באופן טבעי

הנה זה מכה בי,
לא משנה במה אבחר, לא משנה מה אעשה, סביר שתכעס עליי, יש סיכוי שלא תהיה מרוצה.
כן אני משתדלת, מימין ומשמאל,
מניקה, נושאת, מרדימה, מערסלת, אז נולד לך אח, אני קצת פחות מושלמת, מנסה מכאן ומכאן, כל הזמן משתדלת, אחר כך נוסף עוד אח או אחות והנה אתה, אפרוח שהיית גדל להיות תרנגול בוגר וכועס, רוטן, זועף...

אני כר הדמעות, שק החבטות ובכלל לא ידעתי, אי אז בהתחלה, שזה חלק מלהיות אמא...

למה מתפכחת ?
בעיקר כי סופסופ אולי מתחילה להבין שיש איזה טעות במחשבה שלי שההורות שלי צריכה להיות מעוצבת על ידי הילדים שלי. מבינה פתאם את המהות העמוקה של למרכז ילדים, לשים את הצרכים שלהם, הרצונות שלהם, ההעדפות שלהם מעל הכל ומעל עצמי.

ארוחת בוקר, אני מתה מרעב, אבל: "אמא תמרחי לי / תמזגי לי / תכיני לי..." היום חייכתי אל כולם ואמרתי: "רגע, עכשו אני אוכלת !" ...
המשך יבוא...

ארוחת בוקר, אני מתה מרעב, אבל: "אמא תמרחי לי / תמזגי לי / תכיני לי..." היום חייכתי אל כולם ואמרתי: "רגע, עכשו אני אוכלת !" ...

מזדהה ומחכה להמשך.. @}

קוראת אותך@}
אני תוהה אם זה קשור להפרשי גיל קטנים בין ילדים או שזה משהו אוניברסלי יותר...

הילדים די הוכו באלם, אחד מהם בכלל לא הבין איך זה שעוד לא מרחתי לו את הכריך. הסברתי בחיוך רחב שאני באמצע הביס.

הדוגמא הזו היא לכאורה קטנה, אפשר לדון אותה לכאן או לכאן, עבורי היא אבן דרך, סמל, משהו שראוי שאזכור ואזכיר לעצמי: אם אני משאירה את עצמי כל הזמן אחרונה, ומצטברת בתוכי תחושת קורבנות ומסכנות, זה כמו אבנית שמצטברת בקומקום, למים יוצא טעם ממש לא משהו...

מרגישה שקצת נשטפתי תחת גל של תאוריות / ספרים / דיבורים על המקום של הילדים בחיינו, כמה יש לנו ללמוד מהם, כמה אנחנו צריכים לתת וכו' וכו' . אני לא חושבת שהתיאוריות האלה רעות, אני רק מבינה פתאם שההיתלות בהן גרועה כמעט כמו היתלות בתיאוריות של ד"ר סקופ, שיטת החמש דקות וכו'. מרוב תיאוריות איבדתי את האותנטיות של האמהות שלי ומצאתי את עצמי בהלקאה עצמית בלתי פוסקת...
אז נכון שלהשאיר תינוק בוכה במיטתו כדי להרגיל אותו להירדם לבד זה ממש לא אופציה מבחינתי אבל היום אני מתחילה להבין שיש מצב שהוא יבכה שתי דקות אם אני בדיוק רצתי לשירותים.

ההבנה היא שלב מאד חשוב מבחינתי, שלב שיכול לחסוך הרבה תסכול וכעסים שלי עליהם, על עצמי ובכלל. ההבנה שהתינוק/הפעוט/הילד/הנער שאני הריתי וילדתי יקר לי אבל האושר שלו לא ממש בשליטתי ושלפעמים הוא עשוי לבכות ולסבול בגלל החלטות שאני קיבלתי עבורו ועבורי, הבנה שאני עדיין הופכת בה ועוד לא מצליחה להכיל אותה במלואה.

אני חושבת שזה קשור לפרפקציוניזים, ליכולת לחיות בספקטרום שבין השחור ללבן, עם המורדות והעליות, היכולת לחיות את הרגע הנוכחי אבל גם לשחרר אותו בקלילות ולזרום הלאה...

הוא עשוי לבכות ולסבול בגלל החלטות שאני קיבלתי עבורו ועבורי,
ואולי הן גם לטובתך ולטובתו..

קוראת, מזדהה, מחכה לעוד...

יושבת ומניקה, פתאם נתקל המבט שלי בעקב הסדוק והמיובש שלי.

מסתכלת על העקב וישר נזכרת באמא שלי,
רואה פתאם איך, אם היה רק אפשר לנתק את העקב ההזה מכף הרגל האישית שלי, הייתי יכולה בקלות להתבלבל ולחשוד שהוא של אמא שלי או אולי אפילו של אמא שלה,
ופתאם, דרך ההסתכלות הזו על העקב הסדוק והיבש, אני רואה את הקשר הבין דורי, את הקשר הנשי, את חוט האמהות שנשזר ועובר דרכינו, כי העקבים של ילדיי אינם סדוקים או יבשים כמו שלי ושלהן.
מסתכלת על העקב הסדוק והמיובש ורעד של התרגשות חולף בתוכי, הנה עקב שמסמל עמידה ממושכת, שחיקה, מאמץ, טרחה אינסופית סביב היקרים לנו, שעות על גבי שעות במטבח, בערסול תינוקות, בנענוע עגלות, בהולכה של ילד מכאן לשם, בצעידה לצד בן הזוג, בריצה, ריקוד, הליכה במסע החיים.

אני מסתכלת על העקב שלי והלב מתרחב כי סופסופ יש בו מקום גם עבור אמא שלי ויש סיכוי ותקווה.

מקסים.
מחכה להמשך...

צרת רבים חצי נחמה?!...
נכנסתי לקרוא את הדף כי ע"פ הכותרת,הייתי יכולה לחשוב בטעות שזו אני ואולי שכחתי,(כי אלו תובנות מהסוג שקל לשכוח כשעולה הבכי/צחוק של ילדינו הרכים...)
וגם ה סדקים בעקב
מזדהה
אולי יש לי פור עלייך,כי אני כבר מזמן מזמן עמוק בתהליך ההתבגרות הזה
נקודת האור- זה תהליך מרתק וממלא סיפוק,משובץ באלפי רגעי קסם,בין לבין
הבאסה- זה אף פעם לא נגמר. אין סוף ללמידה שלנו. עד שנדמה לך שהנה אוטוטו את נוגעת באמת וסוף סוף מצאת רגע של שלווה ושלמות,החיים שולחים לך כבר את המשימה הבאה.

_מקסים.
מחכה להמשך_
לגריין אותך...

שיהיה בהצלחה, ושירבו התובנות
שתפי עוד

לא משנה במה אבחר, לא משנה מה אעשה, סביר שתכעס עליי, יש סיכוי שלא תהיה מרוצה.
כל כך מזדהה.
ואני מדברת על שלב הרבה יותר מתקדם מאשר מריחת פרוסה ומזיגת מיץ, או הנקה, או סיפוק צרכיו של תינוק בוכה.
ילדי הגדולים כבר עברו אפילו את גיל ההתבגרות - אבל עדיין אני כל הזמן צריכה להזהר שלא יכעסו, שלא אגיד משהו מעצבן. ולא תמיד זה מצליח. ואז אני מקבלת תגובה של כעס, עלבון ותוכחה. מעייף.

@}

מותר לי ומותר לך -

מותר לך לכעוס, להיות תחרותי, כעסן, עצבני, חסר שקט, צועק, אגוצנטרי, שונא - ומדהים שכשאני מאפשרת לך את כל אלה אתה מסוגל להיות אותנטי לגמרי ולהרשות לעצמך גם לאהוב, לשמוח, לתמוך, לחלוק, לתת.

וגם אני, אחרי שמאפשרת לעצמי את כל אלה- כעס, חוסר שקט, עצבנות, מרירות, קיטורים, קנאה ועוד ועוד יכולה סופסופ לתת לכל האהבה, היופי, השמחה שיש בי לצוף במלא הדרן.

היום אני מתחילה להבין שיש מצב שהוא יבכה שתי דקות אם אני בדיוק רצתי לשירותים. גם אני מבינה - אך עדיין מעדיפה להתאפק... ואכן גם אני
נכנסתי לקרוא את הדף כי ע"פ הכותרת,הייתי יכולה לחשוב בטעות שזו אני ואולי שכחתי...
גם אני בקוראים - ו"כולנו זקוקים לחיבוק" זה המרגיעון שלי כרגע.
ץ

להקשיב לך, כמו שאת, בלי ספרים, בלי הנחיות, בלי הוראות חיצוניות, להסכים להתחבר בכל מאודי, לדעת אותך, את מי שהיא את, את מה שאת בגופך הקטנטן מבקשת לאמר לי, להתנתק עוד ועוד ממוסכמות ואפילו ממה שהיה רק אמש, לחוות אותך בכל רגע, משתנה, אחרת, חיה -

עוד דף להפוך בו במהלך יומי,
תודה.

שוב ושוב חוזרת אליה התחושה ההיא הישנה, כל הזמן צריך להתפשר, שייכות כרוכה באיזה שהוא ויתור, על חלקים ממנה, לפעמים קטנים לפעמים גדולים יותר, ככל שמתבגרת לא רוצה יותר לוותר, מתקשה להרפות ולהשאיר חלקים מעצמה בחוץ, ככל שמתבגרת יותר ויותר מדייקת, רואה ומבינה- אולי הכי פשוט להיות סופסופ שייכת לעצמה ? לעוצמה הפנימית, הנשית, האונשית שבה ?

לא רוצה לשחק לפי הכללים, לחייך גם כשהלב רוצה לצרוח מכאב, לשחק את המשחק גם כשכואב ולא נעים, אבל כל הניו אייג'יות הזו ואלפי הקולות על המראות, ההשלכות, תובנות מתפלספות, מרוב כשאתה זה אני וכשאני זה אני לא יודעת כבר איפה היא מתחילה ואיפה נגמרת ואז רואה ברור יותר כמה מפחדת להיות היא עצמה, במלוא עוצמותיה, להיות הכי מדוייקת ונאמנה לעצמה, מפחדת לפעמים מהשדות השרופים שיחרוך הצדק שהיא מחפשת, האישור לזכות לקיומה
נזכרת במילים ההם מהשיר של רחל על הכנרת "בבדידות קורנת נם חרמון הסבא וצינה נושבת מפסגת הצחור" ויודעת שעליה להמשיך ולחפש דרך ונזכרת בתקווה משכבר הימים:

(האמנם, האמנם) עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
(לאה גולדברג)

לאט לאט לומדת להתרחב לתוך מקומה -
לאט לאט לומדת לזהות מתי נוטה לעבור על צרכיה על צרכי ילדיה מפאת "לא נעימים" למינהם.
לאט לאט מתחילה לראות ולזהות, לעצור ולפעול ממקום אחר, נקי יותר, לבחור שלא להגיב מעומס.
הדרך אמנם ארוכה, נמשכת אולי חיים שלמים, אבל הנה היא, צועדת בה אחרי ככלות הכל.

כבר ימים רבים, רבים מדיי שהיא מחפשת אותו, אורבת לו בחדרי חדרים ולפעמים בחוצות העיר,
מחפשת, מבקשת, קוראת וכלום - נאדה, התפוגג לו באויר הסחנה של הקיץ הים תיכוני.
היא כבר כמעט מתייאשת, הדמעות מציפות גבהים חדשים, השמש הולכת ונעלמת ואז לפתע, הוא מתגלה לה במלוא הדרו -
התינוקת מחייכת אליה, גלים של אושר ותקווה מציפים אותה, הצעיר מקלל אותה בשפתו המשובשת, "את אמא מעצבנה", האחר מתחיל פתאם לכתוב, אותו אחד שנחשד ללקוי מוטורית, כותב בכתב עגול ביד בוטחת ופתאם היא מתחילה לראות אותו, לשמוע אותו, להריח ולנשום אותו בכל פינה, בכל חלל, במיליון שברירי חיים יומיומיים כמו שאומרים בחסידות: "לית אתר פנוי ממנו" - מלוא כל הארץ כבודו, והיא מבטיחה לעצמה לא לפספס, להמשיך ולראות אותו מציץ אליה מתוך חרכי החיים.