כשדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה

[טלוש*]

דף בלוג.

אני פותחת את הדף הזה מתוך תסכול, עצב ורצון עז לשנות.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם עצבני, כזו שמתעצבנת משטויות
וגרוע יותר גם הייתי מגיבה באלימות מילולית ובגיל ההתבגרות אף משתוללת ומעיפה דברים.
כלפי חוץ, לאנשים 'שמכירים' אותי אני נראית אדם מאוד רגוע שליו
(רק אומר שהצלחתי 'לעטות' את המסכה של הרוגע) וכשאני
משתפת אפילו לא מאמינים לי: מה??? את??? את נראית כזו רגועה
ושלווה איך יכול להיות???
אז זהו שאני אדם עצבני ואני שונאת את זה, אני לא יודעת אם יכול להיות דבר כזה ואם זה נכון אבל אני לא עצבנית מטבעי אלא 'עברתי/
עוברת' דברים, זה התירוץ שלי.....
הפעם זה עבר את הגבול....זה פוגע (ת'אמת כבר מזמן) בזוגיות
ועכשיו גם במלאכית שלי, בת השלוש שמתחילה לחקות אותי.....
והנשמה שלי נצבטת.....(נצבטת זו מילה קטנה....).
אני רוצה לתקן (מקווה שאפשר), רוצה לשנות, שהשקט יחזור
לנפש שלי, לבית ולזוגיות אבל הפעם שישאר לתמיד......

שמתי לב שאני מתעצבנת שכדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה,
כמה ילדותי...אבל איך משנים את זה???? קשה לי לקבל מציאות
אחרת, זה לא קורה בכל התחומים אבל זה קורה בתחום הנקיונות
(שהבית יהיה נקי בכל מחיר ושהתוצאה תהיה לשביעות רצוני ולכן
רק אני יכולה לנקות), כשהזוגיות לא עונה על הצרכים/ציפיות שלי
(מעין ויים שיש לסמן ליד סעיף כזה או אחר שאם לא אני לא מרגישה אהובה ומשתוללת, מה שגורם לי חדשות לבקרים לחשוב שאני לא אהובה על ידי בן זוגי מה שמוביל לריבים)...כרגע אלו הנושאים העיקריים שאני יכולה לחשוב עליהם אבל בוודאי יש עוד כמה....

[טלוש*]

דברים שלא אשכח:

• איך להשתלט על הכעס, זה משהו שאני רוצה ללמוד.....איך לעצור את 'המפלצת' כשהיא כבר יצאה....
• שמתי לב, שהשבוע לפני מחזור זה הזמן שבו אני מועדת יותר

לכעוס/לחוסר סבלנות (מוזר...אני אפילו בשבוע הזה מרגישה רגשות
אה...לא בדיוק חיובים כלפי הבן זוג....מוכר למישהי???)

• איך לקבל דברים גם כשהם לא כמו שרציתי????

[טלוש*]

נזכרת בעוד דברים...נקודות למחשבה....

הבן זוג אחרי 'הסערה' האחרונה אמר שהוא חושב שזה לא העיקר
של הכעס - שדברים לא מסתדרים, אלא זה שאני לא אוהבת את עצמי.
שאם הייתי אוהבת את עצמי הייתי רואה כמה הוא אוהב אותי...(נשמה)
שאם הייתי אוהבת את עצמי, הייתי עושה לעצמי 'הנחות' בנושא הנקיונות ולא מרגישה כל כך מתוסכלת ועייפה...
שאם הייתי אוהבת את עצמי לא הייתי עושה פנקסאות מי עושה יותר...
ומתמקדת באיך לעשות למעני יותר (ולא מקנאה ומתעצבנת עליו שהוא
דואג לעצמו, למשל, מרשה לעצמו לנוח, לעצור כשצריך....)
שאם הייתי אוהבת את עצמי הייתי דואגת לעצמי, דואגת לנוח, דואגת
לעשות את אותם דברים שמרגיעים אותי (אומנות, פגישות עם חברים
סתם לטייל בחוץ) ולא ממציאה תירוצים למה אין לי זמן לכל אלו.....
שאם הייתי דואגת לעצמי הייתי מספיקה......

[משה*]

אני מכיר את הדברים מעצמי. הזוגיות אמנם כבר התפרקה ממזמן(ולא בגלל זה) אבל הילדים מעולם לא סבלו או ראו התקפי זעם. אותם זה לא צריך לעניין שאני עצבני. כבר קרה שאמרתי להם שאני מאוד לחוץ ועצבני ושיהיו סבלניים ויתחשבו. זה גרם להם לחשוב, להבין ולראות שגם אבא הוא בן אדם, אבל לא לחקות התנהגות משום שהם עמדו ממקום של הבנה. מנסיוני( אף שעוד לא הגעתי לנקודה ) חשוב ללמוד לא לצבור לסיר לחץ, זה משתחרר לא טוב. "המתנה" שהבאתי על עצמי לפני 10 שנים היא מחלת מעיים כרונית ! וכל זה "רק" מעצבים. מקווה שאגיע ואיישם תובנות חדשות בעתיד.

[קוראת*]

יכולה לאהוב את המפלצת?

מחכימון: <בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה>

[טלוש*]

משה, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי וואו...תכף ההסבר....
לגבי הקטנה (בת שלוש), אז גם אני כשהייתי עצבנית הייתי מסבירה ואומרת שאמא צריכה קצת שקט וכו' אבל זה לא היה עובד...
ובפעם האחרונה שרבנו, שזו הפעם הראשונה שראיתי בבירור שהיא
'משחזרת' את מה שקרה: דיברה בטון עצבני, השתמשה באותן מילים
שאני השתמשתי והפנתה את כל זה לבעל..... S-: כמובן שאיך שקלטנו
שזה מה שקורה..ישבנו ודיברנו איתה והסברנו שאמא התנהגה לא יפה וגם כשכועסים לא צריך לצעוק ולדבר לא יפה וכו' וביקשתי מולה
סליחה מ'אבא' ואף ממנה והתפייסנו מולה.....(היא לא ראתה שהתפייסנו בנינו לפני זה), מה שאני מנסה להגיד שהיא בגיל יותר של 'לחקות' ופחות ממקום של להבין שאמא כועסת עכשיו...
ה'וואו' הוא על המחלת מעיים.....חושדת שגם לי יש את זה....עדיין לא בדקתי.....מפחיד....

[טלוש*]

משה, לאחר קריאה באינטרנט של מחלת מעיים....אז סתם קפצתי למסקנות, אין לי את הסימפוטמים של המחלה...ממש הרחקתי לכת בכך שחשבתי שגם לי יש..... בכל מקרה רפואה שלמה.....

קוראת...אם יכולה לאהוב את המפלצת...אז....קודם למזלי אני לא כל הזמן מפלצת, דווקא רוב הזמן אני חמה, מפנקת ואוהבת (עם נטיה להתעצבן אבל לא לצאת מדעתי....) ואז כשאני ככה אני חושבת שאני אוהבת את עצמי (למעשה כתוצאה ישירה שהצלחתי להתאפק לא לצעוק במצב מרגיז, או כששלטתי בעצמי והפכתי סיטואציה שיכלה
להסתיים בבכי לצחוק) אבל כשאני 'מפלצת' צועקת, מעליבה, משפילה
אני שונאת את עצמי (אגב אני ככה רק עם הבעל....לא 'מרשה' לעצמי
להתנהג ככה כלפי חברות, הורים, אחים ובטח שלא כלפי הבת...למרות ש......בזמן האחרון התחלתי לדבר גם אליה לא יפה (-; )

[קוראת*]

איך לעצור את 'המפלצת' כשהיא כבר יצאה....
אני הרגשתי שכאילו יש שם עוד דמות חוץ ממך. וועל הדמות הזו שאלתי.
ברור שאת לא מפלצת. אף פעם לא.

[טלוש*]

מה זאת אומרת???? עוד דמות חוץ ממך???? (מעניין אותי מה שכתבת כי הבן זוג תמיד אומר שכשאני בהתקפת זעם
זה כיאלו אישה אחרת, אישה שהוא בכלל מכיר......)

למרת הסרת ספק שאין לי פיצול אישיות (-; השתמשתי במילה 'מפלצת' במקום 'אני' מרוב שאני מתביישת בהתפרצויות שלי וכשאני מתנהגת ככה אני מרגישה ממש כמו מפלצת .....

[משה*]

"בעידנה דריתחה" הינו מושג שניתן, לדעתי, לשימוש מספר מצומצם מאוד של פעמים. יש להישתדל לשקול מילים גם ברגעי לחץ. אחרי אימון עצמי ארוך לפני שנים רבות, אני מפריד בין המילים שנימצאות בפנים, לבין אילו היוצאות החוצה. הסברים ושיתוף פעולה עם הילדים, היו לי גם בגילאי שלוש. האני מאמין שלי הוא להגיע פיזית לגובה העינים של הילד, ורק אז לדבר בקול ברור והחלטי (ויחד עם זאת רגוע) בשפה בוגרת בעברית שרמתה מתאימה לילד. בסוף התהליך אני שואל אם הבן שלי הבין את דברי.
לגבי המחלה לא עלינו, אדם שמתפרצת אצלו המחלה, לא יכול להתעלם מהסימנים הכל כך ברורים שלה.יחד עם זאת ומבלי להפחיד המחלה יכולה להתפתח באופן שקט עד התפרצות. שמה של הצרה הוא קוליטיס כיבית "UC" (אחותה של הקרוהן) ויש בדיקה שיגרתית לכך.
אגב, המדע לא הוכיח קשר ישיר בינה לבין עצבים.
בחזרה לעניניינו, נסי לבדוק עם עצמך על מה ועל אילו נקודות מהעבר הרחוק, קרי ילדות והתבגרות , לוחצים הדברים עליהם את מתרגזת היום. ישנו מצב בו את כועסת לדוגמא על בגד שהשאיר בן זוגך על הריצפה, מבלי משים, אך אצלך נוגע (לדוגמא)בכך שכעסו עליך כילדה שלא סידרת אחריך.
כשאני ממהר ועצבני בכביש, אני תמיד מזכיר לעצמי, שזה שאני ממהר לא אומר שהאדון שנוהג לפני ב 60 קמ"ש גם ממהר!

[טלוש*]

משה, קודם תודה על דברייך....
שנית, קל לי ואני גם עושה זאת לתקשר עם הבת שלי (לרדת לגובה
העיניים, להסביר ולדבר בקול רגוע והחלטי) כשאני רגועה....אבל לא
מצליחה להתנהג ככה שאני עצבנית..... /-:
זה משהו שאני רוצה ללמוד או לרכוש (מיומנות): איך להתנהג רגוע
(או לפחות כמו בן אדם) גם כשאני עצבנית......

הילדות והבגרות שלי הם בוודאי ובוודאי תוצאה ישירה של ההתנהגות
שלי היום, ז"א אמא שלי הייתה חולת ניקיון (היום זה התמתן אצלה מאוד) והייתה משגעת אותי עם זה ואני זוכרת איך הייתי שונאת לחזור
הביתה כשידעתי שהיא מנקה, יותר מזה, היא הייתה אומרת לי:
"למה את לא יכולה להיות כמו X תראי איך היא נקיה ומסודרת..
את תמיד מבולגנת.... (נזכרת בדברים תוך כדי כתיבה.....)
אבל לעומת זאת אמא שלי תמיד מתפלאת כשאני מספרת לה על התקפי הזעם שלי ואומרת: אני ממש לא מבינה מאיפה יש לך את זה...אנחנו בבית אף פעם לא צעקנו/קיללנו/התנהגנו ככה....
כן, אבל הם, לעומתי גם אף פעם לא הרעיפו עלי אהבה.......
(לפעמים נדמה לי שאני עדיין זועמת על 'סיפור הילדות' שלי....על הורים שאף פעם לא מחבקים ומעניקים אהבה, שאהבה אצלהם זה סיפוק צרכים בסיסים (הייתה פעם שאפילו צורך בסיסי נלקח ממני כי לא
פעלתי כמו שאמא שלי רצתה) ואוו....רגע נראה לי שיש פה איזה אסימון
שמתחיל ליפול........)

[אחת_שמתביישת*]

קוראת וכל כך מבינה ומזדהה.
יש לי ילדה שגם היא חמומת מוח כמוני, ולדעתי זה שלה גם בלי קשר אלי, אבל אין ספק שאני השפעה לא טובה בהקשר הזה.
היא צעירה מבתך וכבר ההשפעות עליה כל כך ברורות, לעיתים היא מפחדת מהתגובות שלי...
הרבה אנשים שמכירים אותי חושבים שאני רגועה ו"שאנטי" וגם אלה שלא בודאי לא חושבים שאני כזו. כמובן שמי שמכיר אותי מקרוב, מי שחי איתי יודע את האמת. אני משתדלת שזה יהיה אחרת. יש תקופות שזה מצליח לי יותר ויש שפחות.
זה מאד לא קל לחיות ככה עם עצמי, יש פעמים שעברתי את הגבול של האלימות הפיזית(כלפי אנשים קרובים), פעמים בודדות, אבל הן לא עוזבות אותי ומדירות שינה מעייני כי לא ברר לי איך להבטיח שלעולם זה לא יחזור שוב.

[טלוש*]

אז הנה, אחת שמתביישת, הזדמנות אם את רוצה למצוא כאן יחד איתי
ובתקווה עם אחרים פתרון......

[משה*]

לפני מספר שנים, בני הגדול (שהיה קטן) נכנס להתקף בכי ועצבים. משלב מסוים, הוא לא זכר למה זה התחיל ולא יכול היה לראות את דלת היציאה מהמצב. אני אחרי מספר דקות של עמידה במצב של אין אונים, עם מערכת עצבים רופפת ושבירה, עם הסטוריה עשירה של ספיגת אלימות בילדות, עם כח פיזי לא מבוטל המבקש דרכו החוצה, שבריר שניה לפני שהרגשתי שאני "מפרק אותו לגורמים, שברים עשרונים והופך אות לפרבולה ליניארית הפוכה.................................... אספתי אותו אלי, ורק חיבקתי אותו. היגשתי לו את דלת היציאה שבעצמי לא הכרתי. החיבוק החם ( והאמיתי ) שלא היכרתי בילדותי, ולא חוויתי מעולם כילד היה אוצר שגיליתי ויכולתי לשתף בו גם את בני.
היום אני משתמש בנכס הבלתי נידלה הזה כמעט בכל בעיה שנראית נטולת פיתרון עם ילדי, וכהשלמה להסברים לוגים של בעיות וסיטואציות בעיתיות שונות.

[פידג'ט*]

הרבה עצות אין לי, רק הזדהות עמוקה-עמוקה...
אני בתהליך כבר כמה שנים של ניסיון לקבל מציאות שונה מהמציאות שדימיינתי לי בראש.
סתם דוגמה: היה איזה אירוע קטן בחיינו שרציתי לציין וללכת לאכול במקום שאני מאוד אוהבת. כשהגענו לשם הסתבר שהם סגורים לכמה שעות באופן חד פעמי. כבר הרגשתי איך "המפלצת" (כמו שאת מתארת) משתלטת עליי... וכמובן שהתעצבנתי, והתרגזתי, וקצת צעקתי על האיש שאנחנו חוזרים אח"כ ולא אכפת לי מכלום... ובעיקר הרגשתי לבד. ושהכל נגדי.
אני לא יודעת אם אצלך זה בא מאותו מקום, אבל ככה זה אצלי.
מה שעוזר לי בינתיים זה לדבר על זה הרבה, ולהסביר גם לו וגם לעצמי מאיפה זה בא, ולמה העולם לא מתהפך אם הדברים לא הסתדרו איך שרציתי, ולנסות לקחת צעדים קטנים -
אם פעם למשל ישר הייתי אומרת לאיש שאני שונאת אותו, היום אני אומרת "I don't like you" (זה לא בדיוק כמו אני לא אוהבת אותך, למרות שגם זה היה שלב ביניים).
אני מנסה למצוא את הדרך שהכי קרובה לדרך שרציתי, תוך כדי התפשרות מסוימת, וכל הזמן כל הזמן כל הזמן מזכירה שעצמי שזה לא אשמתו של האיש, או של הילד, וגם לא אשמתי!
(דרך אגב, האיש שלי האיר את עיניי שאני כל הזמן מחפשת איך לא לצאת אשמה, ואם משהו קורה אני ישר אומרת שזו לא אשמתי, וזה בהחלט בהחלט מגיע מאבא שלי, והמודעות לשורש הבעיה גם עוזרת לי לפעמים "לראות את האור")

הרבה אהבה!

[א*]

וואו משה ממש מדהים הקטע שסיפרת.
תודה! מקווה שגם אני אזכור את זה לפני:
שאני "מפרק אותו לגורמים, שברים עשרונים והופך אות לפרבולה ליניארית הפוכה....................................

טלוש, קוראת אותך

[הגבירה_בחום*]

הי טלוש
קודם כל, כל הכבוד על רצון לצאת לדרך חדשה והמוטיבציה ללמוד ולשבור דפוסי התנהגות שלך. זה לא קל.
מה שמאוד מאוד עוזר ברגעים כאלה, של חוסר אונים ועצבים בלתי נשלטים, הוא לנסות להתבונן בנשימה שלך שמהווה תמיד אינדיקציה הן למצב הפיסי והן למצב הנפשי. מעבר לזה, הנשימה היא חוט מקשר בין הגוף ובין מצב התודעה כך שכשתלמדי לשנות, או להשפיע על מצב הנשימה שלך, תוכלי ליצור שינוי, ממש מיידי במצבך המנטלי, הפיסי והנפשי.
טכניקות של נשימות יש המון המון, ואינספור שיטות, דרכים וחומרים המשלבים אותם. אם היית יכולה ללמוד כמה באיזושהי מסגרת (יוגה, מדיטציה, גרינברג, דמיון מודרך וכ') זה היה ממש מצויין כי אז יהיו כלים ממש טכניים להקל על עצמך.
מניסיוני שלי, זה מאוד מאוד עזר ועדיין עוזר לי בימים או מצבים קשים, ועוזר יום יום לתלמידים שלי, לשנות ולהחלים מבעיות פיסיות ונפשיות.

הרבה אהבה! @}

[הגבירה_בחום*]

המרגיעון שיצא לי: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך" (-:

[ציפ_ציף*]

לפי ר' נחמן כל כעס מגיע מכך שאנחנו חושבים שמגיע לנו יותר.אז דייקת בהבנה שלך את הכעס.
"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן".
ממליצה על העבודה של ביירון קייטי ,יש את הספר לאהוב את מה שיש.
עוד שיטה מדהימה שאני לומדת עכשיו,היא סוג של אימון שנקרא "סינרגיה".

[קלמנ_טינה*]

טלוש, הניתוח שלך כל כך מדויק וקולע, שלדעתי עצם ההיזכרות בו יכולה לעזור ברגעי משבר.
לפעמים המראה שהילדים מציבים בפנינו אכזרית וברורה מכדי לשאת אותה. אבל היא גם מורה מצוינת.
אני למשל גיליתי כמה אני ביקורתית אחרי שהנדנודים שלי חזרו אלי מהילד שלנו. ואחרי כמה זמן כזה מצדו, התחלתי להבין מה שאת הבנת - שהדברים לא תמיד מסתדרים כמו שאני רוצה, וזאת לא סיבה להציק לאחרים, או לקטר, או להתעצב.

לבחור בוויתור הוא במקרה הזה עמדה משחררת, נעימה, מקלה. אני יכולה לעתים קרובות יותר להסתכל על עצמי מהצד ולהגיד לעצמי שגם למשהו שלא היה בתוכנית שלי יש מקום בעולם.

זה מביך כמה זה פשוט אחרי שזה כבר קורה, ובלתי נסבל כמה זה קשה לעשות את זה.

נדמה לי שאת בדרך הנכונה
{@

[פלונית_אלמונית*]

מאוד מכירה את התקפי הזעם, שבמיוחד מתחזקים בעייפות ובתשישות אבל המקור שלהם נמצא עמוק בפנים.
יכולה להמליץ לך על לימודי ימימה שבשבילי הם ממש מצילי חיים. ללמוד איך להיטיב עם עצמך, ואני מאמינה שזה נכון מה שהבן זוג אומר שבבסיס של הכעס יש הרבה כעס על עצמך.
ועוד הערה לגבי התחזקות העצבים לפני מחזור. אני גיליתי שאצלי זה ממש קשור לקפה. אחרי הלידה האחרונה התחלתי לשתות נס קפה כל יום, מה שכמעט לא עשיתי קודם , ואם כן אז רק קפה שחור. ואז שמתי לב שהעצבים לפני המחזור ממש הוחמרו. בפעמים שהצלחתי להגביל את עצמי ראיתי הבדל משמעותי.

[טלוש*]

שלום לכולם....איזה כיף לקרוא את כל התגובות, במיוחד כשחשבתי שלא יהיו, מנחם לדעת שיש עוד אנשים שמתמודדים עם אותם דברים...

משה, המון...המון...תודה לך, נגעת בנקודה הרגישה ביותר - חיבוק
(מגע) שבחיים לא היה לי מההורים וכל כך חסר לי....אתמול, בזכותך,
התהפכה הקערה על פיה וסצנה שהייתה נגמרת בכעס ומרמור
נגמרה ברוגע: הוצאתי את המלאכית מהגן, היא בקשה מהגננת סוכריה אך הגננת הסבירה שרק ביום שישי מקבלים סוכריה, נסתה
את מזלה איתי והסברתי לה שהיום אין סוכריה מיכוון שיהיו לה חורים
בשיניים....עבר רגוע עד שהגענו למכולת כשיצאנו מהמכולת והיא כבר קלטה שאין מצב שתקבל סוכריה היא פרצה בבכי מירורים, התיישבה
על הרצפה וסרבה ללכת...אני עמדתי..מחזיקה מיליון דברים (כמו תמנון), מעילים, תיק שלי ושלה (די כבדים), דברים מהמכולת וכו' ומתה
להגיע הביתה...עמדתי ראיתי את עצמי בעיני רוחי נוזפת בה שתקום כבר או מתחילה ללכת בלעדיה עד שתקום ותצטרף...במקום זה...
זרקתי את הכל...הכל על הרצפה, כמו שזה, נגשתי אליה, עטפתי אותה
עם כל האהבה שיש לי אליה ואמרתי לה: אני יודעת...אני יודעת מאמי שלי...את עצובה בגלל שלא קיבלת סוכריה....כל הכעס שהיה בתוכי נעלם כלא היה, התמלאתי ברוך והתאפקתי לא לבכות...לא לבכות על
כל החיבוקים שלא קיבלתי.....
<חייבת הפסקה )-;>

[דנה_אום*]

את מקסימה

[טלוש*]

חזרתי....
הגבירה בחום...אתמול, כשהכעס התחיל לעלות ובעצתך שמתי לב לנשימות אז למרבה הפלא שמתי לב שאני כמעט ועוצרת את הנשימה
(חשבתי שאני אנשום מהר), נעמדתי רגע נסיתי (טוב...לא ממש עם תשומת לב בכל זאת הייתי באמצע, כמה מפתיע, ניקיון הבית) לנשום
עמוק אך התעצבנתי יותר.... /-:
התחברתי מאוד למשפט "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך"...בדיוק הייתה לי שיחה כזו עם הבנזוג, ניסנו למצוא
פתרון להתנהגויות מסוימות של הקטנה ופתאום קלטתי שמה שאנחנו
צריכים ללמד אותה (כבוד, לדבר בשקט ולא בצעקות, ללמוד לקבל ברוגע גם דברים שלא מסתדרים כמו שאת רוצה...(-: ) אנחנו קודם
צריכים ללמוד (או במקרה של בעלי ליישם) בעצמנו....כמה נכון.....

ציף ציף-די מזמן קיניתי וקראתי את העבודה של ביירון קייט ואפילו
ניסתי לעשות את 'העבודה' אבל לא הגעתי לשום תובנות, הרגשתי:
יופי....יש בעיה, אני הופכת את המילים, מגיעה למסקנה שבכלל 'הבעיה' אצלי ו....אוקיי איך פותרים את זה??? למשל, איך מיישמים את המחשבה: אני מתעצבנת כשדברים לא מסתדרים
לפי העבודה???.....

קלמנ טינה...בדיוק !!!! אני לא אמורה להתעצבן, להתעצב, להציק
או לקטר לאחרים!!! כשדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה !!!!!
לפעמים זה גובל באבסורד, אני יכולה לכעוס על הבנזוג בגלל שאני מנקה, אני...אני בחרתי לנקות אף אחד לא ביקש ממני....אני...אני החלטתי שלא נעים לי לשבת בבית לא נקי....אני מציבה לעצמי ציפיות
כל כך גבוהות וכועסת עליו שאני לא עומדת בהן או עומדת אבל במחיר
כבד (מצפה מעצמי לנקות גם כשאני סופר חולה/עייפה, עם ילדה בבית אחרי יום עבודה וכשהוא חוזר מהעבודה, בלי שהוא עוד נשם כועסת עליו S-: )

איך??? איך?? משנים את דפוס ההתנהגות הזה??? מרגישה שאני עדיין מפספסת את 'הבעיה' שהיא המקור להתנהגות, לנטיה להתרגז מכל דבר, הציפיות הגבוהות מעצמי..... חושבת 'בקול': אז 'יופי' הייתה לי ילדות לא בריאה עם מערכת יחסים לא בריאה עם ההורים.....(שנים הייתי אצל פסיכולוגית רק כדי להגיע לתובנה שמה שהיה היה וצריך להתמקד במה שאפשר עוד לשנות-את העתיד ולקבל מההורים שלי מה שהם יכולים לתת, להתיחס אליהם כנכים רגשית)...ואני יודעת שיש ימים שבהם אני יותר נוטה להתעצבן....ואם אני לא אוכלת פחמימות אז ממש, אבל ממש עדיף לתפוס מרחק....וכשאני עייפה/רעבה לא כדאי לפנות אלי....שמה??? זה מוריד את רוב הזמן....אז מה עושים עם כל זה????? מה הפתרון???? ןאוףן

[משה*]

עצרי !!! גם לרכבת הרים יש נקודה שעוצרים ואפשר בשקט לרדת !!!
עולים ויורדים, ויורדים ועולים. אבל... דעי לך שתמיד, אבל ת מ י ד , יש נקודה של עצירה שבה אפשר לרדת.
אם פיספסת את התחנה, דעי שבסיבוב הבא היא שוב עוצרת לרגע.
נסי בשלב ראשון לרדת לרגע. ולאט לאט תאריכי את השהות בתחנה, עד שתצליחי לאזן, ובסופו של דבר אף להחליש את ההתמכרות או ההרגל המגונה של רכבת ההרים. אנו נצמדים לפעמים להרגלים והתנהגויות שמזכירים לנו תחושה של בית. הצרה שהם דפוסים שנבנו בטעות לא נכון, לא מהחומרים והיסודות הבריאים. ללא כבוד, אהבה, גיבוי, פירגון, חום, מגע .......(בחר/י אחד או יותר לפי ראות עיניך). זה תהליך ! זה לא קורה ברגע ! יש נפילות בדרך ! וזה דורש התמדה לטווח ארוך מודעות עצמית ותמיכה.

[חני_בונה*]

מה הפתרון????
הנשימות הן כיוון טוב להתחיל איתו. מסכימה עם הגבירה בחום.
אם היית יכולה ללמוד כמה באיזושהי מסגרת (יוגה, מדיטציה, גרינברג, דמיון מודרך וכ') זה היה ממש מצויין כי אז יהיו כלים ממש טכניים להקל על עצמך.
אצלי השינוי בדפוסים התחיל שם.

[משה*]

מחוץ למכולת:

_זרקתי את הכל...הכל על הרצפה, כמו שזה, נגשתי אליה, עטפתי אותה
עם כל האהבה שיש לי_

ירדת רגע בתחנה....

[טלוש*]

משה, מתחברת מאוד לדברייך....קל לי להבין דברים שמוסברים בדימויים, כך אפילו קורה כשאני בסיטואציה עצמה אני יכולה לחשוב על רכבת הרים וממש לדמיין שאני יורדת ממנה...שוב תודה....המילים שלך הם עזרה בשבילי....אין לך מושג......תודה....
אבל.....
מה לעשות שבחיי היומיום יש מצבים שהם לא ממש נסיעה ברכבת הרים אלא סתם סיטואציות מעצבנות....שגורמות לי להרים את הקול....או אפילו אם אני לא צועקת אני מרגישה כעס בגוף (פשוט מתאפקת חזק חזק לא להוציא)??? פעם הפסיכולוגית המליצה על קלמנרבין...טבעי..מרגיע....כשאני לקחתי לתקופות ראיתי באמת רגיעה, מעין שקט בנשמה ואז גם יותר שליטה כלפי חוץ וכששאלתי את הפסיכולוגית: מה?? אצטרך לקחת כל החיים???? היא הרימה גבות כאומרת מה לעשות?! ואז גם אמרה בקול שיש אנשים שיש להם טמפרמנט יותר דומננטי וחזק מאשר אחרים.....ואני תמיד חשבתי שאגבור על זה לבד...בלי כדורים 'טבעיים' ועדיין מאמינה, שאם אשנה את המחשבה, אקבל 'פיצוי' על העבר בצורת מגע וארכוש כילים/אלמד
להרגע ויהיו לי ממש מיומנויות איך לשלוט בכעס אהיה אדם אחר....

[משה*]

מותר להתעצבן, מותר לכעוס, מותר לכאוב,.......מותר מידי פעם;

אל תישכחי - את גם בן אדם !

[משה*]

כשאני מקשיב או לפעמים רק שומע את השיר של חווה אלברשטיין, כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק,
זה עושה לי גולו גולו. נסי ותהני, אחריות מובטחת, עומד בדרישות תו תקן ארופאי ISO 9002 ניתן להחזיר עד 14 יום מתאריך הרכישה באריזה מקורית בלבד !

אני אפרוש בשיא, מכאן זה רק מידרון חלקלק וארוך הגולש במורדות תאי המוח האינפנטילים שלי.
תודה על ההקשבה, יום טוב ו ב ה צ ל ח ה.

[טלוש*]

מכירה את השיר...מיישמת כלפי הבת....
תודה על העיצות והדברים...יום טוב והצלחה גם לך....

[ג'ינגי'ית_אחת*]

טלוש,
וואו. איזה דף. איזה כנות ופתיחות. יש לי הרבה מה לומר...
א) חיבוק גדול. את לא לבד, וכל הכבוד לך שאת מנסה לעשות על זה עבודה. על כל שורה שאת כותבת אני אומרת - נכון נכון גמני גמני...
ב) יש לך מזל שיש לך בעל שמבין - מה שהוא אמר על כך שזה בגלל שאת לא אוהבת את עצמך לדעתי יכול מאוד להיות נכון, וזה כלכך יפה שהוא מקבל את זה למרות שהוא בטח סובל מהעניין. תשמחי שיש לו את היכולת להבין ולאהוב אותך.

אני גם כזאת. מאז ומתמיד. אני לא חושבת שהסיבות לזה כלכך חשובות. לדעתי הן באמת בגלל ילדות לא בטוחה, עניין של שליטה, חוסר בטחון.
אני לא יודעת איך פותרים את זה ממש. אצלי זה לא ממש מפסיק.
אבל אני יכולה לשתף אותך במה שלפעמים עוזר לי.
אני פשוט מתכוננת מראש לגרוע מכל.

לדוגמה - אני יוצאת עם שני הילדים לסופר בשעת עומס. זה מתכון די ברור לכעס וליציאה משליטה, על הגדול... מצב שאני ממש שונאת שקורה.
אז מראש אני אומרת לעצמי: נלך והוא ילך לאט ואני אצטרך לחכות הרבה והקטן במנשא יתחיל לבכות. טוב אז נעצור בדרך להנקה ואז נמשיך. ואז נגיע והוא לא יסכים להכנס לעגלה בסופר. אז אני אתן לו את העגבניות שרי שהוא כלכך אוהב והוא יסכים (שוחד, מה לעשות?). ואז הוא יתחיל לבכות שהוא רוצה שנלך ויהיה לי לא נעים ועדיין לא נגמור את הקניות, טוב אז אני אשיר איתו כמה שירים (אני ממש מתכננת מה...).
בסוף זה יוצא הרבה יותר נעים כי לא תמיד כל הבעיות האלו קורות.
זה נשמע קצת מסורבל אבל לי זה עוזר.

עוד דוגמה - אנחנו צריכים לסוע. הקטן שונא נסיעות וצורח בהן וזה ממש טריגר אצלי לכעס גדול גדול בעיקר על הבעל. אני אומרת לעצמי - טוב, צריך להיות שם ב-11. אנחנו נצא ב-10 ונגיע ב-12. הם יבינו ואם לא אז בעיה שלהם. כשהוא יבכה אני אתן לבעל לקחת אותו החוצה ולהרגיע ואני אשיר שירים עם הגדול. ואז הגדול יתעצבן ויאבד סבלנות. ואז נשים דיסק שהוא אוהב. ואני מכינה מראש (בראש שלי) איזה סיפורים נספר (הוא אוהב לדבר על הספרים שהוא קורא). ואז הקטן ירגע ואיל שנכניס אותו הוא שוב יצרח והבעל יגיד שחייבים לזוז ואני אצטרך לסוע איזה 5-10 דקות עם הבכי באוזניים שלי אז אני כבר מתכננת מה אגיד לו עד שנוכל לעצור.

כל זה קורה בתוך הראש שלי בזמן שאני מתכוננת, זה לא איזה הכנה שלוקחת זמן. אני גם מתארת לי שהסיטואציות והטריגרים שונות אצל כל אחד. את יודעת הכי טוב מה אצלך.

זה כאילו לקחת את הנשימה עוד לפני שיוצאים, מראש.

זה כאילו לתכנן איך הייתי רוצה להגיב לטריגרים האלה עוד לפני שהם קורים ואז אולי אפשר יהיה מדי פעם להגיב אליהם כמו שרוצים ולא כמו שיוצא בדרך כלל.


אני מקווה שזה מובן ואולי יעזור גם לך.
אני גם ממליצה לך לקרוא את הדף מה נעשה עם הכעס הזה שיש בו אספקטים רלוונטיים.

ואני יודעת שזה דף בלוג ולא בטוח שרצית פתרונות, אז אני שולחת גם חיזוקים ממישהי שחווה דברים דומים ומבינה אותך. חיבוק גדול!

[טלוש*]

אוף......כל מה שכתבתי נמחק.....טוב מההתחלה:
דנה אום - תודה [-: ובכלל תודה לכל מי שקוראת וכותבת, זה מחזק אותי גם אם אני לא מגיבה לכל דבר ודבר....

ג'ינג'ית - וואלה??? יש עוד אחת כמוני?? (-:
באמת יש לי מזל שיש לי בעל כזה אוהב ומבין, יש לו תובנות שלפעמים לוקח לי כמה ימים לקבל אותן אבל אח"כ מגיע ה-יאללה איך הוא קולע !!!! (באותו רגע של כעס שהוא אומר את הדברים בא לי *&%^$%%). אבל לא נראה לי שזה פייר כלפיו ובטח ובטח שלא בא לי לעשות בדיקה 'נראה כמה זמן הוא מחזיק מעמד עם הריבים האלה'....להיפך גם היום הרצון לשנות נובע מאהבה שלי אליו (נו...טוב וגם קצת אהבה לעצמי) ורצון שהעוצמות של הריבים יקטנו משמעותית, או יותר טוב
שייעלמו לגמרי, מדהים איך גם בעבר לפני עשר שנים שרק היינו חברים הבנתי שאם לא אטפל בעצמי אאבד אותו (לא בגלל שהוא אמר משהו אלא בגלל שראיתי את הכאב שלו וכמה אני פוגעת בו) וזה מה שגרם לי לטפל בעצמי....

לרוב אני מרגישה (במיוחד שאני נזכרת בעבר) כמו דיסק שחוק ושרוט שחוזר וחוזר על עצמו...הריבים דומים....הנושאים
אותם נושאים: למה אתה לא עוזר יותר??? אתה לא אוהב אותי (ה' ישמור איזה ילדותית...פתאום לראות את זה כתוב במילים)...וגם המחזוריות של הריבים דומה....אני יכולה ממש לדעת ולצערי גם הוא שהנה עכשיו זה לא ריב שיסתיים
בשקט....ומוזר באותם ריבים אני חייבת להגיע לשיא השפלות (לשיא הרוע) כדי להרגע )-;

לגבי התכנון, זה אחלה לדעתי, רק שאני גם תמיד מתכננת חיובי...קודם, עוד בדרך לגן אני אומרת לעצמי: היום אני אהיה
רגועה...לא אצעק גם אם היא תעשה ככה וככה...ולא יודעת, משהו בגישה, בכוונה וברצון הזה עובר אליה ואיך שאנחנו
נפגשות היא קולטת אותי....את אנרגיה הזו...ואז....אז יש לנו יום מושלם.....

פתרונות וחיזוקים תמיד מתקבלים....ובמיוחד חיבוקים.... תודה

[ג'ינגי'ית_אחת*]

טלוש, נשמע שזה משתקף אליך מהתנהגותה של בתך, אבל שעיקר הבעיה שאת מרגישה היא באינטראקציה שיש לך עם הבעל. זה נכון?
אנחנו הלכנו פעם מזמן לטיפול זוגי, כזה שהראה לי את נכונותו וכזה שהראה לנו איך ללמוד לתקשר טוב יותר. זה היה קצר, אבל מאוד עזר. אני למדתי איך להקשיב לו. אני לא יכולה מיד לשמוע את זה, אני כן מתרגזת צועקת ונהית ה "מרת ג'קיל" שבי. אבל אחר כך אני כן יכולה לחשוב מה יש מאחורי הדברים, מה הוא צריך, מה מביא אותו למקום הזה - אני מקשיבה באמת בלי להיות שיפוטית. וכשאנחנו מתפייסים אנחנו לרוב כן יכולים באמת להקשיב.
אני ממליצה כי זה משהו שיכול לעזור בכל האינטראקציות. זה לא משהו שמיד מרגישים שינוי, אי אפשר לעצור את הסערה כשהיא מגיעה. אבל לפעמים מה שקורה אחריה יכול להקל, לרכך.
ואני כן חושבת שטיפול זוגי יותר טוב מטיפול רק שלך. לפחות אצלי הרבה מזה קורה מחוסר בטחון (שנובע מחרדת נטישה) והנוכחות שלו בטיפול וזה שהוא נרתם לזה פרצו אצלי חומות עבות מאוד. ומעבר לזה - טיפול זוגי פחות מתחפר ב"למה זה קורה לי" ויותר ב"איך אני משפר את זה עם בן הזוג הזה".
בהצלחה
הרבה רוגע ושלווה
וחיבוק...