סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[עורכת*]

משהו בניסיתי לתקן בדברים של בן עמי ונתקע לי כל פעם הדף.... לצטט, ציטוט.....
"לצותת" זה להאזין בסתר.

[עורכת*]

משהו שניסיתי, לא "בניסיתי"....

[ילדת_טבע*]

_אני בכלל הרבה פעמים חושבת שאנחנו מדברים יותר מדי. ובמיוחד עם ילדים – אנחנו יותר מדי מרגישים צורך להסביר ולתמלל ולשעשע במילים וכו' וכו'.
וכך גם מרגילים אותם להיות כל הזמן במֶלל. וברעש מוחי בלתי פוסק._
מסכימה עם כל מילה... גם אנחנו נוהגות ללכת לטייל ולשתוק בטיולים. אין נעים מזה.

[בן_עמי*]

ל- עורכת (13.02.2008 20:05):
משהו בניסיתי לתקן בדברים של בן עמי ונתקע לי כל פעם הדף.... לצטט, ציטוט.....
"לצותת" זה להאזין בסתר.
אה...אז לצטט.
אולי נתקע לך כל פעם הדף בגלל שערכתי.. המחשב הזה עובד נורה לאט.
כן, אני יודעת שיש לי שגיעות כתיב, ומי שרוצה ופנוי מוזמן לתקן.

[בן_עמי*]

[בן_עמי*]

בס"ד
ל- ילדת טבע
_אני בכלל הרבה פעמים חושבת שאנחנו מדברים יותר מדי. ובמיוחד עם ילדים – אנחנו יותר מדי מרגישים צורך להסביר ולתמלל ולשעשע במילים וכו' וכו'.
וכך גם מרגילים אותם להיות כל הזמן במֶלל. וברעש מוחי בלתי פוסק._

נכון, אבל אני אומרת שלפעמים אנחנו חושבים יותר מידי
וכאן אנחנו רוצים לדבר- אולי כדי לחשוב קצת פחות .
עם ילדים- יש את ה"להסביר" שבאמת עדיף לקצר, ויש "לשעשע" שזה לפי האופי של הילד. .

[ידי_אור*]

אני בכלל הרבה פעמים חושבת שאנחנו מדברים יותר מדי. ובמיוחד עם ילדים – אנחנו יותר מדי מרגישים צורך להסביר ולתמלל ולשעשע במילים וכו' וכו'
אינטלקטואליזציה. עם בכורתי, מצאתי את עצמי נופלת לשם המון, אבל עכשיו, כשאני מודעת, הפעמון מצלצל ומזכיר לי לנשום, להרגיש, להיות, לא לפחד לחוות..

[סוסת_פרא*]

תודה לכל הכותבים אליי.

פתאום אני רואה שחלף כמעט שבוע מאז הכתיבה האחרונה.
הצטבר לי המון מה לכתוב. מקווה שאצליח....

[סוסת_פרא*]

אני מרגישה שאני מתבגרת במהירות. ואני אפילו לא יכולה להסביר במה.

[סוסת_פרא*]

היום יום א'. ביום ג' שעבר עזבתי את המקום הקודם שהייתי בו. שהיתי שם כמעט שבועיים. מאז שעזבתי את הבית. (עם חנייה אחת אצל אחותי).

זה היה בדרום. וביום ג' נסענו ביחד לירושלים אני והיא. והדרך הייתה כ"כ יפה. עצרנו אצל חברה מקסימה שלה בבת עין, ואצל עוד חברה מתוקה מהאתר שגרה קרוב לירושלים. בירושלים היא לקחה אותי לאמא שלה שמטפלת בהומאופתיה, וישבתי אצלה עד מאוחר, והאמא עשתה לי אבחון ונתנה לי תרופה לנסות.

משם כבר נסעתי בעצמי לת' מרכזית בירושלים.
התכוונתי להגיע לחברה מהאתר שגרה בבקעה, אבל כבר היה מאוחר מדי לתפוס אוטובוס. אז החלטתי ללכת ללילה למישהי שגרה קרוב לירושלים.

הייתי קצת בחששות. שוב, העמידה מול הלא ידוע. לאן אני הולכת. מה אני אעשה. מי האנשים האלה. למה אני עושה את זה בכלל. מה, זה מטורף. מה קרה לך. כל מיני דאגות. חששות. פחדים. וגם לקח לי המון זמן להחליט מה אני רוצה לעשות ולאן ללכת. בסוף החלטתי, טוב אני אלך לשם ללילה ואם יהיה נחמד אז אולי קצת יותר, ואז אמשיך לבקעה. ונקווה שיהיה בסדר.

אני מאוד מאוד שמחה שהלכתי לשם. כי היה לי מקסים. בסוף נשארתי שם לא לילה אחד אלא שני לילות.

מאוד התחברתי לחבֵרה, ודיברנו המון. גם בלילה שהגעתי וגם בבוקר.
בלילה ישנתי ממש טוב. חשבתי ששוב ייקח לי זמן להתרגל למקום חדש ואולי יהיה קשה להירדם. אבל ישנתי ממש ממש טוב. היה כיף לפני שנרדמתי בחושך להסתכל על התקרה שמודבקים עליה כוכבים שזוהרים בחושך, ולהרגיש כזה נעים ועטוף, ולהירדם לי בין השמיכות. כיף.

בבוקר ישבנו לנו במרפסת של הבית מול הגינה שלהם והנוף שמסביב, ופטפטנו לנו על כוס רסק ירוק. הנוף מסביב מקסים. ומזג האוויר היה כזה שקצת גשום וקצת שמש, ואז בשמש העלים הרטובים של עץ הזית נצנצו כ"כ יפה, כמו יהלומים. כמובן שזה תמיד מקסים יותר מהתיאור. אחה"צ יצאנו לטיול רגלי קטן ליישוב סמוך. מאוד נהניתי מהטיול. הקירבה לטבע תמיד עושה לי טוב. וגם ההליכה עצמה. בטבע.

בדרך הראתה לי כל מיני צמחים ופרחים והסבירה לי עליהם. כשחזרנו בערב הייתי קצת עייפה, אבל עייפות מתוקה כזו.

הציעו לי עוגיות גראס. אפפם לא אכלתי עוגיות גראס, וגם בכלל מעט מאוד בחיים יצא לי לעשן. אבל היה לי חשק. אכלנו קצת. לא הרגשתי שזה עושה כלום. אז החלטנו גם לעשן קצת
זה היה מקסים. נדמה לי שהעוגיות לא השפיעו אבל העישון עשה לי כזה הרגשה טובה. להרשות לעצמי להתגלגל מצחוק. סתם כך להשתחרר.
אמנם גם כך למדתי להגיע לרמות גבוהות של שחרור, אבל זה הוסיף.

במיוחד שבעבר כשעישנתי, כמעט תמיד זה היה כשההרגשה הפנימית הייתה לא טובה, וכאילו חשבתי שאם אעשן זה יעזור לי. אבל עכשיו זה לא היה כדי לברוח, כי היה לי טוב בכל מקרה. זה היה רק כדי להוסיף כיף.

היה פשוט ערב מקסים וכיפי ביותר.

[סוסת_פרא*]

מה שמאוד שימח אותי, לגלות שאני זורמת בקלות עם אנשים.
גם אצל החברה הקודמת שהייתי אצלה וגם אצל זאת - הרגשתי שזה פשוט זורם לי טוב. בכיף. אני מתחברת, אני משתלבת, השיחות נעימות וזורמות.... איזה נפלא.

מכיוון שרוב החיים תפסתי עצמי כאדם לא חברתי במיוחד, וכאילו אין לי כישורים להשתלב - אז ההרגשה החדשה הזו מאוד שימחה את ליבי.
כאילו: אני יכולה. הנה. אולי בכל זאת זה אפשרי לי. (אמנם זה יותר באחד על אחד, או עם זוג או משפחה, ואיני יודעת איך עם קבוצה, אבל בכל זאת זה מרענן ומשמח).

אני מרגישה שזורם לי. ושאוהבים אותי. וששמחים על חברתי. אני מרגישה עטופה ואהובה. כמה נפלא. וחדש.

והחברה הזו אמרה לי: 'את מאוד נעימה'. וראיתי בזה מחמאה גדולה.

[סוסת_פרא*]

אחרי לילה נוסף שם, הלכנו בבוקר למישהי מבאופן שגרה באותו מקום. לא הכרנו כ"כ מהאתר, אבל היה מאוד נחמד להכיר במציאות.

ואח"כ אותה חברה הייתה צריכה לנסוע, ואני חשבתי לנסוע לירושלים ולקחת משם אוטובוס לבקעה.

מאוד רציתי לתפוס טרמפ משם לירושלים, כי חשוב לי עכשיו כמה שיותר לחסוך כסף. אבל מכיוון שאני לא כ"כ מיומנת בטרמפים, אני די פוחדת, וחשבתי שאעלה רק על רכב שייצא מהישוב עצמו.
למזלי די מהר עבר רכב, שלא רק שיכל לקחת אותי לירושלים, הוא אמר שהוא נוסע לכפר אדומים, שזה כבר הרבה יותר קרוב לאן שאני רוצה, ומשם אוכל לקחת טרמפ או אוטובוס.

וגם שם היה לי מזל שוב. כי האוטובוס כנראה איחר ברבע שעה, ותפסתי אותו כמעט מיד כשהגעתי. (אחרת הייתי צריכה להמתין עוד איזה 3/4 שעה, שעה). וברגע שהגעתי לכניסה של היישוב, היה לי טרמפ פנימה.
נראה שממש כל הנסיעה הזאת הייתה קפיצת הדרך.

כך שתוך זמן מועט הייתי אצל החברה בבקעה.

בכלל נראה שאני מקבלת המון עזרה מלמעלה. הנה, גם החברה שהייתי אצלה יומיים, היא נסעה למרכז, ויכלה לקחת ממני כמה דברים כבדים שהחלטתי להשאיר בינתיים אצל אחותי. לא היה לי מושג איך אני אסחב איתם, כי כשעזבתי את הבית ולא ידעתי לאן הולכת, לקחתי גם אוהל, וגם שק שינה גדול וכבד (זה מה שהיה לי) - והיה מאוד קשה לשאת את התרמיל. ומכיוון שכרגע אני לא נזקקת להם, ממש היה לי חשוב להשאיר אותם איפשהו. והנה באה ההצלה הזו.
עכשיו הגעתי לבקעה שמחה וברגל קלה.

היה מאוד מרגש לדפוק על הדלת, הנה אני כאן ! סוף סוף להיפגש....

[סוסת_פרא*]

הנוף כאן מדהים. שדות רחבים של ירוק מנוקד בצהוב - סביונים, חרציות, חרדלים. ומאחרי זה דקלים. ומאחרי זה הרים.
אני מאוד אוהבת את ההרים של הבקעה. יש להם צורה מיוחדת. עגולה כזאת. כל-כך יפה.

נעים כאן. שמשי. אפשר לשבת בחוץ, לחמם את העצמות בשמש. יש ערסלי ישיבה.

לחברה 3 ילדים. והקטנה תינוקת. מקסימה. כמה כיף.
ויש לנו שיחות מדהימות מדהימות מדהימות על כל מיני דברים פנימיים, דברים שברגש, דברים שברוח.
וסיפורים מעניינים.
אני מרגישה שאני לומדת המון.

[סוסת_פרא*]

בכלל, מתברר שכל ה-3 חברות שהתארחתי אצלן עד כה, יש להן ניסיון בטיול בעולם או בארץ בדרך נוודית כזו או אחרת. (נסיעה בטרמפים, שינה אצל אנשים או בחוות או בטבע, וכיו"ב).

אני שומעת חוויות, נהנית, וגם לומדת המון.

[אום_שלום*]

איזה כיף לך

[מתחדשת*]

איזה כיף לך

כמה אני שמחה בשבילך.
נזכרת במסע שלי.
גם אני עברתי בו התבגרות מואצת.

[קט_קטית*]

התגעגעתי
ושמחה שאין לך זמן לכתוב יותר מדי
שימשיך להיות כיף כיף כיף
{@{@

[מי_מה*]

כבר מזמן שלא ביקרתי אצלך ו... וואו איזה שינויים!
לפני שיצאת למסע כתבת הרבה על החששות ואני כל כך מזדהה עם זה, קשה לי לתאר לך עד כמה. גם לי יש נטיה לשלוח שורשים בכל מקום שאני מגיע אליו ולזוז כמה שפחות, כך שאני יודעת כמה תעוזה נדרשת ממך עכשיו ואני מצדיעה ומריעה לך בשם עם הבטטות!

את מוזמנת גם אלינו כשתגיעי לצפון. אמנם מדובר על ספה בסלון, אבל אין כאן שום בעל שאת עלולה "לקפוץ" עליו
המון בהצלחה בהמשך המסע!

[סוסת_פרא*]

תודה לכן.

ואני ממשיכה:

מתברר שבינתיים הטיול שאני עושה הוא גם 'טיול ספרים'.

אצל החברה הראשונה מצאתי את הספר +'מקימי' של נועה ירון+. נורא התחברתי אליו.
אמנם החלק של הדת פחות מעניין אותי, כבר הייתי שם מבחינתי, אבל כ"כ התחברתי לתיאור החיפוש שלה, החור בלב, תחושת הריקנות, הכאב הבלתי פוסק הזה שמלווה ומלווה ומלווה.
היא כותבת באופן מקסים. היא יודעת לבחור מילים.
היו הרבה נקודות בספר שעצרתי ופשוט בכיתי ובכיתי.

חוץ מזה, מצאתי אצל החברה הרבה ספרים של רבי נחמן ו-על רבי נחמן.
אני לא יכולה להסביר את זה, אבל, שוב, למרות שאני לא נמשכת לדת, יש משהו ברבי נחמן שמושך אותי.
אני מרגישה בו איזו מתיקות ללב שלי.

גיליתי גם שאני מאוד מזדהה איתו. וגם לפעמים היה לי רעיון שאולי אני גלגול של רבי נחמן.

בעבר קצת התאכזבתי לגלות שהוא לא 'רבי' כפי שהייתי מצפה מרבי שיהיה.
למשל, שהיו לו המון עליות וירידות, גם שמחה וגם נפילה לעצבות.
למשל, שבחלק מסוים של הספר מתואר מצב שבו הוא נורא פחד למות (כשהיה בספינה כשחזרו מארץ ישראל). וכיו"ב.

מצד שני, אני מגלה עכשיו, שיש בזה גם משהו מאוד מושך. הוא נורא אנושי.
ודווקא זה שהוא כל פעם נופל לעצבות ויודע למשוך את עצמו למעלה, זה משהו שמאוד אפשר לקבל ממנו השראה.

אני פתאום מוצאת שאני דווקא מאוד מזדהה עם ה'טירוף' הזה שלו, והמיוחדות הזאת. כאילו הוא נורא מחובר לעצמו, ומאוד מבטא את עצמו עד הסוף. (כמובן שהכול זה אינטרפרטציות שלי).
זה מזכיר לי אותי, וגם את מה שאני רוצה להיות.

וגם ההתבודדויות שלו. שהיה הולך ליער ומדבר עם אלוהים.
למדתי ממנו, ותקופות ארוכות בחיים הייתי כך ממש מוצאת לי זמן מיוחד לשבת ולדבר עם אלוהים (אמנם בד"כ בחדר ולא ביער).
ידע להתחבר לטבע. ולהתחבר לאלוהים מאיזשהו מקום פנימי אמיתי כזה. לא מוכתב.

ועוד אני אוהבת אצלו שהוא מאוד מאוד מודע לערך עצמו, למעלת עצמו, ומדבר על זה בפשטות ובבהירות, בלי לנסות להצטנע:
'אני נהר המטהר מכל הכתמים'.
'אני איש פלא, ונשמתי היא פלא גדול, חידוש כמוני, לא היה עוד מעולם.'
'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח'.
ונדמה לי משהו כמו שהעולם עוד לא טעם תורות כמו שלו (?)
ועוד ועוד.

אני מאוד מזדהה עם זה.
אני חושבת שאדם צריך להיות מודע למעלת עצמו.
ואם אדם מרגיש למשל שהוא נשמה גבוהה, אינו צריך 'להצטנע'. אין בזה מין היהירות להגיד את זה. (וכמובן, תלוי איך).

אני גם מרגישה ויודעת בבירור שאני נשמה גבוהה. אמנם לא מהסוג של רבי נחמן, לא במעלתו, אבל כן גבוהה. גבוהה מאוד אפילו. וזה די ברור לי, ולא נראה לי שיש גאווה בלומר את זה.

אני לא מתחברת ל'ענווה' המעושה.
ונעים לי לשמוע כשמישהו יודע מי הוא ומה הוא - שהוא מבטא את זה. שאם יש לו מה ללמד אחרים - הוא יכול להגיד את זה: בואו אליי, יש לי מה ללמד אתכם.
זה נראה לי כ"כ נכון.
אם זה אמיתי כמובן. לא סתם יוהרה.

אז אולי היו כאלה שחלקו עליו. ואולי היו כאלה שלא אהבו שהוא כאילו 'השתחצן', אבל לתחושתי הוא לא התיימר. הוא אמר את האמת.

בקיצור, לקחתי וקראתי בספר +'חיי מוהר"ן'+ (נדמה לי) שכתב התלמיד שלו רבי נתן.
ולמרות שחלק גדול לא הבנתי (זה מדבר בין השאר על כל מיני השגות והבנות גבוהות שהגיע אליהן) - עשה לי מתיקות בלב לקרוא.

[סוסת_פרא*]

מה שמעניין זה שבפסקה הקודמת לא הייתי בטוחה איך המשפט של רבי נחמן עם ה'חידוש כמוני', ונכנסתי לעריכה של הדף לעשות שינויים, ובגלל שזה לוקח כ"כ הרבה זמן, נכנסתי בינתיים לדף נחל נובע, שבו חברה אמרה לי שכתבה משהו מקסים, איזה סיפור קוסמי על ברית מילה, ואמרתי לעצמי: טוב, אז בינתיים עד שהבלוג שלי נכנס למצב עריכה, אני אקרא את מה שכתבה.

ומה אני רואה בדף נחל נובע במקום שהיא הפנתה אותי אליו?! בדיוק את המשפט על רבי נחמן שחיפשתי ! :
'אני איש פלא, ונשמתי היא פלא גדול.חידוש כמוני לא היה עוד מעולם'.

[סוסת_פרא*]

אמנם לא הספקתי אז לקרוא את כל הספר רק חלקו, אבל זה היה נעים.

ספר נוסף שקראתי אצל החברה הראשונה: +'החיים הסודיים של הדבורים'+ (של ?).

ספר מקסים מקסים מקסים.
קצת כמו ספר לנוער, אבל כיף גם למבוגרים.
עם עלילה מעניינת ומותחת, ועם הרבה תובנות.
ויש בו גם משהו נקי כזה, תום.
גם הניסוח מאוד יפה, ולפעמים גם מצחיק נורא.

הספר כ"כ עניין אותי שממש רציתי להספיק לסיים אותו לפני שאני עוזבת, ופשוט הייתי במרתון מטורף עם זה.
אפילו ביום האחרון שנסענו לירושלים, ניצלתי כל רגע בנסיעה או בעצירות כדי לקרוא.
וממש ברגע האחרון הספקתי לסיים אותו !

אמנם אם הייתי קוראת בנחת, אז הייתי שמחה לקרוא יותר לאט ולהעמיק יותר לתוך התובנות, או לחזור ולקרוא חלק מהספר שוב. אבל מילא.

[סוסת_פרא*]

זה מעניין כי בכלל, כבר תקופה ארוכה כמעט לא קראתי ספרים. ואם קראתי אז בעיקר ספרי עיון רוחניים, וגם זה בטיפין טיפין.
פתאום דווקא עכשיו כשאני בטיול, בא לי מאוד לקרוא, ואני שותה ספרים.
בטח אצל כל אחד שאגיע יהיו ספרים שמעניינים אותי, שמזמן רציתי לקרוא.
ודווקא בגלל הזמן המוגבל שיש לי אצל כל אחד, זה מדרבן אותי לקרוא מהר, ולא לבוסס הרבה זמן בקריאת ספר.
(בבית של ההורים יש לי איזה 20 ספרים מותחלים שמעולם לא הצלחתי לסיים).

*********

עכשיו אצל החברה פה בבקעה, נתקלתי בספר +'השמיים שבתוכי' של אתי הילסום+, ספר שמזמן רציתי לקרוא.
על בחורה צעירה בשואה, שיש לה תובנות מדהימות, והסתכלות שונה על החיים, אפילו על הגרמנים. וזה מדהים לחשוב שאפשר היה להגיע לכזאת רמת מודעות, ועוד בתקופה ההיא. (לא נתקלתי בכתבים דומים לזה מבחינת רמת המודעות מהתקופה ההיא).

התחלתי לקרוא, והדבר הראשון שאני נפעמת ממנו מלבד רמת המודעות שלה והתובנות שלה - זה עד כמה היא דומה לי !

אני פשוט יכולה לצטט אותה משפט אחרי משפט - כאילו אני אמרתי את זה. (מלבד סגנון הכתיבה שאינו דומה לשלי).

אני משתוקקת להספיק לקרוא את כל הספר.
אולי אפילו אעתיק לכאן משפטי דמיון בינינו. אולי גם תובנות.

[בן_עמי*]

בס"ד
לסוסת פרא

נהדר לשמוע שאת ממשיכה לדהור

"גיליתי גם שאני מאוד מזדהה איתו. וגם לפעמים היה לי רעיון שאולי אני גלגול של רבי נחמן".
ניצוץ, אומרים, ניצוץ מנשמתו של....

ו"למרות שחלק גדול לא הבנתי" מה שהאדם לא מבין הנשמה מבינה, כלום לא "הולך לאיבוד."

"הציעו לי עוגיות גראס".... לכעכודיחראךארחעימי... תגידי היגעת להולנד?....

"ונדמה לי משהו כמו שהעולם עוד לא טעם תורות כמו שלו (?)"...
אזהרה-
לטעום תורות כמו שלו עם עוגיות כמו שלה -
זאת לא הדרך לברסלב , ולא הדרך להולנד אלא הדרך לגההההה ולאברבנל...
( ותאמיני לי שאין אף בית חולים בארץ שהמיון שלו לא עמוס כרגע...)

את קצת מזכירה לי את אברהם אבינו, ב"לך לך". גם הוא נדד בארץ, ולא ידע בדיוק איפו להתנחל.
רק שאברהם נדד עם כל המשפחה, ושרה, ולוט, והכבשים, וזה-
בלי אוטובוסים, טרמפים, ספרים של רבי נחמן, ועוגיות....
אבל אני בטוחה שכתוב משהו גם על העוגיות ששרה אפתה למלאכים,כשבאו לאוהל,רק שלא כתוב עם המתכון היה מהולנד או לא....

_ *'אני איש פלא, ונשמתי היא פלא גדול, חידוש כמוני, לא היה עוד מעולם.'
נ נח נחמ נחמן מאומן _

[קט_קטית*]

לטעום תורות כמו שלו עם עוגיות כמו שלה -
זאת ה{{}}דרך לברסלב D-:
נפגש בשינקין בריקודים מסביב לטרנזיט של נ נח נחמ נחמן מאומן

לי את מזכירה את עליזה בארץ הפלאות.
תגידי היו לך אצבעות מצחיקות אחרי שטעמת מתורתו של רבי נחמן?

[קט_קטית*]

אהה, ואל תקחי אותי קשה, הכל בהומור ובאהבה
אני בעד לנסות תורות

[משי_עדין_וחזק*]

הי
קוראת ושולחת חיבוקים לדרך.
יופי!

[יער_ה*]

לגבי רבי נחמן, מישהו אמר לי פעם שזה שהוא לא הצטנע ואמר שהוא גדול - זה בעצם חייב אותו! זו לא היתה יהירות אלא מחויבות, כי אם הוא מפרסם את המעלות שלו ברבים, באים אליו בדרישות גדולות יותר

[יער_ה*]

והמסע שלך נשמע נפלא @}

[קט_קטית*]

יערה, יפה אמרת

[אהבה_טהורה*]

_לטעום תורות כמו שלו עם עוגיות כמו שלה -
זאת הדרך לברסלב
נפגש בשינקין בריקודים מסביב לטרנזיט_

אהבתי את המילה טרנזיט

לי עד היום יש אצבעות מצחיקות, אבל הן כל הזמן משתנות, אז ככה שאני לא תקועה d-:

איזה חגיגה כאן בבלוג, אפשר ממש להרגיש איך כולם שמחים עם הרוח החדשה המנשבת בדרכים.

[בן_עמי*]

בס"ד
מי יודע לעשות את הדף דף מוצנע!

[בן_עמי*]

בס"ד
"על ידי הזכרת שמות הצדיקים- יכולים לעשות שינויים במעשה בראשית, ואפשר לשנות את הטבע"

[קט_קטית*]

ב"ה
למה מוצנע? 0-:
הכל כשר בינתיים

[בן_עמי*]

_לטעום תורות כמו שלו עם עוגיות כמו שלה -
זאת הדרך לברסלב
נפגש בשינקין בריקודים מסביב לטרנזיט של נ נח נחמ נחמן מאומן_

בחב"ד היו קוראים לדף הזה "התוועדות" או "פאברנגן..."...

[בן_עמי*]

בס"ד
כדי שלא יפריעו, חוץ מזה אנחנו באתר של "באופן" ולא של "המחירון", אז צריך קצת אחריות.

[קט_קטית*]

כש"באופן" פוגשת את "המחירון"
רב-מכר מרגש מעת סוסת פרא

[בן_עמי*]

בס"ד
אני ראשונה בתור!
קניתי...

[אמא_ללי*]

איזה מסע נפלא.
כל כך נהנית לקרוא אותך, ואת כל מה שעובר עלייך.

[מלכה_החדשה*]

לפעמים צריך לרדת כדי לעלות...
להתרחק כדי להתקרב...
לאבד כדי למצוא...
להיות חלשה כדי להתחזק...
להרגיש לבד כדי להתחבר...וכו'
על זה נאמר שבכל רע יש מן הטוב...מפחד לדחף.
מקווה בשבילך שתמצאי (או תגלי) את מה שאת מחפשת בכל הרמות...בהצלחה...@}

[יעלפו_מהמושב*]

המסע שלך מרתק, אני נהנת לקרוא אותך ושולחת אליך הרבה חום.

[בן_עמי*]

_לפעמים צריך לרדת כדי לעלות...
להתרחק כדי להתקרב..._

"הנשמה יורדת לתוך הגוף
אוווי, צועקת וייי וייי
ירידה זו צורך עליה
עד שכל זה הוא כדאי"

[בן_עמי*]

[סוסת_פרא*]

תודה לכן נשים יקרות.
עוד ועוד מילות של עידוד וחיזוקים - זה באמת מעודד ובאמת מחזק. ואצלי עכשיו - צידה לדרך.
וגם הצלחתן להצחיק אותי פה...

**********

אני שמה לב שמאז שיצאתי למסע, אני כותבת לא רק מתוך רצון כללי לכתוב בבלוג, אלא גם מתוך רצון שייזכר לי מה שהיה.
מעין יומן מסע כזה.
אם כי אני מודה ומתוודה שלא כל דבר אני יכולה לכתוב, מפאת מעורבות אנשים נוספים.

**********

אני רוצה לספר לעצמי פה משהו ששכחתי:
שביום שנסעתי לירושלים עם החברה הראשונה, ממש בדרך הקרובה לירושלים הופיעה לנו קשת. קשת גדולה מרהיבה, מצד אל צד. והיא הייתה ממש מעל הכביש שבו נסענו, עד שהיה נדמה שאנחנו נוסעים ממש אל תוכה. (ובחלק מן הזמן ראינו קשת נוספת.)

וגם היום כאן בבקעה, כשהפציעה השמש מיהרתי החוצה לחפש, והצלחתי לגלות פיסת קשת.
אני ממש לוכדת קשתות...
(בא לי אייקון של קשת).

[סוסת_פרא*]

כשיצאתי לדרך, בין חששות רבים שהיו לי דאגתי מה אני אוכל, מהיכן יימצא לי אוכל.
אז חשבתי שוודאי ארזה לי בשוטטות הזאת.

לעומת זאת, תודה לאל, אוכל יש בשפע, ובמקומות שהותי דואגים לי היטב.
זה הוביל למצב כזה שלא רק שלא רזיתי, אלא אף שמנתי.

גם זה מדאיג אותי.
כי מזה שנים רבות יש לי נטייה למלאוּת מה, והייתה לי נטייה רצינית לחוסר איזון באכילה. ואיכשהו בשנים האחרונות חל איזון כלשהו, ובפרט בשנה האחרונה זה נהיה יותר ויותר מאוזן, יותר ויותר שקט, ורזיתי המון.
וזו הרגשה נפלאה. בפרט שזה בא מעצמו, מבפנים, מבלי מלחמה.
(איני יודעת את הסיבות הספציפיות להתאזנות, אבל אני תולה את זה בכל מיני גורמים כמו עבודה פנימית כללית, טיפולים שקיבלתי, תפילות, עבודה עם חשיבה חיובית ודמיון מודרך וכד').
ופתאום אני שוב מרגישה שיצאתי מאיזון.
חלק גדול מהזמן בא לי לנשנש.

אני מנסה לחשוב למה דווקא עכשיו.

ואולי זה קשור לפחד שלא יהיה לי אוכל. ושמרוב פחד שאח"כ לא יהיה - כאילו אני רוצה למלא את המצברים עכשיו.
ואולי נניח התחזקות בלסמוך על היקום יכולה להשפיע על זה.
אולי.

מה שאני יודעת זה שאין כל טעם לנסות להגביל עצמי באכילה, כי אצלי, מניסיון רב שנים, זה גורר את המצב ההפוך.
אני מבינה שדבר ראשון אין לי ברירה - אלא לקבל את מה שקורה עכשיו ולהשלים.
לפני שאני בכלל מנסה לחשוב על הצעד הבא - עליי קודם כל לקבל את המצב.

אבל, כפי שיעצה לי מארחתי העכשווית החכמה, בקשר לכל נושא בחיים שקשה לשנות - כדאי לי המשיך לנהוג כרגיל, עם הדפוסים הרגילים, בלי לנסות לעשות שינוי, אבל רק להתבונן בזה תוך כדי כך. להתבונן במה שקורה.
בלי מלחמות, מתוך ההתבוננות - משם כבר יצמח השינוי.

ואולי זה.

[סוסת_פרא*]

אבא שלי מתקשר מדי פעם.
עם אמא שלי אני בכלל לא מסוגלת לדבר.
הייתי מעדיפה גם עם אבא שלי לא לדבר בתקופה הזו, אבל לא נעים לי להגיד לו.
אני גם מפחדת שאצטרך אותם. אז, שוב, הפחד לשרוף גשרים.

אבל אני עונה לו בצורה מאוד לא מעניינת.
אני רק עונה ששלומי טוב.
אני לא מסוגלת לדבר איתו מתוך עניין. לספר לו מה קורה איתי.
ממש לא בא לי לספר כלום.
הוא אומר 'תגידי משהו' ואני 'אין לי מה להגיד'. ומתפתלת בתוך עצמי.

שוב ניסיתי להסביר לו שאני צריכה זמן לעצמי.
אני לא רוצה להגיד במפורש אל תתקשר אליי.
אבל אני צריכה זמן לעצמי.

אני פשוט לא מסוגלת עכשיו לנהל איתו שיחה.
ואמנם יש הרבה דברים בפנים שרוצים להיאמר, אבל הם עדיין לא הבשילו להיאמר.
ואין לי מושג איך לומר אותם, ומה לומר.
זה מצריך זמן כנראה.
ואני מרגישה שכל זמן שהם לא נאמרו - לדבר עכשיו על דברים אחרים כבר אי אפשר.

ואני לא רוצה ליצור קרע גדול מדי, קרע שלא יתאחה.
אבל גם לתת הסברים אני לא מסוגלת עכשיו.

***********

ולמרות שאני במסע הזה יותר ויותר מבינה את המקום שלי בעולם, ומשחררת עצמי מהם מבפנים,
ומסתכלת על הדברים מנקודת מבט רחבה יותר - של גלגולי נשמות למשל (ובזאת אני מקבלת הרבה השראה מהחבֵרה שבכאן),
ומרגישה יותר ויותר שהם כבר לא ממש הורים שלי, אלא יותר האנשים שגידלו אותי,
ומקבלת יותר ויותר את העובדה שלא קיבלתי מהם מה שהייתי צריכה לכאורה, ויותר מבלי רחמים עצמיים,
ומרגישה מוכנה יותר לשחרר את הקשרים/הכבלים האנרגטיים ביננו -

על אף כל זה, קשה לי להתנהג איתם עכשיו כאילו לא קרה דבר.
אני כן רוצה שהם יעשו חשבון הנפש על התנהגותם איתי עכשיו. ובמשך כל חיינו.

נכון שגם אני צריכה לעשות חשבון נפש - ואני עושה.
אבל אני לא רוצה שאם הם יחשבו שטוב לי והכול סבבה, או שאני לוקחת על עצמי את האחריות - אז זה כבר פותר אותם מחשבון נפש.
למעלה כזו לא הגעתי עדיין - שכבר כאילו לא אצפה מהם להבין יותר, להבין במה שגו.
כל זמן שנדמה לי שאולי אפשר - אני רוצה לנסות. ודווקא עכשיו זו נראית לי הזדמנות טובה שבוודאי זעזעה משהו בנפשם, (כמו גם בנפשי) - זו הזדמנות שאני רוצה שיהיה לה ניצול.
ואני כן רוצה שזה יגרום גם להם לחשוב.

[סוסת_פרא*]

נזכרתי עוד דבר שרציתי לספר לעצמי (שופכת כאן דברים במעורבב):

פתאום, אחרי כ-14 שנה של צמחונות, פתאום הרגשתי חשק אצל המארחים שלי (גם הראשונים וגם עכשיו) לטעום עוף ובשר.
אמנם בשנה האחרונה כבר חזרתי לאכול דג מדי פעם, בעיקר טונה, פעם בכמה ימים. אבל עוף ובשר לא.
כן הרגשתי שזה עשוי לקרות מתישהו, אבל בכל זאת לא יכולתי לחשוב על להכניס את זה לפה.
ופתאום כן הכנסתי לפה.

זה לא שאני כבר לא חושבת על החיות המסכנות, אבל אני כן מסכימה להקשיב למה שעולה מתוכי ברגע נתון.
וזה מה שעלה, וזה מה שמשהו בתוכי ביקש. ואז אני מסכימה.

ולא החלטתי עדיין מה לעשות עם זה.
האם זו רק סטייה רגעית שתכף אשוב ממנה.
או שזה שינוי שיהיה לו המשך. (בכל מקרה, זה נראה לי שמרגע שהסכר נפרץ קשה לעצור).
ואולי זה יהיה שינוי לתקופת מה, ואז אחזור לצמחונות.

אני עכשיו אפילו לא יודעת להגיד אם אני צמחונית או לא.

אבל אני חושבת שהשלב הזה חשוב.
כי את הצמחונות בחרתי לפני הרבה שנים. וכבר שנים זה עובד על אותה בחירה של פעם.
ואולי צריך מדי פעם לעצור ולבחור מחדש.
וכדי לבחור מחדש, צריך להתנסות מחדש. ממקום אחר. מהמקום שאני נמצאת בו היום, ולא מהמקום שהייתי בו לפני 14 שנה.

ומעניין למה דווקא עכשיו זה בא.
אולי כי המסע הזה שהוא מהגדרתו הרפתקני, מביא איתו הלך רוח של התנסויות שונות, ובתוכי נפתח המשהו הזה שרוצה לחוות ולהתנסות, ולגעת בחיים עד הסוף.
אז חייבים לנסות ולגעת ולמשש ולטעום, לפני ששוב הכול מתאזן ומתיישב ונהיה ידוע.

[סוסת_פרא*]

ואולי קצת קשה לי לוותר על התדמית הצמחונית.
ויותר מזה, על התדמית הצמחונית-האליטיסטית.
כי אין מה לעשות, זה היה שם.

('לשים לך שניצל?'
'לא, אני לא אוכלת בשר' <גאווה. אני הומאנית. אני טובה יותר...>)

ואולי גם אם אבחר מחדש בצמחונות, אוכל לבוא ממקום אמיתי יותר.

[סוסת_פרא*]

בליל שבת (שישי בלילה) באו לכאן שני זוגות חברים של מארחיי עם ילדיהם.
הייתה כאן הילולה וחינגא.
בהמשך הערב ביקשתי מוזיקה לריקודים ואמרתי בואו נרקוד.
מאחר שאף אחד לא הראה היענות, התחלתי לרקוד לבדי.
אז הצטרפו אליי הילדים.
ואח"כ גם מבוגר אחד ושניים.
ובסוף זה באמת הרגיש כמו מסיבת ריקודים. היה שמח.

פעם שמעתי ממישהו שאם אתה רוצה שמשהו יקרה ואף אחד לא נענה - אל תחכה להם, כי אז זה לעולם לא יקרה. פשוט תתחיל אתה, והשאר כבר יצטרפו אליך.
().
אני לפעמים מיישמת את זה. ונחמד לראות את זה עובד.

***********

ושלשום באו שוב החברים שלהם אחה"צ, ופתאום לפנות ערב באורח ספונטני החליטו לעשות מדורה.
היה כה נחמד. כמה עצים, כריות, הרבה ילדים מסביב, אוכל שהגיע פתאום כאילו משום מקום, תופים ושירים.
ואני כ"כ אוהבת לשיר בחבורה. ממש צמאה לזה.
לצערי, משהו שהתפרח מעשן המדורה נכנס לי לעין, וקצת השבית את שמחתי. (מעולם לא ידעתי עד כמה גרגר אחד קטן בעין יכול להשבית שמחה. ממש גרם לי רפלקס של בחילה...).
אבל אח"כ חזרתי שוב ליהנות.

המצחיק, שבזמן שהגרגר שבעיני לא יצא ולא יצא וניסיתי בשיטות שונות ומשונות, אמרו לי לבכות עוזר.
ותמיד כה קל לי לבכות. אני רק צריכה ללחוץ על איזה כפתור וזה יוצא.
הרי יש לי כ"כ הרבה על מה לבכות !
והנה, אני מנסה לבכות, ומרגישה שאין לי שום דבר לבכות עליו.
הכול כה יפה ונפלא. החיים שלי נפלאים. טוב לי. אני לא רוצה ולא צריכה שום דבר.
לא מצאתי על מה לבכות !
הפלא ופלא.

(אמנם הרבה פעמים, כבר תיארתי וסיפרתי, אני בוכה לא רק מכאב ועצב כי אם גם משמחה והתרגשות וכיו"ב, אבל גם אלו לא גרמו לי עתה לבכות. )

[יער_ה*]

נשמע כ"כ טוב המסע שלך.
_אולי כי המסע הזה שהוא מהגדרתו הרפתקני, מביא איתו הלך רוח של התנסויות שונות, ובתוכי נפתח המשהו הזה שרוצה לחוות ולהתנסות, ולגעת בחיים עד הסוף.
אז חייבים לנסות ולגעת ולמשש ולטעום, לפני ששוב הכול מתאזן ומתיישב ונהיה ידוע._
זה מה שעלה בדעתי שכתבת על האכילה. נתת לעצמך להיפתח להמון חוויות - ואוכל זו גם חוויה.

איזה חגיגה כאן בבלוג, אפשר ממש להרגיש איך כולם שמחים עם הרוח החדשה המנשבת בדרכים.
נכון, כ"כ כיף פה
@}

[סוסת_פרא*]

אני רוצה לספר על קושי שמוכר לי ועלה בכמה סיטואציות כאן:

במדורה, אחרי שהשכנים התפזרו, החברה אמרה אני אשכיב את התינוקת ואתם תאספו הכול, ואז נחזור שוב לשבת ליד המדורה.
אז עשינו זאת.
וכשעמדנו לצאת שוב למדורה, אז הבעל אמר לחברה: אני רוצה לדבר איתך לבד.
מכיוון שזה מאוד ברור לי ומתקבל על דעתי שהם ירצו להיות רק הם לבד, אמרתי בטח. תלכו לבד. יש לי מה לעשות.
ובכל זאת, כשישבתי מול המחשב הרגשתי מין כאב כזה.
כאב מוכר.
כאב של נטישה.
או אולי של חוסר שייכות.

כאילו, הם זוג, משפחה, מין תא כזה. אני - לא שייכת. אני בחוץ.

או אולי, קנאה?
בזוגיות שלהם?
כאב על הזוגיות שאין לי?

מעורבים כאן כמה דברים בוודאי, שאני מתקשה להפריד. אבל הכאב הזה מוכר לי.

*********

ואתמול בצהריים הלכתי לישון, וכשקמתי כל הבית היה חשוך וקול דממה.
אף אחד לא היה.
שוב הרגשתי תחושת נטישה.

למרות שזה לא רציונאלי. כי ברור שהם ודאי לא רצו להעיר אותי מהשינה, אז מה, אסור להם ללכת לאנשהו? ברור שמותר.
אבל ברגש יש איזה כפתור שמופעל מיד. וקול אומר 'נטשו אותך'.
ואח"כ כשהם הודיעו שהלכו לסבא וסבתא, שוב 'אני בחוץ' ותחושת עלבון.

אלה אמנם תחושות שבאות ואח"כ חולפות. אני מתמודדת איתן. אבל טוב לשים לב אליהן.

[סוסת_פרא*]

וגם זה קשור איכשהו לנושא הנ"ל:

שלשום בלילה ישבנו החבֵרה ואני ודיברנו עד אחרי 3 בלילה. השיחות שלנו מדהימות ממש, אז קשה להפסיק.
אבל אח"כ יש לי ייסורי מצפון שהיא למחרת עייפה. והיא עוד אמא.
וגם לפני כמה ימים עשינו אותו הדבר, ושוב למחרת הייתה נורא עייפה.

אני יודעת שאני לא צריכה לקחת זאת על מצפוני, כי כל אחד יש לו אחריות על הבחירות שלו, ואם היא נהנית לדבר איתי ובוחרת לדבר איתי עד מאוחר, אז זו אחריות שלה. ובכל זאת אני מרגישה לא טוב.
אני חושבת: 'אולי אח"כ כשהיא תשלם את המחיר על זה, היא תַפנה את הכעס אליי שבגללי...'
כך אני הרבה פעמים חושבת מול אנשים.
אז למרות שאני יודעת שזו לא אחריות שלי, אני פוחדת שבכל זאת הכעס יופנה אליי, ולכן אני לוקחת זאת על מצפוני.
(ממש עוזר... )

והתברר שבאמת היו לזה השלכות.
כי אתמול בערב היא ניגשה אליי ואמרה שלמרות שדיברנו על שבוע או יותר, היא מעדיפה שזה יהיה מתוחם לשבוע.
כי, היא מאוד נהנית לדבר איתי ולהיות איתי, אבל היא לא יודעת לשים לעצמה את הגבולות, והיא מרגישה שזה מתיש אותה.

אני גם הבנתי אותה, כי אני מאוד מכירה את זה על עצמי - שאני לא יודעת לשים לעצמי גבולות כשאני בחברה.
וגם היה לי ברור שזה בסדר גמור שהיא אומרת. כי אני אפילו אמרתי לה קודם לכן: אם מתישהו את מרגישה שלא מתאים לך יותר, תרגישי נעים להגיד. לא צריכה להיות כאן מחויבות רק בגלל שדיברנו מלכתחילה על פרק זמן מסוים.

כלומר, קיבלתי את זה מאוד בהבנה.

ובכל זאת, בתוכי, משהו היה לי קשה.
לרגע היה לי קשה לנשום. ולא הייתי מסוגלת להתרכז בספר שהייתי באמצעו.
מין מועקה התיישבה בי, ושוב דאגות.

מלכתחילה חשבתי לעזוב ביום א', לעבור דרך המרכז להצטייד בכמה דברים שאחותי לקחה לי מהבית, ולהמשיך לחיפה.
ועכשיו עליי לעזוב מוקדם יותר ביום ה'.
לחיפה לא כ"כ טוב לפני יום א', כי המארח לא נמצא בסופ"ש.
אז לאן אלך בינתיים?
מחשבות מחשבות מחשבות, ודאגות דאגות דאגות.

ובנוסף לדאגות, גם תחושה מסוימת של דחייה.
זה לא רציונאלי, זה לא בשליטתי. גם אם אני יודעת שאין סיבה - זה עולה:
היא לא רוצה אותי יותר.
אולי אני מפריעה.
אולי בעצם היא רוצה שאלך כבר עכשיו, אבל לא נעים לה להגיד.

אני שכבתי במיטה והתרוצצו בי הרבה מחשבות, ומועקה, ורגשות כבדים ולא ברורים.
ואני החלטתי פשוט לשכב ולהרגיש אותם. לתת להם להיות. להתמודד איתם.

לראות איך בעצם למרות כל הדאגות והפחדים והמועקה, אני יודעת שבעצם הכול בסדר.
הכול בסדר.
והכול תמיד בסדר !
ואני יודעת שזה רק רגעי, ועליי להתמודד עם זה עכשיו.

כי התגובה הזו בתוכי, היא מנגנון מוכר שפועל אצלי לא בשליטתי, ואני יכולה רק לקבל אותו, ולהתבונן בו.

הרגשתי שאני פשוט מוכנה לקבל את הכאב הזה.
אני יודעת שהוא לא רציונאלי.
אני יודעת שאני משליכה על המצב תחושות דחייה מוכרות לי מהעבר, למרות שרוב הסיכויים שאין להן שום קשר למה שקורה עכשיו.
ואני יודעת שהכול עומד להסתדר.
אבל עליי פשוט לשכב ולתת לבלגאן הזה להתחולל.
הבלגאן הזה מתחולל בתוכי, אבל כשאני מניחה לו להיות, אז בעצם אני כאילו באמצע והוא מתחולל סביבי ואני רק מביטה, כמו להיות בעין הסערה.

זה היה כואב, אבל נסבל.
התבוננתי בזה, ותוך כדי כך גם זכרתי איך שאלוהים תמיד איתי, ושאף פעם הוא לא עוזב אותי.
ושהכול רגעי. ושאין לזה בעצם משמעות לטווח הארוך.
ואיכשהו, לא הרגשתי שום רחמים עצמיים, למרות שאני מאוד רגילה לרחמים עצמיים, וגם היה בסדר גמור לו ריחמתי על עצמי.
אבל לא.

והרגשתי שאני ממש לא צריכה באותו רגע מישהו שיעזור לי, או יעודד אותי.
יש לי ממש כוחות מבפנים.
אני רק צריכה להיות עם זה ולתת לזה לחלוף.

ואפילו נניח האפשרות שהיה עמדי עכשיו בן זוג שהיה תומך בי נראתה לי לא חיונית.
הרגשת שלמות כזאת.
מלאות עם עצמי ועם אלוהים.

זה הפליא אותי איך אני יכולה ככה להיות עם הכאב, ואפילו בלי טיפת רחמים עצמיים.
וכ"כ להסכים. ולהתמודד לבד. פשוט להתמודד עם מה שעולה.
והנה אפילו לשמוח. לשמוח.

כי המצבים האלה תמיד מעוררים בי שמחה בסופו של דבר.
כמה כוח יש בי.
וכמה אלוהים איתי.
וכמה הכול לטובה.
וכמה בעצם אני אהובה ורצויה

[סוסת_פרא*]

וגם כשהכאב היה שם, היו רגעים שהרגשתי שהוא כמו ילד קטן שמנסה להרביץ לי בהתרסה מתוך הכאב שלו
משליך עליי כפות ידיים קטנות, מנסה להכאיב לי
אז במקום לדחות אותו מעליי, רציתי לחבק אותו
פשוט לחבק אותו כמו ילד קטן

פתאום לא הרגשתי רצון להתנער מהכאב.
שיכאב
זה בסדר.
הסכמתי לאמץ אותו אליי באהבה

[סוסת_פרא*]

והמעניין, שכפי שהרגשתי שאפילו בן זוג לא היה חיוני לי במקום הזה
כאילו, למרות שכואב, אני בסדר, אני מתמודדת, ודי לי בעצמי

אני מרגישה כך הרבה מאז שיצאתי למסע.
הצורך בזוגיות דהה.

למרות שאני מאמינה שאם תיקַרֶה על דרכי - אני אשמח לקראתה,
עכשיו אני פחות חושבת על זה או כמהה לזה (מדי פעם כן, אבל לא כל הזמן)
מרגישה מאוד מלאה בתוך עצמי

[סוסת_פרא*]

היום דיברתי עם החבֵרה על עניין השהות שלי כאן.
לא סיפרתי לה את כל מה שעלה בי אתמול בעקבות שיחתנו, כי זה עניין להתמודד בו עם עצמי.

רק אמרתי שאני רוצה לדעת בוודאות שעד יום ה' מתאים לה, שאם לא כן שתרגיש נוח לומר.
ואם כן, אני רוצה לדעת אם רוצה שנמשיך כמו עד עכשיו, כי אני רוצה להרגיש נוח. לא רוצה להרגיש שאני מפריעה.

היא אמרה שכן, רוצה שאשאר, ושזה יהיה כמו עד עכשיו. פשוט היה לה חשוב לדעת שזה מתוחם בזמן.
ועד אז היא רוצה כן להתמסר לזה.
אז שאני ארגיש נוח. נעים לה איתי.

[חוחית*]

הכנות שלך כלפי עצמך נפלאה, בין השורות אפשר לקרוא שאת חווה שינוי משמעותי.
הזדהתי עם מה שכתבת על צמחונות

[אמא_ללי*]

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל את נהדרת.
הנכונות הזאת שלך להרגיש את הכל, לגעת בכל מה שעולה, להתבונן בניואנסים.
אני קוראת אותך וחושבת לעצמי, איזה מצב עדין זה להתארח. ולהיות מספיק קשובה למה שקורה בינך לבין המארחים שלך, בינם לבין עצמם. ולדעת שלפעמים הם צריכים מרחב ממך אבל זה לא בגללך, זה שיעור פשוט נפלא.

[סוסת_פרא*]

תודה מתוקות !

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל את נהדרת.
אמא ללי, את יכולה לחזור על עצמך, חופשי !

[סוסת_פרא*]

איזה כיף לי. יש לי קשר מה זה טוב עם התינוקת.
האמא אומרת שהתינוקת התאהבה בי. וזה לא דבר רגיל. מלבד הסבא שלה, היא לא בקלות מסכימה ללכת לאנשים.

המקסים זה שמיד כשהגעתי לכאן בדקות הראשונות, והייתה בזרועות אמהּ, פתאום שלחה אליי ידיים שאקח אותה.
האמא התפעלה מזה. וזה כמובן החמיא לי.
ומאז, בכלל, נוצר בינינו קשר.
היא כזאת מקסימה מקסימה מקסימה. נשמה מיוחדת כזאת.

[סוסת_פרא*]

אני מתחילה להיקשר לאנשים, לילדים, לתינוקות - ואז מגיע הזמן ללכת....

ואי אפשר להכות שורשים.
רק בַּידיעה....

[ילדת_טבע*]

זה בטח לא המקום, אבל את מוזמנת אלינו עד יום א' אנחנו הרי בדיוק בדרך בין המרכז לחיפה. יש לנו ספריה ענקית, תוכלי לקחת ספר עד לפעם הבאה שתעברי פה

אני כן רוצה שהם יעשו חשבון הנפש על התנהגותם איתי עכשיו. ובמשך כל חיינו.
מה זה יתן לך? אם הם כן יעשו חשבון נפש או לא זה עניין שלהם. לא? שהרי מה שעברת איתם היה נחוץ לך כדי להתפתח ולהיות בדיוק מה ומי שאת היום. נכון, לא כל החוויות טובות אבל כולן עיצבו את אישיותך (שנשמעת לי די נפלאה, אם יותר לי להוסיף). האם את באמת רוצה שהם יעשו חשבון נפש כדי שיתפתחו ויהיו יותר מודעים או שאת רוצה בכך כגחמה מעט אגואיסטית? לא רק את זקוקה למקום מהם, נראה שגם הם זקוקים למקום ממך. מקום שבו את יכולה לשים אותם ולהמשיך הלאה

[בן_עמי*]

בס"ד
לסוסת פרא

תדעי, שאנשים בכל הארץ הזו (לפחות, לדעתי גם בכל העולם) מחזיקים לך אצבעות ומחכים לשמוע דברים טובים. את לא לבד

[בן_עמי*]

בס"ד
לסוסת פרא
את כותבת-
_הרגשתי שאני לא יכולה כבר לסבול את ההתנהלות הנוראית שלהם
התנהלות של צרחות, ואיומים, ומניפולציות ואלימות מילולית וביקורת וקטילות - בלי סוף. ממש, לאורך כל היום
(לא רק כלפיי. גם ביניהם וכלפי אחותי וכו'. זו ההתנהלות)_

זה לא בית שאתה יודע שאתה יכול לחזור אליו.
זה רחוק מתחושת הביטחון החמימות וההכלה שילד צריך. שבן אדם צריך.
מאוד מאוד רחוק.
מה לעשות_

_כן, היו גם הרבה דברים טובים
אבל אי אפשר לקרוא לזה ממש בית.
_
אני חושבת, שאף אחד לא יכול לשנות את ההורים שלך, יש להם כנראה את המגבלות שלהם,
לא שצריך לפגוע בהם, אבל אולי מה שאת חייבת לעצמך זה לא לנסות לקבל עזרא מההורים

• דבר שהם כנראה אוביקטיבית לא יכולים ומסוגלים לתת.

אם הם יכולים לתקשר איתך רק באופן שפוגע בך- אולי כדאי לך למצוא אנשים אחרים לדבר איתם.
ולהיות בקשר רק אם אנשים שהקשר אתם עושה לך טוב.

[בן_עמי*]

בס"ד
כתבת-
_וחייב להיות בעולם הזה בית בשבילי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
.."עד כמה זה חשוב שיש לך איפה לישון"

_לטעום תורות כמו שלו עם עוגיות כמו שלה -
זאת הדרך לברסלב
נפגש בשינקין בריקודים מסביב לטרנזיט של נ נח נחמ נחמן מאומן_
קטקטית

• נראהלי שעם הבלוג הזה, במקום להפגש מסביב לטרנזיט של ברסלב- נפגש בסוף באבו- כביר,

ולכולנו יהיה בית...
ארוח חינם, ארוחות על חשבון הבית*

[בן_עמי*]

בס"ד
החסרונות-
מברור זריז שערכתי נראה שאין בטפריט של אבו כביר עוגיות בנוסח הולנדי...

[סוסת_פרא*]

נדמה לי שבמידה מסוימת זה נוח לי שהמצב עם ההורים שלי הוא מצב של 'כסאח'.
כאילו שיש כעס שגורם לַניתוק.
וכאילו בגלל זה אני לא יכולה לחזור לשם.

כי אני צריכה את זה כתירוץ.

אחרת, מה ימנע ממני עכשיו לחזור לבית שלהם, לניוון המוכר?

[סוסת_פרא*]

אני כאילו זקוקה למצב של 'חוסר ברירה'

[אהבה_טהורה*]

@} @} @}
אני כבר מתגעגעת אלייך, קראתי הכל עכשיו וזה פשוט יפיפה, כל כך אנושי ומתוק, הרגשתי איתך את רגשות הנטישה והתחשק לי לחבק אותך ואחר כך התרגשתי עם הכוחות הפנימיים שצמחו בתוכך, אוהבת את הכנות המופלאה שלך,
הפתעת אותי בבחירה אל מי לנסוע ואני גאה בך, אריה אמיץ ויפיפה שכמותך.

[מי_מה*]

לא נותא לי אלא לצטט את חוחית
_הכנות שלך כלפי עצמך נפלאה, בין השורות אפשר לקרוא שאת חווה שינוי משמעותי.
הזדהתי עם מה שכתבת על צמחונות_
<מימה היתה צמחונית 20 שנה והתחילה לאכול עוף אחרי הלידה הראשונה, לפני שבע וחצי שנים, ועד היום חושבת על עצמה בתור צמחונית...>
שבת שלום @} @}

[קט_קטית*]

בן עמי,

_ולכולנו יהיה בית...
ארוח חינם, ארוחות על חשבון הבית_
שכחת את המדשאות הירוקות

[סוסת_פרא*]

איזה כיף ! היה לי טרמפ מהבקעה ישר לת"א !
ידיד של המשפחה מהיישוב בא לבקר שלשום, ושאלתי אם הוא יודע על מישהו שנוסע לת"א בסופ"ש - והתברר שהוא !

אני מקבלת כ"כ הרבה עזרה לאורך המסע הזה.

כיוון שהוא נסע היום, אז בסוף נסעתי היום (יום ו') ולא אתמול.

נסענו דרך כביש חוצה שומרון. הדרך הייתה מד-הי-מה ביופיה. הייתי ממש בהתעלות נפש.
ויצא שהוא הוריד אותי בדיוק בנקודה שהייתי צריכה להגיע. (עוד פעם עזרה מלמעלה).

לא ידעתי עדיין לאן אני הולכת לשבת.
היה לי ממש קשה להחליט.

בין האפשרויות שהיו לי - היה להתארח אצל אחותי בת"א או אצל אורי יורמן.
האמת, לא הייתי בטוחה אם אירוח בדירת רווקים (אצל אורי), וכשאפילו אנ'לא בטוחה אם יהיה לי מה לאכול שם - זה מה שאני רוצה לעשות בשבת.
ידעתי שאצל אחותי בטוח יהיה גם נוח וגם משביע.
מצד שני, הרגשתי שללכת לאחותי זו האפשרות הקלה. ה'בטוחה'. זה הרבה פחות מפחיד. אני בערך יודעת לְמה אני הולכת.
ולאורי זה מפחיד. זה לא ידוע.
אבל הרי מה שאני רוצה במסע הזה זה להתנסות !

בסוף החלטתי ללכת לאורי.
איך אני גאה בעצמי.
וחוצמזה, מתברר שזו הייתה בחירה ממש מוצלחת.

תכף אמשיך....

[סוסת_פרא*]

(אני בד"כ משתדלת לא לציין את שמות האנשים שמתארחת אצלם.
אבל אורי התעקש להתפרסם ! )

(חוץ מזה שבאיזה כינוי יכולתי לכנות אותו? 'ההוא שישן עם פירות במיטה'? )

[סוסת_פרא*]

לפני היציאה לדרך היו לי המון המון דאגות ומחשבות.
מצד אחד - יש דאגות מה אם לא אמצא לאן ללכת ומה אם לא אסתדר.
ומצד שני - כשיש כמה אפשרויות, מאוד קשה לי להחליט. ובכל החלטה על דבר אחד, נדמה לי שאני מפספסת משהו במקום אחר.
ואז אני מוצאת עצמי כל הזמן טרודה בדאגות, במקום ליהנות פשוט ממה שיש באותו רגע.

אני מאוד משתדלת להגיע למקום שבו אני יכולה לנשום לתוך הדאגות והפחדים, ולתת לעצמי להירגע לתוכם.
ולו רק מדי פעם למצוא לי רגע של מנוחה מהם. רגע שבו אני מרגישה שקט פנימי וביטחון.
אני מאוד משתדלת להגדיל את הביטחון שלי ביקום. באלוהים.
הרי אני רואה כל הזמן כמה הוא דואג לי, וכמה הוא סולל לפניי את הדרך - ובכל זאת כל פעם מחדש דאגות.
מתי אבין שהכול באמת בסדר, ושהוא דואג לי בכל רגע, ושאף פעם אף פעם באמת לא אהיה לבד?
מתי אבין שאין צורך בדאגות, כי הדברים בין כך ובין כך יסתדרו?

לי תמיד נדמה שיש לי אפשרות לשלוט במצב. שההחלטות שלי הן קריטיות.
אבל בעצם אולי זו רק אשליה.

כ"כ קשה לי עם החלטות, שזה ממש ייסורים בשבילי לפעמים. אני יכולה להתנדנד אינסוף פעמים בין החלטה אחת לאחרת.
ובפרט, כאשר יש יותר משתי אופציות. או שהאופציות מורכבות ומסתעפות לכמה סעיפים. וכל דבר תלוי בדבר אחר.
אז אני ממש מוצאת עצמי אבודה.

לו רק ידעתי להקשיב פנימה ולדעת בדיוק מה אני רוצה בכל רגע !

ויחד עם זאת, אני חושבת, עם כל הקושי שלי להחליט - כמה עליי להיות אסירת תודה על שפע האפשרויות !

ובעצם, זה נפלא ומדהים שיש לי הרבה אפשרויות בחירה כרגע.
וזה שכ"כ הרבה אנשים מזמינים אותי אליהם, הרי זה כ"כ מחמם את הלב. וזה פשוט שפע גדול.

אני רק צריכה להתכוונן יותר.
שלא רק שאלוהים סולל לפניי את הדרך ושאראה זאת בדיעבד - אלא שממש תוך כדי המסע ארגיש שהדרך חלקה בשבילי. זורמת.....
שבראייה קדימה אדע לבטוח.....
שאהיה שקטה יותר....

העמקת הקשר עם אלוהים במסע הזה מאוד חשובה !

[סוסת_פרא*]

ובכן, הגעתי לאורי.
הוא עדיין לא היה בבית והשותף פתח לי את הדלת.

הבית נראה בדיוק כמו שזכרתי:
זוועת עולם !

החדר של אורי (והוא הרשה לי להלשין) נראה כמו אחרי הפגזה. לא ברור בדיוק איפה הרצפה. יש משהו שנראה כמו מיטה שמבצבצת מתחת לערימת בגדים וערימה נאה של פירות.
ואפשר למצוא עוד פירות בכל מיני פינות לא צפויות בחדר.
על הרצפה מתגוללות ערימות של שמיכות, תיקים, בקבוקים ריקים, טישואים משומשים, פחיות, גרביים, ועוד ועוד, והכל מעורבב בגושים של אבק. (מישהו פעם אמר לי שאחרי 7 שנים שלא מטטאים, האבק מפסיק להצטבר ! חייבים פעם אחת ולתמיד להוכיח את התאוריה הזאת ! )
על השידה של המחשב עוד כל מיני - חרצנים של תמרים, בטריות משומשות, קופסאות גלידה ריקות. והכול בערבוביה מדהימה.
כל המילים לא יספיקו לתאר !
מה שהכי יפה - שבין כל זה פתאום קרטונים גדולים מלאים פירות עסיסיים.

לא ברור אם להתרשם מהתחושה של הזבל או מהתחושה של השפע.
אבל השילוב הזה מקסים !

כשנכנסתי לבית, עם כל החששות, ופתאום בחדר גיליתי את ארגזי הפירות, נחה עליי דעתי. (אוקיי, כל השבת נכרסם אפרסמונים... ).
ואז התריס של המרפסת הפתוח שהכניס אור ואוויר לחדר, והתיישבתי על המיטה והתחלתי לכרסם חרובים ואגוזים, וכבר הרגשתי ש-אחלה, אני נשארת כאן לשבת...

ואז אורי הגיע, והתחילה כל החגיגה.
דבר ראשון יצאנו לסיור ליקוט. בערך סיור הליקוט הרשמי הראשון בחיי.
אורי הראה לי את המקום 'הכי שווה' לליקוט בת"א. עברנו בין גדילנים דוקרניים (התלוננתי כל הדרך), והצלחנו להגיע בשלום למקום ולקטוף עלים לשבת. (חוביזה, חרצית, כוכבית, גדילנים....)
בינתיים למדתי על כל מיני עלים שלא ידעתי.
וגם גילינו צפרדע קטנטנה יושבת לה על עלה גדילן אחד.
אח"כ זכיתי לטעום רסק ירוק מ-עו-לה מעשה ידיו !

ואז הלכנו לבקר בגינה הקהילתית של פלורנטין. הלכנו דרך ארוכה. והייתי כבר רעבה בדרך - והנה גילינו שהחבר'ה שם הביאו כיבוד. התמלאתי כדבעי. (שוב, השפע שהיקום שולח לי....)

טוב, זהו בינתיים, אמשיך מחר....

[יעלי_לה]

אני מאוד משתדלת להגדיל את הביטחון שלי ביקום. באלוהים.
נראה לי שזו תוצאה בלתי נמנעת של המסע שלך... לא?

_לי תמיד נדמה שיש לי אפשרות לשלוט במצב. שההחלטות שלי הן קריטיות.
אבל בעצם אולי זו רק אשליה._
ברור.
הכל צפוי והרשות נתונה. מה יקרה תכלס על הקרקע - בזה יש לנו שליטה מינימלית אם בכלל. יש לנו רשות להחליט אם לקבל את זה בטוב או לא...

שבת שלום

[סוסת_פרא*]

זה לא יאומן. קמתי היום בשעה 8:30 ! מי פילל ומי מילל...
והלא ברוב ימות השנה אם אין לי סיבה מיוחדת לא אקום לפני 11-12, והרבה פעמים גם אח"כ.
ובטיול הזה בכל זאת כבר קמתי פְּעמִים ב-10:00, כדי לבלות את זמני עם המארחים.
אבל לקום ב-8:30?! ועוד בשבת?! שערוריה !
איזה כיף !
קמתי לפני כולם.
מיד פתחתי את התריס הגדול, ושפע אור ואוויר נכנסו פנימה.
והמיית יונים מוכרת של בוקר שבת.

האם היונים הומות יותר בבוקרי שבתות, או שמא נשמעות יותר בשל השקט?
מהילדות שלי, הזיכרון של בוקר שבת (בימים שעוד נהגתי להתעורר בשבת בבוקר ), הוא זיכרון של אור רך, המיית יונים וקולות תפילה הנישאים באוויר.
כשבבית יש עדיין קרירות בוקרית, אבל החדר מתמלא באור. בפה יש טעם של עוגת-שבת-בבוקר, ותמיד אפשר לחזור אל בין השמיכות ולהתענג.
תחושת מתיקות כזאת, שכמעט אין מילים לתאר אותה.

מתחשק לי כאן להעתיק שיר שכתבתי לפני המון שנים:

בתי הכנסיות הומים מילות תפילה
בוקרי שבת שלי אוֹרים וצוננים
מן הילדות הרחוקה עוד נשמתי כלה
בהשתפך ערגת הניגונים

ריבוע אור זוחל על לובן מיטתי
ובעוֹצֶם עפעפיי הו אור גן עדן נַעֲלָם
ומְעוף יוני הצְחור מעל גגות בתים
ומעיין נוהֶה שפכפוכו נֶחֱלָם

איני יודעת מה הסוד בם מה הפשר
מדוע זה יצמיחו לי איבר למעוף יונים
ואיך יגאה המעיין לאשד
ואיך יפרוץ בי סכר רב-שנים

[סוסת_פרא*]

זה מזל שהגעתי הנה דווקא לסופ"ש.
כי הבית ממוקם ליד תחנה מרכזית בת"א, שזה אומר המון רעש וזיהום.
אבל עכשיו שבת בבוקר, ושקט כ"כ. וכיף לפתוח את החלון....

שוב אלוהים שסולל לי את הדרך, ובורר עבורי את המיטב שבמיטב....

[סוסת_פרא*]

עכשיו אני יכולה כבר לכתוב על הספר.
'השמיים שבתוכי' מאת אתי הילֶסוּם.
כתבתי על זה למעלה ב-17/2 כשרק התחלתי לקרוא את הספר.
יומן של בחורה יהודייה צעירה באמסטרדם בזמן השואה, ובו הסתכלות מאוד לא שגרתית על הדברים.

בחלק הראשון של הספר פשוט נפעמתי כמעט מכל פסקה לגלות כמה היא דומה לי.
ובחלק השני נפעמתי מכוחות הנפש שלה, שאיני יודעת אם יש בי. האם היא עדיין דומה לי?

היא הולכת ומתפתחת לאורך היומן.
עד שהיא מגיעה למדרגה שממש מוחשת לי כסוג של הארה.

אני סימנתי לי בספר גם נקודות שבהן מצאתי דמיון בינינו, וגם תובנות או דברים מדהימים שכתבה.
לצערי לא הספקתי להעתיק זאת.

גם כך, קראתי את הספר ממש עד לרגע האחרון של שהותי בבקעה, וכמעט לא האמנתי שאספיק.
ועוד לפני שהלכתי הספקתי לעבור במהירות על כל הנקודות שסימנתי. וזה היה לי חשוב.
(לצערי בחלק הראשון של הספר לא סימנתי, כי התחלתי לסמן רק מהאמצע).
(אני כמעט תמיד מרגישה צורך לסמן בקו תחתי דברים חכמים בספרים שאני קוראת. וזה הופך את הספר למאוד מאוד אישי שלי. וקל לי יותר אח"כ לחזור לדברים הממש חשובים גם בלי לקרוא שוב את כל הספר. רק כשהספר לא שלי, אני מסמנת בנקודות קטנות בצד. אם מרשים לי ).

עכשיו אנסה לכתוב כמה דברים מהספר מן הזיכרון....

[אהבה_טהורה*]

זה לא יאומן. קמתי היום בשעה 8:30 ! מי פילל ומי מילל

אבל לקום ב-8:30?! ועוד בשבת?! שערוריה !

טוב להיות ערה באור,
נכון שזה משפט רוחני ממש (-;

[סוסת_פרא*]

המשך אחרי שעה וחצי:

בעצם, בסוף יצאנו לחפש לימונים (אורי, וחברה שלו שנמצאת אצלו מאתמו בערב, ואני) וזה הפך לטיול כיפי באור שמש של שבת בבוקר ברחובות דרום ת"א - שלא ידעתי שהם יכולים להיות כ"כ נעימים.
עם כל מיני בתים קטנים, שהחיים שבהם פתוחים אל הרחוב... ועצי פרי בחצר, וילדים שמשחקים...
אנשים פשוטים, ובתים שמשדרים משפחתיות וחמימות כזאת, אבל לא סגורה, אלא שמניחה הצצה אל תוכה...
וכמובן שלא יכולנו שלא להפוך את זה לטיול ליקוט של ממש.
ומצאנו בית קברות מוסלמי עתיק, מלא מלא מלא ירק לכל מלוא רוחב העין. ואפילו כמה סברסים נקטפו, בדרכים מאוד מקוריות (לא על ידי ), אבל הם לא היו מוצלחים.
ותוך כדי כך אני לומדת עוד ועוד על צמחים שמתאימים לאכילה ועל צמחים שלא. כל הזמן שואלת 'אורי, מה זה?' 'אורי, מה זה?' וגם טועמת....
ואולי בהמשך אכתוב קצת מן המידע ש'ליקטתי'.

תמיד ידעתי שהדברים האלה מושכים אותי. לטייל. להתחבר לטבע. ללקט.
אבל ממש לא ראיתי עצמי עושה את זה בקרוב. הרגשתי כ"כ תקועה. כבדה.
והנה, החיים הביאו לי את זה מוקדם משחשבתי.
אמנם בקטן, אבל קטן זו התחלה...

ואולי עכשיו סוף סוף על הספר....

[סוסת_פרא*]

נקודות דמיון שמצאתי איתה (בעיקר בתחילת הספר, אח"כ היא נהייתה יותר ויותר 'מוארת'):

• למשל על כך שכותבת שהיא רוצה פחות להסתכל במראָה, היא כותבת משהו כמו: 'אבל אי אפשר לכפות את זה. זה צריך לבוא מבפנים'. שזו תפיסה שאני בעצמי מאוד לומדת אותה על עצמי, ומשתדלת ללכת לפיה.
• גם היא טוענת שבכל גבר היא רואה את הפוטנציאל המיני שבו. (נראה שהיא גם מאוד מינית, ולפחות בעברה הייתה 'מתהוללת').
• גם לה יש קשרים עם גברים מבוגרים ממנה בהרבה.
• גם לה יש מנגנון חזק שבכל פעם שהיא נכנסת לדאגות או לעצבות או לייאוש – יש מַשהו שמעלה אותה שוב למעלה.
• גם לה יש שאיפה להתנסות בחוויות של רעב, חום/קור ובדומה. (עוד לפני שבאמת הייתה צריכה לחוות את זה.)
• התנסות במקלחות קרות. (גם לי היו תקופות שניסיתי להרגיל עצמי לכך ו'לחשל' עצמי).
• פנטזיה להיות סגורה המון שנים במנזר רק עם הספרים שלה. (לי הייתה פנטזיה על תא בבית כלא).
• מחשבות שעברו בה לפעמים – לכרות את הרחם. כי לא רוצה ילדים. (גם בי חלפו מחשבות כאלה פה ושם לאורך השנים).
• גם היא חוותה הפלה יזומה.
• בתחילת היומן היא מתמודדת עם 'גאווה' לכרוע על המחצלת להתפלל, או לומר את שם אלוהים. עד שהיא מתגברת על הגאווה הזו. (תחושות מאוד מוכרות לי).
• גם לה קשר עמוק ועשיר עם אלוהים, שכולל המון תפילות ובכי, והאפשרות לראות אותו בכל דבר, וגם בזמנים קשים. (גם אני חווה את זה, אבל כמובן שלא בתנאים שהיא חוותה).
• תהיות האם זה נכון להתמסר לגבר אחד. (יותר היו לי פעם. היום אני יותר נוטה לקשר אחד). (והיא ממשיכה מזה לתהייה בכלל האם לתת ביטוי לצד הנשי שלה שרוצה קשר עם גבר אחד, או להתמסר לטובת כל בני האדם.)
• הנכונות למות בכל רגע נתון. (גם אני הרבה פעמים מרגישה כך).
• הרצון לראות פנים של מתים. לחוות את הדברים ממש מקרוב. לא לוותר על שום דבר.
• הרצון להשתמש בכמה שפחות מילים. (אולי הצליחה בזה יותר ממני...)
• הרצון להיות פשוטה, לצמוח כמו עשב השדה, עם כמה שפחות היקשרויות וחפצים. וכאשר היא מתארת את החפצים שהיא נושאת איתה בתרמיל למחנה, היא כותבת משהו כמו 'כ"כ הרבה חפצים, ואני עוד רציתי להיות כמו עשב השדה'. (נדמה לי שזה לא עשב השדה אלא משהו דומה). כ"כ מזכיר לי אותי.
• (ונראה שגם המיחושים שהיא חווה דומים לי: מיגרנות, כאבי בטן, דלקות בדרכי השתן).

היו עוד המון דברים שממש הדהימו אותי בדמיון אליי, אבל לצערי אני לא זוכרת אותם, במיוחד כי רובם היו עוד בתחילת הספר לפני שהתחלתי לסמן.

כל זה גרם לי לחשוב שאולי אני גלגול שלה (כל פעם שאני מוצאת מישהו מהעבר שאני מזדהה איתו, אני חושבת שאולי אני גלגול שלו).
(גם האהבה הטהורה שנתנה לי את הספר לקרוא, אמרה שכל הזמן היא הזכירה לה אותי.)
אבל אם הייתי גלגול שלה, זה אומר שהייתי צריכה להיות ממש מוארת בגלגול הקודם, ואני לא רואה שאני קרובה למדרגה שלה היום. הלוואי.


למרות הדמיון הגדול היא שונה ממני בכל מיני דברים מהותיים (שיותר מפורטים בתובנות שלה שאכתוב עוד מעט), כמו המשמעת העצמית שלה, הנטייה לאלטרואיזם וחוסר אגואיזם, היכולת לאהוב כל אחד לא משנה מה, יכולת נשיאת הסבל הגופני, היכולת לשחרר היצמדויות (אטצ'מנט), ויותר מכל – המחשבה שהחיים שלה לא חשובים יותר מחיים של אנשים אחרים – וחוסר דחף להחזיק דווקא בחיים של עצמה.

[סוסת_פרא*]

התובנות שלה בספר -

אני מנסה לשחזר מהזיכרון משפטים שאתי כתבה ביומנה. אולי זה בעיקר עבור עצמי, כי אני לא יודעת כמה יש בזה משמעות כשזה מנותק מההקשר.
(אם למישהו יש את הספר וירצה למצוא לי את הציטוטים המדויקים, אשמח):

• כותבת שמחשבה שיש לה שהחיים שלה אינם ראויים (או משמעותיים מספיק - או משו כזה, לא זוכרת - ?) יכולה לנבוע רק אם קיימת האמונה שיש איזשהם חיים ראויים שבהשוואה להם החיים שלה אינם ראויים. (כלומר, הסבר שלי: שכל זמן שלא משווים למשהו אחר, כל חיים הם ראויים ומלאי משמעות כפי שהם).
• אי אפשר להשפיל אותנו כל עוד אנחנו לא מוכנים להיות מושפלים.
• כשהיא עדיין באמסטרדם והחברים שלה מנסים לשכנע אותה להציל את עצמה, כי יש לה אפשרות, היא טוענת שמה פתאום היא תתחמק מהגורל המשותף, ושממילא הגרמנים ידאגו למלא את המכסָה, ובמה החיים שלה יותר חשובים מחיים של מישהו אחר. (איזו צורת חשיבה !)
• בכלל היא לא פוחדת מהמוות, והיא כותבת שיודעת שבמחנה לא תחזיק מעמד ותמות אחרי 3 ימים, אבל גם כשתשכב על האדמה ותלך למות, היא תחשוב שהחיים יפים ומלאי משמעות.
• בימים האחרונים באמסטרדם כשיודעת שתכף תישלח למחנה עבודה, היא מצליחה ליהנות מכל דבר קטן – מיופיים של הפרחים, מיופיים של השמים. היא מתענגת על המקלחת והסבון, ואומרת שדווקא בגלל שיודעת שתכף לא יהיה לה דברים כאלה – אז היא יותר מודעת למשמעותם ויודעת להעריך אותם. היא מתענגת על כל מה שעדיין יש עד הרגע האחרון.

ובכל יום שהגזירות הולכות וסוגרות עליהם, היא כותבת 'החיים שלי עדיין יפים'.

• מותר לסבול, אך לא להיכנע לסבל !
• אנשים דואגים יותר לשלמותם של שואבי אבק ומזלגות מאשר לשלמותו של אלוהים בתוכם. (כאשר בקרב יהודי אמסטרדם הייתה ההיסטריה של לפני הגירוש למחנה).
• מבקשת מאלוהים שאם רוצה לתת לה סבל, אז שייתן לה סבל אחד גדול ומשמעותי, ולא את הסבל של הרבה דאגות קטנות שמכרסמות, ומוציאות ממך צלם אדם.
• ככל שהקשר שלה לאלוהים נעשה אמיץ יותר, וזה במקביל לכך שהמציאות החיצונית הולכת ונעשית קשה יותר ויותר, היא מתחילה לדבר יותר ויותר עם אלוהים. ויותר מלהגיד 'אני ממשיכה להאמין בך', ובמקום לומר 'תעזור לי' - היא אומרת 'אני אעזור לך' !. אני אעזור לך לעבור איתנו את זה. הסתכלות מדהימה. (חבל שאני לא זוכרת את המשפטים המדויקים).
• שמרגישה שאלוהים תמיד איתה, לא בגלל שהחיים תמיד טובים, אבל בגלל שיכולה לראות תמיד שהם יפים ומלאי משמעות, לא משנה מה.
• זה לא משנה היכן נהיה, כי בכל מקום אפשר להתפלל ! (או: זה לא משנה היכן נהיה, כל עוד אפשר לשלב ידיים בתפילה...)
• לא חייבים בית, כי כשאתה עם אלוהים – כל מקום יכול להיות הבית שלך. (ציטוט מאוד לא מדויק. נדמה לי שאמר לה את זה ידיד שלה).
• אי אפשר לעשות עם אלוהים תנאים. למשל: 'רק אם אני אהיה בריאה - אז...' צריך להישאר נאמנים לו בכל מצב.
• לא אוהבת שאומרים עליה שהיא 'מוצאת טוב בכל דבר'. בגלל שהכול הוא תמיד טוב, תמיד ובכל מצב. לא צריך להתאמץ כדי למצוא את הטוב, כי הכול הוא טוב. (את זה כתבה, נדמה לי, כשכבר הייתה במחנה העבודה, על כל הזוועות שבו).
• למצוא מנוח בתוך עצמי. להתחבר למקום העמוק והעשיר ביותר בתוכי, שלו אני קוראת אלוהים.
• המשפט האחרון שכתבה ביומן שלה, אחרי שחזרה לזמן מה ממחנה העבודה על מנת לשוב אליו (אח"כ פורסמו בנוסף ליומן גם מכתבים שכתבה מהמחנה): 'אני רוצה להיות רטייה על פצעים רבים'.
• במחנה: אני רוצה להמשיך לחיות את החלק החי שבאנשים המתים, ולהחיות את החלק המת שבאנשים החיים - וככה יהיו תמיד רק חיים !
• הדאגה לבני משפחה צריכה להתרחב אל כל בני האדם. זה לא נכון לדאוג רק לקרובים.
• חשוב ללמוד לשחרר את הדאגה לבני המשפחה ! (אני כותבת מזכרון בצורה לא מדויקת. אבל היא בהחלט מפריכה מוסכמות...)
• אהבה לאהוּב שאיננו ואין אפשרות לממשה, במקום לכאוב – להשתמש באהבה הזו לאהבת כל בני האדם.
• אנשים אומרים 'אני לא רוצה להרגיש'. יש הבדל בין להתחשל ולהתקשח. (אתי מאוד מסוגלת להסתכל על הסבל מנקודת מבט גבוהה יותר, ויחד עם זה היא ממש לא אטומה לסבל, אלא חווה אותו ביחד עם האנשים).
• ובשלב שבו יש לה נפילה, וגם היא חווה ייאוש, ושוב היא עולה למעלה, היא אומרת 'זה טוב כדי להיזכר מה אנשים סביבי מרגישים. כדי שאני אוכל להיות איתם בסבל שלהם. ואז לחזור אל המרחבים העצומים שבתוכי...'
• כששלחו אותה ממחנה העבודה למחנה המוות באושוויץ – היא זרקה פתק מהחלון שבו כתבה: 'יצאנו לדרך בשירה'.

המדהים זה, שהיא כל הזמן, ויותר ויותר לאורך היומן, מצליחה להגיע בתוכה אל האפשרות לשחרר את הדברים. לוותר. מסכימה בתודעתה לוותר על השהייה בטבע (כי אסור היה להם לצאת לטבע), לוותר על הבית שגרה בו, לוותר על החפצים שלה. מקבלת על עצמה את האפשרות לאבד את האהוב שלה שמאוד קשורה אליו, לאבד את בני משפחתה...
היא כל הזמן רואה את הדברים בתמונה הרחבה יותר, והיא טוענת שכשרואים את כל החלקים בעולם כשלמות אחת – רק אז אפשר להבין כמה הם יפים וכמה הם בעלי משמעות. ואי אפשר לשנוא.

היא כל הזמן מתנגדת לשנאה. היא לא מוכנה לשנוא את הגרמנים. היא לא מוכנה לשנוא אף אחד.
היא טוענת: 'אם הפרק הזה בתולדות האנושות לא יצמיח יותר אהבה – אז סתם עברנו את כל הסבל הזה. הכול היה לשווא'.

ובכל מיני נקודות היא מצליחה אפילו לראות את האנושיות שבנאצים, לראות אותם כסובלים בעצמם ולרחם עליהם.

מלאה אהבה אל הכול.
ובַקושי הכי גדול מצליחה לראות את הדברים כשלמות אחת, להבין אותם כחלקים משלם אחד, לראות את המשמעות והיופי, ולהישאר נאמנה לקשר שלה עם עצמה ועם אלוהים

[סוסת_פרא*]

טוב, הכתיבה הזאת הייתה השקעה רצינית, אני מקווה שזה יעניין מישהו.
אבל בכל אופן, זה בשבילי.
(במיוחד במסע, יותר נוח לי לכתוב לעצמי דברים בבלוג, מאשר לסחוב איתי כל מיני ניירות ופנקסים).

אולי תכף נלך שוב לטיול...

[בן_עמי*]

בס"ד
לסוסת פרא
הטיול נשמע מעניין, ואולי רצוי שתמשיכי בו זמן מה.
במסע את צוברת נסיון בטיפול בילדים, את יכולה לבקש מהמשפחה בה היית לפני שאת עוזבת המלצות, שאת מטפלת בילדים טוב.
כך כשתחליטי לארגן קצת את החיים, ולא רק לממן את עצמך אלא גם לחסוך כסף לעתיד-יהיו לך המלצות
ותהיה לך אפשרות לעבוד כ"אופר."

כשתרצי תוכלי ללכת לעבוד אצל משפחות עים ילדים - מובן שבאופר זה בלי שום עוגיות ושטויות.
הם נותנות גם חדר ללינה, גם ימי חופש, וגם משכורת חודשית- שתוכלי לחסוך.
באופר זה לא רק לכמה ימים, ולא בתור "טובה".

אחרי כמה חודשים יהיה לך בבנק די כסף ל-3 חודשי שכירות או יותר.
יהיה לך אפשרות לשכור דירה, אפשר גם במשותף עם סטודנטים- שמשכירים דירות כדי שיהיו קרובים לאוניברסיטה,
ואז זה יותר זול וגם יש חברה.

את גם תוכלי לעבור קורס מטפלות- דבר שיקל כעליך למצא עבודה,ויעלה את השכר.
תוכלי לעבוד בתור מטפלת, עד 4, גם כסף טוב, גם דירה שכורה, וגם עבודה.
והרי לך חיים עצמאים בלי תלות בהורים.

את יכולה אז גם לעבור קורס של סייעת בגן, פחות עבודה, פחות משכורת, אבל כיף חיים למי שאוהב ילדים.

ואם יש מזל אז אחרי כמה שנים זו יכולה להיות משרה קבועה ממשרד החינוך.

כשההורים יראו שאת "מסודרת" ועצמאית, הם יתיחסו אליך יותר טוב, כי לא תהיי תלויה בהם.
בסוף הם עוד יבואו לדירה שלך כדי לבקש הלואות...
ויתחננו שתבואי לשבת..

אם תשכירי דירה עם סטודנטיות- תוכלי להכיר גם סטודנטים,בלי מפגשי הכרויות, והרי לך "שידוך"...


את יכולה לברר אם יש באתר משפחה שצריכה אופר לטיפול בילדים- הם יקבלו אופר (מטפלת עם לינה) חינם,ואת תצברי ניסיון.

[בן_עמי*]

בס"ד

בהצלחה

[סוסת_פרא*]

בן עמי, תודה על ההצעות. אבל אני עובדת כבר הרבה שנים בטיפול בילדים, ויש לי כבר גם ככה הרבה ניסיון.
כרגע מה שאני רוצה זה לטייל.
ואח"כ אם ארצה לעבוד - אולי אחזור לטפל בילדים. ואולי אפילו אבחר בהצעתך לעבוד כאופר. נראה מה יהיה עד אז.


תוכלי להכיר גם סטודנטים,בלי מפגשי הכרויות, והרי לך "שידוך"...
מתוקה שלי, נדמה לי שעברתי כבר מזמן את גיל הסטודנטים...

[סוסת_פרא*]

נ.ב.
שכחתי לכתוב שאני מאוד מעריכה את ההצעות שלך שכתבת בהשקעה רבה.

[בן_עמי*]

בס"ד

מתוקה שלי, נדמה לי שעברתי כבר מזמן את גיל הסטודנטים
טוב, יש גם מרצים, סטודנטים לשנה חמישית, ועוד...

[בן_עמי*]

בס"ד

"כרגע מה שאני רוצה זה לטייל".

[סוסת_פרא*]

הבוקר אחותי הראתה לי אתר מדהים שנקרא סליחה

זה אתר שבו מבקשים סליחה ממי שפגעו מתישהו בחיים (אני מתארת לעצמי שחלק מראים למי שכתבו לו, וחלק כותבים זאת לעולם באנונימיות).

יש למשל תגיות לבקשת סליחה: סליחה במשפחה, סליחה לחברים, סליחה בעבודה, סליחה בתקשורת, סליחה בזוגיות, סליחה בצבא, סליחה בבית הספר, סליחה לעולם, סליחה לאלוהים וכו'.

יש שם אפשרות לשלוח פקס לכותל, תא וידויים, כתבות ומאמרים על סליחה, והסברים בנושא (למשל: מהי סליחה, איך סולחים, לקחת אחריות וכו'...) ועוד כל מיני הפתעות.

מאוד אהבתי את הרעיון.

[סוסת_פרא*]

(שכחתי לכתוב שאתמול בערב הגעתי לאחותי לישון כאן, והיום בערב לנסוע).

מה שקרה, במקרה נכנסנו לאחת מבקשות הסליחה שנקראת 'סליחה שהרגתי',
וזה מה שהיה כתוב שם:

_סליחה שהרגתי...
אני חייל שמשרת באחד המחסומים שליד השטחים. באחד מימי הקייץ החיים יריתי בפלשתינאי שרץ לעברי ולא היה מוכן לעצור. פחדתי שהוא חמוש ויגרום לפיגוע או לפיצוץ עם הרבה נפגעים. יריתי, פצעתי ולאחר כמה שעות הוא נפטר.
מבדיקה ראשונית לא היה עליו חומר נפץ. בכיסו השמאלי היה פתק שכתוב בעברית עילגת ´´אזראו לי מער אשטי ללדת...´´ [עזרו לי מהר, אשתי יולדת]
ומאותו רגע חיי השתנו ואני חושב על סיום אחר לפרשה שלא תגמר אף פעם._

מיד עלו לי דמעות בעיניים, והייתי חייבת לרוץ לחדר אחר כדי לבכות.

ברגע הראשון חשבתי לעצמי שאם אחותי הייתה רואה אותי הייתה חושבת בהערכה 'איזו רגישה !'
אבל אח"כ חשבתי שזה טיפשי כ"כ, בגלל שאין שום גדולה בלבכות מדבר כזה. להפך, אני חושבת שכולנו היינו צריכים למרר בבכי מול כל מקרה כזה ואחר. מול כל סיטואציה של סבל אנושי.

כשבכיתי אני פשוט הרגשתי שאני חייבת לבקש סליחה.
לבקש סליחה מהאיש הזה שנהרג. לבקש סליחה מאשתו ומהילדים שלו. לבקש סליחה מאלוהים על שדברים כאלה קורים.
אני מרגישה במידה מסוימת אחראית באופן אישי. (100 אחוז אחריות).

אין כאן מבחינתי שום דעה אם החייל נהג נכון או לא, פשוט כואבת לי הסיטואציה.
כואב לי על האדם שנהרג ועל המשפחה, כואב לי על החייל המיוסר.
זה כואב !

כמובן שאין כאן שום הקשר פוליטי מבחינתי (ונא לא להכניס כאן שום הגיג בנושא הפוליטי !).