(-:

אלאן, מא זה אמא ככה הוא קורא לי. כשהוא רעב הוא אומר אמ אמ . הוא אומר מא מא גם אחרי ארוחה.אני לא חושבת שבגילו ציצי הוא תחליף לארוחה
הילד אוהב לאכול,ולשמחתי הוא מאוד אוהב תפוחים,ומחסל אותם כאילו אין מחר
בשמת , תודה שחידדת לי כמה דברים
סה"כ התקשורת ביינינו ממש טובה,עד היום הרגשתי אותו והתיחסתי לתחושות הבטן שלי שתמיד היו מדויקות
באמת בימים האחרונים,היו כמה פעמים שלא הרגשתי שזה נכון מה שאני עושה,אבל הקושי הכניע
לשמחתי כרגע הוא מבקש פחות במשך היום,וכשהוא מבקש אני לא מסרבת יותר,אלא אם זה לא מתאים באותו הרגע,ואז הוא מקבל את זה יפה
כשהוא מתעקש,אני מבינה שזה חשוב לו.
תודה לכן

מא מא מא. - אני מקווה שאת מבינה שהוא בעצם רעב ומבקש א ו כ ל.
שיהיה לך בשלוף- בננות, אבוקדו, תפוח מגורד, פירה תפוחי אדמה, אטריות מלאות, עגבניה, כל דבר, כדי שלא יישאר רעב.
אימהות מניקות בדרך כלל נוטות להרעיב את התינוק (מכיוון האוכל) כי הן תמיד יודעות שיש ציצי...
אז הוא באינסטינקטים בריאים מבקש מזון- תני לו.
+
כל מה שכתבה קודמתי.

תראי, בליגת לה לצ'ה יש פטנט שנקרא don't offer, don't refuse.
כלומר, לא להציע ולא לסרב.
זה אומר: לא להציע לו לינוק אף פעם, אם את בתהליך גמילה. שהבקשה תמיד תבוא ממנו.
אבל בסימטריה, גם לא לסרב אף פעם. אף פעם לא להגיד לא.
ראשית, כי ראית כבר שזה שובר את הלב )-:
ושנית, כי זה גורם לאפקט ההפוך: להידבקות, להיצמדות, לבכיינות, לתחושת נטישה וקיפוח של הילד - והרי זה הדבר האחרון שאנחנו רוצות )-:

לכן, אם הוא מבקש - תמיד להסכים.
אבל:

• אם לא מתאים לך להניק בחוץ, אז את מסכימה אבל אומרת "בסדר, כשנגיע הביתה" (כי פה לא נעים לך. פה: באוטובוס, ברחוב, בחנות, אצל אנשים, לא חשוב איפה, לא נעים לך שם ואת אומרת "בבית").
• אם את באמצע משהו שאת לא יכולה להפסיק לרגע כדי להניק, את אומרת "בסדר, ברגע שאני אגמור עם החביתה". ואת מקיימת! לעולם לא להבטיח ואז לשכוח. זה שובר אמון. גם לא לדחות סתם. אם את כן יכולה להפסיק, אז להפסיק ולהיניק.
• אם את מרגישה לא טוב מאיזושהי סיבה, את אומרת "בסדר, אבל אמא חולה אז נינק רק קצת, עד שאני אספור עד עשר" (או כל רעיון יצירתי אחר שעוזר לספור את השניות לצורך הנקה קצרה).

וכן הלאה.

אבל לא לסרב.
ולהרגיש אותו. החוקים לא חקוקים בסלע. זו לא תורה מסיני. את אמא והוא בסך הכל תינוק ממש קטן (אפילו לא בן שנה וחצי!).
לפעמים הוא ממש זקוק להתחבר לאמא, אמא היא העוגן.
לפעמים הוא מפתח משהו: מחלה, שן חדשה, לא משנה מה - ואז הוא מרגיש בעצמו שהוא זקוק להנקה, והוא אכן זקוק לה.
בכל הנקה את מקבלת ממנו מידע דרך המגע בין הרוק בפה שלו לשד שלך לגבי כל הוירוסים והחיידקים שהוא נתקל בהם היום, ומייד הגוף שלך מייצר עבורו נוגדנים ומעביר לו אותם בהנקה הבאה. כך מערכת החיסון הבשלה של האמא תומכת לאורך שנים ומפתחת את מערכת החיסון התינוקית הלא בשלה של התינוק. לכן הגיוני, שתינוק שכבר מרגיש שהוא נחלש, יש לו דחף חזק מהרגיל להתחבר לאמא ולינוק, כי הטבע שולח אותו לקבל את מנת החיסון שלו בריכוז גבוה יותר.
אנחנו צריכות לסמוך על התינוקות היונקים שלנו, גם אם לא תמיד ברור לנו מה הצורך שעומד מאחורי הבקשה.
יודעות או לא יודעות, תמיד יש צורך, והוא לגיטימי וחשוב. בשביל זה אנחנו אמהות ומיניקות. כדי לטפח ולגדל את הילד שלנו באהבה.

היום הוא ביקש לינוק בצהריים לפני שהיה עייף,ושסרבתי הוא בכה בכי קורע לב,אז נשברתי. בד"כ אני אומרת לו אחר כך והוא מתרצה,והפעם זה לא עזר
אז הנחתי שזה חשוב לו ולכן התרצתי
השאלה מה נכון..והאם אני עושה בסדר?

עכשו,כבר כמה ימים שהוא כמעט לא יונק במשך היום,והוא דבוק אלי מתמיד,את הציצי ציצי הוא החליף ב מא מא מא
הוא מבקש פחות לינוק,אבל למשל אתמול היינו אצל הורי,אז אמנם הוא ינק פחות בהרבה,אבל היה דבוק אלי המון,וחיפש אותי כל הזמן

בעיני "עשיתי נכון" תלוי בהחלטה שלך בלבד והאם את באמת שלמה איתה.
הבית שלי ינקה כל הזמן יום ולילה עד גיל שנה ושלושה חודשים בערך ואני הייתי בהריון כבר וזה לא נעם לי יותר. אז אמרנו בי בי לציצי בלילה ורק לילה אחד היה קורע לב, אבל לא קשור לסיפורי הזוועה של בכי של שעות... וכמה ימים אח"כ עברנו לציצי בבוקר בצהריים ולפני השינה בלילה ובלי שום בעיות... עכשיו לצערי זה כבר התחיל לכאוב וגם כבר לא נותר חלב, אז אמרנו בי בי לציצי לגמרי (שנה ושבע) והיא נרדמת בלי ציצי בקלות.... אני חושבת שכל היסורי מצפון וההתחבטיות העצמיות מבלבלות את הילד.
בהצלחה...
ד"א, עם הראשון עברתי את כל הקשיים בגמילה.. בסוף הוא ינק פעם ביום עד גיל 3 וחודשיים.. אבל אני מוכרחה להודות שלחץ חברתי וחוסר קשב לעצמי בצורה מלאה היו חלק מהתהליך ולכן היה כה קשה, אני מניחה..

נכון שאולי מתחשק לך יותר להיות ספונטנית וכן לתת במשך היום כשיש לך כוח ולכן לא מעוניינת בחוקים "נוקשים" אבל איכשהו מהניסיון שלי נראה לי שעבור הפעוט עדיף ככה, כי אז הוא יודע למה לצפות. זה לא בדיוק ככה,ביום אני לא נותנת בכלל,אלא הוא קיבל מכה ממש כואבת והוא בוכה מאוד
אני מניקה לפני שינה,בקימה ובלילה. ההפסקתי בתחבורה ציבורית גם. לפעמים מבקש ואני אומרת לו אח"כ או בבית. אאמץ את שכתבת

זהו, עכשו לא יונקים עד שנת צהריים וכאלה
תודה

נראה לי שככה זה. כשמפחיתים ביום בהתחלה יש איזו עליה בלילות. אח"כ זה מסתדר. אני כמוך באותה גישה, שהנקות הלילה יותר חשובות כי ממש שומעים שלוקים בהם. אולי כדאי לעשות סדר ושיהיה ברור במשך היום מתי כן ומתי לא, כך שהוא יוכל להבין בצורה יותר מסודרת למה לצפות, אז מפלס הדחיה ירד ולא יהיה צורך בפיצוי בלילה. למשל: אחרי יניקת בוקר להגיד, זהו, עכשו לא יונקים עד שנת צהריים, או עד אחרי ארוחת צהריים וכו'. נכון שאולי מתחשק לך יותר להיות ספונטנית וכן לתת במשך היום כשיש לך כוח ולכן לא מעוניינת בחוקים "נוקשים" אבל איכשהו מהניסיון שלי נראה לי שעבור הפעוט עדיף ככה, כי אז הוא יודע למה לצפות.

טוב,הגיע הרגע שלי להגיד די..אני חייבת להפחית מההנקות
אז התחלתי להגיד לו(בן שנה ו5) לא עכשו,הוא קיטר פעם אחת,ומהר מאוד קלט שאמא רצינית ואין ציצי עכשו
אני אומרת לו אח"כ ושואלת בסדר?והוא עונה דדר(בא לי לבלוע אותו כשהוא אומר את זה).
ובאמת שבמשך היום הוא כמעט ולא מבקש יותר,וכשהוא מבקש אני מפעילה שיקול דעת
הקטע שבלילות הוא נראה לי משלים עכשו פערים,ואם אני מוציאה לו את הציצי מהפה,הוא צועק ציצי ציצי..ואני מיואשת לפעמים
האם עשיתי נכון?
במשך היום הוא לא באמת יונק,הוא מוצץ כמה שניות ודי,לפעמים הוא סתם יושב עלי ורואה סירטון והציצי בפה כמו מוצץ,וזה נהיה לי קשה
בלילה הוא גומע ממש,ולכן הנקת לילה נראית לי חשובה עבורו. אוף..אשמח לעזרה
תודה

חוששתני שהיא מחרימה את היאמו באופן מוחלט. בעבר זה באמת עזר לנו.

גם אני עם בן 1.10 שכל הבוקר מנדנד "ני-ני-ני". הוא בגמ"ל, לכן מבקש יותר במשך היום. התחיל לבקש גם כשאני במקלחת / אוכלת וכל מיני.
הבוקר עזר דבר אחד מאוד משמעותי, שמזמן לא עשיתי: לקחתי אותו ושמתי ביאמו על הגב, והמשכתי בעיסוקיי. פתאום היתה רגיעה כזו, אמא פה, הכל בסדר, יש מגע רציף.

אולי זאת הבעיה. הניסיונות המגומגמים.
כשאת לא סגורה על עצמך ומהססת, היא מרגישה את זה ומגיבה לזה.
רק כשאני נהייתי באמת החלטית - (שדי אם זה ממשיך ככה אז אני מפסיקה להניק בכלל) - וידעתי שאני רוצה להמשיך - הצלחתי להעביר אותו לפחות הנקה ביום - כמו שמתאים לי כרגע.
(הוא בן שנה ו 8 ככה שבאמת זה שונה אבל...)

מה שכדאי לך לנסות זה לקצר את ההנקות
להגיד לה נספור עד עשר או נשיר את השפן הקטן או את תנקי ואני אדקלם את בוא אלי פרפר נחמד וכשמסיימים מפסיקים לינוק
ואז למצוא משהו אחר לעשות
אני לפעמים אומרת לה רגע ואז כבר הולכים לראות יונה או להביא מברשת שיניים או משהו כזה והיא שוכחת

טוב, אחרי יומיים של ניסיונות מגומגמים והרבה עוגמת נפש לכל הצדדים חזרנו לשגרת הall you can eat buffet.
כישלון חרוץ. כמובם שכשיו היא יונקת אשכרה מדי עשר דקות.
אוף.

אולי חלב שקדים או משו כזה?
חלב שקדים זה רעיון מצוין. יכול להיות גם טוב להפחתת ההנקה מחוץ לבית.

ועוד משהו:
די מוססתי את הקשר בין הירגעות ממכה או מפציעה לבין ציצי.
אם היא נופלת, נחבלת וכו' ומבקשת ניחומים או בוכה, אני מרימה, מחבקת, נותנת נשיקות
(אצלנו יש מיני נשיקות למיני פציעות שונות (-: )
ולא מציעה לה ציצי בכלל. היא כבר מזמן לא מבקשת ציצי על כזה דבר, מבקשת נשיקה או שאקח אותה בידיים

אצלי, כאמור, זה הרבה בזכות הגדול.
הוא רוצה לחקות אותו, להיות כמוהו, וזה עוזר.
מעבר לזה פשוט לא נתתי. הסברתי בעדינות למה לא יהיה ציצי עכשיו, והצעתי חלופה הולמת: אוכל, שתיה, נישוק, חיבוק, משחק, לצאת החוצה מאוד עוזר.
ולפעמים... כשהוא לא מרגיש טוב או מאוד עייף אז אני כן נותנת, גם במהלך היום, אבל לא כל יום ולא כל היום.

אני מצאתי שאם אני רוצה להמשיך להניק אני לא יכולה לעשות את זה אם אני מרגישה משועבדת או כועסת או משהו כזה.
הנקה עושים באהבה או שלא עושים בכלל....

אבל איך??

כמו שאת אמרת...
"ציצי רק בבית".
סיפקתי לה כמה שיותר הסחות דעת ודברים חדשים מחוץ לבית
וגם בתוך הבית השתדלתי להיות פעילה, איתה ובלעדיה.
בסופו של דבר היא יונקת בעיקר סביב שינה - להירדם וכשהיא קמה.
אלא אם כן היא חולה כמובן.
לפעמים סירוב גורר תסכול מצדה ואז אני מנסה לראות כמה הדבר "בנפשה",
לעתים רחוקות נענית אפילו שכבר אמרתי לא, כי נראה לי שהיא מאוד זקוקה לזה כרגע.
שלי גם אכלנית גדולה (טפו) אז די בטוח שזה לא עניין של רעב

זו הייתי אני...

אגב אני בגיל הזה כבר הגבלתי הנקות יום פשוט כי השעבוד חרפן אותי, וגם לא בכל מקום נעים לי להיניק.
אבל איך??

דבר ראשון וחשוב מכולם- בלעדייך היא תתנהג אחרת.
נכון. סמכי על אבא.
אצלנו קצת יותר גדולים וגם נרדמים רק עם ציצי. לא הייתי מעלה על דעתי שהיא בכלל מסוגלת אחרת.
אבל כשאני לא פה היא נרדמת שנ"צ עם אבא או סבתא, ואפילו לא במנשא או בעגלה, במיטה!! עם מזמוזים ושירים, בכיף.
בערב זה עניין אחר, קשה לה לקבל את היעדרו של הציצי ואחרי שניים שלושה ניסיונות כושלים להרדמת ערב בלעדיי
היא החליטה שהיא אפילו לא נכנסת לחדר אלא מחכה לי שאחזור (מתאפשר כי אני חוזרת יחסית מוקדם).
בקיצור מה שאני מנסה לומר - סמכי עליה ועל האנשים ששומרים עליה. מקסימום תדלג על שינה ותהיה קצת עייפה.
אגב אני בגיל הזה כבר הגבלתי הנקות יום פשוט כי השעבוד חרפן אותי, וגם לא בכל מקום נעים לי להיניק.
אבל רוב הסיכויים שדווקא עם התנאים החדשים (היעדרות שלך לשעות רבות) היא תבקש לינוק אפילו יותר, לפחות בהתחלה, בזמן שהיא איתך.
בהצלחה

אין מה לעשות, פשוט לנסות או לשאוב, או לתת לה אכו או שתייה אחרים בזמן שאת לא שם.
שוקו אינו חביב על רבים אבל אני מוצאת שפעם ביום הוא עדיף על תמל וכן גם בערבים בהם אני לא נמצאת - אין הנקת הרדמה. יש שוקו ונרדמים על המיטה לצד אבא. פעמיים בשבוע.

הכל נוסה כבר...אנחנו לא טיפוסי הדיסה. אולי חלב שקדים או משו כזה?

היא חיכתה בסבלנות והתנפלה עלי בשובי. ככה זה היה במשך שמונה חודשים, כך שאני באמת לא מאמינה שהיא תיקח בקבוק עכשיו..
רק שעכשיו זה כפול זמן.
תנסו כוס, או כזאת שנסגרת עם פקק או רגילה (איך היא שותה מים כשהיא שותה?)
אפשר גם להכין מזה איזה מאכל. לא עולה לי רעיון כרגע... לערבב עם דיסה אולי?

תודה על ההענות והזריזות היא לא לוקחת בקבוק. לא לקחה מעולם ואסתכן בניחוש ואומר שגם לא תיקח
חזרתי לעבודה כשהיא היתה בת ארבעה- חמישה חודשים, לפעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם. בזמן הזה היא היתה עם אבא.
היא חיכתה בסבלנות והתנפלה עלי בשובי. ככה זה היה במשך שמונה חודשים, כך שאני באמת לא מאמינה שהיא תיקח בקבוק עכשיו..

אני מאוד מקוה להצליח להפחית באופן ניכר בשבועיים הקרובים ולהמנע מהגודש...

דבר ראשון וחשוב מכולם- בלעדייך היא תתנהג אחרת.
כשאת לידה (=ציצי לידה) היא יודעת שזה שם ושזה זמין לה.
כשלא תהיי שם (=ציצי לא יהיה שם) יש סיכוי טוב שהדברים יראו אחרת.

חשבת על לשאוב לה חלב? 8 שעות ב"מכה" בלי חלב יהיה לה אולי קשה בפעמים הראשונות.
קחי בחשבון שגם לך יהיה גודש כי הגוף שלך לא רגיל להרבה שעות בלי הנקה.

ילדתי המופלאה כבר בת שנה וחמישה חודשים. סופר ורבאלית, מתקשרת, מקסימה ונהדרת אבל יונקת ללא הפסקה.
האמת היא שאני מאוד אוהבת להניק ולרב מניקה אותה בציצי ונפש חפצים( למעט לילות נוראיים במיוחד, בהם כבר שמעתי את עצמי מתחננת מתוך עילפון "די כבר... די...) אבל בעוד שבועיים אני מתחילה ללמוד יום בשבוע ואעדר מהבית לשמונה שעות תמימות.

כשאני קוראת את זה ככה זה לא נראה מאוד דרמטי, אבל בהרגשתי ובמציאות חיינו הנוכחית זה כן.
היא יונקת באמת המון. בחודשיים האחרונים היא גם לא ממש אוכלת למעט ציצי. כמובן שכשאנחנו בבית היניקה בשיאה, אני באמת לא סופרת או מסתכלת על השעון, אבל אין ספק שהיא יכולה לינוק, או לפחות לקחת שלוק פעם ברבע שעה.

בחוץ זה קצת יותר טוב. יכולות לעבור שעתיים ללא דרישת ציצי. החלטתי לנצל את הנתונים האלו ולרתום אותם לטובת איזושהי הגבלת הנקה ראשונית,
קרי-" ציצי רק בבית".

אז ניסיתי במשך שבוע וזה הלך ממש טוב. סיפקתי לה כמה שיותר הסחות דעת ודברים חדשים מחוץ לבית וכשהיא ביקשה ציצי, הזכרתי לה שציצי רק בבית.

לאחר שבוע מוצלח כזה היא חלתה. לא אכלה בכלל, לא שתתה ובהתחלה גם כמעט שלא ינקה. כמובן שהחוק החדש ירד מהפרק והנקתי אותה בכל הזדמנות שהיא ובכל מקום.

והנה בתום המחלה, אני מזדרזת להנחיל שוב את הכלל הזה, הלימודים נושפים בעורפי, ממש עוד רגע ואני די בלחץ.
קודם כל, כי היא לא נרדמת בשום צורה למעט על הציצי. ביום לימודיי היא תבלה חצי יום עם בייביסיטר מתוקה ואת מחציתו השנייה עם אבא, שאמור איכשהו,
בדרך נס גם להרדים אותה בצהריים.

חוץ מזה, מאוד קשה להרגיל אותה שוב לעניין הציצי בבית. אולי אני ממש טועה וזו לא הדרך. מדובר בשוכנת בית מהסוג השבלולי ביותר,
גם ככה זה וואחד פרוייקט להוציא אותה מדלת אמותיה, אז כשהיא יודעת שגם אין ציצי? בקיצור, אני די אבודה.

אולי זה לא כלל אצבע נכון במקרה שלנו, אבל מה כן? איך אפשר להגביל באופן אחר? למי העצה?

טיפ להפחתת ההנקה מבית מדרשה של יעל אופיר.
בזמן ההנקה (שאת לא מעוניינת בה) להניח שמיכה או מגבת עבה בינך לבין היונק.
אם היונק מתמרד, להגיד בקול סמכותי "השמיכה נשארת כאן" ולא להרחיב.
השמיכה מדגישה ליונק את הנפרדות שלו.
סביר שהיונק לא ישאר עד ספירת העשר ויעזוב מעצמו.
נסו ותהנו.

הי קלמנטינה.
האמת, רק אחכ ישבתי וקראתי את מה שכתבת ביתר תשומת לב, והבנתי.

הריתמוס ההגיוני הזה טוב מהרבה בחינות, בלי זה אני לא מסוגלת לזוז, מרגישה צפה בלי עוגן.
אבל... יש לו גם המון חסרונות.
אין בו הרבה מקום לספונטניות, פערים, גמישות, שינויים.
דברים שלי מאוד קשה איתם.
יש יתרון וחסרון בכל דבר.

לפעמים אני דווקא מרגישה, שהלוואי וכן הייתי מסוגלת להניק לפי דרישה כמה פעמים ביום שצריך, לא להסתכל על השעון וכו.

הי אורורה, אני מבינה שהרגשת שאני מתארת את ההנקה שלך כמפעל על שעון.
ואני דווקא התכוונתי למשהו יותר דומה למה שאום אל קיצקיצ תיארה.
הלוואי עלי ריתמוס הגיוני להנקה ולחיים בכלל.
אני לומדת מכן הרבה. תודה.

ניהול ההנקה שלנו הוא לא מוסד.
הוא גם לא סגור.
והוא גם לא ממש ניהול...

ככה יצא, שיש הנקה אחת בבוקר, אחת בסביבות 10 11 (לפני הצהריים) ואחת להרדמה בצהריים.
ככה אני חיה, בשגרות קבועות פחות או יותר, לי זה מתאים.

לא אהבתי את המשתמע מדברייך.

אבל ביומיום אני לא מרגישה מצוקה רק בגלל שעכשו מתחשמק לה ולי לא. שוב, לא מדבר על הנקות הרדמה או באמצע הלילה, או כשקמים משינה. אלו באמת הנקות שהורדה שלהם גורמת למצוקה.

ראשית, היא מבינה שלא מתאים לי להניק אותה כל הזמן, אבל זה פשוט מעורר בה מצוקה ולא התחשבות במצבי...
קודמותי כבר אמרו את זה במילים אחרות, ובכל זאת:
כשהנקתי את הגדולה שלי הייתי כל כך חרדה שכל סירוב להניק יפגע עמוקות בנפשה הרכה. זה ממש היה דרמתי בעיני.
היום אני מניקה בת שנה וחצי, ואחרי קרוב לארבע שנים רצופות של הנקה לפי דרישה פשוט נשבר לי. לא מסוגלת יותר לשלוף כי לה מתחשק. לא מתאים לי יותר. החלטתי להוריד את ההנקות שבין השינות. זה לקח הרבה זמן עם עיגולי פינות לפעמים, אבל עבר ממש בקלות, ומה גיליתי? שאמא עדיין שם גם אם הציצי לא בפה. המון פעמים מים מספקים אותה, בעיקר עכשו בקיץ אז תמיד שווה להציע. וגם אוכל. ואנחנו יצאנו לחלוטין מהמצב שהיא מבקשת פשוט כי היא קרובה לשם. במקום זה אני זוכה לחיבוקים, שזה תענוג שלא זכיתי לו עם הגדולה, כי הבעת האהבה היתה יניקה. ואני כאן ונוכחת והיא מסתדרת ממש ממש יפה. אם אני מרגישה שהיא ממש במצוקה (נגיד נמצאים בסביבה חדשה וזרה) אז אני נותנת לה, אבל ביומיום אני לא מרגישה מצוקה רק בגלל שעכשו מתחשמק לה ולי לא. שוב, לא מדבר על הנקות הרדמה או באמצע הלילה, או כשקמים משינה. אלו באמת הנקות שהורדה שלהם גורמת למצוקה.

ההנקה של 10 בבוקר
אולי כאשר מראש ניהול ההנקה הוא כזה שיש בו מוסד כמו "ההנקה של 10 בבוקר" אפשר להפחית הנקות יותר בקלות?
אצלנו היא יונקת כל כך הרבה ובכל כך הרבה מצבים, שבכלל אין סיכוי להצביע על מועד הנקה שאותו אפשר להוריד. מתאים לעצלניות, אבל יש מחיר כשרוצים להפחית.
עכשיו, בגיל שנתיים וחצי, היא יונקת לפחות שש פעמים ביום. בדרך כלל בסוף יום קשה לי לשחזר את כל ההנקות שהיו. וזה שיפור לעומת המצב של לפני חצי שנה, שבו היא ינקה כאינסוף פעמים ביום (בטוח יותר מעשרים).
(מנסה להפיק לקחים לקראת הילד ההיפותטי הבא שלי...)

הורדנו לשתי הנקות ביום!
כמובן שאם יש מקרה מיוחד אני נותנת, אבל בתכלס זה נראה לי מאוד משותף לשנינו.
שנה וחמש, ינק עד עכשיו כ4 פעמים ביום ועוד 1 בלילה.
לאט הורדתי את ההנקה של 10 בבוקר.
להפתעתי, הוא אפילו לא ביקש....
את זאת של על הבוקר תכננתי להשאיר, אבל אז בוקר אחד הוא הלך למטבח וראה את אחיו שותה שוקו.
מייד דרש וקיבל גם.
זהו.
מאז כשהוא קם בבוקר הוא מקבל שוקו לצד אחיו הגדול, ובא לציון גואל.

אממה? הנקת הלילה נשארה....

כלומר, מה שאמא של אורי תיארה כ"זה נהפך למאבק" הוא אצלי פשוט "היא ניצחה במאבק"
רק להוסיף שמבחינתי זה ממש בסדר שהיא "תנצח" בחלק מהמאבקים. אם לדייק את זה אני מנסה להסתכל על זה כעל קונפליקט/דיאלוג שנפתר כל פעם לכיוון אחר (פעם לכיוונה ופעם לכיווני) ופחות כעל מאבק. זאת אומרת ברור שיש פה מאבק אבל אני משתדלת להקטין את חלקי בו ומנסה להגדיל את הדיאלוג.

עכשיו ראיתי שגם גם אמא של אורי כתבה לך משהו דומה. כתבנו באותו זמן (-:

קלמנ טינה אולי יכולה לעזור במשהו מהניסיון שלי. גם אנחנו במצב דומה, שלי בת 1.10 ואני חושבת כל הזמן על העניין הזה של הפחתת ההנקות. בגדול החלטתי לא להכריז על חוקים נוקשים (כגון רק בבית) כי גיליתי שאני פשוט לא יכולה לעמוד בהם כי כמו שכתבת הנסיבות משתנות, פעם קרובים לבית ופעם רחוקים ואז את לא עומדת במילה שלך וסתם מבלבלת אותה.

אז מה שאני עושה, אני מנסה בכל זמן שהיא מבקשת ציצי לברר ביני לבין עצמי האם מתאים לי עכשיו או לא ומקפידה להיות סגורה על עצמי ושלמה עם ההחלטה שלי במאה אחוז. ראיתי שאם אני שלמה עם עצמי, היא מבינה ומתחשבת, גם אם קשה לה. וכאשר לא, היא יכולה לצרוח ולמחות ולא לוותר.

בנוסף, אני גם תמיד שואלת את עצמי, מה הסיבה שהיא רוצה ציצי דווקא עכשיו. מצאתי שתמיד יש לזה סיבה, זה לא סתם. אז אני מתאימה את האסטרטגיה שלי לסיבה. למשל עייפות - כן ציצי. שעמום - לא ציצי. רעב - לא ציצי, שינה - כן ציצי וכדומה.

זה עובד טוב, ההנקות מאוד פחתו, והם כרגע בבוקר, בצהריים לפני השינה, ובערב אחרי אמבטיה ובהירדמות. בלילה מתעוררת פעם אחת בד"כ ואין לי שום בעיה עם זה כי אני ישנה איתה, היא קצת יונקת וישר נרדמת.

בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שאני מאמינה שלא סתם יש מקרים שהיא כן מתחשבת בך ומקרים שלא. אני מאמינה שאם אתה קשוב לעצמך ושלם עם עצמך ויחד עם זה גם קשוב לצרכים של הילד שלך אפשר להשיג שינוי. אצלנו אני עדיין מאמינה שהיא צריכה את הציצי במקרים מסוימים ויחד עם זה גם לי זה מאוד נוח. זה לא קל, כי גם לי לא מתאים להניק כל הזמן, אבל אני מרגישה שהיא כבר יכולה להתחשב בי - אני סומכת עליה שהיא יכולה לעשות את זה (זה גם מעצים אותה) ושאני גם עוזרת לה בזה שאני מגלה לה שיש עוד דרכים לאהוב, לגעת, לאכול, לישון, לנוח, להפיג את השעמום וכו'.

הי קלמנטינה,

_וכשאני קוראת אתכן אני רואה כמה המסר שלי לא ברור.
ראשית, היא מבינה שלא מתאים לי להניק אותה כל הזמן, אבל זה פשוט מעורר בה מצוקה ולא התחשבות במצבי..._
דווקא ברור מאד. נראה לי שאולי אני לא הצלחתי לבטא את עצמי כמו שצריך. מנסה שוב.
גם אצלינו מתרחש תהליך מאד דומה. גם אצלינו היא מבינה שלא מתאים לי להניק אותה כל הזמן וזה מעורר בה מצוקה, וזה לא שהדרך שתיארתי היא דרך חלקה ונהדרת ופשוטה. כשהיא רוצה לינוק ואני מסרבת, בעיקר בלילה ברור שזה מגיע לבכי. מה שאני מנסה להגיד זה שאני משתדלת להקטין את המאבק למיני מאבקים קטנים. לא להפוך את זה לאיזה מלחמה גדולה כזאת שמשתלטת על הכל אלא לחלק ממערכת היחסים ביננו. כמו שגם על דברים אחרים לפעמים נוצרים קונפליקטים. כמו שאני רואה את זה, מותר לה וגם חשוב להיות לפעמים במצוקה. כל עוד זו מצוקה בסדר גודל שאני חושבת שתוכל לעמוד בה (וגם יש אמא לעזור ולהכיל את המצוקה).
אני אתן דוגמא אחרת להסביר למה אני מתכוונת במצוקה שהיא יכולה/לא יכולה לעמוד בה. למשל יצא שהייתי חייבת ללכת לעבודה ואבא היקר שלה איחר להגיע. התכוונתי להשאיר אותה אצל הדודה עם שלושת בני הדודים הקטנים שלה. היא מכירה ואוהבת אותם אבל הם 3 אינדיאנים ואני מרגישה שהיא לא חשה שם ביטחון. בקיצור שאלתי- היא אמרה שהיא רוצה ללכת אליהם והיא תגיד שלום לאמא. הגענו והיא התחילה לבכות ולא רצתה שאלך. היה לי ברור בסיטואציה הזו שאני לגמרי מכבדת את רצונה ואין מצב שאני משאירה אותה שם ככה. אבל להבדיל- בסיטואציה אחרת היא התעוררה הפוכה משינה, אני הייתי חייבת ללכת לעבודה והיא רצתה להמשיך לינוק ולא להפרד ולהשאר עם הבייביסיטר. לא היה לי קל ללכת עם בכי קורע לב (אמא ציצי *7000), אבל ידעתי שהיא מרגישה ביטחון מלא עם הבייביסיטר האהובה עליה עד מאד וזו היתה מצוקה שחשבתי שהיא יכולה להתמודד איתה.

התובנה שלי היא יותר פנימית, לא איזו שיטה ברורה ומוצלחת. אני אנסה להסביר (למרות שמתקשה לנסח את זה במילים). אני יותר מתמקדת בתחושות שלי כלפי עצמי ובתחושות שלי כלפיה כאמא וסומכת על עצמי שאדע בכל סיטואציה שנוצרת מתי נכון לכבד את הרצון שלי ומתי את שלה/ מתי לוותר ומתי לא. מה שמאפשר לי גם להתבונן ולהחליט בהתאם למצב (לי באופן אישי זה הרבה יותר קל ונכון מחוקים) וגם להיות שלמה עם עצמי בתוך הקונפליקט כשקורה. זו איזו הבנה פנימית כזאת שסידרה לי את הדרך לפחות לבנתיים.
מקווה שקלעתי לאן שהוא איכשהו:)

ולי נדמה שכאשר יש לי סיבה שהיא יכולה לראות מיד - למשל: אני גומרת כמה עניינים בסידור הבית ואז באה - אין לה בעיה לחכות.
אבל כאשר הסיבה לא ברורה לה - למשל: אין לי חשק להניק ברכבת, מול האנשים הזרים והמסורתיים האלה מחוץ לבית - היא ממש לא סובלנית.

ואת הספירה היא ממש לא מקבלת, אלא אם זה פיקוח נפש (כלומר, שאם היא תמשיך לינוק היא תקיא).

נקודות ואמא של אורי, נשמע שאנחנו במצב דומה מאוד, וכשאני קוראת אתכן אני רואה כמה המסר שלי לא ברור.
ראשית, היא מבינה שלא מתאים לי להניק אותה כל הזמן, אבל זה פשוט מעורר בה מצוקה ולא התחשבות במצבי... (-;
שנית, היא יודעת שבסופו של דבר יש סיכוי טוב שאני איכנע ואניק אותה. כלומר, מה שאמא של אורי תיארה כ"זה נהפך למאבק" הוא אצלי פשוט "היא ניצחה במאבק" P-:
כשיש סבלנות ויצירתיות, אפשר לתמרן את הדברים בלי בעיה, אבל לא תמיד יש ולא תמיד מתאים לי לפגוש אנשים, לשחק, להסיח את דעתה וכל הטריקים הטובים שהציעו פה...

אני כבר אומרת (בן 1.8) "תיכף, קודם אמזוג מים לגדול ואגמור לתלות את הכביסה (3 חולצות שנשארו), ואז תקבל ציצי".
ועוד פטנט שנזכרתי בו, שעוזר מאוד: להגביל בזמן קצוב, מראש. "טוב, תינק עד שאמא סופרת עד חמש". "טוב, עד סוף השיר ברדיו ודי". זה לא עובד בדיוק-בדיוק בהתחלה, למשל אמרתי חמש ובפועל ספרתי לאט ועד תשע אבל כן משתרש העניין הזה של "עד ש...". ולא הישיבה האינסופית הזו לצורך שאיבה מתמדת. ואחר כך אפשר לספור רק עד שלוש.

אם נסיוני יעזור למישהי:
עם שניהם גמגמתי לקראת ההפסקה. יענו אמרתי שמספיקים וכשהתגובות היו קשות חזרתי להניק כרגיל. עם הגדולה הנקתי אז את שניהם מלא. ניסיתי להוריד. לאמר לה שתחכה עד שאחיה הקטן יסיים וכולי. תרגילים בהתאפקות שעם הגיל אפשריים. כשהייתה בת קצת אחרי שנתיים וחצי עברתי תאונת דרכים. חמישה ימים לא הייתי איתם והייתי בבית החולים. הם אכלו עם אבא. הקטן שהיה בן שנה ורבע - מצץ מה שיכל. כשחזרתי המשכתי להניק עוד חודש וחצי . ביתי הייתה בת רבע לשלוש. אמרתי לה שאני לא יכולה יותר להניק את שניהם. הייתה התבכיינות קלה כמה ימים וזה נגמר.
עם הקטן היה יותר קשה. תכננתי להפסיק אותו גם ברבע לשלוש, אבל הרגשתי שהוא ממש לא מוכן אז המשכתי כרגיל.
כשהיה בן שלוש וחצי ניסיתי להפסיק הוא צרח וכמובן חלה וחזרתי להניק כרגיל. לאט לאט הפחתתי. הלילה לא הייתה שום בעיה. לפני השינה הפסקתי הרבה לפני. הייתי אומרת לו שבמיטה הוא לא יוכל לקבל אז הוא היה יונק בסלון ואז היינו הולכים למיטה לשמוע סיפור ונרדמים בחיבוק.
אחר- כך עברתי ל-4 פעמים ביום. אחר כך ל-2 ביום, היה קצת קשה אבל התרגל. ואז ממש לפני חודש וחצי בערך אמרתי שאין. כשהגיע הבוקר היו כאלה צרחות שוויתרתי. הגדולה הפצירה בי לא להיכנע אבל אני נכנעתי. ואז כעבור עוד שבוע בערך אמרתי לו שזהו זה.
בבוקר הראשון הוא היה נפוח כולו מבכי. הקפדתי להקים אותו כל בוקר עם חיבוקים, נעים בגב וכל מה שהוא מבקש, חוץ מהנקה. אחרי כמה ימים זה נגמר סופית.
אני חושבת שהוא היה פשוט כבר בשל להפסיק. הוא היה בן 4.4 כשהפסיק לינוק.

אני רואה את הנסיגות שלי כהכנה גם עבורי וגם עבורו.

הי קלמנטינה,
גמני עם בת שנתיים וחצי שנראה כאילו תמשיך לינוק לפחות עד גיל 18 גם בלילה וגם ביום. וכן, שנתיים וחצי זו כבר ילדה ואני גדלתי איתה וזקוקה גם כבר ליותר חופש. בקיצור נמצאת בסירה דומה וחשבתי להתייעץ בבאופן, ואז הגיעו אלי התשובות ועזבתי את זה, אבל פתאום ראיתי שהעלית את הדף למה חדש
אני עוד לגמרי מגששת את דרכי אז לא יכולה לתת ממש עצות של בעלת ניסיון שכבר מצאה את הדרך, אבל בכל זאת אשתף בתובנות שלי כרגע, ואולי יתרמו לך במשהו.
החלטתי שלכרגע אני מתמרנת בין הרצון שלה לרצון שלי בלי "חוקים". לא מחליטה מתי כן יונקים ומתי לא אלא פשוט מקשיבה לה ולי. אם קורה שבלילה היא לא עוזבת את הציצי ואני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אז אני אומרת לה: אמא לא מסוגלת יותר להמשיך להניק עכשיו. את יכולה לשים עלי ראש/חיבוק וכד'. התגובה בהחלט היתה נזעמת אבל האמת שהזכרתי לעצמי שאני באמת***לא מסוגלת כרגע. חזרתי על זה באוזניה, והיא התגברה, וחזרה לישון בחיבוק עלי. באופן דומה אני מתנהלת גם ביום. אם היא מבקשת באמצע היום לינוק, אני מזכירה לה שאנחנו משתדלים לינוק רק בצהריים ובערב לפני השינה ומציעה משהו אחר (מים/אוכל/משחק). אבל אם היא מתעקשת וזה מסתמן כמשהו שהופך למאבק אני מוותרת. אני אומרת לה משהו כמו: אוקיי מבינה שאת ממש ממש רוצה לינוק, אז בואי תינקי (ככה אומרים/כותבים?) קצת ותשחררי אותי (לחופשי:-)). בנתיים זה עובד.
אני מרגישה שהדרך הזו נכונה לי בעיקר בגלל שהיא מתרגלת אותי ואותה בגמישות מחשבתית ובהקשבה לעצמינו ואחת לשניה (ובעצם גם לזולת).

ולשאלתך- - אם אנחנו מחוץ לבית אני ממש מנסה לא להניק אבל אם אני רואה שאין מנוס אז אני אמצא פיתרון (חדר אחר/באוטו/בצד).

וגם- ברגעים קשים מזכירה לעצמי לא לרצות שתגדל כ"כ מהר ולהנות מהרגע והגיל והרכות וההנקה כי עוד מעט כבר לא יהיה.....
וגם שהכל בתואם מושלם (משפט שהכרתי פה). שמתי לב שהצד השני של הנקות מעיקות זה אפשור למשהו. למשל לנוח על הספה <למרות שעוד לא עליתי על מה בדיוק מאפשרות לי הנקות מעיקות בלילה....>

אני חושבת שהמפתח הוא טריגרים (=העלמה של הטריגרים לינוק). לעקוף הזדמנויות שכאילו קוראות-להנקה. להיות בפעילות, להזמין חברים, לתת לה אופציות לפעילות חושית וגופנית.

חוץ מזה, ברור שבת שנתיים פלוס כבר יכולה לחכות כשאומרים לה "עוד מעט". השאלה היא איך מגיעים למצב שבו אין מאבק סביב זה.
ממה שזכור לי בגיל 2.5 עם הגדול, בהחלט היתה לי תחושה שהוא מבקש יותר מדי, יונק יותר מדי. הם כבר כאילו גדולים, אבל עדיין מאוד תלויים.
אני לא יכולה לייעץ מניסיוני איתו, כי גמלתי אותו באותה תקופה מיניקת לילה, מה שהיה כרוך בבכי אבל של לילה אחד ולא יותר. ואז עלו קצת הנקות היום, אבל הידלדלו לאט לאט.

קודם לא התווכחתי עם התחושה שהיא חייבת ציצי, ורצוי מיד!
אני כבר אומרת (בן 1.8) "תיכף, קודם אמזוג מים לגדול ואגמור לתלות את הכביסה (3 חולצות שנשארו), ואז תקבל ציצי". זה כמובן גורר מחאות בדרגות שונות. אבל מה לעשות, הוא באמת כבר לא בן חודש, ויכול להבין שיש פעילויות של עוד 2 דקות שדוחות את הישיבה המשותפת על הספה.

אז מה, אין מישהי עם ניסיון טוב בדרך הביניים?
ומה את עושה כשאתן מחוץ לבית ולא מסתמנת חזרה הביתה בשעות הקרובות, והיא מתפתלת ודורשת לינוק?

כתבת אם אני רחומה במיוחד - וזה בדיוק מה שמטריד אותי. שהכל תלוי בגחמות שלי בסופו של דבר, והנקה היתה עד עכשיו הענקה ללא תנאים.

אנחנו בדיוק כאן. עוד רגע בת שנתיים.
לילה -- ניסיתי לפני כמה חודשים. עדיין התעוררה כל יום בין שלוש וחצי לארבע. אם לא ינקה, נרדמה לעשר דקות ושוב התעוררה, ואף אחד לא ישן. בסוף ויתרתי והחלטתי לדחות את זה בעוד כמה חודשים. חזרתי לזה לפני איזה שבועיים - עדיין מתעוררת בערך באותה שעה, אבל נרדמת בחזרה עם בקבוק מים. לפני כמה ימים ניסיתי את השיטה של ניצן אמ והצעתי לה בננה בארבע בבוקר. להפתעתי היא אכלה כמעט את כולה וחזרה לישון. בכל מקרה אני משתדלת לזכור ולהזכיר לה שאין לה מה להתעורר בלילה כי אין ציצי בלילה. הבוקר ינקה רק בחמש וחזרה לישון. יש אלוהים.
אבל האמת היא שמטריד אותי יותר היום. כי אף על פי שהיא יודעת טוב מאוד שלא יונקים מחוץ לבית ("ציצי בבית!" -- זה כשהיא במצב רוח טוב, ואם לא זה "רוצה ללכת הביתה!"), אז בתוך הבית זה נהיה פשוט ניג'וס בלתי פוסק. כל רגע זה ניסיון לטפס עלי וליילל ולהתפתל וציצי וציצי. נז'בר לי לגמרי.
כבר כשלושה חודשים מאז שהפסקנו עם שיטת הבר הפתוח, ונשארו לנו: חמש-שש בבוקר, אמצע הבוקר (שמונה-תשע), לפני השינה בצהריים, תחילת הערב (שש ככה, כשהיא כבר עייפה לגמרי), ושוב בשמונה, לפני סיפורים ושינה. ובמקרים מיוחדים עוד משהו, אולי בארבע אחה"צ או עוד פעם בבוקר, אם אני רחומה במיוחד באותו יום.

עכשיו אני מתלבטת מה לעשות לפני נסיעה טרנס-אטלנטית, מטוסים, ג'טלג וכו'. מצד אחד נראה לי שיהיה נבון להשאיר לנו את ההנקה עד שנחזור, בגדר "נשק יום הדין" לזמנים קשים. מצד שני, אולי לנסוע עם ילדה גמולה וזהו, שתהיה כאחד האדם?
אבל היום כבר השתגעתי. בצעד חד-צדדי אמרתי לה שאין יותר ציצי כל הזמן, רק לפני השינה ובבוקר. כלומר השארתי ארבע הנקות. אין ספק שזה מצריך עצבים חזקים, כי היא מוחה ונרגנת, אבל זה עבד.

בחזרה לקלמנ טינה, אני בהחלט רואה שאם את לא בעניין של בר פתוח -- ואני לא -- זה הולך להיות יותר ויותר קשה.

סלט פירות,
לבי לבי לך על הנקת הלילה המעיקה, אבל האמת היא שמעודד אותי לדעת שיש עוד תינוקות עם הרגלי שינה ביזאריים כאלה P-:

אצלנו בלילות יש מגמה מעורבת אבל בסך הכל הכיוון חיובי. יש יותר לילות שבהם היא ישנה די רצוף רוב הלילה, ומתעוררת לפנות בוקר (סביבות חמש) בדרישה לינוק. ההנקה הזאת מקובלת עלי, אבל אני מחכה שיתבהר בחוץ כדי להבהיר את נחרצותי בעניין אי הנקה בשעות הלילה. ויש לילות שהיא מתעוררת חמש פעמים, ושלוש מהן מלוות בבכי תמרורים וצרחות היסטריות, חלקן בדרישה לציצי וחלקן לא. לפעמים היא מתעוררת, גונחת משהו, ונרדמת שוב. או מתעוררת, קוראת לי, ואחרי ליטוף קצר נרדמת.
במשך שבועות היא התעוררה ככה בלילה וצרחהההההה וכעסה, והתמודדנו עם זה בעזרת מים, ליטופים, סיפור, ולפעמים ממש לקום ולשחק איתה באישון ליל - וזה ממש גמר אותנו.
כמו כל מגמה, היא מורכבת מהרבה עליות ומורדות על הגרף הגדול.

אני חושבת שהבעיה שלי עם הפחתת הנקה היא המעבר מהפוקוס על הצרכים שלה - הנקה לפי דרישה - לצרכים שלי.
או אולי עם הגדילה שלה הצרכים שלה לא כל כך חד משמעיים כמו שהיו פעם. קודם לא התווכחתי עם התחושה שהיא חייבת ציצי, ורצוי מיד!
עכשיו אני מניחה שיש עוד דרכים לעזור לה להתמודד עם קשיים חוץ מציצי שלוף.
קשה להתבגר.

קלמנטינה, אין לי עצות אבל גם ממני

ובעיקר רוצה לדעת איך הולך בלילות. אנחנו בגיל מעט יותר צעיר (שנתיים וחודשיים), והלילות... אוי הלילות. לפני 8 חודשים ניסינו הפסקת הנקות לילה. היא צרחה שלושה חודשים. עד שאבא שלה נשבר. ולשם אני ממש לא רוצה לחזור. בינתיים לילה אחד כל שלושה שבועות היא ישנה רצוף. (בינתיים קרה שלוש פעמים. בערך שלושה שבועות בין לבין. ממש פסיכי). ומבקשת לינוק כמעט כל פעם כשאני מתיישבת איפהשהוא.

קלמנטינה, אין לי עצות אבל

ולכל אלה שאמרו "אז הפחתתי לארבע הנקות ביום"
איך עשיתן את זה?
0-:

ואנחנו בגיל שנתיים וחצי שלה ועם רצון עז שלי להפחית בהנקה.
לפני חודשיים-שלושה היא ינקה מספר בלתי נתפס של פעמים במשך היום. בבית ובחוץ, ביום ובליל, לפי דרישה. ותמיד נעניתי, עד שנמאס לי.

ואז הודעתי רשמית עלהפסקת הנקת הלילה.היא ינקה משהו כמו שש פעמים בלילה, וזה היה נורא ואיום.
עכשיו היא מתעוררת בערך שלוש פעמים בלילה, ולרוב רק לפנות בוקר רוצה לינוק, ובשאר הזמן מים. אנחנו מחכות לראות מה יקרה קודם: היא תפסיק לצעוק ותירדם או שהשחר יעלה.
אמרו לי שאם אני משוכנעת בצדקתי הילדה תקבל את זה בלי שום בעיות. אז אמרו. אני מסרבת להניק כבר חודשיים והיא צורחת כאילו צולים אותה.
זה די נורא. אבל פחות נורא מגב תפוס וציצי מרוט כל בוקר, אחרי הנקות של חצי שעה לפחות שש פעמים בלילה.

כל סיפור הלילה עורר מתחים גם עם הנקת היום, ובעיקר עם היניקות לקראת רדת הערב. (אמא, מחשיך. לא נעים לי בלילה...)

ואז רציתי להפחית הנקה גם במשך היום...
ניסיתי מספר שיטות להפחתה:
הנקה רק לפי דרישה בלי הצעה (לפי אסכולת לה לצ'ה)
הסחה
פעילות מאורגנת
סירוב לפי מצב הרוח שלי
לספור עד חמש או עשר (ואז היא התחילה לבקש: אמא, אני רוצה לינוק בלי לספור! עד אז השתמשתי בטכניקה הזאת רק בפעמיים שהיא סבלה מהקאות ולמעשה ההנקה פגעה בה)
תיאום מראש (עכשיו אנחנו יוצאות וכשנחזור לבית תוכלי לינוק שוב. איפה יונקים? בבית. או: איפה יונקים? במקום שקט. התשובה הזאת גרמה לה להגיד במשך ביקור שלם אצל מכרים בכפר "אני רוצה ללכת למקום שקט!!", שלמרבה הצער לא ממש היה בנמצא)

הכל היה זוועה, והיא רק דרשה עוד ועוד, ופיתחה אובססיה להנקה עוד יותר ממקודם.
מצב הרוח שלה הידרדר, היא נעשתה בכיינית, עצבנית ומודאגת והתעוררה בבכי תמרורים מחלומות מתסכלים על דברים שהיא רוצה ולא מצליחים או שהיא לא מקבלת... (היא אוהבת לספר חלומות, כמוני!)
בקיצור, הייתי חייבת לשנות גישה.

לצד זה בן הזוג שלי ממש מאס בכל זה ואמר שאני משגעת את הילדה - אני חייבת להפסיק להניק או להניק לפי דרישה (והוא דווקא עודד אותי מאוד לחדול מהנקות הלילה!)

אז היום הסכמתי להניק בכל פעם שביקשה ברגע שזה התאפשר. כלומר, בעצם חזרה לגישה הראשונה.
והנה הפתעה: היא ביקשה לינוק חמש פעמים כל היום, שזה פשוט כלום בהשוואה למה שהיה פעם (אם כי כנראה לא מעט יחסית לגילה המופלג...)
אולי אחרי כל ההגבלות שהנהגתי בשרירות לבי, פתאום זה הולך לכיוון טוב יותר?

נושא לדיון
נוח לי לוותר על קונפליקט אתה ולהרגיש את הקשר הקרוב של ההנקה, אבל די קשה לי עם התחושה שהרצונות שלי לא נחשבים, ואם לא מתאים לי להניק אני נדרשת להתמודד עם השתטחויות, הקשתות גב וצרחות-עד-השמים שגיל שנתיים וחצי יודע לספק. הצרחות האלה גוררות אותי למין מאבק רצונות (מה, אני אכנע לטרור?) והן כמובן גם מעצבנות מאוד, בנוסף להיותן מכמירות לב.

מה עושים עם זה?

אחזור לדווח.

קרוטונית - כרגיל - תודה גדולה!!!!! כמובן שאת כל כך כל כך צודקת!!!!!!!!!!

הורדנו הנקות בהצלחה עד כה.
הוא בן שנה וחמש עוד מעט, וכרגע יונק:
4 פעמים ביום, ועוד פעם בלילה - או הנקה, או משקה ווניל מאבא.
בבוקר, בין הבוקר לצהריים, בצהריים לפני השינה ובלילה לפני השינה.

רוצה להפחית את זה לרק שתי הנקות ביום ולא מצליחה.

חוץ מזה התחלתי לקצר את המשך שלהן, להפסיק אחרי חצי שעה למשל, במקום אחרי שעה וחצי בלילה.

כבר נמאס לי לשבת שעה וחצי רצוף בסלון כל יום בין 9 ל10 וחצי בלילה..........

אשמח לתגובות

_ניחומים על הידיים שעה עם התמרמרויות כעסניות על הרצפה וחוזר חלילה.
הצעת תחליפים - בקבוק, מוצץ, אבטיח וכו', גם ממתקים.
התרגעות בעגלה בנדנוד._
מה בעצם היא רוצה? תשומת לב? פינוק? חיבוק? אוכל? את מספקת לה את כל אלה והיא עדיין ב"קריזה", אולי היא רוצה משהו אחר? אולי היא משועממת/מתוסכלת, ובשעה תשע כדאי שתצאו מהבית לטיול של שעה, להסיט את הפוקוס? האם זה קורה גם בנוכחות אנשים - אם לא, אולי ליצור סיטואציה חברתית כל יום למשך הימים הבאים? אולי היא זקוקה לפניות (ו' בשורוק) שלך ומרגישה שאת לא נוכחת איכשהו? אני סתם זורקת רעיונות. כל מה שיעזור לך - במקום לנחם על הציצי שאין ולהישאר בעמדת "אמא לא רוצה", תנסי לפרק את הצורך שלה שמאחורי הקלעים, ולהתחיל משם.

<קרוטונית>

היום נישברתי ב-11.

הקטנה הגיעה כמעט לגיל שלוש, יעד שהודעתי לעצמי שאני לא עוברת אותו. באמת כבר נמאס ביותר!
אני מניקה כמעט 12 שנה רצוף.
מכיוון שאני ממש כבר לא רוצה זה לא כ"כ קשה - לי בכל אופן.
בינתיים אני לא מסכימה בין השעות 9:00 ל-13:00 לציצי. יש קריז, צרחות, בכי, העפה של דברים - אני אומרת שאמא לא רוצה ציצי עכשיו. מדגישה את העובדה שאני לא רוצה וזה לא קשור למה שהיא רוצה או לא. אני בן אדם עם רצונות משלי שיש לכבד.
ניחומים על הידיים שעה עם התמרמרויות כעסניות על הרצפה וחוזר חלילה.
הצעת תחליפים - בקבוק, מוצץ, אבטיח וכו', גם ממתקים.
התרגעות בעגלה בנדנוד.
עברנו עוד משוכה, עד מחר או עד הערב.

יאיר בן שנה ושלושה חודשים, ישן איתנו ונרדם בעיקרון רק עם ציצי.
הוא הולך לישון בערך ב10 בלילה, ישן רצוף כ3-4 שעות ואז מתחיל להתעורר כל שעה, יונק כחצי שעה וחוזר חלילה עד 8 בבוקר כשהוא קם.
אני לא ישנה כמעט גם כי הפטמות הורגות אותי מההנקה הממושכת והתכופה וגם כי לא נוח לי על הצד.
אותו דבר קורה בשנת הצהריים שלו- הוא ישן כשעה רצוף ואז כל 20 דקות מתעורר להנקה של לפחות 20 דקות עד שהוא "משלים" 3 שעות שינה.
אני כבר משתגעת. אני לא ישנה איתו צהריים (כואב לי הראש משינות צהריים, תמיד היה ככה) אבל הוא "מכריח" אותי לשכב לידו והשילוב עם הפטמות הרגישות מטריף אותי.
שלא תבינו לא נכון, אני מאוד נהנית להניק ולא רוצה להפסיק, אבל התכיפות הזו של ההנקה ומשך כל הנקה כבר מוציא אותי מדעתי.
אין לנו הנקות קבועות יומיות או ליליות, כך שלא אוכל להוריד הנקות ספציפיות. יש רעיונות כיצד להישאר שפויה?

בדיוק רציתי לשאול את אותה השאלה.
אני לא בהריון, ואצלי הוא בן שנתיים ושלושה חודשים.
ההנקה של לפנות בוקר מאד מאד מעיקה עלי. זה ממש לא נעים לי.
מנסה נואשות להפסיק אתה ולהשאר רק עם הנקה לפני השינה בלילה ובבוקר לפני שקמים, ואם הוא ישן צהרים אז גם לפני שנת הצהרים, אלה לא מפריעות לי.
הוא נראה לי כלכך אומלל כשאני מסרבת לתת לו לינוק לפנות בוקר.צורח ומוחה, בועט ומשתולל.
לא מסכים למים.
האם זהו צורך פיסיולוגי שלהם לפנות בוקר ומה הכי טוב להציע במקום הנקה?

הקטן בן שנה+10. אמא שלו בהריון . הורדתי את כמות ההנקות למינימום די בקלות. ההנקות איתן נשארנו הם ההנקה לפני השינה בלילה והנקת הבוקר שמתחילה עם הזריחה ומסתיימת אי שם כשעתיים אחרי. ההנקה הזו כואבת, היא ארוכה והוא מחובר אליה. מה אוכל להציע לו במקום ההנקה הזו (בכל זאת, מדובר על 5 - 6 בבוקר, ואני מחפשת משהו יישים...)

עוד דבר - שתייה! שימי לב שאת שותה מספיק והיא גם. כשחם בלילה אז היא צמאה בטח.

כמו שאמרו לפני - נשימה.
פשוט לנשום בנחת.
אני יודעת שזה לא ינחם אותך, אבל אצלינו זה ככה והילדה עוד חודש בת 3.
אני די מנדנדת לה בלילה שמספיק ודי, מים ולישון. שבלילה ישנים ולא אוכלים - אבל היא כבר ילדה גדולה ושלך עוד קטנה.
תישתדלי לאכול טוב, לשמור על רמת B12, ברזל, חלבונים - יכול להיות שחסר משהו לשתיכן. שלי מניחה לי יותר כשאני לוקחת בקביעות B12 ואוכלת חלבונים.

אמא של
קבלי קודם כל חיבוק על הקושי והתשישות.

שאלות מקדימות:
האם אתן ישנות יחד?
האם את מניקה בשכיבה?

דמייני לעצמך, אמצע הלילה, אולי שתיים אולי שלוש לפנות בוקר.
הקטנה, (שנה וחודש) מתעוררת , ורוצה לינוק...
והיא חזקה ולא מוותרת ובוכה ודורשת.
אני אוהבת להניק אותה ובשבילה אין שום דבר אחר..(לא מוצץ ולא בקבוק)
רק אמא... וצמוד.. ועד הבוקר זה נשאר ככה
ואותי זה מתיש כי אני לא ישנה לילה שלם כבר הרבה זמן
אולי יש לכם עצות מעשיות לשעת לילה מאוחרת?

תודה על העצה, חגית
בינתיים היו לי כמה שיחות עם מניקות וותיקות והצלחתי להבין את עצמי קצת יותר.
חוצמיזה הנער אמר את דברו, חטף חום (כנראה שיניים) ולא יורד מהציצי. השמחה שיש לי במה לנחם אותו ולהקל עליו שווה הכל. אין התלבטות - ממשיכים הנקה במלוא המרץ!

אחותי אומרת שבהתחלה מוותרים על יניקה אחת במשך היום. מחליטים איזו יניקה היא הכי מעיקה או הכי אפשר לוותר עליה מבחינת הצאצא ואז מסיחים את הדעת עם כל מיני דברים או מאפשרים בחירה נגיד בין מיץ ומים וציצי זו לא אפשרות ועומדים כסלע איתן מול צווחות ה'ציצי עכשיווו!!!!!'.
אחרי שהצאצא/ית מתרגלים עוברים להנקה הבאה.
אני כמובן לא בנוייה לזה. אצלי כשצווחים ציצי עכשיו, זה ציצי עכשיו או ממש עוד מעט.

אבל איך באמת מדללים את כמות ההנקות ביום ובלילה, לא גמילה מוחלטת, אבל הורדת מינונים לקראת גמילה? נראה לי מאד נכון לעשות את זה הדרגתי, לאט לאט.
חברה הציעה לי לספור כמה פעמים הוא יונק ביממה, ולהתחיל לסרב או להסיח את דעתו כל פעם קצת יותר.
הקטנצ'יק בן שנה וחמישה חודשים. מתכננים להכנס להריון בקרוב ונורא חשוב לי תקופת חזרה מוחלטת לגוף שלי לפני הפרק הבא.

התינוק שלי מהר מאד (אחרי גיל חצי שנה) הצטרף לאוכל הזבל שלנו. הוא לא השאיר הרבה ברירות. בשלב מסוים (גיל שנה וקצת) הרגשתי גם שההנקה כבר לא מספיקה כבלעדית, שאי אפשר לדלג על ארוחה ולהסתפק בהנקה, אלא שההנקה היא משלימה. בין אם במוצק ובין אם בהנקה, אני סומכת עליו שיאכל כפי צרכו - לפחות מבחינת כמות (מבחינת איכות, גם אצלנו ישנה בעיה הדומה למה שתארת. מסכימה עם מסובך לנסות ליישם עקרונות מקודשים על התינוק בלבד. מסובך לא פחות ליישם אותם גם עלינו .

ממה זה נובע?
מהתחושה שילד כל כך גדול, לא יתכן שיוכל להתקיים רק על חלב אם.
מחוסר הידיעה (כמה הוא אכל? כמה יש שם? האם עכשיו הוא בוכה מרעב?)
מהפסיחה על שני הסעיפים (מצד אחד הנקה והימנעות מתמ"ל, מצד שני חיים מיינסטרימיים למהדרין)

בעצם בעיקר מהסעיף האחרון. יש איזו סתירה פנימית בלתי נמנעת כשיושבים במסעדה ואנחנו אוכלים צ'יפס או קינוח שוקולדי או כל דבר בלתי-אורגני-זבל-תעשייתי-בעליל. מצד אחד - מה פתאום שנזהם את תינוקנו הטהור בזוועה המונחת על שולחננו? מצד שני - האם הוא לא אמור לאכול את מה שאנחנו אוכלים? יותר מזה - ברור שזה הרבה יותר קל ליישום ומפחית את הצורך במאמצים מיוחדים ופרויקטי-על (שלא תמיד יש כח וזמן להוציאם אל הפועל).

בקיצור, מסובך לנסות ליישם עקרונות מקודשים על התינוק בלבד. מסובך לא פחות ליישם אותם גם עלינו. לא קשור לנושא הדף, וכנראה מתאים יותר ל מיינסטרים באופן טבעי . להעביר?

עוברת - הרגשות שלנו הם תוצאה של המחשבות שלנו, והם נשלטים. גם חרדה. לכן יש משמעות לשאלה למה.
אם מבינים ממה זה נובע, יותר קל לנטרל.

בשמת - אין שום טעם לשים את המילים "חרדה" ו"למה" באותו משפט. זה העניין עם חרדה, שכמה שמסבירים לך ש"אין כזה דבר שנגמר החלב" ושילדים בהחלט ניזונים אך ורק מחלב אם עד גיל שנה וכו' וכו', עדיין החרדה במקומה מונחת. עדיין מחשבות טורדניות של: "זה בטח רק מטפטף באיטיות והילד מת מרעב" או "זה לא משביע אותו" מזמזמות במוחי הקודח ללא הרף.
מה שכן, בימים כתיקונם הוא אוכל ארוחת צהרים גדולה וטובה, ואם מוסיפים לזה קצת פירות וכמה כפיות דייסה בערב - נחה דעתי. רק בימים שהתנאים הללו לא מתקיימים אני מוטרדת.
<מתבוננת על עצמי מהצד ונחרדת. אני?!?!?! מוטרדת מזה שהילד לא אוכל?!?!?!? מה נהיה?!?!?!?>

נגיד, את יכולה לינוק כל עוד את עומדת על רגל אחת ומציירת 8 באויר ביד השניה...
לפי מה שנראה כרגע, לבן שלי זה אומר משך הנקה רגיל... בזמן האחרון הוא ממש אקרובט יניקה. בטח מוכר לכל מיניקות הפעוטים, אבל לי זו פעם ראשונה... עכשיו אני מבינה למה מפסיקים להניק בחוץ.

אחד הפטנטים הוא להגיד לה שכשתספרי עד 5 או 10 או כל מספר שעולה על דעתך אז היא תפסיק.
או: "בסדר, אפשר לינוק, אבל רק את הזמן שלוקח לי לשיר השפן הקטן".
או כל דבר שאפשר להגביל אותו בזמן קצר. תהיי יצירתית ואז זה יהיה גם מצחיק, וישעשע אותה למרות הקיצור של ההנקה (-: (נגיד, את יכולה לינוק כל עוד את עומדת על רגל אחת ומציירת 8 באויר ביד השניה...)

זקוקה לעצה:
היא כבר בת שנתיים וארבעה חודשים , יונקת (עפ"י החלטה שלי ) לפני ואחרי השינה (לילה וצהריים).אבל היא תמיד מנסה שוב ושוב ודורשת לינוק במשך היום.
והכי קשה לי כשהיא מתעוררת באמצע הלילה ודורשת שוב לינוק . אני אומרת לה שציצי ישן. שמתי שעון לחמש וחצי ואני אומרת לה כשהשעוטן יצלצל ציצי יתעורר. זה לא עוצר בעדה להמשיך ולבכות, ולצרוח, או להגיד בלי הפסקה : צי צי!!!!!
הציצים שלי כואבים די מהר, ומתחילים להיות לי "קוצים בטוסיק", נגמרה לי הסבלנות ואני מזדרזת להפסיק אותה. (אני לא הרה, בדוק!).
כבר ממש ממש נמאס וקשה.היייתי רוצה להגיע להנקה רק לפני ואחרי השינה שבלילה, אבל זה נראה לי עוד יותר אכזרי.
ואני מבינה את אלו שנעלמות לאיזה שבוע...ומה זה בא לי לעוף לשם גם... אבל אני אמות מגעגועים...אז לא אתעלל בה עד כדי כך...
אבל נ מ א ס ליייייייייייייייייייייייי! זהו! אז מה אני עושה ?

לא נראה לי סביר שילד יהיה שבע מהנקה ועדיין יהיו לו חסרים תזונתיים (במצב שבו האם אוכלת תקין ואינה בעלת חסרים גדולים בעצמה). לא?

דווקא לגבי ויטמין סי נראה לי שזה אפשרי ואפילו סביר אצלנו, כי כנראה שרובנו צורכים פחות ממה שאנחנו צריכים.
באופן אישי אני לוקחת תוספת ויטמין סי בסתיו, שהיא העונה המועדת אצלי למחלות.

ונותנת לי לינוק כשאין כאן שום חלב עכשיו?
אהה, אז בכלל יש כאן חרדה שאין לך מספיק חלב?
למה???? (כאילו: החלב לא נגמר פתאום, את יודעת, היניקה של התינוק היא שמייצרת אותו, אפילו "על המקום", אז למה???)

כן, רעב נקודתי שלאחריו אמא אכן מאכילה הוא מצוין. אבל מה עם: "אני רעב, אוף אני רעב, למה האמא הזאת לא מבינה? נו, נו, מה עם אוכל? למה היא שרה לי עכשיו שירים ונותנת לי נשכנים ונותנת לי לינוק כשאין כאן שום חלב עכשיו? אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווככככככככככככככככככככלללללללללללללללללל!!!!!!!!!!!"
(עם צמא זה מלחיץ אותי אפילו יותר. לא בגלל נזק ארוך טווח, רק הנקודתי)
אני מניחה שזה משהו אצלי, שלא כל אחד נלחץ מהמחשבות האלה....

מלאת חרדות מזה שהוא רעב, כלומר מהתחושה הנקודתית והרגעית של רעב
רעב נקודתי, רגעי, כזה שגורם לחשוב "אני צריך אוכל, איך אני אדאג שאמא תאכיל אותי?" או "אני רוצה לאכול, מה נאכל היום?" או (תרשי לי אתנחתא קומית) "איפה נאכל היום ארוחת ערב?" הוא טוב. הוא תחושה שצריכה להיות קימת, בדומה (להבדיל) לתחושה של שלפוחית מלאה, שהיא טובה - היא גורמת לי לבחור לעצמי מקום לרוקנהּ.

כן, אבל לא נראה לי סביר שילד יהיה שבע מהנקה ועדיין יהיו לו חסרים תזונתיים (במצב שבו האם אוכלת תקין ואינה בעלת חסרים גדולים בעצמה). לא?

אם פי 3, החסר הכי סביר הוא חסר בויטמין סי, שבהחלט מביא למחלות (כי המערכת החיסונית צריכה מספיק ויטמין סי בשביל לתפקד כמו שצריך). עוד חסר נפוץ (אבל פחות) הוא חסר בברזל, שמביא לחולשה כללית בגוף, ומכאן גם יכול להביא לעמידות פחותה בפני מחלות.

בכל אופן אני רוצה להפריד בין סימני רעב לבין חוסרים-תזונתיים: ילד יכול להיות שבע גם מפחמימות ריקות, ככה שחוסר רעב עדיין לא אומר שאין חוסרים תזונתיים. העצה שלי לעוברת הייתה להסתכל על כל הסימנים -- גם אלה שמעידים על רעב וגם אלה שמעידים על חוסרים-תזונתיים (או על העדרם).

קודם כל, כמובן, תודה לכולן על התגובות, מיינסטרימיות או אחרות (-;

כשאת בחוץ את לא צריכה לתת לו מרק, בדרך כלל אפשר להביא ירקות או פירות או סנדויץ.
זהו, שאוכל מהסוג הזה הוא אוכל במולקולות בודדות ולרוב מתמקד בעיטור ריפוד העגלה במה שיש לו ביד (אף אחד לא שם לב שאמרתי "עגלה", נכון?)

מה עם גרבר מחוץ לבית?
באמת, מה עם גרבר? אני זוכרת שהגדול שלי טעם פעם ולא הסכים יותר, אבל הוא בגיל הזה היה בעיקר על סימילאק. אני מניחה שמבין השניים עדיף גרבר, לא?

אוטוטו בן שנה ואפשר לאכול פשוט מוצרי חלב רגילים
אני יודעת שרופאי ילדים ממליצים על תמ"ל על פני חלב גם לילדים מעל גיל שנה. או שהתכוונת למוצרי חלב שאינם חלב ניגר?

יונת - אני ממש לא רוצה להגיע למצב של מחלה או עיכוב בגדילה (מה גם שברור שהוא מלא חיים וטפו-טפו לא חולה בכלל). אני מלאת חרדות מזה שהוא רעב, כלומר מהתחושה הנקודתית והרגעית של רעב. מהמחשבה שעכשיו הוא סובל ממשהו, ואני לא יודעת מזה ולא עושה בעניין כלום.

עוד דבר שאולי אתן מכירות - יש לי חשד שהוא לא מוכן לקבל ממני אוכל מוצק, כי הרי אם אני בסביבה זה אומר שפתחו את הבר, אז למה לא נשתה משהו?

היי היי היי!
אני לא אוהבת להניק מחוץ לבית, ודווקא אז הכי קשה לסדר אוכל נורמלי
עכשיו, כשהוא כבר גדול ומסתובב ונראה כמו בנאדם שצריך אוכל של בני אדם
מה עם גרבר מחוץ לבית?
ובתוך הבית הנקות ואוכל שאת מכינה

בגיל הזה הוא לא צריך חלב כל היום
רק רציתי להעיר, שזה מאוד תלוי בתינוק.
בכל אופן, לפי המלצות משרד הבריאות ואירגוני בריאות אחרים בעולם, עד גיל שנה עדיין עיקר מזונו של התינוק אמור להיות החלב (ההנקה).

אני לא אוהבת להניק מחוץ לבית, ודווקא אז הכי קשה לסדר אוכל נורמלי

עוברת, למרות שאת לא מעוניינת כעת בעצות מיינסטרימיות, אני בכל זאת אספר לך.. שאני בגיל הזה בערך עברתי להנקות ערב לילה ובוקר בלבד ושאר היום מזון מוצק. זה הופך את החיים קלים כי גם אני לא אהבתי להניק בחוץ.
כשאת בחוץ את לא צריכה לתת לו מרק, בדרך כלל אפשר להביא ירקות או פירות או סנדויץ.
ד"א העובדה שבאילת היתה לו את האופציה והוא העדיף לינוק ולא לאכל אוכל מוצק, לא אומרת שהוא לא אוכל טוב ביומיום. בגיל הזה הוא לא צריך חלב כל היום.

הייתי מצפה לסימני רעב לפני סימני חולי
לא כך לפי המקורות שאני למדתי מהם על הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף ועל תזונה ללידת תינוק בריא )-:

יונת, אבל מחלה כמו הברי ברי, נובעת מהעדר מרכיב בתזונה, לא מתזונה לא-מספקת באופן כללי. חלב האם הרי מספק מכלול ויטמינים ומינרלים, ואם אין חסר משמעותי אצל האם, אז אין סיבה שיהיה חסר במרכיב מסוים אצל התינוק. אם התזונה לא מספקת באופן כללי, הייתי מצפה לסימני רעב לפני סימני חולי, בניגוד לתזונה שחסר בה רכיב, שהיא משביעה אך לא מזינה את הגוף כמו שצריך. לא?

עוברת, סימנים לרעב זה למשל בכי או עצבנות שנרגעים עם אוכל, או במקרים חמורים יותר -- עיכוב בגדילה. אולי כדאי לך לעיין בדף מעבר לאוכל מוצק.

אם פי 3, חוסרים תזונתיים עלולים לגרום לתחלואה, החל מהצטננות פשוטה ועד לברי-ברי. זה ודאי לא הדבר היחיד לבדוק, אבל כן משהו שכדאי לזכור. בכל אופן, אם ילד לא חולה הרבה אז סביר שאין לו חוסרים תזונתיים משמעותיים. אם הוא כן חולה -- זה יכול לנבוע גם מגורמים אחרים.

לדעת שהוא לא חולה הרבה.
ואם הוא כן? מה זה קשור?
הוא חולה הרבה. זה אומר שמשהו לא בסדר בהנקה?
(לקרוא כשאלות תם, ללא ציניות בכלל)

טוב, אז קודם כל אני שמחה שהבנת אותי נכון (-:

ואני חושבת שקיבלת עצות ורעיונות מצויינים.
אגיב רק להערה אחת שלך:

אמור לאכול בעצמו את האוכל המוצק. אולי בגלל שהוא נורא משתדל לחטוף לי את הכפית כשאני מנסה להאכיל אותו,

עד כמה שידוע לי, בגילו הוא בכלל לא "אמור" לאכול בעצמו או לא לאכול בעצמו. הוא נשמע נהדר, לפי מה שאת מתארת: ילד שיודע מה הוא רוצה ומגלה סימני עצמאות בריאים. יופי.
אבל ברור, שהוא טירון במה שקשור לאכילה בכפית.
לכן במקרה כזה הורים רבים פותרים את הבעיה בכך שהם מאפשרים לילד "לאכול בעצמו" כמה שהוא רוצה, ותוך כדי תהליך הלמידה העצמי שלו הם גם מאכילים אותו במקביל בכפית שניה.
יש עוד המון טריקים, טיפים ועצות לגבי מזון מוצק, אפילו כאן באתר בדפים הרלבנטיים (תעשי חיפוש, כי אני סנילית ולא זוכרת שמות).

בקיצור, מה שנשמע לי פה הוא יותר דאגה לגבי המזון המוצק מאשר עניין של גמילה. לזה יש באמת המון טריקים, וכדאי לשמוע אותם מאמהות מנוסות (יותר ממני).
וכמו שכתבו לך כבר, את באמת רוצה בגיל כזה מתקדם (אוטוטו בן שנה ואפשר לאכול פשוט מוצרי חלב רגילים) להתחיל עם בקבוקים ותמ"ל? לי זה נראה כאב ראש, אבל כמובן - אולי לך זה נראה הקלה (-:

סימנים לרעב?
מה זה?
אם הוא נודניק? מכרסם לי את הכתף? אז הוא רעב? אולי צומחות לו שיניים? אולי הוא סתם בודק אם הטעם של כותנה יותר טוב מזה של מלפפון?
איכשהו היה יותר קל להאמין שהוא מקבל מספיק חלב כשהוא היה יצור זעיר וחסר אונים מאשר עכשיו, כשהוא כבר גדול ומסתובב ונראה כמו בנאדם שצריך אוכל של בני אדם (במוחה הקודח של אמו, זאת אומרת). וכן, אני יודעת שסימילק זה לא אוכל של בני אדם. זה פשוט התפר שבין יניקה למזון מוצק, בין תינוק לילד, שעושה לי את החיים קשים.
<חרדות - טוב מאוחר מלעולם לא?>