הגבירה בחום

[דג_חתול*]

את יודעת גבירה בחום יקרה, בבוקר כתבתי וישר נסעתי לעבודה, ובדרך, פתאום חשבתי עלייך, והוצפתי מחשבות מבלבלות של נכון לא נכון. ובאמת, נניח שבשטף הכתיבה הייתי חושבת על זה, האם היה נכון לחכות עם השטף הזה? (עם שטף, מטבעו של שטף, לא מחכים,) ובכל זאת, מה זה פה, מה הנכון, ולא ידעתי אם לקוות שלא תקראי, או מה.
איזו הקלה, לקרוא שהספקת. שהרווחת אותה. שלא פיספסת. חיבוק גדול גדול.

[דג_חתול*]

בחזרה

[בשמת_א*]

כתבתי לך קודם ואיזה הינף מקלדת העיף את הכל, לא יודעת לאן )-:
אז קודם כל רציתי להגיד לך שאני מזדהה עם הסלידה מה"שלא תדעו עוד צער".
איך אפשר להגיד את זה? הרי ברור שיהיה צער )-:
אני מאלה שפעם לא ידעו מה לומר אז שתקו והתרחקו מרוב תחושת מיותרות וטיפשות שלי.
אחר כך למדתי לומר את זה, את האמת, שאני לא יודעת מה לומר.
ועכשיו אני לפעמים אומרת בפשטות, שמאוד הצטערתי לשמוע. או שמאוד הצטערתי בשבילך. או שכואב הלב. כי זו האמת, והעיקר שלא תהיה קלישאה.

או סתם בהכרה הברורה, שהיא לא מעודכנת בהתפתחות הזאת או ההיא
רק כשקראתי את המשפט הזה הבנתי, שאמנם שני הורי הצעירים חיים טפו טפו טפו, אבל הדמות האימהית האמיתית בחיי היתה סבתא רבקה.
שאני עד היום רואה פה ושם ברחוב.
ושעד היום, כבר שמונה שנים, אני רוצה להרים את הטלפון ולספר לה על איזו התפתחות, ונזכרת אחרי זה שאין טלפון. אי אפשר להתקשר בטלפון.
בכל זאת אני מספרת לה. היא שומעת גם בתקשורת ישירה.
ואני רוצה לשאול אותה, סבתא, תגידי, איך בעצם היית חותכת את התרד ללביבות התרד שלך? ותגידי, את העוגיות סהרונים עשית עם אבקת סוכר?
איך פתאום באות כל השאלות האלה.
למה לא שאלתי את זה קודם.

[בשמת_א*]

ואיך בכלל יכולת לדבר בהלוויה, או באזכרה, מתי שהקראת את השיר.
אני חמש שנים לפחות לא יכולתי לדבר ליד הקבר של סבתא. תחושת האובדן, חוסר האמונה שהיא איננה (פשלה של רופאים), היו גדולים מדי.

[הגבירה_בחום*]

בשמת יקרה,
אני מזדהה כמובן עם הכל.
למזלי או לצערי לא היה לי עד כה ניסיון קרוב עם האבלות, כך שלא מצאתי את עצמי עומדת במבחן המציאות מולה.
אבל מהיכרותי עם עצמי אני מניחה שהייתי מחבקת ושותקת במקרה של קרבה אינטימית למישהו או במקרה אחר מבהירה במבט, מגע או מחווה אחרת שכוללת שתיקה את הנוכחות שלי, רק להגיד, אני כאן ואני רואה אותך במובן העמוק של הביטוי.
כמו שכתבתי קודם אצל דג חתול , היינו כ"כ מעורבבות אמא ואני ובעשור האחרון זכינו לבטא כ"כ הרבה אהבה וקרבה בכל רובד אפשרי.
אני כ"כ שמחה (אם אפשר לומר כך על הסיטואציה הזאת) שזכיתי בסוף ימיה, לרחוץ אותה, לסבן ולנגב ולעזור לה להתלבש.
לה זה היה כ"כ קשה, היא לא יכלה לשאת את זה, וזה אכן היה מאוד כואב וקשה לשאת, אבל הפעולות האלה נדרשו ואני שמחה שמכל האנשים בעולם שיכלו לעשות בידיים מרוחקות את הפעולות המכניות האלה, יצא לי לעשות אותן מתוך אינטימיות ואהבה גדולות.

ואיך בכלל יכולת לדבר בהלוויה, או באזכרה, מתי שהקראת את השיר.
שני דברים,
קודם כל, "לדבר" זאת מילה קצת חזקה בשביל מה שהיה שם, יותר ייבבתי, וטוב שהיתה שם מסגרת של שיר, של מילים שלא אני כתבתי.
ודבר שני, כמו שציינתי למעלה, זה היה מעמד כ"כ זר וצפוף (גם במובן של צפיפות המתים וגם צפיפות החיים), רועש ובעיקר הזוי. כזה שרוצים להסתלק ממנו מהר ככל האפשר, ייתכן שגם זה הביא ליכולת שלי להוציא צלילים מהפה.
הקבר שבו קבור הגוף שלה, מרגיש לי כמו מקום כ"כ לא מתאים להתייחדות איתה, כך שאני שוקלת למצוא לנו לשתינו פינה אחרת לתקשור.

[הגבירה_בחום*]

משהו אחר...

לכל השאלות הבלתי אפשריות שמוטב לא לשאול אנשים (את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא?/ איזה שיר של הביטלס את הכי אוהבת?/ פול או ג'ון?) אני חוששת שיש לי תשובות ברורות.

עד לפני חודש, (כמה ימים לפני שאמא שלי) הייתי האדם היחיד ברדיוס מאוד רחב שאין לו סמארט פון.
הסתובבתי לי חסרת דאגות עם סטיופיד פון, אווילי, אבל בעל לב רחב, שמתמחה בעיקר בפונקציות: send ו - end.
ככה הסתובבנו לנו, מפגרים אבל אופטימיים מוקפים בים של סמארטפונים מתוחכמים ומלאי שיק.
הדבר היחיד שככה הייתי קצת מפנטזת עליו לפעמים היה היכולת להוריד מוזיקה (שהיא, בינינו מנחמת האבלים העליונה שלי) ולהשתמש בה כשעון מעורר או צלצול, במקום כל צלילי הדיסקו או לחלופין ה"מוזיקת מעליות" המסומפלים האלה.
היום, בערך חודש אחרי שגם לי יש טלפון מתחכם סופסוף מילאתי אחרי הגחמה הזאת, והחל ממחר אני הולכת להתעורר כל בוקר עד הודעה חדשה עם התשובה ההזויה אולי לשאלה בלתי אפשרית מס' 2 שבכל המצעדים של קוטנר ואלה שהייתי ממציאה לעצמי, דווקא היא בקטנות המרפרפת שלה העירה לי את כל ציפורי הנפש. היא עדיין עושה את זה.

[דג_חתול*]

שיט! הקשבתי לפני שהספקתי לנחש!
איזו טעות. דווקא חשבתי על מה שמימה פעם הביאה, שבעיני מיד הוגדר אז כהתשובה לשאלה מס' 2. אלך לחפש.

[סגו_לה*]

אחלה שיר להתעוררות
תודה @}

[נטע_ק*]

ניחשתי את השיר
קוראת אותך כל הזמן

[הגבירה_בחום*]

אחלה שיר להתעוררות
מרגע לרגע, אני ממש מחכה בציפיה להתעוררות איתו.
וכמובן שעכשיו למרות כ"כ הרבה שנים של שינון ושמיעה, נהיה לי נהיר כמו בפעם הראשונה, על מה המילים שלו מדברות.
וכל פעם אני נדהמת מחדש, איך דברים שצפים ומתגבשים, בתוכנו ומחוצה לנו, לא מתגבשים סתם.
דחיפויות שעולות, משיכות ודחיות לא באות והולכות בלי סיבה.

והנה הוא, המנון ההתעוררות שלי שמצהיר מפורשות שכל חיי חיכיתי לרגע הזה שיתעורר:

Blackbird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
You were only waiting for this moment to arise


Blackbird singing in the dead of night
Take these sunken eyes and learn to see
All your life
You were only waiting for this moment to be free


Blackbird fly, blackbird fly
Into the light of the dark black night


Blackbird fly, blackbird fly
Into the light of the dark black night


Blackbird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
You were only waiting for this moment to arise
You were only waiting for this moment to arise
You were only waiting for this moment to arise

[הגבירה_בחום*]

מי פה יודע לסדר את השני טורים האלה? (-:

[לימונדה*]

והנה עוד אחד בשבילך
גבירה אהובה
מקצה העולם שלי אליך

[מי_מה*]

הימרתי על מה שבדיעבד אנ מבינה היה קצת קלישאה Here come the sun . הבחירה שלך מקסימה.
לפני כמה זמן יצא סרט על סוגיית פול מקרטני חי או מת ואני והבכור ישבנו וצפינו בו בהנאה גדולה ואחר כך במשך כמה ימים הוא ניגן פה לפנים ולאחור טונות של ביטלס. רק בשביל זה כבר היה שווה להמציא את האגדה האורבנית הזאת. ואין מה לומר, כשהביטלס עושים אגדה אורבנית הם עושים אותה הכי טוב שאפשר, כמו שרק הביטלס יודעים.
אגב ביום שני הקרוב יוצאים כל אלבומי הביטלס בהדפסה מחודשת על תקליטים עם העטיפות המקוריות וב88FM יפתחו כל שעת שידור בשיר מאחד מהם.
נראה לי אסקפיזם במיטבו.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוי בנות

בהודו פגשתי בחור (הגבירה את מכירה אותו), שהסתובב עם גיטרה ישנה וספר מאוד עבה של הביטלס. הוא אמר שהוא לא צריך יותר מזה. שר המון המון ביטלס. הוא היה מנגן ואני שרה. הוא החזיק אותי שבועיים במנאלי כשאני תפוסה עם הגב במצב של לא זזה - איזה מזל שהוא היה לצידי! השירים האלה כמובן לוקחים אותי לרגעים האלה ואליו - מן צובט כזה..
ומדהים אותי - כשאני סופרת אני מגלה שעברו 15 שנים מאז- חייבת לאמר לכן:
החיים האלה עוברים מהר נורא!! צריך למצות, לשמוח, לאהוב, לסלוח, להבין, להודות.......

[הגבירה_בחום*]

תודה לימונדקה.
ללא ספק בשבילי.

מימוש, האמת שבהקשר הזה חשבתי עליך הבוקר.
האמת שבעניין השיר האהוב ביותר של הביטלס, תמיד ניצחו שניים במצעדי הפזמונים המומצאים שלי:
מה שבחרתי וזה שהופך אותי סמרטוט בשניה. (והוא התשובה שלי לשאלה ה- 3)
כל פעם ברשימות שערכתי לעצמי בילדותי אחד מהם היה מגיע למקום הראשון והשני למקום השני.
לשיר ההתעוררות שלי, אין מה לומר שהציפור השחורה נועדה לשחר חדש ביי אול מינס.

אבל היום ב"רוקר טוב" ב- 88 (שמצליח להפוך אפילו את הבקרים השחורים ביותר שלי למוארים) היה בוקר שכולו גיטרות:
הוא עבר מג'מי הנדריקס, לג'ימי פייג', לפט מת'יני ואז הגיע הזמן לצאת לפרסומת ובועז כהן אמר שאחרי הפרסומות יגיע השיר שלוקח את אמנות הנגינה בגיטרה למקומות בלתי אפשריים, אז שווה לחכות.
ואני כמובן.... למרות שכבר הגעתי לשיעור הפרטי, חיכיתי, כי כשבועז כהן אומר דבר כזה, מחכים.
ואז אחרי שבדיוק כמה דקות קודם הכרעתי בבחירה בין שני השירים האהובים עלי מכל, נגמרות הפרסומות, ובועז כהן חוזר עם הביצוע הזה
בקושי הצלחתי ללמד אח"כ... (-:

[הגבירה_בחום*]

החיים האלה עוברים מהר נורא!! צריך למצות, לשמוח, לאהוב, לסלוח, להבין, להודות.......
אכן מותק.
נראה שבגדול, זה מה שכולנו מנסות לעשות כאן....
@}

[שבע_יהלום*]

נו מה יהיה איתנו?
גם אני ניחשתי את השיר לפני ששמעתי
ואם יהיה לי שיר התעוררות זה יהיה זה (או משהו של פרדי)
ואין לי מילים לתאר כמה השיר הזה החיה את נשמתי אחרי לכתו של אהובי לשעבר.

איזו אנחת נחת נשבה מתוכי הרגע.

[בשמת_א*]

אני משום מה אוהבת את The Long and Winding Road
אבל Here Comes the Sun הוא המנגינה שלי בנייד של האיש (-: וזה תמיד חימם את לבי (-:

[ב_עילום*]

השיר הזה באמת גם אחד הפייבוריט שלי משירי הביטלס (בכלל ג'ורג'...)
אוהבת מאד את הביצוע הזה

[הגבירה_בחום*]

אוהה... עברנו מעיסוק במוות לשיר האהוב ביותר של הביטלס... מעניין על מה יגמר לנו לדבר קודם...
בעילום, נתקלתי אתמול בביצוע הזה. זה שיעשע אותי שקראו לזה יוקללי וויפס, במיוחד שזה נשמע יותר כמו מנגינה ספרדית לוהטת א-לה דיוויד ברוזה.

בכלל ג'ורג'
בדיוק. כאמור הוא התשובה לשאלה האלמותית: פול או ג'ון...
וד"א, בביצוע הסוער עם כל כרישי הגיטרה שהבאתי אתמול, ראיתם כמה הבן שלו דומה?

[מי_מה*]

בכלל ג'ורג'
אגב, הסרט ההוא, שכביכול מוכיח שפול מקרטני מת (ת'אכלס? אחרי ההופעה שלו בפתיחה של האולימפיאדה, אני די משוכנעת ) נוצר כביכול מעדות של ג'ורג' ויש בו כמה קטעים אתו שנו, פשוט למות עליו.

[הגבירה_בחום*]

מכל הרגשות הקשים בעולם, געגוע הוא הקשה מכולם עבורי להכלה.
ומה שהופך יותר ויותר מוחשי שמכאן והלאה נועדתי להתמודד עם הרגש הבלתי נסבל הזה עבורי, כל הזמן, ולהתגעגע עד סוף ימיי.
אני מוצאת עצמי בוכה הרבה, זועמת, כועסת על העולם שנותרתי להתמודד מולו, מדברת בראשי עם מקום עמוק בתוכי ואומרת: אין בי אהבה לזה, אני לא רוצה להיות כאן.
לפעמים יש קול שעונה לי מהמקום ההוא ואומר: את לא צריכה אהבה לזה, את צריכה אהבה, נקודה.
ואם היא לא קיימת כרגע למישהו או למשהו מסוים, תמצאי את האזור בתוכך שבו היא קיימת למשהו, כל דבר, ותתמקמי שם.
בכל הרגעים הקשים, המייאשים, המרוקנים מטעם ומשמעות, אני מחפשת כל דבר שקיומו מעורר בי אהבה ומשתדלת להיצמד אליו.

בתקופה האחרונה לפני מותה, היתה אמא שלי מלמלת בייאוש לעצמה: "אמא אמא" ושואלת למה.
ובשיחות הדיווח היומיות בינינו, היינו אחותי ואני מודדות את מדד ה"אמא אמא" באותו היום.
אחרי שנפטרה, הסתובבנו סהרוריות במסדרון מחוץ לחדרה ממלמלות בעצמנו "אמא אמא".
אמרתי אז לאחותי, אנחנו נשמעות בדיוק כמוה, ואחותי אמרה: זאת הקריאה שאדם קורא כל חייו.
מוקפת בתמונות שלה סביבי מבחוץ, ועמוסת תמונות שלה מבפנים, אני מתגעגעת וקוראת אמא אמא
ומנסה למצוא בתוכי אהבה אל משהו גם בעיצומו של זה.

[פלוני_אלמונית*]

חיבוק יקרה
פליי

[לימונדה*]

נכנסתי לפה במיוחד בשביל לכתוב לך...ומצאתי את המילים שלך והגעגוע....
קוראת בימים אלה את "סוף דבר" של יעקב שבתאי. קראתי אותו מזמן, בנעורי, ופתאום מוצאת את עצמי קרובה לגילו של הגיבור. הספר מתעסק עם המוות של האם וההתמודדות של הגיבור. יפה ומרגש. תוהה אם קראת?

[מי_מה*]

קודם כל חיבוק.
אני קוראת את המילים שלך בהזדהות , למרות שלא חויתי אבדן מהסוג הזה. אבל כמו כל אחת , הספקתי בחיי לצבור אבדנים ואני כבר יודעת שהגעגוע הוא שלב. את תמיד תתגעגעי אבל לא תמיד באופן שבו את חווה את זה עכשיו. מנסיון חיי אני כבר יודעת שזה בעצם סימן לפעולת ההחלמה של הנשמה שלך. כמו אחרי שחוטפים עקיצה מצרעה. בדקות הראשונות כאב מזעזע אחרי זה סתם כואב ואז מתחיל הגירוד שהוא מטריף אבל הוא גם הסימן לזה שאת מתחילה להחלים. מעקיצת צרעה מחלימים , כמובן, באופן הרבה יותר שלם מאשר מחלימים מלכתה של אמא, אבל אני בכל זאת יכולה להבטיח לך שאת תחיי חיים בראים וטובים ושאת אהובה ושמורה עם כל מכאובייך וגעגועיך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

התבלטתי אם רק לחבק, או גם לאמר ואז נכנסתי וגיליתי שמימה כבר אמרה את זה. את - מלכת המודעות, בוודאי יודעת את זה ובכל זאת אולי ברגע כזה כשכואב נורא, זה בכל זאת מזכיר ועוזר - עוד מעט יכאב פחות ואחר כך תחיי עם זה- "פחות אבל כואב" אמר יהונתן גפן. אני מאחלת לך שיבוא אל חייך זוהר כזה שיעמעם את הכאב וייתן לך דרך אחרת לראות את אמא, לדבר עם אמא, לספר לה על הדברים הנפלאים שקורים לך בחיים - אמן אמן.
- מתגעגעת

[הגבירה_בחום*]

תודה חברות שלי.
אכן תיארתי לעצמי שאלו יהיו התגובות, ואני מתארת לעצמי שזה יהיה התהליך שלי
ואכן, ברגע כזה כשכואב נורא, זה בכל זאת מזכיר ועוזר ונחוץ לשמיעה שוב ושוב.
תודה מותקס

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אחח אמא אחח, ככה אמא שלי קוראת כשקשה לה מאד. ואימה כבר עשרים שנה מאז עזבה..
וככה אני מוצאת עצמי אומרת אותו דבר ברגעים קשים, אחח אמא אחח.
כאילו שהן ורק להן יש את הת

[י_פה*]

כאילו שהן נושאות את התשובות. והן בעצם ובאמת רק אלו שמבינות אותנו וכואבות איתנו.
גבירתי, בשבעה על אבי אמר לנו איש יקר 'הזמן מרפא׳. כל כל לא הערכתי את מה שאמר,כעסתי וחשבתי בליבי ׳ אתה לא מבין ,כאן מדובר באבא שלי המיוחד שאין כמוהו',איזה זמן ירפא את האובדןן בלא נתפס הזה.
הוא צדק,לא אני.

[שבע_יהלום*]

לא הייתי כאן כמה ימים.
מה שלומך אשה יקרה?

[הגבירה_בחום*]

מה שלומך אשה יקרה?
"...באותו הזמן, באותו המקום, רוך וקושי"
השבח לאל על מילים מדויקות כשאין לך מילים משלך.

[הגבירה_בחום*]

חוץ מזה, מאסטר ניל יאנג היום בן 67. ואם אפשר בגיל 67, אחרי קריירה של 40 שנה ושבץ מוחי להיות מי שהוא, כנראה שיש תקנה.

[ציפורי*]

זה כ"כ מרגש שהשיחות שלנו כאן מחלחלות אל החיים הפרטיים שמחוץ למסך ומשנות את האופן שבו אנחנו מתנהלות בעולם

היום בבוקר חשבתי על המשפט הזה שכתבת כאן לפני כמה פוסטים, כשנסעתי במכונית ופתאום נזכרתי בהמלצה שלך על בועז כהן והדלקתי את הרדיו לפני שהגעתי ליעדי הספקתי לשמוע שיר מפעים-
The air that I breath, שהיה בשבילי מסר אישי רלוונטי מאוד (.. sometimes all I need is the air that I breath) ועוד שני שירים של מוריסי. (משורר הרחמים העצמיים קרא לו בועז כהן, וחשבתי- "נו..לא פלא שלמרות שאני לא שומעת אותו ככה בשוטף הוא תמיד נוגע בי")
ואתמול בערב במסיבת הנשים שמתי את בלקבירד בתור שיר הפתיחה...בכלל אני עפה עליו הרבה בימים האחרונים. תמיד אהבתי אותו מאוד, אבל רק בזכותך שמתי לב למילים שנגעו בי עמוקות.

אז תודה על כל היופי הזה @}

[ציפורי*]

זה השיר למקרה שלא האזנת היום

[הגבירה_בחום*]

זה השיר למקרה שלא האזנת היום
במקרה היום לא האזנתי. איך ידעת?
ואכן אני יכולה לומר שהיום התוודעתי להבנה הפיזית ש allways מה שאני צריכה זה האוויר שאני נושמת
כשבטעות תוך טעימה של ארוחת צהריים שהכנתי הקדמתי קנה לוושט ופשוט איבדתי את היכולת להכניס אוויר במשך כמה שניות
אני מושכת, שואפת בכוח וכלום לא נכנס... זה היה מלחיץ.
ואז באתי הנה וראיתי את הדברים שלך (-:

ואתמול בערב במסיבת הנשים שמתי את בלקבירד בתור שיר הפתיחה...בכלל אני עפה עליו הרבה בימים האחרונים. תמיד אהבתי אותו מאוד, אבל רק בזכותך שמתי לב למילים שנגעו בי עמוקות
האמת שעכשיו אני קולטת כמה השם שלו והמילים שלו מזכירות לי אותך ואת השיחות שלנו וזה לא מפתיע כי אנחנו מאוד דומות בהרבה מהפחדים והעכבות שלנו.

קצת רחמים עצמיים לסיום

[ציפורי*]

_כשבטעות תוך טעימה של ארוחת צהריים שהכנתי הקדמתי קנה לוושט ופשוט איבדתי את היכולת להכניס אוויר במשך כמה שניות
אני מושכת, שואפת בכוח וכלום לא נכנס... זה היה מלחיץ._
אוי. נורא מלחיץ כשזה קורה.

תודה על השיר. הקול שלו שונה שם- פחות צלול ממה שהיה אבל עדיין נוגע. אולי אפילו יותר.

[נטע_ק*]

@}

[הגבירה_בחום*]

ימים שכאלה...
איים של שמחה בתוך ים של עצב, איים של עצב בים השמחה (בהמשך להודעה מקסימה שקיבלתי בפייסבוק)
בספר מדהים שקראתי נערכה אבחנה מקסימה בין מקומות שהלילה יורד בהם לבין אלה שבם הלילה נופל
אז העצב שלי תמיד מתנפל במפתיע, תמיד עושה אמבוש על הלב:

• קולגה יקרה שלא נפגשה איתי כמה חודשים שמחה לקראתי שואלת בכנות: מה שלום אמא?
• תמונות מהשבועות והימים האחרונים איתה מבהירות לי בדיעבד: ככה נראה אדם בסוף חייו.
• הבנות פתאומיות שהבדידות המסויימת הזאת היא חלק שתמיד יהיה שם.
• אבא שלי.

השמחה לעומת זאת דווקא יורדת עלי:
כמו ההבנה שגם ממרחק כ"כ הרבה שנים אי אפשר לשמוע את הדבר הזה ולהישאר אדישים. (אפילו לא בשבע בבוקר)
אפילו לא בפנטומימה

[לימונדה*]

גבירה מתוקה,

אוהבת מאד
את כותבת כל כך יפה
על איים של שמחה ועצב
תודה על פס הקול
הנה אחד ממני
שתהיה שבת של שלום

[עדינה_ניפו*]

תמונות מהשבועות והימים האחרונים איתה מבהירות לי בדיעבד: ככה נראה אדם בסוף חייו.
לפני כמה ימים אחת האחיות שלי העלתה צילום של אמא שלי לפייסבוק, צילום מכמה חודשים לפני שהיא נפטרה. אותה המחשבה היכתה בי בדיוק. כנראה שתוך כדי התהליך לא ראיתי את השינוי האיטי בכזו בהירות אבל במבט מרחוק זה הבהיל אותי.

ולגבי השיר, מאד הייתי רוצה להיות מסוגלת לתאר במילים את קשת הרגשות והתחושות שהשיר הזה מעורר בי בכל פעם שאני שומעת אותו. אולי אנסה לעשות את זה פעם (-: עכשיו כשמתי אותו הדבר הראשון והחזק ביותר היה כאב. כאב ישן ועמוק של הנעורים שלי.

פתאום אני תופסת תוך כדי שאני כותבת, מחשבה שמופיעה אצלי בכל פעם שאני קוראת את תחושותייך לגבי אימך. מחשבה שלא נתתי לה יחס עד עכשיו (תמיד מפתיע אותי לגלות מחשבות מסויימות שחוזרות על עצמן בראש שלי שאני כמו לא שמה לב לקיומן על אף התדירות שהן חוזרות על עצמן. כמו שאני מסוגלת לעבור יום יום באותו מקום ולראות פרט מסויים שוב ושוב ולא לשים לב אליו עד שפתאום הוא כמו "נקלט". לפעמים זה לוקח לי שנים.)
בכל אופן מה שעולה בי זה סוג של השתאות ומבט של קנאה (לא קנאה רעה, קנאה של סקרנות ומשיכה) ביחסים שלכן. אני מקנאה בכמה את אהבת ואוהבת את אימך, בכך שיש לך חוסר וחור כל כך עמוק.
אני מרגישה את החוסר של אמא שלי אבל זה החוסר בדמות שתמיד רציתי שהיא תהיה. הדמות הזאת שתמיד רציתי לאהוב כמו שילדים אחרים אהבו את ההורים שלהם. החוסר בשיח אמיתי שאף פעם לא ממש היה בינינו (היו כמה רגעים במהלך השנים).
הדבר הזה מהמם אותי בעודי כותבת את זה. תמיד תמיד נחשבנו למשפחה הכי פתוחה. החברות קינאו בי בנעוריי שיש לי אמא כזאת פתוחה.
היתה לה פתיחות כל כך משונה. היום אני מבינה שזאת לא היתה פתיחות. זאת היתה קריאה לתשומת לב, ליחס.
היא היתה מדברת על מין בצורה מאד גלוייה.
היא היתה מדברת על רגשות.
היא היתה מדברת על פתיחות וקבלה.
בפועל היה מעט מאד מכל זה.
מעט מאד הבעת רגשות. מעט מעט מאד.
מעט מאד קבלה. לא היה שום דיבור ישיר על חוסר קבלה. להיפך, תמיד היה דיבור על קבלה כאשר משהו מתחת לזה הרגיש כל כך לא מקבל.
אני פשוט כותבת ברצף מה שעולה...

אני רוצה להרחיק לכת ולומר שאף פעם לא נפגשנו.
וזה מעורר בי דמעות כי אני יודעת שנפגשנו כשהייתי קטנה מאד, כילדה קטנה, אבל כשהתבגרתי קצת היא נטשה אותי. היא באמת נטשה ופתאום אני מרגישה שחשוב לי לכתוב את זה כמו שזה.
לא מתוך הרצון להאשים אותה והיום באמת שאין לי טיפה כעס עליה (אין לי צורך לכעוס) אבל יש כאב עמוק שדווקא לאחרונה מתעורר חזק והיה לא מובן ופתאום קצוות מתחברים לי ואני בוכה ואני מרגישה הקלה בגוף.

אני רואה את עצמי לאחרונה כאמא כאשה וכחברה ואני מרגישה משהו חזק שקורה לי, כמו הופכת את עורי. דברים שקשה לי לתת להם שם מתבהרים.
שנים שקורה איזה תהליך מבחינת האירועים החיצוניים שלגמרי מתניעים את התהליך הפנימי (או שנותנים תפאורה מושלמת תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) והנפש כמו משתרכת אחרי האירועים ומנסה להדביק את הפער ולהבין את הרצף ועכשיו הפער הולך ומצתמצם והכל נעשה מאד מרוכז.

ואני יודעת שזה לא בא טבעי לאהוב את עצמי כשהיא לא אהבה את עצמה וקשה לי לאהוב אותה כשלא אוהבת את עצמי ולהיפך. האהבה שהיום אני מבינה אותה כתקשורת כנה לא ממש היתה שם.
היה הגרעין האוהב שיושב מתחת לכל זה אבל כל כך הרבה בלגן צף מעל גרעין האמת וכיסה אותו.
הפער הזה בין להיות, להיות עם הכל - הכעס, העצב, השנאה, הקנאה, האהבה, השמחה... לעומת הנסיון להיות משהו מתמיד שאת לא (שאני לא) - הפער הזה מוליד כל כך הרבה ערפל וכאב וצער ודברים שלא נאמרים לעולם.
האהבה הזאת היא תקשורת כנה ביני לביני וביני לבין העולם.

אני פשוט משאירה את כל זה כאן כמו שזה יצא כי כאן זה קרה ויודעת שזה לא יפריע לך.
תודה גבירה יקרה, בזכותך.

[שבע_יהלום*]

חזרתי עכשיו מהסינמטק תכננתי לישון משהו משך אותי למחשב ולבאופן ונדבקתי לכסא ולמסך ולמילים ובלעתי את כל מה שכתבתן נשים יקרות שזכיתי להן בחיי.
גבירצי,
חושבת עליך מלא, בתוך הדבר הזה שקוראים לו השיגרה שאחרי. בתוך הים הזה שקוראים לו חיים ומוות על כל אייו ואיך אנחנו באי אחד פתאום באי אחר נשכבים על האדמה מביטים בשמיים על אי אחד פתאום מפרפרים במים נאחזים בזרועות באי אחר.
סוויט למונייד, כמה מפתיע ככה טבעי החיבורים המוסיקליים שמתווספים לכל החיבורים האחרים שיש לנו כאן.
עדינה, אחות לבי,
החלקתי בשביל המילים שלך כמו לרכב על אופניים בפעם הראשונה בחיים ולנסוע במדרון ולגלות שכל החיים ידעתי לרכב ושיש בי ידיעה מלאה שהירידה תסתיים בביטחון.
מרגישה בגוף שלי, בכתפיים, בקצות האצבעות, בזרועות, בפנים, ובלב, אותך, את ההתהוות רבת החודשים והשנים אל האשה הזו שאת מרגישה שנהיית. שהפלאת לתאר. הפלאת.
מרגישה שמשהו עצום, חשוב, נכסף ובאותה נשימה וודאי, קרה פה הלילה.
אני גאה להיות לידך בשביל הזה.

המנון הכנופיה יחתום את מילותיי

אוהבת מ א ו ד

[בשמת_א*]

[הגבירה_בחום*]

אוי סיסטרס...
כל פעם מחדש אני לומדת במקום הזה משהו חדש ועמוק יותר על חברות וקרבה.
למונייד מותק, הפיקסיז ללא ספק הבולטים שבפסקול נעוריי. לפני כמה שנים קניתי כרטיסים להופעת האיחוד שלהם ובפסטיבל רדינג, ואחרי הקניה הבנתי שמבחינה כלכלית הנסיעה הזאת תגמור אותי לגמרי וביטלתי אותם.
חודש התאבלתי על זה...

עדינה מותק שלי,
אני פשוט משאירה את כל זה כאן כמו שזה יצא כי כאן זה קרה ויודעת שזה לא יפריע לך.
לא יפריע לי?? הלב שלי כ"כ מתרחב כשעל גבי הדף הזה אסימונים נופלים, ורגשות צפים והכנות הזאת שמאפשרת לנו להרגיש כאן נוח ובאמת לתקשר פשוט מרגשת אותי כל כך.
קראתי שוב ושוב את הדברים שלך, ברור שבכיתי, גם אני שיבר פתוח של דמעות וגם כי הצליח לעבור אלי הרגש הזה שלך,
האכזבה הזאת מאיזה סוג של זיוף, של פאסדה "תקנית" שהרגש האמיתי לא עומד מאחוריה, של הידיעה הלא מרפה הזאת שמשהו הוא לא באמת כמו שאנחנו רוצים ואת ההקלה שבלהצליח לשים את האצבע על משהו ולהגיד: זה זה, גם אם הוא מציף הרבה כאב.

לא תמיד הקשר שלי עם אמא שלי היה כזה והצורך שלי תמיד לחפש וללכת נגד מה שנהוג הביא הרבה טרדות ואכזבה עבורה שרוב חייה הלכה בתלם שחששה מאוד מהשונה והמפחיד.
בשלב מסוים גם היתה אכזבה מכך שאני הבת ש"לא מוצאת את עצמה, שמחפשת, שלא הסתדרה, שתמיד עושה ההיפך, שצריך לתמוך בה" (לעומת אחותה המסודרת).
לא מעט חיכוכים ותחושה של חוסר נחת היתה שם בינינו, תחושה שהתהפכה ב- 180 מעלות עם הגיעה של היוגה לחיים שלי ועם המחלה שלה.
היא בעצם גילתה אותי מחדש: במיקוד, במסירות ובצורך הזה להתעקש ולעשות דברים בדרך אחרת שהוכיחו את עצמם גם בעזרה ובתמיכה האבסולוטית שלא ציפתה לקבל ממני.
לאורך השנים שבהם חיתה עם המחלה עם כל ההסעות לתורים, לטיפולים, השיחות, הבירורים, התרוצצויות בין מטפלים והלילות בבתי חולים, לעתים קרובות היתה אומרת לי (אבל נשמעה כמו מדברת לעצמה): "מה שאת עושה בשבילי, אני לעולם לא אשכח לך."
הפער הזה מוליד כל כך הרבה ערפל וכאב וצער ודברים שלא נאמרים לעולם. האהבה הזאת היא תקשורת כנה ביני לביני וביני לבין העולם.
כל כך מזדהה.
ואיזה מזל שזה קרה לך פה ושנתת לזה לקרות כאן. @}

שבעק'ה, לעולם תזכרי כמייסדת המנון הכנופיה, עכשיו אנחנו צריכות דגל...

בשמת, תודה רבה על החיבוקים שאת משאירה לי כאן, לוקחת ומכניסה מיד לתוקף.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

גבירה אהובה,
המילים שכתבת על שאלה של קולגה, ותמונות מהסוף, ובדידות ואבא. ואז הקישור ל stairway to heaven.
באחת זרקת אותי לבוקר אחד באמצע יוני, לפני שנים, שאמא של האיש שהייתי איתו אז, נפטרה.
אחרי שכל הלילה המשפחה המורחבת בילתה במסדרונות ביה"ח, לפנות בוקר, הלכנו וחזרנו, והיינו שם לבד, האיש ואני.
הרגע ההוא שגיליתי שהכל נגמר. ארובות השמיים שנפתחו פתאום בקיץ, וגשם שלא קשור לכלום, שטף את הדרך העצובה לאוטו.
ההתנעה, והצלילים של לד זפלין שמילאו את חלל האוטו, כשצלילי המגבים מלווים את המדרגות לגן העדן..
מסוג הרגעים שהם כ"כ לא מציאותיים, שיכולים להתרחש רק במציאות, כי בפיקציה זה היה מתקבל כ"לא אמין" לגמרי...

חושבת על איים של שמחה ועצב ועל המילים של עדינה ומה שנשאר זה הים הזה של האהבה שלך ושל אמא...

עדינה, המילים שלך עוררו בי כזאת חמלה. אלייך, אל אמא, אל כולנו. אל הילדה שלי.
הפער הזה בין להיות, להיות עם הכל - הכעס, העצב, השנאה, הקנאה, האהבה, השמחה... לעומת הנסיון להיות משהו מתמיד שאת לא (שאני לא) - הפער הזה מוליד כל כך הרבה ערפל וכאב וצער
להיות עם הכל. לאהוב את הכל.
לא מזמן יצא לי לראות בעבודה אמא אומרת לבתה בת ה 9 מילים ראויות על התנסות והתמדה ואמונה עצמית. (בהקשר של חוג ריקוד). מילים שדומות למה שאני לפעמים אומרת.
פלאח! צרור אסימונים ירד לי, כשראיתי איך אין משמעות למילים האלה, כשנוצר הרושם שמי שאמרת אותן, לא חיה לפיהן.
קצת אח"כ יצא לי לקרוא קישור על האימא שמנסה להדגים לילדיה אהבה עצמית.
שם היא התייחסה לצד הפיזי אבל זה נכון בכל התחומים.
כמה צריך לטפח את הגרעין הזה של אהבה עצמית. קודם כל בשבילנו ואח"כ בשביל הילדים. לפעמים נדמה לי שאצלי זה בסדר ההפוך, אבל אני לומדת.
מתנחמת בכך שבהזמנויות שאני מתבטאת במילים לא יפות אליי, לידה, האפרות כבר שולפת מילים אחרות ששמעה ממני: "אמא אל תדברי ככה על עצמך, שאני לא אלמד ממך, גם לדבר עלי ככה.."
מילים. מילים. מקוה שמעבר להן גם צומח הגרעין של אמת מרהיבה.

אחיות אהובות ומנחמות שאתן, אני מקלידה ובראש מתנגנת בלופ שורה מתוך שיר
מילים כמו קיטש צפות בתודעה, אבל האהבה כנראה מנצחת, כי השורה הזו פשוט מסרבת ללכת
שיהיה שבוע מבורך בשלום והרבה אהבה.

[בשמת_א*]

_צרור אסימונים ירד לי, כשראיתי איך אין משמעות למילים האלה, כשנוצר הרושם שמי שאמרת אותן, לא חיה לפיהן.
קצת אח"כ יצא לי לקרוא קישור על האימא שמנסה להדגים לילדיה אהבה עצמית.
שם היא התייחסה לצד הפיזי אבל זה נכון בכל התחומים.
כמה צריך לטפח את הגרעין הזה של אהבה עצמית. קודם כל בשבילנו ואח"כ בשביל הילדים_
כל כך חכם מה שכתבת!

לפעמים נדמה לי שאצלי זה בסדר ההפוך
אם לא זכינו ללמוד את זה מהאמהות שלנו, לפחות קיבלנו מהן (או ממישהו...) את הכוח המיוחד הזה, להפוך את עצמנו לאמהות שמהוות דוגמא ראויה לילדים שלנו תוך-כדי-הליכה.
לפחות, הילדים הם שגורמים לנו להתעורר ולתקן דברים שלא באשמתנו התקלקלו בהתחלה, מזמן.
איזו מתנה זו היכולת ללמוד מהילדים, וללמוד בזכות הילדים!

אם יום אחד אחליט להשקיע בזה, אני חושבת שאוכל לכתוב רשימה ארוכה ארוכה של דברים שעשיתי רק בזכות הילדים שלי.
הדרך להיות אמא שאוהבת יותר חייבת לעבור דרך להיות אשה שאוהבת יותר את עצמה.

[עדינה_ניפו*]

כמה יופי ומילים יקרות ומוזיקה עוצמתית בדף הזה.
יופי צרוף.
התגלגלתי הרבה עם מה שהרגשתי אתמול בערב. (היה לילה סוער)
אילו לא היו תובנות חדשות אבל הן חילחלו לעומק חדש בתוכי וחיברו קצוות פרומים
אני כמו באמצע תהליך ובוא בזמן בתחילת מסע.

זהב יש פה, זהב.

תודה מעומק הלב.
לילה טוב

[הגבירה_בחום*]

קשה לנשום...
ממש ממש פיזית קשה לנשום.
בכל סוף השבוע האחרון ועד עכשיו, קושי משמעותי ומתמשך לקחת שאיפה עמוקה וכמו משהו תקוע בין הצלעות ולא נותן לאוויר להיכנס.
אני שמלווה שנים אנשים עם אסטמה ועם מחלות כרוניות של דרכי הנשימה, עם כל הידע הזה והניסיון והשליטה בנשימה - לא יכולה לנשום.
כ"כ ברור וקלאסי הקשר בין המצב הנפשי לנשימה ובכל זאת, בחורה שאמא שלה סבלה כ"כ רק לפני חודשיים ממיים בבטן ובריאות שהקשו עליה לנשום, מוכרחה לבדוק דברים כאלה לרוחב ולעומק.
אז הנה אני אחרי ביקור אצל רופאת המשפחה (שביקרתי לאחרונה לפני שנים רבות), שלא מצאה שוב ממצא נשימתי ולפניי סוללת בדיקות.
ומסביבי שלל חברים מטפלים אלטרנטיביים: מטפל שיאצו בבית ומדקרים מאחוריי מלפניי ומצדדיי והנה הגיעה שעתי היפה להיפגש גם איתם.

אחרי ששבתי היום מהרופאה לקחתי הפסקת תה שבין הסידורים שמאחוריי ובין אלה שלפניי, מתאמצת לנשום כהרגלי בשלושת הימים האחרונים.
ו"נפלתי" שוב על סרט שראיתי כבר כמה פעמים (אתם יודעים, שצופים סדרתיים אובססיביים שכמותי לא רק מריצים שוב ושוב את הסרטים שלהם, אלא גם הסרטים שלהם נופלים עליהם "במקרה" שוב ושוב)
בכל אופן זה סרט מתוך סדרה נפלאה בערוץ 8 שנקראת גיבורי תרבות והסרט הזה שראיתי כמה פעמים הוא על יהודית רביץ (ואם לא יצא לכם לראות, הוא סרט חובה בעיניי, לבנות הכנופייה בפרט ובכלל)
אחרי הסרט בסדרה הזאת על חווה אלברשטיין (שמאז 2008 ראיתי אותו בטעות יותר מעשר פעמים), זה הסרט שיוצא לראות המון פעמים, ואפילו כתבתי בהשראתו פעם פוסט לאתר ותמיד הוא מרגש אותי, בכנות ובצניעות שלה אבל הפעם הוא לקח אותי למקום אחר - בכיתי, ברור שבכיתי.
מכל מיני משפטים יפים שאמרה כמו זה שכשהיא חושבת על הילדות שלה, היא תוהה לעצמה" איך עברת את זה? איך שרדת?" במיוחד בבאר שבע שהיתה רחוקה מהכל, היא לא ידעה ממה היא רחוקה אבל ידעה שזה רחוק מהכל. (מחשבה שעברה לי בראש בילדותי בנתניה אינספור פעמים)
וגרמה לי לראות כמו בפעם הראשונה את השיר הזה, לעמוד על אי של עצב ולשכשך רגליים בים של של שמחה ומה שבטוח לבכות:

נעמיד פני יתומים,
נחצה את הגדר,
נשכב בעשבים הלוחשים,
נישן ונתעורר,
נישן ונתעורר.
הבית צף על מים גועשים.

ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת.
היא מחכה כי היא נמל והיא תהום,
ומתגנבת דרך הסדקים ממילא.
מחר נראה הכל לאור היום.

[הגבירה_בחום*]

אמא של טוסיק, כתבת כ"כ יפה!
ובעקבותייך בשמת ועדינה - תודה. @}
לא יודעת מה קורה כאן אבל נראה שהמוות הזה מוציא מאנשים את מיטב הכנות והיופי בתוכם, זה לא נתפס.

[בשמת_א*]

על מה שכתבת עכשיו

[סגו_לה*]

אולי,כי המוות הוא המקום הכי גלוי,אין שם שום מסיכה,יש רק את הוודאות הזאת של המוות עם כל הרגשות החזקים שצפים אחריו.
וכאן את מאפשרת לכולן לגעת בהם ולשתף.
לגבי קוצר הנשימה.
עולה לי,שתהיי בזה.
כן,בלי לנסות להבין בדיוק בדיוק למה.
תהיי בזה שלרגע איבדת את מה שכל כך מובן מאליו,
את החופש לנשום בקלות.
תהיי אם האימה על המחנק.עם התסכול על החופש שלכאורה נלקח ממך.
על הפשטות שלא מובנת מאליה.
ברגע שתפסיקי להתנגד יקרה משהו חדש.
אבל כמו תמיד ,את לא נמצאת בזה בשביל שיקרה מה שאת רוצה.
את בזה,כי זה מה שקורה עכשיו.

[הגבירה_בחום*]

סגולונת,
אני ממש לא מבינה את זה, משהו קורה כאן.
אני קוראת את המשפט הראשון של דברייך ומיד פורצת בדמעות... כן.. שוב.
וזה מרגיש כ"כ נכון ומתאים וצלול.
חושבת על אמא שלי שאיבדה בהדרגה ואז בבת אחת את כל המובן מאליו שלה ועל התסכול והבדידות בהרגשה שאף אחד לא מבין באמת כמה קשה להיות שם ולהשלים עם הפשטות שנלקחה.
והנה עכשיו אני שם איתה, מבינה את הרצון שלה להילקח, לצוף, לא לעשות שומדבר יותר - לא שזה מה שאני רוצה חלילה, אבל יש רגע שבו ההבנה נופלת ואי אפשר לטעות בו.
בשמת, אחד על החיבוק ו על הנוכחות ועל זה שלא נמאס לך פשוט לבוא ולחבק. @}

[סגו_לה*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלא תחשבי ששוכחים אותך פה....את יודעת, החיים. אתמול חגגנו בביתי את יום הולדתה של הגדולה (מבחינתי הפקה), היום קראו לי לקחת את הקטן מבית הספר - חולה וככה הימים עוברים להם מהר מהר, רצופים באירועים, מחוייבויות, שגרה ברוכה, הפתעות, הישרדות ועוד ועוד.
אז בין לבין אני מתעדכנת פה, מרגישה אותך ואת כל הכווצים שלך,
בכל סוף השבוע האחרון ועד עכשיו, קושי משמעותי ומתמשך לקחת שאיפה עמוקה וכמו משהו תקוע בין הצלעות ולא נותן לאוויר להיכנס.
דורש בדיקות של איש מקצוע, למרות שיש סיכוי שיש פה משהו פסיכוסומטי.
הסדרה הזו בערוץ 8 - זה משהו שניתן לראות בוי או די?
ולגבי לד זפלין. את יודעת... לא הייתי בארץ כשגמעתי אותם: נערה, תמימה, בולעת את העולם, מתנסה, חסרת מחוייבויות, חווה. צריך הרבה מילים כדי לתאר את הנערה הזו אז, בכל אופן שיר שלהם שמחזיר אותי מיידית אל הנערה הזו בתחושה ממש ממשית שתופסת את הבטן, כאילו מקפיצים אותי במנהרת זמן :
http://www.youtube.com/watch?v=S4v-_p5dU34
ולגבי לד זפלין, לא מזמן צפיתי בכל מיני הופעות שלהם וצחקתי לעצמי. אין ספק ששמור להם המון כבוד ואהבה, שהרי גדלתי וצמחתי משם ומקומם ברוק הכבד שהם בפתחו, אבל כל תופעת הרוק הכבד - יש בו משהו כל כך פטתי, נערי, טפשי משהו עם כל הקונצרטיות שבו ואצל לד זפלין הקונצרט אפילו ניכר יותר - צריך ממש סבלנות כדי להקשיב (איזה אורך של שירים...), אבל גם שם המבנה המוסיקלי מרגיש לי ילדותי שלא לדבר על הפטתיות של רוברט פלנט וחבריו בהופעות , שלא לדבר על הרבה פאטוס במילים...
והנה עוד אחד ארוך במיוחד:
http://www.youtube.com/watch?v=z1yUvdQn ... re=related
תקשיבי למבנה המוסיקלי - קטעים. והמילים בכלל.........(מי מקשיב להן בכלל?)
הייתי כותבת שיר התפכחות בסגנון זפלין - מעניין מה היה יוצא

[הגבירה_בחום*]

נקודינה,
גם אני לא שוכחת אותך כאן. כל השבוע רציתי להתקשר ועוד זוכרת את הסיפור שלא סופר בסוף שיחתנו האחרונה ורוצה לשמוע וכמו שאמרת... החיים מובילים גם אותי אל פינות אחרות.
את הסדרה הזאת אני מניחה שאפשר לראות בוי או די אבל אני לא באמת יודעת כי כבר אין לי. מה שכן, בקישור שהבאתי כאן אפשר לראות את כל הסדרה במחשב בצפיה ישירה.

ולגבי לד זפלין, אני מבינה למה את מתכוונת כשמרגישים פתאום מרחק ממשהו שפעם מילא את חייך ומתעוררת בך תחושה של פטאתיות, וגם מסכימה איתך לגבי אותה תחושה שמתעוררת כלפיי רוק כבד (למעשה גם בגיל 15 חשבתי שזה פטאתי)
אבל לד זפלין עבורי היא אף אחת מהתחושות שאת מתארת, אני מוצאת אותם גדולים, מבריקים ואל-מותיים על המקצבים שמייחדים אותם (מקצבים גדולים בעיניי), על תמצית רוח הנעורים שהם מפיחים בכל נפש גם אם התרחקה מאוד מנעוריה יותר מדהים בעיני שבגיל 60 (60! כן?) אפשר להחזיק בתמצית הזאת ולבטא אותה בכזאת אותנטיות.
עבורי ממש אין צורך בשום התפכחות. מבחינתי הם מביאים את ההתפכחות בכבודה ובעצמה שקפסולת החיות והאנרגיה הזאת נמצאת אצלי גם מתחת לכל שכבות הקושי, העייפות ונפתולי החיים.
(אני תוהה אם השתמע מדבריי שאני ממש מחבבת את לד זפלין...)

[שבע_יהלום*]

בדיוק כשאני חושבת שהתרגלתי לסינכרוניות...
כבר שבוע אני מהרהרת בלד זפלין,
בדיסוננס בין אחת הלהקות הפונדמנטליסטיות בנעוריי ואיזה סקסי רוברט פלנט היה בעיניי מחד,
ומאידך- בפאתטיות בה 88FM סוגדים להם, ובכך שכמעט כל האנשים בחיי שבקיאים ויוצרים ומתעסקים במוסיקה- לא סובלים אותם.

לפני כמה חודשים בסטודיו לשעבר השותף לשעבר הקשיב להם ואני פתאום תפסתי צחוק גדול ומגחך -
Babe im gonna leave you 'cause i gotta rambble?
say what?!

אבל
לא אוהבת לשכוח מאיפה באתי
לא רוצה להפנות גב לכוחות שתמכו בי
ופתיחת השיר הזה ובכלל כולו זה לא משהו שנתון למשא ומתן ביופיו מבחינתי

[;*]

מתגנבת לדף שלך וקוראת ומתחממת מהמקום הזה...

עדינה, כמו תמיד יש משהו כל כך כנה שעולה מהדברים שלך.
נשמע עצוב ובכל זאת עם השנים וההעדרות הממשית של אמא יש התבהרות ואת מצליחה לראות מי היה שם ומה נעדר.
כמו תמיד הדרך שלך להסתכל בדברים נקראת לי כמו דרך אמיצה!! ומהצד מרגשת...

אמא של טוסיק דבש- התגעגעתי לראות את השם עם התחת מתנוסס לו במה חדש...וכמו תמיד המילים שלך מלאות צוף

גבירצוש...אני מקוה שעיניני הנשימה יסתדרו. נשמע כל כך בסיסי, סימלי ודורש טיפול מיידי.
בכלל, מרגישה שאחרי שנים של טיפול באמא, הגיע הזמן שתטפלי בגבירה עצמה- מגיע לה.

תמיד (בשנות ההתבגרות המוסיקליות שלי) סלדתי מלד זפלין בטענה ש"זו להקה לבנים". היתה לי מין אבחנה בין סרטים ולבנים, ספרים לבנות ולבנים ובטח שמוסיקה.
ולגבי יהודית רביץ, מודה שאני לא חסידה של יהודית רביץ....ראיתי את הסדרה גיבורי תרבות (בולעת כל מה שדוקומנטרי) במיוחד אהבתי את הפרק על רונית אלקבץ.
ואגב הפיקסיז וסרטים דוקומטרים יש סרט חד פעמי שנעשה עליהם, קוראים לו loud quite loud, וזה הלינק

הקריאה אצלך מעוררת אצלי המון מחשבות (שבמילא קימות שם כל הזמן) על אמא שלי שדועכת קצת בימים אלה ומעלה אצלי את הגעגוע ותחושת החד פעמיות של החיים...

[לימונדה*]

זאת הייתי אני לימונדה

[הגבירה_בחום*]

Babe im gonna leave you 'cause i gotta rambble?
מה לא ברור?
ולגבי יהודית רביץ, מודה שאני לא חסידה של יהודית רביץ....ראיתי את הסדרה גיבורי תרבות (בולעת כל מה שדוקומנטרי) במיוחד אהבתי את הפרק על רונית אלקבץ.
אני גם לא אף פעם לא הייתי מחסידותיה אבל אי אפשר להתכחש לכישרון ולקסם שלה כאדם.
ואגב רונית אלקבץ, אני ממש לא מחסידותיה כשחקנית (יש לה בעיניי טייפקסט כזה של המוזרה, האשה החזקה הפתיינית המוזרה שהיא לא מצליחה בד"כ להיפטר ממנו), אבל מאוד אהבתי את הסרט עליה.

אגב הפיקסיז וסרטים דוקומטרים יש סרט חד פעמי שנעשה עליהם
ראיתי אותו כמה וכמה פעמים, הוא באמת חד פעמי
וחבורת החנונים הזאת שפעם חשבתי שיודעת לעשות רעש יותר טוב מכולם חד פעמית גם היא.
הסרט הלך טוב עם האבל שלי על ביטול ההופעה שלהם

הקריאה אצלך מעוררת אצלי המון מחשבות (שבמילא קימות שם כל הזמן) על אמא שלי שדועכת קצת בימים אלה ומעלה אצלי את הגעגוע ותחושת החד פעמיות של החיים...
מותק.

[ציפורי*]

@}


_נעמיד פני יתומים,
נחצה את הגדר,
נשכב בעשבים הלוחשים,
נישן ונתעורר,
נישן ונתעורר.
הבית צף על מים גועשים.
ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת.
היא מחכה כי היא נמל והיא תהום,
ומתגנבת דרך הסדקים ממילא.
מחר נראה הכל לאור היום._

גם אני כבר לא מחוברת ליודית כמו פעם, אבל זה השיר שלה שאני הכי אוהבת.

(וגם רציתי לעדכן שההשפעה התרבותית שלך נמשכת...צפינו השבוע ברכבת לדארג'לינג ובממלכת אור הירח ).

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

כאן את מאפשרת לכולן לגעת ...ולשתף
תודה לך על זה!

[הגבירה_בחום*]

ציפורקי יקרה,
האמת שאני אף פעם לא הייתי מחוברת במיישרין ליודית, אף דיסק שלה אצלי בבית, שום הופעה (למרות ששמעתי מחבריי המוזיקאים שממש לא מחוברים אליה שהופעה שלה היא חוויה), אבל אחרי הסרט הזה איתה צומחת איזו מן הבנה שגם בלי להיות כרוך אחריה היא דבר שפשוט תמיד היה שם וליווה את חיי וילדותי והאישיות הכובשת שלה מחברת אותי אליה ודרכה אל המוזיקה שלה בכיוון ההפוך.
וגם... כ"כ מתאים לך לאהוב את השיר הזה. עבורי, זה דווקא שיר שאת הלחן שלו אני לא אוהבת, אבל המילים חזקות לי מאוד.

(וגם רציתי לעדכן שההשפעה התרבותית שלך נמשכת...צפינו השבוע ברכבת לדארג'לינג ובממלכת אור הירח).
אני חושבת שממלכת אור הירח הוא הסרט היחיד שהספקתי לראות רק פעם אחת בקולנוע, הצילומים שלו והאופן שבו הוא בונה את הפריים כמו ציור הם בין הגאוניים שאני מכירה, שלא נדבר על ההומור המאוד מסויים שלו, שאו שמתים עליו או שלא מבינים בכלל על מה הוא מדבר - אני מאלה שרואה את הפריים הראשון ומתחילה לחייך עוד לפני שהסצנה מתחילה (כמו בבדיחות על מתמטיקאים שזורקים נוסחאות ומתפוצצים מצחוק )
את רוב הסרטים ראיתי יותר מעשר פעמים, יש תמיד את "ערבי הפולחן" האלה שבהם אני מרגישה שנחוץ היום סרט קאלט להתרפק עליו, ואם עוד לא ראיתם, אז סרטו "עמוק במים" הוא האהוב עלי ביותר ונצפה עשרות פעמים, הוא ממש קומפורט פוד בשבילי.
באנגלית הוא נקרא the aquatic life with steve zissou - ויש בו סוללת שחקנים חלומיים וזמר ברזילאי שלאורך כל הסרט שר רק את שיריו של דייויד בואי... בפורטוגזית..

אמא של טוסיקית

[לימונדה*]

יהודית רביץ....המממ...לא סגורה על למה היא כל כך מעצבנת אותי. אפילו לא השתגעתי עליה בסרט "גיבורי תרבות" ואני מודה שקצת צרם לי שהיא לא פותחת את נושא המיניות. הרגשתי קצת מרומה... ואני אפילו לא לסבית (-: נדמה לי שסוד האלרגיה שלי ליודית קשור בקלטת ילדים שהיא הוציאה: "גם אני רוצה חיבוק" (או משהו בסגנון)...אני מודה שקלטות ילדים הם משהו שעלול להשניא כל זמר (חוץ מrafi) אבל הקלטת הזאת היתה מעצבנת במיוחד. גם ההופעה של הילדה הפרטית של יודית העלתה לי את הסעיף. הכל היה מתפנק, חמוד ומעצבן. וחוץ מזה שאני שונאת כשהיא עושה אימפרוביזציות ג'אז או מוסיקה ברזילאית.
מתוודה שיש לי חורים רציניים בהשכלה של הפולקלור המוסיקלי הישראלי.
לא אוהבת הרבה. אולי כי לא גדלתי על זה (אצלנו אלוהים היה דילן). אפילו כשהיתי בתנועה והלכתי עם כולם להופעה של שלום חנוך (מחכים למשיח) כל הזמן הרגשתי שאני מעמידה פנים. הוא לא ממש עשה לי את זה (למרות שנהנתי לצרוח עם כולם בקול רם את המילים למחכים למשיח ולהדליק מצית בחושך להמנון "ילדים של אלוהים").

ממש סקרנית לדעת אם ראית את הסדרה bored to death (שזה צ'ופר רציני לחורף ואני די סגורה על זה שתאהבי). וגם הדוקומנטרי של הפיקסיז הוא מעולה. הוא כל כך טוב, שמיד נסחפתי לראות אותו עוד פעם אחרי שהמלצתי. מורידה להערב את הסרט שהמלצת (יש לי תחושה שאולי אולי ראיתי...אבל כל מה שביל מורי מופיע בו הופך אוטומטית לקאלט).

למה זה שכל התיאורים שלך גורמים לי לחשק בלתי נשלט להזמין כרטיס טיסה למחר ולעזאזל העולם, למה? הלוואי

[הגבירה_בחום*]

הנה הסיבה למה יודית לא עצבנה אותי: מעולם לא נאלצתי להסתכל בקלטת ילדים שלה
ואני דווקא אהבתי שהיא אמרה בסרט שבשמחה אפשר לצלם את הזוגיות שלה אבל לא לדבר עליה כי כך זה נראה לה טבעי. זה שם גלוי וברור ולא צריך להפוך את זה לאישו ציבורי.
זה לא ענייני כצופה ובינינו (אותי אישית) זה גם לא ממש מעניין.
בינינו אם היו עושים עלי סרט גם אני ממש לא הייתי חושבת שזה עניינו של אף אחד לשמוע פרטים על המיניות שלי, וגם כאן בכל שנותיי בבאופן מעולם לא הרגשתי צורך לשתף בפרטים מחיי המין שלי.
אולי זה בגלל שאני אישית מאוד רגישה לזה שאני ככה מזדהה עם זה ממקום אינטואיטיבי, כמו שלך זה עולה על העצבים ממקום שלא ממש קשור לרציונל שלך.

(אצלנו אלוהים היה דילן).
א. דילן הוא באמת קצת אלוהים, לפחות מבחינת המעמד ומה שעשה בחייו, לפחות אל או אליל
ב. אני מניחה שאם כך וודאי ראית את i'm not there שעוסק בחייו של דילן דרך שש דמויות שכולן הוא, ולא ממש הוא ובכולן עובר העיקרון שמאפיין אותו שהוא בלתי ניתן להגדרה, איפה שלא שמים את האצבע כדי להגדיר אותו - הוא לא שם.
אם לא ראית, סרט נפלא בעיניי, וקייט בלנשט משחקת את אחת הדמויות שלו והיא נראית שם דילן יותר ממה שהוא נראה

(יש לי תחושה שאולי אולי ראיתי...אבל כל מה שביל מורי מופיע בו הופך אוטומטית לקאלט).
מה שאני אוהבת במיוחד אצל ווס אנדרסון זה שהוא מקפיד לעבוד עם אותו קאסט של שחקנים כך שבכל הסרטים שלו ביל מורי משתתף, אפילו אם זה רק תפקיד אורח קטנטן כמו בדרג'לינג

[לימונדה*]

הורדתי את הסרט... דייויד בואי בפורטוגזית. סיי נו מור.
הסרט על דילן שוכב פה כבר כמה חודשים ויש לי איזה מחסום מלראות אותו- זו בטח קייט (-:
ולגבי סוגית יהודית רביץ והארון- אולי הייתי אוהבת יותר את קלטת הילדים אם היא היתה מצהירה דווקא שם (בין החיבוק לנישוק) על המיניות שלה?

[הגבירה_בחום*]

הסרט על דילן שוכב פה כבר כמה חודשים ויש לי איזה מחסום מלראות אותו- זו בטח קייט
מה, יש לך עניינים בלתי פתורים גם עם קייט??
אולי הייתי אוהבת יותר את קלטת הילדים אם היא היתה מצהירה דווקא שם (בין החיבוק לנישוק) על המיניות שלה?
תוהה רק מתוך סקרנות, למה זה כ"כ חשוב לך שהיא תצהיר על המיניות שלה? למה חשוב בכלל לאנשים (מלבד להם עצמם) שמישהו יצהיר על המיניות שלו?
(אם לא מתאים לך לחפור בזה כאן, זה בסדר גמור...)

ממש סקרנית לדעת אם ראית את הסדרה bored to death (שזה צ'ופר רציני לחורף ואני די סגורה על זה שתאהבי)
לא, לא ראיתי. איפה אפשר לראות אותה? צריך להוריד אותה?

[לימונדה*]

_תוהה רק מתוך סקרנות, למה זה כ"כ חשוב לך שהיא תצהיר על המיניות שלה? למה חשוב בכלל לאנשים (מלבד להם עצמם) שמישהו יצהיר על המיניות שלו?
(אם לא מתאים לך לחפור בזה כאן, זה בסדר גמור...)_
זאת היתה בדיחה. במקרה הזה שום דבר שיודית היתה עושה, לא יכל להציל מבחינתי את קלטת הילדים המזעזעת D-:
ולגבי הסרט גיבורי תרבות, שלא תחשבי, קראתי את הבעד ונגד- את האנשים שחושבים כמוך, שלגיטימי ומובן שהסרט הוא על היצירה שלה ושאין שום צורך לערבב בין החיים הפרטיים וחיי המין שלה. קראתי גם את אנשי הקהילה הגאה, שחושבים שכל גיבור תרבות חייב לייצג אותם.
ואני...אני בכלל יותר דוקומנטריסטית, בשבילי הדילוג הזה על משהו שהוא בכל זאת כל כך מהותי וקיים (הסדרה היתה אינטימית וצולמה בבית שלה) השאיר אותי בתחושה קצת מרומה.
ולא מדובר על חיי המין הפרטיים שלה, אלא על משהו בסיסי ומהותי יותר...זה קצת כמו הפיל שמסתובב בחדר וההתעלמות ממנו שצרמה לי.
לא יודעת אם ניסחתי את זה טוב...
בכל מקרה אני בעדך

[לימונדה*]

אה וכמעט שכחתי הנה bored]הלינק to death[/po]/ לסדרה
<לימונדה היא גנבת סידרתית של כל מה שנמצא לו ברשת והיא מצליחה לדוג>
בתאבון! ( השחקן הראשי הוא הפייבוריט של ווס אנדרסון)

[הגבירה_בחום*]

זהו ג'ייסון שוורצמן, שמייד אחרי ששאלתי אותך רצתי לראות טריילר שלה ביוטיוב.
אני לא יכולה איתו עם האיש הזה, לא יכולה. הוא אחד מהפרצופים האלה שכשאני רואה פריים שהוא במרכזו הפרצוף שלי מתחייך.
אולי בגלל זה הוא הפייבוריט שלו (יש סרט קדום, אולי הראשון של אנדרסון שנקרא rashmore או בעברית המרוץ לצמרת של מקס פישר וכבר אז, בעודו בן 18 הוא השחקן הראשי בסרט, וכן גם ביל מורי שם...), כי הוא מהפרצופים האלה שבלי מילה יכול להעביר אליך משהו.
איזה גדולה את עם הקישור!
זאת היתה בדיחה. במקרה הזה שום דבר שיודית היתה עושה, לא יכל להציל מבחינתי את קלטת הילדים המזעזעת
אויש... לא מתאים לי לא לקלוט את זה...פחחח (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נעמיד פני יתומים,....
לא הייתה כותבת שזה שלה,הייתי חושבת שזה מיכה שטרית

[בשמת_א*]

שלום חנוך (מחכים למשיח) כל הזמן הרגשתי שאני מעמידה פנים. הוא לא ממש עשה לי את זה (למרות שנהנתי לצרוח עם כולם בקול רם את המילים למחכים למשיח ולהדליק מצית בחושך להמנון "ילדים של אלוהים").
איך סיבכת אותי (-:
לא הבנתי איזה שיר זה "ילדים של אלוהים".
כמובן, ילדים של החיים

[ציפורי*]

אנסה למצוא את עמוק במים. תודה

[הגבירה_בחום*]

מורה אהוב לצילום היה אומר לי תמיד כשהיה מסתכל על העבודות שלי: נראה שאת כל הזמן מחפשת ושואלת בצילומים שלך, איך נכון לחיות, איך עושים את זה נכון.
זה די מדהים שדרך הצילומים זה מה שהוא קלט, וגם היום ממרחק עשר שנים אני עדיין מחפשת איך נכון לחיות, איך עושים את זה נכון.
בתוך הדרך המפותלת שלי, אחרי הפיתולים שמאחוריי ולפני אלה שלפניי, יש לי מספיק ניסיון וידע כדי להבין שאין לי מושג לאן אני הולכת עכשיו.
אני מחפשת איך נכון לי לחיות ומתוך אי הידיעה לגבי הדברים שאת הדרך אליהם אני מחפשת מתגלות לי תשובות על סוגיות אחרות שלא ידעתי אפילו שאני לא יודעת...

---

מילות סיכום לסאגת יודית שנפתחה כאן:
מעולם לא הקשבתי לה באופן מיוחד כחלק מהרפרטואר המוזיקלי שלי.
השירים המוקדמים שלה: "סליחות" "מישהו" וכ' הם הרקע לילדותי הישראלית, לימי שישי בצהריים עם תריסים מוגפים ורגליים על הקיר.
ובסרט עליה, היא עושה רושם של נפש מאוד יפה.

• fin-

(-:
ואגב, ילדים של החיים הוא אחד השירים הלעוסים ביותר שממש לא עושים לי את זה, אולי דווקא כי יש בו משהו שמתחנן להניף מצית בחושך, וזה מראש טרן אוף בשבילי (-:
אגב, ממש במקרה שמעתי אתמול את השיר הזה ברדיו מושר ע"י אריק איינשטיין ואיכשהו הוא מצליח להציל את השיר הקצת מאוס הזה...

[לימונדה*]

גבירצוש אהובה, כשתעלי על "איך נכון לחיות" תודיעי לי... (-:
^{נכתב כמובן בחיוך, כי איכשהו נדמה לי שבכל העינין הזה שנקרא חיים, הדרך והחיפוש הם עצם העינין.}
עכשיו זה גם די ברור לי שה"סיסטרס אוף מרסי" זאת מין חבורה כזאת שמחפשת את הדרך הנכונה, ומבינה שבעצם אין ממש דרך נכונה, ושהנסיבות משתנות כל הזמן ושהחיפוש הוא בעצם הדרך.

פעם, בשיחה במטבח של איש מאד חשוב בחיי (שבמבט לאחור אני יכולה לזהות אותו בתור המורה הרוחני שלי) הוא הסביר לי שהעולם מתחלק לשניים: אלה שהם seekers וכל השאר.
ואני, שאף פעם לא חיפשתי את אלוהים, וברחתי מכל מה שהרגיש דתי ובטח לאומי, בכלל לא חשבתי שאני seeker (בזמנו הגעתי להודו בטעות... אני בכלל התכוונתי לשתות שייקים בתילאנד).

נשבעת שלא התכוונתי לפתוח חזית על יודית. אני בטוחה שהיא נפש מאד יפה. וחושבת שהיא אשה יפה. (רק זמרת מעצבנת (-; )
ואיך התפלק לי "ילדים של אלוהים"? השם יודע.... אני זוכרת שבזמנו אמרו לי שזה שיר על נרקומנים, ובאותה תק' היתה מין האדרת נרקומנים (כריסטיאנה פ. מישהי?).
את אריק אינשטין אני דווקא מחבבת. אוהבת אפילו. (וחושבת שהוא סקסי).
^{ופתאום נזכרת שהיתה לו קלטת ילדים "כמו גדולים" שלא עלתה לי על העצבים. שזה מדהים.}

גבירונת, חושבת עליך הרבה בימים אלה, מקוה שבימים אלה האיים של האושר עולים על האיים של העצב ושהחיפוש ממשיך...
חיבוק גדול

[שבע_יהלום*]

אחיותיי גיבורות החיפוש והמציאה והחיפוש והמציאה
בחיי שרק נכנסתי לרגע, צריכה כבר לישון לקראת יום ארוך ועמוס כל טוב שנפתח מוקדם מחר,
אבל ככה זה כאן, כמו שיחת נשים שמתחילה בקטנה בערב על קפה ונמשכת עם קצת עוגה ועוד קצת עוגה ועוד הרבה אוכל וכמה סיגריות והקפה מתחלף בוויסקי והופ- זריחה.
אני אעשה את זה קצר-
יודית: מעריכה אותה כיוצרת, רואה בה אשה יפה, למוסיקה שלה מתחברת חלקית, חוץ מ׳סוף לסיפור׳ שהוא יצירת מופת בעיניי. לא בעד פשפוש חושפני בחיי המין של אף אחד, כן, כאחת שרואה עצמה שייכת בין היתר לקהילה הלהט״בית, חושבת שזה חשוב מאוד שאנשים עם במה יעבירו את האמירה שלהם. אגב, לאחרונה למדתי מושג מרגש- סקווירית. שזה קווירית סטרייטית
אנדרסון: חלק אהבתי מאוד חלק בכלל לא. ביל מוריי, איזה שחקן!
דילן: ממליצה מאוד על הדוקומנטרי שסקורסזה עשה עליו. הרגשתי שם בבית.
אריק איינשטיין: הוא בערך הבנאדם היחיד ביקום שבא לי להשתמש בתואר ׳מושלם׳ עבורו. מעבר לחתיך וסקסי שאין לתאר, האמת הפנימית שלו כל כך נוכחת בכל שאני פשוט מאמינה לו, ולא משנה מה הוא עושה, ולא פחות חשוב- מה הוא לא עושה.
חווה אלברשטיין: גם מאמינה לה, היא מוכשרת כל כך. את הדוקומנטרי ערוץ 8 עליה ראיתי במטוס בדרך למנילה בדרך להכיר את מאיר לפני כמעט 5 שנים (אלוהיי!). נפלא, אספרסו מר וקצר כמו חיי, איזה שיר. ובוא נדבר רגע על ׳שיר מגרש את החושך׳ שמבחינתי יכול להיות ההמנון העברי של הכנופיה.
גם הדוקומנטרי על עלי מוהר נפלא.
כן? שכחתי משהו?
אה, בטח-
גבירצי, תודה, זה נח לכתוב לכולן מדף אחד. חיבוק גדול יפתי.
וגם- אני אוהבת אתכן.
במרתון קווין סינמטק המסורתי שלי בשבוע שעבר רוג׳ר המתופף אמר שלא משנה מה עבר עליו תמיד היה לו את קווין לחזור אליה. זה הציף בי את המקום הזה שלנו כאן.

כשחושבים על זה, זו הפעם הראשונה בחיי שיש לי חבורה. חוץ מלהקה של כמה חברים בנים אי שם במחוזות גיל 16, תמיד את החברות שלי אספתי אחת אחת ממקומות שונים.

שבת טובה.

[הגבירה_בחום*]

תודה שבעצי על הסיכום והחיבור והאהבה שמופצת מכאן לכל עבר.

כאחת שרואה עצמה שייכת בין היתר לקהילה הלהט״בית, חושבת שזה חשוב מאוד שאנשים עם במה יעבירו את האמירה שלהם.
המשפט הזה מזכיר לי שכשלמדתי אמנות, היתה את קבוצת המורים שתמיד חשבו שכל אמנות חייבת להיות פוליטית במובן זה או אחר ולהצהיר משהו: שמאל או ימין, סטרייט או גיי, שונא או אוהב.
לכל עשרות העבודות שעסקו בנימי הנפש ובאזורים הסבוכים והמעורטלים של חיינו, בחיבור או ניתוק מאיזו תחושה הם קראו אסקיפיסטים (כמובן בנימה המזלזלת הזאת של אנשי אמנות שיש להם את הידע ביד ולכל השאר אין) שמבזבזים את הבמה שניתנת להם.
אני אישית חושבת שזה חשוב מאוד שאנשים עם במה יעבירו את האמירה שלהם - אם יש להם צורך לבטא את האמירה הזו במסגרת הבמה שלהם.
אני לא רואה בעצמי או בכל בעל במה באשר הוא, אחראי או מייצג את כל קהילת האנשים שעומדת מאחוריו - אולי זה הדבר שהכי מקפיץ אותי ומשם אולי באה הנימה הזאת.
זה כמו שאני כסטרייטית גאה, אחשוב שחשוב לי מאוד לייצג את כל קהילת הסטרייטים ולומר משהו בעניין מעל כל הבמות שעליהן אני פועלת.
אני חושבת שחשוב מאוד שלכל אחד תהיה במה (פרטית או ציבורית) שבה הוא יוכל לבטא את מה שבוער בו בפנים ולשלוח יד החוצה בנושא הזה.
אני גם חושבת שחשוב מאוד שאני עם דעותיי הפרטיות שלי ויצר הסקרנות אזהר לא להגיד למישהו אחר מה הוא צריך או לא צריך לבטא מעל הבמה שלו.

והכי חשוב, שבע מותק שלי היקרה:
אני יודעת שזה פתאום כאילו אני מתפרצת או כועסת, אבל זה ממש ממש לא ככה. המשפט הזה העיר בי את התחושה הזאת הוותיקה ומכיוון שהמרחב הזה מאפשר את זה, אני מרגישה מספיק נח לבטא אותה מעל הבמה הזאת
אוהבת אותך ואתכן מאוד ומעריכה את מחשבותיכן ודעותיכן כאן!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

גבירה ושאר החברות.
בשורה: עונה נוספת של "האלבומים" בפתח!
עוד מילה לגבי יודית: יש לה שיר שאני מאד מאד אוהבת
הוא איכשהו מצליח לפרוט בדיוק על הנים הזה בלב , שאיתו אהבתי את הכלבה שהיתה לי.
אפילו התכוונתי לשים קישור אליו, אצלך שבע, לכבוד בובי. אלא שאז נזכרתי ב"לולו" של אריק איינשטיין והחלטתי שאני בעצם מעדיפה לשים אותו.
אבל אחרי שהשמעתי אותו לאפרוח באמצע הרחוב, וצעדנו הביתה, ממררות בבכי שתינו, הבנתי שמוטב לזנוח את הרעיון.

ממליצה בחום על סרט דוקומנטרי שרץ בסינמטק כאן ועכשיו - "גן עדן" של רן טל. מקסים, מקסים, מקסים!
ראיתי אותו בזמן המלחמה (אפילו שלא קראו לה ככה), ועל הרקע הזה , היו כמה משפטים שנגעו במיוחד.

הסרט של סקורסזה על דילן באמת נפלא. שבוע הבא ב"יס", סרט שלו על... ג'ורג' האריסון. במיוחד בשבילך גבירה. (או שאני שוב עושה סלט?)
חיבוק ושבוע עם הרבה איים של שמחה.

[הגבירה_בחום*]

הסרט של סקורסזה על דילן באמת נפלא. שבוע הבא ב"יס", סרט שלו על... ג'ורג' האריסון. במיוחד בשבילך גבירה. (או שאני שוב עושה סלט?)
לא ממש לא עושה סלט! (-: זה באמת בשבילי, הגם שאין לי יס...
חיבוק ושבוע עם הרבה איים של שמחה.
תודה אמא של טוסיק, נראה לי שמעתה זה יכול להיות איחול הכנופיה... רואות, לאט לאט נבנה מדינה, ויום אחד נהיה עם! (-:

[מי_מה*]

לי אין יס ובקושי טלויזיה (אני לא קדושה אני מכלה את זמני בפייסבוק) אז אני לא יכולה להגיב פה על כל הסרטים אבל אני רק רוצה להגיד פה בשקט שאני מאוד אוהבת את יודית וכשהילדים היו קטנים מאוד חיבבתי את גם אני רוצה חיבוק, אבל הכי אהבתי את שני האלבומים הראשונים שלה, הראשון שהיו בו שירים כמו לקחת את ידי בידך, בלילות הסתיו, וענבלים ועוד מלא פנינים ואחר כך גלוי ונעלם שהוא אלבום מקסים. את שניהם יש לי בויניל אבל אין לי פטיפון אז כל התקליטים אצל אחי שלו יש פטיפון. את גלוי ונעלם קיבלתי מתנה לפני שנה בMP והוא עדיין נפלא.
אני עם שבע לגבי ההמנון- שיר מגרש את החושך של חוה! מתאים במיוחד עכשיו כפרוזדור לחג החנוכה...
ואני מאוד מתחברת למה שכתבת גבירתנו, על אמירה באומנות.
שבוע טוב וחיבוקים!

[שבע_יהלום*]

גבירצי יקרה
מסכימה לגמרי עם מה שכתבת, אני איתך (ובהזדמנות אחרת דיון נרחב על שיטות לימודי האמנות ואוי ואבוי).
אני זוכרת שלפני שיודית יצאה מפורשות מהארון, האדון גל אוחובסקי עשה לה סוג של אאוטינג (כפה עליה יציאה מהארון) בעיתון טיים אאוט, וזה זעזע אותי כל כך שהתחשק לי לגשת אליו בשדרות רוטשילד ולהקיא לו על הראש.
אף אחד לא חייב או צריך להשתמש בשום דבר פרטי שלו למטרות ציבוריות או כלליות, בטח שלא בדברים רגישים כמו אהבה ומין.
ובלי אבל, בכל זאת אני מרגישה שיש בתוכי המשך לקביעה הזו, ואולי לא אצליח לבטא אותה במילים כאן ועכשיו.
אני יכולה רק להדגים עלי, שככל שאני מתבגרת כך אני מכירה יותר ויותר בחשיבות הדעות, ההתבטאויות והמעשים שלי, בהקשר זכויות נשים, חלשים, להט"בים. ממש לחיות את זה (פעם פחדתי לעשות את זה, שלא אתפס כמוזרה, פמינסטית, לא נשית, אאוטסיידרית, קיצונית, בודדה).
ברור שלא בכח, ברור שרק כשיש מוכנות ורצון מלאים וחופשיים.
בקיצור, אני יכולה רק לאחל מעומק כוונתי, להומואים ולסביות וטרנסים ביסקסואלים קווירים סקווירים מעורבבי מגדר מכל סוג, ובכלל - לכל בני האדם, יכולת לחיות ולומר את מי שהם, ולא רק בשל החשיבות החברתית והכח שיש בלזהות את אפשרות התרומה הממשית למאבק זכויות חיים מכל סוג, אלא בעיקר כי זו חירות מופלאה להגיע למקום הזה.



לפני כמה שבועות אמרתי לחבר טוב שבא לי לארגן לי חיים מקבילים שיוקדשו רק לקריאת ספרים צפייה בסרטים מרתונים של סדרות נשימת אמנות ושמיעת כל המוסיקה שעוד לא שמעתי ושבא לי לשמוע שוב ושוב.

שנצליח לחיות את זה בתוך החיים שלנו הנוכחיים.

אמא דבש תודה על המחשבות המוסיקליות על בובי ועלי וגם שהזכרת לי שעוד לא ראיתי את הסקורסזה על האריסון.

מתאים במיוחד עכשיו כפרוזדור לחג החנוכה...
תודה מי מה , העלית בי את כניסתו המחודשת של השיר הזה לחיי בדיוק בחנוכה לפני 3 שנים, ואיזה חושך לאור זה היה.

שבוע טוב מאוד ומלא איים של שמחה.

ולגבי סוגית יהודית רביץ והארון- אולי הייתי אוהבת יותר את קלטת הילדים אם היא היתה מצהירה דווקא שם (בין החיבוק לנישוק) על המיניות שלה?
למונייד כמה הצחקת אותי עם זה.

[פלוני*]

אני עוקב כאן וכמעט מרגיש כמו מציצן שמציץ לחבורה שאולי שכחה שיכולים להיות כאן עוד אנשים...
בלוג מאוד נוגע ללב, ואני מצטער בשבילך גבירה, או איך שלא אמורים להגיד משפטים כאלה...
לא יודע למה -- כל הדיון שלכם במוזיקה גרם לי לחשוב הרבה. בעיקר חשבתי -- יו, כמה שהן מחוברות לתרבות הישראלית, ממש
מתוך הנשמה. איזו היכרות, רחבה ויחד עם זאת כל כך אינטימית. ואני, אני גם גדלתי כאן, ולמה אין לי בכלל חיבור כזה, בטח לא דרך מוזיקה.
מעניין דרך מה כן, אם בכלל, ולאיזה עומקים.
כאילו הדמויות והמוזיקה ממש בתוך העור שלכן. ולא רק הישראליות --- דילן, לז זפלין.
סתם, פתאום גרם לי לחשוב שאולי אני מחובר לכאן ולעולם פחות ממה שאני רגיל לחשוב.

[הגבירה_בחום*]

אבל הכי אהבתי את שני האלבומים הראשונים שלה, הראשון שהיו בו שירים כמו לקחת את ידי בידך, בלילות הסתיו, וענבלים ועוד מלא פנינים ואחר כך גלוי ונעלם שהוא אלבום מקסים.
כשאני חושבת על יודית שאני אוהבת אני גם מכווננת אל שני האלבומים האלה בעיקר.
וחוהל'ה מתאימה כתמיד כפרוזדור, כטרקלין וכחדר שירות. אני מכורה לאשה הזאת (-:

שבעצי, תודה על הדברים שלך, יותר מהכל אני נהנית לראות דרך נקודות ההתבוננות שלכן ושל אחרים בכלל, את דרך ההתבוננות שלי על העולם, ואת הסיבה לכל מיני בחירות שלי או הימנעויות.
זה יכול היה לגרום לתחושה של שוני ומרחק ודווקא זה יוצר אצלי תחושת חיבור, וקבלה של מי שאני וקבלה את מי שרואה דברים אחרת ממני, והבנה שאם הייתי רואה כך את הדברים הייתי גם מרגישה אותם אחרת ממה שאני מרגישה אותם היום.
ואיכשהו זה יוצר אצלי מן תחושת מגוון צבעונית ומחבקת.
אני חושבת על מה שתמיד העסיק אותי כילדה ואח"כ כנערה ואח"כ הפך לנושא העיסוק של עבודות הצילום שלי היה תחושת הזרות שתמיד היתה לי מול מוסכמות ונורמות חברתיות שגרמה לי לרצות תמיד להבדיל את עצמי ובה בעת כמיהה גדולה להשתייך.
ויחד עם זאת, תמיד היתה לי רתיעה מדרך הביטוי שאומרת: "תראו אותי אני שונה ואחרת מכם וזה אומר שאני נראית אחרת ובוחרת אחרת ואתם תתמודדו עם זה" - על פני זה אני פשוט בוחרת אחרת.
ומבינה עד מאוד כפי שכתבת שבעק'ה יפה עד כמה לבטא את זה כלפיי חוץ יכול להיות חשוב ומשחרר עבור אנשים.
תודה על החידודין מותק

ואחרון, וחביב ביותר פלוני,
כמה מרענן לפגוש כאן בדף שורות בלשון זכר! ברוך הבא. (-:
נראה לי שהדף הזה מרכז אליו בנות אנוש שהמוזיקה והחיבור אליה אכן זורם בדמן. (אחת הדמויות בסרט האהוב עלי מסבירה איך זה לאהוב כ"כ להקה או איזה קטע מוזיקלי עד שזה כואב).
אבל דווקא בעקבות מה שכתבת מעניין אולי לשאול למה אתה מרגיש מחובר בכל ליבך? אין לי ספק שיש תחומים כאלה שגורמים לך לרצות לצלול אל העומק שלהם ולדעת עליהם עוד, ולהרחיב עוד את הגבולות.
מוזמן מאוד לצאת אל האור ולשתף כאן אם בא לך
ותודה רבה על הביקור המרענן @}

[הגבירה_בחום*]

אני עוקב כאן וכמעט מרגיש כמו מציצן שמציץ לחבורה שאולי שכחה שיכולים להיות כאן עוד אנשים..
מה, חוץ ממך ומאיתנו, יש כאן עוד אנשים?? (-;

[שבע_יהלום*]

פלוני שלום
הדבר שהכי הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת (חוץ מ- יו, גבר)
זה שרק מי שמחובר מאוד יכול להתרשם כך מחיבור. אחרת זה לא היה מעיר בך כלום.
נגיד, לשם המשחק והגישוש אחר החיבור- איזה שם היית ממציא לעצמך כאן?
הי, ברוך הבא.

[שבע_יהלום*]

נו מי מה תראי איזה גריין יצא בשם השם-
_יותר קשה למצוא אנשים טובים מלמצוא עבודה,
וכסף, כך למדתי במלוא העצמה אתמול, במקרה הטוב מעוור עיניי חכמים, במקרה שלי הופך טיפשים למפלצות.
באנו חושך לגרש. (שבע יהלום מתוך שבע יהלום)_ דצמבר 2009

[לימונדה*]

יום גשום. אבל בבית חמים... וכיף לחזור לבקר פה ולגלות שהמילים מתגלגלות.... וש"אין כמו מוסיקה".
אגב מוסיקה ישראלית, כאמור יש מעט מאד שאני מתחברת אליו, אבל כל מילה של שבע על אריק:
הוא בערך הבנאדם היחיד ביקום שבא לי להשתמש בתואר ׳מושלם׳ עבורו. מעבר לחתיך וסקסי שאין לתאר, האמת הפנימית שלו כל כך נוכחת בכל שאני פשוט מאמינה לו, ולא משנה מה הוא עושה, ולא פחות חשוב- מה הוא לא עושה.
מחשבה: אולי הוא הלאונרד הישראלי...סוג של "untouchable"' פרה קדושה שכולם מרגישים מין קונסנזוס. או אל תדברי איתי על אריק
פחות מתחברת לחוה אלף...אבל כנראה שהשורשים שלי לא עמוקים מספיק.
ושלום לפלוני שהעיז
"סיסטר אף מרסי" זה יכול קצת להפחיד. אבל אולי אנחנו בכלל מין חבורת אחיות מלאות חמלה (ופחות רחמים- אולי רק עצמיים p-:).

[הגבירה_בחום*]

באנו חושך לגרש.
כן, בבקשה.

אי של שמחה: יש לי פינת מדיטציה חדשה ויש בה תמונה של אמא שלי מחזיקה אותי, תינוקת בת חודשיים עם עיניים שאומרות ששקט לא יהיה כאן, ציור של גאנש שהוא ע"פ המסורת היוגית האספקט האלוהי שאחראי על הסרת המכשולים והתחלות חדשות, נר, פרחי היביסקוס לבנים עם לב אדום בכוס קטנה ושני קריסטלים.

ומכל עבר, ים העצב בגאות.
מחכה לשפל ומנסה לחבק שקט

[מי_מה*]

בקיצור, אני יכולה רק לאחל מעומק כוונתי, להומואים ולסביות וטרנסים ביסקסואלים קווירים סקווירים מעורבבי מגדר מכל סוג, ובכלל - לכל בני האדם, יכולת לחיות ולומר את מי שהם, ולא רק בשל החשיבות החברתית והכח שיש בלזהות את אפשרות התרומה הממשית למאבק זכויות חיים מכל סוג, אלא בעיקר כי זו חירות מופלאה להגיע למקום הזה.
המשפט הזה פשוט התחנן בפני לחרוג מהימנעות הציטוט ולהניח אותו שוב כדי להשתכשך בו עוד קצת. תודה.
וברוך הבא פלוני, כמו שהיטיבה שבע לנסח (חוץ מ- יו, גבר) גם כתבת נוגע ומעיר למחשבה.
וגבירצי מתוקה, ממש מצליחה לדמיין את פינת המדיטציה שלך (גם אני קיבלתי עכשיו תמונה של גאנאש שאחותי הביאה מסרילנקה וההורים שלי אמרו שזה קיטש בגלל כל הצהובים והוורודים הזורחניים ובעיני היא יפה מאוד ובינתיים מזיזה אותה מקיר לקיר עד שתמצא את המקום שלה) , הו אמא ותינוקת, זה געגוע שמרגישים בגוף וזה קורא דחוף לחיבוק , אז שולחת לך אחד בכתב ובלב.

[מי_מה*]

ויש לי עוד מילה על 'שיר מגרש את החושך' , הוא התחיל באמת להאיר לי רק כשהיה לי חושך אמיתי מסביב. לפני זה שמעתי אותו בלי לראות ומרגע שנהיה האור בחושך , האור הזה כבר לא כבה יותר.

[לימונדה*]

גביריצוש, איזה שיר יפה. איך תמיד כשאני מבקרת אצלך מתרחב לי הלב.
לחיי הסרת המיכשולים, גירוש החושך, וההתחלות החדשות

[פלוני*]

תודה על הכנסת האורחים הנעימה
אני באמת מנסה לחשוב למה אני מחובר באמת, מה אני באמת אוהב אהבה פשוטה ומהלב, וזה יוצא כל כך שטחי (יו, גבר). כדורסל, ספורט, ואני אוהב גם אולרים וכלבים.
תודו שזה יוצא רע, אני צוחק תוך כדי שאני כותב. אין לי איזה משהו שכבש אותי, אבל גם הכניס עומקים וחיבור לרגש ולתרבות.
אצל כולכן זה ממש מילדות / נערות? זה נשמע כאילו זה משהו מילדות, לא משהו שהתחלתן כבוגרות, מתוך רצון למצוא תחביב או מקצוע. לא משה ש"התחלתן",
אלא משהו שכאילו תמיד היה, כמו הספורט בשבילי למשל.