החיים עם 3 ילדים בלוג

שליחה על ידי אמא* » 05 מרץ 2006, 21:59

ננחת באזור נתניה- אבן יהודה
אני גרה בנתניה!
אם יהיה לך זמן ותעברי את הג'ט לג מהר אז תצרי קשר!

נשמעת לי מזעזעת
צאי מזה, את
אמא נורמלית ולא סתם איזו מפלצת..
את בן אדם שצריך מנוחה לפעמים.
להיות עם הילדים שלנו זה לא קל, ולעיתים גם מתיש.
אז מגיע לך מנוחה. כשאחד הילדים הולך, זה יותר קל. כשזה שקשה להתמודד איתו הולך, אז עוד יותר קל.
את אוהבת אותה מאוד מאוד, אבל את רוצה גם שקט לעיתים.
הכל בסדר, את בסדר.

(כיתבי לי בדף הבית שלי טלפון להתקשר איתך. אנחנו צריכות בידור לשבת

... או אם יותר נוח לך למסור את הפרטים בצורה אחרת, תגידי. אולי אי מייל).

כתבתי לך הודעה אצלי.

שליחה על ידי אמא* » 09 מרץ 2006, 23:19

היום בערב חיפפתי בהכל, הגענו מאמא שלי בשעה תשע בערב.
הילדים נכנסו למיטות בלי להתקלח ואחרי שאכלו פרוסה עם שוקולד לארוחת הערב.
בשעה רבע לעשר האמצעית והקטן עוד חוגגים, הקריזה שלי התחילה ואמרתי להם בטון
די עצבני שילכו כבר לישון וזהו.
בעשר הקטנצ'יק נכנס לסלון ואני במקום להתעצבן התחלתי לשמוח ולמחוא כפיים, אמרתי לו
שיבוא אלינו לספה ושנינו (אני וההוא) פשוט טרפנו אותו.

מוקדם יותר באותו היום הקטנצ'יק אמר לי (בקול המתוק והמקסים שלו) "ורד (המטפלת שלו)
אמרה שיש לי כינים באוזניים." אני התעלפתי מצחוק ואחרי ברור טלפוני קצר התבררה המשמעות
של כל הסיפור המצחיק הזה.

האמצעית רצתה ללכת לחברה היום, לי זה ממש לא התאים לא היו לי הכוחות להיכנס לאוטו
להכניס אותה לבית החברה, לפטפט כמה דקות עם האמא וכו' (שלא נדבר על מזג האויר הסוער)
אז פשוט עבדתי עליה, חייגתי את מספר הטלפון ובלי שהיא תראה ישר ניתקתי ואמרתי
לה שהם לא עונים. למזלי היא קנתה את הסיפור הזה, אני הרגשתי רע עם זה ששיקרתי לה
אז פיציתי אותה בזמן קצר שהקדשתי רק לה ולי, בסופו של דבר היא הייתה מאושרת
וגם אני.

ח ח ח.
שקרים לבנים.
חכי חכי כשזה יתחיל לחזור אלייך, כלומר להגיע מהם...

עירית_לוי

^{<קוראת קבועה>}
^{<מסמנת מדי פעם כדי שתדעי >}

שליחה על ידי אמא* » 12 מרץ 2006, 00:30

היום בערב הלכתי לקניון עם האמצעית, הקטן ועוד כמה נספחים.
שלי מי היה הרעיון האידיוטי הזה?! (אופס, שלי!)
אחסוך מכם את כל הפרטים רק אספר לכם שחזרתי עם מגרנה כזאת נוראית שרציתי
רק להיכנס מתחת לפוך ולהתחפר עמוק עמוק עד שפורים ייגמר.
כבר שבוע שאני מתברברת בגלל הפורים הזה ו"ההוא" תפס לו את תפקיד "הכספומט" וחוץ מזה התנער מכל אחריות פורימית
כזו או אחרת (שיט, עכשיו נזכרתי ששכחתי לקנות פילים למצלמה, למי למי לעזאזל יש היום מצלמה רגילה? אה, לי שכחתי.)

fire! fire! dont move' drop your weapen
המיליםהאלו מתגלגלות לי במוח כבר יומיים.
מי שתגלה מאיפה הן מגיעות תקבל כפרס
סוף שבוע מפנק ומרגיע באברבנל (יחד איתי כמובן).

שליחה על ידי אמא* » 12 מרץ 2006, 00:31

חכי חכי כשזה יתחיל לחזור אלייך
שאני אבין, את מדברת מתוך ניסיון?

תצחקי תצחקי אמא חדשה, חכי שזה יגיע אלייך הגיל הזה, בינתיים תמשיכי להתפנן לך עם "עוד לא בן שנה המקסים שלך".

את מדברת מתוך ניסיון?
בטח...

שליחה על ידי אמא* » 03 מאי 2006, 01:05

יום העצמאות הגיע, יצאנו לגן היו מופעים, דוכני אוכל, משחקים, שתיה,שלג, חוטים ממתקים
בקיצור כל מה שרצו.
היה ממש כיף נהנו מאוד והקטנצ'יק אפילו רכב על סוס פוני.
באיזה שהוא שלב הגדול פרש הביתה, הקטן נרדם על שמיכה בדשא ואני יושבת בכיף מדברת מקשקשת
עם כל העולם ואשתו.
פתאום הסלולרי מצלצל אני עונה ועל הקו מדברת איתי איזו אמא שהקשרים שלנו רופפים מאוד
אני עוד מנסה לחשוב מה היא רוצה ממני? והיא אומרת לי שהבת שלי נמצאת בפינת "הילדים האבודים"
כבר שעה, קראו לי פעמיים ברמקול ולא שמעתי (ישבתי רחוק מהבמה).
רצתי לשם כמו מטורפת, ראיתי אותה על הידיים של שוטרת מקסימה, העיניים שלה נפוחות ואדומות
מרוב שהיא בכתה.

עכשיו כל אחד שואל את עצמו: "איך איך היא לא שמה לב שהבת שלה נעלמה?"
אז הנה ההבהרה:
אנחנו גרים בשכונה, הילדים מכירים את הגן כמו את כף ידם, אנחנו(ההורים) תופסים פיסת דשא מתיישבים
ומתחילים לתפקד בתור כספומטים ז"א, הילדים באים אלינו רק כשהם צריכים כסף.
אז בגלל זה לא ידעתי שהיא הלכה לאיבוד, פשוט חשבתי שהיא מסתובבת עם חברים.

בקיצור אני כולי עצבנית וחייבת להאשים משהו (כדי לא להתפוצץ) הולכת לגיסות שלי שישבו 5 מטר
מהבמה ושואלת אותן למה לא אמרתן לי שעדן הלכה לאיבוד? (כל אחת בתורה ענתה "לא קישרתי").
שתי דקות לפני כן עדן נגשה אל אחת מהן ושאלה אותה "ראית את אמא שלי?"
והגיסה ה^%$$%# אפילו לא טרחה להרים אליי טלפון ולומר לי שעדן מחפשת אותי, או לברר מה קרה,היא פשוט הצביעה
לחלל האויר ואמרה לה "אמא שלך שם".
שתי דקות אחרי זה היא שומעת "שיש ילדה בשם עדן שהלכה לאיבוד" והיא לא קישרה!0-:
זה קרה לפני 3 שעות ואני עדיין רותחת.

שליחה על ידי אמא* » 03 מאי 2006, 01:54

אני לא מפסיקה לחשוב על איך שהיא הרגישה כשהיא מצאה את עצמה אבודה, מבולבלת, מחפשת משהו
שיעזור לה ועד שהיא מצאה מישהי (הגיסה המדוברת) היא נשמה לרווחה וחשבה שהנה הגיעה ההצלה שלה, ההיא נפנפה אותה.
אני חושבת ובוכה, כותבת ובוכה.
לעזאזל.

תירגעי יקירתי...

עזבי אותך מהאשמות, חג היום, כולם בריאים , כולם ביחד.
אני חושבת שלמרות טראומה זה קורה הרבה... לי פעם "אבד" אחד האחים שלי בקניון.
ובסופר שבו אני עובדת, כל שעה עגולה איזה ילד חמוד עם דמעות בעיניים מחפש את אמא\אבא שלו, אז אני לוקחת אותו ביד מעלה אותו לקופה הראשית, נותת לו איזו ביצת קינדר וקוראת בסבלנות להוריו בכריזה.

בקיצור, קורה...

שליחה על ידי ממ* » 03 מאי 2006, 16:33

חשבי על זה מהכיוון הזה: הקטנה עברה חוויה באמת לא נעימה, אבל עכשיו היא יודעת שהכל בסדר, שגם אם קורה משהו ממש לא נעים יש לו פתרון. יש משטרה שתקרא לך, יש שוטרת נחמדה שתחכה איתה. והכי חשוב, יש אמא שחיכתה לה, שדעתה כמעט נטרפה כשחשבה על הסבל של הפיצית שלה ואפילו הלכה לצעוק על כולם... מה שאני רוצה להגיד הוא שיש בזה נחמה. חשבי על ללכת לאיבוד ואז לחזור לזרועות החמות של אמא, לדעת שאמא האוהבת תמיד מחכה לך. חשבי על זה שלפעמים הזכרונות הנעימים שלנו נובעים מזה שקרה לנו משהו או שהיינו נורא חולים או שמישהו התנהג לא יפה ואז אמא טיפלה בנו, ודאגה לנו. והדגש הוא שיש את הזרועות האוהבות שנמצאות שם בשבילנו. זה אולי טיפה מסובך, אבל המשמעות של דבר מובנת לפעמים כשחווים את ההיפוך שלו. כמו שלפעמים זוגיות מתחזקת דווקא בתקופה קשה כשבן זוג אחד נמצא בשביל האחר. לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את עצמי.

שליחה על ידי אמא* » 03 מאי 2006, 22:37

תודה תודה, אין לכן מושג כמה הרגעתן אותי ואיך הכנסתן אותי לפרופורציה.
אחרי שהיא נרגעה דיברתי איתה ואמרתי לה שבכל מקום שהיא תהיה, תמיד אבל תמיד אני אגיע אליה
היא חייכה כשאמרתי לה את זה וראיתי שזה ממש הרגיע אותה.

ממ,
לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את עצמי.
הצלחת להבהיר יפה מאוד.

שליחה על ידי אמא* » 03 מאי 2006, 22:42

היום נמאס לי סופית כל המלחמות עם הגדול על המחשב, בכל ערב הריטואל הקבוע:
אני: כבר מאוחר, תסיים מה שאתה עושה ותקום מהמחשב.
הגדול: תכף, רגע, שניה.
אני: (אחרי 20 דקות) נו כבר מאוחר תכבה את המחשב.
הגדול: תכף, רגע, שניה.
וכך זה יכול להמשיך במשך שעה וחצי.
בקיצור הפלתי את התיק על "ההוא", הושבתי את שניהם ביחד סיפרתי ל"הוא" את הבעיה וביקשתי ממנו
להגיע יחד עם הגדול להסכם בקשר לזמן כיבוי המחשב, הדגשתי בפניו שאני רוצה שהם ינהלו משא ומתן.

יצאתי מהסלון וישר הצמדתי את האוזן לדלת כדי לשמוע.
מה ששמעתי הלך ככה: "ההוא": מהיום והלאה בשעה שמונה אפס אפס אתה מכבה את המחשב ברור!? S-:

הדגשתי בפניו שאני רוצה שהם ינהלו משא ומתן

משא ומתן!?! גברים?!? את לא יודעת שהם "פותרי הבעיות"?

אבל, אולי מבצד הטוב יהיה לך היום מחשב ב- 20?

שליחה על ידי אמא* » 05 יולי 2006, 03:26

הרבה זמן כבר לא כתבתי כאן, לא בגלל שלא היה מה לכתוב (עם שלושה ילדים אפשר לכתוב כל יום אנציקלופדיה) אלא בגלל חוסר זמן.
סוף סוף הגיע החופש המיוחל (חיכיתי לו יותר מהילדים) בינתיים התחלנו ברגל ימין, הספקנו לקנות בגדים, לאפות עוגיות
ולראות את רוני סופרסטאר בקניון P-:

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ואני לא מצליחה להחליט מה לכתוב (יצא לי מהרגיעון "קחו זמן להפנמה").

טוב, אתחיל עם משהו שממש מציק לי (מחכה לעצות החכמות שלכן), אתמול בערב הגדול(שוב) הציק כל כך הרבה לקטנצ'יק עד שהוא חזר לגמגם.
הגמגום היה כל כך קשה שכאשר הוא ניסה לשאול אותי משהו הוא חזר על המילה "למה?" 23 פעם (ספרתי) עד שהתייאש, גמגם לי "לא חשוב"
נאנח ושתה מהבקבוק שלו.

בכלל, כל ההתנהלות שלי מול הגדול נכשלת מחדש פעם אחר פעם.
כבר יש לי רקורד מרשים בקריאת ספרים וכלום לא עוזר, קראתי את פייבר ומייזליש "איך לדבר..." ואת "אחים ללא יריבות"
וגם את הורות מודעת (שלא נתתי לו מספיק צ'אנס כי הספר הזה סוחט ממנו כל טיפת אנרגיה) כל ספר שממליצים עליו באתר אני קונה
אבל שוב זה לא עוזר.

לפני שלושה שבועות קיבלנו את תוצאות המבחנים של מכון סאלד ונודע לנו שהגדול עבר את מבחן המחוננים והוא נמצא באחוזון הראשון.
אני כמו כל אמא גאה (ומסתבר שגם עיוורת וטיפשה) הייתי כל כך בהיי מהעניין שלא הפסקתי לדוש בעניין הזה במשך שלושה ימים
רצופים בינתיים האגו שלו הגיע עד הרקיע השביעי, האמצעית התחילה להרטיב במיטה ואני כמו בת יענה לקח לי שבוע שלם לקלוט
מה קורה לה. (אח, יסורי המצפון מה היינו עושות בלעדיהם?)
ו"ההוא" הסתובב לו כמו איזה טווס נפוח עם ברק בעיניים משוכנע במיליון אחוזים שהכל בזכות הגנים הטובים שהוא הוריש לו

.

חוץ מזה, יש כמובן המון דברים טובים שקורים, מערכת היחסים עם האמצעית (חוץ מהמקרה הנ"ל) צוברת תאוצה, אנחנו הרבה
יותר קרובות ומתקשרות מאי פעם, הקטנצ'יק פשוט עולם ומלואו מתוק מדבש, כריזמטי, משגע, דעתני וכובש.

המשך יבוא.....

המשך יבוא
מחכה...

עירית_לוי

אהלן

קודם כל, טוב לשמוע גם על הדברים הטובים...

אשתף אותך במחשבות שעלו לי בעקבות מה שסיפרת. אם ידבר אלייך - קחי איתך.

_לפני שלושה שבועות קיבלנו את תוצאות המבחנים של מכון סאלד ונודע לנו שהגדול עבר את מבחן המחוננים והוא נמצא באחוזון הראשון.
אני כמו כל אמא גאה (ומסתבר שגם עיוורת וטיפשה) הייתי כל כך בהיי מהעניין שלא הפסקתי לדוש בעניין הזה במשך שלושה ימים רצופים. בינתיים האגו שלו הגיע עד הרקיע השביעי, האמצעית התחילה להרטיב במיטה ואני כמו בת יענה לקח לי שבוע שלם לקלוט מה קורה לה._

אני יכולה להבין את השמחה והגאווה

יחד עם זאת, הייתי מציעה לעצור ולבחון את המשמעות העמוקה של תיוג ילד כמחונן, תיוג שעל פי רוב נתפס כחיובי ומועיל.

לדעתי - לתיוג של ילד, ולא משנה אם זה תיוג שנתפס כ"חיובי" או כ"שלילי", יש מחירים.
אני מתייחסת כרגע למה שנראה בעיני בעייתי בתווית הספציפית של 'ילד מחונן':

מרגע שהתחלת להביט על ילד מבעד למשקפיים של 'מחונן' את רואה פחות ופחות אותו, ויותר ויותר דמות סטריאוטיפית. נקודת מבט כזו מקשה עם הזמן לראות את מי שהוא באמת, את הילד עצמו כמכלול וכאדם שלם. עם הזמן שוכחים או פשוט לא רואים את הדברים האחרים שבו [שימי לרגע בצד את כל מה שהורגלת לחשוב על ציונים, ותחשבי איזה עוול (נא לא לקרוא כהאשמה! ) זה למדוד בן-אדם במספרים. תווית של מחונן מעצימה את העוול הזה].

תווית של מחונן יוצרת אצל הילד תחושה עצומה של ציפייה (להמשיך תמיד להצטיין, להיות בסדר, להתנהג כמו בוגר, להבין ולהתחשב וכו' וכו'). הציפייה הזאת עושה שני דברים:

יוצרת אצלו לחץ וחרדות, שמשפיעים אגב לא רק עליו אלא על כל המשפחה (ראי למשל את מקרה ההרטבה של בתך. אולי היה דחוף לה לקבל תשומת לב, ולו במחיר של תשומת לב שלילית? זורקת השערה...).
מובילה אותו באופן טבעי לנסות לרַצות אתכם. הניסיון לרַצות אנשים אחרים מרחיק כל אדם מעצמו. תראי כמה זמן ואנרגיה אנשים משקיעים בבגרותם על מנת למצוא את עצמם מחדש...

התווית של מחונן מחלחלת לאט לאט לדרך בה הילד תופס את עצמו ומעריך את עצמו. האם הוא יתן לעצמו רשות להיות דברים אחרים מלבד 'חכם' ו'רציני'? האם הוא ירשה לעצמו להיות למשל "שטותניק" או שיחניק את הנטייה הזאת אצלו אם היא במקרה קיימת?

אני מניחה שמן הסתם יש עוד מרכיבים במכלול, והקשיים שאת מתארת לא נובעים אך ורק מנושא התיוג.
יחד עם זאת, אני חושבת שיש לו, לנושא הזה, תפקיד משמעותי במערך הכולל.
אם משהו מזה מדבר אלייך, אפשר לחשוב באופן אופרטיבי מה אפשר לעשות עם זה מעתה ואילך.

נקודה נוספת שעשויה אולי לתת לך פתח בתחושת התקיעות המתמשכת שאת מתארת היא הנושא של הלקאה עצמית:

כתבת (מרשה לעצמי להתפס לקטנות

):
(ומסתבר שגם עיוורת וטיפשה)
(אח, יסורי המצפון מה היינו עושות בלעדיהם?)
אני רוצה להציע לך לענות בדיוק על השאלה הזאת, ששאלת חצי בצחוק.

ייסורי המצפון, לתפיסתי, משמשים פעמים רבות כמקום מפלט שמאפשר להמנע מעשיית שינוי שאולי לא נוח לעשותו.
הלקאה עצמית היא אשליה של עשייה: הנה, הוצאנו את השוט, הלקנו את עצמנו נמרצות, בכך "שילמנו" על הטעויות שלנו, וזהו. זה נותן לנו תחושה שלקחנו אחריות על מצב, אבל למעשה רק כאילו-לקחנו אחריות (התפיסה הזאת מפורטת באריכות בדף אחריות מול אשמה, אם תרצי לקרוא עוד).

אין ספק שיש בך מחוייבות גדולה ליצור שינוי ושיפור מתמיד, ואהבה גדולה לילדים שלך. זה ניכר לכל אורך הבלוג הזה. יש לי תחושה שבתוך המחוייבות הגדולה הזאת, ייסורי מצפון מתפקדים כמו מקלות בגלגלים.

שליחה על ידי אמא* » 06 יולי 2006, 01:18

(ראי למשל את מקרה ההרטבה של בתך. אולי היה דחוף לה לקבל תשומת לב, ולו במחיר של תשומת לב שלילית? זורקת השערה...).

אוי, זה כל כך ברור, לכן כתבתי:
(ומסתבר שגם עיוורת וטיפשה)

בקשר לכל מה שכתבת על תיוג ילד כמחונן, כמובן שאני מסכימה עם כל מילה. בינתיים כבר הספקתי להרגע מהעניין, הוא כמעט ולא עולה
בבית (וגם אם כן, אז זה לא בנוכחותו).

התווית של מחונן מחלחלת לאט לאט לדרך בה הילד תופס את עצמו ומעריך את עצמו. האם הוא יתן לעצמו רשות להיות דברים אחרים מלבד 'חכם' ו'רציני'? האם הוא ירשה לעצמו להיות למשל "שטותניק" או שיחניק את הנטייה הזאת אצלו אם היא במקרה קיימת?

זה כבר מזמן לא המצב בבית שלנו (וכמובן שיש לך חלק נכבד בעניין

).

אני מניחה שמן הסתם יש עוד מרכיבים במכלול, והקשיים שאת מתארת לא נובעים אך ורק מנושא התיוג
עד עכשיו לא מצאתי את המרכיבים הללו.

רציתי להבהיר עוד נקודה, כשקיבלנו את האבחון חשבתי לעצמי "יופי, עכשיו אני יודעת מה הבעיה איתו, ועכשיו אוכל למצוא את הדרך הנכונה
"לטפל" בו". ועד עכשיו לא מצאתי.

ייסורי המצפון, לתפיסתי, משמשים פעמים רבות כמקום מפלט שמאפשר להמנע מעשיית שינוי שאולי לא נוח לעשותו.
את זה כבר למדתי בקורס של "אדלר" (שייסורי מצפון הם פריבילגיה שלהורים אסור להשתמש בה)
אני מאלה שמלקים את עצמם יום יומיים ואחר כך לוקחים אחריות.

אם משהו מזה מדבר אלייך, אפשר לחשוב באופן אופרטיבי מה אפשר לעשות עם זה מעתה ואילך
מאתגרת אותך.

עוד נקודה בקשר למחוננות שלו, אני מסתכלת על זה בצורה קצת אחרת (וגם מסבירה לו אותה).
מה שגורם לי להיות שמחה במחוננות שלו, זה לא מה שיגידו השכנים/חברים/דודים וכו' (נו טוב קצת)
השמחה היא שעכשיו פתוחות בפניו המון אפשרויות לגדול להתפתח בנושאים שמעניינים אותו לרכוש עוד ידע (הוא ממש צמא לידע)
ובכלל להכניס לו קצת צבע לחיים האפורים של ביצפר.
סוף סוף יהיה לו מענה גם לצרכים השכליים שלו.

מקווה שהסברתי את עצמי.

שליחה על ידי אמא* » 06 יולי 2006, 01:25

עוד נקודה שרציתי להוסיף, מהרגע שנפקחו לי העיניים והתחלתי לתת לו להיות ילד, הוא מוצא לו מין איזון מוזר.
הוא יכול להתנהג בצורה "איומה" במשך יומיים דוגמה:
אתמול בערב הגדול(שוב) הציק כל כך הרבה לקטנצ'יק עד שהוא חזר לגמגם

כאילו ממלא מצברים, ואחר כך חוזר להיות הילד הרגוע במשך שבוע. ושוב חוזר חלילה.
כשאני כותבת איומה אני מתכוונת לכך שבמשך יומיים רצוף הוא פשוט שטותניק מציקן וכו' אין רגע של שקט ממנו הכל בא במרוכז בגלים גדולים
והוא לא מצליח להרגע, זה דבר שמאוד קשה להתמודד איתו ואני פשוט לא מסוגלת לתת לו להמשיך בצורה הזו, אני חייבת לגרום לו לעצור
מדי פעם, לכן יוצא שהרבה פעמים אני "עוצרת" אותו.

איך אפשר לגרום לו לאזן את עצמו?

איך אפשר לגרום לו לאזן את עצמו?

זה דו כיווני, האם כל הבית מאוזן? מים (אני מקווה שאת מבינה) לא יכולים להיות מאוזנים בתוך מקום לא מאוזן....
ואם הבית לא מאוזן, וזה הרי המצב ברוב בתינו אז עדיף לתת לו לזרום. תורידו ממנו קצת לחץ, הוא מושפע מהמון דברים, ונע במצבי רוח יום וליל תאמיני שלו קשה אף יותר.
כשהוא "בקריז" עדיף לא להיתרגש ולא להיכנס לעימות תראי שזה יחלוף כמו שבא...

שליחה על ידי אמא* » 06 יולי 2006, 13:18

זה דו כיווני, האם כל הבית מאוזן? מים (אני מקווה שאת מבינה)
(אני מבינה:-) )עכשיו בזמן החופש הגדול, כלום לא מאוזן הכל זורם בלי תכנונים בלי שעות אין סדר יום.
תורידו ממנו קצת לחץ,

קשה להוריד ממנו לחץ כאשר הוא משתמש באחיו הקטן כאמצעי בידור.
כאשר הוא סתם "בקריז" אני לא נכנסת איתו לעימותים ונותנת לו לצאת מזה באופן טבעי,
אבל כאשר הקריז שלו מכניס את כל הבית למתח, נורא קשה לעמוד מנגד ולא לעשות כלום.

עכשיו יצא לי המרגיעון "עוצמה היא לא להשתשמש בכוח העומד לרשותך"

"עוצמה היא לא להשתשמש בכוח העומד לרשותך"

בול. וכן... לצערי אין קשה מזה. מקווה שלי יהיו את הכוחות שלך...

עירית_לוי

_בקשר לכל מה שכתבת על תיוג ילד כמחונן, כמובן שאני מסכימה עם כל מילה. בינתיים כבר הספקתי להרגע מהעניין, הוא כמעט ולא עולה
בבית (וגם אם כן, אז זה לא בנוכחותו)._
קודם כל, זה היה טבעי ונורמלי לגמרי להתרגש ככה. אם הייתי במקומך, אני לא רואה אותי לא מתרגשת

בכל אופן, אני מניחה שככל שיעבור הזמן העניינים שעל פני השטח ימשיכו להרגע. ההתרגשות שלכם כהורים תתפוגג אל תוך שגרת היומיום והשיחות בנושא תפחתנה.

יחד עם זאת -
כדאי להמשיך ולשים לב אל מה שקורה מתחת לפני השטח, מכיוון שהדרך שבה המנגנון של תיוג עובד היא ברמה הלא מודעת.
גם אם הפסקתם לדבר על זה באופן אינטנסיבי, התיוג של בנך כילד כמחונן קיים כל הזמן ברקע וממשיך להשפיע עליו.

כך אנו מעוצבים לפעול כבני אדם. מרגע ש"משקפיים" מסויימים כלפי אדם מסויים נצרבים לנו בתודעה, אם נרצה או לא נרצה, נביט על אותו אדם דרך המשקפיים הללו.
נקודת המבט הזאת משפיעה על הדרך בה נתייחס אליו, על סוג האינטראקציה שתתפתח בינינו, וכאשר מדובר בילד - גם על מי שהוא יצמח להיות.

נדרשת עבודה מכוונת על מנת לפוגג את ההשפעה של אותם משקפיים (מיד אפרט).

_אם משהו מזה מדבר אלייך, אפשר לחשוב באופן אופרטיבי מה אפשר לעשות עם זה מעתה ואילך
מאתגרת אותך._
להלן כמה רעיונות (כמובן שלא מומלץ להעמיס על עצמך הכל בבת אחת):

לשבת ולהכין רשימה של כל הציפיות שלך ממנו. כולן כולן. ולהיות מאוד כנה עם עצמך (רק הדף רואה). רשימה כזאת יכולה לסייע לך להיות נוכחת לכמות הציפיות שלך ממנו (וכן, את כולן הוא קולט, גם בלי שתגידי כלום ). האפקט של להיות נוכחת למשהו (וגם למחירים שלו) עשוי להיות חזק מאוד. נסי ותראי איך זה משפיע עלייך.

לשים לב שוב ושוב ושוב (ושוב), במהלך היום שלך, כיצד את תופסת את בנך? כיצד את רואה אותו? מיהו בשבילך? האם את רואה אותו, את מי שהוא? את לא צריכה לעשות כלום, חוץ מלשים לב! בהתחלה תתפסי את עצמך אחרי שהדברים יקרו, אחר כך תוך כדי, ובהמשך - תוכלי לשים לב עוד לפני מעשה ולעשות סוויץ' בזמן אמת. זו עבודה שדורשת מחוייבות גדולה מאוד, ולא תמיד קל להתמיד בה. את יכולה להשתמש במחברת או בלוג על מנת לתמוך בך בעניין. תרגיל מסוג כזה מאפשר לך לקחת בעלות בית על אחד המנגנונים האוטומטיים שלך, ולהגיע למצב בו את מנהלת אותו (את המנגנון) ולא הוא אותך.

לשים לב להתנהגויות שלך כלפיו שנובעות מתיוג, מהמשקפיים הללו (באותה טכניקה שפירטתי בסעיף הקודם). זה כולל דברים שאת אומרת לו וגם מסרים לא מילוליים שאת מעבירה לו.

לשים לב לכל הפעמים בהן את לא נותנת לו להיות מי שהוא (שוב, באותה טכניקה). המשמעות של לא לתת לילד להיות מי שהוא מבחינתי, היא לתת לו להרגיש שהוא 'לא בסדר'. למשל, אפשר לבקש מילד להפסיק להשתולל כי אנחנו רוצים לנסות לישון - בדרך נטולת שיפוטים, בהתייחסות שתשאיר אותו מכובד, ואפשר לעשות זאת בדרך שתגרום לו להרגיש שהוא 'לא בסדר'. בחינה מעשית של זה יכולה להיות השאלה האם הילד שלי יצא עם תחושה של עוצמה מהאינטראקציה בינינו או עם תחושה שהוא אשם במשהו / שהוא ילד 'רע' וכיוב'.

לשים לב לכל הפעמים בהן את לא נותנת לעצמך להיות מי שאת. לכל הפעמים בהן את שופטת את עצמך. לכל החלקים שלך שדיכאת ולא נתת להם מקום. זו נקודה מהותית בעיני (את כבר מכירה את תפיסת העולם שלי). אני לא מאמינה שניתן לקחת אחריות מלאה על הכל המנגנונים האוטומטיים שלנו רק באופן טכני, כלומר, מבלי לעשות עבודה כלשהי על עצמנו ולפתור את החלקים הבלתי פתורים שלנו מהעבר. כל עוד יהיה לך פצע, גם אם תתרגלי לא לקפוץ כשמישהו נוגע בו בטעות, הוא ימשיך לכאוב ולהשפיע. במקרה הזה לא רק שלך עצמך ימשיך לכאוב, אלא גם שיש סיכוי לא רע שבנך יקבל את הפצעים שלך בתורשה ויכאב אותם גם בחייו שלו. בהקשר הזה אני ממליצה בחום על עבודה עצמית כלשהי, לבד או עם ליווי.

_אני מניחה שמן הסתם יש עוד מרכיבים במכלול, והקשיים שאת מתארת לא נובעים אך ורק מנושא התיוג
עד עכשיו לא מצאתי את המרכיבים הללו._
וגם:
_רציתי להבהיר עוד נקודה, כשקיבלנו את האבחון חשבתי לעצמי "יופי, עכשיו אני יודעת מה הבעיה איתו, ועכשיו אוכל למצוא את הדרך הנכונה
"לטפל" בו". ועד עכשיו לא מצאתי._
תראי, אם הייתי צריכה לקצר ולתת לך מסר אחד בלבד, הייתי מציעה לך להתמקד בלתת לו להיות מי שהוא.

לתת לו להיות מי שהוא.

אני מאמינה ששם טמונה התשובה, עבורו.
וגם עבורך (בהקשר של ההורות שלך כהזדמנות וכמרחב לצמיחה אישית).
לגבי האיך - פירטתי למעלה מקום להתחיל ממנו את המסע. 'מסע', כי אין כאן פיתרון של זבנג וגמרנו.

סוף סוף יהיה לו מענה גם לצרכים השכליים שלו.
נכון.
אבל אבל אבל -
אני הייתי מפנה את תשומת לבי דווקא לצרכים הרגשיים שלו.
זו עוד אחת הבעיות, לדעתי, עם תיוג מחוננים, שלא פירטתי ברשימה של אתמול.
תיוג של ילד כאדם מאוד אינטיליגנטי משכיח מאיתנו שמדובר בילד קטן, עם צרכים רגשיים של ילד קטן.
הוא גורם לנו לשים את הפוקוס על הצרכים האינטלקטואליים ולהזניח את אלו הרגשיים, והחשובים באמת.

אין רגע של שקט ממנו הכל בא במרוכז בגלים גדולים והוא לא מצליח להרגע, זה דבר שמאוד קשה להתמודד איתו ואני פשוט לא מסוגלת לתת לו להמשיך בצורה הזו, אני חייבת לגרום לו לעצור
רק תוודאי שהדרך בה את עוצרת אותו מכבדת אותו, לא גורמת לו תחושה של 'אני לא בסדר' ומאפשרת לו להמשיך ולהיות מי שהוא.

שליחה על ידי אמא* » 07 יולי 2006, 18:48

מתחילה לא לפי הסדר,

האם את רואה אותו, את מי שהוא?
הוא תמיד נחשב לעצלן של הבית, אחד שלא מוכן להזיז את עצמו, לבקש ממנו לעשות משהו זה ממש פרויקט.
אז זה הדבר הראשון שהתמקדתי בו, להפסיק לראות בו את העצלן ולבקש ממנו בדיוק כמו שאני מבקשת מהאמצעית.
לא יודעת מה הייתי משדרת לו "אז" אבל כשהחלטתי להפסיק לראות בו "עצלן" ופשוט ראיתי אותו פתאום הוא עושה מה שמבקשים ממנו
בלי להתלונן בלי האוףףףףףףףףף התמידי שלו בלי "למה דווקא אני?".

תכף אמשיך

שליחה על ידי אמא* » 07 יולי 2006, 21:51

המשמעות של לא לתת לילד להיות מי שהוא מבחינתי, היא לתת לו להרגיש שהוא 'לא בסדר'. למשל, אפשר לבקש מילד להפסיק להשתולל כי אנחנו רוצים לנסות לישון - בדרך נטולת שיפוטים, בהתייחסות שתשאיר אותו מכובד,

מה הכוונה לתת לו להרגיש "לא בסדר"?
כאשר הגדול מציק בלי סוף לקטן וכאשר מסבירים לו כמה פעמים מה התוצאות (גמגום)
וכאשר הוא רואה (יותר נכון שומע) את התוצאות, אז בטח שהוא לא בסדר.

זה לא שאני נותנת לו הרצאות כמו: "את ילד גדול, לא מתאימה לך ההתנהגות הזו", או משהו כמו
"אתה כל כך חכם/נבון/מחונן, לא מתאים לך להתנהג כך".

אני פשוט מסבירה לו שיש תוצאה די חמורה להתעללות שלו באחיו הקטן.
אם הגמגום לא היה פועל יוצא של ההתעללות, אז זה לא היה מציק לי כל כך.
גם לא מדובר כאן(מבחינתי) במקרה של ילד מחונן מתעלל באחיו הצעיר, מדובר כאן במקרה של אח מתעלל באח.
לא גורמת לו תחושה של 'אני לא בסדר' ומאפשרת לו להמשיך ולהיות מי שהוא.

שוב לא מבינה מה למה את מתכוונת, אני כעיקרון מדגישה שההתנהגות לא בסדר ולא הילד עצמו,
לזה את מתכוונת? אם לא, אשמח להסבר יותר מפורט.

חוץ מזה תודה רבה על הדיון המפרה.

עירית_לוי

אז זה הדבר הראשון שהתמקדתי בו, להפסיק לראות בו את העצלן
איזה יופי.

מה שאת מתארת שקורה ממחיש את העובדה המדהימה:
המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו מעצבים את המציאות שלהם, את המציאות שלנו, ואת האנשים שהם צומחים להיות.
תראי כמה עוצמה יש לנו בידיים! וכמה אחריות.

אם תרצי להמשיך את הקו הזה, את יכולה לקחת דף ולהכין רשימה של כל הדברים שאת מאמינה שבנך הוא.
תכתבי כל מה שעולה לך. הכל הכל.
ואחר כך תתחילי להטיל ספק בכל מה שכתבת. סעיף אחרי סעיף.

ואם לקשור את הרעיון הזה - של כמה עוצמה יש ב"משקפיים" שלנו - לנושא המהותי כל כך בעיני (של לתת לו להיות מי שהוא) -
כאשר הורה מביט באופן עקבי על ילדו דרך המשקפיים של "הוא לא בסדר" בוריאציה זו או אחרת, הילד יגדל עם האמונה שהוא לא בסדר. חד משמעית.

אני לא יודעת אם את חיית או חיה את חייך עם אמונה כזאת. אני כן. היא היוותה חלק מהדימוי העצמי שלי רוב חיי ונדרשה ממני הרבה מאוד עבודה על מנת למסמס אותה (ואני מניחה שיש לה עדיין גרורות פה ושם).

מה הכוונה לתת לו להרגיש "לא בסדר"?
אני כעיקרון מדגישה שההתנהגות לא בסדר ולא הילד עצמו,
למיטב הבנתי, לילדים קשה או אפילו בלתי אפשרי להפריד בינם לבין המעשים שלהם.
יותר מזה, אני לא בטוחה עד כמה אנחנו כמבוגרים מצליחים באמת להעביר להם באופן נקי ומובחן בתוך סערת הרגשות והכעס שלנו, שמה שלא בסדר כאן זה המעשה עצמו ולא הילד.
זוהי מחשבה אינטואיטיבית שלי אבל אפשר לברר אם יש לה סימוכין.

ולשאלתך:
להמנע מלתת לילד את התחושה שהוא לא בסדר אין פירושו להמנע מלהביע עמדה ביחס למה את חושבת שנכון וראוי שיהיה.
אין בכוונתי לומר שאת אמורה לאפשר לו להתעלל למשל באחיו.
לחלוטין לא.

הכוונה היא להעביר לו את המסר בצורה עניינית, נקייה, לא שיפוטית, ובדרך שלא גורעת מכבודו כאדם.
צורה שתתן לו להבין שאת כאמו מקבלת אותו כפי שהוא, את כל כולו, ברגעים הטובים וברגעים הקשים שלו.
את מקבלת את ההתרגשויות שלו, ההשתטויות שלו, הכעסים שלו, התסכולים שלו. לכולם יש מקום בעולם, ואצלך בלב.

אלו ניואנסים שבאים לידי ביטוי גם במילים בהן את בוחרת להשתמש, אבל בעיקר באינטונציה ובכוונה שאת משדרת בין השורות.

כדי להמחיש עוד יותר, אני רוצה להציע הבחנה בין צורת דיבור מעצימה לבין צורת דיבור מחלישה.
זה די פשוט. הראשונה משאירה את האדם שמולך עם תחושה טובה לגבי עצמו. השניה גורמת לו להרגיש רע ("אני דפוק", "לא בסדר", "ילד רע" וכו'

).
גם לבקש ממישהו להפסיק לעשות משהו כי זה לא נעים לך, אפשר לומר בצורה נקייה, מכבדת וכזאת שלא תחליש אותו.

לפני כמה שנים קלטתי את זה ומאותו רגע שנפל אצלי האסימון, החיישנים שלי הפכו להיות מאוד רגישים לסוג כזה של תקשורת, ומאז לא נתתי לעצמי להשאר במקומות שנתפסו על ידי כסביבות לא מעצימות (מקומות עבודה, מעגלים חברתיים), והפסקתי לאפשר לאנשים אחרים לדבר אלי בצורה מחלישה. מן הסתם גם התחלתי להבחין בדרך שבה אני מדברת לאחרים.

צורת דיבור מחלישה היא כמו וירוס בעיני, מכיוון שהיא גם מדבקת וגם מחלישה. כן, ומאוד נפוצה.
[יש לי השערה מדוע קל לנו כל כך ליפול לצורת דיבור מחלישה. ראשית, ברגע שמיצבנו מישהו בעמדה של 'הוא לא בסדר', זה באופן עקום נותן לנו להרגיש 'כן בסדר' לעומתו. שנית, מול ילדים (ובעצם גם מול מבוגרים) זה מאפשר לנו לשלוט בהם. יש לנו כאילו כח עליהם כי תפסנו אותם על התנהגות "רעה" ויש לנו קייס נגדם].

אני רוצה לשתף אותך במשהו מדהים שגיליתי ממש לא מזמן בשיחה שהיתה לי עם האייפקית שלי.
כלי האבחון בשיטת אייפק הוא מבחן שרירים שבו שרירי הזרוע שלנו נותנים לנו תשובות של 'כן' ו'לא', תשובות שמגיעות מאינפורמציה שקיימת בגוף שלנו (גם אינפורמציה פיזית כמו "אני אלרגית לעגבניה" וגם אינפורמציה רגשית כמו "אני לא מספיק טובה").

דיברנו בדיוק על הנושא הזה, צורת דיבור, והדבר המדהים שלמדתי הוא שגם הגוף שלנו מגיב כאשר אדם אחר מדבר אלינו בצורה מחלישה. הוא ממש נחלש.
עשינו ניסוי. בכל פעם שהיא אמרה לי (לצורך הניסוי כמובן) משפטים "לא נחמדים" - הגוף שלי הגיב ב"לא"!, וכשהיא אמרה לי משהו מעצים - הגוף הגיב ב"כן".

יותר מזה - ראיתי כיצד תנועת ביטול של היד כלפי מטה (את יודעת, התנועה שאנחנו משתמשים כשאנחנו רוצים לומר "אה, שטויות") משפיעה לרעה ותנועה כלפי מעלה משפיעה לטובה.

כלומר, בכל פעם שאני מדברת למישהו בצורה כזאת, לא רק שהוא יוצא מהשיחה עם רגשות שליליים, אלא שהמידע השלילי הזה ממש נרשם ונחקק לו בגוף.
ה'אני לא בסדר' הזה נצרב ברמות העמוקות של הנשמה.

אני מקווה שהצלחתי להמחיש את כוונתי.
בכל מקרה, את מוזמנת להמשיך את הדיון ולברר את הנקודה הזאת עד הסוף.

השיחה הזאת תורמת גם לי משום שהיא דורשת ממני לדייק בניסוח ולהבהיר את הדברים, גם עבור עצמי,
וגם משום שכמו כל שיחה כאן, היא גורמת לי לעצור ולבחון את עצמי ביומיום, להשוות בין הרצוי למצוי, ולגדול.
תודה רבה על הדיון המפרה.

שליחה על ידי אמא* » 08 יולי 2006, 01:36

הכוונה היא להעביר לו את המסר בצורה עניינית, נקייה, לא שיפוטית, ובדרך שלא גורעת מכבודו כאדם
ז"א בלי כל המשפטים הנלווים כמו: "כמה פעמים כבר צריך לומר לך את זה?"
"למה אין רגע של שקט ממך?" "כל הזמן אתה חייב לעשות בלגאן"וכו'

עכשיו כשאני חושבת על כל הנושא הזה (עכשיו אני מדברת על החוכמה שלו) עד לא מזמן תמיד התייחסתי לאמצעית כאל ילדה
"רגילה" וכאשר היא הייתה שואלת אותי שאלה באיזה נושא תמיד הייתי עונה לה בענייניות, בלי להרחיב את הנושא (כמו שאני עושה עם הגדול)
מפני שתמיד חשבתי שבגלל שהיא לא חכמה כמוהו (והיא דווקא כן) אז היא לא תבין את ההסברים שלי.
אז לפני כמה ימים היא שאלה אותי שאלה (לא זוכרת באיזה נושא), אני החלטתי לעשות נסיון קטן והסברתי והרחבתי בדיוק כמו שאני עושה
עם הגדול, תארי לעצמך כמה התפלאתי כשהיא הבינה הכל והמשיכה לשאול שאלות בנושא. P-:

אני לא יודעת אם את חיית או חיה את חייך עם אמונה כזאת
לצערי, אני חייתי ועדיין חיה את חיי כאחת שצריכה להיות כל הזמן בסדר זה מה שציפו ומצפים ממני כל החיים P-:

_כדי להמחיש עוד יותר, אני רוצה להציע הבחנה בין צורת דיבור מעצימה לבין צורת דיבור מחלישה.
זה די פשוט. הראשונה משאירה את האדם שמולך עם תחושה טובה לגבי עצמו. השניה גורמת לו להרגיש רע ("אני דפוק", "לא בסדר", "ילד רע" וכו' )._
אחלה הבחנה, עכשיו רק נשאר לי להעמיד את עצמי במקום אחד מהילדים ואז למצוא את המילים הנכונות להעביר את המסר.
עבודה לא קלה.

הגדול תמיד נחשב אצלנו לילד "קר", ז"א אחד שלא מנשק ולא מחבק כמעט אף פעם.
ביומיים האחרונים (החלטתי לעשות ניסיון קטן)
אני כל הזמן מבקשת ממנו נשיקה או מבקשת לתת לו נשיקה והוא תמיד נענה ואני כל פעם מחדש בהלם

עירית_לוי

_"א בלי כל המשפטים הנלווים כמו: "כמה פעמים כבר צריך לומר לך את זה?"
"למה אין רגע של שקט ממך?" "כל הזמן אתה חייב לעשות בלגאן"וכו'_
בדיוק!

תארי לעצמך כמה התפלאתי כשהיא הבינה הכל והמשיכה לשאול שאלות בנושא.
זה מדהים.
זה ממחיש בצורה חזקה מאוד את מה שכתבתי לגבי תיוג והעוצמה שלו.
תארי לך מצב היפוטתי בו היא היתה מאובחנת "בטעות"

כ'מחוננת'. מה שזה היה יוצר זה שהיום, מבחינתך, היא באמת היתה 'מחוננת'!

אז אני לא אומרת שצריך לאבחן את כולם כמחוננים. לא.
צריך לתת לכולם חופש להיות מי שהם. לראות אותם ולא את המשקפיים שיש לנו כלפיהם.

לצערי, אני חייתי ועדיין חיה את חיי כאחת שצריכה להיות כל הזמן בסדר זה מה שציפו ומצפים ממני כל החיים
אז תארי לך איך היו נראים החיים שלך אם זה לא היה קיים. איך היו נראים החיים מחוץ לסורגים של 'להיות בסדר'?
איך היתי מרגישה? מה היה אפשרי? מי האדם שהיית צומחת להיות?
(אף פעם לא מאוחר, אגב).

_אחלה הבחנה, עכשיו רק נשאר לי להעמיד את עצמי במקום אחד מהילדים ואז למצוא את המילים הנכונות להעביר את המסר.
עבודה לא קלה._
נכון. לא קלה בכלל, מכיוון שפירושה להתגבר על האחד האוטומטים היותר חזקים, שמושרשים לא רק בך אלא בכל התרבות מסביבך.
ואני מבטיחה לך שאחרי שההבחנה הזאת תחלחל לך לנשמה, גם את עצמך תשתני.
את תתחילי לשמוע באוזניים אחרות את מה שקורה מסביבך, תקפצי מדברים שלפני לא קפצת, ותאפשרי פחות ופחות לאנשים לדבר אלייך בצורה מחלישה.

אני כל הזמן מבקשת ממנו נשיקה או מבקשת לתת לו נשיקה והוא תמיד נענה ואני כל פעם מחדש בהלם

כל הכבוד על מה שלקחת על עצמך

שליחה על ידי ממ* » 08 יולי 2006, 10:19

הדיון פה כל כך מעניין וחשוב ומועיל! בכלל, בלוג מקסים.

דיבור מעצים מול דיבור מחליש; הימנעות מהדבקת תדמיות: כל כך חשוב. את יכולות לחשוב על דוגמאות נוספות לדיבור מעצים או מחליש?

סליחה על ההתפרצות לבלוג שלך, אמא. האמת היא שלאחר שקראתי את הסיפור על הקטן שהגדול הציק לו מאוד באותו יום, הסתובבתי במועקה ממש (את גם כותבת כל כך יפה, כך שהתמונה של הקטן שגמגם ואז התייאש רדפה אותי). רציתי לכתוב לך: "אל תתני לגדול להציק לקטן בשום אופן!"
אחי הבכור נהג להציק לי כל הזמן, וההורים שלי (בעיקר אבא) לא הגנו עלי. הוא עשה את זה באופן מתוחכם ולפעמים הם אפילו לא ממש שמו לב. מעניין שגם הוא מחונן והיו לו בשנות הילדות והנערות מעט מאוד חברים. בכל אופן, מעבר לכך שהרגשתי לא מוגנת, פיתחתי כלפיו שנאה יוקדת שעד היום הוא משלם עליה, וגם אני כמובן, וגם כעס עצום כלפי אבא שלי.

אני סבורה שהורים חייבים להגן על הילדים המוצקים. אבל השיחה פה על דיבור מעצים נותנת כיוון מצוין לעשות את זה: להגן על הקטן באופן שלא יחליש את הגדול.

שליחה על ידי אמא* » 08 יולי 2006, 13:02

היי ממ
תרגישי חופשי "להתפרץ", אני לומדת מכל אחד ואחד שכותב כאן.
תודה על השיתוף שלך, זה עוזר לי להבין עוד יותר את נקודת מבטו של הקטנצ'יק.

להגן על הקטן באופן שלא יחליש את הגדול.
מאוד קשה לעשות את זה (במיוחד שגם הקטן הוא לא טלית שכולה תכלת).

בני כמה הילדים שלך?
בלוג מדליק הבלוג שלך.
אני עצמי אמא לשלושה ילדים. שתי בנות ובן...

שליחה על ידי אמא* » 09 יולי 2006, 16:47

היי אלאן
הגילאים של הילדים שלי:
בן 9
בת 7
בן 3
תודה על המחמאה, אפשר לומר הרבה דברים על חיים עם שלושה ילדים, אבל אי אפשר לומר
שמשעממם איתם.

הולכת להציץ בדף שלך.

שליחה על ידי אמא* » 10 יולי 2006, 01:50

_אחלה הבחנה, עכשיו רק נשאר לי להעמיד את עצמי במקום אחד מהילדים ואז למצוא את המילים הנכונות להעביר את המסר.
עבודה לא קלה.
נכון. לא קלה בכלל, מכיוון שפירושה להתגבר על האחד האוטומטים היותר חזקים, שמושרשים לא רק בך אלא בכל התרבות מסביבך._

היום האמצעית עשתה מעשה די טיפשי, נראה כי היא לא חשבה בכלל לפני שעשתה אותו.
התגובה הראשונית שלי הייתה כמובן לכעוס עליה ולומר לה איזה מעשה טיפשי היא עשתה ולמה היא לא חשבה לפני שעשתה אותו
ועוד כל מיני "פנינים" בסגנון.
דקה לפני לקחתי נשימה עמוקה הסברתי לה אלו השלכות יכולות להיות בגלל המעשה שלה והראיתי לה דרך אחרת לעשות את זה.
וכל זה בלי כעס, שיפוטיות, האשמה וכו'.

הרגשתי טוב עם עצמי, ראיתי שהיא קיבלה את מה שאמרתי ברוח מאוד מאוד טובה.

לפעמים נראה לי שכל העבודה שלי יורדת לטמיון בגלל מלה או משפט של המשפחה הקרובה,
הגדול אכל אצל הסבתא (אמא שלי), הוא לא הרים את הצלחת מהשולחן (דבר שקורה לעיתים נדירות), היא סיפרה לי את זה ואמרה שהוא
ענה לה לא יפה, שאלתי אותה מה זאת אומרת ענה לך לא יפה? שאלת אותו משהו?, היא בתגובה אמרה: "כן, שאלתי אותו למה הוא לא הרים
את הצלחת שלו מהשולחן?", אני הרגשתי את כל הדם שלי רותח מבפנים (אני הרי מכירה אותה כל כך טוב, מאחורי "השאלה" עומדת האשמה)
בקיצור, הוא ענה לה "לא יודע", מה היא ציפתה שהוא יענה לה? איך אפשר בכלל להגיב בצורה הגיונית כאשר משהו מאשים אותך?
היא מאוד נפגעה מהתשובה שלו (איך אפשר להפגע מנכד בן 9?) אז אמרתי לה למה היית צריכה לשאול אותו? במקום הזה היית פשוט
אומרת לו "הצלחת שלך עדיין על השולחן" וזהו. אוי איך שהיא נפגעה (זה אחד מהתחביבים שלה, להיפגע מהילדים והנכדים שלה) ואז היא
החליטה שיותר הוא לא יאכל אצלה בסלון.
ושכחתי להוסיף שבמשך כל ההתנצחות הזו בינינו היא לא הפסיקה לומר מילים בסגנון: "איזו התנהגות מגעילה" "איך הוא לא מעריך שומדבר"
"פעם אחרונה שאני עושה משהו בשבילו" וכו'. (ואת הכל הוא שומע

).

עירית_לוי

_דקה לפני לקחתי נשימה עמוקה הסברתי לה אלו השלכות יכולות להיות בגלל המעשה שלה והראיתי לה דרך אחרת לעשות את זה.
וכל זה בלי כעס, שיפוטיות, האשמה וכו'._
ואוו.
כל הכבוד על היישום המהיר.

לפעמים נראה לי שכל העבודה שלי יורדת לטמיון בגלל מלה או משפט של המשפחה הקרובה,
זה באמת מתסכל

שני דברים ביחס לכך:

מאחר ואותה, את אמך, את לא יכולה לשנות, כל מה שנותר לך לעשות כרגע זה להתמקד בעצמך ובשינוי שאת עושה. התמקדות בעצמך תחסוך לך הרבה תסכול כי השינוי שלך עצמך הוא בידייך. בהמשך, כאשר צורת דיבור מעצימה (והמנעות מצורת דיבור מחלישה) תהיה כבר חלק ממך באופן טבעי, גם יש סיכוי שהיא תחלחל הלאה ותדביק את הסביבה, וגם כאשר לילדים שלך יהיה את המקום המקבל, כלומר אותך, ההשפעה של הסביבה תשפיע פחות ופחות. מאוד יכול להיות שאז גם תוכלי להחליף עם אמך כמה מילים יותר ענייניות ופחות טעונות בנושא.

אחד מהבורות שכדאי להזהר לא ליפול אליהם בדרך בה בחרת ללכת, הוא להתייחס בצורה שיפוטית להתנהגות שיפוטית של אחרים. זה מאוד מפתה לעשות זאת אבל לא משרת אותך באמת, ברמה העמוקה. להתרגל להתייחס לעולם בצורה מעצימה ולא מחלישה, פירושו להתייחס כך לכולם, גם לאלה שמדברים לאחרים בצורה מחלישה. כן, אני יודעת. זה נורא קשה. אבל בסופו שלך דבר רק ישרת אותך. התייחסות בצורה מחלישה, אגב, יכולה להעשות אפילו רק בתוך הראש שלך בלי שתגידי כלום. לכן, הכוונה שלי כאן היא לשים לב לא רק למה שאת אומרת לה אלא גם לדרך בה את חושבת עליה או מדברת עליה בשיחות שלך עם עצמך בראש.

הי אמא,
פעם בכמה חודשים/שנים אני מכניסה את הרגשות/חוויות שלי למערבל, ויוצא משמה משהו.
אז אני מציגה אותו כאן, ואחרי כמה תגובות מוחקת אותו, מהאתר.
אנא, כדי לדעת עליי משהו, אם עדיין מעניין לך, את מוזמנת לדף שלישיית ילדים לתפארת (עידכנתי לכבודך)
ארוחת צהריים
צורה חדשה
מ ר א ה
הבת הגדולה שלי בת .512
האמצעית בת שש וחצי
הקטן בן שלוש וחצי.
אנחנו חיפאים

כמעט כל יום אני חושבת על זה.

איך אפשר להפגע מנכד בן 9?)
בקלות,לצערי. גם אצלנו זה קורה

אני רואה שמצאת עוד אחות אבודה...

קוראת אות. @}

אות. =אותך, כמובן.

שליחה על ידי אמא* » 10 יולי 2006, 23:55

פרח, קראתי את כל מה שכתבת ופתאום הבנתי שכל צורת דיבור של אמא שלי היא צורת דיבור מחלישה.
כשמישהוא עושה טעות היא לעולם לא תתן לו הרגשה טובה, לא מספיק שהבנאדם שמולה מכה על חטא, היא עוד מוסיפה לו.
הדבר הזה יכול להוציא אותי מדעתי, ועוד יותר כשהיא מדברת ככה לילדים שלי.

להתייחס בצורה שיפוטית להתנהגות שיפוטית של אחרים
לצערי זה כל כך קל לעשות את זה אחרי שכבר הייתי שם.
להתרגל להתייחס לעולם בצורה מעצימה ולא מחלישה, פירושו להתייחס כך לכולם, גם לאלה שמדברים לאחרים בצורה מחלישה.
איך אפשר לעשות את זה? איך אפשר להיות אובייקטיבים כשמדובר בילדים שלי/שלך/שלנו?

_איך אפשר להפגע מנכד בן 9?)
בקלות,לצערי. גם אצלנו זה קורה_
אם היה לי כוח הייתי שמה עשר שורות של אייקונים כאלה

אני רואה שמצאת עוד אחות אבודה...
אכן כן

ואאו.
תשובה ארוכה מידיי לעכשיו, אבל במילה אחת - מה עוצר אותי- אני
אני יוצר ו אני עוצר

עירית_לוי

להתרגל להתייחס לעולם בצורה מעצימה ולא מחלישה, פירושו להתייחס כך לכולם, גם לאלה שמדברים לאחרים בצורה מחלישה. (אני)
איך אפשר לעשות את זה? איך אפשר להיות אובייקטיבים כשמדובר בילדים שלי/שלך/שלנו? (את)
לא צריך להיות אובייקטיביים.
אפשר (ואף רצוי

) לא להסכים עם התנהגות כזאת (בקול רם או בשקט) ולחשוב שהיא לא נכונה ולא מתאימה, ועדיין בלי להחליש או "להקטין" או לשפוט את מי שכן עושה זאת.

לא חובה כמובן אבל רצוי (לדעתי).
רצוי מכיוון שהתייחסות מחלישה / שיפוטית לא עושה טוב לא לך ולא למי שעומד מולך.

אם תחשבי על זה לרגע תראי שהתייחסות שיפוטית שלך כלפי מישהו אחר מחלישה בעצם גם אותך:

ההרגשה הטובה, לכאורה, שהשיפוט מספק היא רגעית. בטווח הארוך את לא נשארת באמת עם הרגשה טובה. את לא באמת יוצאת מועצמת מהאינטראקציה.
את הולכת ומתרחקת מעצמך, ממי שאת, מכיוון שכאשר את שופטת מישהו את בעצם, לתפיסתי, עוטה על עצמך עוד שכבה של הגנה. אפשר, אם רוצים, במקום לעטות שכבה נוספת, ללכת ולחפש מה זה הדבר הזה שדורש כיסוי ולהתייחס אליו.

הנטייה לשפוט ממלאת בדרך כלל צורך מסויים.
הרבה פעמים לא מדובר רק בצורך המוצהר כמו למשל להגן על הילדים שלי, אלא גם בצורך לא מוצהר כמו למשל להרגיש שאני יותר טובה ממישהו, או להצדיק את תפיסת העולם שלי (שבעצם לא זקוקה לשום הצדקה), או לגרום למישהו לעשות משהו כמו שאני רוצה שיעשה.

נקודה נוספת שאפשר לשים לב אליה היא מדוע דווקא האדם המסויים הזה מקפיץ דווקא לי את הדבר המסויים הזה.
היו על זה שיחות בדף האם כל דבר הוא שיעור.

בכל פעם שמשהו או בעיקר מישהו מקפיץ אותי, אני בודקת למה.
לא תמיד אני מצליחה לראות ולא תמיד אני פנויה להתעסק עם זה.
אבל מראש, ההתייחסות שלי לעניין היא כזאת שהשיפוט יכול ללמד אותי משהו על עצמי או לספק לי להזדמנות לטפל בעוד נקודה רגישה שלי.
זה נכון, לדעתי, מול בתי, אבל גם מול כל אדם אחר, זר או קרוב.

אני יכולה לראות שהנטייה האוטומטית לשפוט קופצת אצלי כאשר מי שעומד מולי משקף לי בעצם התנהגות / תכונה שלי.
זו יכולה להיות:

התנהגות או תכונה שלי אני לא אוהבת ולא רוצה לראות אותה ו/או לא רוצה שאחרים יראו אותה.
התנהגות או תכונה שאין לי אבל הייתי רוצה שתהיה לי ואני לא מעיזה או לא מרשה לעצמי לבטא אותה.

לסיכום -
אני מתייחסת לכל הנושא של שיפוטיות והתייחסות מחלישה משני כיוונים:

מנסה להמנע ממנה מתוך הבנה של המחיר שהאחרים שמסביבי משלמים עליה (וכאמור, בעצם גם אני) או מתוך מודעות לצרכים האמיתיים עליהם היא עונה.
משתמשת בשיפוטים שקופצים לי כאיתותים שמסמנים לי את הנקודות הרגישות שלי, ואת האתגרים שעומדים בפני.

לפעמים אפשר "לתקוף" את זה מהכיוון הראשון ופשוט להחליט להפסיק להשתמש צורת דיבור מחלישה רק מתוך ההבנה וההכרה במחיר בצורך הלא מוצהר שזקוק למענה.
לעומת זאת, לפעמים האוטומט חזק מדי, ההכרה במחיר לא מספיקה ויש צורך לגעת קודם כל בנקודה הרגישה שמקפיצה את ההתייחסות הזו.

זה עונה לך?

שליחה על ידי אמא* » 11 יולי 2006, 23:04

זה עונה לך?
עונה לי מאוד

התנהגות או תכונה שאין לי אבל הייתי רוצה שתהיה לי ואני לא מעיזה או לא מרשה לעצמי לבטא אותה.
מסכימה עם זה קרה לי מקרה כזה עם חברה, במקרה הזה הקשר בינינו עשה אותי ממש חולה אז בתגובה פשוט ניתקתי איתה את הקשר.
איך זה משרת אותי? הרבה במקום להתמודד עם זה פשוט בחרתי לברוח מזה.

והעניין הוא שמה "שהקפיץ" אותי ביחסים בינינו זה באמת תכונת אופי שהייתה לה ואני לא העזתי להרשות לעצמי אותה, אבל אני לא חושבת
שבאמת רציתי את התכונה הזו שלה. (או שכן P-:}

תודה.
את מוזמנת להציץ גם בדף מ ר א ה

עירית_לוי

_והעניין הוא שמה "שהקפיץ" אותי ביחסים בינינו זה באמת תכונת אופי שהייתה לה ואני לא העזתי להרשות לעצמי אותה, אבל אני לא חושבת
שבאמת רציתי את התכונה הזו שלה. (או שכן_
רוצה להציע שמאוד יכול להיות שלא רצית אותה במובן של לא היית מאמצת אותה כאחת התכונות הבולטות שלך,
אבל כן היית רוצה שיהיה לך חופש להיות אותה אם היית רוצה.

הקושי אל מול תכונות שדיכאנו הוא שאין לנו חופש כן להיות אותן וגם אין לנו חופש לא להיות אותן.
ולכן אף פעם אין סביבן שקט פנימי.

למשל, פעם לא הייתי מישהי שלוקחת לעצמה. נתתי המון לאחרים ואותי השארתי בסוף סדר העדיפויות. יענו, ילדה טובה ונדיבה

לכן, היה לי קשה לראות מולי אנשים שההתנהגות שלהם היתה כביכול "אגואיסיטית".
בגיל מוקדם דיכאתי את הפן שזה שלי, כביכול את התכונה השלילית, אבל למרבה הצער גם את החלקים החיוביים שבה, כלומר, את היכולת לקחת עבור עצמי. לתת לעצמי.

אז ברור שאם היית שואלת אותי, לא הייתי אומרת לך אז שאני רוצה בסתר ליבי להפוך לאגואיסטית. ולא רק בגלל שזו תכונה שנתפסת שלילית, אלא משום שבחוויה הפרטית שלי היא היתה תכונה נוראית מאוד מאוד. תכונה שראוי לדכא.

ואם לחזור לדברים שאיתם פתחתי -
לא היה לי חופש לקחת עבור עצמי, כי זה מאוד "לא בסדר", וגם לא היה לי חופש לא לקחת עבור עצמי כי כל כך רציתי, כי זה צורך אנושי בסיסי שהודחק.

היום אני אי שם באמצע בין שני הקצוות הללו (אני מקווה

). שחררתי החוצה מהכלא את הצורך לקחת עבור עצמי, והנתינה לאחרים קיימת אבל היא לא על חשבוני ולא בשביל "לא להחשב אגואיסטית".

זה מבהיר?

שליחה על ידי אמא* » 13 יולי 2006, 00:11

אבל כן היית רוצה שיהיה לך חופש להיות אותה אם היית רוצה.

איזה ניסוח קולע, אני בעצמי לא הצלחתי להבהיר לעצמי את העניין.
היום אני אי שם באמצע בין שני הקצוות הללו
איזה כיף לך, אני אפילו לא בחצי הדרך.
זה מבהיר?
כן.

שליחה על ידי אמא* » 13 יולי 2006, 00:32

התנהגות או תכונה שלי אני לא אוהבת ולא רוצה לראות אותה

היום זה תפס אותי ממש לא מוכנה, פשוט הייתי בהלם מעצמי כל כך התבלבלתי ולא הבנתי איך לא תפסתי את זה עד עכשיו.
לאמא שלי יש נטיה כזאת מעצבנת שכאשר היא מבקשת ממשהוא לעשות משהו, זה חייב להיות עכשיו! כרגע! ומיד!
וכאשר זה לא קורה (ורוב הפעמים זה לא קורה) היא ישר מתעצבנת, עושה בעצמה ואחר כך עוד מוכיחה את האדם מולה.

היום זה קרה לי עם אחותי, הכנו ביחד צהריים ואני אמרתי לה להנמיך את האש מתחת לסיר כדי שהאוכל לא יישרף.
היא אמרה "בסדר" ואחרי חצי דקה כשראיתי שהאש עדיין גבוהה הלכתי הנמכתי את האש, שאלתי אותה במין תוכחה "למה לא הנמכת?"
היא ענתה "כי אני עסוקה עם הסלט, תכף היית מנמיכה" אני בתגובה "עד שהיית מנמיכה האוכל היה נשרף".
בול אבל בול אמא שלי

.

בול אבל בול אני...

עירית_לוי

איזה כיף לך, אני אפילו לא בחצי הדרך.
בזה התקדמתי אבל באלף ואחת דברים אחרים יש לי עוד כברת דרך לעבור ואתגרים לממש (וטוב שכך

).

בול אבל בול אמא שלי

האם ההבנה הזאת מאפשרת לך להסתכל על אמא שלך עם חמלה (חמלה, במובחן מרחמים)?
אני שואלת כי חמלה יכולה לסייע בלוותר על השיפוטיות.

את יכולה להמשיך ולהתבונן על הדברים הללו שקורים לך, שמפעילים אותך. רק לשים לב (כלומר, בלי לעשות עם זה כלום וכמובן שבלי לשפוט את זה).

שליחה על ידי אמא* » 13 יולי 2006, 23:25

האם ההבנה הזאת מאפשרת לך להסתכל על אמא שלך עם חמלה

ממש לא! זה גורם לי להסתכל על עצמי ב*^&&&%

את יכולה להמשיך ולהתבונן על הדברים הללו שקורים לך, שמפעילים אותך. רק לשים לב (כלומר, בלי לעשות עם זה כלום וכמובן שבלי לשפוט את זה).

אני לא יכולה שלא לשפוט את עצמי, אני המבקרת הכי קשה של עצמי.

עירית_לוי

אני לא יכולה שלא לשפוט את עצמי, אני המבקרת הכי קשה של עצמי.

אני רוצה לחזור ולכתוב שוב את מה שכתבתי לך לפני כמה ימים בנושא של הלקאה עצמית, כי זה נושא מהותי בעיני, ורלוונטי לדברים האחרונים שכתבת.
אם תנסי לדלג עליו, יהיה לך, לדעתי, קשה מאוד לעשות את השינוי, ואת לא תביני למה זה לא מצליח לך...

אז הנה:
_ייסורי המצפון, לתפיסתי, משמשים פעמים רבות כמקום מפלט שמאפשר להמנע מעשיית שינוי שאולי לא נוח לעשותו.
הלקאה עצמית היא אשליה של עשייה: הנה, הוצאנו את השוט, הלקנו את עצמנו נמרצות, בכך "שילמנו" על הטעויות שלנו, וזהו. זה נותן לנו תחושה שלקחנו אחריות על מצב, אבל למעשה רק כאילו-לקחנו אחריות._

אם תחליטי כן לבחון את הכיוון הזה, אני ממליצה בחום לצלול אל מעמקי הדף אחריות מול אשמה.

שליחה על ידי אמא* » 14 יולי 2006, 21:53

אם תחליטי כן לבחון את הכיוון הזה, אני ממליצה בחום לצלול אל מעמקי הדף אחריות מול אשמה.

לוקחת נשימה עמוקה וצוללת

שליחה על ידי אמא* » 15 יולי 2006, 13:05

קראתי את כל הדף, זה לא היה קל.
אני עדיין מנסה להבין מה הבנתי מכל הדף הזה, צריכה עוד קצת זמן, אחזור יותר מאוחר.

עירית_לוי

אמא יקרה,
רוצה להודות לך על הכתיבה הזאת והשיתוף והמקום שאת נותנת וכמה אנילומדת ממך ומהתהליך המדהים שאת עוברת ומהמאמצים הבלתי נלאים שלך !
את ממש מעוררת השראה !!!

עירית_לוי

מצטרפת לתודה.
אני לומדת המון מהשיחה איתך, ומה שרסיסים כתבה הזכיר לי שמזמן לא אמרתי לך את זה.
השיחה הזאת מאפשרת לי לבדוק שוב ושוב את המקום שאני נמצאת בו, את מה שחסר, את הרמה הבאה, אז תודה שאת יוצרת ומאפשרת אותה.

ואני גם רוצה לומר לך שהאומץ והמוכנות שלך להניח לרגע בצד את כל המוכר והידוע, ו"למדוד" רעיונות אחרים - הוא בכלל לא מובן מאליו, וראוי להערכה גדולה

וואו, אני ממש בהלם מהמחמאות וכולי מסמיקה, כיף מאוד גדול לקרוא את המחמאות שלכן, במיוחד שאני חושבת שאני לא עושה מספיק
ולא מתאמצת מספיק כדי לשפר את מערכת היחסים שלי עם הילדים.

היום היינו בסופר לנד, החלטתי לא לקחת את הקטנצ'יק כדי שהגדולים (וגם אני) יוכלו להנות יותר (עכשיו קפץ לי המרגיעון "מה עשית היום למען עצמך?" ).
כל כך נהנו שזה היה מדהים זה פשוט היה יום קסום/מרגש/מקסים/עמוס ומלא חוויות רגשיות ופיזיות.
אבל מדי פעם הייתה לי בראש ציפור קטנה ומעצבנת שלא הפסיקה לומר לי "מה עם הקטנצ'יק?" "איך יכולת לעזוב אותו ליום שלם?" וכו'
אז בכל פעם שזה קרה "העפתי" אותה ממני עד שהיא התייאשה והפסיקה.

בקיצור פעם ראשונה שנהנתי כל כך מבלי להרגיש טיפת אשמה.

פרח, קראתי את הדף ואני עדיין קצת מבולבלת ויש לי עוד כמה שאלות.
עכשיו אני מאוד מותשת אבל מחר אני אכתוב את מה שיש לי לשאול.

בקיצור נמאסלי להסתתר מאחורי ניק ומאחר שכבר כמעט כולם יודעים מי אני אז החלטתי לכתוב בניק הרגיל שלי.

עירית_לוי

תתחדשי

בקיצור נמאסלי להסתתר מאחורי ניק ומאחר שכבר כמעט כולם יודעים מי אני אז החלטתי לכתוב בניק הרגיל שלי.
טוב, מסתבר שלא כולם
תתחדשי
מבטיחה לבוא שוב.

הגדולים סובלים מעודף משקל קל והמצב מחמיר מאז החופש הגדול, אז החלטתי לעשות שינויים קטנטנים (כדי שיצליחו לעמוד בזה).
החלטנו שיום אחד יוצאים להליכה מהירה ויום אחד עושים סיבוב אופניים גדול, בינתיים זה הולך מצויין.
צמצמנו גם את כמות הדברים המתוקים בבית (ל"הוא" נורא קשה עם זה, כל הילדות שלו הוא גדל בחוסר נוראי ואני ממש מוצאת את עצמי
נלחמת בצורך שלו למלא את הבית והנשמה בדברים טעימים).

אתמול בחצות האמצעית באה אליי והתחילה לבכות שהיא לא יכולה להרדם, אני כמובן ידעתי שמשהו עומד מאחורי זה (כל השבת לא הייתי פנויה אליה) באינסטינקט הראשון שלי כמעט והצעתי לה קערת גלידה טעימה, עצרתי את עצמי ברגע האחרון ושאלתי אותה אם היא רוצה להתכרבל איתי במיטה, תוך שניות נעצר זרם הדמעות והבכי, נשכבתי לידה, ליטפתי חיבקתי נישקתי ותוך דקות היא נרדמה.

קראתי אתמול את הדף האם לשכנע פעוט לסדר אחריו אני אף פעם לא שכנעתי ורוב הזמן הם מסדרים אחריהם, אבל לפעמים כשהם אוכלים
או מחליפים בגדים הם לא מסדרים או מחזירים למקום אני צריכה לעשות את זה במקומם,
הרגשות שלי מעורבים (ואפילו סותרים) בעניין הזה, מצד אחד לא אכפת לי לסדר אחריהם מצד שני אני מפחדת שהם ייקחו אותי "כמובן מאליו"
מצד שלישי לפעמים עוברות לי מחשבות בסגנון "מה אני עובדת שלהם?" מצד רביעי "הם רק ילדים" וכו'
למישהיא יש תובנות/הארות?

היי,
גם אני אמא לשלושה .
קראתי את הדף שלך והתרגשתי...
אצלי הגילאים הם 6.5 , 5 , 1.5 . הגדולה , כשאני מבקשת ממנה לעשות משהו (לפנות מהשולחן , לסדר אחריה , וכו') תמיד עונה לי ב: " למה לי ?" . זה מטריף אותי ואני עונה: "כי ביקשתי" . ביום שישי בערב כשהיא סיימה לאכול היא לקחה את הצלחת שלה , הלכה לכיור ורחצה אותה ,על דעת עצמה לחלוטין.
הייתי בשוק, וכמובן ששיבחתי אותה. האמצעי שלי שמע את התשבוחות ומייד לקח גם הוא את הצלחת והסקוץ' ונדחף לכיור (עם כסא כי הוא לא מגיע) . התפתח , כמובן ריב מכל הסיפור . אבל למרות זאת הייתי מרוצה ...
התובנה שלי מכל הסיטואציה היא שהחיזוקים הם שבונים אותנו ואותם.
צריכה לרוץ להוציא את הילדים מהגן .

עירית_לוי

_הרגשות שלי מעורבים (ואפילו סותרים) בעניין הזה, מצד אחד לא אכפת לי לסדר אחריהם מצד שני אני מפחדת שהם ייקחו אותי "כמובן מאליו"
מצד שלישי לפעמים עוברות לי מחשבות בסגנון "מה אני עובדת שלהם?" מצד רביעי "הם רק ילדים" וכו'
למישהיא יש תובנות/הארות?_
כמה מחשבות בנושא:

ראשית, הדרך שבה הם יתייחסו אלייך תלויה לדעתי באופן ישיר בדרך שבה את תתייחסי אל עצמך ואליהם. הם לא יקחו אותך כמובן מאליו אם את לא תקחי את עצמך כמובן מאליו. אם את תפעלי ממקום שמכבד את עצמך ואותם, גם הם יכבדו אותך. הדברים הללו פועלים תמיד בעיני בצורה של חיקוי ו"העתקה" של הוויה ושל התייחסות.

את יכולה לבדוק מי את ומה את משדרת כאשר את מסדרת. האם את כועסת עליהם? האם את קורבן שלהם? הם קולטים אותך לגמרי, לומדים ממך, ומגיבים אלייך, ולכן למה שאת מרגישה, חושבת ומשדרת תוך כדי הסידור או ביחס לסדר בכלל יש חשיבות גדולה וכדאי להקדיש לכך תשומת לב.

בנוסף, בלי קשר אליהם ולסידור המשחקים שלהם, שווה לך לבדוק מה היחס שלך לסדר. האם זה בא לך בקלות? האם את נאבקת בעצמך? אוהבת / לא אוהבת לסדר? האם את שמחה? האם את סובלת? האם את נוכחת ונהנית מהעיסוק או מחכה שכבר יגמר? אם הנושא של סדר לא יהיה אצלך אישו, גם אצלהם הוא לא יהיה ולהיפך.

מציעה להוציא מהשיחה שלך עם עצמך בנושא את כל העניין של התחשבנות. האם את מרגישה שאת מסדרת בשבילם? האם את מרגישה שאת מסדרת בשביל שיהיה נעים בבית? שווה לבדוק.

כתבת שאת לא מנסה לשכנע וזה נהדר בעיני. כניסה למאבקי שליטה בנושא הזה תשיג בדיוק את ההיפך. אם לא תתני להם חופש לבחור אם להצטרף אלייך, רוב הסיכויים שהם לא יצטרפו. אם תתני להם חופש, אבל חופש אמיתי לבחור, יש סיכוי שהם יבחרו כן.

ברמה הפרקטית: אני מסדרת בעצמי, ומזמינה אותה להצטרף אלי ("יאללה, בואי נסדר", "לפני שנוציא את הפאזל בואי נאסוף את החרוזים כדי שיהיה מקום על השולחן" וכו'). לפעמים היא מצטרפת ולפעמים לא והיא חופשייה לבחור. אני מאמינה בעיקר בדרך של למידה תוך חיקוי. אני כן בעד דיבורים נלווים לפעמים אבל חשוב לי שהם יהיו נקיים מלחץ, מניפולציות וניסיון לעצב אותה. אני רוצה שהיא תרצה לסדר כי זה נעים לה, חשוב לה והיא בוחרת לעשות זאת, ולא כי היא רוצה לרַצות אותי.

מה דעתך?

שאלתי אותה אם היא רוצה להתכרבל איתי במיטה, תוך שניות נעצר זרם הדמעות והבכי, נשכבתי לידה, ליטפתי חיבקתי נישקתי ותוך דקות היא נרדמה.
מרגש
איזה כיף לה שיש לה אותך.

את יכולה לבדוק מי את ומה את משדרת כאשר את מסדרת. האם את כועסת עליהם? האם את קורבן שלהם?

כועסת? ממש לא! איך אפשר לכעוס על המלאכים האלה.
קורבן? גם לא.
, שווה לך לבדוק מה היחס שלך לסדר. האם זה בא לך בקלות?.....
כיף לי לסדר כי כיף לי שהבית מסודר
לומר שאני נהנית, לא צריך להגזים

אבל אני גם לא סובלת.

אם תתני להם חופש, אבל חופש אמיתי לבחור, יש סיכוי שהם יבחרו כן.
ת'אמת, כשאני מרגישה שאני כבר מתמוטטת אני פשוט אומרת להם שאני מאוד עייפה ושואלת אם הם מוכנים לעזור לי קצת, הם תמיד מסכימים.

הבעיה האמיתית שלי היא (שוב) ההתנגשות בין הנורמות החברתיות בסביבה שלי ("מה פתאום את אוספת את המשחקים אחריו? מה את פראיירית שלו?" ) לבין הרגשות שלי.
והיא בוחרת לעשות זאת, ולא כי היא רוצה לרַצות אותי
זו גם המטרה שלי, אני מרגישה ממש גרוע כשאני רואה שהילדים עושים דברים כדי לרצות אותי.

תודה לך ולכולכן שאתן פה להזכיר לי להקשיב לבטן שלי ולא לעצות של השכנה.

חני יקירתי
במשפט אחד קטנטן העלית חיוך גדול על פניי וניפחת לי עוד קצת את האגו.
תודה רבה.

עירית_לוי

תזכירי לי עוד פעם מה הגילאים של הילדים.
אצלנו זה הולך ככה. יש שיתוף פעולה מלא:
הקטנים בן 3.5 בת 6.5 מבלגנים
ואני והגדולה בת 12.5 מסדרות.
לפעמים, אם האמצעית מזמינה חברה, היא מועילה בטובה לסדר. ואז היא מסדרת שחבל על הזמן. אמיתי.
אבל אני רק היום, בגילי המופלג, מגלה את הצדדים היפים של ס.ד.ר
לפני יומיים הורדתי כביסה ועל הדרך קיפלתי את כל הבגדים.
ביקשתי מהגדולה שתשים לכל אחד בארון. ומה אני רואה את כל הקיפולים שלי היא פותחת ומקפלת מחדש.

הגילאים
בן 9 בת 7 בן 3
דווקא אצלי האמצעית עוזרת הכי הרבה (אולי בגלל שהיא בת?).
את כל הקיפולים שלי היא פותחת ומקפלת מחדש
D-:

הבלוג מרתק. מקווה להדפיס בהקדם וללמוד מכן.

הימים זורמים על מי מנוחות, אין שעון אין לחץ כולם בבית בכיף, האמצעית כבר מחכה לקנות את כל הציוד החדש לביצפר, הגדול לא מוכן
לשמוע אפילו מילה אחת על ביצפר.
היום הרגשתי שאני כבר מתחילה "להיחנק", אז סידרתי לי טיול קטנטן לסופר שנמצא בקניון הקטן לידנו, נכנסתי לחנות סטימצקי, קניתי לעצמי ספר של הרלן קובן והזמנתי את הספר "הורים משוחררים ילדים משוחררים" אין לי מושג על מה הספר, אני פשוט כל כך מרוצה משני הספרים
האחרים שיש לי שהחלטתי לקנות את השלישי.

רוצה לשאול אתכן שאלה (שאולי תשמע קצת מוזרה) כל הסיפור הזה ייגמר מתישהו? אני מתכוונת למצב הזה שבו אני כל הזמן מנסה
ללמוד/לשנות/לשפר את מערכת היחסים שלי עם הילדים, לפעמים נראה לי שאף פעם זה לא ייגמר ולפעמים נראה לי שאני ממש אובססיבית בעניין
לפעמים אני רואה תגובה כמו של בובה זהבה וכל ליבי מתרחב, ולפעמים פשוט רוצה להרים ידיים.

כאילו מה? אין איזה שביל זהב שאני צריכה למצוא ופשוט לצעוד בו? (כמו שביל האבנים הצהובות של דורותי) תמיד יש עיקולים עיקופים
מכשולים, ככה ייראו כל חיי? מתי אגיע לשלווה לשקט הנפשי הזה? מתי אוכל להתרווח אחורנית ולדעת שעשיתי את שלי ומכאן והלאה
הם ברשות עצמם? כי גם עכשיו במערכת היחסים שלי ושל אמא שלי יש צורך בתיקון (רק לה אין את המודעות הזו) אז גם כשאהיה סבתא לנכדים
אצטרך להיות "על המשמר"?

מתי אגיע לשלווה לשקט הנפשי הזה? כשתתחילי לחוש אותו ולחוות אותו. יכולה להתחיל עכשיו.
ולפעמים נראה לי שאני ממש אובססיבית בעניין
אמא לשלושה יקרה: דרך מצויינת לבדוק זאת היא לראות עד כמה את משקיעה מאמץ. ככל שאנו משקיעים יותר מאמץ כך מה שאנו עושים פחות אפקטיבי.

עירית_לוי

כל הסיפור הזה ייגמר מתישהו?
מצד אחד -
זה ייגמר כשחייך יסתיימו.
אבל אבל אבל - אני לא אומרת את זה על מנת לדכא אותך, וגם לא בציניות!

אני אסביר למה אני מתכוונת.
אני מציעה נקודת מבט להביט ממנה על החיים. תראי אם אהיא מדברת אלייך: החיים שלך הם מסע, האימהות שלך היא מסע, מסע של צמיחה אישית, של חיפוש, מסע שקורה באופן טבעי מעצם היותך אדם חי, סקרן, שאפתן. וכשתפסיקי לשאוף (:-)) יסתיימו חייך.

הרי אין מושלם. אף פעם. וככל שצומחים ועולים עוד רמה, נחשף בפנינו מה שחסר, ומה שעוד אפשרי עבורינו.
ואת הרמה הבאה הזאת לא היית רואה אם לא היית מגיעה לרמה הנוכחית שלך. כי "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

מצד שני -
גם מתוך נקודת מבט כזאת, שלווה היא בהחלט אפשרית.
לשאוף קדימה אין פירושו לא להיות מרוצה ממה שיש, למרות שזה עשוי להתפס כשני דברים מנוגדים.

יותר מזה: ככל שתהיי יותר מרוצה ממה שיש, כך יהיה לך קל יותר להתקדם. התודה על מה שיש, ההכרה במה שיש, היכולת להיות נוכחת למי שאת ולמקום אליו הגעת במו ידייך או שנפל עלייך משמיים - הם דלק רב עוצמה להמשיך הלאה. זה עובד מבחינה מנטלית וגם אנרגטית.

מתי אגיע לשלווה לשקט הנפשי הזה? (את)
כשתתחילי לחוש אותו ולחוות אותו. יכולה להתחיל עכשיו. (חני)
אני מאוד מסכימה עם חני ורוצה לומר משהו שראיתי לגבי זה.
אנחנו נוטים לחשוב שדברים כמו אושר, שלווה, אהבה עצמית וכדומה הם משהו לשאוף אליו, להגיע אליו.

התפיסה הזאת טומנת בחובה מוקש מכיוון שהיא מקבעת את הדברים הללו ברמת של שאיפה. יש דברים שאם נחכה ונחכה ונחכה להם, ונצפה שהם ירדו עלינו משמיים - הם אף פעם לא יגיעו. ואין מנוס מליצור אותם באופן אקטיבי ומיידי.

כלומר, יש דברים שצריך להפוך אותם לנקודת מוצא, בהתייחסות אליהם.

אושר יכול להיות משהו מקום שאני יכולה לשאוף להגיע אליו, ללכת אליו, ולעומת זאת הוא יכול להיות מקום לצאת ממנו. כנ"ל לגבי כל השאר (שלווה, אהבה עצמית וכו').

זה מתחיל מרמת ההצהרה, מהשפה והמילים בהן את משתמשת, אשר יש בכוחן לעצב את המציאות שלך.
את יכולה להתחיל לעשות שאת אפילו באופן טכני, בלי שאת מאמינה בזה, ולתת לאמונה לחלחל לאט לאט (עוד לא קראתי את 'כוחו של תת המודע' [בקרוב, בקרוב!] שאמרת שיש לך, אבל אם אני לא טועה, הוא מדבר בדיוק על זה, לא?).

לומר "אני שלווה", "אני מרוצה", "אני אמא נהדרת", "טוב לי", "תודה על..." (לפרט על מה תודה). היתה תקופה לא קצרה בחיים שלי לפני כמה שנים, בעקבות איזה תהליך שעברתי, שבה הרגלתי את עצמי כל בוקר לומר תודה על לפחות 10 דברים שיש לי. זה עובד נפלא ובסוף מחלחל פנימה אל מי שאת. ממליצה לך לנסות את זה.

מ'תומרת?

חני ופרח, קראתי את מה שכתבתן, והתחילה לי מין מערבולת כזו בראש, אני מנסה לחשוב איך לכתוב את מה שאני מרגישה ולא כל כך הולך לי.
אז אם אני אשמע מבולבלת תבינו למה.

כשתתחילי לחוש אותו ולחוות אותו. יכולה להתחיל עכשיו.
בכל פעם שאני מגיעה לאיזשהוא הישג עם הילדים אני ממש פורחת ונהנית מרגישה שעברתי עוד שלב בחיים, מה שמבלבל אותי הוא שקו המחשבה שלי הוא כזה: "עברתי שלב אחד נשארו לי עוד שש שמונה או עשר שלבים וזהו".
אבל אז באה עירית לוי וכותבת לי משפט מעורר כזה:

החיים שלך הם מסע, האימהות שלך היא מסע, מסע של צמיחה אישית, של חיפוש, מסע שקורה באופן טבעי מעצם היותך אדם חי, סקרן, שאפתן. וכשתפסיקי לשאוף () יסתיימו חייך.

ואז אני שוב מתבלבלת, אני פשוט צריכה לראות את כל העסק הזה באור אחר, ההתנהלות שלי כרגע היא "יש לי מטרה מסויימת להגיע אליה
וכל מה שאני עושה זה רק כדי להגיע "למטרה" המסויימת הזו".

ואז במקום להנות מהנוף מהרגע אני כל הזמן חושבת על סוף הדרך ומפספסת את כל הדברים הנהדרים שבדרך.

לשאוף קדימה אין פירושו לא להיות מרוצה ממה שיש, למרות שזה עשוי להתפס כשני דברים מנוגדים.
משפט חזק מאוד שנוגד כמעט את כל העקרונות עליהם גדלתי (מיותר לומר שאני מסכימה אתו במאה אחוז).

(עוד לא קראתי את 'כוחו של תת המודע' [בקרוב, בקרוב!] שאמרת שיש לך, אבל אם אני לא טועה, הוא מדבר בדיוק על זה, לא?).
נכון, העניין הוא שכשקראתי אותו הייתי בשלב אחר בחיים שלי רק בזמן האחרון אני מתחילה לעכל אותו. וחוץ מזה שזה ספר שלא מספיק לקרוא אותו פעם אחת.

תודה לכן נשים יקרות
מחר הראש יהיה יותר מסודר וכך גם הכתיבה שלי.

עוקבת ומרוויחה ממך ומהדף כל הזמן. תודה

לפני שאני פוצחת בדבריי אומר שגם אני אמא ל3 ,גם לי 2בנים ובת,וגם אצלי הגדולה בת 9. מטבע הדברים הבלוג הזה היה הראשון שנכנסתי אליו שגיליתי את באופן טיבעי ולפעמים אני בטוחה שאני כותבת אותו. הסיפורים שלך לקוחים לגמרי מהבית שלי (כולל אמא שלך...)

רוצה לשאול אתכן שאלה (שאולי תשמע קצת מוזרה) כל הסיפור הזה ייגמר מתישהו? אני מתכוונת למצב הזה שבו אני כל הזמן מנסה

ללמוד/לשנות/לשפר את מערכת היחסים שלי עם הילדים, לפעמים נראה לי שאף פעם זה לא ייגמר ולפעמים נראה לי שאני ממש אובססיבית בעניין*
אצלי זה בא והולך. אני מודעת לבעיות ואני מבקרת את עצמי ואת היחסים עם המשפחה באופן תמידי .לא באובססיביות אלא יותר מחשבות חולפות.
כשאני מזהה בעיה אני עוצרת לחשוב על הבעיה, על הגורמים,ומה אני יכולה לשפר ומעבירה הוראות לבעלי על שינוי מדיניות...

פעם גיסתי שהיא סבתא ואמא ל6 אמרה לי: זה אף פעם לא נגמר (גם כשהם נשואים) כשייש תקופת שקט והכל זורם ונינוח אני יודעת שזו רק הפוגה ומאיזשהוא כיוון יצוצו ההתלבטויות והקשיים החדשים.

מצטרפת לתודה של רסיסים @}.

התחילה לי מין מערבולת כזו בראש
מערבולת בראש זה סימן מצויין.
תני לבילבול הזה מקום. הוא מוביל לסדר כמעט בלי מאמץ.

כשאני מזהה בעיה אני עוצרת לחשוב על הבעיה, על הגורמים,ומה אני יכולה לשפר ומעבירה הוראות לבעלי על שינוי מדיניות...

זו בערך הדרך שבה אני הולכת, רוב הפעמים אני מבקשת עזרה כאן באתר ותמיד מצליחים לעזור לי (נו טוב, חוץ מהגדול שזו חידה שעדיין
לא הצלחתי לפתור).
העניין הוא שזה אף פעם לא נגמר, אבל עכשיו לפחות אני יודעת שזה נורמלי, ולומדת להנות מהרגע.

פעם חשבתי שכל מה שאני עושה עכשיו צריך לתת תוצאה כלשהיא ואפילו פתחתי דף שקוראים לו חינוך זה לא מתכון לעוגה
(זכויות יוצרים על השם הוא של יסמין) ושם הסבירו לי את כל מה שלא הבנתי.

נוסעת ורסיסים מודה לכן על התגובות, תרגישו חופשי לשתף במה שקורה אצלכן, אני לומדת מכל אחת שכותבת כאן.

_מערבולת בראש זה סימן מצויין.
תני לבילבול הזה מקום. הוא מוביל לסדר כמעט בלי מאמץ._
תמיד את יודעת להוציא מכל דבר את הטוב ביותר.

היום הלכתי עם האמצעית ועם הקטנצ'יק לסופר, בהתחלה לא רציתי לקחת אותם איתי (בעקבות נסיון העבר) לבסוף החלטתי לקחת
לזרום אתם ולנסות להתמודד כמו שצריך אם יהיה קושי, להפתעתי הרבה הכל זרם על מי מנוחות, הם לא ביקשו שום דבר מיוחד או "אסור"
ורק כשהגענו לקופה התחוללה דרמה קטנה שהשתלטתי עליה בצ'יק,
כל אחד מהם בחר ממתק פתח אותו והתחיל לאכול, לאחר כמה דקות הקטנצ'יק "שם עין" על הממתק של אחותו וניסה לחטוף לה, בימים "ההם"
הייתי אומרת לו משהו בסגנון "זה הממתק שלה, אתה בחרת ממתק אחר וזה מה יש".
הפעם שאלתי אותו אם הוא רוצה ממתק כמו של אחותו הוא אמרת שכן נתתי לו מה שרצה (הוא גם החזיר לי את הממתק הראשון שקיבל מבלי שביקשתי ממנו) והשקט חזר, ולא הרגשתי כמו שהייתי מרגישה פעם, "פראיירית" "אמא שלא עומדת על שלה" "ילד מפונק" וכו'
הרגשתי ממש טוב עם עצמי, לעומת זאת הקופאית זרקה לי משהו בסגנון "לא צריך לתת לילדים כל מה שהם רוצים".

פשוט ניסיתי להבין אותו, הוא התחרט על ההחלטה שלו, כמה פעמים יוצא לנו להתחרט על משהו ושינינו אותו? למה שהוא לא יוכל?

קראתי את כל הדף עכשיו, ונהנתי כל כך...
דבריך מחכימים, וההתנסות שלך מרתקת.

עירית_לוי

פשוט ניסיתי להבין אותו, הוא התחרט על ההחלטה שלו, כמה פעמים יוצא לנו להתחרט על משהו ושינינו אותו? למה שהוא לא יוכל?
ואוו.
גדולה.
מרגש.

_פשוט ניסיתי להבין אותו, הוא התחרט על ההחלטה שלו, כמה פעמים יוצא לנו להתחרט על משהו ושינינו אותו? למה שהוא לא יוכל?
ואוו.
גדולה.
מרגש._

פרח ואמא חדשה, תודה על המחמאות זה מאוד מעודד.

יש לי בעיה ואני ממש צריכה את עזרתכן.
יש לי אחות שחזרה בתשובה (חרדית) האמצעית מאוד מושפעת ממנה, בהתחלה לא התרגשתי כשראיתי שהיא מברכת לפני שהיא אוכלת או שותה נוטלת ידיים לפני הארוחה ועוד כמה דברים קטנים.
בזמן האחרון היא יותר ויותר מושפעת (יש לציין שאחותי לא מנסה להחזיר אותה בתשובה, האמצעית פשוט רואה אותה ומחקה אותה, אבל כאשר היא מברכת אחותי משבחת אותה קוראת לה צדיקה וכו').
היום היא רצתה ללכת לשיעור תורה לילדים שמתקיים בבית כנסת לידנו, "ההוא" הטיל וטו חד משמעי (הוא מפחד) ואני החלטתי שהיא כן תלך (כדי לספק את ייצר הסקרנות).
מצד אחד אני לא רוצה למנוע ממנה כי זה יכול לעשות את הפעולה ההפוכה ומצד שני לא רוצה לעודד אותה.
יש לציין שהילדה ביקשה שאני אדליק נרות כל שישי ואני עושה את זה בשבילה.

אני יודעת שכל העניין הזה של הדת בא כדי לספק לה איזה צורך ואין לי מושג אין לספק לה את הצורך הזה בצורה אחרת, כי אין לי מושג על איזה צורך זה עונה.

שני דברים לסיום:

נא לא להטיף לי על חזרה בתשובה וכמה שזה טוב ולא מזיק וכו'.
אם יש פה דתיות שקוראות אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחת, ואם כן אני מתנצלת מראש.

אה ועוד משהו, אם מישהיא מכירה דף שאפשר להעביר אליו את הדיון שיתפתח פה, אשמח מאוד.

עירית_לוי

אם מישהיא מכירה דף שאפשר להעביר אליו את הדיון שיתפתח פה, אשמח מאוד.
אני לא מכירה דף בנושא. אולי יש.
את יכולה לפתוח דף חדש ולהעביר לשם את מה שנכתב עד כה. אם את צריכה עזרה טכנית - אמרי.
זה רעיון טוב בעיני להרחיב את השיחה, כדי לקבל עוד רעיונות.

המחשבות שלי בעניין הזה תאורטיות לגמרי, מכיוון שאף פעם לא הייתי שם.
תראי אל מה את מתחברת:

מצד אחד אני לא רוצה למנוע ממנה כי זה יכול לעשות את הפעולה ההפוכה ומצד שני לא רוצה לעודד אותה.
זה באמת חבל דק ללכת עליו ודילמה לא פשוטה.

כמו שכתבת, כל התנגדות שלך תעצים את הרצון והסקרנות שלה לגשש בכיוון הדת.
זה, אגב, נכון להתנגדות שלך מכל סוג לנושא הזה: התנגדות אקטיבית מילולית, התנגדות שקטה ופנימית, ואפילו התנגדות גלויה או סמויה שלך לאחותך (הם הרי מרגישים הכל).

ומצד שני את לא רוצה להיות זאת שמעודדת אותה ללכת בכיוון שאת לא מחוברת אליו ולא מאמינה בו.
את מחפשת את נקודת האיזון.

אני חושבת שכדי למצוא את נקודת האיזון הזאת כדאי לבדוק עד כמה את נוכחת ואמיתית בתגובות שלך.

להיות נוכחת ואמיתית במקרה כזה פירושו בעיני לשים לב לא לפעול מתוך תגובה אוטומטית משני הכיוונים:

לבדוק שאת מצד אחד לא מגיבה באופן אוטומטי מתוך הפחדים שלך שהיא תחזור בתשובה.
ומצד שני לבדוק שאת לא מנסה לרַצות אותה, שגם זה סוג של תגובה אוטומטית (למשל, מתוך הדאגה שמא ההתנגדות לה תחריף את הבעיה, את מנסה ללכת לקראתה אבל בלי לשים לב נוטה לעשות דברים שאת לא שלמה איתם, רק כדי שהיא תהיה מרוצה).

בנקודת האיזון הזאת את בו זמנית גם לא אוסרת עליה בכוח שום דבר, וגם כן מביאה לידי ביטוי את האני מאמין שלך. הוא מאוד נוכח, אבל באופן ענייני, נקי, ולא מתריס.

.

בנוסף (את כבר מכירה את הראש שלי), אני רואה כאן הזדמנות ענקית לשני דברים:
ההזדמנות הראשונה היא לבחון לעומק את הגישה שלך לדת ולנושא האמונה בכלל.

מהיכן היא צמחה? מדוע דווקא ככה? עד כמה יש לך שם בחירה חופשית לעומת עד כמה יש שם פחדים שמעצבים את הבחירה שלך? האם את חילונית מבחירה שהיא בחירה נקייה? מה זה אלוהים בשבילך? מהי אמונה בשבילך? וכו' וכו' [אם מעניין אותך לעשות בירור כזה עם עצמך, ממליצה לקרוא את הדף אלוהים אדירים, שיש בו יש בו שיחה מרתקת על אלוהים, עם קשר, אבל בעיקר בלי קשר לדת].

מעבר לכך שזה יכול להיות מהלך שיתרום ליחסים שלך עם עצמך, משום שזו הזדמנות לבחון פן נוסף בתוכך, זהו מהלך שרלוונטי מאוד לנושא שהעליתי קודם – להיות נוכחת ואמיתית בתגובות שלך מול בתך.

נניח (סתם לדוגמא) שתגלי במהלך הבירור שלך עם עצמך תובנות חדשות על מושג האלוהות, תובנות שכלל אין להן כלל הקשר דתי. זה ייתן לך גישה לשתף את בתך באני מאמין שלך, אני מאמין שיהיה נקי, ושיהיה באמת שלך.

ההזדמנות השניה נוגעת לאחותך וליחסים שלכן.
אני יורה באפלה כי אין לי מספיק מידע, אז תראי אם זה רלוונטי לך.

אילו יחסים יש לך עם אחותך הדתיה? האם את מקבלת אותה ואת בחירתה? האם את שיפוטית כלפיה?
מאוד יכול להיות שבתך מציבה בפנייך הזדמנות לנקות משהו ביחסים הללו, אם זה אכן נדרש.

.

אני יודעת שכל העניין הזה של הדת בא כדי לספק לה איזה צורך ואין לי מושג אין לספק לה את הצורך הזה בצורה אחרת, כי אין לי מושג על איזה צורך זה עונה.
את יכולה להמשיך ולשאול את עצמך את השאלה החשובה הזאת. להסתכל על זה עד שיעלה משהו.

מציעה לך בינתיים לא להשתמש במילים אין לי מושג, משום שאלו מילים שיוצרות מעין סימן קריאה שסוגר את השיחה הזאת עם עצמך במקום להשאיר אותה פתוחה.
אני מניחה שאם תסתכלי מספיק זמן על בתך מתוך המשקפיים של "מהו הצורך שלה?", התשובה תגיע.

בנוסף, את יכולה לנסות לדבר איתה על זה, לשאול אותה למה היא מברכת את הברכות, למה זה חשוב לה, מה זה נותן לה - ומשם לקבל תשובה או קצה חוט לתשובה.

לעומת זאת הקופאית זרקה לי משהו בסגנון "לא צריך לתת לילדים כל מה שהם רוצים".
למה לא?
זאת אולי תשובה לכל הקופאיות, הסבתות, השכנות וכו'.
למה לא?
ואחרי שהן יענו "למה לא צריך לתת לילדים כל מה שהם רוצים כי..."
אז אפשר להגיד: "באמת?" בטון מתעניין. או "אהה". "אני אחשוב על זה".
מניסיוני, איכשהו, תשובה כזאת מנקה אותנו מבפנים, ומשאירה את הליכלוך בחוץ.
אם הסברתי את עצמי...

בלוג נפלא, מדהים, מרתק, חכם, ורק עכשיו גיליתי אותו וקראתי את כולו בבת אחת (-:

עירית לוי, כיוון שגם אני מאלה שגדלו על "הציפיות שאהיה מושלמת", על "אני תמיד לא בסדר" ועל טקסטים מחלישים, אני מאוד סקרנית אם תוכלי לספק דוגמא לדיאלוג עם האמא שמבקרת את ההתנהגות של הנכד - איך אפשר היה להתייחס בצורה מעצימה לסבתא המתלוננת והמבקרת (הסיפור על הגדול שלא הוריד את הצלחת)?
קצת קשה לי עם תיאוריה בלבד, נוצר לי ערפל בראש. אני אשמח לכל מיני דוגמאות קונקרטיות, גם להעצמה עצמית.

(אני בדיוק under construction בעניינים אלה ממש, והמון המחשות ישמחו אותי).
(אם בא לך)

שליחה על ידי ממ* » 05 אוגוסט 2006, 18:36

גמ אני, גם אני רוצה דוגמאות.זהו עניין שחיי מאז ומתמיד רוויים בו. גם רוצה דוגמאות. על הימנעות משימוש בדיבור מחליש ועל התמודדות עם דיבור מחליש.
תודה
בלוג נפלא, מדהים, מרתק, חכם

עירית_לוי

איך אפשר היה להתייחס בצורה מעצימה לסבתא המתלוננת והמבקרת (הסיפור על הגדול שלא הוריד את הצלחת)?
כן, אני יודעת, אני נופלת הרבה לבור של להיות תיאורטית.
מיד אנסח דוגמאות מוחשיות. תודה על ההזדמנות להתאמן בזה

לפני כן, עוד משפט תיאורטי קטנטן ברשותכן:
לא לעשות את זה (כלומר כן לבקר את הסבתא המבקרת), יהיה בעצם כמו לצעוק על מישהו "אל תצעק!!!"
ההבנה הזאת בעצמה יכולה לעזור לעשות את הסוויץ' בהתייחסות.

דוגמא אחת שמתייחסת למקרה ההוא עם הצלחת:

אמא, אני יכולה לבקש ממך משהו?
מה?
אני חושבת שניר ירגיש יותר טוב אם בפעם הבאה פשוט תבקשי ממנו להוריד את הצלחת שלו מהשולחן במקום לשאול אותו למה הוא לא הוריד.
מה זה קשור?? מה זה משנה אם אני שואלת אותו? הוא לא מעריך שום דבר ממה שאני עושה!.
את מוכנה לנסות לעשות את זה בשבילי? זה חשוב לי.
עזבי אותי, את והשטויות שלך. הילדים שלך פשוט לא מחונכים!
אוקיי, אם זה לא מתאים לך אז לא. [בטון ענייני, לא קורבני].

גירסא אחרת, אופטימית יותר:

אמא, אני יכולה לבקש ממך משהו?
מה?
אני חושבת שניר ירגיש יותר טוב אם בפעם הבאה פשוט תבקשי ממנו להוריד את הצלחת שלו מהשולחן במקום לשאול אותו למה הוא לא הוריד.
מה הקשר? מה זה משנה?
ניסיתי את זה בעצמי. כשאני מבקשת ממנו במקום לשאול הוא מגיב אחרת. את מוכנה רק לנסות? זה ממש חשוב לי.
המממ.
זה משהו שגם אני התחלתי לעשות. בהתחלה לא זכרתי ושמתי לב רק אחרי זה, אבל לאט לאט התרגלתי.
המממ. אני לא יודעת. נראה.
תודה. תחשבי על זה. אני מאוד מעריכה את זה.

דוגמא בנושא של הדיבור הלא מעצים שנעשה בפני הילדים:

אמא, אני יכולה לדבר איתך רגע?
כן, מה?
אלון ואני דיברנו על זה קצת והחלטנו לא לדבר יותר על הילדים בנוכחותם. בייחוד לא כשיש לנו ביקורת כלפיהם. חשבנו על זה קצת וראינו שזה משפיע עליהם ממש לא טוב.
למה לא? הם צריכים לדעת כשהם מתנהגים לא בסדר.
כבר כמה שבועות שאנחנו לא עושים את זה וזה שיפר מאוד את האווירה בבית. הם הרבה יותר רגועים ומתחשבים.
אני לא מבינה את זה.
אני יכולה לבקש ממך משהו בעניין הזה?
מה?
את מוכנה רק לנסות את זה לכמה ימים? בשבילי. זה חשוב לי.

וגם כאן היא תגיד כן או לא והבת יכולה לכבד כל החלטה שלה.

.

ובכל זאת עוד כמה מילים על העיקרון שמאחורי הדוגמאות:

כשהתחלתי לעבוד על עצמי, התאמנתי בהחלפת שאלות בבקשות.
כלומר התחלתי במקום לשאול: "למה לא תלית את המגבת שלך? למה השארת אותה על הרצפה?" - לבקש: "אני אשמח אם בפעם הבאה תתלה את המגבת אחרי המקלחת. זה יהיה לי נחמד

".
הרעיון היה לשים לב שברקע (בראש שלי, בהתייחסות) לא קיימת תלונה אלא בקשה אמיתית.

שאלה (או סתם תלונה שלא מנוסחת בלשון שאלה) מתייחסת לעבר, בעוד בקשה מתייחסת לעתיד.
מול תלונה כלפַּי אין לי מה לעשות מלבד להרגיש דפוקה ו'לא בסדר'. תלונה סוגרת. היא לא מותירה שום פתח לשינוי וגם שום חשק לשנות משהו. בקשה, לעומת זאת, פותחת פתח ויוצרת בהירות לגבי מה כן אפשר לעשות.
בשאלה טמונה תלונה והאשמה. וזו הרי בדרך כלל לא שאלה אמיתית, זו דרך לטפול על מישהו אשמה.

המקום בו נפלתי בהתחלה (ועדיין מדי פעם) היה לבקש בקשות, אבל בטון מאשים, כלומר אמרתי את המילים הנכונות, אבל שידרתי מסר מחליש ולא מעצים. צריך לשים לב גם לזה.
מגרש האימונים שלי היה בן זוגי היקר, שהיה שותף לתהליך.
הייתי אומרת לו: "אבל מה אתה רוצה? ביקשתי, לא התלוננתי!", והוא היה אומר לי (שוב ושוב) "על מי את עובדת?"

השינוי הוא כמובן לא רק טכני. כל משפט בדוגמאות שכתבתי אפשר לומר בטון מעצים או בטון מחליש. כך שאלו לא רק המילים אלא בעיקר הכוונה, וההוויה בה נמצאים כאשר אומרים את מה שאומרים. תחזרו רגע לדוגמאות, ותקראו אותן פעם אחת בטון מעצים, אוהב, חיובי, ופעם שנייה בטון מחליש, כועס, עצבני.

לפעמים קל יותר לעשות את הסוויץ' בהתחלה ברמה הטכנית, ורק אחר כך הוא מחלחל להוויה.

נקודה נוספת.
חשוב לשים לב שהבקשה היא בקשה אמיתית ולא פקודה במסווה של בקשה.
הדרך לבדוק את זה היא לשאול את עצמי אם למי שביקשתי ממנו יש חופש (אמיתי!) לומר לי 'לא' או אם אני מפעילה עליו לחץ לקבל את הבקשה שלי.

לזכור שזה ת-ה-ל-י-ך. משהו להתרגל אליו, משהו שעוצבנו בראשית חיינו לפעול ההיפך ממנו.

ובשמת, דרך אגב, אני עדיין עובדת על להיפרד מ"להיות בסדר." כל פעם עולה רמה ואז נחשף לי עוד רובד שדורש התייחסות ועבודה. אז תודה על השיחה הזאת. אני, כרגיל, לומדת ממנה הממממון.

פרח, קראתי את מה שכתבת, יש לי המון מה לכתוב אבל אין לי זמן עכשיו, אכתוב מאוחר יותר.
בשמת תודה על המחמאות ועל הרעיון לתשובה נשמע לי מדליק ואנסה את זה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

עונה לך (יותר נכון לי):

מהיכן היא צמחה? מדוע דווקא ככה?

גדלתי בבית חילוני שמאמינים בו באלוהים (ז"א לא מדליקים אש בשבת (סיגריה לא נחשבת) צמים ביום כיפור, לא אוכלים חלב ובשר ובטח לא חזיר ונגזרותיו).

עד כמה יש לך שם בחירה חופשית לעומת עד כמה יש שם פחדים שמעצבים את הבחירה שלך?

פה את נוגעת בנקודה די כואבת שלי, לקח לי שנים להודות בפני עצמי שיש לי תהיות בקשר לאלוהים וכל מה שמייחסים לו.
אני מאלו שצמים ביום כיפור בשביל אחרים, לא אומרת את דעותיי כאשר מדברים על אלוהים לידי, כבר סיפרתי פה בבלוג על אמא שלי, הרב, והשם של הקטנצ'יק מצד אחד רוצה להרגיש איזה שהיא "שייכות" קשה לי להיות חריגה באמונות שלי, קשה לי שלא מקבלים את האמונה או חוסר האמונה שלי, צורם לי לשמוע את האמונה שלהם (במיוחד של אחותי) זה נשמע לי פתאטי.

האם את חילונית מבחירה שהיא בחירה נקייה? מה זה אלוהים בשבילך? מהי אמונה בשבילך? וכו' וכו'

זהו, שאני לא יודעת (שאלות קשות יש לך

) כי אף פעם לא הייתה לי האפשרות לשאול לנסות להבין, ליצור איזשהוא דיון תרבותי מבלי שיקראו לי "גויה" ויזרקו לי כל מיני מילים עוקצניות (אצלי במשפחה, ברגע שמזכירים את "המפץ הגדול" או חו"ח את דארווין הם מתחילים להשתגע)
העניין הוא שאין לי "אמת מוחלטת" בכל מה שקשור לאלוהים, אבל הם אפילו לא מוכנים לשמוע על משהו אחר.

_אילו יחסים יש לך עם אחותך הדתיה? האם את מקבלת אותה ואת בחירתה? האם את שיפוטית כלפיה?
מאוד יכול להיות שבתך מציבה בפנייך הזדמנות לנקות משהו ביחסים הללו, אם זה אכן נדרש._

תגידי החלטת לחשוף את כל הנקודות הרגישות שלי היום?

טוב פה המצב קצת מסובך, מצד אחד אני מאוכזבת ממנה מצד שני אני שמחה בשבילה כי טוב לה, מצד שלישי אני מאוכזבת ממנה.
אני לא רוצה לפגוע כאן באנשים הדתיים ולכן קשה לי לפרט יותר.

טוב, את יודעת מה הכי קשה לי, קשה לי עם זה שהיא איבדה את עצמה (מבחינתי לפחות) היא כבר לא חושבת בעצמה היא פשוט הפכה להיות
ייסמן של הרבנים, קשה לי עם הירידה הבנאלית לפרטי פרטים קשה לי עם הפאנטיות הזו, קשה לי עם זה שעל כל התלבטות קטנה היא רצה לרב
קשה לי עם העדריות הזו.

ויש גם כמה דברים שמעצבנים אותי, מעצבן אותי שהדתיים חושבים שיש להם מונופול על התורה ועל אלוהים, מעצבן אותי שהם מפרשים את התורה לפי הנוחיות שלהם.

בקיצור אז כן אני מאוד שיפוטית כלפיה.
מה שהמפריע לי בכל העניין עם האמצעית הוא שאני מפחדת שלבסוף היא תהיה כמוני, ז"א תפחד לומר במה היא מאמינה מפחד שלא נקבל אותה.

מצטערת אם הייתי בוטה או רגשנית מדי זה פשוט נושא מאוד רגיש אצלי.

בנוסף, את יכולה לנסות לדבר איתה על זה, לשאול אותה למה היא מברכת את הברכות, למה זה חשוב לה, מה זה נותן לה - ומשם לקבל תשובה או קצה חוט לתשובה.

עכשיו אחרי כל ההתלהמות הזו מצידי, מצאתי את התשובה, היא פשוט מקבל המון אבל המון חיזוקים עידודים דברי שבח וכו' מאחותי.

האמצעית שאלה אותי אתמול למה אני לא דתייה, אני עניתי לה בפשטות שכל אחד מאמין במשהו אחר.

מצטערת שיצא לי מבולבל אין לי כוח אפילו לערוך.