חיה דגני וחינוך ביתי

אנונימי

שליחה על ידי ברווז* » 12 מרץ 2004, 15:20

חיה דגני, אם אני לא טועה, מתייחסת לתפיסה של הבית כמקום טהור, אותנטי, נקי מהשפעות שליליות לעומת ה'זיהום' אליו נחשפים ילדים במציאות של בתי הספר. אפשר לא להסכים עם הפרשנות שלה על ההורים המגוננים שעברו חוויות קשות בילדותם, זה אפילו הופך ליותר מענין מבחינה מחקרית. זה מה שיפה דווקא בעבודת דוקטורט, היא עומדת על המדף ואפשר להתווכח איתה.

אני אמנם לא בחינוך הביתי אבל אני לא מסכימה איתה, אני חושבת שהוא הרבה יותר מאתגר את החברה ה'רגילה', והאתר הזה הוא דוגמא לכך.

חיה דגני, אם אני לא טועה, מתייחסת לתפיסה של הבית כמקום טהור, אותנטי, נקי מהשפעות שליליות לעומת ה'זיהום' אליו נחשפים ילדים במציאות של בתי הספר. אפשר לא להסכים עם הפרשנות שלה על ההורים המגוננים שעברו חוויות קשות בילדותם, זה אפילו הופך ליותר מענין מבחינה מחקרית. זה מה שיפה דווקא בעבודת דוקטורט, היא עומדת על המדף ואפשר להתווכח איתה.

חיה דגני איננה אלא מישהי שמאד רצתה תואר ומצאה בחינוך הביתי משהו בתול מבחינה מחקרית. מעבר לכך "המחקר" של חיה דגני איננו יותר מאשר תרגיל מבחינת האסכולה המחקרית במקרה הטוב, תרגיל שמסתמך על חומר שהיא אספה כפי שתלמיד כתה ז' מעתיק קטעים מהאנציקלופדיה וקורא לזה עבודה.
לכן תפישתה של חיה דגני איננה רלוונטית, לא מתוך זלזול בה עצמה אלא מתוך כבוד לחינוך הביתי.

עבודת הדוקטורט הזו עומדת על המדף אבל איננה מעלה כל רצון להתווכח עליה.

שליחה על ידי ברווז* » 13 מרץ 2004, 10:42

למרות שבמקומותנו נהוג לתקוף את האדם עצמו במקום להתמודד עם הטיעון, זה נראה לי לא כך כך חינוכי (ביתית). בעוד שהטיעון עצמו לא כל כך קשה להפרכה (מה שמחזק את המדעיות שלו, בניגוד ל'מוטיבציות של דגני' שאי אפשר להפריך). איזה פתולוגיות יש להורים ששולחים לדמוקרטי ואיזה לפתוח?
ביום שישי היתה כתבה מאוד אוהדת על משפחה דתית מפרדס-חנה שהילדים בה לומדים בבית ומגיעים להשגים מרשימים, אבל הם לומדים לפי סדר יום (משרד החינוך רואה בהם 'מופת ללמידה'), ולא unschooling.

אין שיטה אחת נכונה לגבי כולם. הן כאשר אנחנו שולחים את ילדינו למסגרות חיצוניות וגם כאשר אנחנו מחנכים מהבית. שיטה זו שאת מתארת איננה שונה מזו של משרד החינוך. מכך שרק המסגרת משתנה בעוד האיך נשאר כפי שמשרד החינוך נוהג. הן מבחינת דרך הלמידה והן מבחינת כפיית התכנים על הילדים.
לכן זה כל כך מעניין שאלה הנוהגים כך אשר כביכול מראים את אוזלת היד של משרד החינוך ביישום עקרונותויו ותפישותיו - הם אלה הזוכים לחיבוק מצד הממסד.
גישת ה"חינוך לאין שעור" unschooling מן הסתם איננה שוללת את דרכי הממסד מחד ומאידך פונה לכוון בו גם התכנים וגם האיך שונים מדרכי הממסד. ביטול כפיית התכנים וצורת הלמידה במארג בחינוך הביתי הנוקט בדרך זו נמצא עקרוני ועיקרי. מזה פוחד כל כך הממסד.
עדיף למשרד החינוך לעודד את מי שבהכרח מצדיק את עמדותיו דוגמת אותה משפחה, למרות שאיננה בתוך המסגרת, מאשר להתמודד עם גישה שונה לחלוטין אשר לכאורה מבטלת את זכות קיומו.

מכאן, שרק כאשר אנשי הממסד יוכלו לקבל את הדרך "החדשה" הזו כדרך לגיטימית וידעו שדרך זו לא רק שאיננה מבטלת את זכות קיומם ועבודתם אלא אף יכולה להפרות ולהשביח את המערכת עצמה, רק אז יכנס החינוך הביתי למקום בו הוא לגיטמי. תפקיד זה מן הסתם מונח על כל המחנכים בבית, לעתים בהתנגדות לעמידה בתקנות בלתי סבירות ולעתים בעצם המעשה הפשוט.

לגבי חיה דגני. אתייחס לזאת כך, כמו שהזברה שבדקו אותה מחקרית מבחינת הפסים השחורים שעל גופה איננה מתעניינת במחקר, בחוקר ובמסקנותיו, והיא נמצאת אדישה לחלוטין גם אם החוקר חושב שהיא מצמיחה פסים כי להוריה היו כתמים שחורים או כי מישהו העליב אותה בילדותה. כך לפחות אני אינני מתעניין במחקר שאני הוא המושא שלו.
חיה דגני כבודה במקומה ואמונותיה מבצבצות מבין כתביה באופן מכובד למדי. בפועל, למי שחי בבית עם ילדיו היא איננה רלוונטית. לא היא ולא טיעוניה. החיים עצמם הם העניין - לא האידאה או המחקר.

שהילדים בה לומדים בבית ומגיעים להשגים מרשימים
למה יש משהו ממש מטריד במשפט הזה?
(חוץ מזה שהוא מלווה במשפט הזה:משרד החינוך רואה בהם 'מופת ללמידה)
אני לא מודדת את ההישגים של ילדיי. הם מרשימים אותי מאד אבל ספק אם ירשימו מישהו מהמערכת. ולו רק משום שאלה הישגים שלא ניתנים למדידה.

שליחה על ידי ברווז* » 13 מרץ 2004, 21:10

ההישגים מרשימים את משרד החינוך. ילדים טובים ומחונכים שלומדים מהבוקר ועד שמונה בערב בתכנית קבועה שמשתנה לפי עונות השנה ותחומי ענין, מציירים ומנגנים בהצטיינות. מי שנראית לי ראויה לשבח היא האמא, שגם כותבת שזה לא מתאים לכל אחד ומציגה את הענין בתבונה ובצניעות, אם כי לא מציינת שום קשיים.

צפריר, אני מסכימה אתך שה unschooling מאיים על הממסד. אני תוהה לגבי חוסר הכפיה בתכנים. אנחנו לא בחינוך הביתי, אבל עדין לא נתקלתי בתכנים שהיו מנוגדים להשקפותי בבית הספר. הבן שלי לא כל כך אוהב שיעורי תורה, אבל אני חושבת שהשפה הגבוהה/לא מדוברת היא שמרחיקה אותו. יכול להיות שמורה מלהיב יותר היה מקרב אותו יותר, ואני מדברת איתו בבית על סיפורי התורה. בכל זאת נראה לי שהלימוד, אפילו של פסוקים בעל-פה, מעשיר אותו. הוא יכול לומר בהקשר אחר לגמרי 'כמו במגדל בבל, כשבנו מגדל גבוה ואלוהים בלבל להם את השפות'. נדמה לי שחלק מה'לא אוהב', הוא 'קשה לי', ויש פה דווקא אתגר. מה שאני מנסה להגיד הוא שהכוונה היא לא דבר שלילי בהכרח.

ברווז,
ראי, אדם באמונותיו יחיה. אם את רואה בכפיית תכנים גורם מאתגר ומניחה ראייה זו לצד החיוב, הרי שזהו החינוך הטוב ביותר שאת יכולה לתת לילדייך. שהרי את היא האם של הילדים האלה ולכן האחריות כולה עלייך.
העניין אינו תכנים שמנוגדים להשקפותייך, העניין הוא בעצם כפיית התכנים האלה על הילד. יהיו התכנים אשר יהיו. כאן, על פני שפוט האם התכנים שנכפים על הילדים ראויים או לא - יש לבחון ראשית את רעיון הכפיה. כפיה של התכנים ושל צורת החשיבה. מנסיוננו בחינוך לאין שעור אנו רואים כיצד באופן טבעי כל ילד לומד בדרך אחרת ומכאן אין מרשם או שיטה ל"איך" ללמוד - שכן כל ילד לומד בדרכו (בכל מקרה), אנו רואים כיצד כל ילד מגיב לתכנים אחרים על פי העניין שהוא מוצא בתכנים אלה והם עולים ונובטים מנסיבות חייו של הילד עצמו ומכאן אנו למדים להמעיט בהאדרת הישע של תוכן מסויים ולא להפסיק להפריז בשמחת הגילוי והלמידה - לא חשוב של מה.

הכוונה איננה דבר שלילי, בזאת אנחנו מסכימים לחלוטין. נהפוך הוא - כוח הכוונה עצום מכפי שנוכל לשער. כאשר כוונתך היא שילדך ידע חומר מסוים - אין הדבר שלילי או חיובי - זו עובדה ואין בה כל פסול.

לעניין סיפור ההישגים של המשפחה הזו ולאמא הראויה לשבחים. קצת מזכיר את הילדים על הגבעה. כפי שנכתב בעבר - זו אינה דוגמה, מופת או אפילו משל אשר תייצג את החינוך הביתי או החינוך בכלל. זהו מקרה פרטי אשר נראה שמתחת לפני ההישגים הלימודיים מתרחשות סערות נפש לא פשוטות. והמבין יבין.

שליחה על ידי ברווז* » 14 מרץ 2004, 10:12

אני (שוב) מסכימה איתך שהחוויה של 'אני עושה עכשיו משהו שאני לא אוהב' היא הרגל מיותר ומזיק. עצובה מכך יכולה להיות המסקנה 'אני לא יודע, אני לא מבין כלום'. תחושות כאלו יכולות לנבוט גם בסביבה ביתי רב גילאית, לא? (גם כאשר החינוך הוא לאין שיעור). כאשר ההורה קשוב ומכיר את הילד הוא יכול להיות ער לכך ולחזק, או לשתול מסר אחר.

איני רואה כל פסול בידיעה שאינני יודע (וזו מעלתי הגדולה), איני רואה כל פסול בכל שלבי המידה של הילד. כאשר אני ער לכך שאינני יודע אני עשוי ללכת ולרכוש את הידע הזה או לחילופין לברר האם זה בכלל מעניין אותי.
לגבי ילדי, כאשר הם מבקשים עזרה אני משתדל לעזור, לרכוש את הידע או לקבל אישור להרגשתם.

שליחה על ידי ברווז* » 14 מרץ 2004, 14:22

הכוונה היא לא ידיעת 'חומר', אלא לתחושה של מסוגלות אישית. בכיתה רגילה, יכול להיות שילד 'ילך לאיבוד' והמסר (הסמוי) שיעבור אליו הוא 'אני לא מסוגל להבין'.
ובחינוך ביתי גם יתכן מצב, למשל בין אחים, כששניהם לומדים משהו ושואלים, אבל אחד יותר נגרר או מתענין במה שמענין את אחיו, ומקבל תחושה שהוא כינור שני. שני המקרים דורשים רגישות של הורים ובעיקר הם חלק מהחיים.

ברווז,
על פני להניח מראש שאנו יודעים מה מעניין את הילד ובאיזו דרך מתאים לו ללמוד, ניתן לסמוך על הילד במאה אחוז שהוא ידע מה מעניין אותו ומהי הדרך שלו להשיג ידע או מיומנות זו.
אמנם, על מנת לסמוך על הילד אנו נדרשים תחילה לסמוך על עצמנו, דרישה בלתי נתפשת על ידי מי שגודלו בדרך בה נלקחה מהם האחריות על חייהם כבר בגיל צעיר (אנחנו בעצמנו), אבל זו המשמעות העמוקה של מעשה החינוך הביתי.
שנמצאים ההורים סומכים על עצמם שידעו לתת את הסביבה הנכונה ביותר בעבור הילד ובכך למלא את חובתם לראות את טובתו ולפעול למענה, ונמצאים ההורים מאצילים הסמכה עצמית זו על הילדים, בהשאירם להם את הבחירה, החופש והחירות להיות מי שהם.
כפי שההורים לוקחים את האחריות אשר מוטלת עליהם בלאו הכי לגידול וחינוך ילדיהם, כך הם מאצילים על הילד את המרחב בו הוא רשאי לקחת אחריות על מה שבאחריותו בלאו הכי. למשל, ניתנת לעולל האפשרות לקבוע מתי הוא רעב וזקוק למזון, כמה מזון יאכל, ומתי עליו להציא את פסולת גופו מבלי התערבות של ההורים. לכשיגדל מעט יקח לעצמו עוד ועוד תחומי אחריות, מקביעת סוגי מזונו ועד בחירת לבושו (או עירומו), מבחירת ענייניו (אותם ענינים שמענינים אותו) ועד הדרך בה הוא משחק.
אט אט גדל הילד בתוך סביבה שרירותית בעלת חוקים שרירותיים (שנמצאת כל סביבה שרירותית מבחינת הילד), כשהוא מוקף באוירה אוהדת ואוהבת, ומקבל את החירות לבחירותיו מהוריו.

דרך זו של החינוך הביתי איננה טהורה ממשגים וטעויות. אלה הכרחיים כפי שתסכולים שונים הכרחיים להתפתחות הילד. אותם תסכולים טעויות ומשגים כאשר הם מתרחשים באוירה משפחתית אוהדת, נמצאים מועילים ומקדמים בעוד אותם תסכולים טעויות ומשגים המתרחשים בסביבה שרירותית שאיננה אוהדת ועיקרה הוא כפיה במובנים רבים, נמצאים מעכבים בהכרח את ההתקדמות ברמת הלמידה, ויש הטוענים שאף מותירים חותם הרסני ומלא ארס בנפשו של הילד, מה שעשוי במקרים רבים לצלק בעיות רגשיות ונפשיות בילד. צלקות אלה שמעידות על היכנעות בפני גורמים חזקים מהילד, הכופים את דרכם עליו, ניתנות להבראה וריפוי, וניתן אף להצדיקן במציאת קורטוב של טוב מעצם קיומן.

כאן מתחייבת שאלת הבחירה. שאנו יכולים לבחור בדרך המעניקה לנו אשליה של שליטה וידיעת הצפוי (הכל צפוי - ) ולכפות על הילד מסלול ברור של טעויות משגים ותסכולים בעודנו מכתיבים לו את בחירותיו בכוח.
מאידך, עומדת בפנינו האפשרות לבחור בבלתי צפוי, כשאנו סומכים על עצמנו ויודעים שעלינו בלבד מוטלת האחריות להניח לילד את חירותו, בחירותיו מתוך כבוד למי שהוא. ( - והרשות נתונה)

אמונותינו הבסיסיות ביותר הן אלה שמכתיבות את עמדתנו. כאשר עולה אי התאמה בין אמונותינו העמוקות ודעתנו אנו רשאים לבחור להתבונן בקונפליקט עצמו. למצוא את הדרך להתחבר לעומקי הוויתנו ולדעתנו, ולמצוא את הכוח המגשר בין אלה ואלה. אז, תפישות מנוגדות עשויות להשלים זו את זו, ומתוך שוויון זה נוכל לבחור בלב ובנפש את דרכנו.

כאשר נתנת תשומת הלב (אהבה) לילד בלב חצוי מהנפש, נמצאת אפשרות קבלת תשומת הלב חצויה, או חסרה, כאשר הלב הנותן שלם עם הנפש, תשומת הלב מתקבלת בשלמותה.
מכך, כל דרך בה נבחר כהורים תהא ראויה, כאשר לבנו שלם ונפשנו בשיוויה.

צפריר, כתבת כל כך יפה, תודה.