סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

אלוהים, בבקשה תשמור עלינו הלילה.
אמן.
מאחלת לכם לילה שקט ושינה עמוקה וטובה.

נו,באמת, אולי תקחו אוטובוס ותבואו כבר?
אנחנו בארץ אחרת... בתוך הבועה הנידחת שלנו לא שומעים שום דבר. ההרים פה לא זזים לשום מקום... השקט והמרחבים של המדבר יש בהם כדי להרגעי גם נפש סוערת אחרי ליל חרדה ללא שינה.
נועם מעדכן אותנו רק במה ש"חשוב באמת" בחדשות
ואני מתעדכנת דרך מה חדש , רק במה ש"חשוב באמת" עבורי
ואת חשובה לי

מקווה שאתם בטוב,יחסית...

חזק
(הייתי מזמינה אותך גם, אבל אין לנו מקום :-\)

גם ממני . מה שלומך הבוקר?

הייתי מזמינה אותך גם, אבל אין לנו מקום וקר כאן נורא. אבל אם אתם בכל זאת רוצים להתרחק עד לצפון- יש כאן את המקלט שמשמש כמועדון, יש בו מזגן, מקרר, מזרונים לשינה, ואותנו

בקר טוב נשים יקרות,
זה מרגש ונעים להרגיש את כולכן וגם לקבל את שלל ההזמנות.
באמת עבר עלינו לילה לא קל, הילדים התעוררו הרבה, לא נראה לי שהם שמעו את הבומים למרות שהם הלכו והתחזקו במשך הלילה,
נראה לי שהם פשוט הרגישו את הלחץ שלי.
מה שמדהים זה שמגיע היום ואני מרגישה ממש בסדר, החרדה נעלמת על אף שעדיין שומעים את הפיצוצים.

בלילה במיטה נזכרתי במשפט היפייפה שכתבה אישה בדף הריפוי שלי מהסרטן
אני מניחה ראש, אני מרפה, אני קופצת למטה, אני יודעת שאפול לזרועותיו של אלוהים
וככה באמת נפלתי לזרועותיו
וכל פעם שהתעוררתי דמיינתי את עצמי מחדש נשכבת אחורה בזרועותיו עטופה ברך ונעם וזה הרגיע אותי לגמרי אפילו על רקע הבומים.

לגבי כל ההזמנות,
זה באמת נוגע ללב, יש לנו המוני הזמנות ב"ה מכל רחבי הארץ, אני מניחה שאם נלך לאנשהו זה יהיה לאחותי בתל אביב או לענת (השכנה לשעבר) ברחובות, מקומות שיהיה קל ומוכר לילדים וגם לי.
אני יודעת שזה אולי קשה להבין, למה אני לא קמה ופשוט הולכת?
יש כל מיני סיבות שאני יכולה למנות אבל האמת היא שאני לא יודעת ממש את התשובה.
לא יודעת להסביר כרגע גם לא לעצמי.
לא קל לי לקום וללכת, לא אירגונית וגם לא נפשית.
היום דוד יחזור בצהרים ויחד נחליט מה לעשות.

תודה לכן ותודה על ההקשבה, זה ממש חשוב לי ברגעים אילו.
תודה על האהבה והחיבוקים.

עדינה,

אני מגיעה לאזורכם עם רכב ביום א'. אם תירצו יש לכם טרמפ איתי עד רחובות.
שבת שלום.

קרן שמש מאוחרת

כתבנו ביחד...

תודה קרן שמש,
בהחלט אופציה. אהיה איתך בקשר אם נצטרך.
שוב תודה.

לא קל לי לקום וללכת, לא אירגונית וגם לא נפשית.
נו, זה כל כך ברור! זה הבית שלך!
אני זוכרת את ההורים שלי ב-2006 בצפון, השהות אצלנו היתה קשה לאמא שלי, ואבא שלי בכלל לא הסכים לבוא. ולא בגלל שהם לא נהנים להיות אצלנו, עם הנכדים האהובים שלהם... פשוט קשה לעזוב בית. אני במלחמת המפרץ הראשונה בכלל לא העליתי בדעתי לעזוב את תל אביב. אבל כמובן, אז לא היו לי ילדים. זה שונה, אני חושבת, מבחינת תחושת הביטחון.
ולרגע לא חשבתי שאין לכם לאן ללכת (-: אני בטוחה שבכל הארץ יש אנשים קרובים שמחכים לכם בזרועות פתוחות

.
בכל אופן, אם תגיעי לת"א לאחותך אשמח להיפגש!
שבת שלום, איפה שלא תהיו @}.

נו, זה כל כך ברור! זה הבית שלך!
תודה

רציתי לעדכן שדוד בא הביתה עם אוטו,
איזו הפתעה, איזה כיף!!

עברנו כאן עכשיו את האזעקה הראשונה שלנו (חשבתי שזה לא עובד עד עכשיו),
כל כך כיף שדוד כאן, הוא כזה רגוע וזה מרגיע אותי.

כמעט סיימתי את כל ההכנות לשבת, רק גומרת את עוגת האגסים עכשיו...
טוב שכולנו יחד.

שבת שלום לכולנו.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל בני האדם.
שבת שלום.

שליחה על ידי בלה* » 02 ינואר 2009, 23:15

כל כך כיף שדוד כאן, הוא כזה רגוע וזה מרגיע אותי.
אנ יממש יכולה לשמוע אותך אומרת את זה כשאת הרבה יותר רגועה מאשר בלילה הקודם בלעדיו.

עברנו כאן עכשיו את האזעקה הראשונה שלנו
מה עושים אצלכם באזעקה? איפה המקלט הקרוב? קרוב?

_כל הזמן חשבתי על כל האנשים חפים מפשע שנמצאים ממש שם,
הילדים... נקרע לי הלב.
אם כאן זה מפחיד אותנו ככה ושמעים כל כך חזק ואפילו מרגישים את הרעד אז שם... אני לא יכולה לדמיין,
איזו מציאות טראומטית, איך חיים אחרי חוויה כזאת?_

מדייק מאוד את תחושותי.
כך הרגשתי גם כשנפלו טילים לידנו לפני שנתיים, כשהמלחמה היתה כאן.
טירוף.

יותר שקט כאן,
חשבתי הבקר לקחת את הילדים לאחותי בתל אביב ליומיים כי היה לילה כל כך רועש והילדים התעוררו כל הזמן והגדול פחד אבל האמת היא שהיה כאן כמעט שקט לחלוטין היום, רק הערב התחלנו לשמוע שוב אבל לא הרבה אז החלטתי בנתיים לדחות את הנסיעה.

בלה, לגבי האזעקה, לשמחתי היתה כאן רק אחת עד עכשיו, המקלט הקרוב הוא ליד מגרש המשחקים כאן (את יודעת איפה זה), להגיע לשם יקח לנו לפחות 5 דקות במקרה הטוב וזה אם נקום מיד נרים את כל הילדים על הידיים שנינו ונרוץ!!
בקיצור, אנחנו סומכים על זה שלמעלה...
בנתיים יש רגיעה (כאן לפחות).

אני מרגישה רגועה (עבורינו כמובן)

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל בני האדם.
ואמרו אמן

_לילה טוב לכולנו,
לכל עם ישראל ולאחינו החפים מפשע._
אמן.

לפני כמה שבועות כתבתי את זה-

_המשפחה השניה עזבה (ענת גיגר)
עדיין לא יודעת מה להגיד על זה.
בנתיים אמרתי לעצמי שזה בסך הכל כמו כל יום אחר שהם נוסעים נגיד לרחובות לסבים ויחזרו מחר או מחרותיים.
אז עכשיו אני עוד לא מתגעגעת.
הרי מניין לי לדעת, אולי בדיוק ביום שאני אתגעגע או ארצה לראות אותם הם בדיוק יחליטו לבוא לבקר?
או שאנחנו ניסע אליהם...
למה שאתחיל כבר עכשיו להתאבל או להתגעגע?_

והערב, עמדתי במטבח והכנתי ארוחת ערב, הילדים ראו סרט,
ואני התחלתי להרגיש קצת בודדה.
אני לבד עם הילדים רב הזמן לאחרונה.
דוד עובד המון, כשהוא לא מלמד בתל אביב או ירושלים הוא נמצא יום ולילה (לא מגזימה) בסטודיו מצייר לקראת תערוכה במאי.
כך שאני מבלה לבד עם הילדים רב שעות היום רב השבוע.
התחלתי לחשוב על כמה אימהות נמצאות עכשיו כל אחת לבדה בבית שלה עם הילדים שלה ואיזה ביזבוז זה שאנחנו לא יחד.
התחלתי להיזכר איך זה היה כשענת וניצן היו כאן.
איך הייתי יכולה בכל שעה פשוט לצאת מהדלת ללכת 3 צעדים ולהתאוורר לבדי או עם הילדים ביחד בבית של אחת מהן.
נזכרתי איך היתה מנחמת אותי רק הידיעה (במיוחד בערבים) שכל אחת מהן נמצאת מטר ממני משני הצדדים שלי עם הילדים שלה,
כל אחת מבשלת ומשכיבה...
הרגשתי שאנחנו יחד.
לפעמים הייתי רק מציצה החוצה מאחת החלונות ורואה למשל את ענת במטבח שלה מבשלת,
היא היתה קולטת אותי מזוית העין שלה והיינו מחייכות אחת לשניה וזה היה מספיק בשביל להרגיע אותי ברגעים קשים.

בכל מקרה, לא הספקתי ללכת רחוק עם המחשבות האילו והופ, דפיקה בדלת.
טוב, זה לא היה ענת אבל הגיעו אלינו חברים אחרים מהמושב שהיו בטיול אופניים לפני ארוחת הערב שלהם.
קפצו לביקור מפתיע עם הילדים.
הילדים שיחקו קצת ביחד ולי היתה חברה נעימה.
כל כך התרגשתי שרק חשתי את הגעגוע או הצורך בחברה של עוד מבוגר והנה זה הגיע מיד!
נחמד נכון?

זה רק מזכיר לי שאין צורך לדאוג בטרם עת. (אין צורך לדאוג בכלל אבל זאת כבר משימה מרחיקת לכת בשבילי, פרה פרה כמו שאומרים...!)

כיף לקרוא אותך. @}
גם לנו כאן, בסתם בית דירות שכורות תל אביבי, יש שתי משפחות - השכנים מלמטה - שהן מעין קומונה או משפחה מורחבת. בהתחלה הם היו שני זוגות ושני רווקים שבאו לבניין הזה כי היו בו כמה דירות פנויות להשכרה במחירי מציאה, והקימו קומונה עם שיתוף בהוצאות, ארוחות משותפות ומפגשים חברתיים-פוליטיים מצומצמים או רחבים. אנחנו הכרנו את אחד הרווקים, בן דודי, והיינו באים לפעמים לארוחות ערב מורחבות וכאלה מפגשים. אחר כך נולדו הילדים - קודם לנו ואחר כך לאחד הזוגות, ואחרי שלוש שנים התפרקה הקומונה - שני הרווקים נסעו לחו"ל - ואנחנו נכנסנו לדירה שהתפנתה. חשבנו בהתחלה שהקומונה תמשיך, איתנו, וזה לא קרה, לא השתלבנו... היתה תקופה מבאסת מהבחינה הזאת, אבל כל הזמן ניסינו לשמור שזה לא יפריע לילדים. כי בינתיים כבר יש פה חמישה ילדים קטנים בין כולנו, שתי הבנות הגדולות שיש ביניהן הפרש של שנה הן חברות-הכי-טובות, והילדים שלי בפירוש מרגישים קשר מיוחד למשפחות האחרות. עכשיו אני משתדלת לא לדאוג מה יהיה כשנעזוב, כי הבניין מיועד להריסה או לשיפוץ יוקרתי ומתישהו זה יקרה. איזה מין תחליף אפשר למצוא לקשרים כאלה? ועוד בעיר דלת-ילדים כמו תל אביב? וכשהילדים גדלים בבית, כמו אצלנו בינתיים, הפחד שנישאר בלי מספיק חברה קבועה בשבילם מלחיץ אותי מאוד.
עכשיו שכתבתי את זה אני חושבת שכדאי לי להעביר את הקטע הזה לבלוג שלי... הבעיה היחידה היא שזה יכריח אותי להחיות את הבלוג ואני לא בטוחה שאני בנויה להתחייבות כזאת (-:.

עכשיו שכתבתי את זה אני חושבת שכדאי לי להעביר את הקטע הזה לבלוג שלי
גלית, את יכולה בכייף להשאיר אותו אצלי ואם תרצי יום אחד להעביר, בשמחה!
אני כל הזמן כותבת אצל אחרות מונולוגים ארוכים ואחר כך דואגת שפלשתי למקום שלא שלי

אז אני שמחה לארח אותך כאן ולשמוע ממך

איזה כיף שהגבת מהר! ותודה, אני אחשוב על זה. בעצם אני באמת צריכה לחשוב אם אני רוצה בלוג או לא, כרגע.

וואלה... כח המחשבה,מה? בדיוק השיעור ששמעתי בשורשים השבוע,בזכות הקישור פה בדף שלך
איך אנחנו מזמנים אלינו את מה שנפשנו כמהה לו,ולו רק בהרהור,בבזיק מחשבה...
כמה כוח זה נותן,איזו עוצמה
מנקודת המבט הדתית,צריך להזהר מלהרחיק לכת יתר על המידה,כלומר-לא לשכוח בטעות,מרוב התלהבות,שהכל מאת השם,כלומר-שחס וחלילה לא נייחס את הכוחות הללו לעצמנו. אנחנו רק כלי לאלוהים להעביר דרכנו מסרים. אחותי (החרדית) פעם שיננה באוזניי איך פועלת ההשגחה הפרטית-המסר עובר טוב יותר כשהכלי ריק ונקי.

ובעניין החברה בערבים: התיאור שלך הצליח לעורר אצלי משהו,איזהשהוא ניצוץ של התרגשות,וואי,הלוואי והיו לי כאלו רגעים גם
מאידך,קשה לי לדמיין עצמי "מבזבזת" את שעות הערב ,כשהילדים ישנים,על פטפוט עם חברות. אם אני מצליחה להחזיק עצמי ערה-זה רק כדי שיהיה לי קצת זמן שקט לעצמי,או להיות עם נועם. אולי התרגלתי ליתרונות הבדידות, שעכשיו קשה יהיה לי לוותר עליהם

נעמה, אני דיברתי על השעות שהילדים עוד ערים ואני כבר מאבדת סבלנות, או שעייפה מידי להתמודד עם השעות האילו ורוצה הפוגה או חברה או עזרה...

אני גם לא הייתי רוצה לוותר על שעות הלבד שלי אחרי שהילדים ישנים.
לכן אני גם אוהבת את הימים בשבוע שדוד אפילו לא נמצא כאן בערבים, אני אוהבת את הלבד הטוטאלי הזה!

מנקודת המבט הדתית,צריך להזהר מלהרחיק לכת יתר על המידה,כלומר-לא לשכוח בטעות,מרוב התלהבות,שהכל מאת השם,כלומר-שחס וחלילה לא נייחס את הכוחות הללו לעצמנו. אנחנו רק כלי לאלוהים להעביר דרכנו מסרים. אחותי (החרדית) פעם שיננה באוזניי איך פועלת ההשגחה הפרטית-המסר עובר טוב יותר כשהכלי ריק ונקי.
אמרת את זה כל כך מדויק.
ממש לפני כשעה רציתי לכתוב את הדברים האילו בדיוק בפוסט שכתבתי אצל אשה שמחה בדף שלה שיר חדש אבל לא הצלחתי לנסח את זה טוב אז ויתרתי.
תיכנסי ותיראי על מה שאני מדברת.
אז תודה לך!

(אגב, המלצתי לך כבר על הבלוג שלה הקודם סיפורים מעכשיו? הייתי בטוחה שכתבתי לך על זה אבל אז לא ראיתי את זה בדף שלך אז יכול להיות שפשוט מחקת אחרי שקראת או שאני שכחתי ללחוץ על הוסף לדף?)

בכל מקרה, לא הספקתי ללכת רחוק עם המחשבות האילו והופ, דפיקה בדלת.
וואו !! כל יום קורים ניסים, הא ?? (רצה לקרוא את ההמשך, סופסופ כולם ישנים וגם אני יכולה להגיע למחשב לכמה שניות - אוהבת אותך מאד

)

אנונימי

אחרי שכבר התחבקנו ודיברנו ואפילו ראיתי אתכם נוסעים באוטו החדש, אני מגלה את כל השינויים והחוויות החדשות הכואבות שאתם חווים גם בבלוג.
אוהבת אותך.
תבואו בראשון?
אם כן (וגם אם לא) אתם מוזמנים להמשיך משם אלינו. ללילה או יותר כמובן.
אולי זה ישכנע גם עוד חברה מקרוב אלכים לבוא ונוכל ללילה אחד להרגיש כמו בקומונה

< כותבת ממקום של קנאה (מהסוג של שמחה עבור האחרות ורוצה גם לעצמי) בשתי חברות ששתי משפחותיהן פחות או יותר חיות עכשיו יחד בעקבות המלחמה הזו, ומגלות בפועל כמה זה באמת מוצלח >

< כותבת ממקום של קנאה (מהסוג של שמחה עבור האחרות ורוצה גם לעצמי)
קוראים לזה מתקנאה (-:

אם כבר אני כאן. אז רציתי לומר עדינה שאני עוקבת אחרי הבלוג שלך בשקט ומאוד נהנית מהכתיבה שלך. @}

אני ממשיכה עם שיטת פאולה.
כל שבוע מחדש יש לי את אותם הספקות לגבי המורה שלי.
האם היא מספיק טובה, אולי הייתי יכולה למצוא מישהי יותר טובה....?
וכל שבוע מחדש אני מסיימת את השיעור בתדהמה!
יש משהו נעים בהפתעה הזאת שחוזרת על עצמה.
גם מעניין לי שאני כל כך סקפטית לגביה ולא בטוחה עד כמה אני מעריכה אותה ובוחרת כל שבוע בכל זאת להתמסר ולהאמין שאלוהים ישלח לי בדיוק את מה שאני צריכה וזה בדיוק מה שקורה.
אני לומדת להעריך אותה לאט לאט, להשיל את הדיעות הקדומות שלי לגביה (לא מספיק חכמה, לא מספיק מנוסה בתחום, מיושנת בדיעותיה ואמונותיה..), להפסיק לחשוב שאני יודעת מי היא ומה היא יכולה או לא יכולה לתת לי.
ואני מגלה שיש לה אינטואיציה פשוט מדהימה.
אבל זה בא לי כל פעם ממקום לא צפוי איתה.

השבוע אחרי השיעור ידעתי שאכן התברכתי במורה מהמעלה הראשונה.

כל חיי ליוו אותי אנשים מבוגרים ממני שמאד הערכתי או הערצתי לפעמים.
בכל תקופה אפשר להגיד שמישהו (בדרך כלל גברים) לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי או ליווה אותי לאורך תקופה מסויימת.
תמיד הרגשתי ששומרים עלי.

עכשיו עם האישה הזאת שהיא כבת 70 ומשהו, מאד מאד קיבוצניקית טיפוסית, ייקית, נמוכה ופעלתנית...
אני מתחילה להבין שהיא עושה הרבה מעבר לללמד אותי את שיטת פאולה המופלאה,
היא מכוונת אותי להקשיב לעצמי או פשוט להקשיב

זה הרי הכיוון שאני לוקחת או מחפשת ממילא בשנים האחרונות והנה קיבלתי מישהי גשמית שבכל מיני צורות שונות ומשונות ממש מעניקה לי כלים להקשיב פנימה ולהאמין בגוף שלי, בחיים, באלוהים.
מראה לי שאין שום צורך לדחוף או להפעיל מאמץ.
שאם אני רק מאיטה ומקשיבה ונותנת לגוף שלי להוביל הוא יקח אותי בדיוק בכיוון הנכון.
אני הרי מתרגלת את זה בחיים היומיומיים שלי ומרתק אותי עכשיו לגלות את זה דרך הגוף הפיזי שלי.
ואני מקבלת כאילו הוכחות ברורות ומוחשיות דרך הגוף!

אני מרגישה שהיא ממש רוקדת איתי, מכוונת אותי בעדינות, אפילו בעורמה (משעשעת) הייתי אומרת.
משהו בתוכה יודע שאני לא לגמרי סומכת עליה אבל היא ממשיכה לסמוך עלי,
זורקת לי את הכדור לפני שאני יודעת שאני מוכנה מכיוון לא צפוי בנאיוויות כזאת כאילו שהיא לא יודעת שאני עוד לא התכוננתי למסירה ומוכיחה לי כל פעם שאני בכל זאת יכולה לתפוס.

אנונימי

מרגש ומקסים המה והאיך שאת כותבת

תודה ליאת!!

ביום שבת היינו אצל גיסתי והתחלתי להרגיש חסרת מנוחה, שיעמום, רציתי הביתה אבל ידעתי שאנחנו לא הולכים לשום מקום עד הערב.
תחושה קצת קלסטרופובית שאין לאן ללכת ולא טוב לי.
ואז הרפיתי, נזכרתי שאני לא בשליטה על הנסיבות.
נזכרתי שאלוהים איתי בכל רגע וזה אומר שאני כנראה במקום המדויק והנכון ביותר בשבילי ברגע הזה
וברגע אחד הכל הרגיש מושלם.
חשתי הרפיה בכל הגוף ושלווה נפלאה הציפה אותי.
ושאר היום עבר עלי בנעימים.

הסתובבתי היום בתחושה קצת אבודה וכבדה.
ואני עייפה עכשיו אבל שמעתי קודם את הקישור שיערת דבש נתנה לי ליוטוב לשיר השבת של אהרון רזאל.
הבן שלי הקטן מאד אוהב את זה וגם אני ואז ראיתי שם כל מיני קטעים של שלמה קרליבך.

זה כל כך מילא לי את הנשמה, תודה לאל ששלח אותו לעולם הזה!
מצאתי את הקטע הזה משנת 72-'72'
יש שם גם את האבא של החברה הכי טובה שלי מהמושב כשהוא כזה צעירצ'יק מנגן עם שלמה (רואים אותו בפריים הראשון לרגע ואז יותר מאוחר יושב מאחורי שלמה בשילוב רגליים, התנוחה המוכרת שלו!).
האיש הזה, יענקלה', היה כמו אבא שלי.
בכל שישי היה מברך אותי ונותן לי נשיקה על הקפלעך (המצח) כמו שהוא היה אומר.
כשבגרתי ועזבנו את המושב הייתי חוזרת לשם כפעם בחדש לשבת ונשארת אצל אותה חברה.
ובכל שישי אחרי סעודת השבת יענקלה היה יושב איתי אל תוך הלילה ומלמד אותי תורה.
אהבתי אותו כמו אבא, עד היום אני אוהבת אהבה עמוקה וחמה.
הנה קישור לקטע
http://www.youtube.com/watch?v=rmWUyOBm ... re=related

אחר כך המשכתי לראות את כל הקטעים ומצאתי קטע של הקלטת הבדלה במושב אצל משפחת סלומון.
גם כן משפחה אהובה ומדהימה.
יש להם בת אחת ושמונה בנים!
כל הבנים מוזיקאים מוכשרים בטירוף ויפים בטירוף!
בקטע רואים את אם המשפחה שמחזיקה את נר ההבדלה בהתחלה,
אשה שאני מעריצה ממש ומלווה אותי כבר שנים בדרכי הרוחנית ודרכי כאמא.
אשה חכמה ונבונה.
ובעלה עם הזקן הארוך שר...
הבדלה זה הטקס היהודי האהוב עלי מכולם ומשפחת סלומון עושים את זה הכי טוב שיכול להיות (הוידאו הזה הוא באמת רק טעימה קטנה שבקושי אפשר לחוש בה את העוצמה של הטקס במציאות)
http://www.youtube.com/watch?v=-eWzD5Fs ... re=related

פתאום יש בי געגוע לתפילה, לבית הכנסת, למושב מודיעים, לאנשים טובים, לשיח מעמיק עם אנשים אהובים...

מאד מרגש- שני הקטעים.
מוזר- היום נזכרתי בבלוג שלך(אני עוקבת סמוייה ) ועל התחושה החמוצה מתוקה של להגשים קומונה ולהיפרד ועלה חזק המשפט המפורסם:
דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד.
וששתיים שלוש משפחות יחד זה המון אבל זה לא כפר...
ופתאום שמת את הקטעים הללו.... וכתבת על הגעגוע...
הכי נחמד בשנייה האחרונה של סרט ההבדלה : בתוך כל הטכס המרגש והכמעט מיסטי, פתאום רואים אשה מבוגרת שרוטנת לבעלה...וזה כל כך אנושי : הקדושה והיום יום..

מאד מרגש- שני הקטעים.

_ואז הרפיתי, נזכרתי שאני לא בשליטה על הנסיבות.
נזכרתי שאלוהים איתי בכל רגע וזה אומר שאני כנראה במקום המדויק והנכון ביותר בשבילי ברגע הזה
וברגע אחד הכל הרגיש מושלם._
זה מדהים. אני מרגישה כאילו כל חלומות הילדות התגשמו וקיבלתי מין כוח קסם כזה שנמצא אתי בכל מקום ומצב, שומר עלי ועוזר לי

דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד.
מה זה בעצם אומר המשפט הזה?
אני בדיוק חשבתי לעצמי בימים האחרונים שהייתי שמחה אפילו רק לעוד משפחה אחת קרובה כמו שהיינו קודם.
אני לא מרגישה צורך בהרבה אנשים.
בעצם, אני לא בטוחה בכלל מה אני רוצה מבחינת קהילה.
בנתיים פשוט חייה לי את החיים וסומכת שהם לוקחים אותי בעדינות לעבר עוד ועוד טוב!
מושב מודיעים הוא באמת מקום יוצא דופן אבל משהו מאד מאד חזק איחד שם בין האנשים (שלמה קרליבך) ויש גם שם הרבה מירמור פנימי בין האנשים.
אני כמישהי מבחוץ יכולה רק להתענג על זה שהמקום עדיין קיים ומשמש לי כמקלט חם ואוהב אבל אני לא בטוחה שהייתי יכולה לחיות במקום הזה היום.

זה מדהים. אני מרגישה כאילו כל חלומות הילדות התגשמו וקיבלתי מין כוח קסם כזה שנמצא אתי בכל מקום ומצב, שומר עלי ועוזר לי

אגב, בלילה חלמתי שאני מדברת עם אלוהים בעקבות מה שכתבת לי.
בעצם בשיחות שלי אתו אני עושה את התהליך שהם מציעים- מתחילה מהמקום בו אני נמצאת, וברגע שפרקתי את הרגש המעיק (ללא שיפוט עצמי או היסחפות להרהורים קדחתניים...
חשבתי על זה אתמול שאני פונה לאלוהים כל הזמן, בעיקר נזכרת בקיום שלו, אבל לא ממש מדברת איתו.
אז בחלום התחלתי לשטח בפניו את כל העניין (לא זוכרת על מה היה "העניין") ממש ככה כמו שמדברים עם חבר, מההתחלה את כל הסיפור...
בלחום היה רק חלון שעמדתי לידו, בחוץ היה חושך וירד גשם ובאיזשהו שלב התחלתי לבכות.
זה לא היה דרמטי, פשוט בכי נעים ומזכך...

שליחה על ידי בלה* » 15 ינואר 2009, 22:55

בנתיים פשוט חייה לי את החיים וסומכת שהם לוקחים אותי בעדינות לעבר עוד ועוד טוב!
שמעתי השבוע משפט נהדר:
אין דרכים שגויות, רק נתיבים שלא ידענו שנפסע בהם.

טוב, עכשיו אני לא בטוחה שזה קשור, אבל מילא.... (-:

אין דרכים שגויות, רק נתיבים שלא ידענו שנפסע בהם.
קשור או לא קשור, אהבתי

!
שבת שלום בלה יקרה

הייתי רוצה לשנות את שם הבלוג, מישהו יכול להסביר לי איך עושים את זה?

שינוי שם דף
(יכולה לעזור עם תרצי)

אני מרגישה שאני משתגעת כאן לאחרונה.
משמעמם לי לבד עם הילדים כל היום.
כן, פשוט משעמם לי.
היום מתחיל בסדר, אני עם עבודות הבית והם בשלהם...
אני נהנית להתבונן בהם, לשמוע אותם, לשחק איתם ואז ממשיכה בשלי.
אבל מגיע הצהריים ואני מתחילה להרגיש שפשוט משעמם לי כאן, אני מרגישה בודדה.
לא רוצה יותר לענות לצרכים של אף אחד אחר,
רוצה לדבר עם עוד איזה מבוגר...

מה שמנחם אותי זה שאני יודעת שזאת לא הפעם הראשונה שהרגשתי כך.
כל כמה זמן יש לי משבר "בית"
פשוט רוצה לצאת מכאן וכמה שיותר מהר וכמה שיותר לבד!
ואז התקופה עוברת והכל בסדר שוב ורגוע ונעים לי...

אבל איך אני עוברת את הזמן הזה?
אני לא מצאתי לזה יותר מידי פתרונות (במיוחד בתקופה כמו עכשיו שאין לי אפילו רכב רב הזמן)
הזמן פשוט עובר לו ואז פתאום אני מוצאת את עצמי בצד השני.

עוד דבר שנעשה לי ברור יותר ויותר ככל שהזמן חולף הוא שאני רוצה למצוא מסגרת מתאימה לילדים שלי.
אני לא רוצה להיות איתם בבית יותר (אני מדברת מגיל בית ספר, נניח סביבות 5-6).
אני רוצה למצוא מסגרת אלטרנטיבית כמובן, בית ספר כבית ספר לא מעניין אותי בכלל.
אני רוצה חברה של עוד ילדים ומבוגרים עבור הילדים שלי.
הם ממש צמאים לפעילויות ואני לא מצליחה להגיע לרב הפעילויות של קבוצות החינוך הביתי ואם לומר את האמת גם בעצמי לא אוהבת ללכת לרוב,
חוץ מזה שהם גם רחוקים לי, רובם במרחק של יותר משעה מכאן כך שאני ממילא לא יכולה לעשות את זה לעיתים קרובות במיוחד.

וחוץ מזה אני גם עצמי רוצה זמן בלעדיהם.
רוצה שעות ביום שבו אוכל לבחור לעשות לגמרי דברים אחרים שלא קשורים לילדים שלי.

כשענת גרה כאן הייתי רואה כל יום איך היא עושה פעילויות שונות עם הילדים שלה (ולרב גם עם שלי).
היא היתה עושה איתם ניסויים, יצירה ועוד ועוד...
היא היתה מבלה איתם שעות רצופות מבלי לברוח לעיסוקים אחרים (כמו שאני עושה).
הם כל כך נהנו מזה וניכר היה שגם ענת נהנתה מזה.
אני אף פעם לא יזמתי פעילות כזאת,
אני שמה להם נגיד גוש חימר גדול והם עובדים (מזל שהילדים שלי מאד עצמאיים)
או מוציאה דפים, מגזינים, דבק... והם עובדים,
אבל לי בעצמי לא מעניין לשבת איתם לעבוד (לפעמים לממש קצר אבל מהר מאד מחפשת לעשות משהו אחר)
ולפעמים אני חשה שהם רוצים יותר הכוונה שלי, או התערבות שלי או שפשוט אצטרף כי בא להם את החברה שלי.
ואני תמיד מעדיפה לעשות משהו שלא קשור אליהם.
במשך שנים הדבר הזה היה מקור לכל כך הרבה תיסכול ורגשי אשמה עבורי.
לאחרונה נדמה לי שפשוט קיבלתי את זה.
אני לא יכולה להכריח את עצמי למצוא עניין איפה שאין לי עניין.
איך עושים את זה?
סתם מקור לסבל.
אני זאת אני, אני מתה על הילדים שלי, אוהבת אותם בכל נשמתי.
אבל לא ממש נהנית לרב לשחק איתם את המשחקים שלהם ולא אוהבת "להפעיל" אותם...

אני מרגשיה שגם להם וגם לי חסר משהו ביום יום שלנו יחד.

וואו עדינה. אני תמיד נדהמת למול הכתיבה הגלויה והכנה שלך. מוצאת את עצמי קוראת אותך, מדהים איך שביום הזה, שגם עבורי היה יום משברי בהחלט, אני נכנסת לאתר והנה מחכה לי הדף שלך והמילים האלה שלך...

אני תוה הרבה ביני לביני לגבי הקטע הזה שתארת, על ההבדל בינך לבין ענת - האם כדי להיות עם הילדים בבית צריך להיות מהסוג ה"מפעיל" "עושה" יוצר איתם וכו' וכו'. גם אני מוצאת את עצמי מאד נהנית להיות בתחום שלי, בעשיה שלי, בעיסוקים שלי. לא יודעת, בזמן האחרון מרגיש לי יותר ויותר שזה לא נכון לזייף את זה ולא בהכרח נכון ש"נעשה" יחד דברים. זאת האמהות שאני יכולה כרגע לתת - אוכל, הקשבה, שיחה, לפעמים צפיה משותפת במשהו, לפעמים משחק קצר יחד, הרבה באמת בקטע של הצרכים הבסיסיים, האם זה סימן למשהו בכלל ?

לא יודעת, ביום חלש מדיי בשביל המחשבות האלה אבל הן בכל זאת כאן...

חיבוק גדול גדול{@

אמרתי לעצמי שלא אכנס כל כך מהר לראות אם יש תגובות אבל בכל זאת נכנסתי (מחפשת לברוח.......)
והנה הגעת כל כך מהר ואיזה כיף לי שאת כאן!.

אני גם לא חושבת שחייבים להיות מהסוג ה"מפעיל" (לא בטוחה שענת היתה מגדירה את עצמה ככזאת)
אני חושבת שטוב שיש איזון (אבל למי שי איזון באמת? לי לפחות אין אז אני מסתפקת בהתכוונות לכיוון הזה לפחות!)
כיף לי כשאני בשלי והם בשלהם,
לרב הילדים שלי (ואני מתכוונת בעיקר לבכור) בכלל לא רוצים את החברה שלי דווקא, אלא של ילדים אחרים (חסרה להם חברה, הם בעצמם אומרים את זה).
אבל אני כן מרגישה שמשהו חסר לנו.
גם לי, הזמן לעצמי חסר, כמה שעות כל יום של הפוגה שבא אני יכולה להתרכז בדברים שהם שלי שהם דורשים זמן יותר ממושך מ5' דקות פה, 5' דקות שם.
אולי אם היתה לי יותר חברה של מבוגר (כמו שהיה כשענת וניצן היו כאן) לא הייתי חשה בצורך הזה עבור עצמי, אני לא יודעת.
וגם עבור הילדים,
יש להם למשל, לבכור חוג ג'ודו פעם בשבוע ולשני הגדולים חוג קרמיקה פעם בשבועיים.
הם שואלים על החוגים שלהם יום יום!
כל השבוע מחכים לזה.
אז אני שואלת את עצמי, לא היה להם יותר טוב אם היה להם משהו כזה על בסיס קצת יותר קבוע?
אני לא מרגישה צורך להעמיס על הילדים שלי המון גירויים,
אבל כרגע נראה לי שקצת חסר לנו.

אז אני שואלת את עצמי, לא היה להם יותר טוב אם היה להם משהו כזה על בסיס קצת יותר קבוע?
ושוב, אני לא מרגישה שהפיתרון שלנו באופן אישי הוא לרוץ ממקום למקום למפגשים של החינוך הביתי שהם גם רחוקים נורא וגם דורשים כל כך הרבה התארגנות מבחינתי.
לרב מעייף אותי רק לחשוב על היציאה מהבית.
מידי פעם אני נורא נהנית מהם אבל לא כמשהו שאני צריכה לעשות כמה ימים בשבוע (בכל מקרה זה לא אפשרי לנו מבחינת תחבורה)

_אני זאת אני, אני מתה על הילדים שלי, אוהבת אותם בכל נשמתי.
אבל לא ממש נהנית לרב לשחק איתם את המשחקים שלהם ולא אוהבת "להפעיל" אותם..._

מזדהה עם כל מילה!!! (ועם עוד הרבה ממה שכתבת)
תודה לך יקרה אהובה על הכנות והשיתוף
תמיד מחזק אותי לקרוא אותך
שולחת חיבוק וגעגוע מן ההרים..

שליחה על ידי הדס* » 20 ינואר 2009, 19:36

<זו אני פה למעלה..>

כן, ניחשתי שזו את!
איזה יופי שנכנסת.

זה קטע! היום כל הזמן חשבתי גם עליך וגם על אפרת,
דימיינתי שיש לי אוטו ואני פשוט נוסעת אליכן.
אז הנה הגעתן אלי (אמנם וירטואלי ואני מתה לתת לכל אחת מכן חיבוק אמיתי אבל אני לא מתכוונת להתלונן,
כל כך אוהבת אתכן שאני רק מרגישה מבורכת!!!!!)

שליחה על ידי הדס* » 20 ינואר 2009, 20:15

אחחחח.. את מוזמנת בשמחההה!!
<ואם יתקיים לו מפגש פסגה שכזה זה בכלל יהיה נס.. כי עם רסיסית האהובה לא התחבקתי הממממון זמן>
באהבה

וואי... איזה חיבוקים רצים פה...
כתבתי לך פעם עדינה שאת מרגישה עכשיו את החוסר אולי משום שחווית קודם לכן את השפע (הכוונה מבחינה חברתית)
היות ואני חיה לי בלב השממה (תרתי משמע),רוב הזמן,אני לא חשה את התחושות האלו שאת מדברת עליהן. כשמתרגלים לשגרה מסויימת,אז הכל נראה ומרגיש טבעי וזורם בה.
בוודאי,בוודאי שהייתי שמחה לעוד איזו משפחה-שתיים קרובות,שיש לנו איתם יותר מכנה משותף מאשר שאר היישוב,אבל בהעדרן,התרגלתי להתכנסות הזו בתוכי ובביתי פנימה. זה מרגיש לי נכון עבורנו ,אני רואה במצב הזה יותר יתרונות מחסרונות. האתר של באופן נותן לי בינתיים מענה לצורך בתמיכה חברתית.(אם כי עצוב לי שהקשר מתקיים רק ברובד וירטואלי,זה חסר- החיבוקים האלו שאת מקבלת למשל.... נעמה מקנאה... ). כתבתי על זה בבלוג שלי השבוע
יכולה לומר לך שאני מקפידה לא להזניח לגמרי דברים שחשובים לי להתעסק איתם,גם במשך היום,על אף העומס והלחץ עם הילדים ומשימות הבית והכל
כל פעם יש לי פרוייקט אחר (ליתר דיוק כמה פרוייקטים שאני עושה בו זמנית,לאט לאט,כשמתאפשר). למשל- עבודות יצירה מחומרים טבעיים,הקמת פרגולה מכפות תמרים בחצר,קידום יוזמה לפיתוח בר קיימא בבאר אורה הישנה,בניית לוח מודעות ירוק באתר האינטרנט של המועצה
נראה לי מודל לחיקוי חיובי כשהאמא עסוקה בדברים שחשובים לה. אם הילדים רוצים-הם מצטרפים אליי. אם לא,יותר טוב,שימצאו להם משהו מעניין לעשות בעצמם. אם אני אציע/אזום פרוייקטים עבורם,אז הם יפסידו שיעור ביוזמה ולקיחת אחריות על עיסוק בדברים שמעניינים אותם.
מה המחיר? המחיר הוא לראות אותם רבים מרוב שיעמום (כן,יש גם רגעים כאלו),לא יודעים מה לעשות עם עצמם, ולחוש רגשות אשמה על זה שהקדשת זמן לעצמך במקום להשקיע בהעשרת עולמם. האמנם זה נחוץ? לשם מה רגשות האשם האלו? מה זה תורם לנו? הרי את יכולה להרגיש שלמה עם עצמך ושמחה על שהראיית לילדייך דוגמא חיה ללמוד ממנה אודות יוזמה ויצירתיות ועצמאות.
אורנה שפרון כתבה לי פעם משהו מאד חשוב שאימצתי לי בחיי:
היא כתבה לי שלא חייב להיות מחיר לכל דבר . הרווח וההפסד,כך אמרה,קיימים רק אם את נותנת להם מקום בתפיסת המציאות שלך. למשל: אם בחרת היום ללבוש את החולצה הירוקה, האם זה אומר שהפסדת את הסגולה? הרי זה אבסורד,לא?
אם אנחנו בוחרים משהו,אז עדיף שנהיה שלמים עם הבחירה שלנו. רגשות אשם סתם מסבכים הכל. קישתה,לכו מכאן,לא רוצים אתכם... כך,גרשי אותם מעלייך.

טוב,מה אני מקשקשת לך על שלמות והשלמה עם הבדידות החברתית שלי. שטויות במיץ. על מי אני באה לעבוד?...
הרי במקום לשבת מול מסך המחשב ולפטפט עם חברה וירטואלית יכולתי להתקדם קצת עם הפרוייקטים שלי
מה יותר חשוב ממה? זה הקושי. לחיות כל רגע ורגע מחייך עם המודעות לבחירות,לסדרי העדיפויות שאני בוחרת להשקיע בהם
כנראה שהצורך החברתי שלי גדול יותר ממה שאני מסוגלת להודות בו במודע ובמוצהר

ביי

אגב,בני כמה הגדולים שלך? אצלי הם כבר שולטים במחשב וזה פותח הרבה אפשריוות לקשרים חברתיים (כמו של אמא...)
הבן שלי יכול לשבת שעות וללמוד מתום ומוביק (מכירה בטח,לא? האתר של בריינפופ. מעולה!) . (טוב,זה לא קשור לחברה)
והבת מריצה מיילים ומתכתבת בבאופן עם עוד ילדים בחינוך ביתי , ומכורה למפגש היומי במועדון היישוב,שרה ורוקדת שעות קריוקי בסלון (מתה על מוזיקה)
ואוסף הבולים יכול להעסיק אותם שעות, והיצירה,הכנת האוכל,סרטי טבעי בדיווידי (השבוע קיבלנו את "היו היה"- גוף האדם, בנוסף להיו היה המקורי בהיסטוריה)
וביישוב הם יכולים להצטרף לגנן שעובד בנוי או להתבונן בפועלים שבונים,בטרקטורים,לסוע באופניים/רולרבליידס,לטייל בגבעות,
ובכלל ,הצורך בחברה הוא תלוי אופי ונסיבות. הבן שלי הגדול למשל בכלל לא מתעניין בחברה בת גילו ביישוב. מעדיף לשפצר את הקרסים של חכת הדייג או לצפות בציפורים. הוא כל כך מתרגש מזה ומתרכז בזה,שבאמת לא מקננת בו שום תחושת בדידות או צורך ביותר חברה.
אפשר היה לתרץ : "טוב,הוא לא מכיר מציאות אחרת", אבל זה לא נכון. בילדותו כן היה בגן,ולא זוכר משם שום דבר לטובה.

טוב , יאללה

אמרתי כבר ביי,
אז יאללה ביי

אוי נעמה, איזו מקסימה את.
עזרת לי מאד לדייק את העניין, להבין אותו יותר לעומק.

אחרי שקראתי את הדברים שלך אני מבינה שחלק גדול ממה שקשה לי לאחרונה זה שאין לי כרגע "עניין" משלי.
לפעמים מספיקים לי עבודות הבית, זה בא בתקופות אבל לאחרונה זה לא מספיק ממלא אותי.
תקופה ארוכה הייתי עסוקה מאד בסדנאות הלחם ובין סדנא לסדנא אפיתי המון, עשיתי מליון ניסיונות וקראתי המון חומר.
עכשיו היתה המלחמה הזאת והאמת היא שהיה בזה ריגוש גדול לצד הפחד והעצב.
הייתי מחוברת כל הזמן לרדיו (אני בדרך כלל לא סובלת את הרדיו חוץ מתוכניות מאד מסוימות).
זה היה הזוי מאד, קצת כמו לחיות בתוך סרט מתח, ריגוש רציני.
ועכשיו יש לי נפילה כזאת וקשה לי להרים את עצמי לפעולה שתעניין אותי.
אני כל הזמן אומרת לעצמי שבא לי לחזור לצייר, זה מה שעשיתי עד שהיו לי ילדים ואז הפסקתי ולאחרונה נדמה לי שבא לי לחזור לזה אבל יש לי המון תירוצים למה זה לא אפשרי.
אני כבר ילדה גדולה שצריכה לדעת שכאשר באמת באמת בא לי על משהו אני תמיד מוצאת את הדרך.
ואולי כן בא לי לצייר אבל קשה לעשות את הצעד הראשון ואולי אני כן יכולה למצוא את הדרך להתחיל בקטן עם הילדים, לא יודעת, אני צריכה לנסות.

אגב,בני כמה הגדולים שלך?
הגדול שלי יהיה בקרוב בן 7.
הוא עוד לא קורא אבל הוא מת על המחשב.
הוא זה שהכי מבטא את הרצון שלו בחברים.
הוא סופר כל יום את השעות עד שהחבר שלו (שכן שלנו) חוזר הביתה.
אבל אני גם מרגישה שקשה לקטן (בן 31/2) בלי החברים הקטנים שהיו לו.
האמצעי מרגיש לי הכי מסתדר בעצמו.
הוא יכול שעות לבנות דברים ולהיות עסוק.
הם שלושתם מאד מאד מחוברים אחד לשני, משחקים יחד מדהים.
גם הגדול מאד מתעניין בהמון דברים.
כמו שאמרתי, הם עצמאיים מאד, משחקים כל היום עם הגורים של הכלבה שלנו, תופסים פרפרים ברשת פרפרים ואז משחררים אותם, משחקים יחד כל מיני משחקי דמיון, עובדים בחימר, מציירים....
הם באמת ילדים מדהימים!

ועם כל זאת עדיין רוצה להכניס אותם למסגרת אחרת.
עוד לא חווינו את זה אף פעם.
המחשבה מרגשת אותי.
נראה, בנתיים זה בכלל לא רלוונטי כי אין כאן מסגרת כזאת ואין לי שום כוונה שבעולם לשלוח אותם לבית ספר רגיל.

בכל מקרה, תודה נעמה
נתת לי הרבה חומר למחשבה ועם מה להתחיל לעבוד כבר מחר בבקר!

מה המחיר? המחיר הוא לראות אותם רבים מרוב שיעמום (כן,יש גם רגעים כאלו),לא יודעים מה לעשות עם עצמם, ולחוש רגשות אשמה על זה שהקדשת זמן לעצמך במקום להשקיע בהעשרת עולמם. האמנם זה נחוץ? לשם מה רגשות האשם האלו? מה זה תורם לנו? הרי את יכולה להרגיש שלמה עם עצמך ושמחה על שהראיית לילדייך דוגמא חיה ללמוד ממנה אודות יוזמה ויצירתיות ועצמאות.
וואו ...

ולך עדינה רציתי להזכיר שאת בשלב מאד בניימי - כאילו - יש לך לכאורה ילדים גדולים וזמן לחשוב על מה שמעניין אותך אבל במציאות את הולכת ומתקרבת לימים שבהם בעזרת ה' תהיה עמוסה וידייך יהיו מלאות ועמלות ואולי גם לזמניות הזו יש השפעה על התחושות שלך עכשו ?

מחבקת אותך חזרה ולגבי מפגש הפיסגה - כמה כיף לדעת שיש חלומות שיש להם סיכוי להתממש יום אחד (ואולי הוא קרוב יותר ממה שאנו מרהיבות לחלום...)
ימים טובים

הי עדינה
איזה בול!!
אני במצב מאוד דומה לשלך אם כי, אני מרגישה שקצת אחרי ה"שיא" ..
עברו עלי ימים מאוד מאוד מאוד קשים, בהם ממש לא מצאתי עניין בכלום, יש לי כבר פוסט שלם על ממלכת היום וממלכת הלילה בביתנו.
הגעתי למצבים קיצוניים של שינאה לביתי (מאוד קצר אבל מאוד מאוד מפתיע ומכאיב) והרי אני אוהבת עד כלות את שני ילדיי אבל זה סימן את השביל שאני הולכת בסימנים לא טובים.
גם אני כל היום בבית או בחוץ אבל ליד הבית, בלי אוטו, גם בלי בן זוג וגם בלי חברה תומכת.
אין לי פה חברה טובה אחת לרפואה (יש קהילה אבל...זה לא משתווה לחברה אחת טובה!!)
אני אמא במשרה מלאה כבר מעל 4 שנים רצוף, ללא יציאות ללא הצגה/תאטרון/סרט/ מוסיקה, חברים בערב.
פתאום המחנק הורגש והיה ממש קשה לעבור שעה שעה לאורך היום. הייתי ממש מחכה בצמא מטורף שהיום כבר ייגמר וילכו לישון.
הקושי היה מגיע די מוקדם ביום ומגיע לשיאו בצהריים או אחר הצהריים - זה היה ממש נורא.
כמובן שאל זה כבר כל הדברים הלא טובים נאספים ונכנסתי לי למערבולת.
אין לי מושג איך, אבל עכשיו קצת יותר טוב. זה התחיל מעצמו שוב לזרום.
גם אני מלאת תהיות לגבי הביתיות. כמה אני מספקת את הצרכים. מה שמזכיר לי לאמר לך שמה שהכי היה קשה לי: זה הסיפוק הבלתי פוסק של הצרכים שלהם .
מה שאותי מעודד הוא הזמן.
גם מבינה שהם גדלים והצרכים של כולנו והדינמיקה של כולנו כל הזמן משתנה וגם מאמינה שהזמן ייתן לי תשובות.
מחכה לפעמים עם יותר סבלנות ולפעמים עם פחות @}

ולך עדינה רציתי להזכיר שאת בשלב מאד בניימי - כאילו - יש לך לכאורה ילדים גדולים וזמן לחשוב על מה שמעניין אותך אבל במציאות את הולכת ומתקרבת לימים שבהם בעזרת ה' תהיה עמוסה וידייך יהיו מלאות ועמלות ואולי גם לזמניות הזו יש השפעה על התחושות שלך עכשו ?

זה בדיוק מה שרציתי לכתוב

. על זה שגם ההריון וגם השקט שאחרי המלחמה יחד יוצרים איזה מצב מיוחד אצלך.
מעצמי אני יודעת שאלו לא תקופות טובות להחלטות גורפות, אפילו לא למחשבות על החלטות גורפות

בכל מקרה, עשית שיחה עם אלוהים בעניין?

(מכיוון שאני בעצמי בתקופה לא משהו, כמובן שהזדהיתי נורא עם כל מה שכתבת והתעוררו בי רגשי אשמה נוראיים מהסיפור על ענת והפעילויות, אבל נעמה הרגיעה אותי קצת גם

).

הגדולה בת 4 ולגביה אני מרגישה באופן יותר ברור שלא היה מזיק לה קצת להתאוורר ממני ומהבית. להיות במקום אחר, להתמודד התמודדויות אחרות ולחזור לאחר כמה שעות בודדות (לא רבות).
אני ממש לא יודעת איך עושים את זה : איך מוצאים מקום כזה שאהיה שקטה ושלמה איתו וגם העניין הכלכלי...

יכול להיות שכל זה אשליה- מעולם לא ניסיתי את זה ואני פוחדת מזה פחד אמיתי- מאמינה שאם צריך להגיע הרגע (של לשלוח אותם מהבית) אז הוא יגיע בזמן שלו ושוב וההבנות יגיעו. מחכים (-:

עדינה, אני קוראת אותך ולא יכולה להוסיף עוד כרגע כי מנדנדים לי לרדת מהמחשב.

אין לי פה חברה טובה אחת לרפואה (יש קהילה אבל...זה לא משתווה לחברה אחת טובה!!)
אני מאד מזדהה עם זה.
גם כאן יש שכנים ואנשים טובים אבל זה לא כמו בית של חברה שבו את מרגישה ממש בבית, בנח לגמרי.

ולך עדינה רציתי להזכיר שאת בשלב מאד בניימי - כאילו - יש לך לכאורה ילדים גדולים וזמן לחשוב על מה שמעניין אותך אבל במציאות את הולכת ומתקרבת לימים שבהם בעזרת ה' תהיה עמוסה וידייך יהיו מלאות ועמלות ואולי גם לזמניות הזו יש השפעה על התחושות שלך עכשו ?
כן, אני בטוחה שיש לזה השפעה.
הכל מרגיש לי בין לבין, כל החיים וכל ההחלטות באוויר, שום דבר לא ברור.
והאמת היא שאני לא עושה הרבה בשביל לברר אותם, לא כי אני מתעצלת (אולי קצת!) אלא כי באמת אין לי כיוון ואני בוחרת כל פעם מחדש להאמין שכל דבר ממילא יבוא בזמנו מאת ה' אז אפשר להניח בנתיים עד שתתבהר דרך פעולה או כיוון מסוים יגלה את עצמו.

בכל מקרה, עשית שיחה עם אלוהים בעניין?
אתמול בלילה במיטה לפני השינה ניסיתי אבל נרדמתי די מהר.
מה שאני זוכרת זה שהנושאים התחלפו מהר.
מה שמצאתי הוא שכאשר מתחילים שיחה כזאת העניין הולך ומתבהר, אני הרבה פעמים מגלה שמה שחשבתי שהוא הנושא בעצם מתחלף בנושא אחר, הדברים מתחדדים והמהות מתגלה.
מה שאני זוכרת הוא שדי מהר הגעתי שוב לבקש להבין אם אנחנו נישארים כאן בניר עקיבא או עוברים למקום אחר.
זה אחד הדברים שכן מציקים לי מעת לעת ואני מרגישה שקשה לי להשתרש כמו שהייתי רוצה מבלי שמשהו בכיוון הזה יתבהר לי.

מחבקת אותך חזרה ולגבי מפגש הפיסגה - כמה כיף לדעת שיש חלומות שיש להם סיכוי להתממש יום אחד (ואולי הוא קרוב יותר ממה שאנו מרהיבות לחלום...)
במהרה בימינו, אמן!
בנתיים טוב שיש את באופן.

תודה לכולכן, תמיד מפתיע אותי שהשיחה כאן יכולה להתפתח באופן כל כך משמעותי ובאמת לעזור לי.
חיבוק גדול חזרה לכולן.

אז הבקר קודם כל עשיתי לנו מנוי לבריינפופ - תודה נעמה!
כבר הרבה זמן שאני מתכננת לעשות את זה אבל דוחה (לא מבינה למה אני דוחה כל כך הרבה דברים בחיים שלנו

)

אגב, בעניין הדחייה, דווקא החלטתי בלילה לקחת את כל האנרגיה שיש לי (האנרגיה שמופיעה פתאום רק בלילה אחרי שהילדים נרדמו, אגב - יש לי כבר פוסט שלם על ממלכת היום וממלכת הלילה בביתנו)
נכנסתי לשוונג רציני וסידרתי כל מיני ערימות של דברים,
חוברות של הילדים - עשיתי בהם סדר, זרקתי סידרתי והכנסתי אותם כולם לקופסא אחת!
ניירות - יש לנו טונות של נייר טיוטה או ציורים ישנים של הילדים... אני לא זורקת נייר, מנסה למחזר אבל זה עושה המון בלגאן. אז גם בזה עשיתי סדר מחדש ושמתי במקום מסודר.
ערימת ניירת שלי ושל דוד שיושב על השולחן מחשב ומשגע לי את העין כבר שנים, פתאום עלה לי רעיון מבריק, להכניס למגירה!
איך לא חשבתי על זה קודם? אז עשיתי סדר במגירה, זרקתי עוד הרבה ג'אנק וסידרתי את הניירת.

הבקר התעוררתי עם כוחות מחודשים.
החלטתי לדבר עם בחורה צעירה מכאן (היא בת 15 ובייביסיטר מופלאה, הילדים שלי חולים עליה והיא לוקחת רק 15 ש"ח לשעה).
אני אנסה לסדר איתה פעם או פעמיים בשבוע כמה שעות בהם אוכל ללכת לסטודיו של דוד לצייר.
בנתיים נראה אם גם בבית אוכל לעשות משהו בעניין.

שליחה על ידי הדס* » 21 ינואר 2009, 14:28

וואו! כמה אנרגיה טובה נוטפת פה - תענוג

מדהים מה שסדר קטן יכול לעשות (ועושה חשק כמובן)

<כל הבננות אצלנו חולות ואני רק חולמת על עשייה, ובינתיים נטולת אנרגיות לכך>

אנונימי

_{קוראת; ומקוה שתבואו שוב ובקרוב למפגש שלנו, ונזכה שוב לחיבוק ממשי. בינתים, שולחת וירטואלי}

וואו! כמה אנרגיה טובה נוטפת פה - תענוג
וגם אני היום ביום הרבה יותר נעים וחיובי - מדהים איך דברים שאתמול חשבתי שהם בלתי נסבלים היום החליקו לידי בלי לפגוש אותי בכלל !!
(ןגם אצלנו נראה שהשפעת דילגה מהצעיר לקטנטונת... רפואה שלמה לכוווולם ).

נראה לי שהכתיבה שלך עשתה, עבורי לפחות, שירות נהדר. תודה

הבקר התעוררתי עם כוחות מחודשים.

מעולה.מקווה שאתם בטוב.

וגם אני היום ביום הרבה יותר נעים וחיובי - מדהים איך דברים שאתמול חשבתי שהם בלתי נסבלים היום החליקו לידי בלי לפגוש אותי בכלל
כן, גם אצלי אותו דבר.
היה לי (ולנו) יום כל כך זורם ונעים.
אפילו התישבתי אחר הצהריים עם עיפרון ו scetchbook שדוד נתן לי לפני שנה ושירבטתי לי את מה שראיתי מול עיני (איזה כד ופומפיה שישבו על השיש).
היה עילג מאד, אבל זה כצפוי כמובן עם יד חלודה כשלי!
בכל מקרה נתן לי הרגשה של סיפוק גדול.
מקווה שאמצא בתוכי את הכוחות להתמיד בזה.

טוב, הילדים מנדנדים לי לרדת מהמחשב.

החלמה מהירה לכל החולים.
ותודה גדולה, הכתיבה כאן באמת תרמה לי רבות.

לכל המעוניינות,
ביום רביעי הקרוב ה 28 לינואר יש הופעה של נשמה קרליבך ואתי אנקרי
ב הבמה במודיעין.
מתחיל בשעה 21:00
אני הולכת עם חברה.
נראה לי שיהיה יפה!

שבת שלום

וואו !!! נשמע מדהים, נראה לך שיש מצב שאני באה עם רוני ?? (נראה לי שיש מצב שאני באה עם רוני ?? - הלוואי והיא תבריא עד אז אנחנו עמוסים אנטיביוטיקה, אינהלציות וסטרואידים... )

שבתשלום מלאה בריאות ואויר צח

הי, יום קודם היא מופיעה באזורנו- אבל בלי אתי אנקרי

כמה בנות מאצלנו נוסעות).
איך היא? (לא מכירה בכלל).

שבת שלום, נינוחה ומענגת @}

הייתי רוצה לשנות את שם הבלוג, מישהו יכול להסביר לי איך עושים את זה?
אם הסתבכת (שינוי שם דף) לאיזה שם את רוצה לשנות?

נשמע מדהים, נראה לך שיש מצב שאני באה עם רוני ??
וואו, אין לי מושג, זה מתחיל יחסית מאוחר, יש סיכוי שתבואי איתה והיא תישן?
זה בהיכל התרבות, אולי תוכלי לשבת בכסא קרוב ליציאה ואז יהיה לך קל לצאת אם תצטרכי.
בכל מקרה הייתי מתקשרת לשם לבדוק שיתנו לך להיכנס איתה.
תגידי לי אם נראה לך שתגיעי.
ורפואה שלמה ומהירה לרוני הקטנה.

איך היא? (לא מכירה בכלל)
פעם אחרונה שראיתי את נשמה מופיעה היתה לפני בערך 8-9 שנים, די ממזמן.
באותה תקופה היא כמעט ורק הופיעה עם השירים של אבא שלה ועשתה זאת בנאמנות רבה.
היום במקומות מסוימים אני חושבת שהיא כבר מכניסה יותר מוזיקה שלה בסגנון ג'אזי קצת ואת זה אני לא כל כך מכירה.

בכל מקרה, אני משוחדת לגביה ולגבי המוזיקה, אוהבת מאד את שתיהן.
היא מקסימה ויש לה קול נפלא והמוזיקה מרגשת (את מכירה את המוזיקה של שלמה קרליבך?)
אבל למען הגילוי הנאות אחת הסיבות שאני הולכת דווקא להופעה הזאת היא בגלל שזה יחד עם אתי אנקרי, השילוב של שתיהן הוא מוצלח מאד לטעמי.

אם הסתבכת (שינוי שם דף) לאיזה שם את רוצה לשנות?
אני עוד לא יודעת, תודה.

אגב, התקשרתי להיכל התרבות ואמרו לי שאם קונים כרטיס עד יום שלישי הוא עולה 75 ש"ח ולקנות ביום של המופע עולה 100 ש"ח.

מרגישה שוב היום את הבדידות הזאת
נראה לי שאני יכולה לקרוא לזה בדידות.
אולי זאת התקופה הזאת באמת, תקופת ביניים.
לא מוצאת לעצמי תעסוקה של ממש (מעבר כמובן לצרכים הבסיסיים שלנו), לא בא לי לעשות הרבה.
גם מרגישה עייפה מהרגיל,
לא יודעת אם לייחס את זה ל-
הריון,
מזג האוויר המשוגע,
שיעמום,
ואולי שילוב של הכל.
יש לי קצת סחרחורות בימים האחרונים והבטן מרגישה כבדה ונמוכה כך שאני לא רוצה לזוז יותר מידי.

אני מוצאת את עצמי קמה בבקר ומנסה שוב להחליט לאן לנסוע עם הילדים ולא מוצאת.
בא לי קצת חברה אבל לא רוצה לעשות נסיעות ארוכות.
אז מה נשאר? להישאר שוב בבית!
אני לא מתלוננת ולא מתייסרת מזה, אני חושבת שאני פשוט מחכה.
לאחרונה לא ברור לי אם אני מתעצלת באי העשייה שלי או שאני "מניחה".
אני מניחה שגם כאן זה שילוב של שני הדברים.

הימים עוברים עלינו בלאות כזאת.
"לאות" לא התחושה האהובה עלי

מה שהיה נחמד ב"קומונה" הקטנה שלנו הוא שהיתה חֶברה זמינה ולא היה צורך ל"ארח" או ל"התארח".
אפשר היה פשוט "להיות" ולהמשיך ביום יום שלנו מבלי לקטוע את הרצף.
היתה בזה זרימה כל כך טבעית.

טוב, אבל את זה אין אז נראה לי שמה שאני אעשה זה אלך להודות על מה שיש (בהשראת כרמי ה שבהשראת אשה שמחה...)
זה באמת הדבר הכי מעודד בתוך מצב שאין אפשרות או יכולת או הבנה איך לשנות כרגע.

הילדים דווקא בסדר גמור, הם רגועים ושמחים (אני חושבת!).
אני מסכלת עליהם בהשתאות וקנאה.
בכל רגע הם מוצאים משהו משמח או מעניין.
ימים שלמים משחקים עם הגורים הקטנים שלנו,
שוכבים מתחת לשולחן ומפטפטים עם עצמם,
הולכים בסיבובים ומקשקשים,
נכנסים, יוצאים, רצים, זזים, צוחקים, רבים...
כל היום בתנועה.
לאן הולך כל המרץ הזה כשמתבגרים?

לפעמים כשאני עושה פאולה אני מתחברת לתנועה הזאת של הילדות,
הגוף שלי מתעורר ומתחיל לזוז באופן שמרגיש לי ממש מטורף
ואז יום אחד ישבתי והבטתי בבן הצעיר שלי וגיליתי שהוא עושה את אותם התנועות שלפעמים יוצאות לי כשאני מתרגלת.
עליו זה כמובן נראה טבעי לגמרי (אני לאומת שאת נראת כמו חייזר שהשתגע!).
כשזה קורא לי אני מרגישה חייה כל כך, זה נפלא!

לפעמים כשאני עושה פאולה אני מתחברת לתנועה הזאת של הילדות,

כשזה קורא לי אני מרגישה חייה כל כך, זה נפלא!

אני רקדתי במשך שנים כולל התמקצעות עד ש...עברתי תאונה שקטעה את הרצף.
חשבתי שהחיים נגמרו וגיליתי שהם רק התחילו.
זאת רק הקדמה לאמר לך שמתוך נסיון רב, התזוזה היא מרפא מדהים וחשוב לזוז גם בשביל הבריאות הפיסית, אך בעיקר בשביל הבריאות הנפשית.
אני לא עושה עם עצתי לעיל יותר מידי P-:, אבל יש לי תרוץ טוב - אני אחרי עוד תאונה...
יגיע היום שאחזור לזוז כפי שאני חושבת שצריך.
בכל מקרה ואת זה אני אומרת בעיקר לאנשים מלאים או כאלה שהולכים למכון כושר:
אני חושבת שאנחנו צריכים להודות ולשמוח על כל הזדמנות לנוע. לא להתעצל ולאמר אוי אין לי כוח לגרד עכשיו את הגזר הזה, אלא: איזה יופי הנה הזדמנות לעשות התעמלות ליד. ככה אנחנו הופכים להיות אנשים זזים במהותנו.
בגן המשחקים לפעמים כל כך לא בא לי לנדנד את הקטן על הנדנדה(הגדולה כבר עצמאית), ואז מזכירה לעצמי שהנה הזדמנות לחזק את הידיים ואז..יכול להגיע גם רגע שהוא אומר לי די (-: (לרוב לא... הם לא נגמרים אף פעם: או שהם זזים כל הזמן או ישנים- כמו גורי חיות).

גם אני כמוך במסע הזה: עליות, ירידות תהיות...
@}

אנונימי

וואללה! :
תנועה ומגע - מאפשרי/ מחוללי בריאות וריפוי רב רבדיים.

תזכירו לי בבקשה כשאתחיל שוב לרדת...

גדול

נקודות, ממש מחזק מה שכתבת על תנועה.

ככה אנחנו הופכים להיות אנשים זזים במהותנו
אני לוקחת איתי את המשפט הזה. זה יפה.
התחלתי ללמוד קונטקט ואני ממש בחקירה של המקום הזה. של התנועה שלי, של הצורך שלי לזוז, ולגעת.

ועדינה -

ונתראה מחרתיים!

כן נקודות,
אני מאד מסכימה איתך בעניין של התנועה.
אני שנים הרמתי משקולות (בחיים "הקודמים" באריזונה!) ועשיתי יוגה (איינגר) ומאז ומתמיד רצתי כל בקר (עד הילדים)...
מה שאני אוהבת שמצאתי בפאולה בשבילי (וזה בטוח קשור לזה שאני סוף סוף מוכנה לזה)
היא תנועה עם הקשבה אמיתית לגוף שלא בהכרח לוחצת או מותחת אותו.
אני יודעת שביוגה לא חייבים לעבוד "קשה" למשל, אבל זאת היתה הנטייה שלי תמיד
והיום אני סוף סוף מגלה את התנועה העדינה והקשובה לגוף שלי שמרגישה לי לראשונה באמת מרפאה!
אף פעם לא התחברתי לריקוד למשל, אבל היום דרך פאולה אני מתחילה לחשוב שהייתי רוצה לנוע באופן חופשי כלשהו בחלל.
(עושה את זה עם הילדים בבית לפעמים!)

טוב, יש לי עוד מחשבות בעניין אבל אבשלום יושב מאחורי ואומר כל רגע "נו, אמא, מתי את מסיימת...?"
הולכת לשחק איתו...

לא יודעת באיזה שלב את בדיוק בהריון,אבל מה שכתבת בקשר לעייפות נשמע לי בול מה שגם אני הרגשתי בחודשים האחרונים שלפני הלידה. הלאות,העייפות,הכבדות... מאד נורמלי למצבך עם ההריון והילדים בבית וההורמונים,והכל...

(מצטטת לך קטע מבבלוג שלי, מה 20/7/2007 (חודשיים לפני לידה).בטוחה שתזדהי
(רק החליפי את הקיץ בחורף...)
*
קיץ
מתחפרת לי עמוק יותר ויותר תחת האדמה הקרירה.
נדמה ששום דבר בחוץ לא מספיק מפתה כדי להוציא אפילו את קצה החוטם
מסתגרת במאורה הפרטית שלי
ומרפה
מרפה מהצורך לעשות
נותנת לעצמי מנוחה,חופש לרבוץ ללא מעש,חופש מרגשות האשמה וייסוריי המצפון,חופש להיות בלי לעשות דבר.

וראו זה פלא,העולם לא קורס אם אני לא אעשה..

בהתחלה גם הילדים מורידים הילוך וכולנו לא עושים כלום,יחד. לא קל לי להיות במקום הזה (שבגלל שאני לא עושה כלום,אז גם הילדים)
אבל אחרי זמן מה,ראו זה פלא, הילדים מוצאים לעצמם דרך חזרה לפעילות,מוצאים את המינון המתאים להם במה וכמה ומתי לעשות.

ואני,אני נותרתי רובצת לי על הספה, כמו תנין,מינימום פעילות,רק מה שחייבים

וראו זה פלא,אני מצליחה לחיות עם עצמי במצב הזה,איכשהוא בשלום

*

ולגבי הריקוד- ממליצה לך לנסות את "ריו- אביירטו" . אני יודעת שאילת רוקדת,והיא לא רחוקה ממך(ניר צבי),אז שאלי אותה פרטים על הקבוצה.
אני מאד מאד מאד מתחברת לזרימה ולאנשים ולמקצבים,לריקוד במעגל,ביחד ולחוד,לחופש להיות ולהתנועע כמו שמתאים לך,לתרגילים בזוגות,לחגיגת החושים,המגע,המוזיקה המרגשת שנוגעת בדיוק,אבל בדיוק,במעמקי הנשמה
כל כך חסר לי פה במדבר הריקודים. הרבה שנים הייתי נוסעת ממטע לירושלים,כל שבוע,וזה היה שווה כל שניה.
את יכולה להכנס לאתר שלהם בגוגל ולהתרשם קצת מאיך שזה נראה מבחוץ.
מה שאהבתי בריו זה שכל פעם שבאתי לרקוד-היתה חוויה אחרת לגמרי. ממש לגמרי שונה. זה הרגיש לי כמו קסם,איך המוזיקה,האנשים הטובים, והאנרגיות מלאות השמחה והאהבה מכוונות לרדאר שלי בכזה דיוק
נסי.

נעמה,
אני באמת מתחברת לכל מילה שכתבת וחשבתי על זה רק אתמול שאני חייבת לקבל את העובדה שאני בהריון ומתחיל להיות לי כבד.
זה קצת קשה לי כי אני רק בחודש שישי וחושבת שזה עוד לא הזמן להתחיל להרגיש ככה

מה, נשאר לי עוד המון זמן עד הלידה, אולי אני סתם עצלנית? (כל החיים שואלת את עצמי את השאלה הזאת בתקופות שאני לא מאד פעילה, די מעצבן, זה מאד מלחיץ, לא?

)
אז אתמול החלטתי ללכת לישון ממש מוקדם יחסית (לא נתתי לעצמי את השעות ערות של אחרי שהילדים נרדמים) וקמתי רק ב 7:00 וקיויתי שיהיה לי יותר אנרגיה היום אבל עדיין הייתי עייפה ורציתי לישון באמצע היום.
אז ככה זה, אני מסתגלת למצב החדש.
ובטוחה שגם בתוך זה יהיו שינויים, עליות וירידות של אנרגיה.

לגבי התנועה,
היום הצעיר ביקש ממני לנדנד אותו בנדנדה.
ישר ניזכרתי במה שנקודות כתבה
בגן המשחקים לפעמים כל כך לא בא לי לנדנד את הקטן על הנדנדה(הגדולה כבר עצמאית), ואז מזכירה לעצמי שהנה הזדמנות לחזק את הידיים
ונזכרתי, הזדמנות לזוז!
אבל התנועה היתה יותר מכוונת, הרגשתי איך אני משמנת את הצירים, איך אני נעה, נמתחת, מתחזקת...
שינה לי את כל החוויה שבדרך כלל נמאסת עלי די מהר!
תודה נקודות!

לפני שעתיים וחצי הייתי בעיצומה של כתיבת פוסט ארוך.
פתאום אני שומעת מאחורי קול של ניפוץ,
אחיה (בני האמצעי) שיחק בחץ וקשת שלו וירה על האקווריום דגים שלנו.
הזכוכית התנפצה, המים געשו החוצה,
הכל פה הוצף, הרצפה, צעצועים, ספרים מזרונים...
בקיצור, ביליתי את השעתיים האחרונות בניקיון זכוכיות, וייבוש...!
עדיין לא מאמינה שהצלחתי להשתלט על הכל.

עכשיו אני מרגישה שכל מה שרלוונטי מהפוסט ההוא הם המילים האילו של השירים של שולי רנד.

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות

לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות
אנה מפניך אסתתר
מה אטען מה אצטדק
מה אדבר* ...

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור

אבל אני מבקש בחושך לחתור
ושואל ומבקש
איה איה אייכה* ...
(מתוך "אייכה" של שולי רנד)

ועוד אחד-

כמה חביב זה הכאב

עת הוא מזכיר לי מי המסבב
מי מוציא מוליך ומביא
מי את כל זאת עלי
באהבה הביא*...
(מתוך - "מה התכלית" של שולי רנד)

הוא כזה נפלא!
אני לא יכולה לשמוע אותו מבלי להרגיש איך הלב נפתח והכל מתרחב.
אפילו לא הצלחתי להתעצבן מהסיטואציה המטורפת הזאת כי המילים האילו כל הזמן הדהדו לי ברקע-
מי את כל זאת עלי באהבה הביא (-:

שיהיה לילה טוב לכולנו (מקווה שהדגים ישרדו בתוך הקערה בנתיים)

בורא עולם אני חייב להודות
על מיטת הרזל הזאת
שהופכת כל רצפה לבית
בורא עולם אני חייב להודות
על חולצת היוטה הזאת
שכל חוט שלה - אוניית מפרש
וכל חור - שער לעולם חדש
הו, אני חייב להודות
על העולם הזה ועל העולמות האחרים
אתה אל,
באחיזת הגוף באחיזת העיניים
בחלומות הנמר בציפורני העיט
(מי ירפא אותי מי יבקיע שערים)
בחליפות המאה ובצירי לידה

(מלים ולחן: שלום גד. מתוך "העבד", דיסק מופתי).

http://www.imusic.co.il/[po]album details[/po].asp?album id=357
קישור ל"העבד". אפשר לשמוע דגימות קטנות מהשירים.

רוצה כל כך לספר על ההופעה אתמול (נשמה קרליבך ואתי אנקרי)
לא יכולה כרגע, מקווה שיותר מאוחר...

אז כמה מילים על ההופעה.
היא היתה מקסימה.
את אתי אנקרי לא הכרתי על הבמה, רק את השירים שלה וכמה ראיונות ששמעתי על פני השנים האחרונות...
היא הצחיקה אותי עד דמעות!
הן התחילו יחד, נשמה ואתי ואז אחרי כמה שירים נשמה ירדה מהבמה ואתי המשיכה לבד.
אחרי עוד כמה שירים שבהם היא נראיתה כל כך רצינית ואינטנסיבית היא פתחה בקטע קומי מטורף!!!!
אני מתה על השילוב הזה של הצחוק והעומק הרציני...
אהבתי את ההפתעה (עבורי כמובן שלא הכרתי את הצד הזה שלה).

ונשמה היתה כמו תמיד נ-ש-מ-ה!
מתוקה ומחוייכת ומרגשת.

היה קטע מצחיק,
בסוף ההופעה הן שרו יחד את "עם ישראל חי", התחילו לעט ונכנסו לקצב מעולה!
אני אף פעם לא הייתי בהופעה של שלמה או של נשמה שבו ישבו אנשים ורק צפו, תמיד קמו ורקדו אבל כאן כל קהל הנשים הענקית הזאת לא קם מהכסא פעם אחת.
בשיר האחרון הזה אמרתי לנ' (חברתי ממושב מודיעים), "די, אני לא יכולה יותר לשבת בכסא", קמתי ורקדתי, היא הצתרפה אלי.
חשבתי, מה אנחנו היחידות שרוקדות?
ישבנו די מקדימה, אז הסתכלנו אחורה, ובאמת כולן ישבו חוץ משורה של ארבע נשים מבוגרות למעלה, רוקדות מוחאות כפיים, שרות...
ומי הן היו אם לא עוד ארבע נשים מהמושב (מודיעים)!!
כולן בגיל של אמא שלי, פריקיות מטורללות עם המון אנרגיה!
ברגע אחד הוחזרתי לילדות שלי,
תמיד "המוזרים" ממושב מודיעים (-:

טוב, יש לי עוד משהו לכתוב בהקשר של ההופעה על הקרע שאני עדיין מרגישה בין העולמות השונים שאליהם אני נמשכת.
אבל זה לאחר כך (אבשלום פשוט עומד כאן ומדבר איתי בלי הפסקה! סימן שהגיע הזמן להתפנות).

תמיד "המוזרים" ממושב מודיעים

נשמע מקסים, ההופעה. איזה כיף.

שבת שלום

כל כך כיףלקרא אותך . כל פעם אני מנסחת משהו לכתוב ואז מוחקת .
שבת שלום
ארני

אוי ארני, שכחתי שאת היכרת אותנו בילדותינו,
יודעת בדיוק למה אני מתכוונת כשאני אומרת

תמיד "המוזרים" ממושב מודיעים
נכון?!

טוב,זה באמת מקום מאד מיוחד
ואחרי שהכרתי את ברכאל ואמא שלה וביקרתי שם
יכולה רק לקנא בך שזכית לגדול במקום כזה
אשרייך

התגלגל אלינו הביתה גליון של "דף לתרבות יהודית" על החסידות.
יש בו קטע שמאד אהבתי על השתיקה.
אני מעתיקה לכאן חלק ממנו-

...הידועים שבין הצדיקים "השותקים" הם רבי.... ורבי מנחם מנדל, בנו של רבי יצחק מוורקי שבפולין הקונגרסאית.
גדול תלמידיו של רבי מנחם מנדל היה רבי בריש מביאלה,
והוא היה בונה עולמות לא רק מאמירה ששמע מפי רבו, אלא גם משתיקתו.
נטע אוזן כיצד תלמיד זה מתבטא על שתיקתו של רבו.

-- צעיר לימים הייתי אז. ימים שהחמדה שולטת בהם.
נאבקתי עם עצמי. חששתי פן יתגבר עלי יצרי.
פעם, בבית המדרש, אחרי תפילת שחרית,
רמז לי הרבי שאגש אליו.
"בוא אלי הערב ואלמדך איך לשמור על נטע רק שלא יתעקם תוך כדי גידולו".
ישבתי במחיצתו לילה שלם.
הרבי אחוז הרהורים ישב בראש השולחן,
המקטרת בפיו וסילסולי עשן מילאו את החדר - ושתק.
אך אני הקשבתי היטב לכל מילה שאמר.
הוא בחן אותי עד לעומק העורקין והגידין,
שאל אותי שאלות שקשה היה להשיב עליהן,
אך אני החזרתי לו תשובה על כל שאלה - גם כן בשתיקה.
כשהאיר אור השחר נדם דו-השיח החרישי.
הרבי קם מכסאו ואמר:
"מספיק, בריש,כבר שוחחנו די. נלך למקווה ונתוכונן לתפילת שחרית".

אני מתחילה להרגיש לאחרונה יותר ויותר בודדה כאן בישוב הזה ובאיזור בכלל.
האמת היא שדי נמאס לי להיות העוף המוזר.
נמאס לי שאין לי עם מי לדבר (חוץ מבטלפון, וכמה זמן כבר יש לי לזה?).
אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה מחזק אותי, אותנו..
רב האנשים חיים בבדידות...
מה אני מחפשת? מה אני חשובת שיותר טוב במקום אחר?
האושר בא מבפנים... בלה בלה בלה..
בתכלס, למה אני צריכה להתפשר?
זה לא שאני רצה ומחליפה מקום מגורים כל שנה.

והילדים שלי צמאים לחברה וזה כבר ממש מעיק עלי.
הם רוצים לשחק עם חברים, הם אומרים את זה כל יום ואין עם מי.
לחברים הכי קרובים לכאן צריך לנסוע מרחק של שעה וחצי כמעט ולי אין את הכוחות לזה רב הזמן (או החשק).
וכאן במושב זה פשוט לא קורה.
יש ילד אחד, שכן, שהילדים שלי מאד אוהבים לשחק איתו למשל והוא איתם
אבל כל יום יש לו חבר בבית מהגן ואמא שלו לא אוהבת שברגע שהילדים שלי מופיעים הילד שלה מפסיק לשחק עם החבר מהגן ורץ לשחק איתם...
אז היא דואגת כל הזמן להפריד ביניהם.
היום ראיתי אותה עושה את זה בצורה כל כך לא נעימה.
במקרה עמדתי בחוץ ותליתי כביסה, ראיתי אותה קוראת לילד שלה ולחבר שלו שיכנסו פנימה והבנים שלי שאלו במבוכה אם הם יכולים גם כן להיכנס והיא פשוט סגרה עליהם את הדלת מבלי לענות להם.
זה עשה לי כזה קווץ' בלב.
דוד (בעלי) בדיוק התקשר אלי באותו רגע ופרצתי בבכי.
היא יכלה לומר, "סליחה חמודים אבל זה לא מתאים עכשיו שתשחקו יחד..."
כל כך קשה?!

בקיצור, קיבלתי עוד דחיפה לעשות צעדים לקראת עזיבה.
שוב, אינני יודעת באיזה כיוון, מאיפה להתחיל,
אבל אני מתחילה,
התחלתי להרים טלפונים כבר אתמול, לדבר עם אנשים...
אני בטוחה שאוכל למצוא מקום שבו יהיו אנשים קצת יותר דומים לנו ברוח,
מקום עם ילדים שחיים בקצת יותר חופש (לא כמו פה שזה מושב אבל האנשים חיים כאן כאילו הם בעיר, בונים ארמונות עם חומות ולא יוצאים ממבני הבטון שלהם.)
עם אנשים שמשוחחים על דברים שבלב, מתקשרים אחד עם השני...

בקיצור, אני בתחילת הדרך כנראה.
נראה לאן היא תוביל...
מקווה להיות אקטיבית בחיפוש שלי.
משום מה זה צעד שקשה לי מאד לעשות.
אני בדרך כלל מתחילה ואז מאבדת את המומנטום אחרי כמה ימים.
מקווה למצוא בתוכי רוח חזקה יותר הפעם ובאמת לצעוד קדימה.

מחבקת אותך ומתפללת שתמצאו מקום נעים וטוב, מצמיח ומאפשר, מכיל ואוהב

אנחנו מאוד בקרוב נפנה בית בכפר אוריה...
אם מתאים לכם..(בית שווה)