באופן טבעי

אני מאחלת לך הרבה שמיים בהירים. הצהוב אומר "כולנו משפחה אחת" ולמרות שאנחנו לא מכירות
_ולך יש מקום חם בלב שלי.
אוהבת._

טוב לשמוע ממך

טוב לשמוע ממך

תודה ששיתפת.

לפני כמה ימים כתבתי לך כאן הודעה ארוכה, וכשבאתי להוסיף אייקון היא כולה נמחקה לי. אז לא אנסה לשחזר אותה, רק אומר לך שקראתי את כל הדף ואני מודה לך שפתחת אותו וכתבת כאן לכולנו ואני מאחלת לך מכל הלב שתצליחי להשלים עם הכאב והעצב הזה ולחוות בחייך עוד הרבה אושר ושמחה. אני מחזקת אותך לא להתעסק כלל במחשבות שווא ובתחושות אשמה ולהתמקד רק בכל הטוב שבחייך, שאני בטוחה שקיים. נעמה.

אז אוטוטו שנתיים, כבר התחילה הנפילה, הארועים כאילו קרו מעצמם השבוע... פורום אמהות ״מוות בעריסה״ התארח אצלי בבית, חברה מכאן ( באופן טבעי ) באה איתי להשקות ולדשן את העצים, נר הנשמה הודלק והנשמה שלי מודלקת. הזמן עובר, הארוע חרט בי צלקות ושינה את תוך תוכה של נשמתי, אני מרגישה ומקווה שלטובה. ככל שהזמן עובר פניה של ירדן מטשטשים, מעט הזכרונות נשארים כאילו בתמונות ולאו דווקא מעלים איתם מטען רגשי. מה שכן, לכאורה, זורם וגדל, משתנה ומתפתח זו נקודת המבט שלי על החיים. הרבה פחות תחרותית, יותר רגועה, יותר מחוברת אל מה שאני חווה ולא למה שהייתי רוצה לחוות. אם פעם סימנתי וי על יום עם הרבה פעילויות היום אני שמחה ביום עם הרבה שקט, ביום עם זמן, זמן למחשבה, לעשייה.. משאירה מראש קצת זמן לספונטניות ואם בסוף נשארתי בבית וקראתי אז זה מעולה... מתעניינת בדברים אחרים ואוהבת ילדים בלי סוף. עדיין לא מרגישה דחף לילד משלי, רוצה תאורטית אבל לא מבפנים, חוששת גם מהורדות שכרורכות בדבר.
חיבוק לכן ותודה ( כרגיל ) על המקום פה

מחבקת אותך.

מצטרפת לחבוק

גם אני מחבקת

גם אני

חיבוק גדול.

שלוש שנים וחודש, השנה היה יותר מורכב. היה מורכב, זה התחיל כבר בתחילת יוני, עצב מחשבות תחושות. יום הולדת של האחיין שלי (בגיל של ירדן) העמיד אותי בסיטואציה חדשה. "סיסי, למה לא נשארת לכל היום-הולדת", כי לא הרגשתי טוב, "מה הרגשת", כאב, "מה כאב לך", הלב.
הלב כאב? לא יודעת בדיוק, אבל הדמעות לא הפסיקו לרדת. אלו תחושות חדשות, כבר חוויתי אותן מאז שזה קרה, שאני פשוט לא מפסיקה לבכות, בלי תחושות מדויקות, בלי צבעים, בלי מילים, אבל אי אפשר להפסיק לבכות.
ציינתי את השלוש שנים בפרויקט קטן של תרגום אתר העמותה למניעת מוות בעריסה לערבית. מרגיש שמה שצריך עכשיו זה לחבק את כל האמהות בשני הצדדים ולנסות להבטיח פה אופציה לתקווה.
ואיך החיים? מעניינים, מורכבים, עצובים. אני רוצה להמשיך אותם רוצה לשמוח, לשמח, לשמוח יחד.
ימים לא פשוטים עם כל המלחמה הזו.
שולחת חיבוק אהבה ותקווה

ארבע שנים להולדתה ומותה של ירדן האהובה.
ואני ארבע שנים במסע, מהלכת בנופים ומקומות לא מוכרים, נופלת וקמה, מטפסת ויורדת וכל הזמן צופה ומתפעלת מהעומקים והמרחבים של הנפש.

חיפשתי מורה רוחני מושלם
שאומר ומקיים

קיבלתי אותך במתנה
לחבק ולאהוב בידיים

מורה רוחני, הכל כולל הכל
מקיים ולא מדבר
תמים יפה ורך
אוהב ומעורר אהבה בכולם

חי, כל-כך חי
ומת, כל-כך מת

פאר של רוח, יופי, חיים, עוצמה וכאב


עפעפיים כחולות, כחולות
סגורות, סגורות
לא נפתחות
גם לא לחיבוק של אמא

העניים לא יפתחו
אך פתחו את עיניי שלי

שיר, נחל זורם, שלום ומלחמה
לידה, חיים ומוות
שמקופלים בשעות בודדות
ומאושרות

את מלמדת אותי כל רגע על עומק הרגש

קוראת ובוכה תהיי חזקה את נשמעת אישה מדהימה שולחת חיבוק והמון אנרגיות טובות

תודה שאת מספרת על הדרך שלכם.את מעוררת השראה

יקרה. את אשה נפלאה. אני בטוחה שירדן היתה רוצה שתחיי חיים נפלאים ואולי לחזור אליך בתור תינוקת נוספת.
מאחלת לך הרבה אור אהבה שמחה חיים אושר בריאות וילדים
את נהדרת

הרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה שלומך, שמחה שאת חוזרת לעדכן כאן ומאחלת לך ידיים מלאות בטוב

שלום לך אמא של ירדן,
התאומים שלי מתו לפני כמעט חודשיים, קצת אחרי הלידה.
קראתי את הדף שלך עוד הרבה לפני זה, לא האמנתי שבעצמי אצטרך להתמודד עם האובדן הנורא מכל, לא ידעתי שאוכל להתמודד עם זה.
לא יודעת למה אני כותבת לך בכלל... סתם רציתי לומר שאת מעוררת השראה. מעניין, שבאמת יכולות לעבור ארבע שנים והזמן לא עומד מלכת. כרגע קשה לי לראות את העתיד, רק הבת הגדולה-קטנה שלי שומרת על האור.

אוי כמה קשה לקרוא אותך פלונית. כמה מצער ומזעזע וקשה וכואב.

שאלוהים יתןתלך ולכם כוחות הדרך הקשה והכואבת הזו.

אני כאן אם אפשר לעזור, לתת אוזן קשבת, כתף להישען עליה ולב קשוב ומלא אמפתיה

מה שלומך היום פלונית?

מה שלומך היום פלונית?

האם התכוונת אלי, פלונית? האמא של התאומים?
ובכן... להתחיל בטוב? כן, אני אתחיל בטוב.
המשפחה הקטנה שלנו טובה ומאוחדת. עברנו דירה והחיים הסתדרו להם בכל מיני מובנים. טוב לנו.
הצטרפה אלינו תינוקת אהובה נורא, היא כמעט בת שנה.
היא ריפאה לי את הגוף, את הערגה הבלתי נתפסת הזאת של לחבק תינוק, להניק להניק להניק, להרגיש אותה גדלה...

אני לא מצליחה לכתוב את זה בלי שזה ישמע דבילי, אבל... אני נכשלתי בהתמודדות.
אם תבוא אלי עכשיו אמא טריה לילד מת - אני בספק אם אוכל לתת לה פרספקטיבה ולספק לה השראה.
המוות של התאומים שלי הותיר אותי מרירה.
הביטחון שהיה לי בעצמי, בנו כזוג, בחיים וביקום בכלל נקבר ביחד איתם.
פעם האמנתי שאנחנו יכולים לנצח הכל. האמנתי שלא משנה איזה בחירות נעשה - יהיה לנו טוב.
האמונה הזו התמוססה ואיננה.
בכל רגע אני יודעת שהרע מכל עדיין יכול לפגוע בנו.
גם הבנות שלי יכולות איכשהו למות, או להיות חולות, דבר שלפני זה פשוט לא עלה על דעתי שיכול לקרות.
לא הפכתי להיות אישה היסטרית או חרדה, זו פשוט מן עובדה כזו שמלווה את חיי.

לא הצלחתי לגרור את עצמי לשום מקור של תמיכה או טיפול. אני מפחדת שאם אני אציף את הכאב אז אני אטבע.
בהתחלה עוד ביקרתי בבית הקברות. היום אפילו את זה אני לא מצליחה לעשות... בעלי הולך לשם ומצלם בשבילי תמונות.

אז ככה אני חיה לי, עם המון כאב, וכמובן גם המון שמחה, כי בכל זאת יש בבית עוד שני אורות קטנים מנצנצים, שמביאות אושר שלם וגדול.
אני מתגעגעת לתאומים שלי מאוד מאוד ולא עובר יום, וגם לא חצי יום, שאני לא חושבת עליהם.

תודה ששאלת, פלונית, ותודה שגרמת לי קצת לכתוב...

לצערי אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת פלונית.
גם אני עברתי אובדן מסוג אחר לפני יותר מעשר שנים. ויצאתי ממנו חכמה. חזקה ועוצמתית.
אבל עם מרירות ופסימיות שנמצאים עמוק בנפש וחרוטים בה בצורה שקשה למחוק.
מבחוץ אנשים לא רואים את זה . אבל בפנים תמיד הכול נראה לי שברירי ומוטל בספק

חיבוק. ענק.

יקרה אהובה
לא נכשלת כלל. לא חושבת בכלל שזה עניין של הצלחה או כישלון.
בכל מקרה אני לא רואה פה כישלון. את חיה את ממשיכה . יש בור אבל יש גם מעבר לו.
חיבוק ענק

תודה

פלוני אלמונית, קראתי אותך כבר שנה שעברה, רציתי להגיב והנה אני מגיבה עכשיו. אני לא חושבת שנכשלת, אני חושבת שכל אחת מתמודדת בזמן שלה ובדרך שלה ואם את מרגישה שיש לך עוד מה לעבור אני בטוחה שתעברי דרך זה בזמן הנכון לך. חיבוק