באופן טבעי

שמחה שמצאתי (2005-07-25T15:45:19):
אייי, איזה פיספוס.
איזה רגע -
כל-כך קרוב, כל-כך רחוק.
איזה איפוק, דחיית סיפוקים...כל התפרצות הרגש המטלטלת....ב..בכי חרישי.
האם קלט לופאחין את האנרגיות ה'חרישיות' של ואריה?


אחיטוהר לנצח (2005-07-25T18:18:34):
האם קלט לופאחין את האנרגיות ה'חרישיות' של ואריה?
הוא ניראה מדחיק את כאבו עד כאב

משה אלבאום (2005-07-25T19:22:21):
_אייי, איזה פיספוס.
איזה רגע -
כל-כך קרוב, כל-כך רחוק.
איזה איפוק, דחיית סיפוקים...כל התפרצות הרגש המטלטלת....ב..בכי חרישי._

מתאים למקום ולתקופה, לא?


אמא של לילה (2005-07-25T21:11:09):
שמחה שמצאתי .
האם קלט לופאחין את האנרגיות ה'חרישיות' של ואריה?

• אילו היה קולט, היה נרגע ומציע לה את שהיה רוצה להציע. הוא קלט וציית אך ורק לחוקי החרדה שלו עצמו.

לכן כשמשהו קורא לו כותב המחזאי במפורש
כאילו זה כבר חיכה לקריאה זו - שלא יתגלה שמא היה בראשו משהו יותר חשוב. הוא מטולטל ומנווט על ידי חוסר- בטחונו- העצמי.
משה אלבאום -

מתאים למקום ולתקופה, לא?- לתפיסתי- מתאים לכל מקום ולכל תקופה בה קיימים בני -אדם.

אמא של לילה (2005-07-26T03:39:19):
אני אוהבת את לופאחין שכמו שאומרת אחיטוהר
הוא ניראה מדחיק את כאבו עד כאב
וגם את ואריה אני אוהבת , דוקא בשל פחדנותה... חוסר האמונה שמשהו יכול לרצות אותה...אי יכולתה לפעול, השיתוק
שנוחת עליה.

כן... על כל אלו אני אוהבת אותם. מרגישה דוקא אותם כחברי הקרובים. אותם ואת יתר דמויותיו של צ"כוב בארבעת המחזות הגדולים של האנושות.
שם אני מרגישה בבית, בחום המתפשט לנוכח אי יכולתם. אי יכולתן של שלוש אחיות המתגוררות בישוב ספר להגיע למוסקווה. אי יכולתן. כמה משונה? ובכל זאת אי יכולתן.

כן.. ועם כל הידע, והתרגול והאימונים העצמיים, והלימודים, והחקירה, והדבקות בתורות חדשות הקמות השכם והערב כדי לספר לנו שהן נושאות בחובן את הפתרון, את המרפא, את התיקון.... עם כל זאת.... עדיין כמה רחוקים חיינו ממה שרצינו שיהיו וכמה מעט אנחנו מסוגלים להודות. נאחזים ברעיונות כאילו להכל יש פתרונות.
ננשום כך... ויהיה כך.
נדמיין כך ויהיה כך וכך....
נתרגל תרגיל כזה ויקרה דבר טוב כזה..
האמנם?
ברור שלא.
אך כשאני מוצאת שם שאין לי מי לדבר או להתחלק, אסור להשמיע דברים כגון אלו כי הם נשמעים כדברי כפירה אני נסוגה
בשקט בשקט, פונה לתוך מעבה היער. שם יושב לו אנטון. כן. אנטון צ"כוב. אני מצמידה לכסאו את כסא הנוח שלי, משתרעת בו מחליקה את זרועי ומשלבת אותה בזרועו ויחד אתו מתבוננת בבני ארבעת האחוזות...מניחה ראשי על כתפו העטופה אריג צמר ... אוי אנטון. אנטון שלי... מה הייתי עושה בלעדייך? מה הייתי עושה בלעדי הרוך שאתה מלמד אותי
הרוך היחיד האמיתי , זה שמגיע מתוך הידיעה הכל כך חדה ואמיצה שאין מזור לכאבינו.


אמא של לילה (2005-07-26T03:53:37):
וגם החיים זימנו לי הזדמנות והנחתי ורד גדול על קברו


שמחה שמצאתי (2005-07-26T07:58:45):
_נדמיין כך ויהיה כך וכך....
נתרגל תרגיל כזה ויקרה דבר טוב כזה..
האמנם?
ברור שלא._
ברור שכן, אפילו אם רק לאותו רגע, וגם הנפילה שאחרי ה'היי' - גם היא רגע מאותו סוג. גם "דבר טוב" הוא מושג יחסי, מסתבר.
...העצב מביא לתובנות בדיוק כמו האופוריה (השמחה).
ההפך...הוא אותו דבר. זה מה שיפה בעיניי.
<א"של, תראי איך מצאת מילים רכות לאמר דברי 'כפירה'...(-:>


משה אלבאום (2005-07-26T08:52:18):
ל אמא של לילה

_נדמיין כך ויהיה כך וכך....
נתרגל תרגיל כזה ויקרה דבר טוב כזה..
האמנם?
ברור שלא._

תרשי לשתף בסיפורה של גברת בת 67 שהגיע אלי בשנה האחרונה בגלל שאינה אוהבת את חייה. הכל מפריע לה, אינה מוצאת את מקומה, אינה מצליחה לממש יותר את האומנות שלה, החיים עם בן זוגה מתדרדרים במהירות, השנים הרבות בהן התקשתה חברתית החלו לתת את אותותיהם על רצונה לחיות ועוד.

בבדיקה של הגורמים לקושי, מצאנו כי חושיה ובעיקר החוש האנרגטי, עובדים בקליטת ייתר. היא חשה חזק מדי ויותר מדי, כל גירוי הקיים בסביבתה. המצב נמשך מהילדות, לכן חשבה שכך צריך להיות.

היא באמת ובתמים, לאחר ששנים רבות כל כך שחיה כפי שחיה, והרגישה כפי שהרגישה, לא האמינה שישנו סיכוי כלשהו לשינוי של מצבה. הקושי הגדול היה לשכנע אותה שהיא לא כמו כולם, שחושיה מתפקדים כפי שמתפקדים עקב דיסהרמוניה נוירולוגית וקושי של המוח לווסת אותם, ולא כי כך הם אמורים לפעול.
לאחר חודש וחצי של תרגולים , ( מהרגע שהסכימה לרעיון) חושיה נרגעו, היא החלה להיות מסוגלת להימצא בתוך כהל מבלי שהגירוי גרם לה להיסגר ולרצות לברוח, עורה הפסיק לכאוב עקב נוכחותם של רגשות מסוימים אצל האחר, בן זוגה הפסיק להפריע לה כפי שהפריע לה ( בעיקר לאחר שהבינה את הקשר בין עוצמות קליטתה ומה שהיא חושבת וחשה כלפי גברים באופן כללי).
מסתבר שתרגול אכן שינה את חייה. עבורה, היא קבלה מתנה שמאפשרת לרצות להמשיך את החיים שנים רבות ברוגע ובהשלמה שלא ידע כמותו בחייה.

תרגול כשנעשה נכון, משנה את המוח, לכן מתאפשרת התייחסות אחרת לחיים. הפוטנציאל משתנה ואיתו נפתחות אפשרויות שהיו סגורות בפני התפיסה.


שמחה שמצאתי (2005-07-26T10:25:37):
שאינה אוהבת את חייה. הכל מפריע לה, אינה מוצאת את מקומה, אינה מצליחה לממש יותר את האומנות שלה,_...._מהרגע שהסכימה לרעיון....
תרגול אכן שינה את חייה.
<שמחה מתמצתת רעיון>}

אחיטוהר לנצח (2005-08-02T20:50:44):
אני לא מבינה את המונח הזה צורך גנטי.
זה ניראה לי היום, שהצורך הגנטי הוא צורך שיכות
וילד יסיג אותו בכל דרך.
מה שאחר כך נישאר כדפוס.....קשה לי להמשיך מכאן, כאן כבר ניפרמו לי החוטים לקשר ולהבין ...

דליתוש ב (2005-08-03T00:52:33):
הודעה "של" בלהה שפר" פשוט מקסימה

<מי כתבה? אחיטוהר, זו את?>
אחיטוהר לנצח
כן.....


אמא של לילה (2005-08-03T01:27:11):
כן, מאוד מעניין מה שהבאת. מעניין. מעשיר. אבל... אין נוסחאות.


אחיטוהר לנצח (2005-08-03T01:44:11):
אבל... אין נוסחאות.
מה?
תסבירי,לא הבנתי...
ברגע שמבינים את הרעיון אין צורך בנוסחה.
אני חושבת, שכל הדיבור על גנטי הוא לא ממש נכון.
אני חשבת שילד יכול ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו.
אם יהיו לו זוג הורים או הורה אחד ,אני חושבת שאין לזה קשר לנטיותיו המיניות.
אני חושבת שגם אז במידה ולא נולד כך
(לא יודעת יש מחקרים שטוענים שאנשים עם נטיה חד מינית ,מיבנה המח שלהם שונה)
זו דרך שלו להשתיכות.



אמא של לילה (2005-08-03T13:08:40):
אני חשבת שילד יכול ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו
כן כן... כמונו , לא?


אחיטוהר לנצח (2005-08-03T20:39:39):
אני חשבת שילד יכול ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו.
כל עוד יש לו את זה:

ציטוט מתוך הספר "חינוך בביצת הפתעה" של דן לסרי:
"הילדים זקוקים לדבר מה אחר - חינוך כאהבה.
אהבה: אהבה היא הכוח הממיר חומר לתנועה, מזונה של הנשמה בבית גידולה הטבעי.
חינוך כאהבה הרי הוא חינוכו של היחיד החד פעמי החי ומתחדש. חינוך כזה מכוון לעזור לכל אחד למצוא את ייחודו ועוצמתו על אף תבניות התרבות. כאן המפגש האינטימי עם הילד פותח חלל נושם במרחבי החברה הדכאנית, חלל בו הוא יכול ליצור את חייו כבריאה חד פעמית, השואפת אל האור."

וזה ברור לכולנו,פשוט היה יפה אז חשבתי להביא.
אני רואה פעוט וילד ומיתבגר כמו -אדם בוגר גירסה ראשונה.
לדעתי, הצורך שלנו בשיכות, הוא צורך על גבול "הגנטי".
האם זה צורך גנטי שהתינוק יקבל אוירה ... כזו וכזו נינוחה,, חיובית וטובה מצד שני ההורים!?
שואלת אמא של לילה
לא מסכימה שילד חייב אוירה...כדי ליגדול וליהיות אדם מתפקד אוהב מעניק מועיל וכ'.
אני מסכימה אם כך שאין לתת לילד לשאת באחריות הקשר בין שני ההורים.
אבל זה נשמע מדבריך משה, (מעניין גם לחשוב שישנן נשים שחושבות ובאמת ובתמים מאמינות, שלגדל ילדים ללא אבא זה טוב. אולי זה טוב להן עקב הקשיים העצומים שלהן עם גברים, אבל איך זה קשור לילד???? האם נכון לפתח עיוותים מראש בגלל שלאם לא היה את האומץ לפגוש את הכאב ולהשתחרר ממנו?.)
שאם נעשה ככה הילד יצא ככה...ואם נעשה אחרת אז הילד...."יצא" אחר
כלומר, שחיינו, תלוים בהתנהגות האחר,ואנו באמת חסרי אונים. וחסרי כוחות.
אז איפה הכח האין סופי שאיתו אנו נולדים?האין הוא שם עבורינו תמיד? ואנו מנצלים אותו, לטובתינו, עי התנהגות מטרתית
כלומר-מטרתינו היא שיכות לאם(בעיקר)
ואנו נעשה ככל שלאל ידינו , גם לשנות את מיניותינו.
כדי להשתייך?



משה אלבאום (2005-08-03T23:16:36):
לאמא של לילה
האם זה צורך גנטי שהתינוק יקבל אוירה ... כזו וכזו נינוחה,, חיובית וטובה מצד שני ההורים!?

נראה לי שעצם המניפסט הוא ההוכחה הטובה ביותר למה שקורה כאשר אין הרמוניה בין ההורים, ואחד לא רק שאינו הרמוני אלה מנצל לרעה את סמכותו.
הרי לא יכולה להיווצר פגיעה כל כך קשה שמביאה אותה לזנות שינאה ולרצח, ללא עיוות של הצרכים הבסיסיים, שהם צורך מולד.
כל מי שמסתובב עם פגיעה קשה מהוריו, מהווה את ההוכחה לכך שללא הרמוניה האדם יכול (לא חייב) להתעוות.
לדעתי העובדה שהאדם טרם למד לחיות בהרמוניה, אינה מהווה הוכחה לכלום מלבד הפרימיטיביות שאנחנו עדיין נמצאים בה כחברה.

את התיאוריות שאבתי בעיקר מהקשבה לצורך בהומיאוסטזיס (שאיפה לאיזון) של החומר בטבע. רוב התיאוריות איתן אני עובד התפתחו בזמן הוראה והטיפול של אלו שהצטרכו זאת, התיאוריות נשאבו מצורכי המטופלים ומהקשבה למה שקורה למבנה החומר בזמן השינוי. כידוע אנחנו בנויים מהמערכות : גוף, רגש, חשיבה, אנרגיה, שהן קודם כל חומר ולאחר מכן כל דבר אחר, לכן חוק ההומיאוסטזיס חל עליהם .
לדעתי, הצורך הזה (החיפוש אחר איזון של החומר) הוא הבסיס ליכולתו של האדם להתעוות על מנת ליצור איזון מחודש שאינו קשור לצורך הטבעי, אלה לשאיפה להיות רצוי אהוב ומקובל. המוח האנושי כל כך גמיש (פלסטי) שעבור קצת אהבה או קבלה (דרך החיוב או השלילה) יעשה כמעת הכול.
בספרות של - דר' אלקסנדר לאוון, דר' ווילהלם רייך, דר' גרדה בוסן,
Elain N Aron - Carol Stock Kranowitz - Carla Hannaford ואחרים רבים וטובים, שקראתי שנים רבות לאחר שהתיאוריה שבה אני עובד התפתחה, מדברים בצורה זו או אחרת על הצרכים ההתפתחותיים גנטיים של האדם, על יכולתו לאגור זיכרונות קשים כטובים בשרירי גופו ובשאר המערכות, ועל הצרכים לעבוד על השינוי והתפתחות המערכות, על מנת לזכות בחיים נעימים ומוצלחים יותר.
כמו כן תורת כף היד של דר' הולצמן, בנויה על עקרונות הפסיכולוגיה וממשיכה אותן, לכן מאפשרת לבדוק פוטנציאלים ותכונות גנטיות. תורת האבחון הכירולוגית המודרנית החלה להתפתח בגרמניה על ידי רופאים פטולוגים, שעקבו אחר תופאות גנטיות הניתנות לראיה ברורה על גבי כף ידו של התינוק ברגע לידתו.

הזדהות וצורך שבטי גנטי מולד, גורמים לכך שהורה המקבל ומגיב רק לחולשות, או משדר (לכיוון כלשהו) עיוותים בצורת כעס, פחד, חמדנות, יהירות שתלטנות ועוד, יגרום לילדיו להתפתח בדרך המובילה את ההורה לקבל אותו ולתת לו תשומת לב רבה ככל הניתן בהתאמה לתכונות המופגנות על ידי הורה

בנושא הומוסקסואליות ולסביות, ברור שחלק מהאנשים כאלה על רקע גנטי, וחלק עקב ההתפתחות הנפשית שהצליחו לפתח. לדעתי אין שלילה כלשהי בהם, להיפך, חלק מהאנשים הנהדרים ביותר שאני מכיר הם הומואים.

נושא חוסר החשק לקיים יחסי מין בצורה כלשהי, הוא זכות השמורה למתנזרים בכל העמים, וודי שאין היא שלילית אלה פריווילגיה. בקשר אליך אישית, יכול להיות שהכעס והפחד המופגן לאורך כל כתיבתך, מצריך התייחסות כלשהי לנושא.

מדברי בני קדם הנמצא כרגע לידי
הטונים של דיבורי ההורים, צריכים להגיע מין הלב, כעשר הפנייה אל אוזניו של הילד או התינוק מתבצעים בטונים אמיתיים ועיקריים אל הנושא, בחום ואהבה, כפי שידוע לכם שבחיים לא קיבלתם.
בקשר לשאלת הגנטיות של הצורך בהרמוניה הורית, הנושא מאוד קשור לדרך שבה אתם (כולל אני משה) גדלתם, זאת אומרת שאיך שאתם קבלתם מהוריכם את שהם היו, וזיכרונותיכם הקשים מהם, פה זה המקום לתיקון שלכם. אתם צריכים לשים לב כמה קשה היה לכם כשהרימו עליכם את הטונים וזלזלו ביכולותיכם להתגשמות קיומית.
מה זה התגשמות קיומים: התגשמות קיומית זוהי בעצם הבנת הרגע, ומפי עיני התינוק כל רגע הוא כמו אלפי אין סוף דקות.
לחן ולאדווה דעו המתיקו הוא שבחו את יצירותיו של תינוקכם, היוצר כל שנייה מחייו את בסיס התכלית של סגולות מחשבתו.
(הובא בשם אמרם ללא תיקון)


משה אלבאום (2005-08-03T23:24:56):
_אני חשבת שילד יכול ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו
כן כן... כמונו , לא?_


ברור שילד יכול לבחור מה לעשות עם מה שיש לו, השאלה היא דרך איזה מסכים ומחירים.
כל אחד יכול להגיע להתפתחות מקסימאלית של האני, גם במידה וקיבל את הייחס הגרוע ביותר שיכול להיות. השאלה היא האם זה יקרה? באיזה תנאים זה יקרה טוב ומהר יותר (אם בכלל)? כמה מאמץ יידרש לנושא? האם רמת המאמץ תגרום לוויתור על דרך ההתפתחות? מה ייחשב למפותח על ידי אותו אדם? כמה מרירות וכעס יפיץ בעולם עד שיגיע להתפתחותו? האם הוא יהפוך לשונא אדם ולכן לאחד שעוסק בפגיעה מתמדת באחר ועוד.

אמא של לילה (2005-08-04T00:15:05):
הטונים של דיבורי ההורים, צריכים להגיע מין הלב
וזהו. כאן מתחיל ומסתיים הכל. אבל הכל.
הלב?
כן הלב. איפה הוא? כן. יש לי אזניים רגישות מאוד.
למה אני למשל כועסת, (היטבת להבחין שאני כועסת מדי פעם כאן באתר, ומייד חשבת על כך בטרמינולוגיה של עיסוקך, -ובכן התשובה הרבה יותר פשוטה.)- אני כועסת
כי האזניים שלי פשוט כואבות כבר לשמע הדברים שנשמעים מסביב, כאן ברחוב... בכל מקום.
כאילו מהלב. אבל רק כאילו מהלב.
זהו זה. בדיוק העניין. לא שומעת את הלב. שומעת פחדים, שומעת כניעה לפחדים, שומעת
נסיונות להטעות, לשבות את האחר בפיתויים (את הילדים בייחוד)
שומעת ניצול, שומעת זלזול, שומעת לב אטום, שומעת שרירות,
שומעת יהירות, שומעת שקרים- המון. המון המון המון המון שקרים.
שומעת נחיתות שלובשת עליונות,
לא שומעת את הלב.

אז כן, תגיד לי אתה אולי יקפצו מייד אחרים ויגידו זו את, את לא שומעת כי... בלה בלה בלה... את רוצה לשמוע ... כל הרשימה הנ"ל.
ואני שבה ואומרת הלב. לא שומעת את הלב.
שומעת היררכיות, שומעת מי שלמטה ומי שמעליו. כל הזמן בני-אדם משחקים את המשחק הזה ללא לאות , גם אלו שרואים עצמם מפותחים תודעתית- כל הזמן משחקים מי יהיה למטה ומי יהיה למעלה.
בכלל לא חשבו לנסות ולהפסיק לחלק את העולם על פי המוח ולהניח את השכבות האלו.
ואולי להיות שם עם הלב. שם אין יודע יותר ואין יודע פחות. שם מי שפוחד מרגיעם אותו ולא שולחים אותו שיטפל ביום מסוים בשעה מסוימת וישלם כך וכך עבור תיקון הפחד, אלא יש מי שירגיע אותו באותו הרגע .
שם איפה שהלב, איש אינו מרגיש בחוץ, לאיש לא קר ואיש אינו רעב.
שם איפה שהלב אין מורה ואין תלמיד . יש בני-אדם שברגע אחד החיים עלולים להלקח מהם
וכדאי שיעבירו את זמנם מתוך הלב.
כי כשהאדמה תרעד באופן פתאומי ותאיים לבלוע אותנו היא לא תשאל מי פה המורה ומי התלמיד. מי פה למד ומי לא.
כולנו שווים . קטנים ושווים זה מול זה מול , חסי אונים. חסרי תשובות.
לכן לנו יש את הלב.

איפה הלב שלך משה כשאתה מדבר כאן אתי. אתה מרגיש אותי? לאו דוקא כמשה שיש לו ידע עצום. אלא כמשה, אדם שיכול רק להרגיש אותי. לא למסור לי שום מידע. רק להיות כאן בשבילי. עכשיו. רק להיות עם הלב פתוח.
יכול?
יכולים?
איפה אתם? אתם שלומדים ללא ליאות. יודעים להרגיש את מי שהולך לצידכם ברחוב, את ילדכם , באמת ולא לפי שיטות ומחקרים אלא להרגיש, להתבונן בעיניים, לשמוע, לקלוט את הסמוי?
דבר לא משנה . רק הלב. רק הלב.
מחפשת רק את הלב.
מתפללת רק אל לבי ורק לגעת בליבכם.


משה אלבאום (2005-08-04T07:15:17):
ל אמא של לילה

ליבי ליבי אליך.

אני באמת ובתמים יכול להבין את מצוקת הלב המופעל דרך רגישות ייתר לשמיעה, ללא בקרה כלשהי או יכולת וויסות.
מכיוון שאצלי הרגישות אינה באוזן בלבד אלה בעיקר בעיניים, ואני מתקשה באותם הדברים כמוך, ונראה לי שבעבר הרחוק שנאתי את אותם הדברים. יש כאלה שיטענו שגם הייתי קיצוני כמוך ואחרים יגידו שהייתי פשוט מוזר. להבדיל ממך,מעולם לא ידעתי להתבטא בכתב או בעל פה (התחלתי לכתוב לפני חמש שנים, תמיד יכולתי לקשקש).

בגלל שרגישויות ייתר גורמות להפרעות תקשורת כל כך ברורות, מזה עשר שנים שאני עוסק בפיתוח טכנולוגיות שיאפשרו לאדם להישאר רגיש ככל שירצה, אבל רק במקום ובזמן המתאימים לו. זאת אומרת שניתן ללמוד לחסום את רמת הקליטה בכל המקרים בהם איננו מעוניינים לחוש את מה שאנו חשים, ולפתחה כשרוצים.

אני קורא למצב הפרעות תקשורת, מכיוון שאת מרגישה דברים, שרוב בני האדם למדו לסגור בגיל צעיר ביותר ועבורך הם שקרנים. היכולת לחוש בעוצמות שלך, קיימת לרוב בני האדם, אך לחלק מאיתנו אין את היכולת לסגור את החושים ולווסתם לרמה שלא תגרום למהומה פנימית עקב האחר. הסגירה נעשית לרוב בינקות עקב מה שמרגישים מהסביבה הקרובה, שזה בעצם כל מה שכתבת.
ללא היכולת לסגור, חלק מאיתנו לא יכול היה לשרוד כלל.

מאחל לך המשך חיים נוח עד כמה שניתן, ללא התרגשות מהכלים (חסימות) שאחרים פתחו על מנת לשרוד בחברתנו .


חני בונה (2005-08-04T12:45:07):
משה אלבאום: השאלה היא האם זה יקרה? לא אנחנו המחליטים. לכל אחד יש את אפשרות הבחירה לקחת אחריות על חייו.
אמא של לילה:לא שומעת את הלב. שומעת פחדים, שומעת כניעה לפחדים שלך? של האחרים?
אהבה

משה אלבאום (2005-08-04T15:15:13):
איפה הלב שלך משה כשאתה מדבר כאן אתי. אתה מרגיש אותי? לאו דוקא כמשה שיש לו ידע עצום. אלא כמשה, אדם שיכול רק להרגיש אותי. לא למסור לי שום מידע. רק להיות כאן בשבילי. עכשיו. רק להיות עם הלב פתוח.

לצערי הרב, כשאני חווה עוצמת פחדים חזקה, אני לא יכול להגיב אלה באמצעות ניסיון לגרום להבנה שתוביל לשינוי במידה והאחר ירצה. כך אני בנוי. לפחות כך אני מגיב בכתב, כשחיבוק מעשי,ליטוף או טון מרגיע אינו אפשרי.
לא נותר לי אלה

ל חני בונה
את צודקת לחלוטין. ברור שאין ידיעה מראש מי יצליח לשמור על לבו הפתוח, מי יצליח לשכלל את ליבו לאחר שנסגר, מי יתפתח באושר ומי לא כל כך.
נראה לי כחשוב לנסות כחברה לעבוד על היכולת להשתחלל, על מנת לא לגרום לכאבי לב כל כך קשים לכל כך הרבה אנשים.
מכיוון שהלב (הרגש) הוא המנגנון היחידי שבאמת יכול להיפגע בתהליך ההתפתחות, הרי שחשוב לנסות להבין את הגורמים לפגיעה בלב ולהפחיתם עד כמה שניתן. זוהי כל כוונתי.
באופן אישי, מכיוון שליבי נפגע כל כך הרבה וכל כך חזק מסיבות שונות, הרי שהמסר יוצא מתוך הלב ומקווה שיגע אל הלב (וגם לתודעה).


שמחה שמצאתי (2005-08-04T15:54:58):
אמא של לילה,
_דבר לא משנה . רק הלב. רק הלב.
מחפשת רק את הלב.
מתפללת רק אל לבי ורק לגעת בליבכם._
בשם עצמי, ורק בשם עצמי, בליבי את נוגעת, לא רק בזכותך, אלא גם בזכות זה שאני מאפשרת לך. ואני לא יכולה, משום מה לאמר את ההפך, כלומר, ליבך שלך, איפה הוא?
את מחפשת רק את הלב, אבל ליבך שלך אינו זמין, לכן אולי קשה לך לימצוא לבבות אחרים.
לא רגישות יתר ולא מיץ פטל.
<עדיין טוענת שיש לך רגישות אנרגטית, אבל זה לא קשור...>
אולי נראה לך שכו-לם סביבך אטומים, אז אני מסכימה שההתנהלות הכללית די אטומה, אבל אם תרדי לפרטים <לא רק את פרט, יש עוד כאלה, את יודעת> - תמצאי הרבה לבבות פועמים, בדיוק כמו שלך.



חני בונה (2005-08-04T16:28:55):
לא לגרום לכאבי לב כל כך קשים לכל כך הרבה אנשים.
ברור המקום שאתה יוצא ממנו. יחד עם זאת ההסתכלות של הכל תלוי בנו, שהכל בחירה, מניחה גם את האפשרות של שיקום הלב. זה יכול להעשות בעזרת הכוח המרפא של האהבה. נכון שצריך להסכים לה-לאהבה. גם אם קשה לי לאהוב אני מתחיל תהליך ריפוי כאשר אני מסכים לקבל אהבה.
אהבה



חני בונה (2005-08-04T16:34:00):
ל אמא של לילה
עוקצנות לא היתה שם. הרבה פעמים קורה שמה שאנו חשים כלפי הסביבה זו מראה למה שקורה איתנו. ולכן עשיתי הקבלה בשאלה שלי. יחד עם זאת זו הסתכלות שלי בלבד.
גם כך אפשר לומר את מה שהתכוונתי אליו:
הנפש מחפשת את החום ואת הקבלה נטולת התנאים. שיקבלו אותה כפי שהיא.


אחיטוהר לנצח (2005-08-04T20:28:06):
ביקשת שאפרט למה לדעתי, הלב שלך אינו בנימצא.אני אנסה להביא זאת כפידבק._ שמצאתי
ושוב ושוב נמצאות שם כל התשובות הענייניות , קרות על -א. ו-ב. ו-ג. מתוך משנתו של משה אלבאום... אבל היכן משה אלבאום ? איזו הילה של כריזמה גדולה אני מרגישה אלא שבתוך ההילה... ריק. האדם שההילה הזו שלו, אינו שם . הוא מנהל משרד, או אירגון, או צבא(לא סתם הדבקנו לך את תואר הקצין)

בדף של אלבום הולצמן.
חשבתי שתיהה לי היזדמנות, אוף דה רקורד,לנהל איתך שיחה.
עכשו, שזה פורום לא מחייב, (פה כווולם שופכים את עצמם)
כשאין מיסגרת,כשאני לא תלמידה שלך.
אבל למרות שניסתי, ואפילו צינתי עד כמה אני שמחה שמצאתי את "הקהילה" שלי....נחלתי מפח נפש.
כי שוב לא הבאת את עצמך כאחד האדם.הרגשתי כמו תלמידה ששואלת שאלות בשיעור,וחיכיתי למוצא פי כולם...אבל זה מהר מאוד(!!!!)לטעמי, הפך להרצאה ארוכה שלך,כאילו אתה מרביץ בנו חומר.
אין לי, תחושה שאתה מביא את עצמך.
אתה אכן מביא ניסיון עשיר מחדרי טיפולים. אבל הניסיון הפרטי שלך...החויה האישית שלך, עבורי זה שווה הרבה יותר.
כי כאשר המורה מביא את תחושותיו האוטנטיות, הפרטיות שלו,מיסתכל בעיני(למרות המחשב)
ואומר לי היתי שם גם אתה עברת את הפחד מהפחד וזה אכן אפשרי.
זה נותן הרגשת אמינות,הרגשה שמולך עומד אדם כמוך
ולא אלוהים חיים.
<מעולם לא ראיתי אותך או כל אדם כאלוהים חיים, אני מעריכה ולא מעריצה>.
למען הסר ספק, כמובן שאני לא מעונינת, שתביא את כל התהליכים,שעברת וכד,
אבל לתת תחושה, שאנו מנהלים שיחה בין אנשים שווים.שלכולנו זורם אותו הדם, וכואב אותו הלב.
כולנו רוצים עולם יפה יותר, אין אחד שרוצה יותר מהאחר.
אני קיבלתי את ההרגשה ההפוכה.


משה אלבאום (2005-08-04T22:18:12):
אני מבין שכאשר אחי, או אמא, למשל מביאות את הכאבים והטענות או סתם התפלמסות זה בסדר, אבל כאשר אני מביא את המסקנות שלי מתוך הכאבים והידע שאגרתי בעקבות כאבים אלו לאורך שנים רבות ולאחר עיבוד רב, לא??? נראה לי שלא כל כך הבנתי.
האם על מנת לחלוק את ההתנסויות שאגרתי בחיי, שהן סיכום שנים רבות של התמודדות עם הכאבים הפרטיים שלי (ומה לעשות שאני מרגיש את כאבם של האחרים גם כשלי) אני חייב להביא את התהליך של ההתמודדות בעצמו?? למה זה מראה או משקף יותר את הלב.
נראה לי שמי שיודע להקשיב, יכול להקשיב ולכן להבין שאת הידע, לא קבלתי מהשמיים ולא במקרה, אלה מתוך התמודדות רצופת שנים בכאבים הפרטיים שלי וגם של האחר.
יכול להיות שהדרך שלי להתמודד עם כאבו של האחר, בדרך של ניסיון למצוא את הדרך לעזור לו להקל עליו אינה מתאימה כאן, אולי צריך רק להחריש בקבלה ולומר לא נורא, תמשיך לכאוב אני אוהב אותך בכל דרך שתעדיף להעביר את עצמך, גם במידה ואתה מנסה לפגוע בכל אחד מתוך חולשות וחוסר יכולת להתמודד עם הכאב הפרטי. אבל מתוך קריאה של החומרים השונים, ובעיקר של לילה איני חושב שכך המצב (אולי אני לא מבין).
מלבד זה, בכל פעם שאני נשאל על משהו הקשור אלי ישירות, אני בהחלט חושף.
מתנצל אם איני בשלב של להתמודד עם רגשות העבר שלי דרך האינטרנט. במידה ומה שיש לי לתת נראה לכן מיותר, אתן מוזמנות להגיד זאת בפה מלא ולא ברמיזות. או שמע לא הצלחתן להרגיש את המקורות של מה שהעברתי ????




משה אלבאום (2005-08-05T00:09:56):
סליחה על ההקבלה, אינה מתאימה גם לא במקרה.
לידיעתך, בחיי הפרטיים אני ליצן גדול, אוהב קלות וגם גורם לכך פעמים רבות. אני תופס עצמי כילד די מגדל, האוהב ספונטאניות, מאפשר לעצמי ולסובבים אותי מרחב מחייה ענקי (לפעמים גדול מדי), משתדל לא לבקר אחרים (למראת שזוהי מלחמה ארוכת שנים ומשתפרת מאוד).
לדעתי, הנתינה שלי היא מתוך הלב והרגש, ואיני רואה דרך לתת מעצמי את המיטב שבי בנפרד מהידע שהוא תמצית התמודדותי האישית. זה אני, ולא מתוך רצינות ייתר אלה מתוך דרך חיים של הקדשה לעזרה לאחר.
מכיוון שאני תופס אותך כנזקקת מאוד מבחינה רגשית, למראת שאינך אומרת בפירוש ואינך נוהגת לבקש ישירות, הרי שאת המיטב שאני יכול להעניק לך באמצעות המטריקס הוא היכולת להבין ולהקל שבהחלט אינה במקרה זה רצויה??
נכון שאין לי חוש הומור מי יודע מה, וגם איני אוהב להשתמש בו בכתיבתי (לקח לי שנים רבות לדעת מה זה חוש הומור, ושנים רבות עוד יותר להצליח להשתמש בו בדרך שאינה ליצנית).
במקרה של גידול ילדים כבמקרה של מרי פופינס והאב, אני מרי פופינס, אבל לא בשבילך אלה בשביל ילדי.

אף אחד לא רוצה ענייניות

לצערי הרב, המבנה הפנימי שלי אינו מאפשר להתייחס לכאב רגשי כל כך גדול כשלך, אלה דרך ניסיון (די כושל) לעזור.
אם את כל כך רוצה שיקבלו אותך, מדוע זה את מתקשה כל כך לקבל אותי כפי שאני ולא כפי שאת מעוניינת ?
מכיוון שהמיטב שבי אינו מספיק, מה כן, דברים שינסו לספק אותך ולכן תקבלי אותם כשקר (ללא ספק גם אני הייתי חושב כך).
מה כל כך מפריע לך שאיני מוכן לפתוח את רגישויות היתר שבי בגללך? האם העובדה שאני שולט בהן כל כך טוב מפריעה??
בעקבות רגישותך הרבה, איך זה שאינך מרגישה את המעמקים המועברים בכתיבתי? למה זה את נטפלת לצד הטכני בלבד ללא התעמקות במשמעות הרגשית המקופלת בהם?? (למרות מרי פופינס )
האם הרצון שיהיה ניתן לתקשר איתך בדרך רגילה הוא מעבר לגבולות ההשגה??

מכיוון ששנים רבות מאוד הייתי לא מובן, לא לעצמי ולא לאחרים, ומכיוון ששנים רבות חייתי בתחושת ניכור ובתחושה של שונה או אוטיסט, איני מעוניין עוד לא להיות מובן. מסיבה זו אני מקפיד מאוד על דיוק כתיבתי. נכון שהכאוס אינו עוד, ונכון שאינך יודעת להרגיש גישה כזו כרגשית, אבל איני מתכוון להיות לא מדויק או לא מובן מכיוון שלך קשה עם סדר וארגון. איני רואה כל פסול בכך, למראת שאת דוגלת בכאוס כגישה לחייך הרגשיים.
למה סדר, בהירות וארגון יוצר ריחוק? כי את מאמינה שהרגש חייב להיות מבולגן? כי עבורך להרגיש פרושו לא לחשוב? האם ניתן לחיות במצב בו האדם מפעיל את הרגש וגם את החשיבה ובוחר באיזה להשתמש?
מה דעתך לנסות את הצד שלי (שליטה מוחלטת בחושים מתוך בחירה) לפני שתפסלי אותו כלא רגשי? איך זה בכלל קשור??
היכולת לאהוב, אינה נופלת משלך, היכולת להרגיש את האחר, את האמת והשקר אינה נופלת משלך, היכולת שלי לקבל את האחר למראת הקשיים הרבים שלהם, מאוד מאורגנת ואפשרית בעקבות הגישה שלי, שעברה מהצד בו את חייה לצד המאורגן המאפשר את קבלתו. מה כל כך רע בכך??
לא כל אדם מקדיש את חייו להתרסה, אני הקדשתי את חיי לעזרה. כך זה יימשך למראת הקושי לקבל את המבנה הבסיסי שלי



רחל ה (2005-08-05T00:23:13):
אני חשה כמתפרצת לשיחה שאינה שלי ואינה מיועדת לי, אבל בכל זאת:
עבורי הדיוק והסדר והעדינות שלך, משה, משדרים נועם, רגישות, הכלה, הקשבה ו... אפילו אהבה במובן הרחב ביותר של המלה. שליטה עצמית אמיתית פנימית היא בעיני התפתחות אישית ברמה גבוהה ביותר.
הדיוק מאפשר האזנה, התבוננות ודו שיח מדייק ומדויק ללא דרמות מסיחות.
זה עושה לי חשק להיות באותו החדר איתך [לא מכירה אותך כלל] ולספוג בשקט את השקט הזה. לקבל חיבוק ולתת חיבוק ופשוט להיות שם בשקט. בשלווה.




אמא של לילה (2005-08-05T01:41:18):
למראת שאת דוגלת בכאוס כגישה לחייך הרגשיים.
מה?! איך?! איך הגעת למסקנה כזו?
.... אני חושבת... שאני פשוט לא מובנת... וכנראה שעליי לפנות פנימה לתוכי ולהבין איך זה שאני מובנת באופן כל כך רחוק מאיך שאני מתכוונת.
כאוס כגישה לחיי הרגשיים?! אני פשוט מתפלצת איך הובנתי באופן כזה.
זה מה שהבנת ממני?! אז על מה אני מדברת פה אם אני תופסת כאוס כגישה לחיים, אז למה אני פה יושבת עם זכוכית מגדלת, בכלל בחיי וחוקרת כל בדל של מחשבה ורגש שחוצים את תודעתי!?
וואו!? איזה פיספוס בתקשורת.
למה סדר, בהירות וארגון יוצר ריחוק? כי את מאמינה שהרגש חייב להיות מבולגן?
ועוד פעם אני המומה!!!
ככה נתפסתי מתוך הטקסטים שלי?!
אני כל כך המומה שפשוט אין לי כבר מילים. אני שמה לב שגם רחל ה כותבת כאן משהו בעניין כאילו זה נושא השיחה.
טוב , אני מרגישה שדבריי נלקחים למקומות כל שונים מכוונותיי.
אין לי ספק ועל זה אני בכלל לא מתכוונת לנהל דו-שיח, שלא אלו הן כוונותי.
כבר קרה לי כאן לא פעם בשהותי הקצרה כאן באתר שדברי נלקחו למחוזות.... שלא נדע...
כן, יש משהו בהחלט לקוי כאן בתקשורת.
אני יודעת במפורש את כוונותי אך משהו כאן לא בשל . אולי זו יכולתי להביא את עצמי באופן הזה, אולי זו אי בשלות להבין את התכנים שלי.
את עצמי אקח לפינה אינטימית, ביני לביני בכדי לבדוק מה קורה פה. קצת מעיקה עליי העובדה שדבריי ישארו כך... מובנים באופנים כל כך שונים מכוונותי, אך אני מרגישה שהקיר שאני נתקלת בו כאן , הוא מעבר ליכולותי להבקיע אותו.
אז אני מצטערת אם בשוגג (אותו שוגג שאני יוצאת להבין את מהותו) נפגעו ממני ( כך אני מבינה מדבריך בדף שלך על כל מה שמתרחש בדף הזה) ,לא היו לי כוונות כאלו. יתכן שהמדיום הזה... מפספס אותי , כי אם הייתם מכירים אותי
לא דרך המדיה הזו... הייתם מתוודעים לחוויה אחרת. חבל.
....במחשבה נוספת... ככה מעורפלת ולא מעובדת... חושבת שמיציתי את חוויית המפגש דרך האינטרנט.
תמיד חיפשתי לשמוע את גוון הקול ואת העיניים ... והנה איך אני מצטיירת במדיה שלא מספקת לי את הבסיסי שבקשר.
זו התשובה כנראה שהמקום הזה לא עבורי. לא יכולה עכשיו לצאת למסעות צלב כדי להוכיח שאני שונ ממה שמצטייר ואין לי כוונות להתחיל לנדוד לדפים אחרים מתוך תקווה לאחרת. תודה.
שלום.


משה אלבאום (2005-08-05T06:40:33):
ל אמא של לילה

יותר מזה, באמת מצטערת אם פגעתי. הכוונות שלי היו כל כך הפוכות

לא נפגעתי ממך כלל, מדוע זה שכאשר הדיון מתחיל להיות עינייני, את תמיד טוענת שאינו מתאים לך (בעבר פעמיים) ומתרחקת??

האמרה הציץ ונפגע , יכולה להראות על פגיעה, אבל גם על ההתמכרות שהנושא יכול לגרום למשהו מתוך הנאה, זאת לפחות כוונתי וכך לרוב משתמשים בה.

יודעת את התשובות . לא יכולה לפתוח אותן כאן.

אני את סוגרי פותח לדיון, מדוע את לא?? מדוע המעיים שלי אמורים להיות חשופים ומובנים עבורך (למראת שהם לא) ושלך תמיד מוסתרים (כביכול)??

חבל שתברחי סתם כך, אני אוהב את הקשר בינינו.

בהצלחה, להשתמע


דבר נוסף, בתחום ההוראה ישנו משפט היכול בהחלט להתאים.

אין תלמידים גרועים, יש מורים לא ברורים או מובנים (כאלה שלא יודעים ללמד)

לדעתי עליך חלה החובה לנסות להיות מובנת, אבל רק במידה וקשר או תקשורת איתנו חשובים לך

אני בכל זאת עקשן ואיני מוותר עלייך.


אחיטוהר לנצח (2005-08-05T09:58:00):
לי היה חשוב, לומר, היה לי חשוב, לישמוע את שנאמר.
כן, זה הרגיש לי אחרת, אחרי
אני את סוגרי פותח לדיון,
אני אוכל לכתוב את הכאבים והטענות או סתם התפלמסות שלי,בחופשיות.....
למרות שאני לא מצפה מאפחד כאן ליהיות,
אין תלמידים גרועים, יש מורים לא ברורים או מובנים (כאלה שלא יודעים ללמד)

למרות, וביזכות ניסיונו האישי של כל אחד, הרי כולנו אוחזים במישפט, משני קצותיו
משה אלבאום
נכון}

אמא של לילה (2005-08-05T10:39:48):
הנה שבתי משה. אני לא מסוגלת להפנות עורף לחום. וקריאתך היתה חמה.
זהירה, אני שואלת את עצמי... מתי יגיע הרגע ששוב יהיה פה קר ?....
אבל משנכנסתי זה כבר לא רלוונטי. אני פה. כמה מגוחך??... הולכת באה ... שוב הולכת שוב באה... רוצה להגיד דברים ... אבל חוששת להקים עליי כל מיני ... שפוגעים בי... כן... כל פעם שחשפתי את עצמי היו פה כאלו שמייד נכנסו, לא בלשון בוטה וצעקנית כמו שלי, אלא בלשון מסודרת(לא אלו שמשתתפים בשיחות אלא כאלו שעוקבים מן הצד ומחפשים את הרגעים המתאימים להכנס ואלו המתאימים הם אלו כשאני חושפת חולשה). אני מכירה אותם. אני יודעת מי הם. אני יודעת את היטב את המטען שהם נושאים ביחס אליי, מבלי שאעשה להם דבר.הם נושאים אותו ביחס אלי ... רוצה להגיד סתם, אך זה לא סתם... משהו בקיום שלי מפריע להם, אין להם את עוז הרוח ואת הכוונה הטובה לפתוח כדי להביא לשנוי לכן הם מטפטפים את הארס שלהם ככה בין דיונים כאלו, בדיוק כאשר דיון מסוים מזמין ממני איזו חשיפת חולשה.
לא, אלו אינם דמיונות שלי , אלו דברים שנבדקו לאורך זמן ודברי מבוססים. כתופעה בכלל הייתי שמחה לחלוק איתך ואיתכן. אבל אם תרצו. זה לא דחוף ואין לי ספק שאני יכולה להיעזר בכם.

• זה היה ההסבר ללמה חשבתי לעצור את עצמי ולא להכנס שוב למקומות שבהם אני עשויה לחשוף את חולשותיי.

אפילו רחל ה, שאין לי איתה שום קשר ואין לי ספק שכוונותיה לא היו כנגדי הצליחה להוסיף אלמנטים של פגיעה בי בדבריה כי כביכול חיזקה את דבריך לגבי הסדר שברגישות לעומת הכאוס שאני כדבריך אתמול-דוגלת בו. נדמה היה מדבריך שאני מן יצור חסר רגשות וחסר רגישות. לא מבדילה בין דבר לדבר. מן משהו כזה העטוי עור של פיל.
והרי כל מה שמתרחש כאן בשיחות האלו מתרחש דוקא משום שאני מרגישה עוד רובד של התנהלויות שהוא כאילו מנותק
מהמעשיות. אנשים מדברים, מתחבקים, מנהלים עניינים גדולים וקטנים מתקרבים, מנהלים חברויות וקשרים ואני, אני לא מרגישה שהם נאמנים למה שאומר ליבם חרש עמוק בפנים.
אז אני אומרת. ואני גם שבעה מכל מיני אמירות כמו זו למשל שחני בונה ציינה שאולי זה שיקוף למה מתרחש בתוכי. אני כל כך שבעה מהאמירות הניו אייג"יות האלו ש-תשמעו כולכם, למה בני- האדם אימצו כל כך בקלות את האמירה הזו, לאן שלא אפנה כל אחד יוכל לזרוק לי את הטיעון הזה- זה מוזר לא? עבודה פנימית היא דבר קשה, מסובך... והנה הכל נפתר, אין לי, אחריות, אמרת משהו ? אם כך זה שלך? זה משקף אותך... אריה טרף אותך? אה מסכן, זה שיקף את העובדה שהזמנת לעצמך את זה.
אני כל כך שבעה מלשמוע וזה גם מקומם אותי. אני רואה אנשים שבמחיר נזיד עדשים דלוח קנו לעצמם מקום ומסתובבים כאילו פיצחו את סוד הקיום. הרי לילמוד תורות (ואני לא מדברת עכשיו על משנתך, משה) , זה הדבר הכי קל בעולם.
ללמוד? לשנן? אין קל מזה! לא צריך שום בית ספר בשביל זה-(לכן גם בתי לא הולכת לבי"ס) . לא החומר, לא התוכן, לא השינון, לא המלל, כל אילו הם מקומות שאנחנו מוזמנים ומתפתים תמיד ללכת אחר השקר. שם אפשר לשקר ואיש לא יבחין כי אנחנו משננים את החומר באופן מדויק.
אבל!!!! הלב שאני מדברת עליו., שם בלתי אפשרי לשקר. שם לא יכול אדם להעמיד פנים !!!
לכן אני לא מאמינה בשום סוג של לימוד. אבל שום סוג. כל הידע יכול האדם לרכוש בעצמו. דבר אחד של ידע אין לי מתוך מסגרת לימודית.
ואת דרכו של הלב- אי אפשר ללמד.
כלומר- מה שניתן ללמד (ידע)אין צורך ללמד.
ומה שלא ניתן ללמד- דרכו של הלב....- לא ניתן ללמד.
ובכל זאת- לשם כך נועדו האינטראציות.
אם את האינטאקציות האנושיות אני מעבירה בהעברת חומר עיוני, אני כמו... מחללת קדושהה (סליחה על המליציות).
האינטראקציות עם בני-האדם נועדו למען חשיפת הלב. תרגול בחשיפת הלב. ה-היות, ה-להיות.
בלי תוכן מסגרת. כדי להמחיש אומר בהקצנה למרות שעבורי זו אינה הקצנה- תפסיקו לייחס לידע כזו חשיבות. הידע לכשעצמו הוא מקור לתחרותיות, לניכור, לקביעת מעמדות, למלחמה גם אם היא סמויה וחבויה, הוא העמדת סייגים בין בני-האדם, הוא מפריע להתבונן בעין נקייה בדברים.
בני-אדם הופכים בעת שהם סוגדים לידע שצברו לכאלו שאינם יכולים לקיים יחס בלתי אמצעי עם הסובב אותם.
זה כל מה שרציתי ממך- אני מעריכה את מה שהשגת בחייך למרות שאינני יודעת פרטים , אני חשה, ואני חושבת שזה חשוב, - אבל רציתי לחוש אותך. אותך. הנה אני אפילו מתחילה יותר ויותר לחוש חום ולהתענג ... כן... סליחה אם נשמעת יהירות מצדי עכשיו... אבל השיחות האחרונות שהיו לנו גם אם עברתי אני כמה מקומות בלתי נעימים(לא יודעת מה איתך) -
קרה בהם משהו, היתה התרחשות, לא רגילה, לא במקומות הבטוחים והידועים מראש של שנינו, אי לכך, במקומות האלו שלא ידענו שנדרוך בהם, יודע מי נתן שם את הטון? לא הידע, הידע היה מבולבל וחסר אונים.- הלב!!!
למה חזרתי עם כל כובד המילים שלי - אפילו שנעצבתי אתמול? מה קרא לי? ליבך קרא לי! והייתי משוכנעת שלא אשוב.
אבל ללב לא מסרבים. ללב לא מפנים עורף. אני על כל פנים כך נוהגת. ומוסרת לך- ... שנגעת בלבי.

חני בונה (2005-08-05T11:33:11):
למה בני- האדם אימצו כל כך בקלות את האמירה הזו יכולה לדבר רק בשם עצמי.
היא האמירה הזו באה מבפנים, בעקבות עבודה פנימית לא קלה. היא האמת שלי וכאשר אני מתמקדת באיך אני יכולה לעזור לעצמי , העבודה שלי הרבה יותר יעילה ופחות קשה. רואה שכך אני יוצאת נשכרת הרבה יותר מאשר בתקופה שבה הייתי עסוקה בלהאשים אחרים בצרות שלי.



רחל ה (2005-08-05T13:42:58):
אמא של לילה,
שלום לך,
צדקת, אני אכן אמרתי כאן דברים מתוך עצמי לגמרי ודיברתי על החוויה שלי הפרטית, הנחווית כשאני קוראת את דבריו של משה.

ובכל זאת אני מבקשת להתייחס לדברייך.
אני חשה מתוך הדברים שאת כותבת כאן ובדפים אחרים את הדברים הבאים:
יש לך צורך מאד חזק במגע מהבטן, מהלב [כמו שאת אומרת] וכל מה שלא נחווה אצלך כקישקע'ס - לא נחווה אצלך כמגע כזה.
כל מה שאינו כזה גם נחווה אצלך כשקר, כלא -אמת.
כל מי שאינו פורס מייד על השולחן, כמוך, את כל מה שיש - קצת כמו בקוביזם... - נחווה אצלך כלא אמיתי, או לא אותנטי או משהו כזה.
כל מה שאינו כזה אולי אפילו אינו נחווה כממשות עבורך.
למה הדבר דומה בעיני? למישהו שיש לו תת-תחושה, כלומר - שכדי לחוש מגע נוח ו"נכון" הוא צריך לחוות מגע חזק, יציב ועמוק, אחרת כל מגע אחר נחווה אצלו כחלש מדי או כלא "נכון" עבור גופו, ואולי אף לא נעים.
אני מרגישה שאצלך, כל מה שאינו אינטנסיבי, חזק, סוער, ובעצם - קישקע'ס, כמו שכתבתי, אינו אמיתי.
אני רוצה להציע משהו -
יתכן שאחרים די להם בחוויה פחות חזקה ופחות אינטנסיבית וזה כן מרגיש להם אמיתי ואותנטי ומספיק חזק ואינטנסיבי ולכן מתנהלים באופן הזה. אין לי ספק שברגישותך הרבה את אכן חווה תחושות הנמצאות מעבר למה שאנשים מעונינים להביא או אפילו כאלה שהם אינם מודעים להן. אולם אין לזה ולא כלום עם "אמת" או "שקר", אלא להתנהלות בקצב ובסגנון שונים.
יתכן שהצורך מביא אותך לחוות את הדברים כך מתוך עצמך ושהחוויה שלך משקפת מציאות הנכונה לחוויה הפרטית שלך.

אני אומרת כל זאת כי אני מזהה אצלך משהו הדומה להתנהלות שלי, התנהלות אשר למדתי לווסתה עם השנים, למדתי ליהנות מיתרונותיה ולהשתדל להמנע מ"לכפות" על אחרים את הקצב והסגנון האינטנסיביים שבה.
אנ כותבת "לכפות" במרכאות כי ברור לי שאין לך כוונה כזו [כמו שלי לא היתה].
אבל התובענות המתקיימת מתוך הסגנון שלך - מאליה כופה את עצמה על אחרים מעצם תובענותה.
מה את אומרת? יש בזה משהו?


חני בונה (2005-08-05T15:24:22):
יש להניח ולהעניק את הקרדיט שאני מודעת למגוון אפשרויות הפרשנות ולאחר בדיקה , בוחרת בגישה אחרת
מניחה
שבתשלום

שמחה שמצאתי (2005-08-06T12:06:00):
ההיה זה חבקוק הנביא שאמר- צדיק ורע לא , רשע וטוב לו.
לא בדיוק. אולי התכוון. ובכל מקרה היה מאד זועם. על הרשע זעם. ובכל זאת אמר...צדיק באמונתו יחיה (עוד חזון למועד..).
השאלה העתיקה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" - מיוחסת לדעתי בעיקר לאיוב. אבל לא רק.
ובכל מקרה, זהו לא ציטוט. זוהי תהיה. ובספר הספרים, חוזר ומדגיש, כל הזמן, ששימחת הרשעים, קצרה היא וללא תוחלת. ואילו הצדיקים....וכו'.



שלווה ב (2005-08-06T14:14:55):
שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" מופיעה כמה פעמים בתנ"ך ואצל חז"ל

למשל כך שואל ירמיהו (יב, א):
"צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בגדי בגד?"

וחבקוק הנביא (א, יג) שאל: "למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו?"

ובקוהלת (ח, יד) נאמר:
"יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים
ויש רשעים אשר מגיע אלהם כמעשה הצדיקים"

בתלמוד הבבלי, ברכות ז ע"א, מסופר שמשה רבנו "אמר לפניו ריבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו".
פלונית אלמונית (2005-08-06T14:53:10):
וכדאי גם לבדוק במשלי.......


אמא של לילה (2005-08-06T16:38:52):
טוב, אתם חייבים לשמוע אותי עכשיו. וגם את שלווה ב שהרוב פה בזכותך.
אתם פה? כי זה... ככה חושפני וגם ... מורכב...
אתם אתי? (אתם יודעים כבר שבלי קהל אני לא קיימת ומה אני לא יעשה כדי לזכות בו... (תקחו את האמירות שלי בבקשה בפרופורציות הומוריסטיות, אין לי כוח שוב לחזור למלחמות,

אז.. אולי זה יהיה מבולבל , אבל סומכת על האינטיליגנציה שלכם -
הייתי ככה בסימן החלשות ביומיים האחרונים. הרגשתי שהאנרגיות שלי ירודות ומן תחושות תבוסתניות שהולידו מחשבות בעלות סממנים של דמוי עצמי נמוך, ואי בטחון בדרך שלי, מחשבות על איך אצל אחרים בטח המציאות יותר מוצלחת ואצלי אולי היא לא אי..אי..אי.. וכל הווריינטים שמסביב. היות ואני בקיאה במטריות הללו אני לפחות לא נבהלת ויודעת לשוחח עם עצמי ככה כמו עם ילדה קטנה שנפל עליה מצב רוח רע ורואה הכל שחור ואני מנסה להראות לה בעדינות את הכל מהבטים אחרים. זה לא היה פשוט , הילדה הזו בתוכי התעקשה להוכיח לי שהכל רע בחיי ואני הבנתי שיש לי עסק הפעם עם עקשנית רצינית אז להתנח בה לא כדאי אלא רק לחכות בסבלנות עד תעבור לה העננה..
בינתיים, בעודי מעניקה את הכבוד לילדה העקשנית שבתוכי , המשכתי אני להתעסק בארגון מחשבותי. שמתי לב שעולים בי צרכים מאוד מאוד גדולים לביטויים של חום. ממש הרגשתי את עצמי משוועת ולו לבטוי הכי צנוע וסמוי אך קיים וחזק של משהו שיחוש אותי. כן כך, כמו שאני מכוונת על לילה, בסוג של תדר כזה. משהו שיהיה סקרן בקשר למצבי, שיחפש בעדינות בלי להכביד עלי לדעת היכן אני ולשם שיגיע גם בעדינות ולא יעשה רעש גדול מהעובדה שהגיע ויהיה שם אתי.
לצורך המשך עלי לתאר כמה עובדות- אין בחיי שום דמות כזו כפי שתיארתי.
בימים כתיקונם אני לא חווה ולא מחוברת לעומק של תחושת החסר הגדולה הזו. אך בימים כמו היומיים האחרונים... הנה תיארתי.
חשבתי לי על המעגל הקרוב והאינטנסיבי שנוצר כאן ב-פיצפונת על אחיטוהר, ושמחה_ ומשה_ שלושה שאני חשה את קרבתם באופן בהחלט לא מבוטל... את התכתובות האחרונות שלנו כולנו מכירים .עם אחיטוהר..... בתחושה... משום מה ...(שאני לא מתכוונת לצאת פטורה מהסבר) העדפתי מעט להתרחק.... שמיכה התרחקה ופירשתי זאת בעקבות השיחה איתה והנה באופק מי שנראה ככתובת שממנה אשאב כוחות היה... כן... ... כן... מיודעינו היקר... משה... או בכינוי המחתרתי... הקצין... כן... לשעות אחדות נהפכתי אני לאהובת הקצין מבלי שהקצין התוודע לכך..
אני חושבת שמילותיו החמות (אני לא יודעת אם התכוון בכלל אך יתכן שאזני היו די רעבות)- שביקש ממני לשוב לדיון ושהוא אינו מוותר עליי, אלו היו המילים שהמסו את לבי. כן משה_ הנה קבל עם אני מדווחת על שעות אחדות שלבי היה שלך. כן. פשוטו כמשמעו, התאהבתי.
האתר היה שומם אתמול, שמתי לב שהיה מצויין איפשהו שהיה קומזיץ אז תיארתי לעצמי שכולם הלכו לקומזיץ, רק אני לא... (שוב תסמונת אחותי והחבורה הסודית), לכן החלטתי לכתוב למשה(לקצין שלנו) ישר למייל שלו. הרי כבר נסיון אחד מר היה לי איתו... אז אולי זה הזמן לתיקון.
אז כן... השתפכתי בפני המחשב שלו ופרשתי את יגוני ואת אומללותי ואת הצורך שלי בחום וכן את בדידותי(הכל נכון, רק אתם יודעים, הפרספקטיבות בחיים משתנות). ולאחר ששפכתי את רחמי העצמיים וקיוותי לחוש טוב יותר.....!!!!!....!!!!
לא כך קרה. חשתי רע יותר!!!
ומכיוון שחשתי רע יותר שוב שלחתי לו מייל. כבר לא זוכרת מה היה בו... ועדיין לא חשתי טוב.
והוא לא עונה... והאתר שומם... ישבתי לי שקועה עד מעל האזניים בים של רחמים עצמיים שחלישים אותי יותר ויותר
... כבר חשבתי לשלוח עוד מייל ואז לחטוף כמובן על הראש מהדון זואן הויטואלי שלנו אלא שאז... נתקלתי במה ששלווה ב כתבה. אתם פשוט לא תאמינו או שדוקא כן תאמינו, כל שורה שקראתי נתמלאתי כוח ועוד כוח ועוד כוח ועוד כוח.
והמלנכוליה עברה, והרחמים העצמיים נעלמו... ובת צחוק חזרה אל שפתיי. ופתאום הכל נראה לי בפרופורציה אחרת.
אז מה בעצם רוצה להגיד....
שהנה התשובה... - כן, משהו בהוויתו של משה_ שהיא כל כך גברית ,הנחרצות, הסוג הזה של אנרגיה פורצת, נעה קדימה בעוצמה... יש בה לרגעים לסחרר את ראשי כאישה הרוצה לנוח לצידו של גבר שינהל קצת את החיים. שאהיה מוגנת תחת השריון המגן והחם שלו... להתענג ולו לדקות מהאשליה שאין סכנות בעולם. שאיני לבד. זה כל כך כובש, כל כך יכול לרגש.....
וגם כל כך יכול החסר הזה להעציב ... ולהחליש...
אבל אילולא מילותיה הנבונות של שלווה ב הייתי אולי שוגה באשליות כמו ילדה בת-שתיים עשרה והרי מזמן אני כבר תופסת שהחיים אינם כפי שנראים לילדה בת שתיים עשרה.
נדמה לי פתאום שההסחפות אחר הכמיהה הזו לגבר באופן שחוויתי זאת ב-12 השעות האחרונות הן פן של אישה מאוד לא בוגרת שחיה בתוכי ואני נאבקת בה לעיתים. לא בטוחה שאני יודעת לחיות איתה בשלום ופוחדת ללכת אחר גחמותיה.
שלווה ב העירה אותי מחלומות בהקיץ ושבתי אל מיכאלה זו... שהיא אם חד הורית בבחירה. לא ברור לה מה יחסיה עם גברים אך היא אדונית לחייה.
ולעיתים אני מוצאת שהשקיעה הזו בחלומות בהקיץ... בחיפוש ובצפייה שכנראה מקננת בתוכי לגבר שיהיה חב.. וכ"ו... לעיתים זה מחליש אותי כי אני חיה את החסר במקום את המלא...
בקיצור... לא יודעת מה התשובה.
זהו. סיימתי. מקווה שלא סבלתם.

רק עכשיו שעה אחרי שכתבתי מה שכתבתי אני מבינה מה כתבתי. אתם הבנתם ?

אז מה כתבתי? כתבתי (כך פתאום נדמה לי) שבשעה של דעיכת מצב הרוח, בשעה של שפל, קורא לי הדפוס הישן או שהוא נחלץ לעזרתי ומציע לי את ההתעסקות במין השני כאילו מתוך - אסקפיזם.
אני נדלקת, אני מתאהבת, אני בעצם צובעת לרגעים את החיים שפתאום יש בהם רגע של נשבירה, של עומס יתר, אני פותרת זאת ע"י איזו חגיגה נטולת כל הקשר מציאותי. הרי מה, אני לא רוצה עניינים עם אף גבר.
הרי שבעתי מכך עד מעל לאוזניים. אני רק מדמיינת לעצמי את הסיטואציות המוכרות ואני רוצה לברוח לקצה העולם.
אבל הדפוס עדיין עובד. הוא עובד כי זה נעים. זה כמו סם. להתאהב... המממ.... זה נעים... לשגות בחלומות... להיות באמת פוסטמה לא סתם כנוי שאחיטוהר ושמיכה התרגלו לקרוא לי... להתבונן בחיים במבט מצועף... לחיייך על שום כלום... סתם להיות בטטה ולהינות מזה... ומה עם הצד השני? האם הוא בכלל מעניין אותי כאדם כשאני מתאהבת? ודאי שלא.
אבל אני יודעת לעומת זאת שחברות היא ערך באמת עליון שלא הגעתי אליו.
ושוב אני חוזרת לשיחות הקודמות... לא מרגישה שגבר בכלל מסוגל להכיל אותי.
והשאלה למה אני נחלשת כשאני מתאהבת, שימו לב, נדמה לי שאני יודעת את התשובה- אני חושבת שאני כל כך גדולה על גבר שכדי שיכיל אותי אני חייבת להקטין את עצמי וזה מייד גם מחליש אותי.
מי יהיה מוכן להיות עם אישה שמאמתת ומעמתת אותו עם כל מה שלא נוח לא שיעמתו אותו. אני אישה שבורחים ממנה.
הגבריות הקוסמת יכולה לעשות את שלה אך אחר כך אחרי זמן קצר שאני מרגישה שהקטנתי את עצמי די על מנת שהגבריות התרנגולית תעשה את שלה, חייבת לבוא במלוא הדרה גם מיכאלה השלמה. ושם הם לא עומדים בזה.
אז מצד אחד... חבל... חבל מאוד... הייתי רוצה. להיות אני לגמרי על כל מה שמאפיין לא להוריד ממני, לא להגביל אותי, לא לצמצם את עצמי... ואני רואה אצל רוב הנשים שאני מכירה שהן בזוגיות, כמה מחירים הן משלמות על ההיות המלא שלהן.
ולפעמים כאשר הן כועסות על שהן צריכות לשלם מחיר הן רודות בבן-זוגן וזה נראה עלוב לא פחות.
.... ובכל זאת... נעים להרגיש שמתאהבים.
משה_ נעלמת בגלל זה? נבהלת ממני? נבהלת שהתאהבתי?
אני יכולה להרגיע אותך למשל שזה משהו אצלי כמו וירוס... כמה ימים וזה חולף,
ואני גם יכולה...לרצות להרגיע אותך ולא למצוא שום דרך להרגיע אותך... כי מי יודע? אולי אתה אהבת חיי?
מה קרה לחברותי אחיטוהר ושמיכה? גם הן נבהלו? או שהן מסמיקות במקומי. כי אני למשל... מה שמפריד ביני לבין גיל 12 שאני מאוד מאוד מאוד לא מתביישת מאהבה, ומהתאהבות...
בטח ייצו עכשיו כל הדוקטוריות לזוגיויות ויספרו לי שלהתאהב זה לא כמו לאהוב אבל הן בטח רק מתוך קנאה מדברות כי כשהן מתאהבות הן חייבות להסתיר ... לעומתינו החד הוריות!!!
מגיע לכן כל אלו שמזווגות.... אנחנו חופשיות! יחי החופש!



שלווה ב (2005-08-06T20:28:46):
תודה על מה שכתבת לי.

וואו, איזו דרמה

ומאוד אוהבת את "שבועת אמונים" ועוד סיפורים ברוח זו של עגנון. יש לו עוד כמה סיפורים מהסוג הזה.


שמחה שמצאתי (2005-08-07T09:03:00):
הוי ההתאהבות. הסם המתקתק.
אמא-של-לילה.
לא, לא חולקת איתך את ההתאהבות בקצין הספציפי הזה. הייתי שם. מזמן. עבר לי. מזמן. מאז כבר היו התאהבויות אחרות. אינספור. כרגע, לא.
לא יודעת למה עוברים עם זה על סדר היום, ולא עומדים כאן להריע לך. אולי כי לא ממש יודעים שאת רצינית או סתם צינית. מי שרגשותיו מתהפכים כל 5 דקות (!) - הכי בטוח לשתוק ולחכות לאיזה יציבות שתימשך לפחות יום שלם.
ובכל זאת התאהבות. ועוד מתוך איזה חולשה של דפוס ישן שמציף אותך מידי פעם. ואת מרשה לעצמך לחלוק כאן. ואז שוב מתחזקת פנימה, מתיישרת וחוזרת לעצמך. הללללללללללו? - מי יכול לעמוד בקצב שלך? חשבת פעם שאולי האינטנסיביות שלך לא נותנת מקום לאחרים? אני לא אומרת את זה כתלונה, רק ככה, מתוך החוויה האישית שלי אותך. כי, אני אישית, אין לי בעיה עם זה, למדתי איך לא להישאב למקומות שלא נעימים לי ובכל זאת להיות שם.
וזה מוביל אותי למושג 'חברות' שהזכרת איפשהו למעלה. לטעמי חברות זה משהו שנבנה לאורך זמן. (גם זוגיות, אגב, אבל לא'משנה עכשיו) משהו שנבנה תוך שהוא נהרס ושוב נבנה מחדש, זה משהו שלא רוצים לוותר עליו, ובו זמנית אפ'אחד לא רוצה להצטמצם בתוכו וגם לא צריך. ולשם כך זה לוקח זמן. ואת, לפעמים נידמה לי שאת, אין לך זמן, ישר את זורקת 'גט' ואח"כ מתחרטת, וחוזר חלילה. מצידי זה בסדר. נראה לי שגם מצידך זה בסדר. ויש גם כאלה שקשה להם עם זה. ככה להשאר עם משקעים, ולהמשיך הלאה, כאילו כלום. כי את לעיתים אומרת דברים קשים. קשים מנשוא. ואז לוקח זמן לעכל ולהגיב, ואז התגובה כבר לא רלוונטית, כי את, כבר המשכת הלאה.
ומאיפה אני, זאת שנעוץ לה מקל בתחת, שלא ראתה כלום בחייה (לדברייך!) כל כך יודעת? לא, לא יודעת כלום. רק מכבדת את זה מאד. בקצב שלי. שלי.
אז מה רציתי להגיד? אה, כלום, רק שאני לא מתעלמת ולא בטיח.
ובכל זאת, תתפנני. תתחרפני. וכשתתפני, אמשיך איתך הלאה.

הביטוי הישיר של תחושותינו האמיתיות הן הדבר הכי בונה שיכול להיות. הכי מרפא.- מסכימה. מסכימה. מסכימה.
למה? מה רע שידעו את האמת?- להפך, מזכיר דברים שניכתבו ב האומץ להיות חשוף - וכדי שלא להטריח אותך מידי, רק אומר שטענתי שם, שככל שאדם חשוף, כך הוא פחות פגיע. האם לזה התכוונת?


שלווה ב (2005-08-08T10:55:41):
ל אמא של לילה
נושמות כמוני את ניחוח... ניחוח פריחת התפוז ... אפילו באמצע אוגוסט.
אהבתי. דימוי מאוד מדויק.
אוהבת את האביב ואת ניחוח פריחת התפוזים! ועדיף שלא אביע את דעתי על אוגוסט...

ואם כבר, אז עוד כמה הערות:
משהו שיחוש אותי. כן כך, כמו שאני מכוונת על לילה, בסוג של תדר כזה.
את באמת חושבת שזה אפשרי? שייתכן שגבר יהיה מכוון וכו' וכו' כל מה שכתבת באותה פיסקה? בעצם זה נראה (לי) כמו כמיהה לאימא או אולי לאבא (סליחה אם טעיתי ואם בלי כוונה פגעתי). ואגב, גם לא כל אימא או אבא מכוונים לתדר של ילדיהם...

מאוד אהבתי כל מה שכתבת על הכוח שבחשיפת הרגשות, על החולשה שבהסתרתם, על הערך העצמי שכשהוא קיים אינו זקוק לאישורו מצד הזולת ועוד ועוד. אבל זה מעורר אצלי שאלה (סקרנית וממש לא קטרנית, ואת גם לא חייבת להשיב): איך הערך העצמי הזה שאינו זקוק לאישורו של הזולת מתיישב עם הצורך העצום (היה לי תואר אחר אבל ויתרתי) בקהל ובתגובות ובצומי?

אבחנה: לפעמים את מנהלת רב-שיח שלם עם עצמך למשל, אנשים היו כנראה עסוקים בשישי-שבת עם משפחותיהם. את כתבת הודעה ומייד שאלת למה אין תגובה והסקת מסקנות והשבת תשובות ושאלת שאלות ושוב השבת לעצמך בשם אחרות ואחרים והשמחה והדרמה רבות לפעמים זו לא התעלמות מכוונת, שעמום, חוסר תגובה וכו'. לפעמים פשוט לא נמצאים און ליין. זה הכל. ולפעמים נמצאים בדף אחר או בפורטל אחר או באתר אחר.

וגם מאוד מצא חן בעיניי: אקספרימנט וירטואלי... ןגם כדי ששעתיים ביום יהיו לי עניינים שאינם נוגעים לאמהות אך גם אינם גוזלים ממני אנרגיות שאני זקוקה להם באמהות היומיות_ וגם _לי אין בן זוג... אז זה ... במקום... זה מעולה כי גם לא רוצה יותר מזה.
האינטרנט ממש אחלה מהבחינה הזאת. בזמן מסוים במשך היום אפשר לחולל דרמות, להוציא אדרנלין, להתפלסף, להתפלמס, לפרוק מתחים, לעשות צחוקים, להשתטות, וכו' וכו' וכו' - ואז להמשיך בנחת ובשלווה בחיי היום יום הרגועים עם הילדה . וכך כולם נהנים ואף אחד (ובייחוד לא הילדה!) לא חסרים. נראה לי סידור ממש מוצלח. וזו בדיוק אחת מהסיבות העיקריות שאני אוהבת את האינטרנט}

{המשכו של הדיון הועבר לדף מש' חד הורית אימוץ גנטיקה ועוד

.