''פשוט ללדת'' סיפור לידתה של מאיו
נשלח: 21 פברואר 2006, 09:32
דף_סיפור_לידה, דף_סיפור_לידת_בית, דף_סיפור_לידה_ללא_ליווי, דף_סיפור_לנלק, דף_סיפור_אחים_בלידה, דף_סיפור_לידה_שהתאחרה, דף_סיפור_לידה_במים
התעוררתי מהחלום.
בחלום אני רואה את קויו ובת דודתה מאי חוצות כביש במעבר חציה כשלרגליהן נעליים ורודות. אני מספרת בחלום לאימי שאני מרגישה ציר אך מסרבת להתעורר כי אני יודעת שברגע שעיני יפקחו אבין שזה רק היה חלום וכי עדין אין סימן לתחילת הלידה.
כבר שבועות (בערך 6) שאני יודעת שכל יום זה יכול לקרות. אין לי בדיוק תל"מ וייתכן ואני בהריון כבר 44 שבועות או אולי "רק" 43, או אולי באמת רק 42???
אך פתאם בחלום אני יודעת שזה "זה", ואכן הרגשתי ציר, ואני מחכה לעוד אחד. אני אפילו מעיזה לפקוח את עיני, אך לא רוצה להעיר את ג'ואי. רוצה להיות לבד בידיעה, שכל כך ציפינו לה, רק עוד קצת.
קויו (5) מתעוררת מחלום רע. אני מושיטה את ידי ומרגיעה אותה. ג'ואי גם מתעורר. שואל אם היא בסדר. אני עונה שכן. שוקלת אם לשתף... מחליטה שכן.
"זה התחיל.."
"אה, יופי... בואי נחזור לישון עוד קצת"
עוד רגע והוא מתעורר. אני שואלת לשעה והוא אומר 1:30. אני מבקשת ממנו לא ללכת לעבוד למחרת (כמובן שברור לי שאני לא עומדת ללדת *באמת*). הוא אומר – כמובן.
לפתע הוא מזנק מהמיטה ומתחיל בפעולה. מסדר את חדר המחשב ומכין אותו לאימי, הישנה בחדר אותו יעדנו ללידה ולימים שאחריה.
אני בנתיים מתחילה לחוות צירים. מוצאת את עצמי מסתכלת על השעון. צירים לא סדירים. כמובן!
לאחר שחדר המחשב מאורגן, אנו מעירים את אימי. היא מיד מתחילה להתרגש (תודה!) ועוזרת לג'ואי להעביר את הפוטונים, המזוודה ושאר חפציה לחדרה החדש. אני חווה עוד ציר בו היא מעירה שהוא קצר וחלש. אני אומרת לה שאיני מעוניינת בעוד הערות. היא מבינה.
אימי חוזרת לישון לאחר כשעה ואני וג'ואי מתיישבים לשתות תה. נשארים ערים עד בערך 4:30 כשבמשך כל הזמן הזה אני חווה צירים קלים ונעזרת מדי פעם במגע ידיו של ג'ואי. מחליטים ללכת לישון ביחד ב"חדר הלידה". הצירים מעירים אותי, אך ע"י שינוי תנוחות אני מצליחה להעביר אותן ללא עזרתו של ג'ואי.
בסביבות 5:30, יוסוי (2) מתעורר ורוצה ציצי. ג'ואי מעביר אותו ל"חדר הלידה". למרות שכבר חודשיים יוסוי גמול בלילה, אני מחליטה לתת לו לינוק . ואכן, תוך כדי יניקה אני חווה את הצירים מתחזקים. אני מעירה את ג'ואי ומבקשת ממנו לחבק את יוסוי ועוברת לחדר הסמוך.
בצירים אני רוצה להשען למטה. אני בוחרת להשתמש בכסאות האוכל לתמיכה. כמו כן, אני מוצאת שבתנועה הרבה יותר קל לי להעביר את הצירים ומתחילה לנענע את האגן בתנועת שמיניות עם כל ציר. זה מכניס אותי למין היי ואני רוצה מוסיקה. אבל לא הכנו שום דבר מראש והדיסקים היחידים שמדברים אלי לגמרי סרוטים..
טאיו (8) מתעורר בסביבות 6:30. הוא צופה בי רוקדת עם האגן מורם וצוחק. אני מספרת לו שכנראה אלד היום והוא אומר "ואולי רק מחר". נכון.
טאיו מדליק את הטלביזיה ואני צופה איתו בחידון לילדים. לא מאמינה שאני עומדת פה עם צירים ומנסה לנחש תשובות לחידון...!
בין הצירים אני כל הזמן "בפעולה". אני מכינה לטאיו ארוחת בוקר ומארגנת לו את בגדיו.
ב 7:00 אימי מתעוררת. אני מדריכה אותה כיצד להכין לקויו אובנטו (lunch box). ג'ואי קויו ויוסוי מתעוררים גם הם.
השעה בערך 7:30. טאיו בא להתלונן שסבתא שולחת אותו לבי"ס מוקדם מדי, ואני מסבירה לה שהוא עוזב רק ב 7:50..
לפתע אני עוברת לחדר הלידה, מבקשת מג'ואי לארגן לי מספר פוטונים להשענות ואז.. אני מפסיקה לרקוד.
במקום, עם כל ציר אני מוצאת את עצמי נאנחת. אני זקוקה לידיו של ג'ואי. אני מכוונת אותו ללחוץ בכל כוחו על הגב התחתון. כואב לי!!!
יוסוי וקויו מצטרפים אלינו. אני מניקה את יוסוי בין לבין, אך לא מסוגלת בזמן הצירים. יוסוי לא מרוצה מהעניין. הוא דורש "על הידים". ג'ואי פותר את בעיה ע"י המצאת "שיר" לזמן הצירים "Gambatte mommy, gambatte mommy, gambatte, gambatte, gambatte mommy (בהצלחה אמא, בהצלחה אמא, בהצלחה בהצלחה בהצלחה אמא). יוסוי אמנם אינו מצטרף לשירה, אך תשומת ליבו מתפנה אל קולו של ג'ואי ואל תנועות ידיו על גבי. (ולאחר הלידה, בכל פעם שהוא נזכר בלידה, הוא מספר כיצד אבא שר...).
טאיו יוצא לבי"ס ואימי נכנסת להתקלח.
פתאם אני רוצה להכנס לאמבטיה. אני שואלת כ 3 או 4 פעמים בין הצירים אם אימי כבר יצאה ולבסוף מזנקת לתוך האמבטיה החמה.
יוסוי מבקש אף הוא להצטרף. ההסברים ונסיונות השכנוע אינם עוזרים ולבסוף ג'ואי נאלץ להשתמש בתכסיס הנמוך ביותר – שוקולד! יוסוי וקויו מצטרפים אל אימי בסלון לזללת שוקולדים ומדי פעם באים להציץ!
לדאבוני, בניגוד לאמבטיה בביתנו הקודם, שהיה רחב וגבוה ביותר, והמים בו כיסו את ביטני גם במצב כריעה, האמבטיה נוכחית מתגלה כנמוכה מדי. אני נעמדת בעמידת 6 כך שביטני מכוסה במים, ומבקשת מג'ואי לכוון את הטוש לגבי התחתון. ג'ואי מדליק את המים, מרגיש בידיו שהמים חמים ומכוון לגבי. המים קרים!!! אני מצליחה תוך כדי הציר לצעוק אליו the water is cold! (ומוסיפה גם קללה
) אך במהרה המים מתחממים. בציר הבא, שוב, אני דורשת מים חמים בגב, אך הפעם הלחץ נמוך מדי. אני מסננת בין שיני tell my mother not to use the water in the kitchen. ג'ואי לא מבין מה אני אומרת, אך אני שומעת את אימי מהמטבח צועקת "בסדר, אני לא משתמשת". עוד מספר צירים עוברים להם (..ללא שום דרמה מיוחדת) כשלפתע אני אומרת לג'ואי "מספיק עם המים החמים". אני מסתובבת ונעמדת בכריעה ואומרת לג'ואי "אני מתחילה ללחוץ". ג'ואי לא שומע אותי (מרוכז בילדים). אני מתחילה ללחוץ כשלפתע אני שומעת את ג'ואי אומר "Eh, what's that?" עוד לחיצה והראש בחוץ. ג'ואי מתחיל להתלהב ושואל אם ללכת לקרוא לכולם. אני אומרת לו "לא". (רוצה את רגע הלידה להיות אינטימי וסודי..)לפתע אני מבינה שעל מנת שהתינוק לא ינחת עם ראשו על רצפת האמבטיה, עלי להעמד. אני אומרת לג'ואי שיתכונן לתפוס. הוא מוריד את ההנטן שלבש (בעודי דוחקת בו שימהר), ומפשיל שרווליו. אני חצי נעמדת, לוחצת, יולדת (!) אל תוך האמבטיה, וג'ואי תופס את התינוק. הוא מביא אותו אלי ואני מיד מרגישה שזו בת!!! (בדיוק כפי שהרגשתי לאורך כל ההריון).
ג'ואי יוצא לספר לאמי ולילדים, ובודק בשעון המעורר (שקצת ממהר) את השעה: 8:34, 9 בפברואר 2006.
אני מחזיקה את ביתי הקטנטנה על ביטנה, ראשה פונה למטה. היא כולה סגלגלה. אני מלטפת את גבה, עד שנשמעת לה קול אנחה קטנה. אני הופכת אותה והיא מתחילה לבכות. ביתי המושלמת! בת אדם מיניאטורי. אני לא מאמינה לגודל הנס (miracle). רגע לפני לא היית קיימת ועכשיו את יצור חי בתוך ידי תלוי לגמרי בי. רגע לפני הייתי בהריון ועכשיו אני אם לארבעה ילדים.
יוסוי רץ לאמבטיה, עיניו גדולות ומתלהבות והוא נוגע בעדינות בראשה הקטן של אחותו הקטנה. בין רגע הוא הופך מתינוק המשפחה לאח גדול. הוא מאבד תפקיד וזוכה בחדש. הימים הבאים יוכיחו את הקושי במעבר, אך יוסוי יוכיח את גדלותו.
אני נשארת באמבטיה מספר דקות נוספות ואז, בעזרת ג'ואי, יוצאת ל"חדר הלידה" (שיהפוך לחדרי וחדר הקטנים (יוסוי והתינוקת) בשבועות הקרובים). כחצי שעה מאוחר יותר, אני נעמדת על בירכי והשיליה יוצאת.
קויו אינה מצטרפת אלינו מיד. היא זקוקה לקצת זמן. לאחר כ 10 דקות היא מגיעה, נוגעת, מתאהבת וממשיכה לאהוב ולרצות להחזיק את אחותה הקטנה כל רגע.
טאיו חוזר מבי"ס, שואל מהדלת אם אפשר להביא חבר לראות את התינוקת, נענה ש"לא", יוצא מהבית ופוגש את אחותו החדשה רק שעות מאוחר יותר...
כארבע שעות לאחר הלידה אני קושרת חוט ריקמה לבן על חבל הטבור (מצד התינוקת), וחותכת בעזרת מספרי מטבח חזקות את חבל הטבור. חוט הריקמה נופל לאחר יום, ושארית חבל הטבור לאחר 5 ימים.
אני מגלה שהלידה הפעילה השאירה את חותמתה ועלי לקחת את זמני בeasy. אני לא יוצאת מהמיטה במשך יומיים (מלבד לשירותים ולבדוק אם נקרעתי – שלילי!!!), ולאחר מכן לוקחת עוד 10 ימי מנוחה (הודות לאימי ).
בימים אלו, ימי ה babymoon מאיו בזרועותי 24/7 (ואם לא עלי, אז על מישהו אחר). אני מגלה את דרכיה; לומדת את קולותיה לפיפי, קאקי, וציצי. היא מגלה את ריחי, את קולי את ציצי ולומדת במהרה שאני מקור כל צרכיה. היא לוקחת את קיומי כמובן מאליו, לחלוטין תלויה בי. וגופי זקוק לה. זקוק להנקה, זקוק למגעה, זקוק לריחה.
אנחנו בלתי ניתנות להפרדה.
הלידה הזו היתה כל כך שונה מלידתו של "יוסוי"http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq ... EC_Manty_T (גם לידת בית ללא מיילדת). בלידתו של יוסוי התנתקתי לחלוטין מכל הסובב אותי בזמן הצירים. מוחי כבה ויצרי שלטו. הייתי בעולם אחר, מנותקת מראשי, סובבי, ומהמציאות.
בלידה הזו עיני נשארו פקוחות לאורך כל הדרך. המשכתי לתפקד בחיי הרגילים למרות הצירים. המשכתי לדבר, לחשוב, לארגן ולקלל - בעודי יולדת.
קראתי פעם מישהי שטענה שבלידה ביתית, במיוחד ללא מיילדת, הלידה אינה מאורע המנותק מחיי המשפחה והשגרה.היא משתלבת בתוך חיי היומיום.
זו היתה חוויתי בלידה הזו. הלידה היתה פשוטה. היא פשוט קרתה (למרות החיים מסביב) והיא קרתה בפשטות – ללא התערבויות מיותרות, בעלי מקצוע מיוחדים, או אמצעים מיוחדים. הלידה קרתה בדיוק כפי שהיא היתה אמורה לקרות, במשך היום, במשך החיים!
ומזל טוב 
-אהבתי!
