סיפור הלידה של נעמה

[רוצים_לשמוח*]

איזה פלא.
לפני שבוע עוד לא היתה לי נעמה, וכעת היא בת 6 ימים ושוכבת לידי בעגלה, ערנית ומופלאה.

נעמה נולדה ביום שישי לפנות בוקר, 4:27, ל' תשרי.
ביום חמישי, שבוע לפני התאריך המשוער, אני מאוד רוצה כבר להיות אחרי הלידה, קוראת באתר סיפורי לידה, דיונים על כאב הלידה, לאט לאט מרגישה שאני מוכנה אפילו ללדת, כדי להיות כבר אחרי.
קמתי אחרי לילה לבן, והחלטתי אחרי התלבטות ארוכה וייסורי מצפון להישאר בבית ולא ללכת לעבודה. ישנה שעתיים וחצי, קמה מרוצה ורעננה, מסדרת את הבית לשטיפה לקראת שבת.
מתלבטת עדיין איפה ללדת, וביום חמישי בערב מחליטה-סורוקה ויהיה בסדר. החיסרון הגדול מבחינתי- שאין תינוקיה והחשש שלא אסתדר לבד. הכי הרבה אשתחרר מוקדם כמו בפעמיים הקודמות.
אחר הצהריים רגוע, האיש שוטף ומגהץ ואפילו מבשל. הולכים לישון מוקדם. לפני השינה מסכמים על "עוצר לידה" עד יום שני בערב בגלל כמה דברים בעבודה של האיש שקשה לדחות ואין מחליף.
בשעה 11:15 בלילה אני מתעוררת, קמה לשירותים, מרגישה ציר כואב באיזור המפשעה. חוזרת למיטה, עוד אחד. שונים מאוד מהברקסטונים שהיו כל הזמן בבטן. עכשיו הצירים במפשעה, וכך היה בלידה הקודמת. מחכה 10 דקות ומבינה שהיו כמה צירים כאלה בינתיים, שולחת הודעה לאחותי אם היא יכולה להגיע, וכשהיא אומרת שכן, מעירה את האיש. החלטנו לסורוקה, אני אומרת, והוא שואל אם לא החלטנו שלא בינתיים...
מרימה טלפון לדולה, שאומרת לעדכן אותה מהקבלה, אחותי מגיעה ואנחנו יוצאים.
12:15 אנחנו בדרך.

[פלוני_אלמונית*]

ו..? (-:

[רוצים_לשמוח*]

בדרך אחרי עוד כמה צירים כאלה, האיש מתקשר לדולה שלא תחכה לטלפון מהקבלה ותתקדם גם היא לבית החולים.
נכנסת לקבלה, מבקשת אפידורל. זוכרת מהלידה הקודמת שאין שום דרך להרגיע את הכאב בצירים כשהם במפשעה. לא עיסוי ולא כלום. בודקים פתיחה-5, וקוראים לסניטר שיעלה לחדרי לידה. עולה לכסא גלגלים מיד אחרי ציר, ומיד כשמגיעים לחדרי לידה עוד ציר ואני קמה מיד מהכיסא.
נכנסים לחדר לידה (הדולה כבר הגיעה) ובודקים פתיחה-8. אני שמחה-מתקדם מהר, אבל מבקשת שוב אפידורל. כולם בחדר צוחקים עליי. אפידורל כבר לא יהיה כאן. המיילדת מציעה לפקוע מים וללדת, אני מסכימה, נשמע לי הגיוני. אם כבר בלי אפידורל אז כדאי לתת לזה להתקדם.
ביניים עוברים צירים די צפופים וחזקים. מתחברים למוניטור ועירוי.
אחרי פקיעת המים-שקט דממה, אין צירים פתאום, אני שוקעת, עוצמת עיניים, כולם בשקט.
אחרי כמה דקות הצירים חוזרים, יותר לוחצים אבל עדיין לא ממש. המיילדת שוב בודקת פתיחה- אין התקדמות, יש שוליים, והיא מנסה עם היד להתערב. זה כואב מאוד ואני לא משתפת פעולה איתה בזה.
יש ירידות דופק, מנסים שינויי תנוחה ועם זה היא מאוד זורמת- גם כריעה על המיטה, גם עם הפנים לראש המיטה, על 4/6 וגם בעמידה על הרצפה.
נורא כואב לי בצירים עכשיו גם במותניים. אני בוכה, מתביישת שאני בוכה, אני צריכה קקי ועושה על המיטה ובסיר ומרגישה נורא עם זה למרות שכולם מעודדים אותי.
מדי פעם המיילדת ממשיכה לבקש שאלחץ למרות שהלחץ עוד לא מאוד חזק, ומכניסה את היד וזה נורא כואב ואני לא מצליחה ללחוץ ככה. אני חושבת שאולי כבר אני לא אצליח לעולם ללחוץ נכון.
נכנסת גם רופאה שמנסה לסובב את הראש של נעמה שכנראה מונח בזוית שמקשה על הלידה. וגם זה נורא כואב ואני צועקת עליה ובוכה.
המיילדת כמעט כל הזמן בחדר, ומדי פעם נכנסת עוד מיילדת, מביאה איתה אוירה רגועה, מנמיכה אורות, מציעה שלא אלחץ אם עוד לא לוחץ לי חזק.
האיש נמצא לידי ועוזר להחליף תנוחות,לנקות,מעודד.
לפעמים אני מרגישה את הדולה, בעיקר אם אני מבקשת מגע או עיסוי, ובשינוי תנוחה.
מכניסים קטטר שתן לפנות מקום לראש, עוברים למוניטור פנימי כי החיצוני נותן הרבה תמונות של ירידת דופק ולא קולט טוב.
אני מאוד נלחצת שלא טוב לה, שכשאני עוברת לכריעה הדופק מואט, מנסה להישאר זקופה.
אחרי 4 לפנות בוקר הרופאה נכנסת ומחליטה לתת מעט פיטוצין לקדם את הצירים. אני עומדת על הרצפה, בצירים מנסה לכרוע או נתמכת במיטה. 2-3 צירים חזקים, ופתאום לחץ חזק. אני אומרת למיילדת, וכולם עוזרים לי לעבור למיטה. נשענת עם הגב על הגב המורם של המיטה, נעזרת באחרים להחזיק את הרגליים אלי, ובצירים לוחצת.
עכשיו הלחיצות אחרות, טובות, ארוכות. כבר התייאשתי מללחוץ, חשבתי שאולי אני לא יודעת איך ללחוץ טוב, ועכשיו זה הולך טוב, וכואב..הלחיצה מרגיעה את הכאב של הציר, ונעמה יוצאת החוצה בשעה 4:27 באופן פתאומי אחרי 2 צירים כאלו.
אני מחזיקה אותה ואני כל כך אסירת תודה על שזה סוף סוף נגמר...לא מפסיקה לחזור על זה שוב ושוב.
המיילדת מנסה למשוך את השיליה, אני לא מבינה-היא אמורה לצאת לבד, לא? היא מבקשת ממני ללחוץ אבל שוב אני לא מצליחה ללחוץ נכון ולא קורה כלום.
מחכים כמה דקות ויש עוד ציר ואני לוחצת מעט, השיליה נפלטת החוצה שלמה.
(לאורך כל הלידה המיילדת היתה מאוד מתערבת, המון בדיקות והתערבות עם הידיים, אני לא היייתי במצב להתווכח. רק לא שיתפתי פעולה ללחוץ כשהיא עם הידיים בפנים)
אני זוכרת שפעמיים במהלך הלידה- מיד כשהתחילו הצירים, ובאמצע כשכאב לי במותניים,מה שהזכיר לי את הלידה השניה, חשבתי לעצמי- הנה זה שוב אותו דבר, מה חשבתי לעצמי שיהיה אחרת? זה אותו כאב נורא ואיום, ואין שום דבר לעשות באמת כדי להעביר אותו, ואין אדם בעולם שיכול ללדת אותה חוץ ממני. אף אחד לא יכול לעזור.
מעניין מה גרם לי לרצות שוב ללדת, ומה יגרום לי בעתיד.
אולי זה שהגוף שוכח, ברגע, מה עבר ואין שום צלקת.