני כי אם נפשי ומתן מענה לרעב הזה , וכאן זה כבר ממש אישי - ויש לזה התיחסות בשאלות של אנשים בפורום .
אם זה נראה לך (לי נראה שזו הדרך היחידה שבאמת נותנת מענה לכולך ולא רק למספר שמופיע על המשקל ...) פשוט תקראי המון המון המון בפורום , רק זה, בלי קשר לאימון אישי נותן המון.
למשל התשובה שלה ל"אושר 511" בעמוד 14 , או התשובה הגאונית שלה לנועה מה6.10.2007 בה היא מדברת על מתן לגיטימציה לאכילה רגשית - כן , לגיטימציה ! (לא זוכרת איזה עמוד זה , פשוט תדפדפי קצת ותחפשי את התאריך...) ויש עוד המון.
בהצלחה
ואני שמחה בשבילך

חשבתי על משהו.
שיש קשר בין רזון קבוע (אלה שהם רזים רזים רזים כל הזמן, בלי קשר לשום דבר) לסוג של חריצות בראש (לא חריצות בעבודה וזה, חריצות בראש, יובן בהמשך). יש גם שמנים חרוצים בראש, אבל רוב הרזים השדופים שאני מכירה בעלי יכולות דחיית סיפוקים גבוהות גם בתחומים אחרים. אם צריך לקום מוקדם בבוקר גם אחרי לילה קשה הם לא יגררו את העוד חמש דקות במיטה, הם לא יבטלו כמעט אף פעם תורים לרופאים כי לא מתחשק להם, הם גם יודעים לשלוט יותר בכסף ובסדר ונקיון באזור שלהם. הם בדר"כ לא מעוניינים לטרוף את העולם לאכול הכל או לבלות עד אובדן הכרה או לעשות סקס מטורף או להיכנס לקשר אסור.

מאוד מסודרים בראש. מעדיפים הרפתקאות שקושרות מאמץ וחריצות על פני קסם ואקשן. (למשל רובם אוהבים לרוץ מרחקים ארוכים או ללכת הרבה ברגל עלמנת לחסוך כסף או באוטובוס - לא בשביל לרזות- , או לצייר שעות, להרכיב פאזלים עם מאה אלף חלקים, לעבוד עם פרטים קטנים, לחסוך שקל לשקל על פני להמר). פחות מונעים על ידי יצרים, ויותר על ידי חיבור לקרקע, היגיון, מה נכון ופחות מה נח. מה שמניע אותם מתחיל מהראש ופחות מהבטן ומטה.

כאילו, זה לא מוגבל רק לאוכל!

בדר"כ לא כולם ולא תמיד.וגם בעיקר אלו שהם שדופים נצחיים כאלה, לא רק נערים בגיל ההתבגרות שהם רזים אבל אוכלים כמו בהמות כשהכל נשרף עם כל הטסטוסטרון ואחרי עשור הם מפתחים כרס יפה. אלא אלה שהם רזים מגיל 8 ועד גיל 40 פלוס.

זה מסביר גם למה הרבה אמנים שהם בדר"כ אנשים מאוד יצריים, לא פועלים מהרציונאל, ולא יציבים בראש - כל הזמן משמינים מרזים, עליות וירידות משקל קיצוניות.

_לא יודעת אם זה נחשב לקבל עצות מרזה, שמודעת לזה שחלק מזה הוא מטען גנטי ובכל זאת אני חושבת שהדרך שבה אני אוכלת ואכלתי קשורה גם כן.
גדלתי בבית שלא היו קיימים בו ממתקים- אף פעם. שום ארון עם וופלות, ממתקים אין ג'אנק. בכלל._

קראתי שאין דבר כזה נטייה גנטית להרזייה. יש בעיות פיזיות שעוברות בתורשה אצל חלק מהשמנים (בלוטת התריס וכו') אבל אין גן שאחראי על להיות אדם רזה
מה שקובע אורח חיים ונטיית אופי לצרוך פחות מזונות כבדים ומשמינים, פחות כמויות. וזה בדיוק מה שקורה אצלכם בבית.

היתה לי בעבר חברת ילדות שלכאורה אכלה כמוני, היינו מכינות ארוחות יחד והיינו אוכלות את אותן מנות. אבל שמתי לב שבכל מה שנוגע לנישנושים - כמעט ולא היתה מנשנשת ואם כן - קוביית שוקולד, 3 דובדבנים.. כשאצלי אין דבר כזה. חבילה שנפתחת מחוסלת עד תום. היא רזונת צנומה וכל משפחתה כזו, לא פלא. כמו אצלכם.

---

אם הייתי רוצה לרזות או לשפר הרגלי תזונה הייתי בלי ספק קוראת את ספרו "הדרך הקלה לרדת במשקל" שמדריך כיצד לשנות את הרגלי האכילה לצמיתות.

גמולה, את רזית רק בזכותה ספר? בלי סדנא ותמיכה וכו'? כי אני גםלא בנויה לסדנאות והלוואי וספר יעזור לי.

אם מישהי התנסתה בקריאת הספר והבינה ממנו אחרת אני סקרנית לשמוע מה כתוב שם. יש למישהי עותק להשאלה?

---

אני הייתי מתחילה בלקרוא את 6 המאמרים הקצריםהמופיעים באתר שלה כדי להבין את עקרונות הגישה שלה (אזהרה- שונה מכל גישה בה נתקלתי עד היום , צריך לבוא עם ראש פתוח ....) וממשיכה בפורום שהיא ניהלה שנקרא פורום הרזייה ללא דיאטה, שם היא משיבה על שאלות .

קראתי את הדברים שלה, נשמע הגיוני. חבל שזה מחייב אימון אישי ואין ספר או הסבר לקהל הרחב. אין לי כסף לתהליך כזה בימים אלו.

קראתי את המאמרים של לאה פינטו. מעניין! ומשחרר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גמולה , מסכימה איתך לגמרי בנוגע לאלן קאר .
קראתי את הספר שלו על עישון ותפיסת העולם שלי באמת השתנתה בעקבות כך , ביחוד זניחת הרעיון של "כח רצון" והבנת הנזק והתסכול שנוצרים כשמנסים להשתמש בכח רצון על מנת לשנות תהליכי חיים כמו גמילה מעישון או הרזייה.
לא קראתי את הספר שלו על תזונה אבל מצאתי (במקרה) מאמרים ופורום שמתייחסים לנושא ההרזייה באופן שמאוד מזכיר את הגישה של אלן קאר :
על פני התמקדות באיך להפסיק את ההרגל אותו מעוניינים לשנות ובמקרה הזה - אכילת יתר , התמקדות במה גורם לך לאכול באופן בו את אוכלת ולתת לזה מענה , כך שההרזייה מגיעה מאליה בעקבות התייחסות חדשה לעצמך ושינוי התפיסה שלך את היחס לרגשות , לגוף שלך ועוד ...
המאמרים הם של לאה פינטו , דיאטנית לשעבר, שהיום עוזרת לאנשים בגישה זו ואפשר למצוא מאמרים באתר שלה .
אני הייתי מתחילה בלקרוא את 6 המאמרים הקצריםהמופיעים באתר שלה כדי להבין את עקרונות הגישה שלה (אזהרה- שונה מכל גישה בה נתקלתי עד היום , צריך לבוא עם ראש פתוח ....) וממשיכה בפורום שהיא ניהלה שנקרא פורום הרזייה ללא דיאטה, שם היא משיבה על שאלות .
הפורום ארוך , כי הוא קיים כבר מספר שנים אבל עמוד 48 למשל הוא מאוד אינפורמטיבי כי יש שם תשובות מפורטות לשאלות עקרוניות שיכולות לצוץ .
מעניין גם למי שלא מעניין לרזות כי זה עוסק בגישה לאוכל , רגשות , חוקים ומה שביניהם .....
לכל מי שהבין שדיאטה, עם כללים וחוקים של מה כן ומה לא לאכול , סיווג מאכלים כמשמינים או לא משמינים וכד' כמו כל שנוי התנהגות שאנו כופים/מכתיבים לעצמנו מבחוץ תוך שימוש ב"כח רצון" ו"מוטיבציה" ו"להחזיק את עצמנו" זה לא דבר שעובד לאורך זמן וסופו , בעיקר בעתות חולשה להתפוגג ולהותיר אותנו שוב עם אותה תחושת תסכול , עד הפעם הבאה ששוטף אותנו גל חדש של מוטיביציה וחוזר חלילה....
לכל מי שרוצה להעמיק לתוך עצמו ולהתחיל להתמודד עם מה שמתחת לפני השטח
במיוחד למי שכתיבתו של אלן קאר דיברה אליו, אבל בעצם לכולם .
הכי חשוב - בעדינות , לאט , בחמלה .

אני הפסקתי לעשן בעזרת ספרו של אלן קאר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" ומכירה אנשים נוספים שנגמלו בעזרת הדרך שהוא מציע שהיא בעיקרה שינוי בתפיסת העישון.
אם הייתי רוצה לרזות או לשפר הרגלי תזונה הייתי בלי ספק קוראת את ספרו "הדרך הקלה לרדת במשקל" שמדריך כיצד לשנות את הרגלי האכילה לצמיתות.
http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/ ... D=14620235

ניראה לי ששוה לקרוא את החיוניות שלי חלק ראשון

לא יודעת אם זה נחשב לקבל עצות מרזה, שמודעת לזה שחלק מזה הוא מטען גנטי ובכל זאת אני חושבת שהדרך שבה אני אוכלת ואכלתי קשורה גם כן.
גדלתי בבית שלא היו קיימים בו ממתקים- אף פעם. שום ארון עם וופלות, ממתקים אין ג'אנק. בכלל.
אין נישנושים בין ארוחות. בכלל.
ארוחת בוקר- שיבולת שועל. תה צמחים. פירות.
ארוחת צהרים וערב- המון ירקות. בשר או דגים.
להמנע מלחם ופסטות. לא לחשוב על עוגות. לשתות הרבה מים.
לא לספור קלוריות.
לאכול אוכל מגרה (לעין) וטעים!

הבנתימשהו בימיםה אחרונים, לגבי דיאטות.
שני ברים.

אחד, כל הזמן מחפשים סיבותלמה אנשים אוכלים הרבה, או -לאמצליחים לשמור על משקל נמוך או אפילו לא מצליחים לרזות.
אכילה רגשית, בעיה בדחיית סיפוקים, נטייה להשמנה, דכאון, כאלה.

לפעמים יש הרגשה שמי שמדבר על זה בטון דידקטי קפדני לא באמת מבין מה זה אומר.

והבימיםה אחרונים הבנתי את הקושי הכי גדול בדיאטת הרזייה - אתה צריך לשנות הרבה הרגלים.
זה לא לשנות סגנון חיים או אורח חיים או תזונה - ביחיד. יאללה שנה אורח חיים ותרזה. שזה נשמע חביב. זה משהו אחר - זה סל רציני של הרגלים.

כשמדברים על הרגל אחד, למשל אתה רוצה לקום כל בוקר מוקדם בשביל יוגה או אימון או לא יודעת מה- זה הרגל אחד שצריך להילחם בו ולהתבאס עליו פעם אחת ביום.

לעומת זאת בדיאטה אתה צריך לשנות לפחות 20-30 הרגלים בחיים שלך. ואת הכל בבת אחת וכשאתה מנותק מאותם חומרים שבעבר הרגיעו ועשו אותך שמח.ושלא כמוה שינוי בשעת הקימה בבוקר, בדיאטה אין שעה מסויימת או רגע מסויים שבו צריכים לעמוד על המשמר ובכל השאר לשחרר- אתה צריך להיות איתן ולאמת אתה הרגלים החדשים גם ברגעים לא צפויים שמתרחשים כל הזמן לאורך היום. למשל בעבודה מוציאים עוגה נוטפת שוקולד, או - כשמתארחים ויושבים מול המזון שגדלת עליו כל הילדות שלך ושמזמן לא משמש רק מזון, אלא אהבה. או כשצריכים לארח וצריך לבשל מזון לא דיאטטי...

רשימה חלקית של הרגלים שצריך לשנות בדיאטה -
במקום לאכול משוחרר מה שבא - צריך לחשב,למדוד, ללמוד כמויות, לתכנן מראש
במקום לקנות מזון מוכן וטעים מתי שמתחשק -בדר"כ צריך לעמוד להכין מזון בבית
במקום לאכול עם כולם כחלק מחוויה חברתית את מה שמגישים בכל ארוע - צריך לאכול רק חלק קטן ממה שמוגש אם בכלל
במקום לדעת שהכל שהכל מותר לך - לדעת שהרוב אסור לך רוב הזמן, גם אם תאכל סופגניה? חצי חתיכה פעם בשנה. כלומר מותר אבל רוב הזמן אסור.
במקום להתפדלא בבית - ללכת להתאמן
במקום לאכול ולהמשיך הלאה - לעצור ולחשב ולרשום
במקום לאכול סוכר, לם רגיל, צ'יפס -לאכול תחליפים וכאן הרשימה ארוכה...

כאילו לא רק כמויות גם המזון עצמו משתנה בהמוניו. היחס אליו, ההכנה שלו, שעות האכילה, האיך והאיפה. אז יש כל מיני דיאטות כמו שלי שמגמישים מאוד את הכל, היד חופשית אבל עדיין יש מגבלות.

הרגלים הרגלים הרגלים כולם צריכים להשתנות בבת אחת לאורך כל היום בכל מצב אפשרי. לבד או ביחד בחוץ או בבית כשאתה חזק או כשאתה חלש חולה או בריא.

נראה לי שכל התחום הזה של כדורים להמסת שומנים ואלה מפגר. צריכים להמציא כדור שישפיע על המוח. על היכולת לסגל הרגלים חדשים ואז השומנים וכל השאר יהיו החלק הקטן של הצרה.

מוויקיפדיה -

רמה מוגברת של טריגליצרידים מהווה חלק ממכלול של מדדים חריגים שנכלל במושג "התסמונת המטבולית". אדם עם תסמונת זו הוא בעל סיכון מוגבר לפתח סוכרת, שבץ מוחי או התקף לב, והוא מוגדר ככזה אם הוא בעל שלושה או יותר מתוך חמשת מרכיבי התסמונת: השמנה בטנית (abdominal obesity), יתר לחץ-דם, רמות מוגברות של גלוקוזה כתוצאה מעמידות לאינסולין, רמה נמוכה של כולסטרול-HDL, רמה גבוהה של טריגליצרידים.


לי יש 3 מגורמי הסיכון

כאילו שזה שהחיים מסביב לא משהו בגלל ההשמנה זה לא מספיק, צריך עוד להיכנס לסטטיסטיקות מהצד הלא נכון.

15 דקות ביום ספורט ומה קורה בלי לגמרי - חומר למחשבה
http://www.clalit.co.il/HE-IL/Family/in ... les/[po]15 minutes of practice[/po].htm?utm source=eservice&utm medium=hakot&utm campaign=15minutesGenral

לפלוני אלמונית, היא באמת מדברת על מה שהעליתי כאן, קראתי הכל.
אבל זה נראהלי גם יקר, וגם אין מספיק הסבר לגבי איך זה עובד, דמיון מודרך אני עושה לעצמי, אבל היא לא מתארת את הדרך, חבל.
אבל נחמד לראות את התיאורים שלה, מבהיר כמה צרת רבים וזה.

חשבתי שיעניין אותך..