לנוע לנוע

אוח, כמה מקסים.
תודה רבה רבה על זה.
בלב אני חושדת שזה ממשיך לקיים את האשלייה שלי שהכל בסדר כמו שהוא, כן?

אבל באותו הלב זה גם עושה נעים. זו מחשבה נעימה.

אתמול שבתי הבית מהריקודים עם סינדי לאופר
אני מקדישה את השיר הזה לכל הדברים בי שחוזרים במעגליות שלפעמים נדמה שאין לה קץ.

זה שיר שאני רוקדת את כולו על קצות האצבעות. כשהגוף שלי מתרומם ככה לאורך זמן אני יודעת שמשהו בי ננגע. או מהמילים או מהמוסיקה או מהשילוב של השניים.

בריקודים אתמול שמתי לב למשהו מוזר.
היה איזה דיבור כללי של המורה על לשים לב מה אנחנו מרגישים וכו'.
ומה שאני שמתי לב אליו זה שאני לא מרגישה כלום. שהריקוד הוא לרוב סוג של ריק בשבילי. מרחב פיזי שבו אני יכולה לשם שינוי להיות חלולה, אבל באופן חיובי, שמכניס מלא אוויר.
האוויר הזה הוא הרבה פעמים מה שמאפשר רשות כללית ועמוקה להיות מי שאני באותו רגע, אבל במובן הכי פיזי שיש.
לפני שבוע בערך התכתבתי עם אמא שלי על זה. על האובדן המוחלט של הבושה כשאני רוקדת. עברתי חתיכת דרך, מלהיות ילדה בבית שבו כולם רוקדים יפה ומחשיבים את המבט החיצוני על הריקוד, לאישה ששמה פס אחד גדול על איך שהיא נראית כשהיא רוקדת ומה אחרים חושבים עליה.
לפעמים כן אכפת לי. זה עובר בי כמו הרהור כזה, כמו ענן, ומתאדה מהצד השני. מאפשר לראות את הדרך וכמה שהיא יפה.

ועוד מאתמול - רקדתי בערבוב איברים מוחלט עם מרתה המקסימה. אישה מיוחדת.
ברגע מסוים היא פשוט השתחלה החוצה מהריקוד שלנו והמשיכה לרקוד לבדה. שמתי לב שזו הפעם השנייה או השלישית שהיא יודעת בדיוק בדיוק מתי להיפרם, ושכנראה אין בה את מה שיש בי - דאגה או אכפתיות למה שמרגיש הצד השני.
כשדי לה - היא פשוט הולכת בקלילות הלאה.
גם אני הולכת הלאה כשדי לי, אבל תמיד רגע אחד מאוחר מדי יחסית לנקודה שבה אני מבינה שדי לי, וגם תוך שקילת הפגיעה בצד השני. אני מתבוננת במרתה ולומדת לומדת לומדת. לומדת מהדיוק שלה.

ואז קרה משהו מצחיק מאוד. כי רקדתי עם קווין, שהוא איש ממש ממש גבוה ומאסיבי. וברגע מסוים הספיק לי ורציתי להתגלגל משם הלאה. אבל... קווין שכב לי על כל השיער

זה קורה לי לא מעט כי אני רוקדת עם שיער פזור. אז לפעמים אני פשוט מחכה שהצד השני יעשה איזו תנועה שתשחרר את הרעמה שלי ואוכל להמשיך לזוז.
אבל קווין... לא זז. אז כל רצוני הברור להמשיך לרקוד לבדי היה תקוע בערימת התלתלים שלי, שנתקעה לו מתחת לגב.
זה כל כך הצחיק אותי, שעד שאני מקבלת מן החלטה נחושה כזו, אני בעצם לא יכולה לזוז.
בסוף הוא תפס שאני לכודה וזז ואמר סליחה במבוכה. שקלתי לאסוף את השיער, אבל כשאני רוקדת בשיער אסוף כל הראש והצוואר והעורף שלי נאספים להם גם כן וזה לא מתקבל על הדעת.

עוד מחשבות מהריקודים שקיבלו מילים ברורות - מגע על הפנים
אני שמה לב שהרבה אנשים אוהבים שאני נוגעת להם בפנים ובראש ובעורף. ממש ביד רחבה ופתוחה. לפעמים הם דוחקים את הראש שלהם לתוך היד שלי, כמו שחתולים עושים.
זה מגע מאוד חומל, מאוד עמוק, כמעט אימהי, הורי. אני רואה גם שהמגע הזה, כשאני נותנת אותו, מחובר אצלי עם מבט מסוים, שגם הוא עמוק, אבל לא חודר. לא נדרש להחזיר אליו מבט, ומצד שני הוא לא תובע את התקת המבט.

יש במגע הזה מידה של החזקה בלי אחיזה.

ומכל זה הבנתי משהו שכבר ידעתי פעם אבל כאילו שכחתי כי עבר המון זמן - גם אני אוהבת את זה

ואתמול, אחרי שנחתה ההבנה הזו, הענקתי המון מהמגע הפשוט הזה לילדים שלי, וממש יכולתי לשמוע את הגרגור הפנימי שלהם מרוב הנאה והתמסרות.
זה לא כמו חיבוק או ליטוף. זה משהו אחר. מעודד עצימת עיניים והתמסרות. מה יכול להיות נעים יותר מזה?

עוד מחשבה, הפעם בעיקר על תנועה ומגע בעורף.
יש בעורף מן נקודת מפתח שכזו. הוא יכול להוביל את כל התנועה שלנו (קצת כמו שרואים בשיטת אלכסנדר), אבל גם ממש לאפשר הישענות מלאה של הגוף על כף יד אחת של מישהו אחר.
כשמישהו אוחז את העורף שלי כמו שצריך אני מרגישה ביטחון. ואני אוהבת גם לתת מהמגע הזה לאחרים.

ביום רביעי בריקודים רקדתי עם מישהו שהניח את היד שלו על העורף שלי ואיפשר לי כמה פעמים ליפול אחורה בביטחון מלא ולהתנדנד עם כל הגוף רק מתוך נקודת המגע היחידה הזו.
תחושה מהממת לגמרי.

אחרון ודי להפעם, שוב תובנה קטנה מיום רביעי - על המשקל.
הגוף שלי נושא שלושה קילוגרמים עודפים.
בריקוד, אין לטעות בכך. זה מורגש באופן ברור. גם בהכבדה על הנשימה וגם בהכבדה על המפרקים. אני מרגישה את זה בעיקר בברכיים, שאצלי עובדות בריקוד היטב.
בכל יום רביעי בשבועות האחרונים אני שבה ואומרת לעצמי - נו, יאללה, תגידי להם שלום.
ובכל יום חמישי זה מתנדף מסיבות שונות.

כותבת כאן. אולי זה יתרום תרומה צנועה לתנועה של הערוץ הזה.

שליחה על ידי תמי* » 22 מאי 2015, 22:03

איך את יודעת שהגוף שלך נושא 3 קג עודפים?

אני יודעת איך אני נראית, ובעיקר - מרגישה, עם 57, 58 קילו, ואיך זה עם 60,61
פשוט עולם אחר לגמרי בשבילי. אני מרגישה את זה בכל סוגי התנועה שלי, כולל, אהמ אהמ... סקס.

אני לא חושבת שהייתי אי פעם פחות מ 57 בחיי הבוגרים, וגם זה - מן קצה. לא שואפת להגיע אליו או להיות בו, למרות שכאשר זה קורה בתנאי תזונה ניסיוניים אני מרגישה פשוט מעולה. אני פשוט... קלה. כל כך נעים להיות קלה.

למשל, החשק בכלל לרוץ מתעורר בי רק כאשר המשקל שלי יורד לכיוון ה 58. לא ב 59. אני שמה לב לדברים האלה.
או למשל, תהיה לי יותר נטייה וחשק לרקוד על קצות האצבעות כשאני במשקל 58,59. פחות כשזה מתגלגל ל 60.
אני חשה כל קילו על הגוף שלי. ממש ממש.

רקדתי עם מישהו שהניח את היד שלו על העורף שלי ואיפשר לי כמה פעמים ליפול אחורה בביטחון מלא ולהתנדנד עם כל הגוף רק מתוך נקודת המגע היחידה הזו
כבת למורה ותיקה לטכניקת אלכסנדר - החוויה הזו לגמרי והכי מתחברת לגרעין של הטכניקה, כמו שכתבת. העורף הוא כנראה מפתח מרכזי בתנועה וביציבה של הולכי-על-שתיים

תחושה מהממת לגמרי.
נשמע נהדר. וממש שאני יודעת על טכניקת אלכסנדר (שלמרות אמא שלי, לא ממש תרגלתי אף פעם) - מי שלומד ומפצח את הנקודה הזו של העורף, יכול להוביל את עצמו באופן המשוחרר הזה.

מי שלומד ומפצח את הנקודה הזו של העורף, יכול להוביל את עצמו באופן המשוחרר הזה.
כן. אני מדמיינת משם שידרה מאוד ברורה, אבל גם תנועתית וגמישה.
לפעמים אני רואה אנשים רוקדים והעין שלי מייד נמשכת לעורף שלהם. כשהוא נוקשה, הוא מושך אחריו כל כך הרבה איברים אחרים.
זה לא כמו אגן נוקשה (שגם הוא חתיכת מרכז) או כתפיים נוקשות.
זו התחלה של משהו, ובלעדיה כל ההמשך לא עובד כמו שצריך.

צוואר חופשי, ראש לפנים ולמעלה, גו מתארך ומתרחב (מנטרת אלכסנדר)
(למדתי איזה 3 שנים)

שליחה על ידי תמי* » 23 מאי 2015, 13:49

מענין הקשר שאת מתארת בין המשקל והפעילות הגופנית.
אני גם אוהבת לחוש קלה יותר. בעיקר קשה לי עם אזור הבטן שמייצר איזו כבדות.
אבל אני לא בטוחה שאצלי זה נפרד מדימויים תרבותיים של רזון.

ג'ורג' מייקל מצלצל מוכר?
הוא קצת נשכח. אולי בצדק?
שמעתי אותו היום באוטו וצ'לאק, הייתי בחזרה בשנות השמונים.
לא הצטערתי

ושוב על בועות:

בלי לראות שיש פה צורך קבוע ומתמשך שלא מקבל מענה.

לדעתי בדיוק להפך, היוגה יכולה להראות את האלטנטיבה. פתאום מהמצב בו יש קצב מהיר מדי ומועקה לא ברורה, אפשר לראות שיש אלטרנטיבה, קצב מתאים יותר, ופתאום יש יותר אפשרויות בחירה.
אפשר לבחור לתעדף צרכים אחרים יותר גבוהה מאת הצורך בקצב חיים מתאים, ותוך מודעות לבחירה, ובמידת האפשר, היכן שאין התנגשות בין הצרכים, לבחור בקצב איטי יותר.

לדעתי (אזהרת פרשנות!) את פשוט לא מקבלת את הבחירה בקצב חיים לא תואם קצב פנימי כבחירה לגטימית מתוך מודעות לבחירה, מי שבוחר בה כביכול עושה זאת מתוך חוסר מודעות, וכמובן שוגה.
אפשר לראות שיש פה צורך שלא מקבל מענה, ועדיין לבחור לא לתת לו מענה שלם ומושלם. על פני זאת אפשר לתת לו מענה חלקי - ביוגה למשל. ראיתי איפשהו באסופת הדפים של האמהות הנוכחיות (תפילה, אורי, שאלות לאמהות וכו'. אני מתכוונת לאמהות שהילדים שלהם קטנים עכשיו, ולא באיזה דף היסטורי) דוגמא ממש מקסימה לבחירה בקצב אטי איפה שאין מחיר גבוהה לשלם. ככה בקטנה להכניס איטיות וזרימה לחיים כשאפשר, באיטיות ובזרימה.
איך אחרת? להכניס איטיות וזרימה בכוח ובמהירות?

אישה, אהבתי מה שכתבת.
ותודה על הניסוח המקסים אזהרת פרשנות! - מוצלח בעיניי מאוד.

מה שבעיקר נגע לי זה המבט על הצרכים כנוכחים אבל לא בהכרח מסופקים בשלמות.
אני עוסקת בזה כרגע הרבה מאוד מכל מיני כיוונים.
בטח תהיינה לי על זה תובנות בהמשך.

פעם פעם, כשכתבתי את הדוקטורט שלי, נתקעתי איזה שנה ומשהו. החלק התיאורטי שלי נתקע ולא הצלחתי להתקדם איתו.
קולגה שהכרתי הרבה זמן ניהלה איתי שיחה מקרית לגמרי על המחקר שלה ופתאום עורו עיניי וידעתי מה אני צריכה ולאן ללכת לחפש את ההמשך. צליל נפילת האסימון.

היום קרה לי משהו דומה, מתוך דיאלוג אי-מיילי עם איש מגניב ביותר, שבכלל לא ידעתי שהוא בעסקי התנועה הקבוצתיים.
הוא גילה לי את העולם של הקונטאקט ונפקחו עיניי.
אומנם, אין לי בכלל בכלל יכולת פיזית או טכניקה בשביל לעשות דברים כאלה, אבל מתחילים מאיפשהו. ורקדן אחד שכבר סיפרתי עליו כאן מזמן, הוא כמעט בטוח עם רקע כזה, ומתוך מה שהוא יכול לעשות לי (גם אם אני רק משתפת פעולה) אני יכולה ללמוד המון.
התחלתי לחקור וגיליתי שברייטון הקרובה אלי כל כך לא רק מלאה באנשים שרוצים לזוז ביחד, היא מלאה בהמון סגנונות שטרם בדקתי.
בקיצור, הרגשתי מתוך הדיאלוג הזה דחיפה מאוד נעימה לא להיתקע במקום שלי כל כך הרבה זמן ולהתחיל לחקור קצת.
כבר יש לי את חמשת המקצבים ואני מתקדמת בתוך ה open floor ואולי הגיע זמנו של משהו חדש.

איך אני אוהבת שדברים כאלה קורים.

המחשבה המפתה בכל זה היא האפשרות לעוף ולצנוח בקלילות וברכות. אני חושבת שזה וואחד שיעור לחיים.

זה מה שרקדתי היום באוטו, בדרך חזרה הביתה מהריקודים - הכל משתנה
בשילוב של אנרגיה ולאות כזאת. שינויים זה לפעמים מעייף ומכביד. לפעמים הם כאילו... נכפים? או ככה זה מרגיש.

רקדתי היום בקבוצה שהייתי בה רק פעם אחת.
זה מאמץ להיות לא מוכרת.
מה שחייך אותי היה מפגש מפתיע עם המורה שיצרה את הסרט שפעם שמתי כאן על חמשת המקצבים בחמש דקות.
זה סרט שאני מאוד מאוד אוהבת, ושמחתי שהיתה לי הזדמנות להודות לה עליו ולשמוע קצת על תהליך היצירה שלו.
מה שהכי מצא חן בעיניי, זה שבאופן לא מפתיע - כל הקטעים שהיא ערכה פנימה התרחשו בעצם כשכולם כבר היו מרוטים מריקוד לפי הנחיות ופשוט נכנסו למן זון כזה של תנועה לא אכפתית.

קונטאקט אימפרוביזציה ואני נפגשנו לפני 14 שנים בערך.
ישבתי בשיעור לוגיקה במסגרת תואר שני במדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב וכמה שורות מתחתי באודיטוריום ראיתי פלייר שקונטאקט אימפרוביזציה היתה כותרתו.
באופן מפתיע משהו, מילים כמו תעופה משחק ריקוד ומודעות נרקמו לטקסט קוהרנטי לגמרי, לא איזו שטות ניו אייג'ית עם תדרים, אז בהמשך השבוע מצאתי את עצמי בשיעור שקיימה אז אילנית תדמור בקבוצה ביפו.
היום אילנית מתרכזת באימפרוביזציה וגם אני, אבל קונטאקט נשאר בשבילי בית תנועתי שלא היה לי מעולם.
בתור ילד קטן ולא חזק בכלל, הבנתי שבמשחקים הכח הפיזיים של הילדים אין לי סיכוי והכרזתי ביני לביני שמי שאין לו מוח - צריך כח.
ככה בניתי לי עליונות תוך התנתקות מהפיזי.
לא הייתי טוב במאמצים פיזיים. בריצה, באימון. זה שיעמם אותי. זה עדיין משעמם. בריצות 2000 הייתי מגיע תמיד מזדחל בסוף. השניים שמגיעים תמיד אחרונים אני הייתי.
ריקוד? זה היה משהו שאפשר לעשות בבית לבד, עם שיר שאוהבים.
ריקוד אמיתי היה מה שהאחיות שלי עשו בבלט. שמה עובדים מדוייק. עם צעדים, אלוהים שישמור.
עד היום אין לי יכולת ללמוד צעדים. מין דיסלקציה של תנועה. עד הצעד השלישי אני כבר מבלבל הכל ומתוסכל.

אימפרוביזציה עזרה לי להקשיב לעצמי ולסביבה ולתת לריקוד לצאת.
במגע שבקונטאקט יש המון המון מידע, זה אינטנסיבי, אבל האינטנסיביות הזו היתה מבורכת בשבילי.
לפני הקונטאקט תרגלתי פה ושם יוגה, אבל קונטאקט אימפרוביזציה היה הרנסנס הגדול למערכת היחסים שלי עם הגוף והפיזיות,
לפחות בכל מה שאינו מיני.

אגב התחלות

_עוד מחשבות מהריקודים שקיבלו מילים ברורות - מגע על הפנים
אני שמה לב שהרבה אנשים אוהבים שאני נוגעת להם בפנים ובראש ובעורף. ממש ביד רחבה ופתוחה. לפעמים הם דוחקים את הראש שלהם לתוך היד שלי, כמו שחתולים עושים.
זה מגע מאוד חומל, מאוד עמוק, כמעט אימהי, הורי. אני רואה גם שהמגע הזה, כשאני נותנת אותו, מחובר אצלי עם מבט מסוים, שגם הוא עמוק, אבל לא חודר. לא נדרש להחזיר אליו מבט, ומצד שני הוא לא תובע את התקת המבט.
יש במגע הזה מידה של החזקה בלי אחיזה._

יש במגע בפנים אינטימיות גדולה. בכלל בראש. ואז אתה יכול להענות או לא להענות, אבל אם נענית, ההחזקה מרככת. המודעות מתעוררת. ככה אני מרגיש לפחות.
זה קורא בדרך כלל לריקוד איטי בהתחלה, ואם זה בא בזמן ויש הענות, הרוקדים פעמים רבות משליכים את השיפוטיות והמבט החיצוני על מה שהם עושים.
המגע החומל בפנים הוא ממש בדיוק מה שאני עושה כשאני צריך להרגיע את עלמה כשהיא רוצה לישון או כשהיא מתעוררת בבכי.
כף יד חמה פתוחה חופנת לחי, או אצבעות גב כף יד נוגעות בעדינות על הלחי ואומרות ילדה שלי את לא לבד. אבא פה.

אבל גיליתי יום אחד שהפנים יכולים להיות גם פתח להופעה שלמה, אצלי לפחות. שמתי לב שמימיקה משפיעה מיידית על כל טונוס השרירים שלי והיא מובילה את הפואטיקה שניתן ליצור.
כשהפנים רכות, הגוף מצטרף ממש בקלות לריקוד של רוך. כשהפנים דרוכות ונחושות, קל לה לתנועה להיות החלטית וממוקדת יותר. זה ממש כמו קסם.
מה שכמובן קורא לנסות להפוך, ליצור דרמה כפולה ולא סימטרית.

שחף, איזה שיתוף שווה. תודה רבה על מה שכתבת.
הזדהיתי עם המון, ובמיוחד עם זה -
עד היום אין לי יכולת ללמוד צעדים

הזכיר לי שבגיל 16 נסעתי עם משלחת של הצופים לארה"ב, להופיע שלושה חודשים בהמון מדינות.
המופע היה בערך שעה, שרנו ורקדנו עשרה חבר'ה על הבמה.
לימוד הצעדים האינסופיים היה בשבילי מאמץ אדיר. שנה אחרי זה נפגשנו החבורה והשיכחה שלי היתה ממש לתפארת.
החלק שהיה מדהים הוא שכאשר היה לי בזה צורך אמיתי, וזה היה לי מאוד חשוב, למדתי את התנועות.
ברגע שלא היה בזה צורך, וגם היום - כשזה רק בשביל להשתלב במשהו, אין מצב שאני אזכור.
הזיכרון שלי, באופן כללי ולא רק התנועתי, הוא ממש ממש מוכוון משימה ולא מוכן לבזבז אפון מהנפח שלו בשביל משהו לא הכרחי.

כשהפנים רכות, הגוף מצטרף ממש בקלות לריקוד של רוך.
כן כן כן
כשאני רוצה להרפות את הגוף אני בעצם, בפועל, מרפה רק את הפנים. הכל משתרך אחריהן.
ואם להיות אפילו יותר מדויקת - אני מרפה את העיניים. העיניים הן ממש מפתח של הרפייה.
בתור משקפופרית, אבל לא עם מספר גדול, אני משתדלת ללכת הרבה בלי משקפיים. אם העיניים מתאמצות זה לא טוב ומגדיל את המספר. אם העיניים רפויות, והמערכת מקבלת בהשלמה את הראייה שלא בפוקוס, זה עושה רק טוב.
אני מתורגלת מאוד בהרפייה של העיניים ואוהבת לחוש איך כל הגוף הולך בעקבותיהן.

מה שכמובן קורא לנסות להפוך, ליצור דרמה כפולה ולא סימטרית.
שחף, לא הבנתי את זה. מתחשק לך להסביר?

הזיכרון שלי, באופן כללי ולא רק התנועתי, הוא ממש ממש מוכוון משימה ולא מוכן לבזבז אפון מהנפח שלו בשביל משהו לא הכרחי.

אני זוכר את עצמי בגיל 10 בערך חושב את המחשבה הזו ומחליט שיש לי זכרון מוגבל ולכן מה שאני לא צריך לזכור אני פשוט לא זוכר. ביי.
היום אני חושש שהזכרון שלי דווקא הפסיד מהגישה הזאת ואני לא מצליח לזכור שמות למרות שזה כן חשוב לי, אבל זה מתעופף לו ובאופן כללי נראה שהזכרון שלי הוא יכולת שמכיוון שאיננה אנליטית, לא השקעתי בתחזוקה שלה. לא מספיק קלאסה בשבילי. כמו לנוע. ואולי אני טועה, אולי הזכרון שלי היה מתפקד ככה גם אם לא הייתי מחליט לאני יכול לסנן לפי חשיבות ולזכור רק מה שצריך באמת. לא קשור לדף? ואולי כן? אולי זכרון נתפס אצלנו כמשהו לא דינאמי?

העיניים הן ממש מפתח של הרפייה.
אני מרגיש את המתח שאני צריך לשחרר גם בלחיים, בחלק העליון שקרוב לעיניים ובלסת. בפרט בנקודה הזאת שבמרכז החניכיים של הלסת התחתונה. מחר אני בשיעור, אני אנסה להרפות מהעיניים ואראה אם גם אצלי שאר הפנים באות אחריהן.

_מה שכמובן קורא לנסות להפוך, ליצור דרמה כפולה ולא סימטרית.
שחף, לא הבנתי את זה. מתחשק לך להסביר?_

נקודה המוצא היא שמהפנים אפשר להפיק יותר מאשר הרפיה. כשאני לובש ארשת פליאה, כל הגוף שלי מציג פתיחות.
כשהפנים נחושות כל התנועה רוצה להיות ברורה יותר, החלטית ועגולה פחות.
יש תנועה של מודולציה, מין מעגל כזה שמתפתל ומשתלב ואף פעם לא נשבר ולא עוצר, תמיד מוצא איך להצטרף ולחזור, כמו המדרגות של אשר שעולות ויורדות ומתחברות.
בצד השני יש סטקטו, זויתי, החלטי, חותר ישר, שובר ימינה, הולך עד הקיר ונעצר בדיוק בזמן לא לפגוע ואז מנתר למקום אחר.
אני מרגיש שעם הפנים הנכונות אני יכול לתת לתנועה עומק באופי שבחרתי.

דרמה לא סימטרית, היא לנסות ליצור למשל הבעה ברורה, נחושה, כשל משתתף מירוץ חדור מטרה, דרוך ומוכן לכל שינוי דרוש,
יחד עם תנועה רכה, איטית אולי, משתלבת ועגולה.
מורכב, אבל לפעמים, כשזה מצליח, זה יוצר משהו מענין.

אני מחזיר לעצמי את היכולת שלי בשבועות האלו. החודש חזרתי לרקוד אחרי שלא רקדתי תשעה חודשים מאז שעלמה נולדה.
הרי הערב שלי, האמבטיה, הבקבוק, ההרדמה, ובסחרחרת ההורות הטריה לא היה שום פנאי למשהו בשבילי.
במתנה ליום ההולדת קיבלתי את ערבי ראשון ועכשיו אני מסיר חלודה ומתחיל שוב לזוז.
איך אתה יודע שקיבלת מכונה מופלאה? כשאתה מפעיל אותה ומוציא אנרגיה וחוזר אנרגטי יותר. ער יותר.

לא קשור לדף?
שחף, הקסם של הדף הזה הוא שאין (כמעט) נושא שלא קשור אליו

ומה שכתבת על הזכרון לגמרי קשור, אפילו בלי שצריך שמץ התפתלות כדי לחבר. ומאד מעניין.

ותודה על דרמה לא סימטרית. - יפהפה.

תולעת דיגיטלית
מדענים מיפו מוח של תולעת מסוג C.Elegans יצור מיקרוסקופי זעיר ופשוט שלו 302 ניורונים בלבד (בניגוד למוח האנושי, שלו כ 86 ביליון ניורונים). את המיפוי הם טענו לרובוט קטן מלגו. היצור-לגו זז ומתפקד עכשיו כמו תולעת. זו לא תוכנת סימולציה שמחקה את המוח של התולעת, זה ממש המוח שלה. מגניב, מפחיד קצת, אבל בעיקר מדהים.
הפיתוח הזה קורה במסגרת פרוייקט קוד פתוח שנקרא OpenWorm, כחלק ממנו יציעו (כנראה) בקרוב עותק דיגיטלי של התולעת, שכל אחד יוכל להפעיל ולשחק, וללמוד.

מה שמעניין עוד, בשוליים של הסיפור הזה - כששוטטתי לקרוא על הפרוייקט הזה יותר, מצאתי גם רמזים לסיפור שמאחורי הקלעים, לפוליטיקה של הפרוייקט, להתפלגות ופרישה של אחד המהנדסים המובילים וממיסדי הפרוייקט, על רקע חילוקי דיעות מדעיים ואתיים, כפי שהוא מגדיר את זה. מסתבר שאנשים, גם כשהם עוסקים בנושאים החדשניים והמגניבים ביותר, כמעט על גבול הבריאה - נשארים... אנושיים.

אנשים, גם כשהם עוסקים בנושאים החדשניים והמגניבים ביותר, כמעט על גבול הבריאה - נשארים... אנושיים.
איזה מזל, אה?

אני זוכר את עצמי בגיל 10 בערך חושב את המחשבה הזו ומחליט שיש לי זכרון מוגבל ולכן מה שאני לא צריך לזכור אני פשוט לא זוכר. ביי.
מעניין. אני הבנתי, או חשבתי, את זה רק ממש לאחרונה. כל הניסיונות של התובנה הזו להתמקם בתוכי עד כה נדחו על ידי בבוז. בתוכנה שלי כמעט ואין תיוגים כאלה של עצמי. אבל איכשהו, דווקא בזמן האחרון, אני מסכימה להכיר בזה ולעבוד עם זה. לעשות דברים שמתחשבים באיך שהמערכת שלי כנראה פועלת.
למשל, בתור אקדמאית, לא לזכור שמות של כותבים או את פרטי הפרטים החשובים של התיאוריות שלהם, זה לא דבר נעים. זה תבע ממני המון מאמץ. לקח לי המון שנים, ורק אחרי שבעצם השתחררתי מהסד האקדמי המקובל ויצאתי לחיים עצמאיים יותר, להגיד לאנשים - מישהו כתב את זה ואני לא זוכרת מי, ומאחר שזה מכביד לי על הזיכרון אני משחררת את המאמץ לזכור.
או דוגמה אחרת - להבין למה אחת הסיבות (מתוך כמה) שבגללן התחמקתי מהצעות להתנסות בזומבה זה שיש שם כוריאוגרפיה פשוטה שיש לי סיכוי קלוש לזכור. ולדעת שזה בסדר גמור ולמצוא ערוצי תנועה מספקים אחרים.

אני חושבת שהזיכרון שלי דינאמי מאוד. נראה לי שהוא השתנה מהותית מאז הפכתי לאמא. בטח היו תקופות נוספות של שינוי שאפילו לא שמתי לב אליהן.
גם אני חלשה מאוד בשמות, בעיקר אלו שאינם עבריים. אבל רואה בלי שום בלבול איך אני זוכרת בקלות רבה שמות של הורים אחרים אם אני מרגישה שיש בינינו חיבור וסבירות גבוהה לקשר ארוך טווח. ברגע שהידיעה הזו, שיהיה שם קשר, חודרת להכרה שלי - השם מתמקם שם ביחד איתה.
ואצל האיש שכאן איתי אותו דבר. הנה סיפור.
כשחיינו באוקספורד ובברייטון אני ניהלתי כמעט באופן בלעדי את הקשרים החברתיים שלנו עם משפחות אחרות מהמסגרות החינוכיות שבהן היו הילדים. האיש פגש את האנשים הללו בדיוק כמוני, אבל על רקע זה שלקחתי על עצמי את האחריות הזו - פשוט לא זכר כמעט שום שם. אני הכרתי את כולם בשמות שלהם.
בהאסוקס, השנה, היתה לי התחלה מאתגרת מאוד. כל חודשי השנה הראשונים התחפרתי בתוך איזה משהו והתכנסתי מאוד. האיש לקח אחריות על הקשרים החברתיים. במהירות שיא הוא למד את השמות של כולם בעוד אני נאבקת אפילו עם אלו שהפכו להיות הקרובים ביותר.

_דרמה לא סימטרית, היא לנסות ליצור למשל הבעה ברורה, נחושה, כשל משתתף מירוץ חדור מטרה, דרוך ומוכן לכל שינוי דרוש,
יחד עם תנועה רכה, איטית אולי, משתלבת ועגולה._
וואו, לא העליתי בדעתי דבר כזה אף פעם

בחמשת המקצבים יש פלואו בהתחלה (הזרימה האינסופית) וסטקטו מייד אחריה. גם אני אנסה.
גם הכאוס, המקצב השלישי, יכול להיות מעניין להתנסות כזו. נגיד, לבדוק את אותו עם הבעה שלווה ואסופה מאוד.
איזה תרגיל מוזר...

בסחרחרת ההורות הטריה לא היה שום פנאי למשהו בשבילי
לא מתאפקת ומעירה כאן בעדינות וברוך שכדאי לבחון את התפישה הזו לקראת הפעם הבאה...
לדעתי, וזה באמת הרבה עניין של תפישות והנחות מוקדמות ומה שמוכנים לקבל ומה שלא - כמעט תמיד יש. לא רק פנאי או זמן או כוח. כאמירה כללית וגורפת, ה"יש" קיים. לפעמים זה מאתגר להבחין בו ויש איזו נטייה לחשוב שבהכרח צריך ליצור אותו וזו עבודה גדולה.

החודש חזרתי לרקוד אחרי שלא רקדתי תשעה חודשים מאז שעלמה נולדה
אתה קצת יולד את עצמך. שיהיה במזל טוב

מהצד שלי, הנה הנחה מכבידה שטרם נפרדתי ממנה - אם אני לא הולכת לרקוד ביום רביעי זה כאילו שלא רקדתי. רקדתי השבוע ביום שני אבל היתה לי חוויה מעט משונה על גבול המתסכלת. בימי רביעי, בכנסייה העתיקה הזו, יש קסם אחר לגמרי. משהו בלתי נתפש ולא מילולי. אני מתקשה להסתפק בדברים אחרים ולהתענג עליהם עד הסוף.
גם השבוע לא אוכל לרקוד ביום רביעי, וכנראה ארקוד ביום אחר, ואני מסמנת לעצמי את ההנחה המכבידה הזו לבחינה מחודשת.

אחרון ודי - אני מתחילה היום לגרד את שכבות החלודה הפנימית שלי אחרי שזנחתי את היוגה לפרק זמן ארוך. זה תמיד סימן אצלי ליציאה מאיזשהו קוקון ופתיחה של כנפיים. תובנות שנוחתות למקומן. טוב מאוד.

המלצת סרט: עדיין אליס Still Alice
אליס היא פרופסור ידועה לבלשנות, בגיל חמישים היא מאובחנת כלוקה באלצהיימר מוקדם. היא מאבדת את המילים, שהיו מרכז עולמה, את האינטלקט החד, את הזכרונות. כשהיא כבר לא מכירה את בני משפחתה, ואת עצמה, היא עדיין מכירה ומזהה א ה ב ה. מעניין, עצוב ומרגש.

לעולם מצידי

נוודית, תודה. זה מאוד יפה.

להיות בהווה ולרקוד.

יש לי בליל מחשבות מכל הדיון הזה. לא ברור אם זה סלט רענן או עיסה דביקה ואני מנסה עכשיו להוציא מזה משהו.
אני מרגיש שמה שאני עשיתי לזכרון שלי בתפיסת המקום המוגבל, היה בעצם למנוע תנועתיות. להתעלם ולא לחרוץ לתוכו מידע לא נחוץ.

במהירות שיא הוא למד את השמות של כולם בעוד אני נאבקת אפילו עם אלו שהפכו להיות הקרובים ביותר.
ואני לא מרגיש שהייתי יכול לעשות את זה היום. את זכרת כשהיית באמת צריכה ולכן כשלא היית פנויה לתקשורת, נראה שיכולת לקבל את זה שאת יכולה פחות.
אני מתוסכל מהיכולת שלי לזכור שמות, כי אני לא בטוח שהייתי לומד במהירות הנדרשת גם אם הקשרים החברתיים היו באחריותי.
אני מרגיש שהרגלתי את הזכרון שלי לסדר חשיבות מסוים, כזה שבו אם אני רוצה לזכור משהו אני צריך לסדר אותו באופן לוגי, שיהיה לזה סדר ומשמעות,
אחרת זה חסר חשיבות ואין מה לזכור את זה.
אלא שאז לא הבנתי שאני עלול להזדקק לזכרון כדי להבין ולסדר את המשמעות אחר כך.
ואז אני לא זוכר את הקשר בין האיש לשמו. משהו נתקע שם.

ואני הרי לא כמו התולעת הדיגיטאלית שהקשרים בין הנוירונים שלה לא משתנים. אחרי כמה שנים של קונטאקט אימפרוביזציה, פתאום קפצתי ראש לבריכה וזה הלך נהדר, אחרי שכילד לא הצלחתי ללמוד את זה.

שיר המגע הזה, לעולם מצידי, שלח אותי למצוא את הסרטון הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=9FeSDsmIeHA

1972, סטיב פקסטון לא היה מרוצה בכלל מהמחול המודרני ובעצם מתחיל מחול פוסט מודרני מאוד.
אפשר לראות כבר בהתחלה הזה, שבה הוא מתחיל לשאול איך לנוע ולשרוד נפילה, כמה הקונטאקט לומד מתנועה של פעוטות.
הם הרי נופלים הכי הרבה ושורדים נהדר.
מה בתנועה באמת נחוץ? מה להחזיק פתוח כדי שהנפילה תהיה רכה?
זה ממש נהדר שבעברית חיוני זה גם נחוץ וגם מלא חיים.

שמות של אנשים, של דברים, זה גם חיוני.

זה ממש נהדר שבעברית חיוני זה גם נחוץ וגם מלא חיים.
Tell me about it!!!
אני בדרך לבנות קריירה מהרעיון הזה

יש לי בליל מחשבות מכל הדיון הזה
ברוך הבא לדפים שאני פותחת בבאופן

אני מתוסכל מהיכולת שלי לזכור שמות, כי אני לא בטוח שהייתי לומד במהירות הנדרשת גם אם הקשרים החברתיים היו באחריותי
ממש בקרוב תהיה לך הזדמנות לבדוק את זה, לא?
אז אולי תשחרר את התסכול ותתן לזה הזדמנות כדי שלא יקרה לך שוב משהו מהזן של למנוע תנועתיות.

מה בתנועה באמת נחוץ? מה להחזיק פתוח כדי שהנפילה תהיה רכה?
ממעט הקונטאקט שחוויתי עם הבחור ההוא שסיפרתי עליו במעלה הדף אני מבינה את הדבר הבא בתשובה לשאלתך -
אמון
כשהוא מפיל אותי, או כשאני נופלת מבחירה, זה אף פעם לא מגיע בהפתעה.
זה קצת בסלואו מושן. הגוף שלי יכול להרגיש את ההתרוממות או הנפילות מגיעות, ולהתכונן לכך.
אם זה היה קורה בהפתעה, יכול להיות שמתוך האינסטינקט הייתי מתמודדת עם זה לא רע בכלל, אבל הלב שלי היה דופק בעוז.
האפשרות להתכונן לתעופה או נפילה, ולו רק לרגע, משנות את כל התמונה.

אני נתתי בו אמון שאנחנו ביחד בזה. שהוא לא מניף אותי או מפיל אותי לצורך ההנאה שלו. שזה ריקוד משותף ושמה שאני אחוש חשוב לו. וזה עבד היטב.
לעומתו, רקדתי עם איש מבוגר שהגוף שלו פחות חזק ופחות יציב והוא בעצמו לא סומך על עצמו. בהיעדר יחסי אמון (שלו בעצמו, שלי בו) התנועה היתה מוגבלת יותר.

אגב, שחף, מעניין שאתה עוסק בזה לא מעט מהזווית של הנפילה, ואני מצאתי את עצמי נפעמת בעיקר מהתעופה.
כלומר, התעופה בשבילי היא לא רק הכנה לנחיתה או הנפילה שבוא תבוא. היא דבר בפני עצמו, מלא בתוכן ועונג. והלמידה שלי משם חשובה לי לפחות כמו הלמידה של המגע הצפוי עם הרצפה, אם לא יותר.
אני שאלתי את עצמי - איך להיות מונפת? או - איך לאפשר לעצמי לעוף, ולא רק להינשא?

ולא יכולתי שלא להיזכר בפטנט של אלון מהספר "בלונה". פשוט... לחשוב מחשבות קלות.
אי אפשר להאמין איזה הבדל זה עושה. והערך של זה גדול במיוחד כאשר מרגישים את התעופה מתקרבת.

זה ממש נהדר שבעברית חיוני זה גם נחוץ וגם מלא חיים
גם באנגלית

אולי זה רמז שהחיים ממש נחוצים לחיים?

נץ / לפעמים

ושוב סרט - בין כוכבים Interstellar
קודם כל - אני ממליצה, אני חושבת שזה סרט טוב.
_{<יכול להיות שיש טיפה ספוילרים במה שאני אכתוב, אז אפשר לא לקרוא, אם מתכוונים לצפות.>}

זה סרט מדע בדיוני (בעיקרו) ויש בו את כל הדברים החביבים עלי - חלליות, חור תולעת, חור שחורים, עולמות בחמישה מימדים. המון על זמן, קיפולים, קימוטים, התרחבות והתכווצות. מגניב

אבל אני כותבת עליו כאן, כי יש בו דילמות ומוטיבים אנושיים מעניינים ומרגשים (לצד כמה רובוטים מגניבים). מה שמציל את האנושות בסוף זו ה אהבה. לא בצורה מופשטת או פילוסופית, בצורה קונקרטית לגמרי, החיבור בין המימדים, מעבר לזמן, מתאפשר בעזרת האהבה. אהבתי

ועוד משהו - האסון שמאיים על האנושות הוא לא חייזרים, או זומבים או מגיפות. הוא - אבק. האבק הדק נוכח ומכסה הכל. כשעורכים שולחן לארוחת ערב, מניחים את הכלים הפוך. התיאורים האלה גרמו לי מיד לתחושת מחנק ואי נוחות. חשבתי שקשה לשער כמה זה נורא לחיות באבק מתמיד (שלא לדבר על המחלות שהוא מביא, ועל הרעב).

אבק.
מכירה את טרילוגיית חומריו האפלים? שם, אבק זה משהו אחר (-:
(בני ביתי מתלוננים שהשלטתי /חינכתי לסטנדרטים נחותים עם הפתגם "אבק זה לא לכלוך")

מכירה את טרילוגיית חומריו האפלים?
גם אני ישר חשבתי על זה!

החיבור בין המימדים, מעבר לזמן, מתאפשר בעזרת האהבה
מרחיב את הלב. ממש. זה משפט מוסיקלי לגמרי.

חשבתי שקשה לשער כמה זה נורא לחיות באבק מתמיד
תחשבי על הביטוי "אבק כוכבים". אולי זה יעזור...

מוקדש לנער שאני הכי אוהבת בעולם שמופיע היום עם השיר הזה

וואי, איזה שיר נהדר! תודה

אז גם אנחנו נעים נעים, ומה אני אגיד לכן? זה ממש נעים.
(יעלפו, בטא-טון, תאילנד, במקום שלדעתי לא שמע על זה שגן עדן נסגר כבר).

אמון.

לקח לי הרבה זמן להתחיל להבין איזה אמון אני צריך לתת במישהו שרוקד איתי.
נאום פתיחה שקט לריקוד: תאמין לי בבקשה, אני מנסה להקשיב לך ככל יכולתי. אני עושה מאמץ אמיתי לנטרל את הציפיה שלי מהריקוד הזה, להשאיר בצד כל תוכנית שיש לי לגביו, ולאפשר לו להיווצר.
אני כמעט בטוח לגמרי שגם אתה עושה כל מאמץ להקשיב לי ולהצטרף אלי ואתה לא עסוק בלתת לי ציונים על כמה מוצלח אני. המחשבה הזאת עוזרת לי לשחרר את עצמי מלתת לעצמי ציונים ולהיות בריקוד איתך.

כשהוא מפיל אותי, או כשאני נופלת מבחירה, זה אף פעם לא מגיע בהפתעה.

כמו בעיסוי, קודם מניחים את היד ומחכים, שהנוכחות תתקבל, שהמתח יפוג, שהגוף ידע שהלחיצה מגיעה וזה בסדר, כי יש לו זמן להתנגד אם הוא רוצה, ואז, פנימה.

לחשוב מחשבות קלות.

זה כמעט זה. בעצם מדובר בטריק טכני. החשש מנפילה סוגר אותנו, ואנחנו מתכדררים, מתכווצים והופכים לקשים וכבדים. כדי להחליק את הרצפה הצידה כשאת נופלת, את צריכה להיות פרושה. להיות ארוכה. כשאת פורשת ידיים ונמתחת מעלה כמו ביוגה, ולא חושבת שאת כבדה, הרבה יותר קל להכנס תחת מרכז הכובד שלך ולשאת אותך. כדי שאדם לא מאוד חזק יוכל לשאת אדם אחר, האדם האחר צריך להיות ארוך ופתוח, וצריך לתמרן את הגופים ככה שמרכז הכובד הנישא יהיה מעל מרכז הכובד הנושא. ואז זה קל. הרי ברור שאת אחראית לעצמך, גם כשמישהו נושא אותך. כדי להיות קלה את צריכה לדעת איך לשרוד נפילה. כשיהיה לך ברור שלא תפגעי, את תוכלי להיות ארוכה קלה ופתוחה. זה הצד הסולידי של המשוואה. הצד ממונף אומר שאם תהיה פתוחה וקלה, תשרדי את הנפילה.
אבל זו היתה, מה שקוראים המתמטיקאים, הוכחה בניפנופי ידיים. הוכחה אמיתית של התאוריה עוברת דרך טכניקה שמראה לך איך להתמודד עם נפילה, איך לשאת ואיך להינשא ואיך האורך הרכות והפתיחות מאפשרים לך לשרוד נפילה ולכן להנשא ואז לעוף.

וגם לאיטיות יש חשיבות, אבל לפעמים, ממש לפעמים, את פוגשת מישהו שהתנועה בינכם יכולה להאיץ ואת יודעת איפה תפגשי אותו בעוד שלוש ורבע שניות ואת יודעת שאם תגלגלי את היד ימינה היא תפגוש את יד שמאל שלו ואפשר להאיץ מאוד. סנכרון קסם שהתאפשר לי עם אנשים ספורים. ואז את ממש עפה.

וגם לחיוניות יש חשיבות. זה לא ברור בסרטון של הניסויים מ1972, אבל בסרטון הזה זה מאוד ברור, הם אות וסמל:
הרקדנים האלה רוקדים בתנועה מינימאלית מאוד. אני לא חושב שהגעתי לרמה כזו של מינימליזם. אין פה קישוטים. אין פה שום דבר שנועד לצופים. אין תנועה פריפריאלית שאינה חלק מהתנועה של השלד,
תנועה מוכללת כזאת שכולה כאילו נועדה ומרוכזת בתקשורת ביניהם. לכן הם גם לא מעמיסים אחד על השני מידע שלא ניתן לעקוב אחריו. הלוואי והייתי יכול להיות עד כדי כך מדוייק בתקשורת שלי,
בתנועה, בדיבור, בטקסט.

(ועכשיו אני אהיה מינימליסטי יתר על המידה ואגיד רק תודה רבה על הקישורים וההמלצה על הסרט ואלך לישון תיכף ומיד כי [)]הלילה קצר ומלא הפרעות

שחף, תודה על מה שסיפרת ועל הסרטון. ממש מעניין, ויפה.
זה מתחבר לי למחשבות שהיו לי על נשיאות תינוקות ופעוטות. במידה רבה, כשיכולתי להסביר לתינוק שהוא יכול להאמין בי ולסמוך עלי, לא במילים כמובן, אלא בגוף ואולי גם בקול - היה הרבה יותר קל לשאת אותם, גם כשהם גדלו ונהיו כבדים. בניגוד לסרטון (ולקונקט בכלל כמובן) - אין נשיאה הדדית, אבל לגמרי יש תנועה ותקשורת-תנועה הדדית. יכולתי להרגיש איך הילדים נהיים ארוכים, קלים ופתוחים כתגובה לתנועה דומה בגוף שלי. אין כמו ללמוד מתינוקות ופעוטות על תנועה וגוף.

תמונות של מדרגות מיוחדות ויפות ממקומות שונים בעולם.

כפר הדחלילים - כפר קטן ביפן שהתרוקן מרוב תושביו שעברו לערים הגדולות, מאוכלס עכשיו ב 35 תושבים, קשישים, וב 350 דחלילים / פסלים שיצרה אחת מתושבות הכפר.

תקווה
קראתי פרשנות שמצאה חן בעיני למילה תקווה, שהיא ה קו המחבר בין העבר וההווה, לעתיד.

שליחה על ידי תמי* » 13 יוני 2015, 14:27

נוודית, איזה רעיון יפה! אני מנסה לשרטט קו כזה בימים האחרונים ...

מנצלת את זה שהדף הזה כל כך סובלני בנושאים, כדי להביא לינק לאתר נפלא ביותר: Humans of New York

אתר מצוין. ממש. הסיפורים הקטנים. רקמה אנושית.
תודה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

במה עוסק האתר? (במבט ראשון לא קלטתי)

במה עוסק האתר?
פסיפס אנושי בניו יורק: צילום+ משפט או סיפור קצר מפי דמויות אלמוניות ומקריות (לכאורה לפחות) בניו יורק.
מלא רגישות, חמלה ואהבה לאנשים, שמתבטאות גם בצילומים וגם בטקסט.

אתר מקסים, תודה מצ'רה!
אהבתי גם את החלק של התמונות מאירן (נכנסים מראש הדף).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_במה עוסק האתר?
פסיפס אנושי בניו יורק_
תודה.

שליחה על ידי מיתר* » 22 יוני 2015, 15:22

אני נכנסת ככה באמצע כדי לבקש רעיונות.
עם השנים גיליתי שיש בי צורך גדול לנוע. עדיף כל יום. הייתי למשל שמחה ללכת כל יום (או לעשות בעצמי בבית) לשיעור תנועה אחר: יוגה, פילאטיס, ריקוד, אופניים וכו'. רק שאין לי זמן ואין לי כסף. כרגע אני מסתפקת בשעה של פילאטיס פעם בשבוע, ובתנועה הרבה שמספקים חיים עם פעוט בן שנתיים. זה לא מספיק ואני לא מצליחה לנוע לבד בבית. אני צריכה מסגרת והתחייבות חיצונית.
אני חושבת שאוכל להכניס יותר תנועה לחיים שלי אם אעבוד בזה. למשל אם אלמד תנועה מאיזשהו סוג. אבל אני לא חושבת שארצה ללמד מבוגרים, וגם לא מצאתי בינתיים שום סוג תנועה שבו הייתי רוצה להתמקד עד כדי כך. אשמח לשמוע רעיונות יצירתיים מכל הכיוונים לעניין.
תודה רבה....

fF]יש אמת בדברים שאת אומרת JUBwRo[/po]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא לגמרי בכיוון שהצעת, אבל אולי לקבוע עם שכנה שגם לה יש לה ילד/ים - שעה אחת את תשמרי על הילדים של שתיכן והיא תצא לאנשהו ושעה אחת היא תשמור על הילדים של שתיכן ואת תנועי?

נוודית אהובה,
באתי לבקר אז קפצתי גם לכאן ונשאבתי לתוך הקישורים שהשארת פה לאחרונה.
כמה יפים, כמה יפים...
אנשים עושים כל כך הרבה דברים יפים. כמה אסתטיקה וחמלה וסקרנות יש בעולם. זה פשוט מדהים.
הכל שאלה לאן בוחרים להפנות את המבט.

ומשאירה פה משהו משלי כי הדף הזה אהוב עלי מאוד - שבתי מעוד סוף שבוע ארוך של סדנת הריקוד שלי בגישת הרחבה הפתוחה. זה היה המפגש השני.
חזרתי כל כך מלאה עד גדותיי ומעבר לכך, עד שבקושי הצלחתי להניח במילים את החוויה המופלאה הזו.
הנושא היה "קשר", והחקירה בתנועה היא מרהיבה בהקשר הזה. כל כך הרבה הזדמנויות לתת למשהו קטן להבהב הבנה וללכת הלאה. כל כך הרבה תרגילי גוף, לבד ועם אחרים, שמקפיצים את התובנות מעל ומתחת ומצדי המילים, נכנסות למערכת ישר דרך הגוף. ובפנים כמו זרם חשמלי קטן עובר ואני יודעת שזהו - משהו נוסף התחבר בי או נטמע או אפילו נצרב.

בתור מנחת קבוצות אני מכירה מקרוב ולעומק את הכוח של תובנות מעבודה קבוצתית. אני חושבת שהתנועה והיעדר הריבוי המילולי משדרגים את הפרקטיקה הזו כמה רמות למעלה.

משתפת פה רק במשהו קטן בינתיים שכן קיבל כבר מילים ברורות - תרגילים רבים עסקו בקירבה ובשחרור של הקירבה. להתקרב ולהתרחק.
היה מדהים לראות איך אחרים מתקרבים, יוצרים קשר, ומתרחקים. היה מדהים לראות גם את עצמי. הבנה מסוימת שכבר זמן רב מנסה לעטות עור וגידים היא שאני כמעט תמיד פורמת את הקשר מאוחר מדי. כבר כתבתי על זה כאן בעבר מתוך העבודה בקבוצה הקבועה שלי. והנה הנושא עלה שם והחלטתי באופן מודע לקחת יותר סיכונים, כמעט ולא להיות בתוך "לא נעים לי", ולפרום כשזה הזמן. בין אם משום שאני מרגישה את האחר זקוק לפרימה הזו אבל לא מבצע אותה ובין אם משום שאני זקוקה לה.
זו חוויה חזקה מאוד, עצם התרגול של דבר כזה.

ואגב סיכונים, דבר נוסף שעשיתי הרבה זה להזמין אחרים לרקוד איתי בלי לחשוב יותר מדי, ולהצטרף לאחרים שכבר רקדו ביחד.
זה בכלל לא דבר פשוט כמו שזה אולי נשמע, בעיקר כאשר חלק מהאנשים הם לא חברים שלי והמוכרות שלי מוגבלת. ובכל זאת, לקחתי סיכונים רבים. חלק מהפעמים נדחיתי והפתעתי את עצמי מכמה שזה לא היה לי משנה. כאילו ברגע שהחלטתי, והייתי מודעת מראש לזה שאולי זה לא יתאים, כבר לא שינה לי אם זה מתאים או לא. מה ששינה לי זה להוציא לפועל את הרצון שלי, מתוך שחרור מוחלט של אחריות על התוצאה - אם ייווצר קשר בתנועה או לא.

הרגשתי... אלופה. ממש אלופה. נכנסתי לסדנה אחת, יצאתי אחרת. אני ממש מרגישה שדחייה היא משהו שאני יכולה להתמודד איתו טוב יותר מעתה והלאה. וזה גם מקרין על התפישה שלי את הרעיון של כישלון. ושאני יודעת טוב יותר מתי ואיך ללכת ממה שלא מתאים יותר. הלמידה הזו - יקרת ערך בעיניי עד מאד.
התהליכים האלה זו ממש התמצית של לנוע לנוע בשבילי.

אתמול הלכתי לרקוד בקבוצה שונה מזו הרגילה שלי.
המורה רוקדת איתי בימי רביעי והיא הזמינה ואמרה ששווה להגיע גם מרחוק (זה כמעט חצי שעה נסיעה בשבילי, ועוד באוטו כי אין רכבת).
הופתעתי מגודל הקבוצה הזערורי. בסופו של דבר היינו שבעה, בחלל גדול ומקסים. ארבעה גברים.
פעם ראשונה אי פעם שאני רוקדת בהרכב שיש בו יותר גברים מנשים. זו היתה חוויה מצוינת וגם דיברנו על זה בסוף.

החלק החשוב היה טמון באפשרות לנוע בחופשיות במרחב ענק בלי הפרעות. אחר כך תפשתי שחלק מהזמן בקבוצה הקבועה שלי אני בעצם לא ממש רוקדת, אלא עסוקה בהתחמקות מלאה חן (כך אני מקווה...) מהיתקלות באחרים. זה נעשה בתנועות של ריקוד אבל זה לא בדיוק ריקוד חופשי. זה ריקוד מתחשב בין רוקדים אחרים.

פתאום הכל היה פתוח. יכולתי לפרוש כנפיים וממש לעוף. לעשות כמה סיבובים שבא לי, לדלג בחופשיות, להניף ידיים ומה לא...
תחושה אחרת לגמרי של חופש בתנועה שאפילו בבית אין לי כי המקום הכי רחב שלנו הוא עדיין צר לצרכים האמיתיים של התנועה שלי. אני רוקדת גדול. תמיד רקדתי ככה.
זה היה נהדר והרגשתי את הנשימה שלי נפתחת לגמרי. אני בהחלט אשוב לשם. גם המוסיקה היתה טובה מאוד רוב הזמן, כולל השמעה ברצף של שתי גרסאות לאותו שיר שאהוב עלי כל כך, כל כך...

רוזמרי קלוני

דין מרטין

להנאתכן...

אני רואה בקלות את המטאפורה שיש פה בשבילי. איך אני רוצה לעבור את החיים שלי? בין הריקוד של אחרים, בחיוך והשתדלות מלאת חן לא לדרוך על אצבעות, או פשוט בתוך מרחב שמספיק לכולם ושאני יכולה לעוף בתוכו?
יש כמובן עוד אינסוף אפשרויות ביניים, אבל לפעמים טוב רק להביט לרגע בקצוות מסוימים ולתהות... מה אני צריכה?

אולי אחרי שחווים את המרחב הפתוח, במלוא הדרו ויופיו, יש יותר יכולת לברוא אותו גם בתוך ההוויה היותר צפופה, בין הרגליים של הרקדנים האחרים.
(או לפחות גירסת מיני שלו, די מספקת... יותר מספקת...)

_{נהניתי, תודה}

נוודיתה, אם יום אחד תצטרכי איזה מוטו, נגיד לאיזה אתר שאת בונה לעצמך, זה יכול להיות
נוודית: לברוא מבפנים
זו תמיד ההצעה שלך. אני אף פעם לא חושבת עליה לבד. היא תמיד טובה.

ממש נזכרתי בזה היום, כשבאתי למקום הרגיל שלי ולא הפסיקו להיכנס אנשים. יו, כמה שהיה מפוצץ.
וחשבתי לעצמי אחרי ההתרווחות של יום שני - מה אעשה? כל מה שאני יכולה זה לנוע בין אנשים בעצם.

ואז עשיתי שני דברים. ראשון - קיבלתי את עצתך. זה עבד בכלל לא רע לבערך חצי שעה.
אחר כך מצאתי פטנט אחר - רקדתי עם אנשים. זה תמיד ריקוד יותר סטטי שדורש פחות מקום ויש בו את העונג שלו.
וגם הסביבה נוטה להשאיר יותר מרחב סביב שניים. אז בראתי לי מרחב בדרכי שלי.
ומה שבעיקר לקחתי ממך זה את ההבנה שאני לא תלויה במציאות חיצונית. שאני יכולה ליצור שם משהו. את מה שאני צריכה.

תרגול צ'י גונג כולל גם סוגים שונים של הליכות מדיטטיביות.
יש המון סוגים שונים.
אני באופן אישי מאוד אוהבת אותן.
באופן כללי ההליכות המדיטטיביות האלה הן שילוב מעניין של תנועה ונשימה, שאינו ספונטני, אבל יש בו זרימה והתכוונות.
בתקופה הנוכחית אני מתרגלת את הצעידות של גואו לין, GOU LIN וממליצה לחפש מידע עליהן .
למשל כאן
https://www.youtube.com/watch?v=12RSk3BkCFw
אם כי מצאתי גם המון סרטונים גרועים בנושא.
יש בתי חולים בסין בהם הצעידות הן חלק חשוב בתהליך הריפוי מסרטן וממחלות אחרות, וכולל צעידות של בין 20 דקות ל 80 דקות שלוש פעמים ביום, ואף יותר.
יש ארבע צעידות שונות ומשלבים ביניהן לפי סוגי המחלות.
גם הסיפור האישי של גואו לין מעניין.
בקיצור, לנוע לנוע...
אפשר לשאול שאלות בנושא בדף צ'י קונג .
הרבה בריאות!

אורך רוח
היום פתאום הבנתי כמה הביטוי הזה שאומר ס ב ל נ ו ת הוא גאוני. זה הרי בדיוק מה שצריך בשביל סבלנות, להכניס אוויר מסביב ובפנים, הרבה אוויר, נשימות ארוכות.
(כל מי שחושבת עכשיו בליבה נו, ברור... אז ברור שברור, לפעמים טוב לומר את הדברים הברורים

_{שובו של ה}

לפעמים טוב לומר את הדברים הברורים

לגמרי...
תודה

חוויות מערב מיוחד של אימפרוביזציה בתנועה (ותודה לאיש המקסים שהזמין אותי)

אני צריכה לרקוד. כמעט תמיד, אני צריכה פשוט לרקוד.
ואולי לכן, כאשר הוזמנתי למשהו חדש שהוא סוג של ריקוד, המחשבות שלי השלימו שם לבד איזו קירבה למה שאני באמת צריכה.
כאשר הגעתי, למדתי מהר מאוד שזה ערב מונחה מאלף ועד תו. לא היתה בו דקה אחת נעדרת הנחייה.
ההתנגשות עם הציפיות, שלא לדבר על הצרכים, יצרה סוג מסוים של תסכול ורצון ללכת ולא לחזור.
אבל כבר למדתי בעבר שזה לא רעיון טוב בהמון מקרים, אז במקום זה אני חושבת בקול רם.

הנחיות שהופכות להגבלות
תחת תנאים מסוימים, אני מתקשה מול הנחיות. בעיקר כאשר הן נתפשות בעיניי כבלתי נחוצות.
אז, ההנחיות הופכות לתחושה רחבה ועמוקה של הגבלה, שאני לרוב ממש מתקשה מולה.
פעם מישהי אמרה לי שהריקוד שלי פרוע ופראי. זה בשבילי עניין לגמרי פיזי, לדעת שהגוף יכול לעשות מה שבא לו.
אתמול בערב חשתי בעיקר מוגבלת והיה לזה מופע אחד ספציפי שהוביל לעניין אחר.
אבל בינתיים אומר משהו על ההגבלה - הייתי שמחה להיות מסוגלת ללמוד מתוך ההגבלה ולא לחוות אותה באופן אוטומטי כמשהו שלילי. ובמידה רבה זה היה נושא השיעור כך שלא מפתיע שכל הווייתי התכתבה עם זה. ממש חייתי את הנושא בכאן ועכשיו של השיעור וכרגע אני מעבדת אותו.

הנחייה
המנחה באה עם תוכנית מאוד מאוד מוגדרת, שהלכה לאיטה בשלבים שונים דרך הנושא. הנושא היה "הסכמה", אבל הוא עבר עמוק מאוד דרך ההגבלה. זו בעצם היתה ההסכמה להיות מוגבל, ומה שקורה לנו בתוך מצבים כאלה.
במה אנחנו מתמקדים? בחלק המוגבל שלנו או בכל שאר האפשרויות המעניינות שנשארו בלתי מוגבלות, ובמידה רבה הפכו מעניינות ונוכחות בגלל ההגבלה.
כאמור, אני יודעת להעריך את זה ממבט-על של אחרי, אבל תוך כדי הייתי בעיקר מתוסכלת ובזה אני מתבוננת.

אירוע נקודתי ממחיש
המנחה נתנה תרגיל מסוים שכלל מגע בין הידיים, מעבר בין אנשים וצעידה משותפת עם המגע הזה עד להחלפה הבאה.
תירגלנו במשך דקה אולי לפני שהיא עצרה אותנו כדי לתקן משהו שרבים מאיתנו עשו - לא, לא, היא אמרה. לא ככה. זה לא התרגיל.

מה קרה שם?
הקבוצה הזו מורכבת מהריכוז הגדול ביותר שנתקלתי בו של אנשים רוקדים. כלומר, אנשים שלא רק זזים, אלא ממש רוקדים לעומק של התנועה ונהנים מאוד משיתוף פעולה עם אחרים.
כבר רקדתי בקבוצות רבות, אבל כזה דבר עוד לא ראיתי. קבוצה מדהימה באמת.
אז ברגע הראשון שהיתה אפשרות להפוך את התרגיל לריקוד משותף - זה מה שקרה. ורבים התעלמו קלות מההנחיה והפכו את המפגשים עם אחרים בקבוצה לריקוד שיש בו ידיים נוגעות, במקום לידיים נוגעות שהן כל הריקוד.
במילים אחרות, בחוויה שלי, הקבוצה העלתה רצון ברור. המנחה אמרה לו - לא! עשו כפי שאני אומרת!

בתפישה שלי של הנחיית קבוצות הדבר הזה לא אמור לקרות. ואם הוא קורה הוא חייב להיות מדובר. וחייבת להיות קבלה והסכמה של רצון המנחה מתוך הבנה כלשהי למה זה חשוב. ולא תמיד תהיה הסכמה.
משהו בי עמד המום מול הדינמיקה הזו, ברמת הפרט וברמת הקבוצה.

עכשיו, אחרי ההלם, אני בודקת את עצמי - מה הקשה עלי לחייך מול זה? להשתמש בזה ללמידה? להתמסר לרצון הברור של המורה ולהפיק ממנו את המיטב?
בהבנה שלי, במקום שבו לא נדרשת הגבלה מוטב לבטל אותה.
בהבנה שלי, אם לקבוצה או לפרט יש צורך שמבקש מענה, מוטב לתת לו את המענה הזה ורק אחר כך להמשיך הלאה, גם על חשבון חלק ממה שתוכנן.
המורה הביעה נוקשות. המפגש שלי עם הנוקשות שלה נתקל בנוקשות שלי.

לחזור או לברוח
הרצון שלי אומר - אל תחזרי לשם יותר. לא היה לך טוב.
קול פנימי אחר אומר - יש שם משהו בשבילך. אל תברחי כל כך מהר. לא קרה לך שום דבר לא נעים שמכוון נגדך. פשוט נתקלת במשהו שלא ציפית להיתקל בו ולא ידעת במקום איך להתמודד איתו.

נראה מה יהיה בשבוע הבא

קצת מזכיר לי את המחשבות והדילמות שהיו לנו סביב אתגר 22. היתרונות והחסרונות של מגבלות ומחויבויות חיצוניות. מסגרת מול חופש. נחישות מול רכות. חוץ מול פנים.
אני חושבת שלפעמים זה נחמד שיש איזו מסגרת חיצונית, הנחיה, שאני מסכימה להשמע לה אפילו לציית לה (גם מראש וגם תוך כדי תנועה) . זה יכול להיות מעניין, מאתגר, פותח כיוונים אחרים. אבל - מבחינתי זה היוצא מן הכלל. אירועים מיוחדים. הכלל הוא שאני חופשיה ובוחרת לעצמי.

מעניין, אני רוצה לכתוב כאן על התנועה שלי, אבל התיאור לנוע לנוע פתאום לא מתאים לה.

מדיוני החיוניות יצא שנתקלתי בבלוג מעניין, על פליאו וקרוספיט. למדתי ממנו על פליאו, הסכמתי עם חלק מהדברים ולא הסכמתי עם אחרים, השכלתי מהדוגמאות, ובאופן כללי נהנתי לקרוא על תזונה. עם פעילות גופנית המצב היה שונה לחלוטין. בעוד שהוא טוען שקרוספיט היא פעילות גופנית שנובעת מהגישה הקדמונית, אני מוצאת אותה לא טבעית בעליל. אין שום דבר טבעי במשקולות אולימפיים, בתנועות שצריך טכניקה נכונה כדי לבצע וטעות קטנה עלולה לגרום לפריקת כתף, וגם הדגשים של כוח על פני סיבולת לא ממש טבעיים. ועודף התחרותיות ללא איזונים ובלמים לדעתי גם ממש לא נחמד. עד כמה לא נחמד גיליתי במהרה.

אז קראתי על קרוספיט, וקראתי, וזה עשה לי חשק להגדלת הכוח שלי. הרגליים שלי חזקות, אני יכולה ללכת למרחקים ארוכים מבלי שאתקשה, ובעת הצורך לרוץ כמה קילומטרים כדי להגיע לספריה לפני שהיא נסגרת. הידיים שלי חלשות. אני מקלידה איתן, וזהו בערך. באופן כללי אני לא עושה פעילות פיזית קשה בחיי היום יום, ואחרי כל הקריאה הזו ממש התחשק לי לעשות משהו כדי להתחזק. והמשהו הזה הוא בסגנון של אימוני כוח, לא בסגנון של תנועה - אם זו ריצהף הליכה, ריקוד, או יוגה.
אה, גם את הגמישות שלי אני רוצה לשפר. פעם הייתי גמישה יותר.

אז בפעם הראשונה רצתי לגן השעשועים הרחוק מביתי, אבל שיש בו אפשרות לעשות מתח. לא ממש ברור למה, בהתחשב בכך שאני לא ממש מצליחה לעשות מתח... אז הדעתי לשם ועשיתי מתח, וגם זה עם תנופה, וקפצתי בחבל, כי את זה אני אוהבת ויודעת. ומהקרוספיט לקחתי שאני לא חייבת לספור קפיצות ברצף, ואם אני מפסיקה אני יכולה להמשיך שוב. זה התברר כשינוי קט אבל מהותי, שכן הטכניקה שלי בקפיצה בחבל אומנם טובה מספיק כדי להצליח לקפוץ 50 קפיצות בצרף,
אולם מאה אני לא תמיד מצליחה, והמאתיים שהגעתי אליהם כללו כמה פעמים בהם לא הספקתי להעביר את החבל בזמן. אבל מכיוון שמיד המשכתי ספרתי זאת כקפיצה ברצף. אחרי זה רציתי לעשות "סקוואטים", שזה בפשטות לרדת לכריעה ולעלות חזרה (שגם זו מיומנות שאני רוצה שתהיה לי - לכרוע במקום לשבת). אבל השרירים שפועלים בקפיצה בחבל הם די אותם שרירים כך שהסתפקתי בסקוואט וחצי. עשיתי מתיחות, והלכתי הביתה.

את כל זה עשיתי בטייץ שלבשתי פעם אחת בקיץ הזה, ונעלי ספורט. על תלבושת הספורט הזו וויתרתי מייד - היא לא נוחה. בטייץ חם, נעלי הספורט לא ממש נוחות, זה לא לבוש כייפי.

בפעם הבאה נתקלתי בבלוג "בכושר" של אישה מסויימת. כמה שהוא שונה בגישה שלו! אין בו את התחרותיות העודפת ממש שמצאתי בקרוספיט, היו בו הסברים למתחילים, ולכל תרגיל הסבר איך להפוך אותו לקל יותר. הוא שונה באופיו ממש. הוא גם כולל עבודה נגד משקל הגוף בעיקר, ללא כל מיני עזרים מפוקפקים כמו משקולות של 12 קילוגרם. הוא כלל מדריך לשכיבות שמיכה, וכך גיליתי את החסרונות של התחרותיות.

יצא לי לעשות שכיבות סמיכה בצבא. נראה לי אפילו עמדתי בנורמות שעמדו על משהו כמו 18 שכיבות שמיכה לאישה. או שזה היה מהתיכון, המספר הזה? אבל רק בזכות הבלוג שלה גיליתי עד כמה הורסת התחרותיות והמדידה.
לא הופתעתי מכך שקראתי על קרוספיט כמה פעמים שהתחרותיות גורמת לאנשים לעשות את התרגילים לא נכון, ועלולה לגרום לפציעות. אבל יש משהו שונה מאוד בלקרוא משהו, ובלהבין אותו באמת.

בבלוג "בכושר" הבלוגרית מסבירה שככך שהידיים מונחות גבוה יותר כך התרגיל קליותר, ואם מגביהים את הרגליים התרגיל קשה יותר. והבלוג כולל כמה גרסאות לשכיבות סמיכה. הראשונה היא בכלל לדחוף את עצמי מקיר, בשנייה שמים את הידיים של משטח מוגבה כלשהו, אחר כך יורדים נמוך יותר, עד שכיבת סמיכה קלאסית.

הבלוג הזה עשה לי חשק לצאת החוצה. בפעם השנייה שיצאתי יצאתי לקפוץ בחבל (אני חושבת יחפה) ולנסות לחזק את הידיים על ידי ניסין להחזיק את עצמי באוויר תוך הישענות על משהו (משהו כזה מבטון, אין לי תיאור אינדיקטיבי יותר). בפעם השלישית כבר ידעתי מה אעשה - אעשה שכיבות שמיכה, אבל לא על הריצפה, אשים את הידיים שלי עד הדבר הזה מבטון.
הבלוגרית טוענת שכדאי לעבור לשלב הבא - הגבה נמוכה יותר לידיים, אם אני יכולה לעשות 30 שכיבות סיכה בקלות בגרסא הקודמת.
ורציתי לעשות את זה. ולא ממש הצלחתי. זה היה אשכרה מאמץ, והשרירים שלי נתפסו אחרי זה! (אחר כך גם קפצתי בחבל יחפה (אולי בפעם הקודמת כן נעלתי משהו?) ושוב עשיתי תרגילים. וגם ניסיתי לעשות עמידת ידיים! וגיליתי שזה לא נוח ושהדם יורד לי לראש. למה זה לא קרה כשהייתי ילדה?))

ואיך הייתי עושה שכיבות סמיכה בתיכון, ואפילו 18? התשובה הייתה פשוטה. לא עשיתי שכיבות סמיכה באמת. עשיתי שכיבות סמיכה כדי לסיים את המבדק המטופש כמה שיותר מהר. והפעם עשיתי שכיבות שמיכה כדי להתחזק, בביל עצמי, בלי שמישהו ימדוד אותי, ולכן עשיתי אותן נכון! איזה הבדל עצום! וכמה שתחרותיות יכולה להרוס!

בין כל הבלוגים קראתי שוב על יחפנות, וקראתי בבלוג מסויים טענה קטנה ששינתה הרבה בשבילי. הועלתה טענת נגד שלא נועדנו ללכת על אספלט, ונכתב בתשובה שבסוואנות של אפריקה האדמה קשה מאוד, ואנחנו בהחלט יכולים ללכת על אספלט.
לכן אתמול בערב כשיצאתי ללכת בערב, הלכתי יחפה. 4-5 קילומטרים. ובניגוד לכל האזהרות לא להתחיל ישר לרוץ בנעליים מינימליסטיות כי זה יגרום לכאב ולפציעות, אני הלכתי יחפה. נו, אני הולכת יחפה בבית. אף אחד לא ישכנע אותי שזה מסוכן לי ללכת ככה חמישה קילומטרים כי אני לא רגילה לזה! אז הלכתי (עם הכפכפים ביד) ולא הייתה לי שום בעיה והרגלים לא כואבות לי היום. הלכתי לאט יותר, שמתי לב לזה כשבמקטע מסויים נעלתי נעליים ומיד התחלתי ללכת מהר יותר, אפילו בלי ששמתי לב. לקראת סוף ההליכה הפסקתי להסתכל כל הזמן מתחת לרגלי והתחלתי להסתכל קדימה, וגם ללכת מהר יותר. נראה שאני אסתגל לזה.

כשהלכתי והסתכלתי לאן אני הולכת שמתי לב להבדל בין העברית לרוסית. בעברית זה "תסתכל לאן אתה הולך" - כלומר תסתכל קדימה. ברוסית זה "תסתכל מתחת לרגליים שלך".

עכשיו אני לא יכולה לצאת החוצה יחפה. המדרכה לוהטת! ואני מתכננת לקנות לי סנדלים מינימליסטיות DIY, ברגע שאני אמדוד מה המידה שלי.

זו אחת הסיבות שלקנות דברים לעתיד זה מפוקפק. נניח הייתי קונה סנדלי שורש עם מחשבה לעתיד, מי יודעת מתי אתקדם לשלב הבא של באופניות? קראתי על נעליים מינימליסטיות לפני שנים, אבל הן פשוט עלו יותר מדי. הסנדלים האלו: http://xeroshoes.com/shop/diy-kits/diy- ... e/#measure
די זולות.

ועכשיו אני חושבת - מה המקום בתנועה שלי לכוח? ליכולת שלי לאחוז בענף ולמשוך את עצמי למעלה? זה לא תנועה, זה משהו אחר. זה כוח. אבל אני רוצה להיות חזקה! לא חזקה במובן של להרים משקולת שלושים קילו (בטכניקה מסויימת, כי אחרת זה מסוכן), אלא ביכולת שלי להרים את עצמי! ביכולת שלי לסחוב משקל כבד ושלא יהיה לי כאב גב. זה לא תנועה, אז מה זה?

<הולכת לחפור בדפים אחרים: החיוניות שלי חלק שמיני ו{{}}צניעות בלבוש לחילוניות{{}}>

אישה, כמה יפה כתבת.
ממש שמחתי לקרוא, והזדהיתי עמוקות עם הרצון להיות חזקה יותר.
הוא מלווה אותי כבר זמן רב וטרם הגעתי לזה.
גם אני הייתי שמחה להיות מסוגלת להרים את עצמי, לכל הפחות...

הכלל הוא שאני חופשיה ובוחרת לעצמי.
כן כן כן
אני באמת חושבת שלו ידעתי מראש מה מתוכנן הייתי מקבלת את זה הרבה יותר בקלות. כי הייתי מרגישה שאני בוחרת להכפיף את עצמי להגבלות האלה.
אבל ההפתעה הקשתה עלי לחוש בכך.
ואולי זה טוב. אולי טוב לא להיות מסוגלת להרכין ראש בפני מגבלות מפתיעות רק כי הן שם, ולהתעקש שוויתור כזה יהיה כרוך בהשקעת מחשבה וקביעת העדפה ולא יהיה סתמי ובטח שלא אוטומטי...
אולי זו האנטי-תזה של הלך רוח כנוע?

אם הגבלת או שלילת החופש שלי נובעת מסיטואציה שאני בוחרת בה ממש במודע, זה כמו ניסוי ואני מנסה להוציא את המיטב מבחינת העניין והלימוד.

אם אני נקלעת לסיטואציה שבה חופש הבחירה שלי נשלל או מוגבל, בלי שידעתי מראש, בד"כ אני משתפת פעולה, בלי שאני מרגישה שזה הלך רוח כנוע. נורא תלוי כמובן איך הגעתי למצב הזה, וכמובן שאין בו סתירה עם עקרונות שלי וכו', זה ברור. אם המצב הוא שיהיה לי קצת פחות כיף לשם הנימוס, או כדי לשתף פעולה עם משהו שאכפת לי ממנו - אני זורמת עם זה, מנסה לחייך ולנשום וזה עובר. אני די בטוחה שאני מגיבה ככה בגלל שזה קורה לי לעיתים מאד נדירות. בד"כ אני חופשיה כציפור

ציל צול, אני קצת חושבת על זה כמו על הגייד-ליינס שלך בקשר לתזונה. אם הרוב הגדול של התזונה הוא חיוני, מדויק, בבחירה אישית, לא קורה כלום אם מידי פעם נכנסים אלמנטים "זרים", מכל מיני סיבות.

אני קצת חושבת על זה כמו על הגייד-ליינס שלך בקשר לתזונה. אם הרוב הגדול של התזונה הוא חיוני, מדויק, בבחירה אישית, לא קורה כלום אם מידי פעם נכנסים אלמנטים "זרים", מכל מיני סיבות.
הקבלה נאה מאוד, בכל מיני רמות. גם לגבי השיגרה וגם לגבי ההפרה שלה.
אז למה זה הטריד אותי כל כך, בעצם?
בניגוד לתזונה (ואולי כי כבר עברתי כברת דרך שם, או שבתנועה זה יותר משנה לי משום מה) - הפרת השיגרה באופן מפתיע בכלל לא מתקבלת אצלי בקלילות.
אבל אני אשים לב לזה...

אני גם כן חושבת שזה לא נורא אם מדי פעם נכנסת כפייה, אבל אני חושבת שכניעה אוטומטית לכפייה או בחירה אוטומטית להיכנע לכפייה) זו בדיוק המשמעות של הלך רוח כנוע. לכן אני חושבת ש

_טוב לא להיות מסוגלת להרכין ראש בפני מגבלות מפתיעות רק כי הן שם, ולהתעקש שוויתור כזה יהיה כרוך בהשקעת מחשבה וקביעת העדפה ולא יהיה סתמי ובטח שלא אוטומטי...
זו האנטי-תזה של הלך רוח כנוע?_

בלי אולי.

עוד נושא שלא כתבתי עליו במגילה הארוכה שלי (שעליה חשבתי זמן שהלכתי יחפה - אשכרה הלכתי וחשבתי מה אני אכתוב בבאופן ובאיזה דפים) זה הקלילות. לצאת להליכה זה קליל מבחינתי. זה לא דורש החלפת בגדים, או הכנות. לעומת זאת, "אימון" זה לא קליל מבחינתי. והסיבה המרכזית שבזכותה אני כן עובדת על החוזק שלי היא הקלילות שהבלוגרים של "בכושר" הכניסה לשם. אימון של חמש דקות. פשוט לצאת החוצה ולעשות 30 שכיבות סמיכה. זה הרי ממש קליל! והקלילות הזו - היא פסיכולוגית. והיא משנה המון. ואין לה קשר לזמן. כי הליכה יכולה לקחת כמה שעות ולהחשב מבחינתי קלילה, ואילו כשיצאתי לגן השעשועים הרחוק אשכרה התכוננתי - לבשתי בגדי ספורט ונעלתי נעלי ספורט ותכננתי.
מה שדורש ממני תכנון של ממש - הוא לא קליל. והוא מקשה על התנועה.

אז זה עוד נושא לחשוב עליו - מה הופך דברים קלילים? ביטחון עצמי שלי שאני יכולה לעשות אותם. חזרה מרובה. וכתיבה קלילה של אחרות...
יש עוד שיטות?

עוד על קלילות - קלילות היא גם זרימה והעדר תכנון. יצאתי אתמול ללכת. באיזה גן שעשועים עצרתי, והחלטתי להתאמן קצתי. עשיתי כיבות סמיכה למתחילות, אחר כך ירידה לכריעה, ובסוף גם השארות במצב הכריעה הזה. כשחזרתי ליד ביתי, ניסיתי שוב לעשות 30 שכיסות סמיכה על הדברכ הזה מבטון והפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הצלחתי 30 שכיבות סמיכה! זה ממש מגניב לראות איך אני מצליחה דברים שפעם לא הצלחתי! והיום השרירים שלי לא תפוסים. אני מרגישה קצת את שרירי הרגליים, אבל הם לא תפוסים זו יותר עייפות נעימה.

בקיצור, ממליצה בחום לכולן! לא רק לנוע ויוגה, אלא גם אימוני כוח. כאלו בקטנה.

זה הבלוג שממנו קיבלתי השראה: http://bekosher.co.il/%D7%A9%D7%9B%D7%9 ... %99%D7%9A/

הקישור הוא למדריך לשכיבות סמיכה. אני הולכת על פיו, מלבד זה שאני לא עומדת עם רגליים צמודות, אלא רגליים בפישוק ברוחב הכתפיים.

ספורט מקצועי

ברוסית יש שני מונחים שונים, ספורט, שמתייחס לספורט מקצועני, וגימנסטיקה, שמתייחס לספורט חובבני. וישנה אימרה, שאומרת שגימנסטיקה זה בריא וספורט - לא.
בספורט מקצועני המטרה היא לדחוק את הגוף מעבר לגבולותיו, ולכן כל ספורט קצועני כרוך בפציעות, ולפעמים בנזקים בלתי הפיכים. בספורט חובבני אין מטרה כזו. אין מטרה אחת מוגדרת בכלל.

בעברית יש מילה אחת - ספורט. וכך לא ברור ממבט ראשון ההבדל המהותי.

התמסחרות

אני קוראת בזמן האחרון את הבלוג של דעאל (מר קדמוני). הוא התחיל כבלוג בעיקר על קרוספיט ועבר לעסוק בעיקר בתזונה, ולכל אורךכו עוסק בלחיות כפי שחי האדם הקדמון. אני קוראת אותו מההווה לעבר, וכך יכולה לראות תהליכים שקראו בשנים האחרונות, וזה מעניין.
אחד מהם הוא ההתמסחרות של הקרוספיט.

הקרוספיט התחיל כגישה איזוטרית לספורט, והאליפות של הקרוספיט, Ready for Action, תחרות על התואר של האיש והאישה עם הכושר הגופני הטוב ב(ישראל, אמריקה, העולם) הייתה משחק חובבני. משחקי הקרוספיט היו באיצטדיונים קטנים, שודרו רק בשידור חי (ולא חי) באינטרנט, והמנצחים לא היו מאוסף ספורטאים מקצוענים, היו כמה וכמה פעמים בהם באו אנשים אנונימיים ולא מוכרים וניצחו.

אחר כך זה השתנה. הקרוספיט התפרסם ונהיה נפוץ יותר, המשחקים קיבלו חסויות, כסף, שודרו בערוצי הספורט הגדולים, והפכו לסופרט מקצוענים של ממש. גם הסגנון שלהם השתנה, ונהיה פחות לא צפוי ואקראי, ויותר קרוספיטי-קיצוני.
המשחקים הפסיקו להיות משחקים והפכו לאליפות, לספורט מקצועי.

כל זה קרה כמובן בארצות הברית. בישראל אני לא חושבת שהגענו למצב הזה, וההערה של הבן של דעאל לאבא שלו - שהוא מביך אותו, שכן הוא היחיד בקהל של המשחקים שאין לו קוביות בבטן מעיד על זה.
קיים גם קשר בין קהילת הפליאו לקהילת הקרוספיט, ולא פלא שאחד משוקי הפליאו היה באותו מקום וזמן שמשחקי הקרוספיט ישראל.

אני מקווה שהם לא יתמסחרו. אני תוהה מה אפשר לעשות בשביל זה.

כושר פונקציאונלי

האידיאולוגיה של קרוספיט אומרת שקרוספיט אמור לפתח יכולות שונות ומגוונות. לא מקצועיות בתחום מסויים, כמו בריצה. השאיפה היא שמי שמתאמן בקרוספיט לא יהיה הכי מוצלח באף ענף ספורט אולם יוכל להתמודד בצורה ראויה בכל ענף אקראי.
השאיפה הזו מקסימה ומצאה חן בעיני, אם כי לדעתי קרוספיט לא מממש אותה. לכן אני התחלתי לחשוב איך לממש אותה.
קרוספיט אמור להיות כושר פונקציאונלי - כזה שלא מיועד לבצע מטרה חסרת תכלית בחיי היום יום, כמו ריצת מרתון או קפיצה לגובה, אלא להיות מועיל בחיי היום יום.
האפשרות במקרה שנתקע הפריזבי על גג של מעיין שמשיה מרובעת מעץ בחוף לטפס ולהוריד אותו נובעת מהיכולת לעלות על כל דבר שאת יכולה להיתלות עליו. או היכולת לסחוב עלייך בטיול ילד שנשברה לו הרגל בטיול עד שמגיעים לציוויליזציה. או היכולת לסחוב כמה קילוגרמים של קניות לאורך שניים וחצי קילומטרים עד הבית בלי שיכאבו לי הכתפיים במהלך הסחיבה הזו.

אולם בחיפושי אחר הגדרה לכושר פונקציאונלי גיליתי שאין ולא יכולה להות הגדרה אובייקטיבית, כי מה זה בכלל פונקציאונלי?
אני רוצה להצליח להישאר בכריעה לאוך זמן ובנוחות, במקום לשבת. לא קרוספיט ולא אף תוכנית כושר גופני שאני מכירה לא מפתחת את המיומנות הזו. ריצה יחפה היא פונקציאונלית, או לא פונקצאיונלית בעולם בו בערך תמיד יש נגישות לנעליים?
ומה לגבי המשקל של המיומנויות השונות? בקרוספיט שמים דגש חזק מדי לדעתי על כוח וכוח מתפרץ. במקרה נתקלתי בעיתון מנטה, והו היה את מבחן מנטה לכושר. הוא כלל אלמנטים אחרים לחלוטין מהמבחן של קרוספיט לכושר גופני. ושניהם כללו אלמנטים שלא ברור איך הם מועילים בחיי היום יום.

נתקלתי בכישור לרשימה של מיומנויות שונות בנושא של כושר. הם כללו דברים כמו סבולת, כוח, כוח מתפרץ, גמישות. על אילו מהמיומנויות לתת דגש?

אני עכשיו רוצה לחזק את הכוח שלי בידיים, ואת הגמישות שלי. באיזו קטגוריה לכלול את הרצון ללכת יחפה במהירות ובקלות? ואת הרצון שלי לכרוע לאורך זמן בנוחות?

כושר טבעי

קל לי להגיד מה זה לא כושר טבעי. מה שדורש טכניקה ולא סובלני לאי דיוקים. בהרמת משקולות (במשקלים של עשרות קילוגרם, לא בקילו-שניים) אפשר בקלות לפרוק כתף. זה שונה מריצה, למשל, שבה המון אנשים רצים לא נכון שנים ולא נגרם נזק ברור ומיידי.

לטפס על עץ (ולדעת לעלות על כל ענף שאני מצליחה להיתלות עליו) זה טבעי, כמו ללכת, לרוץ, לשחות, לסחוב דברים.

אולם מה לגבי תרגילים שמיועדים לחזק שרירים שנחוצים בשביל דברים אחרים? אני לא חושבת ששכיבת סמיכה היא טבעית, אולם היא שלב בדרך למתח שאני לא ממש מצליחה לעשות. ואחרי שהתחלתי להתאמן בשכיבות שמיכה כשסחבתי קניות הביתה גיליתי שהשרירים המתאמצים שלפעמים כואבים לי הם שרירי הכתף שעבדתי עליהם בשכיבות השמיכה.

פלאנק זה תרגיל שנראה לי עדיף על כפיפות בטן כדי לחזק את שרירי הבטן, הוא לא נראה לי טבעי, אולם גם חולשה בשרירי הליבה היא לא טבעית (ועלולה לנבוע מיציבה לא נכונה).

זריקה של כדור כוח היא לא טבעית (ואין לי כדור כזה), אולם התעסקות עם חפצים כבדים היא בהחלט טבעית.

ובהחלט אפשרי שעבודה עם משקולות הייתה מחזקת את הידיים שלי מהר יותר משכיבות סמיכה.

מצד שני, זה שאני יושבת בכסא עכשיו זה סוג של אנטי-כושר-טבעי. פעילות מנוונת של ממש.

הכרות עם השרירים שלי

אני לא זוכרת שמות של שרירים. זה גם לא ממש מעניין אותי - אני תמיד יכולה לחפש בגוגל אם אני רוצה. השמות האלו הם חסרי משמעות בשבילי, לא נושאים מטען משמעותי, אישי.
לעומת זאת, האימונים שלי מביאים אותי להיכרות עם השרירים לא לפי השמות שלהם, אלא לפי השימוש בהם.

למדתי שהשרירים שמופעלים בקפיצה בחבל נחוצים גם לירידה לכריעה, אולם ירידה לכריה כוללת גם שרירי ירכיים שאני לא זוכרת שהפעלתי לפני כן, והישארות בכריעה כוללת שרירים אחרים, בשוקיים, שגם אותם לא הכרתי קודם.
הכריעה דורשת גם גמישות. גמישות פוקציאונלית, ולא היכולת לעשות שפגאט, שהיא אומנם חמודה אבל לא ממש מועילה בחיי היום יום.

כך גם לגבי שכיבות סמיכה שמפעילות שרירים שלא חשבתי שקשורים.

ואילו תרגיל הפלאנק מפעיל שרירי בטן פנימיים שאני עדיין לא מרגישה את השרירים ואת העייפות שלהם, רק את הרעד.

נעים להכיר את השרירים שלי כך, וזו היכרות שהרבה יותר משמעותית בשבילי מהשם הרשמי של שריר.

זה גם גורם לי להבין כמה מעט מהשרירים שלי פעילות סטנדרטית מפעילה, וגורמת לי לשאוף למגוון רחב יותר פעילויות.

אני לא זוכרת שמות של שרירים... השמות האלו הם חסרי משמעות בשבילי, לא נושאים מטען משמעותי, אישי.
יקרה, קראתי אותך מזמן ומשהו בי ננגע אבל לא נתפס במילים. ועכשיו אני מבינה פתאום מה רציתי להגיד, אחרי שרקדתי אתמול בערב מצוין ביותר.

הדילוג של הגוף מעל המילים הוא יקר ערך בעיניי בכל כך הרבה רמות.
שלוש השנים האחרונות באנגליה שינוי את הריקוד שלי לחלוטין. את העומק שלי, את ההתמסרות שלי, אפילו את הצורך הפשוט לרקוד, שהפך כמעט לכורח. אם אני לא רוקדת מספיק אני נהיית פשוט פצצה מתקתקת. וזה סוג אנרגיה שלא משתחרר בסקס או ביוגה או בריצה.

ואתמול בערב הבנתי למה. כי הריקוד בשבילי הוא תחליף שפה. והוא הפך למשמעותי במקום שבו השפה שלי כרגע מוגבלת.
אני רוקדת במקום לדבר. שם אני תמיד יכולה להיות מדויקת, ורוב הזמן להרגיש ממש מובנת.
זה מה שאני רגילה לעשות בשפה, במילים. ופתאום זה התמוסס לי מבין האצבעות.

הכוח של הגוף שלי לדבר הפך משמעותי וכך גם ה"דיבור" הזה השתכלל בצורה משמעותית.

חשבתי על זה גם בהקשרים שפעם אורנה שיפרון כתבה עליהם, שהקריאה, השפה, מגבילה את הדמיון של הילדים.
כשיש שפה מאוד ברורה ומאוד עשירה אז שפות אחרות עשויות להירדם קצת. לפעמים זה רק לתקופה, ולפעמים זה יותר ארוך טווח.
מוצא חן בעיניי הרעיון הזה של המשחק בין שפות שונות.
ומוצא חן בעיניי הרעיון שמתוך הגבלה אחת צומח משהו אחר שפתאום יכול לקבל מקום.

זה קשור מאוד גם לסדנת אימפרוביזציה בתנועה שסיפרתי עליה לפני כחודש. גם שם הרעיון היה דומה - מה קורה לי כאשר אני מוגבלת במקום מסוים? במה אני מתמקדת, בהגבלה או בכל התנועה הנוספת והאחרת שאפשרית לי?
והנה, עוד רעיון מתחבר...

מעניין מאוד.

אני לא חושבת על ריקוד במובן של שפה, אבל חושבת על שתי השפות שלי (אני לא יודעת אנגלית מספיק כדי להרגיש מובנת) ועל מתמטיקה, ובעיקר על אינטונאציות.

בזמן האחרון אני מקדישה יותר תשומת לב לאינטונאציות של הסובבים אותי. ואם אני רואה שלמישהי יש נטייה לא להעביר גבולות בנקודה המתאימה לה, ואם שיחה איתי היא לא רצויה היא לא אומרת לי את זה, אלא ממשיכה לדבר איתי ואז מתפרצת ומתחילה לתקוף אותי בלי סיבה מובנת, אז עכשיו אני שמה לב לשינויים באינטונאציות ולרוב מעדיפה להימנע מהתקשורת בעצמי.
האינטונאציות האלו הן דרך להגיד - אני לא מעוניינת בתקשורת. וזו תקשורת שלא תלויה בשפה. התקשורת הבסיסית ביותר, שבמידה רבה איבדנו.

מעניין שבפעילות גופנית חברה ממש לא מתאימה לי. רוב סוגי הפעילות הגופנית בקבוצה הן כאלו שבהן הקבוצה לדעתי נוגדת הקשבה לגוף, קצת כמו ארוחה משפחתית שבה החברה מנמיכה את ההקשבה לגוף ולשובע.

זה בולט במיוחד בקרוספיט עם התחרותיות שלו. יש בתחרותיות הזו יתרונות ברורים, אולם היא יכולה בקלות לגרור אנשים לפגיעה עצמית, במיוחד בהתחשב בכך שקרוספיט המקורי כולל עבודה במשקלים גבוהים, דחיקה עד לסף היכולת באימונים, ובאופן כללי לא מעט מקרים בהם טעות קטנה יחסית עלולה לגרום לתוצאות גופניות שליליות.

אפילו דרך האינטרנט אני מרגישה איך התחרותיות הזו משפיעה עליי, וזה למרות כל המודיפיקציות שאני עושה לשיטה. אז בקבוצה?

מצד שני, אני רואה אנשים שהולכים לקבוצות בדיוק בשביל זה. הם מרגישים שלבד הם לא דוחקים את עצמם מספיק ושהקבוצה תאזן את זה.

אני לעומת זאת נמצאת במקום מוצלח לדעתי בהקשבה לגוף שלי, ולא רוצה ללכת למקום שאחת מהמטרות המוצהרות שלו היא לדחוק בי מעבר להקשבה שלי לגוף

אולי יכול להיות נחמד להתאמן בחברותא, אולם רוב המסגרות שנתקלתי בהן לא מוצלחות במיוחד. קרוספיט, אגב, לפחות מתייחס בצורה ברורה לרמות השונות של אנשים באימון, ולאפשרויות להתאים את האימון לאדם, וזה אף חלק מובנה בשיטה. לדעתי זה מוצלח בהרבה מהחלוקה הדיסקרטית ל"מתחילים" "מתקדמים", וזו גישה הרבה יותר גמישה ומלאת גוונים (ומובן שאימצתי אותה בשמחה ובחום).

אני מהרהרת בריצה קבוצתית למשל. ראיתי פרסומת לאימוני ריצה קבוצתיים לא מזמן ליד הבית שלי. איך רצים ביחד? איך קובעים מה הקצב?

נראה שיש מבנים שמאפשרים רמות שונות בקלות רבה יותר, וכאלו שלא. למשל, אימון אינטרוואלים שבו רצים פרק זמן מסויים או מרחק מסויים מאפשר גיוון ברמת המתאמנים. לעומת ריצה של כמה קילומטרים ביחד, שהיא דבר מפוקפק לדעתי.

לרוב אנשים לא מתייחסים לזה בבחירת מסגרות למיניהן. עד כמה המסגרת עצמה במבנה שלה היא כזו שמעודדת גמישות או קבעון, עד כמה היא מאפשרת לאנשים שונים להיות יחד מבחי שהשונות שלהם תפריע, עד כמה היא מעודדת חברותיות לעומת התבודדות, באיזו מידה היא מעודדת תחרותיות, מעודדת עבודת צוות, מעודדת הקשבה לגוך או מפריעה לו.

לא האנשים, שיכולים להיות עם הכוונות הכי טובות. המסגרת עצמה. פעם צילי אמרה שהצבא משום מה תמיד הולך נגד הרצון של הגוף (לא מצטטת מילולית, נאמר אחרי שהתברר שהנהלים בבסיס שלי ובבסיס של צילי היו שונים לחלוטין, אבל שניהם הלכו נגד הגוף). הנהלים שלו הם כאלו שמקשים להקשיב לגוף, גם אם האנשים הקונקרטיים מלאי כוונות טובות.

מה הן המסגרות בהן אנחנו בוחרות לנוע? מה הן מעודדות? איזו מסגרת תעודד דברים טובים? ומה הם דברים טובים בכלל?

למשל, הייתי פעם כמה שיעורים בחוג שהיה משהו באמצע בין ריקוד לאירובי. המוזיקה שם הייתה פשוט גבוהה מדי

ועכשיו אני תוהה, האם מוזיקה משותפת שמושמעת ברמקולים - זה טוב? המוזיקה שלי היא אחד המדברים שמשפיעים עליי ממש באימון. הייתה פעם מסויימת שבה החלפתי משירים מסויימים לאחרים וממש ראיתי איך מלא להצליח לקפוץ קפילות כפולות עברתי לכך שפשוט הצלחתי. ההבדל היה משמעותי. אז אולי לאפשר למי שרוצה אוזניות?
האם מה שעושים באימון הוא משהו שאפשר להתאים בקלות לרמות שונות? אם למישהי יש בעיה בריאותית שמונעת ממנה לעשות תרגיל כלשהו, האם יש תחליפים? ואם מישהי לא בכושר מספיק, יש בשבילה תחליף? ואולי אפשר לתת לכל אחת להתאים את התרגיל לרמת הכושר?
יש מקומות בהם נותנים לעשות תרגיל X מספר מסויים של חזרות, לעומת האפשרות לתת מגבלת זמן ושכל אחת תנסה לחזור על התרגיל כמה שיותר פעמים. זה הבדל מינורי בשיטת המדידה במבט ראשון, אבל לדעתי ההבדל יכול להיות משמעותי. מניעת המצב שבו מחכים רק למישהי אחת (שעלולה לחטוף אנרגיות שליליות כי היא מעכבת את כולן), או שמי שסיימה אחרונה לא מספיקה לנוח.

<וכך אני שוב חוזרת לפסיכוהיסטוריה, אבל בקנה מידה קטן)

צלצול,
מענין מאוד מה שאת כותבת.
אני הרגשתי במהלך השנים שבהן רקדתי בעיקר ניגוד גדול בין השימוש הקל שלי בשפה, ולעומתו השימוש בגוף - שהיה מאתגר הרבה יותר. יפה לחשוב על היפוך הצדדים או השפות בהקשר של הגירה.

אישה, תודה על הדברים שכתבת.
מעניין...
זרק אותי למחשבה על ידיד שלי באנגליה שמייסד שיטת יוגה חדשה. הדגש הכי מרכזי בה הוא על "המתרגל היודע".
על כך שהמורה הוא לא זה שקובע כמה יעשו מכל דבר ובאיזה סדר.
עוד לא הגעתי למפגש תרגול שלו מכל מיני סיבות טכניות (נגיד... שכבר הייתי רשומה לסדנה אבל אז גיליתי יום לפני טיסה שאבד לי הדרכון...) אבל משהו שם נשמע כמו ריכוך של המסגרת וחזרה להקשבה לעצמי.
ואולי גם - תשומת לב לזה שיש מסגרות שנדמות רכות ומותאמות לפרט אבל בפועל הן לא כאלה, ויש שם דמות שדוחפת ולא מאפשרת גמישות מלאה. שיש שם מדריך שצריך להתנגד אליו כדי לחזור לעצמי.

יפה לחשוב על היפוך הצדדים או השפות בהקשר של הגירה.
תודה על זה, תמי.
אני עמוק עמוק בתוך המחשבות האלה בימים האחרונים. אולי אפילו בגלל שכתבתי כאן.
אני ממש מבינה אחרת את הבחירה שלי בריקוד ואת האופן שבו היא מתקזזת עם תחושת ההשתקה המילולית שעוטפת אותי.

בדרך כלל אני חושבת שכולנו חיים באותו עולם. אבל לפעמים אני מבינה כמה שברירי העולם המשותף של כולנו. אולי הכתום של החצאית שלי הוא בעצם סגול בעיניה של צילי. מאיםה לי לדעת מה התמונה במוחה? כל מה שיש לי זה מילים.
יש ספר מקסים שבו אחרי שעובר זמן מתחילת הספר הגיבור פתאום מתחיל לראות צבעים. וכשהגעתי לקטע הזה הבנתי פתאום שלא תוארו צבעים עד עכשיו. שהאנשים בעולם שלו לא רואים צבעים. כמה קל לא לשים לכך לב.

היום אני חושבת על שבריריות חווית המסוגלות הגופנית. מאיפה לי לדעת מה יכולים ולא יכולים אנשים שאני מכירה, וכאלו שלא? גבולות האפשרי והבלתי אפשרי האישיים יכולים להיות שונים מאוד.

הזכרתי כבר בדף הזה את בוחן מנטה לכושר גופני. אחד מעשרת המדדים שם היה צעדי ענק: תמונה

שם בשביל לקבל את מלוא הנקודות יש ללכת בצעדי ענק מרחק של מגרש כדורסל, כ-28 מטרים. באימון קרוספיט מסויים יש ללכת 400 מטר בצעדי ענק. איפה הפרופורציות? גיליתי כשעשיתי בעצמי. עשיתי 75 מעדי ענק. זה הרבה. וקשה. נזכרתי בזה שוב היום, כשנתקלתי בזה: https://www.pinterest.com/pin/406590672580318634/

בקישור יש אתגר של שלושים ימים שבו עושים שכיבות סמיכה, סקוואטים, כפיפות בטן, וצעדי ענק. מה שמעניין זו הפרופורציה. מתחילים מחמש שכיבות סמיכה, 50 סקוואטים, 10 כפיפות בטן ועשרים צעדי ענק. ביום השלושים עושים 40 שכיבות סמיכה, 250 סקוואטים, 100 כפיפות בטן וחמישים צעדי ענק. זה אחד המקומות היחידים שנותנים פרופורציה בין התרגילים. במקומות האחרים שנתקלתי הפרופורציות היו שונות.

האתגר הזה מגניב לגמריי. אני רוצה להתחיל אותו מחר. אני לא בטוחה שאעשה אותו כמו שהוא - מצאתי שפע של אימונים מגניבים ולעיתים קרובות אני נמצאת במצב בו אני רוצה לנסות מלא דברים מגניבים וחדשים, אבל לא רק שאני לא יכולה לעשות את כל האימונים כולם, אני גם צריכה לעשות הפסקות של יום או יותר לפעמים (או להתעלם ממה שהגוף שלי אומר לי. זה לא מתאים לי). את היום הראשון אני יכולה לעשות בלי שזה יפריע לי לעשות אימון אחר באותו יום, אבל הימים המתקדמים יותר יכוליםלאמץ את השרירים ולדרוש מנוחה ביניהם, שלא לדבר על אימונים אחרים שיכולים להפריע.

אבל חוץ מהמגניבות הכללית של תוכנית כזו, מעניין אותי לראות את הפרופורציות. אני יכולה לעשות 250 סקוואטים. לא ברצף, עם הפסקות, אבל יכולה וכבר עשיתי במסגרת אימוני קרוספיט. כנ"ל לגבי 100 כפיפות בטן. 50 צעדי ענק אני יכולה ועשיתי ברצף. 40 שכיבות סמיכה כהלכתן אני לא יכולה לעשות כרגע. אני יכולה לעשות כמות קטנה של שכיבות סמיכה, וגם את זה לא יכולתי כשהתחלתי.

לא מצאתי את המקור של התמונה, אולם בבלוג שיש אליו קישור (והכותבת מציינת שגם היא לא יודעת מה המקור) מצורפות תמונות, ונראה שהאישה שעושה את האתגר עושה את שכיבות הסמיכה על הברכיים, מה שמקטין את המאמץ. חוץ מזה היא גם לא עושה סקוואטים אפילו עד תשעים מעלות, אבל את צעדי הענק עושה עם טכניקה טובה יותר משלי. אולי אקח ממנה דוגמא ואשנמך את שכיבות הסמיכה, אם כי התוכנית היא מאוד הדרגתית, אז מי יודעת, אולי אני אצליח?

אימוני הקרוספיט שעשיתי בזמן שעבר שינו את התפיסה שלי לגבי מה אני יכולה לעשות. וזה מגניב ממש. בדרך גם התחלתי להסתכל על דברים כאלו, וגיליתי שאחי הקטן חזק ממש, וזה מגניב. גיליתי שוב ששכיבות סמיכה של תיכון הן מזוייפות, כי עושים אותן כדי לצאת ידי חובה, וגיליתי איזה הבדל עצום זה להתאמן מבחירה ולא מתוך הכרח.

אני ממשיכה לחשוב על נושא המסגרות. זה נושא מורכב ומלא בגוונים. הטענה הקרוספיטית שאנשים נוטים להימנע מלגעת בנקודות החלשות שלהם, ולחזק את החזקות ממנה, וזה לא מאוזן. ויש משהו באמירה הזו. יש גם משהו בהדרכה של אדם שמכיר טכניקה נכונה (אם כי בפעילות גופנית הקשבה לגוף יוצרת ידיעה שונה לחלוטין מהוראות טכניות). אני פחות מתחברת לדחיקה לקצה גבול היכולת, אולם יש אנשים שזה מה שהם רוצים - שיכריחו אותם לעשות פעילות גופנית. אז הם הולכים למסגרת שזה מה שהם עושים בה, ומסגרות מפרסמות את זה בתור משהו חיובי ומושך אנשים.
אני חושבת שלא חייבים לרכך מסגרת כדי לחזור חזרה. הייתי רוצה מסגרת גמישה מלכתחילה, שמאפשרת לאנשים... אני לא יודעת מה בדיוק. אבל שמאפשרת.

טוב, עשיתי את היום הראשון של האתגר!

חשבתי על למה בעצם אני לא מתחילה היום. התשובה הייתה בגלל 5 שכיבות סמיכה. הידיים שלי הרגישו עדיין את האימון ממקודם. החלטתי לנסות. זה בסך הכל חמש שכיבות סמיכה, מה עולה לי לנסות? השאר לא בעיה. אז עשיתי. חמש שכיבות סמיכה עם רגליים ברוחב הכתפיים. טכניקה לא מושלמת, אבל זה לא נורא. מניסיוני בכריעה למדתי שלעשות תרגיל בטכניקה לא מושלמת מאפשר לי לתרגל אותו ולפתח את היכולות הדרושות כדי לבצע אותו כהלכה. לעשות חמישים סקוואטים התברר כקשה יותר (מה שמראה את ההבדל בין היכולת הגופנית שלי לתפישה שלי אותה), במיוחד בהתחשב בכך שכבר עשיתי שלושים סקוואטים ועוד כמה תרגילים לרגליים היום. 10 כפיפות בטן זה קל, אז התמקדתי בטכניקה, כך עשיית גם בעשרים צעדי הענק שלי. עשיתי כבר שלושים היום אבל התחושה שלי הייתה שהטכניקה לקויה.
בצעדי ענק אני לא רוצה לגעת עם הברך ברצפה ממש כי זה לא נעים לברך, אבל אני רוצה להגיע כמעט, והכמעט הזה לא ממש מצליח לי. גיליתי גם שלעשות צדי ענק בחדר קטן זה לא ממש נחמד.

והנה סיימתי את היום הראשון. איזה כייף לי!

לפני זה חיפשתי באינטרנט את המקור לתמונה, אולם חיפוש אתגרים של שלושים ימים לכושר גופני נתן לי תוצאות רבות ושונות, שלא כללו את התמונה הזו. בדרך ראיתי אתגרים שכללו תרגילים שונים ומשונים, וראיתי גם שהפרופורציות שיש באתגרים שונים בין תרגילים שונים היא שונה מאוד.

מעניין איך אנשים מחליטים על הפרופורציות האלו.

אנשים נוטים להימנע מלגעת בנקודות החלשות שלהם, ולחזק את החזקות ממנה, וזה לא מאוזן. ויש משהו באמירה הזו.
יש בה המון. הפתרון שלי, כמי שמתרגלת ומתאמנת בלי מסגרת - להיות מודעת לזה.
זה מזיז ממש בכיוון הנכון. אני כמעט תמיד עושה גם את מה שקשה לי מאוד, אבל במידה שמתאימה ליום והשעה והמצב רוח שלי. אני זוכרת שהדיפולט שלי הוא לא לגעת איפה שקשה או כואב ומאתגרת את זה בעצמי בגלל שאני זוכרת.
אני לא זוכרת מי הסבה את תשומת לבי לזה, אבל אני זוכרת שזה היה לפני שנים ושהייתי המומה שלא ראיתי את זה בעצמי. כאילו... ידעתי את זה כעובדה בעולם אבל לא ראיתי איך אני ממש מתחמקת מלעשות מה שקשה לי ומחזקת מה שקל לי.
ברגע שראיתי את זה - זהו זה. זה כבר היה ידע שלא יכולתי לא להתייחס אליו. אבל אני רואה איך ההתייחסות שלי אליו באימון אישי בבית היא טובה בהרבה, לדעתי, ממה שהיה קורה לזה בקבוצה או אפילו סתם עם מורה שבאה עם התוכנית שלה בראש.

יש גם משהו בהדרכה של אדם שמכיר טכניקה נכונה
מזדהה גם פה. פעם בכמה זמן כאשר אני מרגישה שהתנועה שלי יציבה לפי מה שהגוף שלי דורש - אני הולכת למורה. ותמיד לומדת המון מהידע שלה לגבי הטכניקה. אבל זה לא חייב להיות ככה על בסיס קבוע.
הבסיס הקבוע צריך להיות מה שהגוף מבקש, גם אם זה לא שיא היעילות.

אני פחות מתחברת לדחיקה לקצה גבול היכולת
כנ"ל. וזה אפילו מסוכן בעיניי. לפחות בשבילי.
אני בדיוק עכשיו במצב כזה. הכנסתי תרגיל חדש שעובד חזק מאוד על מפרקי הירך ועל שרירי הרגל הארוכים בו זמנית.
חוסר האיזון אצלי בולט מאוד ורגל שמאל מאותתת לי להיזהר שם מאוד.
אם הייתי במוד של קצה גבול היכולת, לדעתי כבר הייתי עושה שם נזק. זה אולי טוב לגוף מאוד בריא ומאוזן. אני כבר שנים לא במצב הזה. כל מפרקי סובב האגן שלי לא בדיוק במקום שלהם ולא כל השרירים שמחזיקים את האזור במצב מעולה. לדחוק שם זו פשוט סכנת נפשות.
ואני חושבת שזה ככה אצל הרבה אנשים. אחרת, מאיפה באות כל מיליון פציעות הספורט?

תהני מאוד בהתנסות שלך.

התנועה בחיי חזרה למצבה הרצוי ביותר.
מתיחות בוקר עוד במקלחת, הגוף חם ואפשר בעירום.
ריקוד של כמה שירים במקצבים שונים כדי לחמם את הגוף לקראת היום, אחרי שהילדים יוצאים.
יוגה של חצי שעה עד שעה.
זה פשוט מושלם, בעיקר אם אני עושה את זה בזמן ולא מתעכבת ועושה מאוחר.
אחרי זה - כמה שיותר עבודה על המחשב כשאני על ההליכון ולא על התחת.
אין, הדבר הזה משנה לי את החיים ומשאיר אותי ממש שעות ארוכות מאוד במצב רוח מרומם. בעיקר ההתחלה עם הריקוד.
לפתוח את היום שלי עם ריקוד זה סוג של התעלות. כאילו, מה כבר יכול להשתבש אחר כך? כלום. בחיי.

שני שירים מככבים אצלי עכשיו, כרגיל - האיכות היא לא הצד החזק שלהם, אלא הקצב.
החיבור שלי למצעד האנגלי ממש מייצר לי נון סטופ קצב מעולה. מה עוד אפשר לבקש?
הממ... אולי קליפים קצת פחות מזעזעים?

הי מאמא

לשתוק ולרקוד

בנוגע להימנעות מחולשה
אני לא מרגישה שזה נכון לגביי. ליתר דיוק, זה נכון במידה מסויימת, אני אכן נוטה להימנע ממה שאני חלשה בו. אבל מהצד השני אני נוטה לתת את הדגש על מה שאני חלשה בו, ואני מרגישה שזה מתאזן.

במקרה של קרוספיט הדגש ניתן לא על ידי מורה, אלא על ידי מבנה. כלומר, מבנה האימון אמור להיות מאוזן, ולפי הפילוסופיה הקרוספיטית אתה לא אמור לבחור את האימונים שלך. תכלס, יש משהו מגניס ממש בלהיכנס לאתר ולראות איזה אימון מצפה לך היום, ואנשים מתאימים את האימונים אל מה שמתאים להם ולציוד שאין להם, אולם מנסים לשמור על הדגשים.

אם אני עושה אימון שכולל סקוואטים, מתח, שכיבות סמיכה, ובטן, אז אעבוד על שרירי הרגליים הידיים והבטן (ואם הסקוואט מלא, אז גם הגב, אבל בקרוספיט הסקוואט לא מלא). לי אישית נראה שאולי יש חוסר איזון מבחינת דגש רב על הידיים, אבל כמו שכתבתי, לכל אחד יש גישה משלו לפרופורציות.
אם אני בוחרת איזה תרגיל לעשות היום אז אולי לעולם לא אבחר לעשות מתח.

ואני אישית ממש בעד אימון אישי. בגלל זה אני מתאמנת לבד...

המבנה עצמו של שיטה מסויימת (וגם אם מישהי מתאמנת כביכול ללא שיטה, הרי שהלא-שיטה שונה מהלא-שיטה של מישהי אחרת, ולכן זו בעצן שיטה שמשקפת אותה) יכול להשפיע.

בנוגע לטכניקה, אני לא ממש הולכת למורים, ואלו שנתקלתי בהם, בחוגים ובבתי ספר לא היו מוצלחים במיוחד. למדתי הרבה יותר מהאינטרנט, מהתנסות עצמית, ובעיקר מהשילוב בין השניים.

בנוגע לדחיקה כזו - היא מסוכנת, ואם עושים דברים דרסטיים מלכתחילה אז היא מסוכנת עוד יותר. אולם בהנחה שאפשר למדוד דחיקה באמצעי מדידה כלשהו וביחידות כלשהן, נניח בג'אולים, אז מי שלא קרוב אפילו לגבול יכולתו, דחיקה של חמישה ג'אולים תדחוק אותו לא לקצה גבול היכולת אלא רק למאמץ בינוני, ואולי תגרום לו להתמיד כשלרוב הוא נוטש פעילות גופנית אחרי שבועיים, ואולי אחרי כמה זמן הוא יתחיל להנות. לעומת זאת, מי שגם ככה נמצא ארבעה ג'אולים מקצה גבול היכולת, עלול לגלות שהוא נדחק מעבר לה. או שהיכולת שלו תתרחב, גם זו אפשרות...

בנוגע לפציעות ספורט, לדעתי הן באות ברובן מדברים אחרים. ליתר דיוק, מהמבנה עצמו של הספורט. למשל, עד לא מזמן צורת הריצה המקובלת והיחידה הידועה הייתה לא טבעית ומזיקה, מה שגרם לפציעות ספורט. זו הסיבה שלא מעט רצים עברו לנעליים מינימליסטיות (ולטכניקת ריצה טבעית יותר). בנוסף לכך חלק ממיני הספורט כוללים עומסים לא טבעיים. גם אם מישהו יכול לרוץ עשרים קילומטרים כל יום, העומס משפיע על הגוף ומביא להמון פציעות אצל מרתוניסטים. למרבה הפלא, יותר מאשר אצל מרימי משקולות (כשאצלם טעות קטנה בטכניקה יכולה להוביל בקלות לפציעה, ועדיין יש פחות פציעות...)

אני נהנתי מאוד. היום קמתי עם שרירים תפוסים. תהיתי אתמול אם היום יתפסו לי השרירים מהתרגיל היומי שהחלטתי לעשות. אבל כל כך התחשק לי לעשות את האתגר שהחלטתי לקחת את הסיכון. גם ככה היום ביליתי יות מתשע שעות בחברתו של חברי האהוב, וזה לא ממש השאיר לי זמן לדברים אחרים. היה לי ברור מראש שאולי אעשה את האימון היומי מאתגר השלושים, אבל לא אימון מלא.

עכשיו אני תוהה בנושא שרירים תפוסים, ואני רוצה לעשות ניסוי! ככה גיליתי שסקוואטים מלאים תופסים לי את שרירי הגב...
הניסוי יהיה פשוט, לעשות את אותו אימון של אתמול, שזה אימון מאתגר ומגניב ממש, אבל בלי לעשות אחריו את התרגיל היומי. ולראות אם ייתפסו לי השרירים.
ככה גם גיליתי איך לדעת כמה זמן אחרי סוף האימון עליי ללכת (במקום לשבת ולשכב על הגב) ולהמשיך לזוז, כדי שלא ייתפסו לי השרירים.

מבחינת ניסויים, תנועה היא תחום מתגמל יותר מתזונה בשבילי. אני רואה את התוצאות, ומאוד מהר!

אז יש לי מטרה ניסויית: שרירים יכולים להיתפס גם אם אחרי האימון אני מרגישה בסדר. לבדוק מה הגבול של זה - מתי לא ייתפסו לי השרירים, מתי הם יתפסו לי בצורה שלא ממש מפריעה - כמו היום - ומתי הם ייתפסו בצורה נוראים לשלושה ימים קדימה.
אני רוצה גם לבדוק את הקשר של זה לחימום. אני חושדת שהייתה בעיה בכך שהתרגיל היומי הוא לא כזה שאני יכולה להתאים אילו חימום בקלות, וגם התנאים שאני עושה אותו - בבית - לא ממש נוחים.

ניסויים זה כייף! אני כבר לא יכולה לחכות לאפשרות לבחון את התיאורייה שלי (ואני אפילו מוכנה לדחות בכמה ימים את המשך אתגר השלושים. אני גם ככה שוקלת להכניס תרגילים שאני עושה במסגרת אימונים אחרים לאתגר ולא לספור בנפרד. אם אני עושה אימון שכולל 250 סקוואטים, אני לא בטוחה שמתאים לעשות עוד מאה כי זה התרגיל היומי...)

תפילה_לאם

כמה שיותר עבודה על המחשב כשאני על ההליכון
בדיוק תהיתי על זה, כי הישיבה מול המחשב תמיד מגיעה לתנוחות שלא מועילות לגב שלי.
רציתי לשאול: איך את מצליחה לקרוא - ועוד יותר - איך את מצליחה לכתוב תוך כדי הליכה?

בדיוק תהיתי על זה
וחשבתי לקרוא בכריעה. זה מרגיש לי הרבה יותר טבעי.

ניסויים זה כייף!
הכי

איך את מצליחה לקרוא - ועוד יותר - איך את מצליחה לכתוב תוך כדי הליכה?
חלק מהעניין זה תרגול. והמהירות גם עולה ככל שמתרגלים את זה. סוג של מולטי טסקינג.
כיום אני קוראת בעודי הולכת במהירות של 2 או 2.5 מייל לשעה, וכותבת ב 1.5

מה שכן, אם אני צריכה ממש להתרכז אני פשוט יורדת מההליכון. כי מולטי טסקינג זה תמיד אחד על חשבון השני.
אבל לא כל המשימות שלי דורשות כזו רמה של ריכוז.
קריאת מאמר למשל זה משהו שממש מתאים לעשות על הליכון.
גם כתיבה בבאופן

תפילה_לאם

קריאת מאמר למשל זה משהו שממש מתאים לעשות על הליכון.
אבל הוא לא מרצד לך?

<מתעלמת מהשורה האחרונה.

>

אבל הוא לא מרצד לך?
לא.
אם המסך מרצד אז הוא מרצד בכל מצב. איך לדעתך קשורה לזה ההליכה?
כשאת הולכת ברחוב, הרחוב מרצד לך? כשאת קוראת שלט רחוב, הוא מרצד לך?
המסך קבוע ולא זז. אין סיבה שירצד אם המסך עצמו בסדר.

<מתעלמת מהשורה האחרונה. >
אבל אז בעצם לא

טוב, אז אחרי הרעיון המגניב שלי לכרוע מול המחשב, החלטתי גם לממש אותו ועכשיו אני כותבת בכריעה. זה מוצלח מאוד לדעתי. המחשב (הנייד) מונח על המיטה שלי, אני כורעת, קוראת וכותבת. החיסרון המרכזי והזמני - היכולת החדשה שלי לשבת נכון בכריעה עדיין דורשת ממני מאמץ, בעיקר של שרירי הגב, כך שרוב הסיכויים שלא אוכל לשבת כך מול המחשב לאורך זמן. אולי אני אוותר חלקית על נכונות היציבה (גם ככה תנוחת הישיבה שלי לא מוצלחת לגב שלי, אז כבר עדיף כריעה לא מוצלחת על ישיבה לא מוצלחת...), או אכתוב במנות קטנות. יהיה מגניב לכתוב על ההשפעה של הכריעה שלי על החיים שלי ב{{}}לנוע לנוע{{}}, ואני ממש שוקלת לחפש איזה דף על חשיבות ותועלת הכריעה, ולפתוח אם אין אחד מדוייק כזה, ולכתוב שם. הצטבר לי המון מידע.

בנוגע להליכה - לי לא נוח לקרוא טקסטים בספרים למשל בהליכה. אפשרי, אבל פחות נוח. כך שאני מבינה למה תפילה מתכוונת.

לי לא נוח לקרוא טקסטים בספרים למשל בהליכה
גם לי לא.
אבל זה בגלל שהטקסט זז ביחד איתי בהליכה, אבל לא בסנכרון מושלם עם העיניים שלי אלא עם הידיים שמחזיקות אותו.
ולכן זה שהמחשב מקובע במקומו משנה מאוד את המצב הזה.

מזמינה עוד מחשבות על כריעה. גם אני משתדלת להרבות בזה, לא בהצלחה מרובה.
זה כרגע תקוע לי רק ביוגה ולא נכנס לאזורים אחרים של החיים.

ואללה. ניסיתי לאלתר הליכה מול המסך, וזה אכן נוח יותר מלקרוא בהליכה, אבל עדיין נוח פחות מלקרוא בישיבה (ובמובן מסויים נוח פחות מלקרוא בכריעה, למרות שרירי הגב שלי שצועקים הצילו. זה סוג אחר של נוח).

בנוגע לכריעה - האם יוצא לך להתכופף בחיי היום יום שלך? אם כן, אפשר להחליף בכריעה. או סתם למצוא רבע שעה ולהחליט שאת הזמן הזה את מעבירה בכריעה.

בנוגע לכריעה - האם יוצא לך להתכופף בחיי היום יום שלך? אם כן, אפשר להחליף בכריעה. או סתם למצוא רבע שעה ולהחליט שאת הזמן הזה את מעבירה בכריעה.
בקושי בקושי יוצא. ואז אני מעדיפה כפיפה קדימה כמו של היוגה, בגב ישר לגמרי. זה גם תרגול שאני זקוקה לו מאוד.
אולי אמצא לי איזו רבע שעה כזו באמת. אני צריכה לחשוב מתי זה מתאים.
תודה.