עקרון הרצף באמנות של ילדים
נשלח: 28 ספטמבר 2005, 21:26
[sup][po]דף מומלץ[/po][/sup]
[sub]ראו גם: [po]יצירתיות של ילדים[/po], [po]ללמד יצירתיות[/po][/sub]
|#| *הדף עבר עריכה מאסיבית ולוקטו ממנו התשובות, ההערות וההסברים בנוגע לאמנות של ילדים ובעיקר ציור, כפי שהציגה בעבר בדף זה [po]חוה בת חיים[/po]. זאת בכדי שיהיה קל יותר לקרוא את הדף ( שמאוד התארך ) להתחבר לנושא החשוב והרגיש, ולהוסיף לשאול ולהעמיק מתוך בסיס רחב יותר.
השאלות והתכתובת המלאים כפי שהופיעו נמצאים בדף [po]עקרון הרצף באמנות של ילדים היסטוריה[/po] למי שמחפש את "המגע האישי".*
@}
( עורכת [po]נועה בר[/po] ספטמבר 2005 )
שלום,
שמי [po]חוה בת חיים[/po]. הצטרפתי לאתר עם דף בשם [po]אני ילדת אינדיגו[/po], הצגתי עצמי כאמנית-הוראה אשר מציירת עם ילדים. אני אכן מציירת עם ילדים כל ימי חיי ובשנים האחרונות מציירת גם עם מבוגרים ומפתחת טכניקת ריפוי על-ידי ציור מנדלות.
הלכתי בעקבות כמה חוקרים של אמנות ילדית אשר דברו על שלבי התפתחות של אמנות בילדים.
בדומה לג'ין לידלוף "נסעתי" אל הילדים וחייתי ביניהם, חמש -עשרה שנה ציירתי עם ילדים בכתות א' וב' באופן אינטנסיבי. התבוננתי, צפיתי ועקבתי אחרי שלבי ההתפתחות שמצאו החוקרים ויצרתי דרך לשיקום הרצף ההתפתחותי אשר מתקיים בילדים .
גם כאן חי עקרון של רצף אבולוציוני שהוא יסוד מארגן באישיות בגופ-נפש-רוח-נשמה ..
[list]
[*] כל האמנויות מתפתחות בשלבים. מעבר מוצלח לשלב הבא תלוי בבשלות השלב הקודם.
[/list]
והבשלות עצמה - קשורה באופן הדוק לבשלות כל המערכות: מערכת העצבים , השרירים , בשלות מנטלית , חברתית ,ו...ו...*
ה-בעיה בה' הידיעה בימינו, היא [b]החשיפה המוגזמת של תינוקות למבוגרים שאינם הוריהם[/b]. אלה מבוגרים שפרנסתם תלויה בכך שיוכיחו שבהשפעתם התינוק 'מתקדם'.
מעניין לראות שהמילה הלועזית 'אקדמיה' כוללת את השרש העברי ק.ד.ם. יש איזו אשליה שהישגים אקדמיים תורמים להתקדמות. אין התקדמות ללא הבשלה והבשלה לוקחת זמן. מעניין לראות שהשורש ב.ש.ל בשיכול אותיות יהיה ש.ל.ב. -- [b]ההבשלה מחייבת שלבים זאת יודע /ת כל מבשל/ת.[/b]
[h=3]כמה הגדרות חשובות:[/h]
|#| [b]הוליזם[/b] - הוליסטיקה היא מלת מפתח עבורנו. אחדות גופ-נפש רוח-נשמה בכל פרט אנושי, בין כל הפרטים, וכמובן באופן אחדותי עם היקום. זוהי תמונה כל כך מורכבת שאי אפשר להכיר אותה לעומק וגם לא חובה: ראשית כל אחד מאיתנו לומד חלק ואנו משרתים אחד את השני עם התוצאות. החשוב הוא לשמור על מודעות הוליסטית.
|#| [b]תהליך טבעי[/b] - מאז גן-עדן ועץ הדעת רואים שהאדם צריך להתמודד עם מה שהוא "יודע". אין מנוס. צריך להביא זאת בחשבון כאשר שואפים לתהליכים טבעיים.
|#| [b]תוכנת האמנות[/b]- אנו כבני אדם מצוידים בה, והיא איננה ידועה יותר ממאה שנה וגם כך ידועה למעט מידי אנשים. רק בשמונים שנה האחרונות נוצרה התבוננות ממוקדת בשלבים המוקדמים של ההתנהגות האמנותית. לפני כן האמנות של התינוקות "נבלעה" עוד לפני שמישהו ראה אותה כי התרחשה בבוץ, בחול, ולא על נייר. כך יכלה להתפתח בשקט ולהתגלות רק בסביבות גיל שבע כאשר הילדים היו כבר מספיק חזקים ועשו דברים די דומים למבוגרים שבחברתם חיו.
|#| [b]המנגנון האמנותי[/b] הוא התנהגות שמבוססת על ידע תודעתי אשר חדר לגנום וקיים בכל ילד/אדם. כך שצריך סבלנות וקשב לילד.
|#| [b]תבניות אסטטיות[/b]
מתוך עיסוק באמנות, בחינוך אמנותי ובניתוח ה"התנהגות האמנותית" התוודעתי למנגנון האמנותי הטבעי אשר מצביע על תכונה אוניברסאלית אשר קיימת בכל אדם. יכולת אמנותית מולדת אשר בתהליך אבולוציוני ארוך יצרה [b]תבניות אסטטיות[/b] שהתהוו תוך כדי זיקות גומלין בין כל האספקטים של האישיות . למדתי שיש ערך גדול להופעת התבניות האלה כי הן מייצגות הלכי נפש, אורחות מחשבה, ותגליות מדעיות בסיסיות אשר מקשרות את האדם עם שפת היקום.
{===איך ומתי הכל מתחיל – חיזוק או שיבוש המנגנון הטבעי===}
ה'מריחה' של האוכל היא ההתנסות הגראפית הראשונית.
מרגע שמתחילים לאכול דברים שנמרחים מתחילים תהליכים מחזקי פעילות גראפית, או לחילופין, משבשי פעילות גראפית.
כנ"ל בקשר לחשיפה לדברים שנראים - גירויים חזותיים – הם מחזקים או משבשים ממש מן ההתחלה.
ובשביל מי שלא ממש מתחיל מההתחלה - אפשר ממש לחזק והעיקר לא לשבש לקראת גיל שנתיים.
בגילאי שלוש וחצי-ארבע יש צורך כבר לשקם נזקים, אם התבררו, לעשות שקום + חיזוק.
[b]"סיטואציית הממרח"[/b] (בוא'נה, ברור שזה ביטוי פרטי פה, בינינו ;-))
סיטואציה המתרחשת תוך כדי ריכוז עמוק, תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח" . זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו. אנחנו מעוניינים לתת לקשב ולריכוז תנאים טובים. לא ככה?
בזמן התינוקות עד גיל ארבע בערך המוח כל כך רך שההתרשמויות של הילדים מוטבעות בו בחוזקה עד כדי אי-אפשרות לשינוי.
עדיף לתת לילד למרוח ולהתמרח חופשי כאשר הדבר מתרחש תוך כדי תגלית אישית חופשית. גם כאשר מנקים את הממרחים ניתן לעשות זאת בהנאה וחשוב לעשות זאת ללא גינוי. (למרוח סבון ולנגב במטלית זה בעצם אותה פעולה ואותו עונג.)
העונג הזה נקרא עונג קינאסטתי. עונג קינאסטתי בתינוקות מטביע במוח מרגוע א ב ל כאשר הוא מלווה במתח, כעס וגינוי נרשמת במוח הצעיר חרדה ומצוקה.הילד הקטן תופס את עצמו ואת מעשיו באופן אחדותי "אני והמריחות שלי זה אותו דבר".
בגלל זה כאשר ההורים מגנים את המריחה במוח הילד הגינוי נרשם נגדו "אני גרוע אני לא בסדר", ויותר מזה - קיים חשש גדול שמיד מתפתחת התנגדות למגעים רגישות יתר לריחות ופחדים בלתי מוסברים.
עד כאן זה למה פשוט יותר למרוח עכשיו בעונג להתנקות בעונג וחוזר חלילה .
אם באותו זמן את לא מגנה אותה על כך ובאותה מידה אינך מעודדת אותה במיוחד -- את מאפשרת לה להתרכז בגילוי הסימנים ובעשייתם . את יודעת באותו רגע שהיא לא רק אוכלת אלא גם מחזקת קשר עין ויד, חקר וגילוי, ריכוז והתמצאות -- אלה אולי מילים גדולות אבל זה בדיוק מה שקורה באותו רגע .
בקשר להתמרחות, זו שקראנו לה "סיטואציית הממרח" - אני לא מדריכה אתכם להפיק סיטואציות לא של התמרחות ולא של התפלשות באוכל, אני מזהירה את כל מי שטועה וחושב שזאת הכוונה. [b]העניין הוא שמפגש עם האוכל באמצעות הידיים מגלה את האפשרות לעשות סימנים.[/b] והסימנים של הדייסה או הגבינה או לחילופין זה קורה גם עם ההפרשות לפעמים, הם סימנים שהעין לוכדת אותם והמוח מעניק להם משמעות ואוגר אותם במרכזי זיכרון אשר נבנים במוח במיוחד למטרה של ביטוי על ידי סימנים וסמלים. ובקשתי מכם לא לגנות את הילדים על המריחות ובקשתי שגם הניקוי יהיה באווירה טובה ולא של גינוי פשוט כדי לא להרוג את מנגנוני הביטוי.
אני רואה בעיה ביוזמה של סיטואציית התמרחות מוגזמת, כי היא משדרת חוסר גבולות שאף אחד לא מתכוון ברצינות שכך יהיה. ובמיוחד אלה סיטואציות שהילד לא מסוגל להשתלט עליהן באופן עצמאי או ליזום באופן עצמאי ואז במקום לתרום לאוטונומיה של הילד יצרנו תלות ודברים שלא הגדירו אוטונומיה.
[b]זה חייב להיות אוכל? אולי אפשר עם סבון, קרם, בוץ?[/b]
אצל תינוקות כל הממרחים נתפסים באותה אסוציאציה, אין הבדל. אבל עם האוכל זה קורה הכי בטבעיות. ככה גם עם קקי - לפחות פעם אחת .
|!| היזהרו! יש לנקות אותו בלי פאניקה, בסמכותיות פשוטה.
[b]לגבי המתח הרגשי שכרוך בהתייחסות לממרחים[/b]
זה מתח שאנשים גוררים מן הילדות של עצמם ובדרך כלל זה מתח רב-עוצמה ומיותר. ההורה, כשהיה תינוק, ספג גינוי בשלב שלא היה בשל להתמודד איתו. הרבה יותר פשוט וחסכוני זה שההורה יחכה עד שהילד יחקה את הדוגמה הטובה שההורה נותן לו. לא לשכוח שיש הטבעה חזקה בזמן התינוקות.
ההורה דואג שלתינוק לא יהיו בעתיד נימוסי שולחן, או שההורה פועל תחת אותו גינוי שהופעל עליו בינקותו?
אחד הדברים המרתקים לדעתי בלהיות הורה זה המודעות העצמית שהורה חייב לפתח למען שמירת צאצאיו.
אין עוררין - ילד בתינוקות יכול למרוח קצת אוכל בזמן ארוחתו ועדיין יש בטחון מלא שבאופן טבעי כשיבשיל יחקה את נימוסי השולחן הטובים של הוריו.
[b]על גילאי שנה - שנה וחצי:[/b]
מה שחשוב לילדים זה שאנחנו נרד קצת משליטה ונאפשר להם 'לגלות' בוץ, 'לגלות את הממרח', אני מדגישה את 'אשליית' ה'גילוי' - את הרגע שבו הוא מתנסה ואת 'עוצמת עין' למראה הסכנה של הלכלוך - תמיד תגידי לעצמך שזה לא לכלוך אמיתי, זה לא זוהמה עירונית של מדרכה שיורקים עליה....איכס....
האמנות של ילדים קטנים דומה לפרימיטיביים:
בוץ, חול, צבעים מסוג אחד (בעיני פנדה זה הכי טוב) זה המון, ומספיק. מרוב רצון של המבוגרים להדליק ת'חושים קורה שיש הצפת-דלק והמנוע משתנק - עודף גירויים ועודף חשיפה.
[list]
[*] כדי לקבל מושג על מה לתת לתינוק לשחק תחשבי תמיד 'פרימיטיבי' מה שיחק ילד בגן-עדן - עלים, ענפים, אבנים, אדמה, צדפים וחול אם זה היה על יד הים או הנחל.
[/list]
להכניס לפה זו תגובה בריאה ודרך יעילה לאסוף אינפורמציה באופן חושי*
{===התהליך הטבעי===}
[b]"הגישה האחדותית":[/b] התינוק והאם מחוברים בחבל הטבור, כשהתינוק נולד הוא ממשיך להיות בתלות מוחלטת באם לא רק כדי לשרוד פיזית . האם מביאה אותו אל ה"עולם" , והתינוק מביא איתו אל העולם את התחושה האחדותית שהייתה מנת חלקו בהיותו ברחם . ההבחנה בין "אני" ל"לא אני" מתפתחת לאט לאט ובגיל שנתיים בכלל לא קיימת עדיין . אל תטעו לחשוב שאם קטנטינה אומרת "אני" זה סימן שאכן קיימת בנפשה ההבחנה הזאת. זה רק עניין לשוני שילדים בימינו אומרים "אני" היה עדיף לו לא לימדו אותם להבחין על ידי השפה בעניין שעדיין לא מתאים למצבם המנטאלי.( שוב מרחיבה..) בכל אופן לצורך המעשה החושי, האמנותי, [b]חשוב לנו לדעת שהילד חווה גם את העשייה האמנותית שלו כאילו זה הוא עצמו, גם את הארונית עליה צייר וגם את אבא ואמא הכל מאוחד וההיפרדות נוצרות אט אט. הפרדות מהירות יוצרות ניכור שגורם למחלות ,דיכאון ואלימות[/b].
התינוק, עד גיל שלוש וחצי לפחות, עסוק בתהליכים פנימיים והציור שלו משקף אותם בלבד. קשר לאובייקטים חיצוניים נוצר ל א ט ל א ט וגם אז התהליכים הפנימיים ממשיכים בד בבד. ככה זה אמנות.
לסימנים השרבוטיים חסרי הפשר שהילדים עושים יש כמה תכונות:
[list=1]
[*] הם בעלי משמעות, אפילו שאנחנו לא מבינים אותם ואפילו שהקטנטנים לא מסבירים לנו, ואינם מסוגלים להסביר.
[*] הילד לא מתרשם מתמונות וואן-גוך אבל כן מתרשם מציור פרפר במיוחד אם נעשה באותו רגע בפניו וזה פשוט גורם לו לבקש שיעשו לו והוא מפסיק למצוא עניין בשרבוטיו .
[*] משהו על השרבוטים: יש להם סדר התפתחות ועושר צורני נפלא ומרתק! חווית הלימוד העצמי מגיעה לשיאים אכסטטיים אצל קטנטנים מציירים ומשרבטים.
[/list]
[b]ילד שמקשקש בכיף, מתוך עניין וריכוז נמצא על מסלול התפתחותי מרנין.[/b]
השרבוט הטבעי מוביל בתהליך מורכב וארוך לתגליות מרכזיות בחיי האדם, לכן צריך המון ס ב ל נ ו ת וצריך להאמין בתהליך וצריך לאפשר לו לשרבט כמו שהוא משרבט ולהתעניין באמת בסימנים הגראפיים שהוא מייצר .
[b]איך מתעניינים ב'אמת' ? מסתכלים ומתבוננים בהם בלי לקרוא להם ב'שמות', וגם אפשר בעצמנו לשרבט ולקשקש סימנים והרכבים דומים לאלה של האדם הצעיר שלנו , צריך לדעת, התקופה העכשווית והאפיונים שלה קיימת ע כ ש י ו והיא הולכת ומשתנה ולא תהיה כמותה שוב, אז לתת לה להבשיל ולעבור שלב לאט ובאופן טבעי .[/b]
הדבר הבעייתי בקשר לשרבוט - יש לו מסלול התפתחות מאוד מסוים ומאוד מאורגן וכדאי שסבתא וסבא ואמא ואבא ודודים ודודות יכירו [b]בו[/b] וגם יכירו [b]אותו[/b] וכך יוכלו ללוות את גידול הילד בשמחה ולא בשידורי צער ואכזבה אשר משבשים את הגידול ויוצרים בעיות שיש להן השלכות קשות על כל המכלול -- כי הכל קשור.
אין לנו מטרה לגדל ילד להיות צייר או סופר או מלחין או רקדן --יש לנו מטרה לגדל ילד באופן טבעי תוך היענות לשלבי התפתחות אבולוציוניים מסוימים שיאפשרו לילד שלנו להיות אדם בשל בכל שלב ובהתאם לכל שלב . עתידו המקצועי עדיין רחוק .
[b]יצירתיות היא תכונת טבע וחלקנו כמחנכים/מגדלים הוא לתת לה להתקיים בכיף .[/b]
תהליך השרבוט ,-- הפקת הסימנים הגראפיים , הוא תהליך עדין אשר מכיל רבדים עמוקים בגוף ובנפש .
השרבוטים עצמם נראים כל כך נחותים שהמבוגרים מתקשים להעניק להם את החשיבות הראויה.
זה תהליך אשר בנוי על סלקציה (סילוק אלמנטים זניחים) , וקומבינציה (צירוף אלמנטים משמעותיים) .
העין מזהה סימן , שנעשה על ידי תנועת-יד אשר גרמה עונג חושי , המוח קיבל גירוי , העניק משמעות
למכלול -- נוצר עונג קינאסטתי , הוא מהווה 'דלק' להמשיך בהפקת שרבוטים .
בינתיים מתרחשת התחזקות גופנית והשרבוטים החדשים משופרים ומעניינים . המוח "מצפה" לשינויים
האלה . [b]רק התינוקות מבחינים בשיפור ורק התינוקות נהנים מן העונג הקינאסטתי[/b] --את המבוגרים זה
ממש משעמם והם מתחילים להציע כל מיני תוספות כמו מדבקות למשל .
|#|
המוח רגיש במיוחד לצורות מעוגלות ובנוי לחפש אותן --עין , שד , פטמה . הסלקציה של השרבוטים
מובילה ליצירת סימנים מעוגלים , המוח מסתפק ברמת העגלוליות שמתגלה בשרבוטים בקצב איטי
וזאת מפני שבתוך התהליך טמונים יתרונות מענגים נוספים בעלי חשיבות עליונה להתפתחות הכוללת .
|#|
ילדים מתחילים לשרבט בגיל שנה וחצי או שנתיים . השרבוטים הם העקבות של תנועות הידיים ,כך, שככל שהתנועות משתכללות השרבוטים נראים שונים . עד גיל ארבע וחצי-חמש קורים כמה דברים :
[list=1]
[*] הילדים יוצרים לעצמם מבחר של כעשרים שרבוטים . מבחר זה אופייני לכלל הילדים בעולם.
[*] הילדים יוצרים 'חיבורים' בין שרבוטים אחדים ואלה נראים כצירופים דיאגרמיים , גם אלה אוניברסאליים .
[*] הצירופים הדיאגרמיים האלה עוברים מיון (סלקציה) ,שאחריה נשארות קומבינציות מאוד ספציפיות בעיקר של 'תחומים' מעוגלים כלשהו עם סימונים בתוך ה'תחום' ומחוצה לו .
[*] הקומבינציות האלה עוברות שוב סלקציה ונשארות רק אלה שנחשבות טובות יותר . אלה דפוסים מנדליים (מנדלה) שנראים כמו 'שמשות' שהתחום הפנימי שלהם מחולק לארבע ע"י אנך אשר ממרכזו יוצאים שני קוים לצדדים .
[/list]
באופן כללי ביותר זוהי התוכנית הטבעית של הביטוי הגראפי עד גיל ארבע וחצי / חמש . זוהי תוכנית מאוד מתוחכמת כי ההיווצרות שלה כוללת יחסי גומלין מאוד הדוקים בין הגוף הנפש הרוח והנשמה . במצב אידיאלי הילדים לא 'יודעים' שציור זה סמל שמייצג אובייקט . האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו 'קסם' . זוהי למעשה ה"מציאות המדומה" הכי ראשונית שיש . היא כל כך מופלאה שהיא 'גונבת' את כל ההצגה ! האמת היא שיש אופציות מרתקות לא פחות מציור אובייקטים .
הדגמה של חלק נכבד ממהות האמנות בתקופת התינוקוּת:
[list=1]
[*] השרבוטים , זניחים ככל שהם בעיני מבוגרים אחדים , משקפים 'מצבי חיים' .
[*] השרבוט משקף 'מצב חיים' גם בתקופה שאין עדיין מספיק מילים למלל אודותיו .
[*] אין לנו דרך להעריך עד כמה הילד 'מודע' לעובדה ששיקף מצב חיים בציורו/שרבוטו ולא נמות אם לא נדע .(אדרבה--נתחיל לכבד את פרטיותו כבר מעכשיו..)
[*] מודע או לא מודע עכשיו יש לנו הסבר נוסף להתלהבות הקדחתנית שיש לילדים ע"י ציור - הוא משקף חוויית חיים ותורם ע"י כך סיפוק נפשי , הקלה .
[*] מודע או לא מודע , אנו רואים עכשיו עין בעין את הקשר בין שרבוט =כתב-מוח , לבין הנחת התשתית להבנת הרעיון של הכתיבה .
[/list]
{===כתב מוח===}
תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח" . זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו.
|#|
כשיש לילד אוצר מספיק של :
[list=1]
[*] סימנים גראפיים שהתפתחו ברצף מאז סיטואציות 'הממרח' למיניהן.
[*] סימנים מילוליים שהתפתחו ברצף מאז המלמולים וההגאים הכי ראשונים.
[*] חוויות הכוללות בתוכן גם חוויות מרגשות במיוחד .
[/list]
ויש לו כבר מילים שהוא יכול לצרף לכך, הוא משתמש בכל אלה: הוא חווה, מתרשם, זוכר , מעכל, -- ויש לו כלים להבעה -- מילים, סימנים גראפיים -- גם אם לא ידברו איתו על החוויה ועל הציור, המנגנון בנוי ככה שהוא בעצם אישי ובונה אינטימיות, פרטיות. למעשה הוא מדבר אל עצמו.
בתשתית התודעה שלו נשתלת האופציה לדווח לעולם בסימנים גראפיים אודות חוויות מן המציאות -- הוא בעצם ממציא עכשיו את הכתב.
מאחר ומסביבו לא מציקים לו, לא מנסים בכוח להביא אותו מהר ומוקדם לשלבים הבאים הוא פנוי להתמסר לתהליך.
המלמולים נהפכים למילים ומשפטים וסימונים גראפיים נהפכים לציורים ואח"כ גם לאותיות ומילים.
זה קורה לכולם. ההבדל בין טיפוח השפה המילולית לבין טיפוח השפה הגראפית הוא שהעיניים הן אינפורמטור יותר מהיר, והציור נשאר על הנייר כך שהילד לא יכול לבקש ממך לומר בשבילו את המלה המסובכת שמצאה חן בעיניו, אבל הוא כן יכול לבקש את הציור שהיה מסובך בשבילו !
החשיבות של שמירת הרצף ההתפתחותי הגראפי היא למען איזון והבשלה של כל שלב ושלב כך נוצר הריכוז המבורך .
מבוגרים שילמדו את [b]התפתחות השלבים[/b] של השרבוט יוכלו להיות שותפים פעילים
בשעת-ציור כפי שהם יכולים להיות שותפים פעילים בשעת-סיפור --הרי הם יודעים להתאים את השפה
של הסיפור לאוצר המילים של הילד , כך עליהם ללמוד את ' אוצר השרבוטים ' של הילד .!
[b]תורת השלבים[/b] באמנות הילד חייבת להילמד מכמה סיבות.
[list=1]
[*] למען להרגיע המבוגרים.
[*] בתוך כל שלב מקופלים מימדי גופ-נפש-רוח ונשמה ובאופן הוליסטי מתחזקים ומתרפאים בזמן ההבשלה, זה מנגנון טריקי...
[*] מבוגר שמכיר את השלבים יוכל לדעת איך להשתתף באופן פעיל בלי להזיק ואפילו לתרום.
[/list]
|#|
[u]מה המשמעות של ציור בפינה אחת של הדף ולא על הדף כולו ?[/u]
יש תופעה כזאת שנקראת "מיקום"(placement patterns). הילדים "מלמדים" את עצמם או "מגלים" את ה'מקומות' --למעלה, למטה ,צד , מרכז ועוד ועוד..זה מופיע בשירבוטים במסגרת ה"כתב- מוח" ואגב כך ,גם מעיד על משמעויות. אני מאוד ממליצה לא לדובב את הילדה בהקשר למשמעויות כי באותו זמן גם צומחת בקרבה אינטימיות פנים-אישית . יש לה מספיק דרכים להודיע לך שחוותה קושי מסוים . בכל אופן ברור שהיא ביטאה תחושה של "היות בפינה" , אבל נורא חשוב לתת לתופעת הביטוי העצמי להתקיים ולהתפתח בשקט ובצנעה (צנעת הפרט במלוא מובן המילה )
האינטימיות הפנים אישית נוצרת כאשר יש לאדם מרחב להיות עם עצמו ועם מה שהוא עושה בלי שנמצא שם אדם אחר להסיח את דעתו ע"י שאלות או בקשות .
{===הצעות מעשיות – לחיות בשמחה עם האמנות בבית===}
[b]הנייר[/b]
בגודל A4 הוא טוב כי מתאים לשדה הראיה ביחס לאורך הזרועות ואפשרות התנועה. יחד עם זאת חשוב לזכור שהנייר הוא תופעה חדשנית ביותר ואין לו כמעט הד במנגנון הטבעי . מצד שני -נפלא להושיב ילד בגיל זה במרכז גיליון (100/70) ולאפשר לו לשרבט. גיליון בריסטול עדיף, ואפשר גם להשתמש בו הרבה זמן .
נייר שהתמלא כדאי להחליף , יש המון ערך כמובן בנייר ריק, חדש. יש בכך תרומה גדולה לאבחנה בין הסימנים, בקרוב יופיעו אצלה סימנים מופרדים , זה קורה במקביל לתהליך של 'הפרדת -תנועות' אשר מתרחש מגיל שנתיים וחצי בערך וממשיך להשתכלל לתוך גיל שלוש -ארבע -חמש.. את יכולה לסמוך על התהליך.
עכשיו כדאי גם להגיש ניירות וקרטונים מכל מיני גדלים. - הכל במעין 'כלאחר-יד' .
[b]המלצות[/b]
[list]
[*] בגילאים צעירים כשנותנים דפים להצמיד אותם לרצפה משום שקשה להחזיק את הדף ולשרבט.
[*] אגב, יותר מדפים, רצוי לצייר על משטחים כמו קיר או שולחן או משטחי חול.
[*] ולא פחות מגירי פנדה, רצוי לצייר עם האצבעות ואחר כך ליהנות גם מן הניגוב.
[*] רצוי מאד לא לנטוע במוח הצעיר את "הרכושנות" על-ידי האיסוף של הציורים.
[*] רצוי מאד להישאר 'פרימיטיביים' בקשר לחומרי ציור.
[*] צבעי פנדה טובים מספקים מגוון עצום של תכונות לחקירה אמנותית ולביטוי של ניואנסים עד גיל בגרות.
[*] פחם מציע ניואנסים כל-כך מעודנים שזה יותר ממוגזם. [b]א ב ל[/b] פחם שמוצאים ביער, במקרה כי נשאר
[/list]
ממדורה - ומקשקשים איתו על אבנים, סלעים-- אלה מטעמים אמיתיים למנגנון הטבעי.
[b]הילד אוהב לקשקש על הרצפה[/b]
מפני שהגוף שלו "מצפה" למגע הקשיח של הקיר או הסלע .
קחי גיליון בריסטול גדול והצמידי אותו היטב אל הקיר, אבל היטב. עכשיו זהו ה"קיר" של הילד שלך .
על הרצפה אסור על הקירות האחרים אסור - כאן על הקיר הזה מותר . כמובן שחשוב להדגיש מה מותר
והאמת שמתוך ה"מותר" אז ה"אסור" מתברר ומתקבל ברצון .
יש ילדים עם דחף שליטה עצום אשר מקשקשים על כל הקירות - כאן נדרשת מדיניות שכל הורה קובע
לעצמו לפי דעותיו,- כמובן שכל זה קשור ל'גבולות' , ודרך הנהגתם בכל בית .
מותר לקשקש רק היכן שההורים מרשים ואין מקום למלחמת "כיבוש" והוכחת "שליטה" הבית הוא של ההורים את זה אסור לשכוח.
לצייר על הרצפה ולהמשיך על הארונית במעין "אכסטזה" זו גם תופעה שכיחה. אגב, לנקות הרצפה והארונית עם ספוג וסבון , מביא עונג קינאסטתי גדול וכדאי להתרגל לכך. בלי רגשות אשם, כך תמיד אפשר לשוב ולעשות זאת. כל ההתנהגות הזאת היא למעשה מעין סימון של טריטוריה וזה לגמרי לא מזיק להדגים חוקים שלך אם וכאשר יש לך כאלה .
[u]איך את מסבירה לילד את פעולת הניקיון מבלי שייקשר אותה ללכלוך ? הרי אם היינו מציירים באופן טבעי בחוץ לא היינו מוגבלים במרחב ולא היינו מנקים דבר.[/u]
נכון ונכון --צבע זה לא לכלוך , בעבר כשלימדתי במכללת לוינסקי הייתי פותחת שעורים בהכרזה זו + כרזה באותיות גדולות :
[b]צ ב ע ז ה ל א ל כ ל ו ך .[/b]
א-ב-ל אנחנו לאו דווקא רוצים צבע בכל מקום ויש מקומות שכבר קבלו את הצבע שלהם מקודם .
את הצבע שעבר לרצפה אפשר להסיר באותה פשטות שאפשרנו לו להגיע לשם. זה נכון שהילד חווה את הצבע את עצמו ואת הרצפה ואותך ואת אמא ואת הציור כישות אחת , אך גם הסבון והספוג כלולים באותה ישות אפילו פעם "הסבון בכה מאוד " ... וחוץ מזה ההפרדה איטית ככל שתהיה מתרחשת וגם ההגבלות, הגבולות והצמצומים למיניהם הם בעלי ערך .
[b]חשוב מאור-פנים[/b] ולכן ההורה הוא זה שיכול גם להגביל -כמובן רק כשזה במידה וכאשר בו זמנית ההורה גם דואג למילוי הצורך העמוק של הילד.
אני מבינה ממך שהבת שלכם אוהבת לעשות תנועות גדולות וגם "לסמן את הטריטוריה" ואני ממליצה עבורה לשים על הרצפה גיליון בריסטול גדול, ממש גדול, וגם [b]להקצות לה מקום על קיר שבו היא תרגיש טריטוריה ובו זמנית חשוב מאוד להגביל[/b] . פעם אחת על המקלדת זה נחמד אבל אני לא מאמינה שאפשר לקבל זאת במאור פנים וגם לא צריך לקלקל מקלדת כדי לשמור על המנגנון האמנותי הטבעי. זה בדיוק מה שמביך, הצורך להגביל כל הזמן, אבל אם יש סיפוק נאות לצורך הבסיסי לשרבט אין בעיה עם הגבלות מסוימות אשר נגזרות מן החיים בבית.
[b]לעשות לילד מקום כמו קיר מיוחד שתהיה לו אבחנה בין מקום שמותר ונותן אפשרות להתפתח, לבין מקומות שאסור ונותן לך אפשרות לנוח.[/b]
אני ,עצמי , הקציתי בביתי קיר מיוחד בגודל של בערך מטר ועשרים על גובה שלא הגבלתי אלא התקיים
בהתאם לגובה של הילד . הקיר הזה פעל כמעט שנה ובינתיים הרוחות שקטו , הילד קיבל מענה לצורך קדמון והתפתח יפה. במקביל, אפשר גם להגיש דפים אבל צריך [b]להקפיד להדק אותם לשולחן כי זה מוקדם מידי גם לשרבט וגם לשמור על הדף צמוד .[/b]
|#|
אין בשום אופן מה לדאוג שהשרבוטים לא יתפתחו להיות ציורים ב'מושגים חזותיים' , להפך צריך לסלק
חוברות צביעה , לסלק מדבקות וללמוד להאיר פנים במקום להקדירם מרוב דאגה . :-)
[list]
[*] [b]לוח וגירים[/b] טוב והגיוני בגלל האפשרות למחוק ולשוב ולשרבט אבל הלוח שיהיה צמוד לקיר ולא על סטנד של ציירים ועם הגירים צריך לדאוג משאיפת האבק שלהם .
[*] [b]טושים[/b] אינם מומלצים מסיבות שאם מקישים בהם הם מתקלקלים ולשים כל הזמן סייגים זה שוב ממריד ומעצבן .
[*] הכי טוב בעיני אלה [b]צבעי הפנדה[/b] שאינם רכים מידי שיש להם איכויות שמקורן בשמנוניות שלהם והם כמו 'קמח מלא' במזון.
[/list]
באשר לפנדה, אני לקטנטנים מעדיפה להגיש אחד בכל יד, ולדחות את הפגישה עם כל המגוון לעתיד, גם במובן של מניעת שעמום ושמירת ה"גילויים" הנוספים לבוא זמנם-- גם זה אחד מן העמודים..
[list]
[*] [b]פלסטלינה[/b] זה חומר אמנותי שלא מתאים לפני גיל שבע וגם אז צריך לדעת היטב איך להשתמש בלי להרוס את המנגנון האמנותי. זהו חומר מודרני, מקסים בעל מידת קשיות אשר משתנה בהתאם לחמימות הידיים ומידת הלישה. אפשר לשחק בפלסטלינה גם בגיל ארבע-חמש אבל בגיל זה שרירי כף היד עדיין לא בשלים והמשחק
[/list]
מתרכז באצבעות . זה יכול להיות נפלא אבל רוב המבוגרים לא יודעים ללוות את התהליך של המשחק .
המבוגרים שמים כלים בידיים של הילדים בגיל צעיר מידי. מבחינה אבולוציונית זאת טעות .
המבוגרים גם כאן חושפים את הילדים לתוצרתיות באופן מוגזם ומשבשים את הגדילה הטבעית.
[b]ה"תסכול" מעודד להמשיך ולחקור רק כשהוא בא במינון מאד מסוים ובסביבה תומכת .[/b]
זה חומר אמנותי , חומר אשר דורש מידה של תפיסה מופשטת הוא עשוי למשחק ומוביל למשחק סמלי.
[list]
[*] [b]בצק אמיתי[/b] שווה לעשות אתו עוגיות אמיתיות בגיל שלוש וחצי או ארבע , ולקרב את הילד
[/list]
לתהליך אמיתי , תהליך חי הכולל בתוכו חשיפה לכמה אמיתות מדעיות וטעימות...--אפשר עם מערוך ואפשר בידיים יחפות (מושג יפה ? --אני המצאתי) . לשחק עם בצק אמיתי הסכמתי עם זה בעבר ועכשיו
אני יותר ב'אופן-טבעי' , מתקרבת מאוד למונטסורי ,אדלר ,יונג...
[list]
[*] [b]מדבקות[/b] - האם שמתם לב לכך שכל המדבקות שנותנים לקטנטנים הן עגולות?- גם המוח של המבוגר רגיש לעיגול...
[/list]
המוח של הילד הקטן מקבל באחת עונג אדיר ועושה סלקציה מידית לטובת המדבקה , השרבוטים של עצמו לא יכולים יותר לעניין אותו. הוא מקבל מן המוכן "מזון מהיר" ומפסיד את כל היתרונות הטמונים בתוך התהליך הטבעי. ההפסד הזה גורם להפרעות רציניות באיזון ובהתפתחות .
זאת הסיבה שצריכה להדריך אותנו לוותר על המדבקות ולדבוק בתהליך הטבעי.
|#|
אני תמיד אומרת "כן, [b]אמנות-ילדית זה קדוש אבל שום דבר לא קדוש מידי[/b]" ,כוונתי:
[b]טושים ועטים[/b] במקומות שאין בהם צבעים יהיו נסבלים כמו היוצא מן הכלל שמוכיח על הכלל...
אבל אצל סבא כדאי שיהיו צבעים בשביל הנכד (אומרת סבתא חוה...)
בעניין [b]ניירות הטיוטה[/b] - נכון מאוד, לתינוקות לא איכפת ואפילו יותר מעניין לקשקש על כל מיני דיאגרמות וטיוטות שונות.
|#|
[b]בבקשה אל תעודדו את הילדים לתת שמות לשרבוטים.[/b] במקום זה תעודדו תנועות והולכת היד בסילסול או עקלתון כלפי מעלה או מטה בסיבוב או במישרין ובהחלט על ידי שגם אתם בעצמכם משתעשעים באופן מעשי, זוהי דוגמא אישית במיטבה ולא צריך אפילו להרבות בה יתר על המידה .
{===למה לא לשאול את הילד מה הוא מצייר, ולמה לא לצייר לו:===}
כחוקרת ציורי ילדים ברור לי היום שהסימנים והצורות שעושים קטנטנים החל מגיל שנתיים מכילים משמעויות מאד עמוקות שאין בכלל אפשרות מילולית לספר אותם ולהיות אותנטיים.
אחד הכוחות הגדולים הפועלים אצל תינוקות וזה כמובן לצורך הישרדות הוא הרצון לרצות את ההורה (רצון שנמשך עוד הרבה זמן ...).
כאשר מבקשים הסבר מילולי בהמון מקרים הילדים פשוט ממציאים דברים דמיוניים שהם מקסימים בפני עצמם אבל אינם אותנטיים.
ילד שעדיין לא יודע שצריך להגיד זה ילד שנמצא בתהליך הטבעי המבורך.
המשמעות היא שהוא נתון בתהליך הפועל לפי תוכנה גנטית אוניברסאלית, זוהי תוכנה מדהימה בתכניה.
הציור מנקודת המבט הבריאותית, נברא (או נברר ע"י האבולוציה - חופשי) למטרה של עיבוד חוויות, תקשורת פנים אישית אינטימית ונכון, גם תקשורת בין-אישית, אבל היא חייבת לנבוע מן הילד בזמן שלו, ברגע הבשל מבחינתו. ותאמינו - זה מגיע אבל לאט.
[b]התחליף הבטוח יותר כדי באמת לחזק את הילד המצייר זה לתת עין 'קשבת' וכוונתי להביט בציור, לעיין בו (עין), להתבונן בעניין אמיתי ולהאיר פנים - זאת תגובה שנתפסת באופן חזותי ומעידה על עניין חזותי. אחרת אנו מחזקים את הילד 'המדבר' ולא את הילד המצייר[/b].
ויש באמת מין תופעה שהולכת ומתחזקת אצל ילדים שנדמה להם שככה זה ציור - לדבר אותו. עם זאת אינני פוסלת התייחסות מילולית במנות קטנות.
[b]אני לא שואלת אף פעם, אבל אף פעם, 'מה אתה מצייר'.[/b] ילד תמים, כזה שעדיין לא 'יודע' שצריך להגיד, אבל יודע כבר יפה לדבר יענה לך : "אני מצייר את הדף הזה" או יענה לך: "אני מצייר את הכחול הזה" לפי התשובה הזאת את מבינה שהוא עונה לך כאילו שאלת אותו מה אתה אוכל? - אני אוכל את התפוח הזה. כלומר לוקח כמה שנים, לפחות עד גיל ארבע, שהילד ב א ו פ ן ט ב ע י יגיד משהו. לעיתים יקרה שהילד יאמר דברים בזמן השרבוט, אבל זאת סוגיה נפרדת ( מרתקת בפני עצמה).
|#|
[b]ילדים מבקשים 'אישור'[/b]
ילדה מתמרחת בצבעים ואומרת לאמא כל הזמן "תראי מה עשיתי" זה אופייני בין גיל שלוש לשבע בכל עניין - טיפסתי על סולמות - תראי מה עשיתי ,קפצתי על רגל אחת - תראי מה עשיתי אממממאאאא(ממרומי העץ)-- "תראי אותי"......-- זאת לא אובססיה זה בטויי לצורך הישרדותי לקבל אישור מן ההורה על כל עניין שיש בו מן החידוש או שהוא מרגש .
בעניין ציור בניגוד לדברים אחרים נדמה להורים ומורים שצריכים לפתח שיחה תרבותית סביבו . זה כמובן לקוח מ 'שיח-גלריה', מאזורים אמנותיים שההקשר שלהם חברתי ושייך לגילאים אחרים לגמרי - [b]בילדים, מספיק לחייך במאור פנים ולהנהן בשמחה.[/b] קריאות התפעלות בין כה וכה יפרצו מפיכם כאשר יופיע 'חידוש' מרענן :-)
המנגנון האמנותי מאוד מתוחכם ונותן סיפוק להרבה רבדים, אבל הוא אילם והמבוגרים לא זוכרים את מתיקות תרומתו בגלל זה ממציאים כל מיני 'האנשה' אני הייתי מכסימום מאנישה את ה'צבע' - אני כתום אני קופץ אני אדום אני מתרוצץ אני כחול אני גדול...וכד' -- אבל האמת שאם חוקרים את אפשרויות התנועה של היד מגלים סימנים כל כך מעניינים ואפשר להנות משקט פנימי וחיצוני ולהענות למשמעויות האסוציאטיביות המתרחשות בסיטואציה באופן אינטימי.
אגב , גם הזימרורים שאני מציעה טובים לפעמים ראשונות כאשר רוצים לחגוג , אחר-כך , יותר ויותר זמן השרבוט יהיה פרטי של הילד, אתה תוכל לעבוד קצת בשקט..
|#|
[h=3]למה ואיך זה מאוד מזיק לצייר לילד אובייקטים מושלמים[/h]
את זה אני בחיים לא עושה |!| זה ממש מזיק. הנזק קשור לאופי פעולתו של המוח.
המוח רגיש לשלמויות. תנסי להגיש לילד בן שלוש ביד אחת ביסקוויט שבור ובידך השנייה ביסקוויט עגול שלם - הילד תמיד ייקח את השלם. למה? כי המוח מדריך אותו לברור את ה'טוב יותר'. אם אני מציירת אובייקט מושלם המוח שלו כבר ברר ובחר אותו ואין פלא שהילד יבקש ממני לצייר לו כל פעם ויפסיק לעשות זאת בעצמו.
[list]
[*] מכתב קטן לאבא שמצייר לילד שלו והילד מבקש ממנו שיצייר לו...
[/list]
(יש המון הורים שעושים זאת )
חברים אם אתם אוהבים לצייר אתם יודעים שזה עונג אדיר , אתם יודעים בדיוק עד כמה הציור המוצלח
ממלא את הלב . זהו למעשה מעין ממתק רוחני...מזון מעשיר לנפש --במדויק !
אז למה לאכול את הממתק של הילד ? למה לקחת ממנו את מה שמעשיר ומחזק את השכל שלו . את מה
שבונה ומפעיל את המודעות שלו ?
אם אתה מצייר בשבילו דגמים אתה במפורש מצהיר שאתה יותר טוב ממנו , יותר 'שווה ' קשה לתאר את
הקנאה שמתעוררת אצל קטנים אלה.
העובדה שאתה ההורה בין כך וכך כבר שמה אותך במקום הנערץ ביותר , אין עליך ,אתה הכי הכי בעולם - זוהי התמודדות שידועה כבר מן המיתולוגיה !
[b]הורים שמציירים לילדיהם הקטנים צריכים לפתוח דף חדש . יש דרכים לכך.[/b]
[h=2]פעולה מכוונת לגמילה:[/h]
הילד אינו יכול לצייר באופן עצמאי כי אתה לקחת ממנו את ההתפתחות העצמאית על ידי זה שציירת לו חיות בגיל התינוקות. המנגנון הטבעי שלו משובש .
נוסף לכך, אם נניח הוא מסוגל להתרכז במשחק אחר, יש לו עכשיו כלי שליטה חזק מאוד עליך הוא ממש דורש בכוח את העונג ה"רגיל" - תאמין לי זה עונג ממכר !
לכן נדרשת עכשיו פעולה מכוונת לגמילה, ומוטב עכשיו כשההתמכרות הטבעית לציור מספקת חומר טבעי ובריא..
תשב עם הילד בבית , תעשה לו אולי "קיר" כמו שכבר הצעתי, הוא יבקש חיות ואתה תאמר לו בטון שקט, רגוע אך בשיא הרצינות :
"תשמע , בן , עשיתי טעות רצינית שציירתי לך חיות, האמת עשיתי שגיאה ואני עכשיו אתקן את השגיאה שלי. אני לא מצייר יותר חיות זאת הייתה שגיאה ואני לא חוזר עליה". ואתה , הנה יש לך "קיר" כדי לצייר כאן כמה שאתה רוצה.."
ברגע הזה הילד בודאי יתקומם ויבכה ויגיד אבל אני לא יודע.. ולא יוצא לי כמו שיוצא לך..
כאן המקום, לקחת נשימה ולא להתייאש :" נכון , לא יוצא לך כמו שלי כי אני התאמנתי הרבה שנים, התחלתי להתאמן כשהייתי בן ארבע , כמוך..
אפשר אפילו לנחם אותו יותר - "קח, צייר, קשקש ,שרבט תשכח בינתיים מן החיות עד שבעצמם הם יבואו אליך".
זו לא משימה פשוטה והיא לא מתרחשת ברגע אחד. יתכן והילד ידרוש ויבכה , תלוי עד כמה הוא משתמש ב"ציור" כאמצעי לשלוט עליך. לכן תשים לב לא להתעצבן ואפילו אם אתה מרגיש חסר-אונים, קח נשימה , תעודד את הילד על-ידי טפיחה על השכם או חיבוק ותשדר לו שאתה בטוח שהוא יכול להתגבר על הצער .
תקשיב טוב, [b]הוא צריך להתגבר על הצער שאתה כבר לא מצייר לו חיות, אתה לא צריך לשכנע אותו שהוא יכול לצייר חיות בעצמו[/b].
הוא זקוק לנחמה ואתה מעניק לו אותה על ידי בטחון עצמי שאתה מבין ששגית ועכשיו אתה מתקן את השגיאה [b]בדיוק באותו בטחון שבו אתה מיישר את ההגה אם וכאשר סטית מן הדרך[/b].
הילד נורא מבקש ואפילו בוכה... וצריך לנחם אותו ולומר לו בטון מנחם "שמע אני נורא אוהב שאתה מצייר, וגם אתה אוהב, אז בוא נשב ביחד ונצייר..."
חייבים גם להבין שכל ציור הוא פתרון גרפי לאיזו שאלה והעובדה שמציירים לילד דגם לוקחת בכוח מן הילד את הלך המחשבה שלו .
לילד בן שלוש יש פתרונות גראפיים שונים מאשר פתרונות גראפיים של ילד בן תשע ולילד בן שלוש עשרה
שוב יש כבר פתרונות אחרים . כך שהפתרונות הגראפיים של אבא או אמא או סבתא הם בכלל מזון קשה
מידי לעיכול !
{===כמה מילים על המושג פתרון גרפי===}
[list=1]
[*] לוקח מגיל שנתיים עד ארבע וחצי-חמש שילדים עוברים שלב של שרבוט שבתוכו יש שלבים ותופעות מגוונים והמכנה המשותף הגדול ביותר הוא שזאת אמנות אשר מעבדת את חווית הגיחה אל העולם וההתארגנות הפסיכו-מוטורית - המעבר ממצב שכיבה להזדקפות, שיווי משקל, היענות לציווי הסימטרי ויצירת אוריינטציה ראשונית לגבי הכיוונים. למעלה, למטה, ולצדדים השונים - זוהי תוכנית עשירה אשר ממוקדת בתהליכים פנימיים .
[*] תוך כדי הבשלה, לקראת גיל ארבע וחצי נוצר הגילוי המדהים של ה'מציאות המדומה' , האמן-הילד מגלה שניתן ליצור דמיון גדול למציאות המוחשית על-ידי ציור. התדהמה כה גדולה שהילד ממש מאמין שהדבר שהוא צייר זה ה'דבר' עצמו בה' הידיעה . לאמונה הזאת יש השלכות רציניות בכלל וכמובן על אופי העיצוב של האובייקטים: למשל, כף יד או כפות רגליים נתפסות בהתחלה כצורה סגרה עם הרבה קוים מסביב (מין 'שמש') ורק בהמשך כאשר יפנים את העובדה של 'חמש אצבעות' ויהיה מסוגל ל'שימור הכמות', רק אז יקפיד לספור חמשה קוים לכל כף-יד .
[/list]
כל סימון זה ה'דבר' עצמו וכל ויתור על סימן כלשהו זה ויתור כחלק מסלקציה קפדנית של מה 'טוב' ומה 'לא-טוב'
[list=1]
[*] עכשיו כשהתהליך מקבל תפנית מן הפנימיות אל התרחשויות חיצוניות מתעוררות שאלות של עיצוב שהפיתרון שלהן מאופיין על ידי ויתור או אי ויתור על פרטים . ילד בן ארבע איננו מסוגל מטעם עצמו לוותר על עין כדי לצייר בפרופיל . בכלל הרעיון של פרופיל עדיין רחוק ממנו מאוד ויתעורר כ'צורך' רק הרחק בגיל תשע ..או אפילו שתים עשרה אם יתנו לו להתפתח לאט. אבל כאשר 'יצטרך' זאת , הוא יחווה זאת כתגלית -מדעית-אישית.
[*] בגיל ארבע-חמש זה שיא הגישה האגוצנטרית : כל דבר זה 'אני' , לכן כל דבר צריך להיות שלם : השמים , האדמה , העץ... אין סיכוי, לפי התוכנה הטבעית, שהשמיים 'ייפסקו' לרגע כדי לתת מקום לשמש או שהדשא יופיע ללא אדמה מתחתיו ונוסף לכך 'ייפסק' כדי לתת מקום לעץ . זאת הסיבה שילדים מציירים את האובייקטים על קו האדמה. ולעיתים אם ציירו למשל גבעה העצים יבואו על קו ההיקף של הגבעה -- אבל אלה פתרונות טבעיים של גיל שבע-שמונה.......
[/list]
{===לצייר יחד===}
[b]לצייר איתו ולא לו אפשר בהחלט[/b]. זה דורש התאמה של המבוגר אל הילד .
יושבים ביחד וההורה עושה מאמץ עליון, זה באמת מאמץ , וההורה מצייר / משרבט דומה לסגנון של הילד ומוצא עניין בעשיית שרבוטים שמורכבים מסימנים מעוגלים כלשהם עם סלסולי קוים כלשהם אשר מאורגנים במעין דיאגרמות... ואז הילד אולי יאמר לו "אבא אתה סתם מקשקש ואז תפקידו של האבא זה [b]לא להיעלב[/b] ולומר לילד שלשרבט ולקשקש זה טוב, וזה שווה וזה כיף.
ההורה חייב לבטוח בתהליך ! -- מתוך השרבוטים הדיאגרמות "צומחות" הצורות המבטאות מושגים מציאותיים אבל לאט לאט . והמושגים האלה הם חשובים אבל אינם הדבר היחיד הקיים באמנות הציור . השימוש בצבעים, שדות של צבע למשל , חשובים לא פחות .
|#| גיל שנתיים + , זה בדיוק הגיל הכי "קופי", הילד כמו קוף אחרי בנ-אדם עושה מה שההורים עושים, מחקה אותם ועל ידי כך לומד 'לעשות' הכל .(מצחיק אותי -קופי, copy ....)
אני רואה ילד מסדר מנשא לבובה- לא היה כדבר הזה בזמן שאני גידלתי אתכם...
ועכשיו , אם תשרבטי בחברתה בלי למלל שמות היא תכנס למסלול של המנגנון הטבעי.
מה תשרבטי בלי למלל ?
תחקרי את אפשרויות התנועה של הזרוע וכף היד . את תראי שמגוון אפשרויות התנועה יוצר מגוון של סימנים . את מאוד תהני ממעשיך ומרוב עונג יתכן שגם תקישי ותזמררי באותה עת....וקטנטינה שלך תחקה את מעשיך ותתפתח בכיף .
|#| תוכלי לתת לו דפים מכמה גדלים ותוכלי לצייר לך בחברתו על דף אחר ולהוות מודל לחיקוי, טוב שיראה אותך נהנית משרבוט ויחקה את
ה ה ת נ ה ג ו ת שלך.
תני לעצמך קצת להשתחרר בלי שתשתלטי על המרחב שלו ומאידך יהיה לכם נחמד להיות 'מאוחדים' עוד קצת.
צורה מעוגלת בתוך צורה מעוגלת היא כבר סמל אוניברסאלי שרואים בכל ילדי העולם , ונכון זהו
מרכיב מרכזי במנדלה !
|#| מתברר גם משיחות עם אחרים שברגע מסוים [b]כשהילדים קולטים עד כמה ההורה מעוניין שהם ישרבטו יש להם נטייה להפוך את העיסוק המרנין של הציור המשותף לכלי של שליטה על ההורה וזמנו החופשי[/b]. אני מרגישה שאינני יכולה לעשות עבור ההורה את האבחנה הזו כי לכל אחד יש טווח שונה ביחס למרחב הזמן שלו, ואני סומכת על כל אחד שיוכל להבחין בסיטואציה.
ובכל אופן, אני מתכוונת שאם וכאשר הילדה משרבטת כבר, נניח ארבע דקות לבד ולפעמים מתרכזת יותר זמן , כי אז אין יותר צורך בכך שגם את תשתתפי ובטח ובטח את לא 'מקבלת הזמנות' מה ואיך לצייר .- בדיוק כמו שאת גם לא 'מזמינה' אצלה. אנחנו משדרים בצורה ברורה כל עניין, כמו בדברים אחרים, אם מתחשק לך לשחק ביחד זה יכול להיות נחמד אבל אם 'לא עכשיו כי אני עסוקה בעניין אחר ' - זה גם מקובל בדיוק כמו בכל עניין.
מאחר והקטנה ממש נכנסת עכשיו לשלב שבו האוטונומיה מתבססת זה טוב וראוי לתת לה הזדמנויות להתרכז ולשקוע במדיטציה .
|#| חשוב לדעת בקשר לעיגולים: למעשה הם תוצאה של הולכת היד ע"ג המשטח ואיזה עניין מיוחד לפגוש תוך כדי 'הולכת היד' את התחלת הקו. המפגש הזה כנראה משמעותי לקטנטנים ומהווה גם אתגר מוטורי + קשר בין עין ליד. [b]אני מציעה למבוגר לשרבט ביד טיפה רוטטת ואולי אפילו ביד הלא דומיננטית ולהוליך את הקווים לא כדי יצירת עיגול, אלא בהולכה לקראת המפגש עם הקו ו...להגיע למקום. לא צריך לעשות זאת עם המון דרמה אבל יש לכך השפעה טובה על הקטנטנים וזה גם מרסן את המבוגר.[/b]
|#| [b]עצה לאמא[/b]
אמא יש רק אחת ועייפות , קשיים ותסכול מביאים אותי להציע לך :
קחי גיליון נייר גדול ,חצי אותו , שימי על שולחן האוכל בעודו ריק , עכשיו קחי אחד מגירי הפנדה הפזורים על פני כל הבית , שימי לך צלילים שאת אוהבת ועכשיו שוטי לך על פני הנייר , עופי טוסי , אל תשאלי אם מותר להחליף צבע , שוטטי בחופשיות לאורך ולרוחב בלי מדוע ובלי לאן בלי למעלה ובלי למטה ...בלי מחשבות ובלי מחייבות רק בקצב בריצה בקפיצה ובגלגול...
הבת הגדולה שלך תשאל 'אמא , מה את עושה? ' -תגידי לה אני מציירת
היא תדרוש ממך לדייק ' אבל אמא מה את מציירת ' תגידי לה -'אני מציירת ציור',..בכיף..!
{===על למידה עצמית וחיקוי===}
אמנות הילד לפני המהפכה התעשייתית חיה בין הקפלים של ההתפתחות, הילד גדל כ'שוליה' של המבוגר, עושה בכל פעם מתוך חיקוי פחות או יותר מה שהוא מסוגל ומתפתח באיזון מושלם מבחינת התוכנה עתיקת היומין החקוקה בתשתית התודעה האנושית.
החיקוי הוא אחד ממנגנוני הלמידה החזקים ביותר וניתן לנצל אותו לטובה ולא לרעה . כש [po]עודד המחפש[/po] מנגן בכינור ולעודד ג'וניור יש כינור קטן והוא מנגן מתקיים תרחיש חיקוי קלאסי. החכמה של המבוגרים המגדלים את ג'וניור תהיה למצוא איזון בין האותנטיות של התרחיש לבין חוש הביקורת של הילד המתפתח . אני רוצה לדעת שהילד הזה שומע, מקשיב, רואה התנהגויות מוסיקליות טובות שהוא מסוגל גם לעכל בנחת, בעדינות ובשמחה .
מחשבות על אמנות ילדית מובילות את רוב האנשים הלאה ויש נטייה לקחת דוגמא מן האמנים .
[b]צריך לזכור האמן המבוגר היה כבר ילד והאמן שלנו - הילד הוא עדיין לא מבוגר ![/b]
|#|
אם אתה מסוגל לשרבט בחברת הילדה ולמקד את עצמך בעשייה , בתהליך, ולא בתוצר כי אז אינך מסכן את ההתפתחות הטבעית של הילדה . תזכור להיות process-oriented זה מושג מקצועי שהוא ליבת הנושא ההתפתחותי בכל תחום. וזה קושר אותנו לכל אלה שרוצים "ללמד" אותה דברים טרם זמנה: הלוואי והייתי יודעת במדויק את הטון הנכון שההורה צריך לנקוט כשמדובר בהגנה על שלבי ההתפתחות של הילד הקטן . אני עצמי לא מצליחה בכך , והרי ברור שאין לי שום כוונה להעליב את המלמדים. אבל יש כנראה איזה עלבון קמאי שכולנו סוחבים בקשר לחוויית הלימוד על כל גווניה וזה בדיוק מה שאנו מנסים לתקן על-ידי גידול אנשים באופן טבעי.
|#|
[b]אבא יקר, מה ברצונך ללמד את הילד? אותיות ? מספרים ? כתב ?[/b]
אם כך אתה חזק על חלשים אבל הטבע חזק ממך! תוך זמן קצר תגלה שאותיות ומספרים אינם ידע רלוונטי לילדה בת שנתיים . אתה תגלה שבזבזת זמן יקר של תקופת חיים ייחודית וחד-פעמית על דברים שהרלוונטיות שלהם רק מתחילה בעוד ארבע שנים . תגלה שלא הענקת לבת שלך כלום ותגלה שהזקת לה .
אתה לא מעניק לה גירויים כפי שאתה בצדק חושב שהיא זקוקה לגירויים -- [b]אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם"[/b].
מטרידה אותי השאלה למה דחוף לך ללמד אותה עכשיו את כל זה ?
האם תסכול או פחד דוחפים אותך להציל את הבת שלך ממשהו שכנראה נחווה אצלך כאסון ?
ומטרידה אותי שאלה נוספת, לפי איזה תיאוריה התפתחותית אתה פועל ?
האם אתה יודע שתינוקות אמנם קולטים אבל גם פשוט שוכחים כל מה שלא רלוונטי?
האם אתה יודע שאתה מייצר לבת שלך קשיי למידה ?
יש לך מעט זמן להיות אתה - תשחקו , תזחלו , תרוצו , תטפסו על עצים ....תשמעו מוזיקה !
[b]הקשיים הנגרמים מהנ"ל:[/b]
[list=1]
[*] בתוכנית הטבעית אין "ואקום" . לקיומו של כל רגע ורגע בהתפתחות יש סיבה אבולוציונית. גור-אנוש לומד בכל רגע. (כידוע גם בזמן היותו עובר ברחם) (גם גורי-לא-אנוש לומדים כל שנייה). בזמן שאבא מלמד אותה את ה"פרקים הבאים" היא מפסידה את הפרק העכשווי.
[*] מהו הפרק ה"עכשווי" בגיל שנתיים ? השרבוט מכיל סימנים אשר נובעים מכושר התנועה והאדם ממיין אותם תוך כדי שכלול בלתי פוסק . מבוגרים , כמו אבא , לא מבחינים ב"שכלול" על פניו . זה דורש זמן ומיומנות . הילד [b]ר ג י ש[/b] מאוד לשינויים אשר חלים בשרבוטים שלו הוא מבחין, קולט, זוכר, מעניק משמעות וממשיך לשכלל. אין לנו מושג מדויק מה הן המשמעויות אבל ניתן לשער. בכל אופן זה תהליך למידה אשר מכיל בתוכו הרבה יותר מאשר ה-data הפורמאלית של הסימנים. (מעניין לראות איך המילה data דומה למילה העברית - דעת ).
[*] התהליך למידה הזה ממלא את הילד באושר . אושר - אותו מצרך נדיר שהאדם המודרני לא יודע היכן הוא מסתתר .
[*] כאשר חווית הלמידה קשורה בתחושת אושר זה תענוג ללמוד ותענוג לחיות . העדר האושר הזה משאיר מקום לחרדה, לתחושת "i am not good enough" (מושג בפסיכולוגיה אשר בעתיד משלמים הון כדי לברר מדוע הוא קיים וגם אחרי שמבינים הוא ממשיך להתקיים ...)
[*] הליקוי למידה נובע מ"הפרקים החסרים" . [b]הפרק החסר זה לא רק חומר לימודי. זה מחסור בשורה ארוכה של תהליכים ביו-נוירו- פסיכו-פיסיו-לוגיים.[/b]
[*] ומכיוון שאין "ואקום" במערכת , הילד "לומד" כל הזמן . צריך לברר מה הילד באמת למד כשהקדימו לו את התוכנית . אולי הוא למד שהוא לא שווה שום דבר בלי שאבא יגיד לו מה לעשות? אולי הוא למד ש"למידה" זה שטויות לא רלוונטיות, ובכלל "אבא" זאת מין ישות לא רלוונטית ובכלל גברים הם ישויות משונות ולא רלוונטיות.. [b]העניין הכי בעייתי הוא שבאמת אין לנו מושג מה הילד מטביע במוחו באותה עת ורק ריבוי הליקויים מראה לנו שמשהו לא בסדר ואז אנו פונים להתבוננות ב"סדר" של הבריאה, של התוכנית הטבעית....ומבקשים פתרונים..[/b]
[/list]
|#|
לא ללמד מספרים ולא ללמד אותיות ובכלל [b]לא ללמד שום דבר מתוך רצון "ללמד" קטנטנים לומדים כל הזמן[/b] , כל רגע וכל שנייה, והרבה פעמים הם לומדים דברים שבכלל לא רצינו שהם ילמדו . למשל פתאום שומעים מפיהם קללות שבכלל לא רצינו ללמד... אבל הם מחקים אותנו... וספציפית לעניין הוראת אותיות ומספרים , לאלו המנסים ללמד - אפשר לספר איך המוח מתוכנת לקראת אותיות ומספרים. איך שכרגע קטנטינה מקשקשת שרבוטים וזה נקרא "כתב-מוח" ואיך שבמרוצת החמש שנים הקרובות היא תשכלל את כושר הביטוי ע"י סימנים וצורות וכאשר תהיה בת שבע שנים היא תקלוט את האותיות והמספרים בזריזות וללא צער של כישלון, ואילו כרגע ללמד אותה , כשהיא בת שנתיים זה ממש אסור.
|#|
לאט לאט יותר אנשים יכירו את התחום וידעו לתת לו להתקיים בשקט, בלי מתח בדיוק כמו שכולם יודעים לתת להליכה להגיע בזמנה.
דרך אגב וזה "אגב" גדול מאוד ילדים מתקדמים לקראת מנדלות ובגיל ארבע וחצי חמש הן ממש קיימות זאת סיבה מאוד גדולה להימנע מחיות ומ"כתיבות" בטרם עת !
למנדלות יש כוח אדיר.
{===שמירת ציורים וקידוש התוצר===}
התוצר קיים מן הרגע הראשון שהאדם מזהה את עקבותיו בחול בבוץ בדייסה... במפגשים ראשוניים עם הפרשותיו... וכדומה
כלומר התוצר הוא חלק בלתי נפרד מכל מעשה ובכללו גם המעשה האמנותי, כלומר ה"תוצר" שוכן כבוד בתשתית התודעה האנושית ויש חוקרים אשר מסכימים על שירת הציפורים, ריקודי/ טכסי חיזור של בעלי-חיים, בניה של קינים , כתוצרים אמנותיים שמקורם ברגישות ביולוגית לתבניות מוסיקליות או מופעים חזותיים. העיקר, בלי להרחיב יותר מידי ( הכל כל-כך קשור ולכן רחב מאוד),התוצר שייך ישירות לכל מעשה .
|#|
[u]במידה ושומרים את הציורים לאורך זמן. איזה מידע רלוונטי לצורך פיענוח בעתיד (מלבד תאריך) ?[/u]
תאריך זה הכי חשוב . לפעמים יש דיבור ספונטני על יד ציור כדאי מאד להקשיב בשקט ולכתוב אותו בצינעה מאחורי הדף . אין לי מספיק מילים להדגיש עד כמה חשוב לעשות זאת הרחק מעיניו החקרניות של הילד. לצערי אני רואה הרבה ילדים שמדברים "למצלמה"....
|#|
ה"תוצרת" בילדות באה בכמויות אדירות , את תשימי תמונה אחת והילדה תרצה עוד ועוד כי זה כל-כך מלהיב את ה 'אגו' המתוק המתפתח עכשיו ואנחנו שואפים לתת לו מידה צנועה בלי לנפח אותו .
אחד הפתרונות הטובים שמצאתי היה לארגן מוט עשוי דיקט, הוא מחובר לקיר (כמו קולב) ואנחנו מחברים אליו ציור ואח"כ על אותו ציור מחברים (באטבים) את הציור החדש, כעבור כמה זמן מצטברת ערימה, מורידים וממשיכים להציג בכיף. חשוב להישמר מהגדרות "זה יפה ויוצא דופן" ולכן אני תולה אותו לתצוגה , כי בשביל הילד כל ציור זה "הוא" עצמו . מלכה האס לימדה לתלות מידי פעם כאשר מופיע "חידוש" . נראה לי ה'קולב' פותר את עניין ציורי הילד כ"טפט".
|#|
אז מה העניין בעצם? העניין הוא שאנחנו כבני אנוש הרחקנו לכת ואנו נותנים ל"תוצר" חשיבות גדולה כל-כך שאנו מזיקים לעצמנו, -הציפורים "ידעו" מתי להפסיק. הן הפיקו שירה אשר משרתת את מטרתן ולא פיתחו אגו כפי שהתפתח בבני אנוש.
בניגוד לציפורים האדם לא הפסיק לשכלל לא את האגו שלו ולא את יצירתו.
|#|
נוצרה התרכזות יתר ב"ילד" תוך כדי שאיפה "לעשות אותו" מוכן יותר לחיים ויצאה בת-קול שאמרה שאמנות זה מאוד חשוב ונוצרת תופעה שאנשים מורידים את האמנות הגבוהה אל הילדים במקום להניח לה לצמוח.
למשל מקדשים מאד את התוצר בשעה שאמנות של ילדים היא ארעית ביסודה וגם מבחינה רוחנית חשוב לדאוג שתישאר ארעית ,חשוב להמעיט בהיצמדות לתוצר וגם מבחינה אישית עבורנו כמבוגרים חשוב שנדע ונאמין שכל עשייה אמנותית נרשמת במוח האדם והשפעתה קיימת.
|#|
[u]שני הילדים אוהבים מאד להכין הדבקות ממיני מזונות. קעריות עם עדשים אדומות, ירוקות, סומסום, אורז ודומיהם, ולצידם קערית עם דבק וערימת דפים, והם מרוצים מאד.[/u]
זוכרת? אמרנו לחשוב 'פרימיטיבי' כשמדובר באמנות של ילדים. הדברים האלה היו עד לפני זמן קצר מזון נחשב ביותר... גם בימינו יש מי שה"הדבקה" של ילד היא אולי מנת הפרוטאינים היומית/שבועית שלו..
זה אוכל, טבעי שילדים יכניסו אותו לפה, עלולים לשאוף אותו, ורצוי, מאוד חשוב ליצור את האבחנות האלה לא רק מבחינה ערכית . זה ידע.
[b]כללית על הדבקות[/b] . דבק , גם זה חומר מאוד מודרני אשר משמש בעיקר את תאוות התוצרים של המורים והגננות. דבקים למיניהם הם מקור אדיר למיחברים מדהימים . אבל מנצלים אותו בצורה מוגזמת . בעיקר כשמגישים אותו מוקדם מידי , כאשר המבוגרים אוספים בשביל הילדים את הפריטים להדבקה , כשעיקר ההתעסקות הוא מסביב ל'נקיון' ועוד שורה ארוכה של עניינים.
זה שהילדים מרוצים זה לא מדד מספיק . --אני חוששת שהעניין רחב יותר.
גם [b]חימר[/b] , כחומר , הוא בעל דרישות מאוד כבדות וקשה לילדים מתחת לגיל תשע להתמודד איתן .
מצד שני היות התוצר תלת מימדי מקל מאוד על הילדים .
אני מכניסה את עניין [b]מיחזור החומר[/b] כחלק בלתי נפרד מכל ההתעסקות עם חימר . [b]אני מעודדת את הילדים למחזר את "תוצר", אני מנחמת את הילדים בכך שמבטיחה להם שהמוח, והידיים כהרחבה של המוח, זוכרים את המגע ואת הפעולה.[/b]
החימר נטוע בתשתית התודעה האנושית ולכן ילדים באופן טבעי מייצרים כלים , זה עולה על העצבים של המורים ואני רואה גם כאן המון מורים שממציאים כל מיני נושאים העיקר שהילד
לא יעשה שוב'פם תו'דבר...
{===שיבושים בדרך, ליקויים ובעיות:===}
המנגנון האמנותי כל-כך משוכלל שהוא כולל בתוכו שיקוף ועיבוד של כל החוויות והמסקנות המדעיות של האדם, מבטא את השכל ובו זמנית מפתח אותו. כנ"ל עם הרגש והאינטואיציה.
כל אדם נולד עם המנגנון הזה ויש סיבות והסברים מדוע הוא משתבש.
לדעתי, יש שיבוש היסטורי של המנגנון והשיבוש הזה הוא מקור נכבד ללקויות השונות.
|#|
הכושר לקשקש , כלומר לשרבט , נמצא בכל אדם כמו הכושר להגות הגאים, כמו הכושר לזחול או להגיב לצליל, קצב , וכדומה . כאשר כשרים אלה חסרים מדובר על נזק מוח רציני .
|#|
הילדים שמקדימים לשבת הם ילדים אשר בדרך כלל לא שכבו על הבטן, לא הרימו ראש ולא חיזקו חגורת כתפיים, הילדים שציירו פרופיל מגיל קטן מאוד קיבלו הוראות "מבחוץ", לפעמים זה מאחים גדולים, או 'האחות' הכי גדולה ששמה טלוויזיה...או הורים וסבים, ביחד או לחוד.
על ידי כך הם הפסידו את היציבות של ההזדקפות , תחושת הסימטריה והמרכוז.
בכל המקרים , תמיד , ניתן להתאמן , ניתן לטפל, ניתן להשיב את האבידה .
גם לגבי הילדים הגדולים ניתן לשקם,לחזק ,להרגיע ולמחות את הדמעות
|#|
ילד מודרני, בשלושים שנה האחרונות חשוף ל'מופתים' חזותיים כל כך מתקדמים שהתוכנה שלו לא מסוגלת להתאים את עצמה וכך אנו עדים לעצבנות, חרדה, ליקויי למידה, הפרעות קשב ובעיקר אלימות. אינני טוענת שקלקול תוכנת האמנות הוא המקור היחיד להפרעות אלה, אבל, כן מקור רציני .
|#|
ילדה בת שש מתרגזת וקורעת זו ילדה שהמנגנון הטבעי של הביטוי האמנותי שלה משובש וניזוק קשות.
אם תגידו שזאת תופעה רגילה אומר לכם - נכון. רוב הילדים בעולם מגיבים כך כבר בגיל שש. השיבוש והנזק הם בקנה-מידה עולמי ואין בכך נחמה. להתרגז, לקרוע ולזרוק זו תופעה מוכרת אצל אמנים מבוגרים ואינני דנה כרגע במבוגרים.
בילדים קטנים זה מעיד על שלילה עצמית גינוי עצמי, בקורת עצמית הרסנית ועוד שורה ארוכה של בעיות.
השיבוש של המנגנון האמנותי הטבעי נעשה היום בצורה כל-כך רחבה שאינני יכולה להצביע רק עליך כמי שאחראי לשיבוש אשר מתחולל בילדה.
|#|
יש תופעה אשר מתקיימת אצל ילדים קטנים שהמבוגרים חשפו אותם יותר מדי מ ו ק ד ם לקשר בין השרבוט לבין ייצוג של אובייקטים מן המציאות. התופעה היא שהילד עושה שרבוט ומכריז "עשיתי כלב", עושה עוד שרבוט ומכריז "עשיתי אוטו". זה ילד שנמצא במצב הבא:
[list=1]
[*] הוא למד מן המבוגרים שצריך להודיע משהו אחרי או בזמן העשייה והוא עושה זאת כריטואל אבל זה לא אותנטי.
[*] תשומת הלב שלו הוסטה ע"י השאלות מהתהליך הפנימי-הטבעי-המבורך אל עניין חיצוני אשר ממוקד בריצוי ההורה.
[*] מרגע שתשומת ליבו הוסטה (יש עוד כמה וכמה דרכים שמבוגרים נוקטים ותורמים בבלי-דעת לקילקול), הוא מתחיל להפסיד את התהליך הפנימי- הטבעי-המבורך .
[*] זה ילד שיודע מוקדם מדי על תופעה מ ד ה י מ ה אשר הייתה קורת לו בעתיד אם המבוגר היה מודע, ואילו עכשיו - חסל !
[/list]
|#|
בשבילי עצם הופעת הטיפול באמנות כמקצוע , והאופן הנרחב שבו הוא התקבל, מוכיח על אופייה המרפא של האמנות, של המנגנון האמנותי הטבעי , זה שעליו מדובר בדף המרתק .
כלומר בעיני, וזוהי מהות העבודה שלי, האמנות היא מנגנון רפויי . בונה , מחזק , מטבע בריאתו....
לפי הניתוח שלי האמנות המוכרת לנו כפרי עבודתם של האמנים או האמנות ה'גבוהה' התרחקה ונעשתה
אקדמית במיוחד במאות האחרונות, אך עדיין מחזיקה באיכויות של רפוי לפרט ולחברה .
|#|
אישה בת ארבעים יכולה לעשות רבות לשיקום הערכה עצמית פגועה ביותר. אין לכך 'תרגיל', זאת עבודה רבה שדורשת התמסרות, אהבה והמון זמן. אני בטוחה שעד גיל ארבעים שמעת את הדברים האלה הרבה פעמים ואני לא מחדשת לך. אני עוסקת במדיטציה עתיקת-יומין שאיננה ידועה מאוד , אך מחדשת עכשיו את ימיה . זוהי [b]מדיטציה באמצעות של ציור מנדלות[/b]. אנשים מחלימים מהמון מצוקות ועוברים תהליכים חזקים גם אם כואבים .
מאחר וציור מנדלה קיים במנגנון הטבעי של האדם יש למדיטציה זו עוצמה טובה.
{===התערבות בציורי ילדים בגן===}
ציירתי עם ילדים בכתות א' במשך שתים-עשרה שנים (בכל שנה שלוש-ארבע כיתות חדשות) , הכל באותה שכונה ז"א הילדים הגיעו מאותן גננות . הצירוף הזה של תצפית הרבה שנים + אותן גננות +ילדים באותו גיל הניב עבורי כמה תובנות שברצוני להציגן בפניכם : ( מדובר בין 1987 לבין 2000)
[list=1]
[*] בשנתיים-שלוש הראשונות התמונה הייתה רגועה באופן יחסי ההתערבות החודרנית באמנות של הילדים עדיין לא פגעה עמוק, ראשית מפני שעדיין לא הייתה התערבות חודרנית קשה בגילאים הקטנטנים, ושנית מפני שגם בגני-חובה עדיין שרתה אוירה נורמאלית יחסית, מגיפת ה "הישגים בכל מחיר "עדיין לא פרצה .
[*] הופעת הצער, הדאגה ובטויי של "אני לא יודע" , "אני לא יכול " התחילו להגיע אצל ילדים שבאו מאותו גן, אלה שהיו חשופים לחדירה בוטה אל המנגנון האמנותי הטבעי .
[*] בהדרגה תוך שלוש ארבע שנים חוסר היכולת של הילדים בכתה א' לתפקד מן המנגנון האמנותי הטבעי בנחת ובחופשיות הייתה נחלתם של למעלה משלושים אחוז . זה המון.
[*] גילויי חרדה, אי-נחת , חוסר פרגון לחברים ואלימות עלו בכמות משנה לשנה.
[*] במקביל באותן שנים התברר שהוראת הקריאה, הכתיבה ומיומנויות חברתיות הולכת ונעשית קשה משנה לשנה, הייתה המון בקורת על השיטות השונות, החליפו שיטות, השתלמו בשיטות חדשניות - הכל עם הצלחות נקודתיות בלבד. גם בביה"ס שבו הייתי הייתה תמונה דומה לתמונה הארצית .(שהיא גם דומה לארה"ב באיחור של כמה שנים .)
[*] באותן שנים הכנסנו למהלך גבוה את התוכנית שיצרתי לשיקום המנגנון האמנותי הטבעי . התוכנית שלי לשיקום מבוססת על לגיטימציה של השרבוט ועל מתן אפשרות לשחזר שלבים קודמים , להתחזק מאוד ובאופן אישי בקצב אישי להשתלב מחדש בתוכנית הטבעית. זה רעיון פשוט , לא קל ליישם אותו אבל בהחלט אפשרי .
[*] לאור הצלחה זו , ובצירוף כמה פרמטרים נוספים עלינו על פרויקט ייחודי של חינוך אמנותי ברוח המנגנון האמנותי הטבעי ובמשך שלוש שנים גם נבדקנו מחקרית לאורך כל הפרויקט .
[*] בכל התחומים שנבדקו נמצא שיפור משמעותי - הפחתה גדולה באלימות , שיפור גדול בביטוי המילולי , שיפור בכתיבה,קריאה וחשבון ואילו בדקו (אני בדקתי) היו מוצאים עליה משמעותית בשמחת-חיים , בטחון עצמי ואהבה לבוא לביה"ס .
[/list]
אני כותבת לך דברים אלה , ראשית כדי לעודד אותך לתמוך במנגנון הטבעי , ללמוד לוותר על חוברות צביעה (לא להציע אותן יותר) וכן לדבר אל הגננות.
הגננות אוהבות ילדים, הן נמצאות בלחץ של הרבה הורים שמבקשים את ה"הישגים" .
כשאני מדברת עם הגננות הן מתלוננות לי שיש דרישה מצד ההורים ואין להן ברירה או דרישה מצד המפקחות . וכשאני מדברת עם הורים הם מיואשים מן הגננות.
אז בואו נתקשר ונטפל בצורה בוגרת בעניין . הנושא הזה נהפך למכה אמיתית !
בעניין המדבקות הן לכשעצמן חמודות ולהדביק על הגוף ולקשט ריהוט - על כך לא התלוננתי. דברתי על התופעה אשר קיימת בגני ילדים של קטנטנים בני שנתיים -שלוש : הם מקבלים מדבקות כדי לקשט את השרבוט שלהם . כך יוצא שממש על השרבוט שעשוי מקוים רוטטים אשר שואפים להיות מעוגלים (כי המוח כבר קלט את מה שהעין ראתה - שיש נטייה מעוגלת כלשהי ב'סימנים ' האלה) שם בדיוק מוצעת מדבקה עגולה!
זה ראשית, מראה שהגננת לא מבינה מה היא עושה , ושנית --מבטיח שגם הילד לא יבין מה הוא עושה !
מה שמדאיג אותי שבחינוך הביתי עלול לקרות שהורים יביאו הביתה בתום לב דברים כאלה.
{===לעודד את הילד לחזור ולשרבט חופשי===}
שהילד לא יצייר בגן ולא בקייטנה. שיתחזק בבית וכאשר הוא מסתכל עליך במבט שאומר "נו באמת אימא, תהיי רצינית" זה בדיוק ה'קיו' שלך להיכנס עם בטחון עצמי במשפטים כגון:
"תקשיב מתוק שלי אם אתה רוצה להמציא פרחים (הדגש על כושר ההמצאה) תמציא לך פרחים בכיף אתה לא צריך לצייר דווקא את הפרחים של הקייטנה , אני אוהבת את כל מה שאתה ממציא".
או משפט כמו :"תדע לך שציור זה הדבר הכי חופשי בעולם, כל בן-אדם מצייר לפי הכיף שלו , ונותן לידיים שלו לטייל ולשוטט על הנייר בדיוק לפי החשק שלו" (בסמוך למשפט כזה את בכף יכולה גם לצייר בעצמך ולהדגים לו מה זה כיף: כיף לשוטט, כיף ללחוץ על הצבע, כיף לשחרר לחיצה , כיף לרוץ בסילסולים או לרוץ מסביב ......)
והנה משפט רב- עוצמה :
[list]
[*] " אתה יודע, אהוב של אמא, שכל בן-אדם הוא המלך של הציור שלו? נכון שיש המון דברים שאסור לנו לעשות? בציור מותר הכל בציור אתה המלך של הציור. אתה המלך של הכביש ? לא , שם יש המון איסורים.
[/list]
בציור אתה הקובע ,אתה הממציא אתה המחליט לאן 'ללכת' והיכן 'להישאר'......."*
למעשה זאת אחת האמיתות הגדולות של האמנות (וזה נכון בכל גיל) -- שהאמנות מהווה עולם - תחליף, אשר בו האדם יכול לגעת בנושאים "אסורים ", בנושאים שאינם מקובלים בחברה , אחרת מהי סובלימציה? ומהו קתרזיס? (פשוט במוסדות החינוך מתעלמים מן הנפש האנושית ומתמקדים ב'תעשיית-תוצרים')
{===צעצועים, ספרי ילדים וטלוויזיה===}
יש באמת המון איורים צעצועים ומשחקים . נראה ש"ילדים" נהפך לפלח שוק אשר חלים עליו חוקי הכלכלה בצורה צינית חסרת אחריות ומסוכנת ממש .
האחריות אכן מוטלת על ההורים ובאמת הורים בכל העולם מצמצמים טלוויזיה , בוחרים צעצועים והאתר הזה והדף הזה הם הוכחה לכך שהורים לוקחים אחריות לומדים ומשתלמים .
בקשר לצורות ה"מושלמות" - אני מעודדת ומעדיפה הסתכלות והתבוננות בטבע עצמו, בפרח, חיפושית, עלה, בחפצים עצמם.
אני מעדיפה שההורה ידע בעל-פה שירים קטנטנים . משחקי אצבעות + פזמונים מאשר ספרים ובטח בגיל כה צעיר.
|#|
[u]מה דעתך על חשיפה של ילד בשנות חייו הראשונות לאיור ברמה גבוהה ? כיצד הדבר משפיע עליו בילדותו ובבגרותו ?[/u]
האיור בספרי ילדים מעסיק אותי מאוד וקשה לי להביע דעה מקצועית כי אני זקוקה לתקופת התבוננות ארוכה יותר (עוד 30 שנה) ..... יש אגב , הרבה חומר על הנושא מכמה נק' מבט . איור חומר עיוני מתחיל מוקדם בהיסטוריה, אפשר גם לומר שהשרבוטים הם האיורים של החומר העיוני המעסיק את התינוק...(זאת על כל פנים הטענה שלי ) האיור המיוחד לילדים , בהיקף שאנו רואים היום , הוא חסר תקדים בהיסטוריה . אתה יודע שעיצוב הדמויות בתוכניות ילדים (טלטאבי'ס למשל) נעשה בעצה אחת עם פסיכולוגים וביולוגים כדי למצוא את המיחבר האידיאלי לטעמם של ילדים קטנים..
בעבר חשבתי שכל זמן שקיימת התבוננות בטבע, במציאות, במידה סבירה ועשירה כי אז אין נזק באיורים . (לפעמים היצור האמיתי צפרדע למשל ממש מאכזב לעומת הציור המואנש !) בנוסף, מצאתי שאם לא מחברים את האיורים למושג של "ציור", אם נמנעים למשל מלהלל את הצייר, אם לא מתמקדים יתר על המידה באיור כי אז יש סיכוי ליצור איזו הפרדה קונספטואלית אשר נחוצה להגנה על המנגנונים הטבעיים של הביטוי העצמי . כך אני מנסה להאמין...
על רקע זה עוד יותר חשוב להפריד בין התהליך האישי של השרבוט לבין מה שיהיה בעתיד הציור ב"מושגים חזותיים".אולי ע"י מילים נפרדות .
על רקע זה, כשיגיע שלב המושגים החזותיים, יהיה צורך לנחם את הילדים על הפער בין מה שהם מציירים לבין מה שיש בספרים...-- הניחום הזה הוא אחד מעמודי התווך של השיטה שיצרתי ...אשר יתכן ולא תהיה רלוונטית יותר לדור שגדל באופן טבעי.. :-)
{===אחים גדולים, חוגים, בי"ס===}
האדם חי מאז ומעולם בתוך משפחה כך שנוכחות של אחים היא טבעית והמנגנונים הטבעיים
בנויים לשאת את ההבדלים , לשאוב מהם לצורך עידון והפריה .
[b]מדברים בימינו המון על כבוד אל השונה - במשפחה זאת ההזדמנות הראשונה לחיות כך ![/b]
חייבת להיות לגיטימציה אוהדת לכל שלב . וזאת לכל הכיוונים ! תאמיני שגם לאחות גדולה יש טעם לכבד את שרבוטי הקטנה ולמצוא מנוחה בלצייר כמוה ...- אנו נוטים, מפאת המנגנון הסלקטיבי של התבניות (גשטלט) להעריץ יותר את "המתקדם" וכך באמת מתקדמים אך יש צורך גם באיזון, ברגרסיה, ובתנועה מחודשת קדימה --כמו גלים .
|#|
אני ממליצה בדרך כלל לא לשלוח ילדים קטנים לחוגי-ציור ולדחות זאת לגיל ארבע-עשרה חמש -עשרה .
אני עצמי הייתי שותפה מאוד פעילה לפני כשלושים שנה ליצירת חוגים לילדים אך גם הנושא הזה יצא מאיזון -- צריך אולי לכתוב מאמר על הנושא הזה .
ילדה בת תשע אוהבת לצייר וממשיכה לעסוק בכך באופן קבוע -- זאת ברכה גדולה וחבל להוציא אותה מן המסלול, שתמשיך להנות ! המנגנון הטבעי בנוי ממשחק, הנאה, לימוד ועבודה - תוך כדי כך מתעוררות שאלות והמנגנון בנוי "לענות" לילד על שאלותיו . בינתיים האגו מתפתח לאט, תוך מתן מענה לצרכים השונים ולהיבטים השונים . ואז מגיע מצב שהאדם בשל לשאול אנשים אחרים, למצוא לעצמו מדריך....
קיימות כידוע שבע אינטליגנציות . יכולת הציור קשורה לאינטליגנציה מרחבית אך כ-מ-ו-ב-ן איננה מנותקת משאר האינטליגנציות... - אין הוכחה שילדים שציירו הרבה בילדותם נעשו דווקא ציירים . .. ובכלל - אנחנו חיים בתקופה שההתמקצעות נעשתה 'מסוכנת' ובהדרגה נחזור להיות "פרימיטיביים" - כל אחד גם ישיר וגם ירקוד וגם ינגן וגם יספר בלי להפריע לרובד של ה"מקצוענים" .
מתוך הדברים האלה את מבינה שאני מתנגדת לבתי ספר לאמנות לילדים קטנים .
ובמיוחד לבתי ספר שעושים מבחני כניסה ! [b]המנגנונים האמנותיים מהווים תשתית לכל הקיום האינטליגנטי וכל ילד צריך אותם . לקבץ ביחד ילדים עם אותה 'רגישות' זו הפרת איזון בוטה .[/b]
{===מבוגרים, ציור ואמנות===}
לא דברתי כאן עדיין אף פעם על הציור הבוגר. כדי לדבר עליו צריך לעבור גדילה מתינוק לבוגר ויש הרבה שלבים.
ההבחנה בין הציור הילדי לציור הבוגר היא בדיוק כמו ההבחנה בין תינוק למבוגר . בין שני אלה יש הבדלים ברורים וכמובן המון משותף..
|#|
התחושה של "אני לא יודע לצייר", תחושת "התקיעות" שאת מתארת היא תחושה אשר משותפת לרוב רובם של האנשים ותתפלאו, היא קיימת גם אצל העוסקים באמנות. זוהי למעשה תחושה אשר משקפת את אמיתות החוויה האנושית בתקופת הילדות ואפילו הנעורים, תחושה שאדלר קרא לה "תחושת מהגר בארץ זרה" האדם נולד לתוך אטמוספרה חדשה החל ממגע עורו באוויר, הפעלת מערכת הנשימה באופן עצמאי, אור חזק ,- וככל שהוא מתפתח יש כל הזמן חוקים חדשים, הגיונות סותרים, רצונות מתנגשים, כל הזמן חוקים על גבי חוקים. לוקח הרבה זמן עד שהאדם חש שביכולתו להעתיק-הרים ולא להיות תקוע עליהם.
|#|
במציאות המודרנית, הממש ממש חדשה בהיסטוריה של תולדות האדם, ההורה מתחיל לצייר כי היו שם הילד והצבעים שלו....
אני מצטטת את אדית קרמר ('אמנות כתרפיה לילדים') ברמה של הרעיון ולא מילה במילה ומוסיפה תובנות שאספתי במהלך מעקב ארוך על התופעות שאנו מדברים בהם כאן :
עד המהפכה התעשייתית האמנות היתה חלק בלתי נפרד מחייו של האדם הבוגר - גילוף בעץ, רקמה, קליעת סלים. ועוד ועוד - אישיותו של האדם קבלה ביטוי והייתה מודגמת חזק על ביתו, סביבתו ובטקסים - שבטיים, חברתיים, קהילתיים.... המהפכה התעשייתית (עניין של רק קצת מעל מאתיים שנה) לוקחת מן האדם את ההרגלים ההם שהיו מאוד טובים לאיזון הגופ-נפש .
אמנות הילד לפני המהפכה התעשייתית חיה בין הקפלים של ההתפתחות , הילד גדל כ'שוליה' של המבוגר , עושה בכל פעם מתוך חיקוי פחות או יותר מה שהוא מסוגל ומתפתח באיזון מושלם מבחינת התוכנה עתיקת היומין החקוקה בתשתית התודעה האנושית.
הסיטואציה המודרנית גזלה מן המבוגר את האיזון שהיה לו כשהאמנות היומיומית היתה מנת חלקו...... המבוגר המודרני עשוק מנכסיו ומגיע לחומרי יצירה דרך הילד!....
האמנות היומיומית של המבוגרים היתה בעלת רמה סבירה , לא גבוהה מידי וילד בן שבע היה מסוגל להצטרף אל העושים במלאכה ולהתקדם אט אט --כלי כתיבה ונייר בשפע יש פחות משישים שנה ! ילד מודרני, בשלושים שנה האחרונות חשוף ל'מופתים' חזותיים כל כך מתקדמים שהתוכנה שלו לא מסוגלת להתאים את עצמה וכך אנו עדים לעצבנות, חרדה, ליקויי למידה, הפרעות קשב ובעיקר אלימות. אינני טוענת שקלקול תוכנת האמנות הוא המקור היחיד להפרעות אלה , אבל ,כן מקור רציני .
וכמו שתחומי ההנקה , הלידה הטבעית , המזון האורגני מפחיתים מן ההשפעות ההרסניות כך ידע התוכנה האמנותית והשימוש הנכון בידע זה יפחיתו בעיות .
[b]נ כ ו ן[/b] , המבוגרים חיים עם חשק עתיק אדיר לביטוי אמנותי , וזאת הסיבה שסדנאות -מנדלות מוצעות למבוגרים ( חוה , בלי פרסום עצמי ברשת !).
בהחלט, יש צורך אדיר אבל חבר'ה לא על חשבון הילדים , התינוקות בני השלוש ,ארבע -חמש .....
אני במפורש מבקשת מן המבוגרים ללמוד את התוכנה הטבעית אשר טבועה בגנום האנושי וע"י כך ליצור אמנות לצד הילדים באופן מתחשב ובצורה אשר מאפשרת תקשורת בדיוק כפי שקיימת התאמה של שפת הדיבור.
את האמנות הבוגרת, הכואבת, זו אשר מבקשת מזור ללא ספק, אני בטוחה שתסכימו איתי כשאני מבקשת לעשותה [b]בפרטיות[/b].
|#|
[u]כיום אני לא מצייר לידה, אבל מרגיש צורך להתנסות בחוויה. האם העובדה שהבת משרבטת רק קווים עגולים ואני "אקיש" עם הצבע על הדף או "אמרח" אותו בדרך אחרת תהווה הפרעה?[/u]
בראיה הוליסטית חייבים להבין שמתרחשים כמה וכמה תהליכים בעת ובעונה אחת, אבל השבח לאל אנו בנויים 'להסתדר עם הגיונות סותרים', כל זמן שהפערים סבירים: חשוב מאוד שהקטנים יראו את הגדולים נהנים מביטוי גרפי, ביטוי אמנותי - זה מהווה עבורם מודל לחיקוי. (שים לב: ההתנהגות היא המודל לחיקוי, לאו -דווקא מה שאתה מצייר).
|#|
[u]אני מתקשה להיזכר בילדותי ולשחזר את התהליך אותו עברתי ומה השתבש בדרך.[/u]
העניין הזה- שאנחנו לא זוכרים את ילדותנו המוקדמת הוא תופעה אוניברסאלית אשר מעסיקה מאד את מחשבתי יש לכך בודאי איזה 'יתרון' אבולוציוני כי הרי ברור שהמידע עצמו אצור במוחנו, בגופנו, בנפשנו ..
בכל מקרה, לצורך חקר האמנות הילדית ובעיקר בשלב התינוֹקוּת, פניתי אל הזיכרון הקולקטיבי, אל האמנות הפרה-היסטורית ואל החשיבה השבטית.
זאת, בצד תצפית בלתי פוסקת בקטנטנים עכשוויים - אני ממליצה על אלה ככלים טובים .
|#|
העניין שכולנו כהורים סוחבים נכויות אמנותיות מן הילדות, ובתוך הבלגן שנוצר עם הריצה המטורפת של החיים האורבניים והמודרניים - לי למשל לקח שנים ארוכות לאזן בין התביעות של "החברה" לגבי חינוך "אמנותי" לבין התובנה הפשוטה (כאילו) של הקשר בין האמנות לביולוגיה... והאמונה התמימה שבאמת יש שלבים ארוכים של התפתחות ושאני חייבת לתת להם זמן .
|#|
[b]עצה לכל מבוגר:[/b]
קח/י לעצמך זמן לשבת ולקשקש על ניירות סתם כך ללא כל "מטרה", רק הקשקוש עצמו הוא המטרה שלך, לנקות את המוח מכל מיני רעיונות על אמנות, או רעיונות על החיים. סתם לקשקש, להתרוצץ או ללכת בשקט על הנייר... היו כבר כמה אנשים באתר שהצעתי להם זאת ועדיין אין מי שממש הרים את הכפפה, כוונתי - קישקש וחזר אלי עם חוויותיו לקבל צידה להמשך - זה לא תהליך קל אבל הוא טומן בחובו המון דברים.
אני מוכנה ללוות אותכם בתהליך עד כמה שהתקשורת ברשת מאפשרת .
{===על מנדלות===}
גם עיגול בתוך עיגול אלה מנדלות ראשוניות . בקרוב תראו שהם הולכים עם הגיר בצורה מעוגלת ומחזקים את המקום המפגש של הקו .
צורה מעוגלת בתוך צורה מעוגלת היא כבר סמל אוניברסאלי שרואים בכל ילדי העולם , ונכון זהו מרכיב מרכזי במנדלה !
השרבוטים, אם נותנים להם להתפתח ללא הסחות דעת מזיקות מתפתחים ומתארגנים כך שעד גיל שלוש וחצי-ארבע ניתן להבחין במנדלה: תחום מעוגל סגור שבתוכו נמצא קו אנכי אשר ממרכזו יוצאים שני קוים ,אחד לכל צד. מתוך המבנה הזה מתגלות לאדם-הילד האופציות לסימול צמחים, חיות ודמויות אנוש , ל-א-ט ל-א-ט .
(יש כמה 'טיפוסים' למנדלות ילדיות).
[u]אז מה מבטאת המנדלה ?[/u]
לפחות זו שתיארתי לך , מסכמת את עובדת ההזדקפות -- על-ידי האנך (אנוכי=אני) , ואת כיבוש היציבות על ידי הקו המאוזן (שיווי משקל) אבל זה לא ממש קו מאוזן אלא שני קוים שיוצאים מן המרכז לכוון הצדדים. בהמשך המנדלה תיהפך ב"גדול" לגוף אדם וב"קטן" לפרצוף . הקו המאונך יתקצר ויהיה אף והקו המאוזן יבוא מאוזן לאוזן ויהיה הסימן לפה .
די להיום . יש עוד המון סודות ;-)
למה המנדלה של גיל שלוש-ארבע (וגם קודם) היא [b]הביטוי האותנטי[/b] בה' הידיעה? מפני שהיא מתרחשת בכל ילדי העולם כתופעת טבע, אין הרי מבוגר, גננת או חוג-אמנות שתדריך ת'ילד לעשות את זה ..! - וכל הילדים עושים את זה , בכל העולם.
רוב האנשים נושמים לרווחה כאשר דמויות האנוש מופיעות , ויש אשר מקדימים ללמד איך לעשות אותן -- כבר דיברנו על כך. אבל המנדלה היא הביטוי האותנטי באמת . [b]המנדלה מהווה סיכום התהליך הפנימי של הגדילה ומכאן והלאה מצטרפת גישה שמבטה פונה גם החוצה.[/b]
{==="מטעמים יפים"===}
@} התערבות - אין גידול צאצאים ללא התערבות . גם המנגנון הטבעי מחובר להתערבויות עדינות .
הדגש על [b]העדינות[/b].
@} מדבקות אצל חברים זה כמו פטל, שוקולד, קרמבו ....- בקרוב רבים יבינו את התוכנה האמנותית האורגנית . על ירקות אורגניים נוטים לומר שהם יקרים.. גם אמנות אורגנית חוסכת הון-תועפות שבעתיד ילך על עזרה בלימודים..
@} כלל הילדים בימינו לא מקבלים הזדמנות לשחק, להשתעשע, להתעלס ולהפרות את נפשם ושכלם באמצעות התוכנית הטבעית אשר רק חלק ממנה תיארתי כאן . הילדים בימינו חשופים לסודות אשר טמונים בתוך התוכנית בטרם עת .
@} בבקשה שחררו הילדים מן העומס וגם את עצמכם -- שעשועים .
השעשועים האלה בונים תשתיות למפעלי תעשיה רגשיים-שכליים-רוחניים מ ד ה י מ י ם.
@} כמובן שחשוב להדגיש את מה שמותר, והאמת, שמתוך ה"מותר" אז ה"אסור" מתברר ומתקבל ברצון .
@} אם יש סיפוק נאות לצורך הבסיסי לשרבט אין בעיה עם הגבלות מסוימות אשר נגזרות מן החיים בבית.
@} מוטוריקה עדינה – זוהי תכונה טבעית. לא צריך "לפתח "אותה .
{===המלצות ספרים===}
|#| ילדים מתחילים לסמל בציור--מלכה האס /מכללת אורנים /המכון לשיפור דרכי הוראה ע"ש מסינגר.
|#| צבעי ידיים לילדי הגן --מלכה האס/כנ"ל(1992)
|#| Analising Childrens Art/ R.Kellogg National Press Books 1969
|#| יש עוד חוברות של מלכה האס -- כל מה שהיא כתבה מומלץ בעיני .
{==עד כאן החלק הערוך. ==}
[sub]ראו גם: [po]יצירתיות של ילדים[/po], [po]ללמד יצירתיות[/po][/sub]
|#| *הדף עבר עריכה מאסיבית ולוקטו ממנו התשובות, ההערות וההסברים בנוגע לאמנות של ילדים ובעיקר ציור, כפי שהציגה בעבר בדף זה [po]חוה בת חיים[/po]. זאת בכדי שיהיה קל יותר לקרוא את הדף ( שמאוד התארך ) להתחבר לנושא החשוב והרגיש, ולהוסיף לשאול ולהעמיק מתוך בסיס רחב יותר.
השאלות והתכתובת המלאים כפי שהופיעו נמצאים בדף [po]עקרון הרצף באמנות של ילדים היסטוריה[/po] למי שמחפש את "המגע האישי".*
@}
( עורכת [po]נועה בר[/po] ספטמבר 2005 )
שלום,
שמי [po]חוה בת חיים[/po]. הצטרפתי לאתר עם דף בשם [po]אני ילדת אינדיגו[/po], הצגתי עצמי כאמנית-הוראה אשר מציירת עם ילדים. אני אכן מציירת עם ילדים כל ימי חיי ובשנים האחרונות מציירת גם עם מבוגרים ומפתחת טכניקת ריפוי על-ידי ציור מנדלות.
הלכתי בעקבות כמה חוקרים של אמנות ילדית אשר דברו על שלבי התפתחות של אמנות בילדים.
בדומה לג'ין לידלוף "נסעתי" אל הילדים וחייתי ביניהם, חמש -עשרה שנה ציירתי עם ילדים בכתות א' וב' באופן אינטנסיבי. התבוננתי, צפיתי ועקבתי אחרי שלבי ההתפתחות שמצאו החוקרים ויצרתי דרך לשיקום הרצף ההתפתחותי אשר מתקיים בילדים .
גם כאן חי עקרון של רצף אבולוציוני שהוא יסוד מארגן באישיות בגופ-נפש-רוח-נשמה ..
[list]
[*] כל האמנויות מתפתחות בשלבים. מעבר מוצלח לשלב הבא תלוי בבשלות השלב הקודם.
[/list]
והבשלות עצמה - קשורה באופן הדוק לבשלות כל המערכות: מערכת העצבים , השרירים , בשלות מנטלית , חברתית ,ו...ו...*
ה-בעיה בה' הידיעה בימינו, היא [b]החשיפה המוגזמת של תינוקות למבוגרים שאינם הוריהם[/b]. אלה מבוגרים שפרנסתם תלויה בכך שיוכיחו שבהשפעתם התינוק 'מתקדם'.
מעניין לראות שהמילה הלועזית 'אקדמיה' כוללת את השרש העברי ק.ד.ם. יש איזו אשליה שהישגים אקדמיים תורמים להתקדמות. אין התקדמות ללא הבשלה והבשלה לוקחת זמן. מעניין לראות שהשורש ב.ש.ל בשיכול אותיות יהיה ש.ל.ב. -- [b]ההבשלה מחייבת שלבים זאת יודע /ת כל מבשל/ת.[/b]
[h=3]כמה הגדרות חשובות:[/h]
|#| [b]הוליזם[/b] - הוליסטיקה היא מלת מפתח עבורנו. אחדות גופ-נפש רוח-נשמה בכל פרט אנושי, בין כל הפרטים, וכמובן באופן אחדותי עם היקום. זוהי תמונה כל כך מורכבת שאי אפשר להכיר אותה לעומק וגם לא חובה: ראשית כל אחד מאיתנו לומד חלק ואנו משרתים אחד את השני עם התוצאות. החשוב הוא לשמור על מודעות הוליסטית.
|#| [b]תהליך טבעי[/b] - מאז גן-עדן ועץ הדעת רואים שהאדם צריך להתמודד עם מה שהוא "יודע". אין מנוס. צריך להביא זאת בחשבון כאשר שואפים לתהליכים טבעיים.
|#| [b]תוכנת האמנות[/b]- אנו כבני אדם מצוידים בה, והיא איננה ידועה יותר ממאה שנה וגם כך ידועה למעט מידי אנשים. רק בשמונים שנה האחרונות נוצרה התבוננות ממוקדת בשלבים המוקדמים של ההתנהגות האמנותית. לפני כן האמנות של התינוקות "נבלעה" עוד לפני שמישהו ראה אותה כי התרחשה בבוץ, בחול, ולא על נייר. כך יכלה להתפתח בשקט ולהתגלות רק בסביבות גיל שבע כאשר הילדים היו כבר מספיק חזקים ועשו דברים די דומים למבוגרים שבחברתם חיו.
|#| [b]המנגנון האמנותי[/b] הוא התנהגות שמבוססת על ידע תודעתי אשר חדר לגנום וקיים בכל ילד/אדם. כך שצריך סבלנות וקשב לילד.
|#| [b]תבניות אסטטיות[/b]
מתוך עיסוק באמנות, בחינוך אמנותי ובניתוח ה"התנהגות האמנותית" התוודעתי למנגנון האמנותי הטבעי אשר מצביע על תכונה אוניברסאלית אשר קיימת בכל אדם. יכולת אמנותית מולדת אשר בתהליך אבולוציוני ארוך יצרה [b]תבניות אסטטיות[/b] שהתהוו תוך כדי זיקות גומלין בין כל האספקטים של האישיות . למדתי שיש ערך גדול להופעת התבניות האלה כי הן מייצגות הלכי נפש, אורחות מחשבה, ותגליות מדעיות בסיסיות אשר מקשרות את האדם עם שפת היקום.
{===איך ומתי הכל מתחיל – חיזוק או שיבוש המנגנון הטבעי===}
ה'מריחה' של האוכל היא ההתנסות הגראפית הראשונית.
מרגע שמתחילים לאכול דברים שנמרחים מתחילים תהליכים מחזקי פעילות גראפית, או לחילופין, משבשי פעילות גראפית.
כנ"ל בקשר לחשיפה לדברים שנראים - גירויים חזותיים – הם מחזקים או משבשים ממש מן ההתחלה.
ובשביל מי שלא ממש מתחיל מההתחלה - אפשר ממש לחזק והעיקר לא לשבש לקראת גיל שנתיים.
בגילאי שלוש וחצי-ארבע יש צורך כבר לשקם נזקים, אם התבררו, לעשות שקום + חיזוק.
[b]"סיטואציית הממרח"[/b] (בוא'נה, ברור שזה ביטוי פרטי פה, בינינו ;-))
סיטואציה המתרחשת תוך כדי ריכוז עמוק, תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח" . זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו. אנחנו מעוניינים לתת לקשב ולריכוז תנאים טובים. לא ככה?
בזמן התינוקות עד גיל ארבע בערך המוח כל כך רך שההתרשמויות של הילדים מוטבעות בו בחוזקה עד כדי אי-אפשרות לשינוי.
עדיף לתת לילד למרוח ולהתמרח חופשי כאשר הדבר מתרחש תוך כדי תגלית אישית חופשית. גם כאשר מנקים את הממרחים ניתן לעשות זאת בהנאה וחשוב לעשות זאת ללא גינוי. (למרוח סבון ולנגב במטלית זה בעצם אותה פעולה ואותו עונג.)
העונג הזה נקרא עונג קינאסטתי. עונג קינאסטתי בתינוקות מטביע במוח מרגוע א ב ל כאשר הוא מלווה במתח, כעס וגינוי נרשמת במוח הצעיר חרדה ומצוקה.הילד הקטן תופס את עצמו ואת מעשיו באופן אחדותי "אני והמריחות שלי זה אותו דבר".
בגלל זה כאשר ההורים מגנים את המריחה במוח הילד הגינוי נרשם נגדו "אני גרוע אני לא בסדר", ויותר מזה - קיים חשש גדול שמיד מתפתחת התנגדות למגעים רגישות יתר לריחות ופחדים בלתי מוסברים.
עד כאן זה למה פשוט יותר למרוח עכשיו בעונג להתנקות בעונג וחוזר חלילה .
אם באותו זמן את לא מגנה אותה על כך ובאותה מידה אינך מעודדת אותה במיוחד -- את מאפשרת לה להתרכז בגילוי הסימנים ובעשייתם . את יודעת באותו רגע שהיא לא רק אוכלת אלא גם מחזקת קשר עין ויד, חקר וגילוי, ריכוז והתמצאות -- אלה אולי מילים גדולות אבל זה בדיוק מה שקורה באותו רגע .
בקשר להתמרחות, זו שקראנו לה "סיטואציית הממרח" - אני לא מדריכה אתכם להפיק סיטואציות לא של התמרחות ולא של התפלשות באוכל, אני מזהירה את כל מי שטועה וחושב שזאת הכוונה. [b]העניין הוא שמפגש עם האוכל באמצעות הידיים מגלה את האפשרות לעשות סימנים.[/b] והסימנים של הדייסה או הגבינה או לחילופין זה קורה גם עם ההפרשות לפעמים, הם סימנים שהעין לוכדת אותם והמוח מעניק להם משמעות ואוגר אותם במרכזי זיכרון אשר נבנים במוח במיוחד למטרה של ביטוי על ידי סימנים וסמלים. ובקשתי מכם לא לגנות את הילדים על המריחות ובקשתי שגם הניקוי יהיה באווירה טובה ולא של גינוי פשוט כדי לא להרוג את מנגנוני הביטוי.
אני רואה בעיה ביוזמה של סיטואציית התמרחות מוגזמת, כי היא משדרת חוסר גבולות שאף אחד לא מתכוון ברצינות שכך יהיה. ובמיוחד אלה סיטואציות שהילד לא מסוגל להשתלט עליהן באופן עצמאי או ליזום באופן עצמאי ואז במקום לתרום לאוטונומיה של הילד יצרנו תלות ודברים שלא הגדירו אוטונומיה.
[b]זה חייב להיות אוכל? אולי אפשר עם סבון, קרם, בוץ?[/b]
אצל תינוקות כל הממרחים נתפסים באותה אסוציאציה, אין הבדל. אבל עם האוכל זה קורה הכי בטבעיות. ככה גם עם קקי - לפחות פעם אחת .
|!| היזהרו! יש לנקות אותו בלי פאניקה, בסמכותיות פשוטה.
[b]לגבי המתח הרגשי שכרוך בהתייחסות לממרחים[/b]
זה מתח שאנשים גוררים מן הילדות של עצמם ובדרך כלל זה מתח רב-עוצמה ומיותר. ההורה, כשהיה תינוק, ספג גינוי בשלב שלא היה בשל להתמודד איתו. הרבה יותר פשוט וחסכוני זה שההורה יחכה עד שהילד יחקה את הדוגמה הטובה שההורה נותן לו. לא לשכוח שיש הטבעה חזקה בזמן התינוקות.
ההורה דואג שלתינוק לא יהיו בעתיד נימוסי שולחן, או שההורה פועל תחת אותו גינוי שהופעל עליו בינקותו?
אחד הדברים המרתקים לדעתי בלהיות הורה זה המודעות העצמית שהורה חייב לפתח למען שמירת צאצאיו.
אין עוררין - ילד בתינוקות יכול למרוח קצת אוכל בזמן ארוחתו ועדיין יש בטחון מלא שבאופן טבעי כשיבשיל יחקה את נימוסי השולחן הטובים של הוריו.
[b]על גילאי שנה - שנה וחצי:[/b]
מה שחשוב לילדים זה שאנחנו נרד קצת משליטה ונאפשר להם 'לגלות' בוץ, 'לגלות את הממרח', אני מדגישה את 'אשליית' ה'גילוי' - את הרגע שבו הוא מתנסה ואת 'עוצמת עין' למראה הסכנה של הלכלוך - תמיד תגידי לעצמך שזה לא לכלוך אמיתי, זה לא זוהמה עירונית של מדרכה שיורקים עליה....איכס....
האמנות של ילדים קטנים דומה לפרימיטיביים:
בוץ, חול, צבעים מסוג אחד (בעיני פנדה זה הכי טוב) זה המון, ומספיק. מרוב רצון של המבוגרים להדליק ת'חושים קורה שיש הצפת-דלק והמנוע משתנק - עודף גירויים ועודף חשיפה.
[list]
[*] כדי לקבל מושג על מה לתת לתינוק לשחק תחשבי תמיד 'פרימיטיבי' מה שיחק ילד בגן-עדן - עלים, ענפים, אבנים, אדמה, צדפים וחול אם זה היה על יד הים או הנחל.
[/list]
להכניס לפה זו תגובה בריאה ודרך יעילה לאסוף אינפורמציה באופן חושי*
{===התהליך הטבעי===}
[b]"הגישה האחדותית":[/b] התינוק והאם מחוברים בחבל הטבור, כשהתינוק נולד הוא ממשיך להיות בתלות מוחלטת באם לא רק כדי לשרוד פיזית . האם מביאה אותו אל ה"עולם" , והתינוק מביא איתו אל העולם את התחושה האחדותית שהייתה מנת חלקו בהיותו ברחם . ההבחנה בין "אני" ל"לא אני" מתפתחת לאט לאט ובגיל שנתיים בכלל לא קיימת עדיין . אל תטעו לחשוב שאם קטנטינה אומרת "אני" זה סימן שאכן קיימת בנפשה ההבחנה הזאת. זה רק עניין לשוני שילדים בימינו אומרים "אני" היה עדיף לו לא לימדו אותם להבחין על ידי השפה בעניין שעדיין לא מתאים למצבם המנטאלי.( שוב מרחיבה..) בכל אופן לצורך המעשה החושי, האמנותי, [b]חשוב לנו לדעת שהילד חווה גם את העשייה האמנותית שלו כאילו זה הוא עצמו, גם את הארונית עליה צייר וגם את אבא ואמא הכל מאוחד וההיפרדות נוצרות אט אט. הפרדות מהירות יוצרות ניכור שגורם למחלות ,דיכאון ואלימות[/b].
התינוק, עד גיל שלוש וחצי לפחות, עסוק בתהליכים פנימיים והציור שלו משקף אותם בלבד. קשר לאובייקטים חיצוניים נוצר ל א ט ל א ט וגם אז התהליכים הפנימיים ממשיכים בד בבד. ככה זה אמנות.
לסימנים השרבוטיים חסרי הפשר שהילדים עושים יש כמה תכונות:
[list=1]
[*] הם בעלי משמעות, אפילו שאנחנו לא מבינים אותם ואפילו שהקטנטנים לא מסבירים לנו, ואינם מסוגלים להסביר.
[*] הילד לא מתרשם מתמונות וואן-גוך אבל כן מתרשם מציור פרפר במיוחד אם נעשה באותו רגע בפניו וזה פשוט גורם לו לבקש שיעשו לו והוא מפסיק למצוא עניין בשרבוטיו .
[*] משהו על השרבוטים: יש להם סדר התפתחות ועושר צורני נפלא ומרתק! חווית הלימוד העצמי מגיעה לשיאים אכסטטיים אצל קטנטנים מציירים ומשרבטים.
[/list]
[b]ילד שמקשקש בכיף, מתוך עניין וריכוז נמצא על מסלול התפתחותי מרנין.[/b]
השרבוט הטבעי מוביל בתהליך מורכב וארוך לתגליות מרכזיות בחיי האדם, לכן צריך המון ס ב ל נ ו ת וצריך להאמין בתהליך וצריך לאפשר לו לשרבט כמו שהוא משרבט ולהתעניין באמת בסימנים הגראפיים שהוא מייצר .
[b]איך מתעניינים ב'אמת' ? מסתכלים ומתבוננים בהם בלי לקרוא להם ב'שמות', וגם אפשר בעצמנו לשרבט ולקשקש סימנים והרכבים דומים לאלה של האדם הצעיר שלנו , צריך לדעת, התקופה העכשווית והאפיונים שלה קיימת ע כ ש י ו והיא הולכת ומשתנה ולא תהיה כמותה שוב, אז לתת לה להבשיל ולעבור שלב לאט ובאופן טבעי .[/b]
הדבר הבעייתי בקשר לשרבוט - יש לו מסלול התפתחות מאוד מסוים ומאוד מאורגן וכדאי שסבתא וסבא ואמא ואבא ודודים ודודות יכירו [b]בו[/b] וגם יכירו [b]אותו[/b] וכך יוכלו ללוות את גידול הילד בשמחה ולא בשידורי צער ואכזבה אשר משבשים את הגידול ויוצרים בעיות שיש להן השלכות קשות על כל המכלול -- כי הכל קשור.
אין לנו מטרה לגדל ילד להיות צייר או סופר או מלחין או רקדן --יש לנו מטרה לגדל ילד באופן טבעי תוך היענות לשלבי התפתחות אבולוציוניים מסוימים שיאפשרו לילד שלנו להיות אדם בשל בכל שלב ובהתאם לכל שלב . עתידו המקצועי עדיין רחוק .
[b]יצירתיות היא תכונת טבע וחלקנו כמחנכים/מגדלים הוא לתת לה להתקיים בכיף .[/b]
תהליך השרבוט ,-- הפקת הסימנים הגראפיים , הוא תהליך עדין אשר מכיל רבדים עמוקים בגוף ובנפש .
השרבוטים עצמם נראים כל כך נחותים שהמבוגרים מתקשים להעניק להם את החשיבות הראויה.
זה תהליך אשר בנוי על סלקציה (סילוק אלמנטים זניחים) , וקומבינציה (צירוף אלמנטים משמעותיים) .
העין מזהה סימן , שנעשה על ידי תנועת-יד אשר גרמה עונג חושי , המוח קיבל גירוי , העניק משמעות
למכלול -- נוצר עונג קינאסטתי , הוא מהווה 'דלק' להמשיך בהפקת שרבוטים .
בינתיים מתרחשת התחזקות גופנית והשרבוטים החדשים משופרים ומעניינים . המוח "מצפה" לשינויים
האלה . [b]רק התינוקות מבחינים בשיפור ורק התינוקות נהנים מן העונג הקינאסטתי[/b] --את המבוגרים זה
ממש משעמם והם מתחילים להציע כל מיני תוספות כמו מדבקות למשל .
|#|
המוח רגיש במיוחד לצורות מעוגלות ובנוי לחפש אותן --עין , שד , פטמה . הסלקציה של השרבוטים
מובילה ליצירת סימנים מעוגלים , המוח מסתפק ברמת העגלוליות שמתגלה בשרבוטים בקצב איטי
וזאת מפני שבתוך התהליך טמונים יתרונות מענגים נוספים בעלי חשיבות עליונה להתפתחות הכוללת .
|#|
ילדים מתחילים לשרבט בגיל שנה וחצי או שנתיים . השרבוטים הם העקבות של תנועות הידיים ,כך, שככל שהתנועות משתכללות השרבוטים נראים שונים . עד גיל ארבע וחצי-חמש קורים כמה דברים :
[list=1]
[*] הילדים יוצרים לעצמם מבחר של כעשרים שרבוטים . מבחר זה אופייני לכלל הילדים בעולם.
[*] הילדים יוצרים 'חיבורים' בין שרבוטים אחדים ואלה נראים כצירופים דיאגרמיים , גם אלה אוניברסאליים .
[*] הצירופים הדיאגרמיים האלה עוברים מיון (סלקציה) ,שאחריה נשארות קומבינציות מאוד ספציפיות בעיקר של 'תחומים' מעוגלים כלשהו עם סימונים בתוך ה'תחום' ומחוצה לו .
[*] הקומבינציות האלה עוברות שוב סלקציה ונשארות רק אלה שנחשבות טובות יותר . אלה דפוסים מנדליים (מנדלה) שנראים כמו 'שמשות' שהתחום הפנימי שלהם מחולק לארבע ע"י אנך אשר ממרכזו יוצאים שני קוים לצדדים .
[/list]
באופן כללי ביותר זוהי התוכנית הטבעית של הביטוי הגראפי עד גיל ארבע וחצי / חמש . זוהי תוכנית מאוד מתוחכמת כי ההיווצרות שלה כוללת יחסי גומלין מאוד הדוקים בין הגוף הנפש הרוח והנשמה . במצב אידיאלי הילדים לא 'יודעים' שציור זה סמל שמייצג אובייקט . האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו 'קסם' . זוהי למעשה ה"מציאות המדומה" הכי ראשונית שיש . היא כל כך מופלאה שהיא 'גונבת' את כל ההצגה ! האמת היא שיש אופציות מרתקות לא פחות מציור אובייקטים .
הדגמה של חלק נכבד ממהות האמנות בתקופת התינוקוּת:
[list=1]
[*] השרבוטים , זניחים ככל שהם בעיני מבוגרים אחדים , משקפים 'מצבי חיים' .
[*] השרבוט משקף 'מצב חיים' גם בתקופה שאין עדיין מספיק מילים למלל אודותיו .
[*] אין לנו דרך להעריך עד כמה הילד 'מודע' לעובדה ששיקף מצב חיים בציורו/שרבוטו ולא נמות אם לא נדע .(אדרבה--נתחיל לכבד את פרטיותו כבר מעכשיו..)
[*] מודע או לא מודע עכשיו יש לנו הסבר נוסף להתלהבות הקדחתנית שיש לילדים ע"י ציור - הוא משקף חוויית חיים ותורם ע"י כך סיפוק נפשי , הקלה .
[*] מודע או לא מודע , אנו רואים עכשיו עין בעין את הקשר בין שרבוט =כתב-מוח , לבין הנחת התשתית להבנת הרעיון של הכתיבה .
[/list]
{===כתב מוח===}
תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח" . זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו.
|#|
כשיש לילד אוצר מספיק של :
[list=1]
[*] סימנים גראפיים שהתפתחו ברצף מאז סיטואציות 'הממרח' למיניהן.
[*] סימנים מילוליים שהתפתחו ברצף מאז המלמולים וההגאים הכי ראשונים.
[*] חוויות הכוללות בתוכן גם חוויות מרגשות במיוחד .
[/list]
ויש לו כבר מילים שהוא יכול לצרף לכך, הוא משתמש בכל אלה: הוא חווה, מתרשם, זוכר , מעכל, -- ויש לו כלים להבעה -- מילים, סימנים גראפיים -- גם אם לא ידברו איתו על החוויה ועל הציור, המנגנון בנוי ככה שהוא בעצם אישי ובונה אינטימיות, פרטיות. למעשה הוא מדבר אל עצמו.
בתשתית התודעה שלו נשתלת האופציה לדווח לעולם בסימנים גראפיים אודות חוויות מן המציאות -- הוא בעצם ממציא עכשיו את הכתב.
מאחר ומסביבו לא מציקים לו, לא מנסים בכוח להביא אותו מהר ומוקדם לשלבים הבאים הוא פנוי להתמסר לתהליך.
המלמולים נהפכים למילים ומשפטים וסימונים גראפיים נהפכים לציורים ואח"כ גם לאותיות ומילים.
זה קורה לכולם. ההבדל בין טיפוח השפה המילולית לבין טיפוח השפה הגראפית הוא שהעיניים הן אינפורמטור יותר מהיר, והציור נשאר על הנייר כך שהילד לא יכול לבקש ממך לומר בשבילו את המלה המסובכת שמצאה חן בעיניו, אבל הוא כן יכול לבקש את הציור שהיה מסובך בשבילו !
החשיבות של שמירת הרצף ההתפתחותי הגראפי היא למען איזון והבשלה של כל שלב ושלב כך נוצר הריכוז המבורך .
מבוגרים שילמדו את [b]התפתחות השלבים[/b] של השרבוט יוכלו להיות שותפים פעילים
בשעת-ציור כפי שהם יכולים להיות שותפים פעילים בשעת-סיפור --הרי הם יודעים להתאים את השפה
של הסיפור לאוצר המילים של הילד , כך עליהם ללמוד את ' אוצר השרבוטים ' של הילד .!
[b]תורת השלבים[/b] באמנות הילד חייבת להילמד מכמה סיבות.
[list=1]
[*] למען להרגיע המבוגרים.
[*] בתוך כל שלב מקופלים מימדי גופ-נפש-רוח ונשמה ובאופן הוליסטי מתחזקים ומתרפאים בזמן ההבשלה, זה מנגנון טריקי...
[*] מבוגר שמכיר את השלבים יוכל לדעת איך להשתתף באופן פעיל בלי להזיק ואפילו לתרום.
[/list]
|#|
[u]מה המשמעות של ציור בפינה אחת של הדף ולא על הדף כולו ?[/u]
יש תופעה כזאת שנקראת "מיקום"(placement patterns). הילדים "מלמדים" את עצמם או "מגלים" את ה'מקומות' --למעלה, למטה ,צד , מרכז ועוד ועוד..זה מופיע בשירבוטים במסגרת ה"כתב- מוח" ואגב כך ,גם מעיד על משמעויות. אני מאוד ממליצה לא לדובב את הילדה בהקשר למשמעויות כי באותו זמן גם צומחת בקרבה אינטימיות פנים-אישית . יש לה מספיק דרכים להודיע לך שחוותה קושי מסוים . בכל אופן ברור שהיא ביטאה תחושה של "היות בפינה" , אבל נורא חשוב לתת לתופעת הביטוי העצמי להתקיים ולהתפתח בשקט ובצנעה (צנעת הפרט במלוא מובן המילה )
האינטימיות הפנים אישית נוצרת כאשר יש לאדם מרחב להיות עם עצמו ועם מה שהוא עושה בלי שנמצא שם אדם אחר להסיח את דעתו ע"י שאלות או בקשות .
{===הצעות מעשיות – לחיות בשמחה עם האמנות בבית===}
[b]הנייר[/b]
בגודל A4 הוא טוב כי מתאים לשדה הראיה ביחס לאורך הזרועות ואפשרות התנועה. יחד עם זאת חשוב לזכור שהנייר הוא תופעה חדשנית ביותר ואין לו כמעט הד במנגנון הטבעי . מצד שני -נפלא להושיב ילד בגיל זה במרכז גיליון (100/70) ולאפשר לו לשרבט. גיליון בריסטול עדיף, ואפשר גם להשתמש בו הרבה זמן .
נייר שהתמלא כדאי להחליף , יש המון ערך כמובן בנייר ריק, חדש. יש בכך תרומה גדולה לאבחנה בין הסימנים, בקרוב יופיעו אצלה סימנים מופרדים , זה קורה במקביל לתהליך של 'הפרדת -תנועות' אשר מתרחש מגיל שנתיים וחצי בערך וממשיך להשתכלל לתוך גיל שלוש -ארבע -חמש.. את יכולה לסמוך על התהליך.
עכשיו כדאי גם להגיש ניירות וקרטונים מכל מיני גדלים. - הכל במעין 'כלאחר-יד' .
[b]המלצות[/b]
[list]
[*] בגילאים צעירים כשנותנים דפים להצמיד אותם לרצפה משום שקשה להחזיק את הדף ולשרבט.
[*] אגב, יותר מדפים, רצוי לצייר על משטחים כמו קיר או שולחן או משטחי חול.
[*] ולא פחות מגירי פנדה, רצוי לצייר עם האצבעות ואחר כך ליהנות גם מן הניגוב.
[*] רצוי מאד לא לנטוע במוח הצעיר את "הרכושנות" על-ידי האיסוף של הציורים.
[*] רצוי מאד להישאר 'פרימיטיביים' בקשר לחומרי ציור.
[*] צבעי פנדה טובים מספקים מגוון עצום של תכונות לחקירה אמנותית ולביטוי של ניואנסים עד גיל בגרות.
[*] פחם מציע ניואנסים כל-כך מעודנים שזה יותר ממוגזם. [b]א ב ל[/b] פחם שמוצאים ביער, במקרה כי נשאר
[/list]
ממדורה - ומקשקשים איתו על אבנים, סלעים-- אלה מטעמים אמיתיים למנגנון הטבעי.
[b]הילד אוהב לקשקש על הרצפה[/b]
מפני שהגוף שלו "מצפה" למגע הקשיח של הקיר או הסלע .
קחי גיליון בריסטול גדול והצמידי אותו היטב אל הקיר, אבל היטב. עכשיו זהו ה"קיר" של הילד שלך .
על הרצפה אסור על הקירות האחרים אסור - כאן על הקיר הזה מותר . כמובן שחשוב להדגיש מה מותר
והאמת שמתוך ה"מותר" אז ה"אסור" מתברר ומתקבל ברצון .
יש ילדים עם דחף שליטה עצום אשר מקשקשים על כל הקירות - כאן נדרשת מדיניות שכל הורה קובע
לעצמו לפי דעותיו,- כמובן שכל זה קשור ל'גבולות' , ודרך הנהגתם בכל בית .
מותר לקשקש רק היכן שההורים מרשים ואין מקום למלחמת "כיבוש" והוכחת "שליטה" הבית הוא של ההורים את זה אסור לשכוח.
לצייר על הרצפה ולהמשיך על הארונית במעין "אכסטזה" זו גם תופעה שכיחה. אגב, לנקות הרצפה והארונית עם ספוג וסבון , מביא עונג קינאסטתי גדול וכדאי להתרגל לכך. בלי רגשות אשם, כך תמיד אפשר לשוב ולעשות זאת. כל ההתנהגות הזאת היא למעשה מעין סימון של טריטוריה וזה לגמרי לא מזיק להדגים חוקים שלך אם וכאשר יש לך כאלה .
[u]איך את מסבירה לילד את פעולת הניקיון מבלי שייקשר אותה ללכלוך ? הרי אם היינו מציירים באופן טבעי בחוץ לא היינו מוגבלים במרחב ולא היינו מנקים דבר.[/u]
נכון ונכון --צבע זה לא לכלוך , בעבר כשלימדתי במכללת לוינסקי הייתי פותחת שעורים בהכרזה זו + כרזה באותיות גדולות :
[b]צ ב ע ז ה ל א ל כ ל ו ך .[/b]
א-ב-ל אנחנו לאו דווקא רוצים צבע בכל מקום ויש מקומות שכבר קבלו את הצבע שלהם מקודם .
את הצבע שעבר לרצפה אפשר להסיר באותה פשטות שאפשרנו לו להגיע לשם. זה נכון שהילד חווה את הצבע את עצמו ואת הרצפה ואותך ואת אמא ואת הציור כישות אחת , אך גם הסבון והספוג כלולים באותה ישות אפילו פעם "הסבון בכה מאוד " ... וחוץ מזה ההפרדה איטית ככל שתהיה מתרחשת וגם ההגבלות, הגבולות והצמצומים למיניהם הם בעלי ערך .
[b]חשוב מאור-פנים[/b] ולכן ההורה הוא זה שיכול גם להגביל -כמובן רק כשזה במידה וכאשר בו זמנית ההורה גם דואג למילוי הצורך העמוק של הילד.
אני מבינה ממך שהבת שלכם אוהבת לעשות תנועות גדולות וגם "לסמן את הטריטוריה" ואני ממליצה עבורה לשים על הרצפה גיליון בריסטול גדול, ממש גדול, וגם [b]להקצות לה מקום על קיר שבו היא תרגיש טריטוריה ובו זמנית חשוב מאוד להגביל[/b] . פעם אחת על המקלדת זה נחמד אבל אני לא מאמינה שאפשר לקבל זאת במאור פנים וגם לא צריך לקלקל מקלדת כדי לשמור על המנגנון האמנותי הטבעי. זה בדיוק מה שמביך, הצורך להגביל כל הזמן, אבל אם יש סיפוק נאות לצורך הבסיסי לשרבט אין בעיה עם הגבלות מסוימות אשר נגזרות מן החיים בבית.
[b]לעשות לילד מקום כמו קיר מיוחד שתהיה לו אבחנה בין מקום שמותר ונותן אפשרות להתפתח, לבין מקומות שאסור ונותן לך אפשרות לנוח.[/b]
אני ,עצמי , הקציתי בביתי קיר מיוחד בגודל של בערך מטר ועשרים על גובה שלא הגבלתי אלא התקיים
בהתאם לגובה של הילד . הקיר הזה פעל כמעט שנה ובינתיים הרוחות שקטו , הילד קיבל מענה לצורך קדמון והתפתח יפה. במקביל, אפשר גם להגיש דפים אבל צריך [b]להקפיד להדק אותם לשולחן כי זה מוקדם מידי גם לשרבט וגם לשמור על הדף צמוד .[/b]
|#|
אין בשום אופן מה לדאוג שהשרבוטים לא יתפתחו להיות ציורים ב'מושגים חזותיים' , להפך צריך לסלק
חוברות צביעה , לסלק מדבקות וללמוד להאיר פנים במקום להקדירם מרוב דאגה . :-)
[list]
[*] [b]לוח וגירים[/b] טוב והגיוני בגלל האפשרות למחוק ולשוב ולשרבט אבל הלוח שיהיה צמוד לקיר ולא על סטנד של ציירים ועם הגירים צריך לדאוג משאיפת האבק שלהם .
[*] [b]טושים[/b] אינם מומלצים מסיבות שאם מקישים בהם הם מתקלקלים ולשים כל הזמן סייגים זה שוב ממריד ומעצבן .
[*] הכי טוב בעיני אלה [b]צבעי הפנדה[/b] שאינם רכים מידי שיש להם איכויות שמקורן בשמנוניות שלהם והם כמו 'קמח מלא' במזון.
[/list]
באשר לפנדה, אני לקטנטנים מעדיפה להגיש אחד בכל יד, ולדחות את הפגישה עם כל המגוון לעתיד, גם במובן של מניעת שעמום ושמירת ה"גילויים" הנוספים לבוא זמנם-- גם זה אחד מן העמודים..
[list]
[*] [b]פלסטלינה[/b] זה חומר אמנותי שלא מתאים לפני גיל שבע וגם אז צריך לדעת היטב איך להשתמש בלי להרוס את המנגנון האמנותי. זהו חומר מודרני, מקסים בעל מידת קשיות אשר משתנה בהתאם לחמימות הידיים ומידת הלישה. אפשר לשחק בפלסטלינה גם בגיל ארבע-חמש אבל בגיל זה שרירי כף היד עדיין לא בשלים והמשחק
[/list]
מתרכז באצבעות . זה יכול להיות נפלא אבל רוב המבוגרים לא יודעים ללוות את התהליך של המשחק .
המבוגרים שמים כלים בידיים של הילדים בגיל צעיר מידי. מבחינה אבולוציונית זאת טעות .
המבוגרים גם כאן חושפים את הילדים לתוצרתיות באופן מוגזם ומשבשים את הגדילה הטבעית.
[b]ה"תסכול" מעודד להמשיך ולחקור רק כשהוא בא במינון מאד מסוים ובסביבה תומכת .[/b]
זה חומר אמנותי , חומר אשר דורש מידה של תפיסה מופשטת הוא עשוי למשחק ומוביל למשחק סמלי.
[list]
[*] [b]בצק אמיתי[/b] שווה לעשות אתו עוגיות אמיתיות בגיל שלוש וחצי או ארבע , ולקרב את הילד
[/list]
לתהליך אמיתי , תהליך חי הכולל בתוכו חשיפה לכמה אמיתות מדעיות וטעימות...--אפשר עם מערוך ואפשר בידיים יחפות (מושג יפה ? --אני המצאתי) . לשחק עם בצק אמיתי הסכמתי עם זה בעבר ועכשיו
אני יותר ב'אופן-טבעי' , מתקרבת מאוד למונטסורי ,אדלר ,יונג...
[list]
[*] [b]מדבקות[/b] - האם שמתם לב לכך שכל המדבקות שנותנים לקטנטנים הן עגולות?- גם המוח של המבוגר רגיש לעיגול...
[/list]
המוח של הילד הקטן מקבל באחת עונג אדיר ועושה סלקציה מידית לטובת המדבקה , השרבוטים של עצמו לא יכולים יותר לעניין אותו. הוא מקבל מן המוכן "מזון מהיר" ומפסיד את כל היתרונות הטמונים בתוך התהליך הטבעי. ההפסד הזה גורם להפרעות רציניות באיזון ובהתפתחות .
זאת הסיבה שצריכה להדריך אותנו לוותר על המדבקות ולדבוק בתהליך הטבעי.
|#|
אני תמיד אומרת "כן, [b]אמנות-ילדית זה קדוש אבל שום דבר לא קדוש מידי[/b]" ,כוונתי:
[b]טושים ועטים[/b] במקומות שאין בהם צבעים יהיו נסבלים כמו היוצא מן הכלל שמוכיח על הכלל...
אבל אצל סבא כדאי שיהיו צבעים בשביל הנכד (אומרת סבתא חוה...)
בעניין [b]ניירות הטיוטה[/b] - נכון מאוד, לתינוקות לא איכפת ואפילו יותר מעניין לקשקש על כל מיני דיאגרמות וטיוטות שונות.
|#|
[b]בבקשה אל תעודדו את הילדים לתת שמות לשרבוטים.[/b] במקום זה תעודדו תנועות והולכת היד בסילסול או עקלתון כלפי מעלה או מטה בסיבוב או במישרין ובהחלט על ידי שגם אתם בעצמכם משתעשעים באופן מעשי, זוהי דוגמא אישית במיטבה ולא צריך אפילו להרבות בה יתר על המידה .
{===למה לא לשאול את הילד מה הוא מצייר, ולמה לא לצייר לו:===}
כחוקרת ציורי ילדים ברור לי היום שהסימנים והצורות שעושים קטנטנים החל מגיל שנתיים מכילים משמעויות מאד עמוקות שאין בכלל אפשרות מילולית לספר אותם ולהיות אותנטיים.
אחד הכוחות הגדולים הפועלים אצל תינוקות וזה כמובן לצורך הישרדות הוא הרצון לרצות את ההורה (רצון שנמשך עוד הרבה זמן ...).
כאשר מבקשים הסבר מילולי בהמון מקרים הילדים פשוט ממציאים דברים דמיוניים שהם מקסימים בפני עצמם אבל אינם אותנטיים.
ילד שעדיין לא יודע שצריך להגיד זה ילד שנמצא בתהליך הטבעי המבורך.
המשמעות היא שהוא נתון בתהליך הפועל לפי תוכנה גנטית אוניברסאלית, זוהי תוכנה מדהימה בתכניה.
הציור מנקודת המבט הבריאותית, נברא (או נברר ע"י האבולוציה - חופשי) למטרה של עיבוד חוויות, תקשורת פנים אישית אינטימית ונכון, גם תקשורת בין-אישית, אבל היא חייבת לנבוע מן הילד בזמן שלו, ברגע הבשל מבחינתו. ותאמינו - זה מגיע אבל לאט.
[b]התחליף הבטוח יותר כדי באמת לחזק את הילד המצייר זה לתת עין 'קשבת' וכוונתי להביט בציור, לעיין בו (עין), להתבונן בעניין אמיתי ולהאיר פנים - זאת תגובה שנתפסת באופן חזותי ומעידה על עניין חזותי. אחרת אנו מחזקים את הילד 'המדבר' ולא את הילד המצייר[/b].
ויש באמת מין תופעה שהולכת ומתחזקת אצל ילדים שנדמה להם שככה זה ציור - לדבר אותו. עם זאת אינני פוסלת התייחסות מילולית במנות קטנות.
[b]אני לא שואלת אף פעם, אבל אף פעם, 'מה אתה מצייר'.[/b] ילד תמים, כזה שעדיין לא 'יודע' שצריך להגיד, אבל יודע כבר יפה לדבר יענה לך : "אני מצייר את הדף הזה" או יענה לך: "אני מצייר את הכחול הזה" לפי התשובה הזאת את מבינה שהוא עונה לך כאילו שאלת אותו מה אתה אוכל? - אני אוכל את התפוח הזה. כלומר לוקח כמה שנים, לפחות עד גיל ארבע, שהילד ב א ו פ ן ט ב ע י יגיד משהו. לעיתים יקרה שהילד יאמר דברים בזמן השרבוט, אבל זאת סוגיה נפרדת ( מרתקת בפני עצמה).
|#|
[b]ילדים מבקשים 'אישור'[/b]
ילדה מתמרחת בצבעים ואומרת לאמא כל הזמן "תראי מה עשיתי" זה אופייני בין גיל שלוש לשבע בכל עניין - טיפסתי על סולמות - תראי מה עשיתי ,קפצתי על רגל אחת - תראי מה עשיתי אממממאאאא(ממרומי העץ)-- "תראי אותי"......-- זאת לא אובססיה זה בטויי לצורך הישרדותי לקבל אישור מן ההורה על כל עניין שיש בו מן החידוש או שהוא מרגש .
בעניין ציור בניגוד לדברים אחרים נדמה להורים ומורים שצריכים לפתח שיחה תרבותית סביבו . זה כמובן לקוח מ 'שיח-גלריה', מאזורים אמנותיים שההקשר שלהם חברתי ושייך לגילאים אחרים לגמרי - [b]בילדים, מספיק לחייך במאור פנים ולהנהן בשמחה.[/b] קריאות התפעלות בין כה וכה יפרצו מפיכם כאשר יופיע 'חידוש' מרענן :-)
המנגנון האמנותי מאוד מתוחכם ונותן סיפוק להרבה רבדים, אבל הוא אילם והמבוגרים לא זוכרים את מתיקות תרומתו בגלל זה ממציאים כל מיני 'האנשה' אני הייתי מכסימום מאנישה את ה'צבע' - אני כתום אני קופץ אני אדום אני מתרוצץ אני כחול אני גדול...וכד' -- אבל האמת שאם חוקרים את אפשרויות התנועה של היד מגלים סימנים כל כך מעניינים ואפשר להנות משקט פנימי וחיצוני ולהענות למשמעויות האסוציאטיביות המתרחשות בסיטואציה באופן אינטימי.
אגב , גם הזימרורים שאני מציעה טובים לפעמים ראשונות כאשר רוצים לחגוג , אחר-כך , יותר ויותר זמן השרבוט יהיה פרטי של הילד, אתה תוכל לעבוד קצת בשקט..
|#|
[h=3]למה ואיך זה מאוד מזיק לצייר לילד אובייקטים מושלמים[/h]
את זה אני בחיים לא עושה |!| זה ממש מזיק. הנזק קשור לאופי פעולתו של המוח.
המוח רגיש לשלמויות. תנסי להגיש לילד בן שלוש ביד אחת ביסקוויט שבור ובידך השנייה ביסקוויט עגול שלם - הילד תמיד ייקח את השלם. למה? כי המוח מדריך אותו לברור את ה'טוב יותר'. אם אני מציירת אובייקט מושלם המוח שלו כבר ברר ובחר אותו ואין פלא שהילד יבקש ממני לצייר לו כל פעם ויפסיק לעשות זאת בעצמו.
[list]
[*] מכתב קטן לאבא שמצייר לילד שלו והילד מבקש ממנו שיצייר לו...
[/list]
(יש המון הורים שעושים זאת )
חברים אם אתם אוהבים לצייר אתם יודעים שזה עונג אדיר , אתם יודעים בדיוק עד כמה הציור המוצלח
ממלא את הלב . זהו למעשה מעין ממתק רוחני...מזון מעשיר לנפש --במדויק !
אז למה לאכול את הממתק של הילד ? למה לקחת ממנו את מה שמעשיר ומחזק את השכל שלו . את מה
שבונה ומפעיל את המודעות שלו ?
אם אתה מצייר בשבילו דגמים אתה במפורש מצהיר שאתה יותר טוב ממנו , יותר 'שווה ' קשה לתאר את
הקנאה שמתעוררת אצל קטנים אלה.
העובדה שאתה ההורה בין כך וכך כבר שמה אותך במקום הנערץ ביותר , אין עליך ,אתה הכי הכי בעולם - זוהי התמודדות שידועה כבר מן המיתולוגיה !
[b]הורים שמציירים לילדיהם הקטנים צריכים לפתוח דף חדש . יש דרכים לכך.[/b]
[h=2]פעולה מכוונת לגמילה:[/h]
הילד אינו יכול לצייר באופן עצמאי כי אתה לקחת ממנו את ההתפתחות העצמאית על ידי זה שציירת לו חיות בגיל התינוקות. המנגנון הטבעי שלו משובש .
נוסף לכך, אם נניח הוא מסוגל להתרכז במשחק אחר, יש לו עכשיו כלי שליטה חזק מאוד עליך הוא ממש דורש בכוח את העונג ה"רגיל" - תאמין לי זה עונג ממכר !
לכן נדרשת עכשיו פעולה מכוונת לגמילה, ומוטב עכשיו כשההתמכרות הטבעית לציור מספקת חומר טבעי ובריא..
תשב עם הילד בבית , תעשה לו אולי "קיר" כמו שכבר הצעתי, הוא יבקש חיות ואתה תאמר לו בטון שקט, רגוע אך בשיא הרצינות :
"תשמע , בן , עשיתי טעות רצינית שציירתי לך חיות, האמת עשיתי שגיאה ואני עכשיו אתקן את השגיאה שלי. אני לא מצייר יותר חיות זאת הייתה שגיאה ואני לא חוזר עליה". ואתה , הנה יש לך "קיר" כדי לצייר כאן כמה שאתה רוצה.."
ברגע הזה הילד בודאי יתקומם ויבכה ויגיד אבל אני לא יודע.. ולא יוצא לי כמו שיוצא לך..
כאן המקום, לקחת נשימה ולא להתייאש :" נכון , לא יוצא לך כמו שלי כי אני התאמנתי הרבה שנים, התחלתי להתאמן כשהייתי בן ארבע , כמוך..
אפשר אפילו לנחם אותו יותר - "קח, צייר, קשקש ,שרבט תשכח בינתיים מן החיות עד שבעצמם הם יבואו אליך".
זו לא משימה פשוטה והיא לא מתרחשת ברגע אחד. יתכן והילד ידרוש ויבכה , תלוי עד כמה הוא משתמש ב"ציור" כאמצעי לשלוט עליך. לכן תשים לב לא להתעצבן ואפילו אם אתה מרגיש חסר-אונים, קח נשימה , תעודד את הילד על-ידי טפיחה על השכם או חיבוק ותשדר לו שאתה בטוח שהוא יכול להתגבר על הצער .
תקשיב טוב, [b]הוא צריך להתגבר על הצער שאתה כבר לא מצייר לו חיות, אתה לא צריך לשכנע אותו שהוא יכול לצייר חיות בעצמו[/b].
הוא זקוק לנחמה ואתה מעניק לו אותה על ידי בטחון עצמי שאתה מבין ששגית ועכשיו אתה מתקן את השגיאה [b]בדיוק באותו בטחון שבו אתה מיישר את ההגה אם וכאשר סטית מן הדרך[/b].
הילד נורא מבקש ואפילו בוכה... וצריך לנחם אותו ולומר לו בטון מנחם "שמע אני נורא אוהב שאתה מצייר, וגם אתה אוהב, אז בוא נשב ביחד ונצייר..."
חייבים גם להבין שכל ציור הוא פתרון גרפי לאיזו שאלה והעובדה שמציירים לילד דגם לוקחת בכוח מן הילד את הלך המחשבה שלו .
לילד בן שלוש יש פתרונות גראפיים שונים מאשר פתרונות גראפיים של ילד בן תשע ולילד בן שלוש עשרה
שוב יש כבר פתרונות אחרים . כך שהפתרונות הגראפיים של אבא או אמא או סבתא הם בכלל מזון קשה
מידי לעיכול !
{===כמה מילים על המושג פתרון גרפי===}
[list=1]
[*] לוקח מגיל שנתיים עד ארבע וחצי-חמש שילדים עוברים שלב של שרבוט שבתוכו יש שלבים ותופעות מגוונים והמכנה המשותף הגדול ביותר הוא שזאת אמנות אשר מעבדת את חווית הגיחה אל העולם וההתארגנות הפסיכו-מוטורית - המעבר ממצב שכיבה להזדקפות, שיווי משקל, היענות לציווי הסימטרי ויצירת אוריינטציה ראשונית לגבי הכיוונים. למעלה, למטה, ולצדדים השונים - זוהי תוכנית עשירה אשר ממוקדת בתהליכים פנימיים .
[*] תוך כדי הבשלה, לקראת גיל ארבע וחצי נוצר הגילוי המדהים של ה'מציאות המדומה' , האמן-הילד מגלה שניתן ליצור דמיון גדול למציאות המוחשית על-ידי ציור. התדהמה כה גדולה שהילד ממש מאמין שהדבר שהוא צייר זה ה'דבר' עצמו בה' הידיעה . לאמונה הזאת יש השלכות רציניות בכלל וכמובן על אופי העיצוב של האובייקטים: למשל, כף יד או כפות רגליים נתפסות בהתחלה כצורה סגרה עם הרבה קוים מסביב (מין 'שמש') ורק בהמשך כאשר יפנים את העובדה של 'חמש אצבעות' ויהיה מסוגל ל'שימור הכמות', רק אז יקפיד לספור חמשה קוים לכל כף-יד .
[/list]
כל סימון זה ה'דבר' עצמו וכל ויתור על סימן כלשהו זה ויתור כחלק מסלקציה קפדנית של מה 'טוב' ומה 'לא-טוב'
[list=1]
[*] עכשיו כשהתהליך מקבל תפנית מן הפנימיות אל התרחשויות חיצוניות מתעוררות שאלות של עיצוב שהפיתרון שלהן מאופיין על ידי ויתור או אי ויתור על פרטים . ילד בן ארבע איננו מסוגל מטעם עצמו לוותר על עין כדי לצייר בפרופיל . בכלל הרעיון של פרופיל עדיין רחוק ממנו מאוד ויתעורר כ'צורך' רק הרחק בגיל תשע ..או אפילו שתים עשרה אם יתנו לו להתפתח לאט. אבל כאשר 'יצטרך' זאת , הוא יחווה זאת כתגלית -מדעית-אישית.
[*] בגיל ארבע-חמש זה שיא הגישה האגוצנטרית : כל דבר זה 'אני' , לכן כל דבר צריך להיות שלם : השמים , האדמה , העץ... אין סיכוי, לפי התוכנה הטבעית, שהשמיים 'ייפסקו' לרגע כדי לתת מקום לשמש או שהדשא יופיע ללא אדמה מתחתיו ונוסף לכך 'ייפסק' כדי לתת מקום לעץ . זאת הסיבה שילדים מציירים את האובייקטים על קו האדמה. ולעיתים אם ציירו למשל גבעה העצים יבואו על קו ההיקף של הגבעה -- אבל אלה פתרונות טבעיים של גיל שבע-שמונה.......
[/list]
{===לצייר יחד===}
[b]לצייר איתו ולא לו אפשר בהחלט[/b]. זה דורש התאמה של המבוגר אל הילד .
יושבים ביחד וההורה עושה מאמץ עליון, זה באמת מאמץ , וההורה מצייר / משרבט דומה לסגנון של הילד ומוצא עניין בעשיית שרבוטים שמורכבים מסימנים מעוגלים כלשהם עם סלסולי קוים כלשהם אשר מאורגנים במעין דיאגרמות... ואז הילד אולי יאמר לו "אבא אתה סתם מקשקש ואז תפקידו של האבא זה [b]לא להיעלב[/b] ולומר לילד שלשרבט ולקשקש זה טוב, וזה שווה וזה כיף.
ההורה חייב לבטוח בתהליך ! -- מתוך השרבוטים הדיאגרמות "צומחות" הצורות המבטאות מושגים מציאותיים אבל לאט לאט . והמושגים האלה הם חשובים אבל אינם הדבר היחיד הקיים באמנות הציור . השימוש בצבעים, שדות של צבע למשל , חשובים לא פחות .
|#| גיל שנתיים + , זה בדיוק הגיל הכי "קופי", הילד כמו קוף אחרי בנ-אדם עושה מה שההורים עושים, מחקה אותם ועל ידי כך לומד 'לעשות' הכל .(מצחיק אותי -קופי, copy ....)
אני רואה ילד מסדר מנשא לבובה- לא היה כדבר הזה בזמן שאני גידלתי אתכם...
ועכשיו , אם תשרבטי בחברתה בלי למלל שמות היא תכנס למסלול של המנגנון הטבעי.
מה תשרבטי בלי למלל ?
תחקרי את אפשרויות התנועה של הזרוע וכף היד . את תראי שמגוון אפשרויות התנועה יוצר מגוון של סימנים . את מאוד תהני ממעשיך ומרוב עונג יתכן שגם תקישי ותזמררי באותה עת....וקטנטינה שלך תחקה את מעשיך ותתפתח בכיף .
|#| תוכלי לתת לו דפים מכמה גדלים ותוכלי לצייר לך בחברתו על דף אחר ולהוות מודל לחיקוי, טוב שיראה אותך נהנית משרבוט ויחקה את
ה ה ת נ ה ג ו ת שלך.
תני לעצמך קצת להשתחרר בלי שתשתלטי על המרחב שלו ומאידך יהיה לכם נחמד להיות 'מאוחדים' עוד קצת.
צורה מעוגלת בתוך צורה מעוגלת היא כבר סמל אוניברסאלי שרואים בכל ילדי העולם , ונכון זהו
מרכיב מרכזי במנדלה !
|#| מתברר גם משיחות עם אחרים שברגע מסוים [b]כשהילדים קולטים עד כמה ההורה מעוניין שהם ישרבטו יש להם נטייה להפוך את העיסוק המרנין של הציור המשותף לכלי של שליטה על ההורה וזמנו החופשי[/b]. אני מרגישה שאינני יכולה לעשות עבור ההורה את האבחנה הזו כי לכל אחד יש טווח שונה ביחס למרחב הזמן שלו, ואני סומכת על כל אחד שיוכל להבחין בסיטואציה.
ובכל אופן, אני מתכוונת שאם וכאשר הילדה משרבטת כבר, נניח ארבע דקות לבד ולפעמים מתרכזת יותר זמן , כי אז אין יותר צורך בכך שגם את תשתתפי ובטח ובטח את לא 'מקבלת הזמנות' מה ואיך לצייר .- בדיוק כמו שאת גם לא 'מזמינה' אצלה. אנחנו משדרים בצורה ברורה כל עניין, כמו בדברים אחרים, אם מתחשק לך לשחק ביחד זה יכול להיות נחמד אבל אם 'לא עכשיו כי אני עסוקה בעניין אחר ' - זה גם מקובל בדיוק כמו בכל עניין.
מאחר והקטנה ממש נכנסת עכשיו לשלב שבו האוטונומיה מתבססת זה טוב וראוי לתת לה הזדמנויות להתרכז ולשקוע במדיטציה .
|#| חשוב לדעת בקשר לעיגולים: למעשה הם תוצאה של הולכת היד ע"ג המשטח ואיזה עניין מיוחד לפגוש תוך כדי 'הולכת היד' את התחלת הקו. המפגש הזה כנראה משמעותי לקטנטנים ומהווה גם אתגר מוטורי + קשר בין עין ליד. [b]אני מציעה למבוגר לשרבט ביד טיפה רוטטת ואולי אפילו ביד הלא דומיננטית ולהוליך את הקווים לא כדי יצירת עיגול, אלא בהולכה לקראת המפגש עם הקו ו...להגיע למקום. לא צריך לעשות זאת עם המון דרמה אבל יש לכך השפעה טובה על הקטנטנים וזה גם מרסן את המבוגר.[/b]
|#| [b]עצה לאמא[/b]
אמא יש רק אחת ועייפות , קשיים ותסכול מביאים אותי להציע לך :
קחי גיליון נייר גדול ,חצי אותו , שימי על שולחן האוכל בעודו ריק , עכשיו קחי אחד מגירי הפנדה הפזורים על פני כל הבית , שימי לך צלילים שאת אוהבת ועכשיו שוטי לך על פני הנייר , עופי טוסי , אל תשאלי אם מותר להחליף צבע , שוטטי בחופשיות לאורך ולרוחב בלי מדוע ובלי לאן בלי למעלה ובלי למטה ...בלי מחשבות ובלי מחייבות רק בקצב בריצה בקפיצה ובגלגול...
הבת הגדולה שלך תשאל 'אמא , מה את עושה? ' -תגידי לה אני מציירת
היא תדרוש ממך לדייק ' אבל אמא מה את מציירת ' תגידי לה -'אני מציירת ציור',..בכיף..!
{===על למידה עצמית וחיקוי===}
אמנות הילד לפני המהפכה התעשייתית חיה בין הקפלים של ההתפתחות, הילד גדל כ'שוליה' של המבוגר, עושה בכל פעם מתוך חיקוי פחות או יותר מה שהוא מסוגל ומתפתח באיזון מושלם מבחינת התוכנה עתיקת היומין החקוקה בתשתית התודעה האנושית.
החיקוי הוא אחד ממנגנוני הלמידה החזקים ביותר וניתן לנצל אותו לטובה ולא לרעה . כש [po]עודד המחפש[/po] מנגן בכינור ולעודד ג'וניור יש כינור קטן והוא מנגן מתקיים תרחיש חיקוי קלאסי. החכמה של המבוגרים המגדלים את ג'וניור תהיה למצוא איזון בין האותנטיות של התרחיש לבין חוש הביקורת של הילד המתפתח . אני רוצה לדעת שהילד הזה שומע, מקשיב, רואה התנהגויות מוסיקליות טובות שהוא מסוגל גם לעכל בנחת, בעדינות ובשמחה .
מחשבות על אמנות ילדית מובילות את רוב האנשים הלאה ויש נטייה לקחת דוגמא מן האמנים .
[b]צריך לזכור האמן המבוגר היה כבר ילד והאמן שלנו - הילד הוא עדיין לא מבוגר ![/b]
|#|
אם אתה מסוגל לשרבט בחברת הילדה ולמקד את עצמך בעשייה , בתהליך, ולא בתוצר כי אז אינך מסכן את ההתפתחות הטבעית של הילדה . תזכור להיות process-oriented זה מושג מקצועי שהוא ליבת הנושא ההתפתחותי בכל תחום. וזה קושר אותנו לכל אלה שרוצים "ללמד" אותה דברים טרם זמנה: הלוואי והייתי יודעת במדויק את הטון הנכון שההורה צריך לנקוט כשמדובר בהגנה על שלבי ההתפתחות של הילד הקטן . אני עצמי לא מצליחה בכך , והרי ברור שאין לי שום כוונה להעליב את המלמדים. אבל יש כנראה איזה עלבון קמאי שכולנו סוחבים בקשר לחוויית הלימוד על כל גווניה וזה בדיוק מה שאנו מנסים לתקן על-ידי גידול אנשים באופן טבעי.
|#|
[b]אבא יקר, מה ברצונך ללמד את הילד? אותיות ? מספרים ? כתב ?[/b]
אם כך אתה חזק על חלשים אבל הטבע חזק ממך! תוך זמן קצר תגלה שאותיות ומספרים אינם ידע רלוונטי לילדה בת שנתיים . אתה תגלה שבזבזת זמן יקר של תקופת חיים ייחודית וחד-פעמית על דברים שהרלוונטיות שלהם רק מתחילה בעוד ארבע שנים . תגלה שלא הענקת לבת שלך כלום ותגלה שהזקת לה .
אתה לא מעניק לה גירויים כפי שאתה בצדק חושב שהיא זקוקה לגירויים -- [b]אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם"[/b].
מטרידה אותי השאלה למה דחוף לך ללמד אותה עכשיו את כל זה ?
האם תסכול או פחד דוחפים אותך להציל את הבת שלך ממשהו שכנראה נחווה אצלך כאסון ?
ומטרידה אותי שאלה נוספת, לפי איזה תיאוריה התפתחותית אתה פועל ?
האם אתה יודע שתינוקות אמנם קולטים אבל גם פשוט שוכחים כל מה שלא רלוונטי?
האם אתה יודע שאתה מייצר לבת שלך קשיי למידה ?
יש לך מעט זמן להיות אתה - תשחקו , תזחלו , תרוצו , תטפסו על עצים ....תשמעו מוזיקה !
[b]הקשיים הנגרמים מהנ"ל:[/b]
[list=1]
[*] בתוכנית הטבעית אין "ואקום" . לקיומו של כל רגע ורגע בהתפתחות יש סיבה אבולוציונית. גור-אנוש לומד בכל רגע. (כידוע גם בזמן היותו עובר ברחם) (גם גורי-לא-אנוש לומדים כל שנייה). בזמן שאבא מלמד אותה את ה"פרקים הבאים" היא מפסידה את הפרק העכשווי.
[*] מהו הפרק ה"עכשווי" בגיל שנתיים ? השרבוט מכיל סימנים אשר נובעים מכושר התנועה והאדם ממיין אותם תוך כדי שכלול בלתי פוסק . מבוגרים , כמו אבא , לא מבחינים ב"שכלול" על פניו . זה דורש זמן ומיומנות . הילד [b]ר ג י ש[/b] מאוד לשינויים אשר חלים בשרבוטים שלו הוא מבחין, קולט, זוכר, מעניק משמעות וממשיך לשכלל. אין לנו מושג מדויק מה הן המשמעויות אבל ניתן לשער. בכל אופן זה תהליך למידה אשר מכיל בתוכו הרבה יותר מאשר ה-data הפורמאלית של הסימנים. (מעניין לראות איך המילה data דומה למילה העברית - דעת ).
[*] התהליך למידה הזה ממלא את הילד באושר . אושר - אותו מצרך נדיר שהאדם המודרני לא יודע היכן הוא מסתתר .
[*] כאשר חווית הלמידה קשורה בתחושת אושר זה תענוג ללמוד ותענוג לחיות . העדר האושר הזה משאיר מקום לחרדה, לתחושת "i am not good enough" (מושג בפסיכולוגיה אשר בעתיד משלמים הון כדי לברר מדוע הוא קיים וגם אחרי שמבינים הוא ממשיך להתקיים ...)
[*] הליקוי למידה נובע מ"הפרקים החסרים" . [b]הפרק החסר זה לא רק חומר לימודי. זה מחסור בשורה ארוכה של תהליכים ביו-נוירו- פסיכו-פיסיו-לוגיים.[/b]
[*] ומכיוון שאין "ואקום" במערכת , הילד "לומד" כל הזמן . צריך לברר מה הילד באמת למד כשהקדימו לו את התוכנית . אולי הוא למד שהוא לא שווה שום דבר בלי שאבא יגיד לו מה לעשות? אולי הוא למד ש"למידה" זה שטויות לא רלוונטיות, ובכלל "אבא" זאת מין ישות לא רלוונטית ובכלל גברים הם ישויות משונות ולא רלוונטיות.. [b]העניין הכי בעייתי הוא שבאמת אין לנו מושג מה הילד מטביע במוחו באותה עת ורק ריבוי הליקויים מראה לנו שמשהו לא בסדר ואז אנו פונים להתבוננות ב"סדר" של הבריאה, של התוכנית הטבעית....ומבקשים פתרונים..[/b]
[/list]
|#|
לא ללמד מספרים ולא ללמד אותיות ובכלל [b]לא ללמד שום דבר מתוך רצון "ללמד" קטנטנים לומדים כל הזמן[/b] , כל רגע וכל שנייה, והרבה פעמים הם לומדים דברים שבכלל לא רצינו שהם ילמדו . למשל פתאום שומעים מפיהם קללות שבכלל לא רצינו ללמד... אבל הם מחקים אותנו... וספציפית לעניין הוראת אותיות ומספרים , לאלו המנסים ללמד - אפשר לספר איך המוח מתוכנת לקראת אותיות ומספרים. איך שכרגע קטנטינה מקשקשת שרבוטים וזה נקרא "כתב-מוח" ואיך שבמרוצת החמש שנים הקרובות היא תשכלל את כושר הביטוי ע"י סימנים וצורות וכאשר תהיה בת שבע שנים היא תקלוט את האותיות והמספרים בזריזות וללא צער של כישלון, ואילו כרגע ללמד אותה , כשהיא בת שנתיים זה ממש אסור.
|#|
לאט לאט יותר אנשים יכירו את התחום וידעו לתת לו להתקיים בשקט, בלי מתח בדיוק כמו שכולם יודעים לתת להליכה להגיע בזמנה.
דרך אגב וזה "אגב" גדול מאוד ילדים מתקדמים לקראת מנדלות ובגיל ארבע וחצי חמש הן ממש קיימות זאת סיבה מאוד גדולה להימנע מחיות ומ"כתיבות" בטרם עת !
למנדלות יש כוח אדיר.
{===שמירת ציורים וקידוש התוצר===}
התוצר קיים מן הרגע הראשון שהאדם מזהה את עקבותיו בחול בבוץ בדייסה... במפגשים ראשוניים עם הפרשותיו... וכדומה
כלומר התוצר הוא חלק בלתי נפרד מכל מעשה ובכללו גם המעשה האמנותי, כלומר ה"תוצר" שוכן כבוד בתשתית התודעה האנושית ויש חוקרים אשר מסכימים על שירת הציפורים, ריקודי/ טכסי חיזור של בעלי-חיים, בניה של קינים , כתוצרים אמנותיים שמקורם ברגישות ביולוגית לתבניות מוסיקליות או מופעים חזותיים. העיקר, בלי להרחיב יותר מידי ( הכל כל-כך קשור ולכן רחב מאוד),התוצר שייך ישירות לכל מעשה .
|#|
[u]במידה ושומרים את הציורים לאורך זמן. איזה מידע רלוונטי לצורך פיענוח בעתיד (מלבד תאריך) ?[/u]
תאריך זה הכי חשוב . לפעמים יש דיבור ספונטני על יד ציור כדאי מאד להקשיב בשקט ולכתוב אותו בצינעה מאחורי הדף . אין לי מספיק מילים להדגיש עד כמה חשוב לעשות זאת הרחק מעיניו החקרניות של הילד. לצערי אני רואה הרבה ילדים שמדברים "למצלמה"....
|#|
ה"תוצרת" בילדות באה בכמויות אדירות , את תשימי תמונה אחת והילדה תרצה עוד ועוד כי זה כל-כך מלהיב את ה 'אגו' המתוק המתפתח עכשיו ואנחנו שואפים לתת לו מידה צנועה בלי לנפח אותו .
אחד הפתרונות הטובים שמצאתי היה לארגן מוט עשוי דיקט, הוא מחובר לקיר (כמו קולב) ואנחנו מחברים אליו ציור ואח"כ על אותו ציור מחברים (באטבים) את הציור החדש, כעבור כמה זמן מצטברת ערימה, מורידים וממשיכים להציג בכיף. חשוב להישמר מהגדרות "זה יפה ויוצא דופן" ולכן אני תולה אותו לתצוגה , כי בשביל הילד כל ציור זה "הוא" עצמו . מלכה האס לימדה לתלות מידי פעם כאשר מופיע "חידוש" . נראה לי ה'קולב' פותר את עניין ציורי הילד כ"טפט".
|#|
אז מה העניין בעצם? העניין הוא שאנחנו כבני אנוש הרחקנו לכת ואנו נותנים ל"תוצר" חשיבות גדולה כל-כך שאנו מזיקים לעצמנו, -הציפורים "ידעו" מתי להפסיק. הן הפיקו שירה אשר משרתת את מטרתן ולא פיתחו אגו כפי שהתפתח בבני אנוש.
בניגוד לציפורים האדם לא הפסיק לשכלל לא את האגו שלו ולא את יצירתו.
|#|
נוצרה התרכזות יתר ב"ילד" תוך כדי שאיפה "לעשות אותו" מוכן יותר לחיים ויצאה בת-קול שאמרה שאמנות זה מאוד חשוב ונוצרת תופעה שאנשים מורידים את האמנות הגבוהה אל הילדים במקום להניח לה לצמוח.
למשל מקדשים מאד את התוצר בשעה שאמנות של ילדים היא ארעית ביסודה וגם מבחינה רוחנית חשוב לדאוג שתישאר ארעית ,חשוב להמעיט בהיצמדות לתוצר וגם מבחינה אישית עבורנו כמבוגרים חשוב שנדע ונאמין שכל עשייה אמנותית נרשמת במוח האדם והשפעתה קיימת.
|#|
[u]שני הילדים אוהבים מאד להכין הדבקות ממיני מזונות. קעריות עם עדשים אדומות, ירוקות, סומסום, אורז ודומיהם, ולצידם קערית עם דבק וערימת דפים, והם מרוצים מאד.[/u]
זוכרת? אמרנו לחשוב 'פרימיטיבי' כשמדובר באמנות של ילדים. הדברים האלה היו עד לפני זמן קצר מזון נחשב ביותר... גם בימינו יש מי שה"הדבקה" של ילד היא אולי מנת הפרוטאינים היומית/שבועית שלו..
זה אוכל, טבעי שילדים יכניסו אותו לפה, עלולים לשאוף אותו, ורצוי, מאוד חשוב ליצור את האבחנות האלה לא רק מבחינה ערכית . זה ידע.
[b]כללית על הדבקות[/b] . דבק , גם זה חומר מאוד מודרני אשר משמש בעיקר את תאוות התוצרים של המורים והגננות. דבקים למיניהם הם מקור אדיר למיחברים מדהימים . אבל מנצלים אותו בצורה מוגזמת . בעיקר כשמגישים אותו מוקדם מידי , כאשר המבוגרים אוספים בשביל הילדים את הפריטים להדבקה , כשעיקר ההתעסקות הוא מסביב ל'נקיון' ועוד שורה ארוכה של עניינים.
זה שהילדים מרוצים זה לא מדד מספיק . --אני חוששת שהעניין רחב יותר.
גם [b]חימר[/b] , כחומר , הוא בעל דרישות מאוד כבדות וקשה לילדים מתחת לגיל תשע להתמודד איתן .
מצד שני היות התוצר תלת מימדי מקל מאוד על הילדים .
אני מכניסה את עניין [b]מיחזור החומר[/b] כחלק בלתי נפרד מכל ההתעסקות עם חימר . [b]אני מעודדת את הילדים למחזר את "תוצר", אני מנחמת את הילדים בכך שמבטיחה להם שהמוח, והידיים כהרחבה של המוח, זוכרים את המגע ואת הפעולה.[/b]
החימר נטוע בתשתית התודעה האנושית ולכן ילדים באופן טבעי מייצרים כלים , זה עולה על העצבים של המורים ואני רואה גם כאן המון מורים שממציאים כל מיני נושאים העיקר שהילד
לא יעשה שוב'פם תו'דבר...
{===שיבושים בדרך, ליקויים ובעיות:===}
המנגנון האמנותי כל-כך משוכלל שהוא כולל בתוכו שיקוף ועיבוד של כל החוויות והמסקנות המדעיות של האדם, מבטא את השכל ובו זמנית מפתח אותו. כנ"ל עם הרגש והאינטואיציה.
כל אדם נולד עם המנגנון הזה ויש סיבות והסברים מדוע הוא משתבש.
לדעתי, יש שיבוש היסטורי של המנגנון והשיבוש הזה הוא מקור נכבד ללקויות השונות.
|#|
הכושר לקשקש , כלומר לשרבט , נמצא בכל אדם כמו הכושר להגות הגאים, כמו הכושר לזחול או להגיב לצליל, קצב , וכדומה . כאשר כשרים אלה חסרים מדובר על נזק מוח רציני .
|#|
הילדים שמקדימים לשבת הם ילדים אשר בדרך כלל לא שכבו על הבטן, לא הרימו ראש ולא חיזקו חגורת כתפיים, הילדים שציירו פרופיל מגיל קטן מאוד קיבלו הוראות "מבחוץ", לפעמים זה מאחים גדולים, או 'האחות' הכי גדולה ששמה טלוויזיה...או הורים וסבים, ביחד או לחוד.
על ידי כך הם הפסידו את היציבות של ההזדקפות , תחושת הסימטריה והמרכוז.
בכל המקרים , תמיד , ניתן להתאמן , ניתן לטפל, ניתן להשיב את האבידה .
גם לגבי הילדים הגדולים ניתן לשקם,לחזק ,להרגיע ולמחות את הדמעות
|#|
ילד מודרני, בשלושים שנה האחרונות חשוף ל'מופתים' חזותיים כל כך מתקדמים שהתוכנה שלו לא מסוגלת להתאים את עצמה וכך אנו עדים לעצבנות, חרדה, ליקויי למידה, הפרעות קשב ובעיקר אלימות. אינני טוענת שקלקול תוכנת האמנות הוא המקור היחיד להפרעות אלה, אבל, כן מקור רציני .
|#|
ילדה בת שש מתרגזת וקורעת זו ילדה שהמנגנון הטבעי של הביטוי האמנותי שלה משובש וניזוק קשות.
אם תגידו שזאת תופעה רגילה אומר לכם - נכון. רוב הילדים בעולם מגיבים כך כבר בגיל שש. השיבוש והנזק הם בקנה-מידה עולמי ואין בכך נחמה. להתרגז, לקרוע ולזרוק זו תופעה מוכרת אצל אמנים מבוגרים ואינני דנה כרגע במבוגרים.
בילדים קטנים זה מעיד על שלילה עצמית גינוי עצמי, בקורת עצמית הרסנית ועוד שורה ארוכה של בעיות.
השיבוש של המנגנון האמנותי הטבעי נעשה היום בצורה כל-כך רחבה שאינני יכולה להצביע רק עליך כמי שאחראי לשיבוש אשר מתחולל בילדה.
|#|
יש תופעה אשר מתקיימת אצל ילדים קטנים שהמבוגרים חשפו אותם יותר מדי מ ו ק ד ם לקשר בין השרבוט לבין ייצוג של אובייקטים מן המציאות. התופעה היא שהילד עושה שרבוט ומכריז "עשיתי כלב", עושה עוד שרבוט ומכריז "עשיתי אוטו". זה ילד שנמצא במצב הבא:
[list=1]
[*] הוא למד מן המבוגרים שצריך להודיע משהו אחרי או בזמן העשייה והוא עושה זאת כריטואל אבל זה לא אותנטי.
[*] תשומת הלב שלו הוסטה ע"י השאלות מהתהליך הפנימי-הטבעי-המבורך אל עניין חיצוני אשר ממוקד בריצוי ההורה.
[*] מרגע שתשומת ליבו הוסטה (יש עוד כמה וכמה דרכים שמבוגרים נוקטים ותורמים בבלי-דעת לקילקול), הוא מתחיל להפסיד את התהליך הפנימי- הטבעי-המבורך .
[*] זה ילד שיודע מוקדם מדי על תופעה מ ד ה י מ ה אשר הייתה קורת לו בעתיד אם המבוגר היה מודע, ואילו עכשיו - חסל !
[/list]
|#|
בשבילי עצם הופעת הטיפול באמנות כמקצוע , והאופן הנרחב שבו הוא התקבל, מוכיח על אופייה המרפא של האמנות, של המנגנון האמנותי הטבעי , זה שעליו מדובר בדף המרתק .
כלומר בעיני, וזוהי מהות העבודה שלי, האמנות היא מנגנון רפויי . בונה , מחזק , מטבע בריאתו....
לפי הניתוח שלי האמנות המוכרת לנו כפרי עבודתם של האמנים או האמנות ה'גבוהה' התרחקה ונעשתה
אקדמית במיוחד במאות האחרונות, אך עדיין מחזיקה באיכויות של רפוי לפרט ולחברה .
|#|
אישה בת ארבעים יכולה לעשות רבות לשיקום הערכה עצמית פגועה ביותר. אין לכך 'תרגיל', זאת עבודה רבה שדורשת התמסרות, אהבה והמון זמן. אני בטוחה שעד גיל ארבעים שמעת את הדברים האלה הרבה פעמים ואני לא מחדשת לך. אני עוסקת במדיטציה עתיקת-יומין שאיננה ידועה מאוד , אך מחדשת עכשיו את ימיה . זוהי [b]מדיטציה באמצעות של ציור מנדלות[/b]. אנשים מחלימים מהמון מצוקות ועוברים תהליכים חזקים גם אם כואבים .
מאחר וציור מנדלה קיים במנגנון הטבעי של האדם יש למדיטציה זו עוצמה טובה.
{===התערבות בציורי ילדים בגן===}
ציירתי עם ילדים בכתות א' במשך שתים-עשרה שנים (בכל שנה שלוש-ארבע כיתות חדשות) , הכל באותה שכונה ז"א הילדים הגיעו מאותן גננות . הצירוף הזה של תצפית הרבה שנים + אותן גננות +ילדים באותו גיל הניב עבורי כמה תובנות שברצוני להציגן בפניכם : ( מדובר בין 1987 לבין 2000)
[list=1]
[*] בשנתיים-שלוש הראשונות התמונה הייתה רגועה באופן יחסי ההתערבות החודרנית באמנות של הילדים עדיין לא פגעה עמוק, ראשית מפני שעדיין לא הייתה התערבות חודרנית קשה בגילאים הקטנטנים, ושנית מפני שגם בגני-חובה עדיין שרתה אוירה נורמאלית יחסית, מגיפת ה "הישגים בכל מחיר "עדיין לא פרצה .
[*] הופעת הצער, הדאגה ובטויי של "אני לא יודע" , "אני לא יכול " התחילו להגיע אצל ילדים שבאו מאותו גן, אלה שהיו חשופים לחדירה בוטה אל המנגנון האמנותי הטבעי .
[*] בהדרגה תוך שלוש ארבע שנים חוסר היכולת של הילדים בכתה א' לתפקד מן המנגנון האמנותי הטבעי בנחת ובחופשיות הייתה נחלתם של למעלה משלושים אחוז . זה המון.
[*] גילויי חרדה, אי-נחת , חוסר פרגון לחברים ואלימות עלו בכמות משנה לשנה.
[*] במקביל באותן שנים התברר שהוראת הקריאה, הכתיבה ומיומנויות חברתיות הולכת ונעשית קשה משנה לשנה, הייתה המון בקורת על השיטות השונות, החליפו שיטות, השתלמו בשיטות חדשניות - הכל עם הצלחות נקודתיות בלבד. גם בביה"ס שבו הייתי הייתה תמונה דומה לתמונה הארצית .(שהיא גם דומה לארה"ב באיחור של כמה שנים .)
[*] באותן שנים הכנסנו למהלך גבוה את התוכנית שיצרתי לשיקום המנגנון האמנותי הטבעי . התוכנית שלי לשיקום מבוססת על לגיטימציה של השרבוט ועל מתן אפשרות לשחזר שלבים קודמים , להתחזק מאוד ובאופן אישי בקצב אישי להשתלב מחדש בתוכנית הטבעית. זה רעיון פשוט , לא קל ליישם אותו אבל בהחלט אפשרי .
[*] לאור הצלחה זו , ובצירוף כמה פרמטרים נוספים עלינו על פרויקט ייחודי של חינוך אמנותי ברוח המנגנון האמנותי הטבעי ובמשך שלוש שנים גם נבדקנו מחקרית לאורך כל הפרויקט .
[*] בכל התחומים שנבדקו נמצא שיפור משמעותי - הפחתה גדולה באלימות , שיפור גדול בביטוי המילולי , שיפור בכתיבה,קריאה וחשבון ואילו בדקו (אני בדקתי) היו מוצאים עליה משמעותית בשמחת-חיים , בטחון עצמי ואהבה לבוא לביה"ס .
[/list]
אני כותבת לך דברים אלה , ראשית כדי לעודד אותך לתמוך במנגנון הטבעי , ללמוד לוותר על חוברות צביעה (לא להציע אותן יותר) וכן לדבר אל הגננות.
הגננות אוהבות ילדים, הן נמצאות בלחץ של הרבה הורים שמבקשים את ה"הישגים" .
כשאני מדברת עם הגננות הן מתלוננות לי שיש דרישה מצד ההורים ואין להן ברירה או דרישה מצד המפקחות . וכשאני מדברת עם הורים הם מיואשים מן הגננות.
אז בואו נתקשר ונטפל בצורה בוגרת בעניין . הנושא הזה נהפך למכה אמיתית !
בעניין המדבקות הן לכשעצמן חמודות ולהדביק על הגוף ולקשט ריהוט - על כך לא התלוננתי. דברתי על התופעה אשר קיימת בגני ילדים של קטנטנים בני שנתיים -שלוש : הם מקבלים מדבקות כדי לקשט את השרבוט שלהם . כך יוצא שממש על השרבוט שעשוי מקוים רוטטים אשר שואפים להיות מעוגלים (כי המוח כבר קלט את מה שהעין ראתה - שיש נטייה מעוגלת כלשהי ב'סימנים ' האלה) שם בדיוק מוצעת מדבקה עגולה!
זה ראשית, מראה שהגננת לא מבינה מה היא עושה , ושנית --מבטיח שגם הילד לא יבין מה הוא עושה !
מה שמדאיג אותי שבחינוך הביתי עלול לקרות שהורים יביאו הביתה בתום לב דברים כאלה.
{===לעודד את הילד לחזור ולשרבט חופשי===}
שהילד לא יצייר בגן ולא בקייטנה. שיתחזק בבית וכאשר הוא מסתכל עליך במבט שאומר "נו באמת אימא, תהיי רצינית" זה בדיוק ה'קיו' שלך להיכנס עם בטחון עצמי במשפטים כגון:
"תקשיב מתוק שלי אם אתה רוצה להמציא פרחים (הדגש על כושר ההמצאה) תמציא לך פרחים בכיף אתה לא צריך לצייר דווקא את הפרחים של הקייטנה , אני אוהבת את כל מה שאתה ממציא".
או משפט כמו :"תדע לך שציור זה הדבר הכי חופשי בעולם, כל בן-אדם מצייר לפי הכיף שלו , ונותן לידיים שלו לטייל ולשוטט על הנייר בדיוק לפי החשק שלו" (בסמוך למשפט כזה את בכף יכולה גם לצייר בעצמך ולהדגים לו מה זה כיף: כיף לשוטט, כיף ללחוץ על הצבע, כיף לשחרר לחיצה , כיף לרוץ בסילסולים או לרוץ מסביב ......)
והנה משפט רב- עוצמה :
[list]
[*] " אתה יודע, אהוב של אמא, שכל בן-אדם הוא המלך של הציור שלו? נכון שיש המון דברים שאסור לנו לעשות? בציור מותר הכל בציור אתה המלך של הציור. אתה המלך של הכביש ? לא , שם יש המון איסורים.
[/list]
בציור אתה הקובע ,אתה הממציא אתה המחליט לאן 'ללכת' והיכן 'להישאר'......."*
למעשה זאת אחת האמיתות הגדולות של האמנות (וזה נכון בכל גיל) -- שהאמנות מהווה עולם - תחליף, אשר בו האדם יכול לגעת בנושאים "אסורים ", בנושאים שאינם מקובלים בחברה , אחרת מהי סובלימציה? ומהו קתרזיס? (פשוט במוסדות החינוך מתעלמים מן הנפש האנושית ומתמקדים ב'תעשיית-תוצרים')
{===צעצועים, ספרי ילדים וטלוויזיה===}
יש באמת המון איורים צעצועים ומשחקים . נראה ש"ילדים" נהפך לפלח שוק אשר חלים עליו חוקי הכלכלה בצורה צינית חסרת אחריות ומסוכנת ממש .
האחריות אכן מוטלת על ההורים ובאמת הורים בכל העולם מצמצמים טלוויזיה , בוחרים צעצועים והאתר הזה והדף הזה הם הוכחה לכך שהורים לוקחים אחריות לומדים ומשתלמים .
בקשר לצורות ה"מושלמות" - אני מעודדת ומעדיפה הסתכלות והתבוננות בטבע עצמו, בפרח, חיפושית, עלה, בחפצים עצמם.
אני מעדיפה שההורה ידע בעל-פה שירים קטנטנים . משחקי אצבעות + פזמונים מאשר ספרים ובטח בגיל כה צעיר.
|#|
[u]מה דעתך על חשיפה של ילד בשנות חייו הראשונות לאיור ברמה גבוהה ? כיצד הדבר משפיע עליו בילדותו ובבגרותו ?[/u]
האיור בספרי ילדים מעסיק אותי מאוד וקשה לי להביע דעה מקצועית כי אני זקוקה לתקופת התבוננות ארוכה יותר (עוד 30 שנה) ..... יש אגב , הרבה חומר על הנושא מכמה נק' מבט . איור חומר עיוני מתחיל מוקדם בהיסטוריה, אפשר גם לומר שהשרבוטים הם האיורים של החומר העיוני המעסיק את התינוק...(זאת על כל פנים הטענה שלי ) האיור המיוחד לילדים , בהיקף שאנו רואים היום , הוא חסר תקדים בהיסטוריה . אתה יודע שעיצוב הדמויות בתוכניות ילדים (טלטאבי'ס למשל) נעשה בעצה אחת עם פסיכולוגים וביולוגים כדי למצוא את המיחבר האידיאלי לטעמם של ילדים קטנים..
בעבר חשבתי שכל זמן שקיימת התבוננות בטבע, במציאות, במידה סבירה ועשירה כי אז אין נזק באיורים . (לפעמים היצור האמיתי צפרדע למשל ממש מאכזב לעומת הציור המואנש !) בנוסף, מצאתי שאם לא מחברים את האיורים למושג של "ציור", אם נמנעים למשל מלהלל את הצייר, אם לא מתמקדים יתר על המידה באיור כי אז יש סיכוי ליצור איזו הפרדה קונספטואלית אשר נחוצה להגנה על המנגנונים הטבעיים של הביטוי העצמי . כך אני מנסה להאמין...
על רקע זה עוד יותר חשוב להפריד בין התהליך האישי של השרבוט לבין מה שיהיה בעתיד הציור ב"מושגים חזותיים".אולי ע"י מילים נפרדות .
על רקע זה, כשיגיע שלב המושגים החזותיים, יהיה צורך לנחם את הילדים על הפער בין מה שהם מציירים לבין מה שיש בספרים...-- הניחום הזה הוא אחד מעמודי התווך של השיטה שיצרתי ...אשר יתכן ולא תהיה רלוונטית יותר לדור שגדל באופן טבעי.. :-)
{===אחים גדולים, חוגים, בי"ס===}
האדם חי מאז ומעולם בתוך משפחה כך שנוכחות של אחים היא טבעית והמנגנונים הטבעיים
בנויים לשאת את ההבדלים , לשאוב מהם לצורך עידון והפריה .
[b]מדברים בימינו המון על כבוד אל השונה - במשפחה זאת ההזדמנות הראשונה לחיות כך ![/b]
חייבת להיות לגיטימציה אוהדת לכל שלב . וזאת לכל הכיוונים ! תאמיני שגם לאחות גדולה יש טעם לכבד את שרבוטי הקטנה ולמצוא מנוחה בלצייר כמוה ...- אנו נוטים, מפאת המנגנון הסלקטיבי של התבניות (גשטלט) להעריץ יותר את "המתקדם" וכך באמת מתקדמים אך יש צורך גם באיזון, ברגרסיה, ובתנועה מחודשת קדימה --כמו גלים .
|#|
אני ממליצה בדרך כלל לא לשלוח ילדים קטנים לחוגי-ציור ולדחות זאת לגיל ארבע-עשרה חמש -עשרה .
אני עצמי הייתי שותפה מאוד פעילה לפני כשלושים שנה ליצירת חוגים לילדים אך גם הנושא הזה יצא מאיזון -- צריך אולי לכתוב מאמר על הנושא הזה .
ילדה בת תשע אוהבת לצייר וממשיכה לעסוק בכך באופן קבוע -- זאת ברכה גדולה וחבל להוציא אותה מן המסלול, שתמשיך להנות ! המנגנון הטבעי בנוי ממשחק, הנאה, לימוד ועבודה - תוך כדי כך מתעוררות שאלות והמנגנון בנוי "לענות" לילד על שאלותיו . בינתיים האגו מתפתח לאט, תוך מתן מענה לצרכים השונים ולהיבטים השונים . ואז מגיע מצב שהאדם בשל לשאול אנשים אחרים, למצוא לעצמו מדריך....
קיימות כידוע שבע אינטליגנציות . יכולת הציור קשורה לאינטליגנציה מרחבית אך כ-מ-ו-ב-ן איננה מנותקת משאר האינטליגנציות... - אין הוכחה שילדים שציירו הרבה בילדותם נעשו דווקא ציירים . .. ובכלל - אנחנו חיים בתקופה שההתמקצעות נעשתה 'מסוכנת' ובהדרגה נחזור להיות "פרימיטיביים" - כל אחד גם ישיר וגם ירקוד וגם ינגן וגם יספר בלי להפריע לרובד של ה"מקצוענים" .
מתוך הדברים האלה את מבינה שאני מתנגדת לבתי ספר לאמנות לילדים קטנים .
ובמיוחד לבתי ספר שעושים מבחני כניסה ! [b]המנגנונים האמנותיים מהווים תשתית לכל הקיום האינטליגנטי וכל ילד צריך אותם . לקבץ ביחד ילדים עם אותה 'רגישות' זו הפרת איזון בוטה .[/b]
{===מבוגרים, ציור ואמנות===}
לא דברתי כאן עדיין אף פעם על הציור הבוגר. כדי לדבר עליו צריך לעבור גדילה מתינוק לבוגר ויש הרבה שלבים.
ההבחנה בין הציור הילדי לציור הבוגר היא בדיוק כמו ההבחנה בין תינוק למבוגר . בין שני אלה יש הבדלים ברורים וכמובן המון משותף..
|#|
התחושה של "אני לא יודע לצייר", תחושת "התקיעות" שאת מתארת היא תחושה אשר משותפת לרוב רובם של האנשים ותתפלאו, היא קיימת גם אצל העוסקים באמנות. זוהי למעשה תחושה אשר משקפת את אמיתות החוויה האנושית בתקופת הילדות ואפילו הנעורים, תחושה שאדלר קרא לה "תחושת מהגר בארץ זרה" האדם נולד לתוך אטמוספרה חדשה החל ממגע עורו באוויר, הפעלת מערכת הנשימה באופן עצמאי, אור חזק ,- וככל שהוא מתפתח יש כל הזמן חוקים חדשים, הגיונות סותרים, רצונות מתנגשים, כל הזמן חוקים על גבי חוקים. לוקח הרבה זמן עד שהאדם חש שביכולתו להעתיק-הרים ולא להיות תקוע עליהם.
|#|
במציאות המודרנית, הממש ממש חדשה בהיסטוריה של תולדות האדם, ההורה מתחיל לצייר כי היו שם הילד והצבעים שלו....
אני מצטטת את אדית קרמר ('אמנות כתרפיה לילדים') ברמה של הרעיון ולא מילה במילה ומוסיפה תובנות שאספתי במהלך מעקב ארוך על התופעות שאנו מדברים בהם כאן :
עד המהפכה התעשייתית האמנות היתה חלק בלתי נפרד מחייו של האדם הבוגר - גילוף בעץ, רקמה, קליעת סלים. ועוד ועוד - אישיותו של האדם קבלה ביטוי והייתה מודגמת חזק על ביתו, סביבתו ובטקסים - שבטיים, חברתיים, קהילתיים.... המהפכה התעשייתית (עניין של רק קצת מעל מאתיים שנה) לוקחת מן האדם את ההרגלים ההם שהיו מאוד טובים לאיזון הגופ-נפש .
אמנות הילד לפני המהפכה התעשייתית חיה בין הקפלים של ההתפתחות , הילד גדל כ'שוליה' של המבוגר , עושה בכל פעם מתוך חיקוי פחות או יותר מה שהוא מסוגל ומתפתח באיזון מושלם מבחינת התוכנה עתיקת היומין החקוקה בתשתית התודעה האנושית.
הסיטואציה המודרנית גזלה מן המבוגר את האיזון שהיה לו כשהאמנות היומיומית היתה מנת חלקו...... המבוגר המודרני עשוק מנכסיו ומגיע לחומרי יצירה דרך הילד!....
האמנות היומיומית של המבוגרים היתה בעלת רמה סבירה , לא גבוהה מידי וילד בן שבע היה מסוגל להצטרף אל העושים במלאכה ולהתקדם אט אט --כלי כתיבה ונייר בשפע יש פחות משישים שנה ! ילד מודרני, בשלושים שנה האחרונות חשוף ל'מופתים' חזותיים כל כך מתקדמים שהתוכנה שלו לא מסוגלת להתאים את עצמה וכך אנו עדים לעצבנות, חרדה, ליקויי למידה, הפרעות קשב ובעיקר אלימות. אינני טוענת שקלקול תוכנת האמנות הוא המקור היחיד להפרעות אלה , אבל ,כן מקור רציני .
וכמו שתחומי ההנקה , הלידה הטבעית , המזון האורגני מפחיתים מן ההשפעות ההרסניות כך ידע התוכנה האמנותית והשימוש הנכון בידע זה יפחיתו בעיות .
[b]נ כ ו ן[/b] , המבוגרים חיים עם חשק עתיק אדיר לביטוי אמנותי , וזאת הסיבה שסדנאות -מנדלות מוצעות למבוגרים ( חוה , בלי פרסום עצמי ברשת !).
בהחלט, יש צורך אדיר אבל חבר'ה לא על חשבון הילדים , התינוקות בני השלוש ,ארבע -חמש .....
אני במפורש מבקשת מן המבוגרים ללמוד את התוכנה הטבעית אשר טבועה בגנום האנושי וע"י כך ליצור אמנות לצד הילדים באופן מתחשב ובצורה אשר מאפשרת תקשורת בדיוק כפי שקיימת התאמה של שפת הדיבור.
את האמנות הבוגרת, הכואבת, זו אשר מבקשת מזור ללא ספק, אני בטוחה שתסכימו איתי כשאני מבקשת לעשותה [b]בפרטיות[/b].
|#|
[u]כיום אני לא מצייר לידה, אבל מרגיש צורך להתנסות בחוויה. האם העובדה שהבת משרבטת רק קווים עגולים ואני "אקיש" עם הצבע על הדף או "אמרח" אותו בדרך אחרת תהווה הפרעה?[/u]
בראיה הוליסטית חייבים להבין שמתרחשים כמה וכמה תהליכים בעת ובעונה אחת, אבל השבח לאל אנו בנויים 'להסתדר עם הגיונות סותרים', כל זמן שהפערים סבירים: חשוב מאוד שהקטנים יראו את הגדולים נהנים מביטוי גרפי, ביטוי אמנותי - זה מהווה עבורם מודל לחיקוי. (שים לב: ההתנהגות היא המודל לחיקוי, לאו -דווקא מה שאתה מצייר).
|#|
[u]אני מתקשה להיזכר בילדותי ולשחזר את התהליך אותו עברתי ומה השתבש בדרך.[/u]
העניין הזה- שאנחנו לא זוכרים את ילדותנו המוקדמת הוא תופעה אוניברסאלית אשר מעסיקה מאד את מחשבתי יש לכך בודאי איזה 'יתרון' אבולוציוני כי הרי ברור שהמידע עצמו אצור במוחנו, בגופנו, בנפשנו ..
בכל מקרה, לצורך חקר האמנות הילדית ובעיקר בשלב התינוֹקוּת, פניתי אל הזיכרון הקולקטיבי, אל האמנות הפרה-היסטורית ואל החשיבה השבטית.
זאת, בצד תצפית בלתי פוסקת בקטנטנים עכשוויים - אני ממליצה על אלה ככלים טובים .
|#|
העניין שכולנו כהורים סוחבים נכויות אמנותיות מן הילדות, ובתוך הבלגן שנוצר עם הריצה המטורפת של החיים האורבניים והמודרניים - לי למשל לקח שנים ארוכות לאזן בין התביעות של "החברה" לגבי חינוך "אמנותי" לבין התובנה הפשוטה (כאילו) של הקשר בין האמנות לביולוגיה... והאמונה התמימה שבאמת יש שלבים ארוכים של התפתחות ושאני חייבת לתת להם זמן .
|#|
[b]עצה לכל מבוגר:[/b]
קח/י לעצמך זמן לשבת ולקשקש על ניירות סתם כך ללא כל "מטרה", רק הקשקוש עצמו הוא המטרה שלך, לנקות את המוח מכל מיני רעיונות על אמנות, או רעיונות על החיים. סתם לקשקש, להתרוצץ או ללכת בשקט על הנייר... היו כבר כמה אנשים באתר שהצעתי להם זאת ועדיין אין מי שממש הרים את הכפפה, כוונתי - קישקש וחזר אלי עם חוויותיו לקבל צידה להמשך - זה לא תהליך קל אבל הוא טומן בחובו המון דברים.
אני מוכנה ללוות אותכם בתהליך עד כמה שהתקשורת ברשת מאפשרת .
{===על מנדלות===}
גם עיגול בתוך עיגול אלה מנדלות ראשוניות . בקרוב תראו שהם הולכים עם הגיר בצורה מעוגלת ומחזקים את המקום המפגש של הקו .
צורה מעוגלת בתוך צורה מעוגלת היא כבר סמל אוניברסאלי שרואים בכל ילדי העולם , ונכון זהו מרכיב מרכזי במנדלה !
השרבוטים, אם נותנים להם להתפתח ללא הסחות דעת מזיקות מתפתחים ומתארגנים כך שעד גיל שלוש וחצי-ארבע ניתן להבחין במנדלה: תחום מעוגל סגור שבתוכו נמצא קו אנכי אשר ממרכזו יוצאים שני קוים ,אחד לכל צד. מתוך המבנה הזה מתגלות לאדם-הילד האופציות לסימול צמחים, חיות ודמויות אנוש , ל-א-ט ל-א-ט .
(יש כמה 'טיפוסים' למנדלות ילדיות).
[u]אז מה מבטאת המנדלה ?[/u]
לפחות זו שתיארתי לך , מסכמת את עובדת ההזדקפות -- על-ידי האנך (אנוכי=אני) , ואת כיבוש היציבות על ידי הקו המאוזן (שיווי משקל) אבל זה לא ממש קו מאוזן אלא שני קוים שיוצאים מן המרכז לכוון הצדדים. בהמשך המנדלה תיהפך ב"גדול" לגוף אדם וב"קטן" לפרצוף . הקו המאונך יתקצר ויהיה אף והקו המאוזן יבוא מאוזן לאוזן ויהיה הסימן לפה .
די להיום . יש עוד המון סודות ;-)
למה המנדלה של גיל שלוש-ארבע (וגם קודם) היא [b]הביטוי האותנטי[/b] בה' הידיעה? מפני שהיא מתרחשת בכל ילדי העולם כתופעת טבע, אין הרי מבוגר, גננת או חוג-אמנות שתדריך ת'ילד לעשות את זה ..! - וכל הילדים עושים את זה , בכל העולם.
רוב האנשים נושמים לרווחה כאשר דמויות האנוש מופיעות , ויש אשר מקדימים ללמד איך לעשות אותן -- כבר דיברנו על כך. אבל המנדלה היא הביטוי האותנטי באמת . [b]המנדלה מהווה סיכום התהליך הפנימי של הגדילה ומכאן והלאה מצטרפת גישה שמבטה פונה גם החוצה.[/b]
{==="מטעמים יפים"===}
@} התערבות - אין גידול צאצאים ללא התערבות . גם המנגנון הטבעי מחובר להתערבויות עדינות .
הדגש על [b]העדינות[/b].
@} מדבקות אצל חברים זה כמו פטל, שוקולד, קרמבו ....- בקרוב רבים יבינו את התוכנה האמנותית האורגנית . על ירקות אורגניים נוטים לומר שהם יקרים.. גם אמנות אורגנית חוסכת הון-תועפות שבעתיד ילך על עזרה בלימודים..
@} כלל הילדים בימינו לא מקבלים הזדמנות לשחק, להשתעשע, להתעלס ולהפרות את נפשם ושכלם באמצעות התוכנית הטבעית אשר רק חלק ממנה תיארתי כאן . הילדים בימינו חשופים לסודות אשר טמונים בתוך התוכנית בטרם עת .
@} בבקשה שחררו הילדים מן העומס וגם את עצמכם -- שעשועים .
השעשועים האלה בונים תשתיות למפעלי תעשיה רגשיים-שכליים-רוחניים מ ד ה י מ י ם.
@} כמובן שחשוב להדגיש את מה שמותר, והאמת, שמתוך ה"מותר" אז ה"אסור" מתברר ומתקבל ברצון .
@} אם יש סיפוק נאות לצורך הבסיסי לשרבט אין בעיה עם הגבלות מסוימות אשר נגזרות מן החיים בבית.
@} מוטוריקה עדינה – זוהי תכונה טבעית. לא צריך "לפתח "אותה .
{===המלצות ספרים===}
|#| ילדים מתחילים לסמל בציור--מלכה האס /מכללת אורנים /המכון לשיפור דרכי הוראה ע"ש מסינגר.
|#| צבעי ידיים לילדי הגן --מלכה האס/כנ"ל(1992)
|#| Analising Childrens Art/ R.Kellogg National Press Books 1969
|#| יש עוד חוברות של מלכה האס -- כל מה שהיא כתבה מומלץ בעיני .
{==עד כאן החלק הערוך. ==}
נכון הדבר גם לגבי האביזרים איתם פועלים הילדים בזמן מישחק,ארחיק לכת ואומר שגם לריב בין ילדים או ריב עםהורים יש משמעות של _שהסביבה בה שוהה הילד צריכה להיות לא מושלמת כדי שהילד יוכל
), ומבקשת גם מהם.
