לא מצליחה להתמודד עם הילד שלי

השם שלי מעיד על עצמי כרגע (מרגיעון: הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט).

קשה לי עם הבכור שלי (בן 4). הוא מכה את אחותו (שנתיים) בלי סוף, הוא עצבני ברמות מאד גבוהות. לפעמים זה מעייפות ורעב, ואז בכלל הדברים הופכים חסרי שליטה.
העניין הוא שגם אני לא מאד רגועה, ולעיתים קרובות מגיבה בעצבנות וחוסר סבלנות. יש לי תקופות טובות יותר של רוגע, הוא לרוב עצבני. בדר"כ הוא מוציא את העצבים שלו על אחותו הקטנה.
אני כבר לא יודעת כ"כ איך להגיב. ניסיתי המון תגובות. כשהם היו קטנים יותר, הייתי אמפטית וזה עזר לתקופה, אבל תמיד חזר.
לאחרונה זה חזר בעוצמה שלא הכרתי. אולי כי הם גדלו?

אמשיך אח"כ הוא צריך אותי....

דף תמיכה

מחכה שתמשיכי @}

ניסיתי המון תגובות
אופס פה יש כשל חייבים לבחור תגובה שמאמינים ב ולהתמיד בה ולצורך העניין זה לא הכי משנה אם היא קשוחה או רכה כועסת או מבינה
אבל חייבת להיות קונסיסטנטית . תמשיכי

אני מסכימה איתך אילה א שיש צורך לבחור בתגובה אחת עקבית. הבעיה היא שגם אני נוטה למצבי רוח משתנים (בעצם כל אחד), ולא תמיד אני מצליחה לענות בסבלנות וע"פ הספר.
לאחרונה, מזה חודשיים שלושה המצב מאוד התדרדר. האלימות והעצבים גואים.בדר"כ בבוקר אני סבלנית, לקראת הצהרים אובדת הסבלנות ומתחלפת בכעס, צעקות...
לעיתים הוא כל חצי שעה מכה אותה. וכשהוא לא מכה הוא עצבני. יש גם רגעי חסד של רוגע. הם מעט מאד משחקים יחד.
אני רוצה לספר, שהמכות אליה התחילו מגיל מאד צעיר (בערך חצי שנה), כלומר, כבר שנה וחצי של אלימות כלפיה.
בהתחלה באמת הייתי מאד אמפטית אליו. הסברתי, ליטפתי, חיבקתי.
הקטנה מצידה לעיתים מציקה לו (נדחפת לו למשחקים) ולעיתים חוטפת על לא עוול בכפה.

תודה על ההקשבה.
אשמח לשאלות מכוונות

רציתי לתאר את היום שהיה.

הלכנו לישון אתמול מאוחר מאד וקמנו מוקדם ב - 730. מה שאומר ילדים עייפים למדי. בהתחלה היה בסדר. התיישבנו לארוחת בוקר. אחרי שהוא אכל חצי פרוסה בלי כלום, הוא ביקש לחם עם אבוקדו. הכנתי לו, הגשתי, לא ברור לי למה הוא התחיל לבכות, לצרוח ולהתעצבן. ניסיתי להבין מה הבעיה, לא הצלחתי ואז לא כ"כ התייחסתי, הייתי גם קצת רעבה.
כעבור כמה דקות הוא נרגע ושיחק.

חשבתי לרדת לטייל בגשם, הם לא רצו, נשארנו בבית. רציתי לשחק איתו, היא הצטרפה והוא לא רצה, ניסיתי לשחק איתה, הוא הצטרף והציק. קשה מאד לשחק רק עם אחד מהם, תמיד השני רוצה גם והם תמיד רבים.
בין לבין היו הצקות קלות ביניהם. עד שהוא התיישב וראה טלוויזיה, היא אכלה ארוחת צהריים והלכה לישון.
יכולתי להתפנות לגמרי אליו. הוא היה מלאך. ילד מקסים.

ברגע שהיא התעוררה, הוא התחיל שוב להתעצבן. להתיק, לחטוף, לדחוף עד שיצאנו אחה"צ. בחוץ בדר"כ הם יותר רגועים ומרוחקים אחד מהשני. אם הם קרובים יש ריב.

מאד קשה לו איתה. הוא אוהב להיות לבד והיא חיה חברתית.

לאחרונה, אנחנו מגיבים רק בצעקות. נגמרה לנו האמפטיה (לזוגי לא ממש היתה פעם והיום עוד פחות). נמאס לנו מזה.
לא רוצה שיהיו חברים, אין לי ציפיה כזו ואף פעם לא היתה לי. אבל לחיות בבית שכל הזמן רבים, חוטפים, דוחפים לא מתאים לי.

יש דף על אלימות בבית יותר קשה אבל כדאי לך לעניות טעמי לקרוא בו .קוראים לו משפחה תחת טרור קטן גדול.
את יכולה להסביר לו שתשחקי איתו זמן מה ולשים טיימר כמו בשיטת הפלי ליידי ואחר כך טיימר שתשחקי איתה.
להסביר לו שאלימות תבטל את התור שלו .
כשהוא מכה להחזיק לו את הידיים פיזית .הסברתי בדף ההוא אחיזה מאוד טובה.
ולומר בקול בטוח וסמכותי אצלנו לא מרביצים.
נקרא כאילו האחות גורמת לו להרגיש פחות חשוב ופחות רצוי חשוב להסביר לו שאת אוהבת אותו מאוד אבל אינך מוכנה לראות שום גילוי אלימות כלפיה.
שאת רואה שאת עומדת לצעוק קחי את עצמך ואת הילדה המורבצת וצאי מין החדר. למזלך מדובר בילדים קטנים שאת יכולה לקחת כל אחד מהם על הידיים ופשוט להפסיק פיזית את העניין. אימרי בקול בטוח ורגוע לא אוכל לתת לך להרביץ ולכן אנחנו הולכות לחדר אחר .
שתפי כלאדם שמטפל בהם או נשאר איתם בפתרון שהחלטת לבחור החזית האחידה שכולם יציגו תגרום לו להבין שזאת חומה בצורה שאין דרך לחצות אותה .

את יכולה להסביר לו שתשחקי איתו זמן מה ולשים טיימר כמו בשיטת הפלי ליידי ואחר כך טיימר שתשחקי איתה.
יכול לעבוד לגביו, אך לא לגביה. מאותו רגע שהיא החלה לזחול, היא ממש נדחפת אליו (לעיתים היתה יושבת כ"כ קרוב, שזה כבר היה עליו) מסקרנות. כשאני רוצה לשחק איתו, אני נותנת לה משחק אחר, אבל שום דבר לא מעניין אותה. אם אני אסרטיבית יותר היא מאד נעלבת.

לגבי המכות שלו, אני חושבת שהוא כבר מבין שלא מכים. נראה לי שזה חזק ממנו, הוא לא מצליח לעצור את עצמו לפני המכה. הוא לא מצליח לבקש במילים "אל תפריעי לי".....
גם איתנו, כשמשהו לא מוצא חן בעיניו (ביקש מים בכוס וקיבל בבקבוק), הוא קודם כל צועק ובוכה. רק אחרי כמה רגעים הוא אומר במילים מה הוא בדיוק רצה.

שאת רואה שאת עומדת לצעוק קחי את עצמך ואת הילדה המורבצת וצאי מין החדר
אני עושה זאת, הוא רץ אחרי בבכי. סה"כ הוא גם רוצה תשומת לב בזמן הזה.
אני מסבירה לו שהוא לא יכול להיות במחיצתנו כשהוא מרביץ. אם הוא מסוגל לא להרביץ שישאר איתנו, אם לא שילך לחדר אחר. הוא אומר שהוא מסוגל, רק שזה לא מחזיק להרבה זמן

בעיה נוספת אולי היא שהם כל הזמן איתי. אחת לשבוע-שבועיים הוא ישן אצל אמא שלי, אבל שם הוא לבד ואין לו מי שיפריע לו. יתר הזמן אני איתם.
די נשחקתי ומחשבות של "אולי בכל זאת גן" עולות. בכל מקרה כרגע אנחנו עדיין בבית.

כשאני רוצה לשחק איתו, אני נותנת לה משחק אחר, אבל שום דבר לא מעניין אותה
שאלה עלתה לי:
אין שום דבר שאפשר לשחק עם שניהם ביחד?
לבנות מקוביות יחד? בצק ביחד? צבעי אצבעות? כשבני היה תינוק, הוא היה הורס לבכורה את מגדלי הקוביות. אני התחלתי לבנות מגדלים ולקרוא לו "ינוקא, בוא! בניתי לך מגדל להפיל!" וככה גם היא למדה בחדווה להקים לו מגדלים מתוך כוונה שיהרוס אותם ונבנה שוב, במקום בכי על המגדל המנותץ.

מבולבלת יקרה,
נשמע כמו משהו נורא נורא קשה שאתם עוברים וחווים, וכשקראתי היו לי בראש כמה מחשבות, אולי משהו מהן יוכל לעזור לך:

קראת את "אחים ללא יריבות" ? - זה מהסדרה של פייבר ומייזליש (איך לדבר כך שילדים יקשיבו וכו'). יש בספר הזה המון תובנות והרבה אמפתיה ואני חושבת שהוא מאד יכול לעזור בקטע של לנסות לעזור לאחים ולכל המשפחה.

את כותבת על הבן שלך ובמקביל אלייך. יכול אולי אולי להיות שהוא מעיין צינור ניקוז לכל מיני רגשות קשים שאת לא מרשה לעצמך לשחרר ?? יכול להיות שהוא מביע בקול (או בידיים, בקיצור בדרך מעוררת תשומת לב) תחושות שאת חשה ומתקשה להתמודד אין ? החוויה הזאת צמודצמוד עם שני ילדים קטנים בבית, לבד לבד, יכולה להוציא מהדעת ולקחת אותנו למקומות מאד קשים, בלי אויר לנשימה. כדאי לנסות ולהאוורר, לצאת למפגשים, לצאת בעצמך, בערב אפילו לכמה דקות הליכה והרגעות. וכו'.

חוצמזה, אני לומדת, יותר ויותר, אחרי שאני מסתכלת על הילדים ורואה משהו שנורא לא מוצא חן בעיניי, להחזיר את המבט פנימה אליי.. לבדוק איפה אני במצב הזה, איך זה קשור אליי, מה זה מנסה להגיד לי ולהתחיל את העבודה על עצמי.

למשל: כשהגדול מרביץ לצעיר ממנו, אני לוקחת אויר וצוללת פנימה (וכן, זה מוציא אותי מדעתי שהוא עדיין בוחר לפעמים בדרך הזו להביע את עצמו...) או כשהצעיר מנסה לחנוק את התינוק (...) אני מבינה גם שהם קוראים לתשומת הלב שלי ומנסה לעבוד על זה אבל גם מנסה לעבוד על הרגיעה שלי. על דרך ההבעה שלי. לנסות לדבר יותר רגוע, לנסות לרכך את נקודות החיכוך.
בקיצור: לקחת את כל מה שאני רוצה שהם ילמדו לעשות ולהתחיל לעשות את זה בעצמי באופן מודע וזה משפיע על כולם !

ועוד מחשבה קטנה: אולי כמשפחה את והאיש צריכים קצת יותר אויר. ביבי סיטר שתוכל להיות איתם ולאפשר לכם כוס קפה רגועה ??

קחי הרבה אויר, זה באמת באמת לא קל לגדל ילדים, במיוחד לא לבד

הוא קודם כל צועק ובוכה
אה אם כך נסי לומר במקומו אתה כועס כי נתנו לך מים בכוס במקום בבקבוק
עיזרי לו להפוך את הרגשות שלו למילים אתה כועס כי היא מתערבת במשחק אתה כועס כי היא מציקה לך וכו
אולי תלך ותרביץ לכרית עד שתרגע .

אני קוראת את הדף שלך וכמו תמיד , היות ונדמה לי שאני מכירה אותך , אני רוצה לשלוח לך חיבוק , לחזק אותך .
קשה לך , אני יודעת שקשה.
יש הרבה לחצים של החיים מהסוג שאי אפשר בכלל לכתוב את כולם בדף (או שאולי דווקא תנסי לפרט ).

כתבו לך דברים טובים , ואני יודעת שאת מנסה.
אני תוהה אם הדף הזה הוא בשביל לקבל עצות או בשביל פשוט לכתוב ולהוציא החוצה.

חוץ מזה , מאחלת לכם שיהיה לכם טוב ונעים .

אני תוהה אם הדף הזה הוא בשביל לקבל עצות או בשביל פשוט לכתוב ולהוציא החוצה
(y)

עירית_לוי

הי מבולבלת.
שולחת לך

גדול.
ההתמודדות שלך נשמעת לא קלה ומאוד מאוד סוחטת ומתישה.

קראתי לי ובאתי.
מאחר ואני רואה שעלתה פה פעמיים התהייה - אני שואלת האם מעבר להקשבה את מעוניינת בעצות?

תודה על התגובות. אגיב מחר.

גם אני עברתי תקופה לא קלה כשהבנות היו בגיל הזה.גם הגדולה שלי היתה מאד קנאית,עם הזמן זה התעדן,יש תקופות של חברות וקרבה .

עירית_לוי

__כן
אז הנה:

אני מתחברת מאוד אל כל מה ש-רסיסים של אור כתבה לך, ובפרט אל הקשר בין ההתנהלות של ההורים להתנהלות של הילדים. אני מאמינה שהילדים מושפעים מאיתנו בשתי דרכים עיקריות:

הם מושפעים מאופן ההתייחסות הישירה שלנו כלפיהם. אם למשל נתנגד אל תכונה מסויימת שלהם - נגרום להתחזקות שלה, או אם למשל נתייחס באופן מתמשך אל ילד בצורה שתעביר לו את המסר שהוא "לא בסדר", הוא יפנים אותו ויתחיל להתייחס לעצמו כאל בנאדם שהוא באופן בסיסי "לא בסדר". אני מאמינה שלכל התייחסות שלנו אליהם מכל סוג, יש סיכוי להותיר בדרך זו או אחרת את חותמה עליהם ולהשפיע על האנשים שהם צומחים להיות (וכמובן שאני לא כותבת את זה ממקום של האשמה אלא כדי להצביע על נתיב אפשרי לשינוי).

הם מושפעים מההוויה הכללית שלנו ו"מעתיקים" אותה. כלומר הם מושפעים מהדרך בה אנחנו מתייחסים אל עצמנו ואל כל העולם גם בלי קשר ישיר אליהם. אם למשל אנחנו סובלניים לאחרים, יש סיכוי טוב שגם הם יהיו, אם אנחנו נכבד את עצמנו ואחרים, יש סיכוי טוב שגם הם יהיו כאלה שמכבדים את עצמם ואת האחרים. ולהיפך. אם אנחנו לא נאהב את עצמנו גם הם לא יאהבו את עצמם. וכו' וכו'. כמובן שזה לא תמיד עובד כמשוואה מתמטית, אבל לרוב יש מתאם גבוה.

על זה מבוססת כל דרך החשיבה שלי כשאני באה להתמודד עם קשיים שעולים ביחסים שלי ושל בתי. אם זה מדבר אלייך, את יכולה להתחיל להסתכל על הדינאמיקה בבית מתוך הנחות היסוד הללו.

וכמה הצעות באופן ספציפי:

לתת לעצמך קצת יותר זמן שלך לבד עם עצמך. להעזר יותר באמא שלך אם זה אפשרי, בבן זוגך ובבייביסיטר בתשלום. את מתארת דינאמיקה עמוסה וצפופה שלכם, בלי הרבה אינטראקציות עם העולם החיצון. קשה להתחיל לעשות שינוי מהותי בעצמך ובהתייחסות שלך לעצמך ולעולם כאשר את כל כולך בתוך המערבולת, מבלי שיש לך מרווח נשימה ולו קטן לעצמך.

להשקיע בעצמך ובמקומות בהם את רוצה להתפתח. למשל, הזכרת את חוסר הסבלנות והעצבנות שלך. שווה לטפל בזה ולא רק בשביל ההתמודדות עם בנך אלא גם בשביל עצמך, כדי שאת תוכלי ליהנות יותר מהחיים שלך, כדי שלך יהיה קל ונעים יותר. זה יכול לבוא לידי ביטוי החל מטיפול שלך בעצמך באמצעות פרחי באך למשל, וכלה בטיפול מכל סוג שהוא באמצעות אדם חיצוני (טיפול אנרגטי, טיפול פיזי וכיוב').

לעבוד על ההתייחסות שלך אליו. להתחיל לשים לב תוך כדי ההתנהלות היומיומית שלכם - אילו תוויות הדבקת עליו ומה ההשפעה שלהן עליו, לשים לב לכמה את מתנגדת אל מי שהוא ומה ההשפעה של ההתנגדות שלך עליו, לשים לב כמה ההתייחסות שלך אליו מחזקת ומעצימה לעומת כמה היא מחלישה. אני מציעה בשלב הראשון רק להסתכל על כל זה ולזהות מהי נקודת המוצא שלך. לא מיד לנסות לשנות וגם לא להלקות את עצמך על התייחסויות לא יעילות שאת מזהה. רק לשים לב.

לעבוד על ההתייחסות שלך לעצמך ולעולם. כנ"ל כאן, קודם כל רק לזהות. מהן הנחות הבסיס (האמונות, הדעות) שלך ביחס לעצמך, מהן דרכי ההתמודדות האוטומטיות שלך עם העולם. לזהות מי את והאם יש קשר בין מי שאת לבין מי שהוא.

לגלות מה מטריד אותו ומה הוא צריך ממך כרגע. מעבר לשינוי ההתייחסות אליו, נדרש לדעתי לזהות מהו הצורך שלו כרגע, מה חסר לו, מה הוא מנסה לומר לכם בלי מילים. זה משהו שאת יכולה גם לנסות לקרוא בין השורות וגם ממש לשאול אותו ולשמוע מה יש לו לומר (כמובן לא בעת כעס).

תגידי מה (ואם) מכל זה מדבר אלייך ואפשר יהיה לפתח אותו.
בנוסף, יכול להיות שיהיו דברים שרלוונטיים לך בדף התייחסות מעצימה לילדים. תציצי גם שם.

עוד

בשמת א אין שום דבר שאפשר לשחק עם שניהם ביחד?
יש אך מעטים והם רבים די מהר.

עירית לוי גם אני מאד מתחברת לדברים שכתבה רסיסים של אור, אני חושבת על זה די הרבה לאחרונה. סה"כ הילדים הם "חיקוי" (משופר

) שלנו.
כשמשהו לא נראה לי או לא קורה כמו שאני רוצה שיקרה, אני מאד מתעצבנת וכועסת (מה העולם לא בדיוק כמו שאני רוצה??) ומגיבה בכעס גם כלפי הילדים. לכן אולי כשמשהו לא קורה לו בדיוק כמו שהוא רוצה, הוא גם מגיב בבכי וכעס ולא במילים.
אין ספק, שבימים שאני רגועה מאד גם הוא יותר רגוע, אבל לא בהכרח. יש ימים שאני מאד רגועה ומכילה וסובלנית ועדיין הוא עצבני מאד.
שמתי לב בימים האחרונים, הוא מתעורר מוקדם והקטנה עדיין ישנה. אנחנו שנינו יחד לבד והוא רגוע ונעים מאד. ברגע שהיא מתעוררת הוא מתחיל להיות עצבני. היא רוצה להיות הרבה לידו. בימים האחרונים אני מבקשת ממנה לשאול אותו אם הוא רוצה לשחק איתה או אם היא יכולה להיות לידו. יש כאן משהו שגם היא צריכה ללמוד. הרי הוא מכה אותה הרבה פעמים גם כי הוא לא רוצה אותה לידו. כי הוא רוצה לשחק לבד.
אולי הוא זקוק לזמן איתי לבד. רק שנינו.

הם מושפעים מאופן ההתייחסות הישירה שלנו כלפיהם. מסכימה איתך.

הם מושפעים מההוויה הכללית שלנו ו"מעתיקים" אותה. גם מסכימה איתך.

את מתארת דינאמיקה עמוסה וצפופה שלכם, בלי הרבה אינטראקציות עם העולם החיצון.
בחודשיים-שלושה האחרונים היינו המון בבית וקצת דלדלנו את המפגשים הקבוצתיים (משלושה בשבוע ירדנו לאחד וזה מעט מאד). עכשיו כשהקיץ נגמר וגם החגים, אנו חוזרים ליותר מפגשים.
אני מניחה, שזה יצר תא לחץ בבית.

הזכרת את חוסר הסבלנות והעצבנות שלך.
תוהה איזו דרך מתאימה לי. המליצו לי על עוצמת הרכות, האם מישהו ניסה ויכול להמליץ?

אילו תוויות הדבקת עליו.
אין ספק, שתווית העצבנות הודבקה אליו.

כמה את מתנגדת אל מי שהוא ומה ההשפעה של ההתנגדות שלך עליו, לשים לב כמה ההתייחסות שלך אליו מחזקת ומעצימה לעומת כמה היא מחלישה.
אני לא חושבת שאני מתנגדת אל מי שהוא, או לפחות איני רואה זאת. ההתייחסות שלי אליו אמביוולנטית. הרבה מאד מעצימה ומרעיפה עליו אהבה, ולפעמים כשהוא מכה את הקטנה ההתייחסות מחלישה. מאוד קשה לי לאחרונה לתת לו אמפטיה כשהוא מתנהג ככה. אני ישר קופצת וצועקת (אם הצעקות באים משפטים מבית אבא ואמא).

לגלות מה מטריד אותו ומה הוא צריך ממך כרגע.
שוב, אני חושבת שהוא רוצה יותר זמן רק איתי, לא בטוחה שזה בדיוק העניין. כשאני מנסה לדבר איתו בכל מיני סיטואציות (לא תוך כדי כעס, גם לי אין סבלנות לשיחות בזמן כזה) אחרי הקראת סיפור, לפני השינה, הוא לא משתף פעולה. אני מדברת והוא מתחיל לשאול שאלות לא קשורות. הוא לא ילד של שיחות מסוג זה. הוא מאד מופנם.

אילה בשדה הדגן
יש הרבה לחצים של החיים מהסוג שאי אפשר בכלל לכתוב את כולם בדף.
נכון, לא בטוחה שכל מחשבותי עוברות. בתור אחת שמכירה ורואה מהצד את מוזמנת להוסיף את דעתך.

לכל התוהים אם הדף הזה הוא בשביל לקבל עצות או בשביל פשוט לכתוב ולהוציא החוצה. אז הוא גם וגם.

תודה על ההפניות, מכירה את הדפים וקוראת אותם.

_בשמת א אין שום דבר שאפשר לשחק עם שניהם ביחד?
יש אך מעטים והם רבים די מהר._
אני אגיד לך מה עבר לי בראש: עבר לי בראש, שמהתיאורים שלך נשמע הרבה מאמץ להפריד אותם, אולי את משדרת לו שזה או היא או הוא, שהם לא יכולים להיות ביחד, ושאת לא יכולה להיות אמא לשניהם ביחד?
אני לא אומרת שזה ככה. רק, מציעה חומר למחשבה, לבדוק אם משהו בזה מצלצל לך מתאים.

שבימים שאני רגועה מאד גם הוא יותר רגוע, אבל לא בהכרח
כי הוא מגיב לא רק מקומית, למתח של אותו יום, אלא גם באופן מתמשך, לרמת המתח הממוצעת בבית.
נגיד שאת הופכת כאן ועכשיו להיות מאה אחוז רגועה, מכילה וסבלנית ללא שום נפילה - גם אז, ייקח לפחות כמה ימים והימור שלי לא פחות משבועיים, עד שתראי שינוי אמיתי אצלו.

עירית_לוי

אין ספק, שבימים שאני רגועה מאד גם הוא יותר רגוע, אבל לא בהכרח. יש ימים שאני מאד רגועה ומכילה וסובלנית ועדיין הוא עצבני מאד.
לא תמיד מדובר על מראה שמשקפת אותך בכל רגע נתון. לפעמים כן ולפעמים לא. בכל אופן, אני מאמינה שמדובר בשיקוף כללי יותר של ההוויה, של הדרך שלך להתנהל בחייך.

אין ספק, שתווית העצבנות הודבקה אליו.
מה שקורה עם תוויות כאלה זה שאנחנו נוטים לשכוח שהתווית היא בעצם שלנו ולא של זה שהדבקנו אותה עליו. זו בעצם פרדיגמה שלנו כלפי האדם. נכון, יש לבנך הרבה רגעים בהם הוא מתנהג בעצבנות, וזה שלו. מה ששלך באינטראקציה הזאת זה ההתייחסות המתמשכת אליו מתוך התווית, וכל ההשפעות שלה עלייך ועליו ובעצם על כל מה שקורה בבית.

חשוב לי לציין שמנגנון ההתייחסות הזה הוא מנגנון טבעי לגמרי ומהווה חלק מהמבנה האנושי. זה לא שאפשר לשנות את המנגנון. כן אפשר לבדוק מתי הוא משרת אותך ומתי הוא מקלקל לך, ולעשות תהליך מודע של השלת תוויות שלא עושות טוב ליחסים.

כמה דברים שאת יכולה לעשות ביחס לזה (ובעצם ביחס לכל תווית אחרת לגביו):

את יכולה לנסות לשים לב לתווית בזמן אמת, לראות מתי את מדברת אליו ומתייחסת אליו מתוך התווית של "ילד עצבני", ולראות כיצד ההתייחסות מושפעת מהתווית. כלומר, כמה את סבלנית אליו, כמה את "מחפשת" אותו או מחכה לו בפינה וכיו"ב.
קחי משפט שאת אומרת לו ותנסי לשחק איתו (עם המשפט). פעם אחת לדמיין אותך אומרת אותו ל"ילד עצבני" פעם אחת לדמיין אותך אומרת אותו ל"ילד רגוע". תראי מי את ומה את משדרת בכל אחת מהאפשרויות הנ"ל, וכיצד מי שאת עשוי להשפיע עליו.
תארי לעצמך שבן זוגך היה שם עלייך תווית של "עצבנית". איך זה היה משפיע על טון הדיבור שלו כלפייך? מה היה המסר שלו אליך? כמה סבלנות מראש היתה לו בשבילך? כמה חשק היה לו בכלל לדבר איתך או לעשות משהו יחד איתך? (אי אפשר להשליך אחד לאחד מההתייחסות של בן זוגך להתייחסות שלך אל בנך. הדוגמא באה להמחיש לך את התופעה מנקודת המבט של זה שהודבקה עליו תווית).

אני לא חושבת שאני מתנגדת אל מי שהוא, או לפחות איני רואה זאת.
אין לי מושג. את יכולה לבדוק - האם את מתנגדת למשל להתנהגויות העצבניות שלו או מקבלת אותן כחלק ממי שהוא? לא-להתנגד/להרפות אין פירושו להסכים או להשלים עם עצבנות ואלימות בבית. זה רק אומר לא לקפוץ באופן אוטומטי בניסיון להעלים/להכחיד מיד וללא שהיות את התופעה. לא-להתנגד זה משהו שמאוד לא קל לעשות. אני לא מתיימרת לומר שזה קל. אני מצביעה על עוד דרך התייחסות שאולי לא משרתת אותך ביחסים הללו וששווה לבחון אותה.

ההתייחסות שלי אליו אמביוולנטית. הרבה מאד מעצימה ומרעיפה עליו אהבה, ולפעמים כשהוא מכה את הקטנה ההתייחסות מחלישה. מאוד קשה לי לאחרונה לתת לו אמפטיה כשהוא מתנהג ככה. אני ישר קופצת וצועקת (אם הצעקות באים משפטים מבית אבא ואמא).
האם את יכולה לנסות למשך כמה ימים בתגובה להכאה לקחת נשימה עמוקה ולתת לו חיבוק? גם אם זה נראה לך מאולץ, גם אם זה נראה לך הפוך ממה שמתאים וראוי. אם בן זוגך נמצא בבתי אולי הוא יוכל בינתיים בזמן הזה לנחם את הקטנה, ואם לא, תנסי להתייחס בצורה זהה לשניהם. חיבוק וניחום לה, ואז חיבוק וניחום לו. תגידי לעצמך שאת עושה ניסוי קטן, תנסי להחליף את התגובה האוטומטית בתגובה אחרת. תנסי להחליף הרגל בהרגל ותראי איך זה ישפיע.

בשמת א
מהתיאורים שלך נשמע הרבה מאמץ להפריד אותם, אולי את משדרת לו שזה או היא או הוא, שהם לא יכולים להיות ביחד, ושאת לא יכולה להיות אמא לשניהם ביחד?
אני מבינה ממנו, שהוא רוצה מרחק ממנה, ולכן מנסה להפריד ביניהם. אם אני לא מפרידה זה נגמר במכות כלפיה.
היום ביקשתי ממנה לשאול אותו אם היא יכולה לשחק איתו. הוא ענה בשלילה. היה לה קשה לקבל את זה. ניסיתי להציע לה דברים אחרים, היא התעקשה לשחק בדיוק במה שהוא.
אני בהחלט חושבת שהם יכולים להיות ביחד ברגעים מסוימים, לא לאורך זמן (כרגע). הם טיפוסים מאד הפוכים - הוא סוליסט היא חיה חברתית. זה קשה יחד.

נגיד שאת הופכת כאן ועכשיו להיות מאה אחוז רגועה, מכילה וסבלנית ללא שום נפילה - גם אז, ייקח לפחות כמה ימים והימור שלי לא פחות משבועיים, עד שתראי שינוי אמיתי אצלו.
אני מסכימה, מה גם שהוא נוטה לעצבנות עוד מהיותו תינוק.

עירית לוי
את יכולה לנסות לשים לב לתווית בזמן אמת, לראות מתי את מדברת אליו ומתייחסת אליו מתוך התווית של "ילד עצבני", ולראות כיצד ההתייחסות מושפעת מהתווית.
ההתייחסות מושפעת בעיקר בחוץ. שלא יתחיל לצרוח פתאום, כי הכוס הוגשה בצבע ירוק ולא סגול עם נקודות (סתם דוגמא).
יש רגעים שאני רואה שהוא עומד להתפרץ. אני שומעת את טון הדיבור שלו משתנה ומחכה להתפרצות.

קחי משפט שאת אומרת לו ותנסי לשחק איתו
לא זוכרת כרגע, אחשוב על זה בהמשך.

תארי לעצמך שבן זוגך היה שם עלייך תווית של "עצבנית"
לדעתי, הוא כבר שם עלי

האם את מתנגדת למשל להתנהגויות העצבניות שלו או מקבלת אותן כחלק ממי שהוא?
לפעמים כך ופלעמים כך. תלוי בסבלנות שלי. לפעמים הזוגי שלי לא מבין מאיפה יש לי כ"כ הרבה סבלנות לקפריזות שלו. כשאני ככה העצבנות שלו נרגעת מהר יותר, כי אני לא מנסה להשתיק אותו. אני נותנת לא להתפרק.
קשה לי יותר לתת לו להתפרק כשהוא מוציא את העצבנות על הקטנה. כלומר, כשהוא מכה אותה סתם כי היא לידו.

האם את יכולה לנסות למשך כמה ימים בתגובה להכאה לקחת נשימה עמוקה ולתת לו חיבוק?
כן. לא יודעת אם אצליח בכל המקרים, אבל בהחלט אנסה.

אני חייבת לשתף, שהיום בבוקר השארתי אותם אצל אימי ל-3 שעות (קצרות מדי בשבילי

), אח"כ הצטרפתי אליהם אחה"צ חזרנו הביתה, ובמשך כל היום הוא דחף אותה רק פעם אחת!!
מבחינתי זה הישג

עירית_לוי

ובמשך כל היום הוא דחף אותה רק פעם אחת!!
איזה יופי!
ובאיזו מהירות!

אני חייבת לשתף, שהיום בבוקר השארתי אותם אצל אימי ל-3 שעות (קצרות מדי בשבילי ), אח"כ הצטרפתי אליהם אחה"צ חזרנו הביתה, ובמשך כל היום הוא דחף אותה רק פעם אחת!!
נפלא..

אצלי הקטן הוא עם התנהגויות עצבניות לפעמים.
והוא זה שרוצה לשחק עם הגדולה ולא כל כך מאפשר לה לשחק לבד.
זה קצת יותר קל ממה שאת מתארת כי הוא הקטן והיא הגדולה ולכן בכל זאת יש להאיזשהו יתרון.
אבל גיליתי שחוץ מלקבל את האופי המאד שונה שלהם.. עוזר לי מאד למצוא לעצמי 5 דקות מדי פעם במהלך היום "להיטען" -
כשאני רואה ששניהם עסוקים אני נעלמת למחשב/לעיתון/ספר/שירותים יושבת 5 דקות רק עם עצמי ויוצאת עם קצת יותר כוחות התמודדות.
וגם אני משתדלת לפחות פעם בשבוע לבלות קצת רק עם אחד מהם.. את התוצאות אני רואה למחרת...

בבוקר הוא התעורר מוקדם מהרגיל. היא עדיין ישנה. שוב הוא היה רגוע עד שהיא התעוררה. הלכתי אליה למיטה, הוא הצטרף והתחיל להפגין עצבנות. שאלתי אותו, אם הוא חושש שכשהקטנה מתעוררת אני אוהב אותו פחות. הוא ענה שכן

הסברתי לו שלאמא יש לב מיוחד, שיכול לאהוב את כל הילדים. הוא שאל אם גם את אבא.
הזוגי טוען, שאני סתם מכניסה לו רעיונות לראש.
אני לא יודעת אם זה מה שמציק לו.

היום בערב היינו אצל אמא שלי לארוחת ערב. רוב הערב הוא היה עצבני. ליד שולחן האוכל בכה וצעק. אחרי האוכל דחף וחטף והציק לקטנה. אמר, שצריך לזרוק אותה לפח האשפה או להשאיר אותה לבד בלי אבא או אמא.

מוקדם מהרגיל לקחתי אותם חזרה הביתה. לא היה לי כוח אפילו להעיר לו על האלימות כלפיה. הדרך חזרה היא ברגל והוא רוכב על האופניים. גם זה לא פרק את האנרגיה שהיתה בו.
הגענו הביתה, התארגנות קלה לפני שינה ולמיטה.

לפני השינה הוא מבקש סיפורים. היום תוך כדי הסיפורים הוא זז, הסתובב, דיבר. לא היה נינוח. היה לי מאד קשה לספר ככה. סיפור אחד מספר עבר בשלום. הסיפור השני הוא מהראש, ואני צריכה קצת יותר ריכוז, כדי לזכור מה אני ממציאה (זה גם סיפור חדש), היה לי ממש קשה. הוא לא נתן לי לסיים משפט אחד בלי הפרעה. לקראת הסוף כבר איבדתי סבלנות.
הסיפור נגמר. הוא נרדם.

וגם אני משתדלת לפחות פעם בשבוע לבלות קצת רק עם אחד מהם.. את התוצאות אני רואה למחרת
כן. אני מתארת לי שזה משפיע לטובה. אנו ננסה למצוא דרך לעשות זאת על-אף הקשיים.

עירית_לוי

_הזוגי טוען, שאני סתם מכניסה לו רעיונות לראש.
אני לא יודעת אם זה מה שמציק לו._
אבל אם זה משהו שמציק לך, או שזה משהו שמכסה על משהו אחר שמציק לך, שווה לך לברר אותו עם עצמך.

הסברתי לו שלאמא יש לב מיוחד, שיכול לאהוב את כל הילדים. הוא שאל אם גם את אבא.
אם זה יעלה שוב (מצידו) אולי תוכלי לעשות שימוש בשיתוף של קרן ג מתוך בלוג אמא בלמידה מתמדת(2006-06-04T00:14:00) -

הנה סיפור אחד שאני מספרת לחברות שילדו את ילדם השני... כשנולד בני השני היתה ביתי הבכורה בת 7, אחיה נולד מנישואיי השניים. כשהיה בן מספר ימים פנתה אלי ביתי ושאלה "נכון שאותי תאהבי יותר מאשר את התינוק?" לא התכוננתי לשאלה כיוון שהילדה היתה מאד בוגרת ומכילה וכל ההריון מאד הבינה ועזרה וכו', לאחר שנשאלתי הבנתי שהיא תפסה אותי לא מוכנה. אני זוכרת את השניות שעברו כמו במהירות איטית, פניתי פנימה לתוכי והתפללתי שתהיה לי תשובה טובה, אמיתית, שתיכנס לליבה ותרגיע אותה, ואז יצאו לי המילים האלה "בלב שלי יש מקום מיוחד מאד שהוא רק שלך, כמו חדר פרטי, במקום המיוחד שלך אני אוהבת אותך הכי הכי, יותר מכל אחד" היא חשבה רגע ושאלה "יותר מאת התינוק? הנהנתי בראשי והיא נרגעה בבת אחת. ראיתי איך ירד ממנה משקל שהיה גם שהצליחה לשאול וגם שנענתה. נזכרתי בזה משום שאחיה שאז היה בן כמה ימים ועכשיו בן ארבע שאל אותי לפני כמה ימים אם זה נכון שאותו אני אוהבת הכי הכי (יש לו מתחתיו עוד שני אחים קטנים) אז חייכתי לעצמי ואמרתי לו שבלב שלי יש חדר אחד שיש עליו שלט גדול שכתוב עליו מיכאל ושם הוא הכי הכי חשוב והכי הכי אהוב, ולשאלתו השנייה מה עם האחים אמרתי שיש שם חדר עם שלט שכתוב עליו היידי וחדר שכתוב עליו.... ולא אמשיך עם שמות כולם. בכל אופן גם הוא יצא מאד שמח ורגוע מהתשובה הזאת וחשבתי שיהיה נחמד להביא את הסיפור כאן גם כסיפור שמשמח אותי כאמא על שדייקתי במתן תשובה מהלב שלי לילדים וזה נקלט בליבם, וגם כטיפ למי שרוצה וגם כדי שאולי יהיו עוד סיפורים טובים ומעצימים איך לחזק ילדים שמצטרפים לחייהם אחים חדשים.

.

לא היה לי כוח אפילו להעיר לו על האלימות כלפיה.
יכול להיות ששווה לך להפסיק להעיר לו גם בהזדמנויות אחרות כשכן יש לך כוח. הרי הוא יודע מזמן שלא מרביצים ושההתנהגות שלו כלפי אחותו לא מקובלת עליכם.
נראה שהדיבורים החוזרים ונשנים הם גם מיותרים, גם לא ממש יעילים, וגם מתישים עבורך.

אולי כדאי לך להשקיע את האנרגיות במשהו אחר. אולי במשהו שהוא צריך ממך (חיבוק למשל, שלפחות בהתחלה ידרוש את האנרגיה הזאת כי הוא הפוך לאוטומט של להתנגד לאלימות).

אבל אם זה משהו שמציק לך, או שזה משהו שמכסה על משהו אחר שמציק לך, שווה לך לברר אותו עם עצמך.
לא הבנתי את כוונתך. אשמח אם תבהירי.

יכול להיות ששווה לך להפסיק להעיר לו גם בהזדמנויות אחרות כשכן יש לך כוח
מסכימה ולא מסכימה. ברור לי שהוא יודע (בשכל) שלר מרביצים. זה חזק ממנו, ובאותו הרגע שהוא עצבני, הפתיל קצר והוא מכה. השאלה אם אני לא מעירה לו, האם אני לא נותנת בכך לגיטימציה למכה.
היום היינו אצל ההורים של הזוגי, היא לקחה לו קובית קרח מהכוס שלו. הוא התעצבן ודחף אותה חזק מאד. אולי הוא גם יכול לגרום לה נזק. אני לא בטוחה שהוא מבין את זה עד הסוף. אני לא חושבת שאפשר להתעלם בכאלה ממצבים.
יש פעמים שהוא דוחף והיא עוברת הלאה או בוכה קצת וממשיכה, אני מתעלמת מהסיטואציה.

תודה על הציטוט בעניין האהבה לכולם, אאמץ בחום לפעם הבאה (אעפ"י שנראה שהוא די סופק).

עירית_לוי

_אבל אם זה משהו שמציק לך, או שזה משהו שמכסה על משהו אחר שמציק לך, שווה לך לברר אותו עם עצמך.
לא הבנתי את כוונתך. אשמח אם תבהירי._
התכוונתי ששווה לבדוק מאיזה מקום אמרת את מה שאמרת. אולי זה בכלל מקום לא-טעון ולא צריך להתעכב עליו ואולי כן. אין לי מושג.
את יכולה לשאול את עצמך (גם מבלי לענות פה אם לא מתאים לך) -

מה מטריד אותך בהקשר הזה ולמה? מה זה הדבר הזה שגרם לך לומר את המשפט?
מה את מרגישה כלפי שניהם?
האם קשה לך למשל עם העובדה שכאשר הוא מכה את אחותו עולה בך כעס גדול ואז את לא נוכחת לאהבה שלך אליו (שקיימת אבל בעת כעס את לא נוכחת לה)?

אם מדובר בדברים שלוקחים ממך אנרגיות כדאי להתעכב עליהם. אם לא – תעזבי.

השאלה אם אני לא מעירה לו, האם אני לא נותנת בכך לגיטימציה למכה.
אני לא חושבת שאפשר להתעלם בכאלה ממצבים.
אני מסכימה שלא צריך להתעלם.
שימי לב שלא הצעתי לא להגיב בכלל. הצעתי לוותר (אפילו לא לתמיד, אלא כרגע כ"עזרה ראשונה") על המנטרות הקבועות ההן ובמקומן לנשום נשימה עמוקה ולהגיב בחיבוק. את יכולה, אגב, לשלב: תוך כדי החיבוק גם ללחוש לו באוזן ש"לא מרביצים" או משהו דומה, ואז אני בטוחה שהאפקט של האמירה יהיה אחר לגמרי. למרות שאני חושבת שבשלב ראשון הייתי מוותרת לתקופה קצרה על הדיבורים.

מה שזה מאפשר לך זה:

לא להיות אוטמטית בתגובה. היום הדברים שאת אומרת לו הם יוצאים לך כמשפטים אוטומטיים ושחוקים ולכן הם לא אפקטיביים.
לתת לו את מה שהוא (כנראה) זקוק לו.

כרגע הדיבור:

מעייף אותך.
לא אפקטיבי.
יוצר מענה אוטומטי שמתסכל אותו עוד יותר.

מה דעתך?

אם לא – תעזבי
עזבתי

מה דעתך?
מסכימה. הדיבור מעייף ונשמע כמו מנטרה שחוכה וחסרת ערך. אשתדל לעצור את עצמי לפני האמירה.
היום בבוקר הוא שוב התעורר מוקדם מאד (0700 - תן לישון

), היא התעוררה ב -0900 היו לנו שעתיים לבד-לבד. זה ממש עשה לו טוב. הייתי כל כולי איתו. אח"כ הוא היה נעים יותר איתה. וגם היום כמעט ולא הרביץ לה.

חוץ מזה (אחרי שקראתי את הדף על הפרדיגמות), שיננתי לעצמי היום ואתמול בכל הזדמנות שזכרתי (הזיכרון שלי לוקה בחסר לאחרונה) ש"יש לי ילד רגוע".
אולי זה גם עזר (אייקון פרצוף תוהה).
לא בטוחה שהבנתי את עניין מיסמוס הפרדיגמות.

עירית_לוי

וגם היום כמעט ולא הרביץ לה.
איזה כיף לשמוע

.

_חוץ מזה (אחרי שקראתי את הדף על הפרדיגמות), שיננתי לעצמי היום ואתמול בכל הזדמנות שזכרתי (הזיכרון שלי לוקה בחסר לאחרונה) ש"יש לי ילד רגוע".
אולי זה גם עזר (אייקון פרצוף תוהה)._
אחלה.

שתי מחשבות בנושא הזה:

פרדיגמה אפשר או למוסס ישירות, או לתת לפרדיגמה חלופית לחלחל פנימה כדי לתפוס את מקום הפרדיגמה הישנה - כפי שאת עושה עכשיו. משתפת אותך במחשבה בעניין הזה שעלתה לי מתוך הרהורים על נושא ההתנגדות: כדאי לשים לב לא להתנגד לפרדיגמה הקיימת ולהתייחס אליה כאל "לא בסדר", כלומר לא להפעיל שרירים נגדה ולשכנע את עצמך בכוח שהוא "ילד רגוע", כי אז יש סיכוי שתעצימי ותקַבעי את זו הקיימת.

את יכולה להרחיב את העבודה על זה ולברר אילו עוד פרדיגמות יש לך סביב היותו "ילד עצבני". אם למשל את מאמינה ש"הוא אמור להיות ילד רגוע" זו פרדיגמה שיכולה ליצור התנגדות אל מי שהוא. או "אם הוא היה ילד רגוע, אני הייתי אמא רגועה יותר" זו פרדיגמה שיכולה לבסס ציפייה שהשינוי בבית יתחיל משינוי או תיקון שהילד יעבור.

את יכולה להרחיב את העבודה על זה ולברר אילו עוד פרדיגמות יש לך סביב היותו "ילד עצבני".
כן רוצה.
"אם הוא היה ילד רגוע, אני הייתי אמא רגועה יותר"
כן, זה עובר לי בראש. וגם "כשהוא מתחיל להיות עצבני, אני גם נהית עצבנית"

"אם הוא היה ילד רגוע, אני היית אמא רגועה יותר" זו פרדיגמה שיכולה לבסס ציפייה שהשינוי בבית יתחיל משינוי או תיקון שהילד יעבור התכוונת לאמר שזה לא מעשי, נכון? רק מוודא שהבנתי נכון.

היום היה בוקר די מזוויע. אולי אפרט בהמשך. אין לי הרבה זמן כרגע.

אני רוצה לקחת אותו לטיפול.
היום היה די סיוט. אין לי כ"כ כוח לפרט (הם עדיין לא ישנים, וכשישנו בטח 'אשפך' גם).
יש למישהו המלצה לטיפול.
חשבתי לכיוון אייפק.
אשמח לרעיונות ותגובות

אייפק נשמע לי רעיון טוב.
בין היתר, האייפק מטפל גם במחיקת "פרדיגמות" שלא משרתות אותך.

עירית_לוי

התכוונת לאמר שזה לא מעשי, נכון? רק מוודא שהבנתי נכון.
כן, לזה התכוונתי.
היאחזות בציפייה כזאת, לדעתי, תוביל לעוד יותר סבל, כעס ותסכול של כולכם. לעיבוי של הפלונטר במקום להתרה שלו.

_כן רוצה.
"אם הוא היה ילד רגוע, אני הייתי אמא רגועה יותר"_
הנה כמה נקודות למחשבה. כל אחת מהן מטילה ספק בפרדיגמה מזווית קצת אחרת, אז כדאי להתעכב על כולן בדרך להשלה שלה.

קודם כל תנסי להפריד בין מה שקורה במציאות לבין האמונה שלך בפרדיגמה הזאת, ולראות שאמנם חלק מהתסכול והקושי שלך אכן נגרמים ממה שקורה במציאות: מהפתיל הקצר שלו ומהמכות שהוא מכה את אחותו, אבל גם שחלק מהקושי שלך מקורו באמונה שלך במשפט הזה. חלק מהסבל הוא כתוצאה מהפרדיגמה שלך ולא מההתנהגות שלו. כלומר, אם לא היה קיים הקישור הזה בין מי שהוא לבין השלווה שלך, ולא היתה קיימת הציפייה הגדולה הזאת ממנו – גם אם ההתנהגות שלו היתה אותו הדבר - היה לך קל יותר. האם את יכולה לראות את זה?

האם את יכולה לדמיין מצב היפותטי בו יש לך ילד בכור אחר, נניח רגוע יותר, אבל את עדיין נדרשת להתמודד עם כל מה שאמא לשני ילדים קטנטנים נדרשת להתמודד – ועדיין את "אמא לא-רגועה"? האם היה יכול להיות מצב בו היה לך ילד אמנם לא עצבני אבל כן מאוד אנרגטי או אחד כזה שאוהב לשמוע מוסיקה בפול ווליום כל היום ועדיין את היית "אמא לא-רגועה"?

מה היית אומרת לבן זוגך אם היה אומר לך ש-אם היית אשה רגועה יותר גם הוא היה רגוע יותר?

אם את יכולה להזכר בסיטואציות בהן את היית מאוד מאוד מוטרדת ממשהו ועצבנית כתוצאה מכך – והוא הגיב אלייך? זה כמובן לא אומר שלא היו סיטואציות בהן הוא היה עצבני ואת הגבת אליו. זה רק אומר שיש לזה עוד צד.

תסתכלי על עוד מצב היפותטי: מה יקרה בעוד חודשיים אם החל מהיום תאמיני באמונה מוחלטת שאם את היית אמא רגועה יותר ובכלל אשה רגועה יותר – גם הוא היה רגוע יותר, ותוותרי לגמרי על המחשבה הראשונית. סתם. דמייני לעצמך שאת משוכנעת בזה במאה אחוז (לא הופכת לרגועה אלא רק מאמינה בפרדיגמה הזאת!). מה יקרה אחרי חודשיים? איך יראו החיים בבית? מה יקרה עם בנך?

עירית_לוי

אני רוצה לקחת אותו לטיפול.
גם אני חושבת שאייפק זה רעיון טוב, אבל הייתי מציעה לך לתת קודם כל צ'אנס לטיפול בך ולא בו.
אני מאמינה ששינוי כזה הוא לא שינוי שילדים יכולים להוביל, מכיוון שמדובר בעניין שהוא של כל המערכת המשפחתית ולא רק שלהם.
מעבר לכך, להחלטה לטפל בו יש השלכות מבחינת המסר שעובר אליו.

אני קולטת כמה קשה מה שאתם עוברים

.
כשיהיה לך כוח ואם תרצי, תשתפי במה שקרה היום.

_אני רוצה לקחת אותו לטיפול.
גם אני חושבת שאייפק זה רעיון טוב_
אוי איזו מצחיקה אני.
רק עכשיו תפסתי שדיברת על טיפול אייפק בשבילו.
אני הנחתי כמובן מאליו שאת רוצה בשבילך... D-:

אבל הייתי מציעה לך לתת קודם כל צ'אנס לטיפול בך ולא בו.
זה גם מה שאני חושבת.

תאמיני באמונה מוחלטת שאם את היית אמא רגועה יותר ובכלל אשה רגועה יותר – גם הוא היה רגוע יותר
מעניין. בזה אני מאמינה, במקרה, לגבינו. מה זה אומר? הילדים שלי, אגב, יחסית מאוד "רגועים". היחסים ביניהם מאוד הרמוניים ואוהבים. לא שאין מריבות, אבל כשאני משווה לאחותי ולי כשהיינו ילדות - פפפפ, אין מה להשוות. יחסית אלינו, בין הילדים שלי שוררת אידיליה...

עקב העייפות והשעה (עירית לוי , איך את שורדת בשעות מוזרות כאלו?) אתייחס כרגע רק לעניין הטיפול.
כן, האייפק בשבילו. ואולי גם בשביל השקט הנפשי שלי. משום מה יש לי חשש, שיש משהו שמפריע לו. אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה. יש דברים כמו קניית נעליים חדשות - לא מוכן. בבגדים הוא ניהיה בעייתי. הוא צמוד אלי מאוד מאוד. דברים בסיסיים כמו לשתות מים, הוא רוצה שאבוא איתו.
אני לא מצפה שהוא יוביל את השינוי, ברור לי שאני (ובן זוגי השותף השקט) צריכים לעשות זאת.

אני גם חושבת בהחלט ללכת גם לטיפול, רק שאני זקוקה למשהו פיזי, טיפול שמשלב מגע.
שאלתי במעלה הדף אם מישהו התנסה בעוצמת הרכות. הייתי שמחה לקבל חוות דעת.

שוב תודה על העזרה.

קוראת ומחכימה.

משהו קטן על התגובה למכות: לא זוכרת אם מאיפושהו פה או מ"אחים ללא יריבות" - בכל מקרה, עצה שלקחתי ולדעתי היא אפקטיבית, בעיקר במקרים שבהם המכות מיועדות בעצם לעיני ההורה: במקום לצעוק על המכה ובכך להענות לצורך שלו בתשומת לב (שלילית, אבל גם זו תשומת לב), לנחם קודם כל את המוכה. כך קורים שני דברים: המחווה האלימה, שמטבעה יש בה משהו מאוד חזק, מאבדת מכוחה ומתגלה כבלתי יעילה (וכמובן שזה צריך לבוא עם דרך חיובית יותר לתת חיזוקים ותשומת לב). וההורה ש"מזיז" את הכעס שלו הצידה כדי לטפל במי שחטף, יכול לנשום רגע ולחשוב לפני שבורחת לו מהפה איזו תגובה לעוסה, דבילית וחסרת כל טעם. אני די מאמינה שכשאני מצליחה לא לכעוס אני נותנת דוגמה של אפשרות אחרת להתנהג עם העולם ואחד עם השני, והם לומדים.

זאת הייתי אני..

אני די מאמינה שכשאני מצליחה לא לכעוס אני נותנת דוגמה של אפשרות אחרת להתנהג עם העולם ואחד עם השני,
אני מסכימה איתך. הרי את התגובות הכעוסות הוא למד ממני, לפחות חלק מהן.

היום שהיה.
הוא התעורר לפניה וביקש לאכול. נתתי לו את מה שהוא ביקש, והוא אכל כששנינו מכורבלים בתוך צעיף גדול. באמצע היא התעוררה. כנראה, זה קטע לו את ההנאה ומאוד הפריע לו. ומכאן הוא התחיל להגיב בכעס על כל דבר, להציק....
בהתחלה הייתי סבלנית, אבל אחרי שאני נמצאת איתו ככה כמה שעות אני כבר ממש מתחילה להתרגז.
בסוף כבר צעקתי עליו, שהוא כל הזמן כועס, כנראה שנעים לו, שמותר לו לכעוס וגם מותר לו להרגע. כבר לו היתה לי בכלל סבלנות. ביקשתי ממנו שיראה טלוויזיה עש שהאוכל יהיה מוכן. יש שקט.

אחה"צ התחיל שקט. אמא שלי הגיע לבקר (הוא מאוד אוהב אותה). מהרגע שהיא נכנסה, הוא שוב הגיב לכל דבר בכעס. מכל דבר התעצבן. רצה לבנות בקוביות, היא התחילה, הוא כעס שזה לא בדיוק כמו שהוא רוצה. ככה על כל דבר. זה ממש התיש.
שכבתי קצת על הספה והוא טיפס עלי מכל כיוון אפשרי וקפץ עלי. ביקשתי שוב ושוב שיפסיק וזה לא הפריע לו להמשיך. בסוף הור נגח בי בראש (אני עדיין לא בטוחה אם זה היה בכוונה או לא) וממש הכאיב לי. הוא לא נרגע עד אחרי ארוחת הערב.

חוץ מזה, אתמול אחרי שהוא הכה אותה או דחף אותה, הוא צחק (אלו היו הפעמים היחידות שהוא צחק אתמול

). הוא אף פעם לא צוחק אח"כ. זה היה לי די מוזר.

אמשיך אח"כ הוא התעורר.

אולי הומאופתיה או פרחי באך? לנו הומאופתיה עזרה לרכך קצת את הקצוות החדים. (לא במקום עבודה יותר יסודית, יותר כמו עזרה ראשונה)

וואו מבולבלת יקרה איזה שיעור חשוב ומעניין כנראה הילד שלך מלמד אותך......
את נשמעת לי מתמודדת הכי טוב ומעמיק שאפשר.את לא מושלמת.זה מה שיש,קשה לך ובטח גם לילד שלך זה הכל.
את לא אמא לא טובה או לא מכילה או מהשלאיהיה.....את נשמעת כמו אמא שכל הזמן לומדת.
אני עובדת כרגע בגן אנטרופוסופי ו-א' זה גן מדהים עם גישה מדהימה והם עושים עבודה עם התכוונות על כל ילד וילד!
אז גן זה לא כ"כ נורא בעיני...אני רואה ילדים בגן שזה מציל אותם(ואני מאד בגישת חינוך ביתי עד גבול מסויים).
ב'-בגישה האנטרופוסופית הכל מגיע מבפנים(לפחות ככה אני רואה את זה...)כל כוונה פנימית שלנו עוברת
ז"א שכשאני יודעת בתוכי שעכשיו ילד מסויים כדאי שינוח אני אומרת את זה והוא מקשיב ואם יש משהו לא בטוח בתוכי ובכל זאת אני מנסה הוא מיד מתנגד ולא מסכים.
מאיזה מקום את פועלת מבפנים?
האם חינוך ביתי זה כ"כ חשוב עד כדי כך שאת תהיי חסרת סבלנות ואז שהוא יהיה חסר סבלנות ומה עם הבת שלך אולי גם היא רוצה להיות רק איתך מבלי שירביצו לה?
אני ממליצה לך לבדוק את שאלת הגן.....הזמן הזה יכול לשנות משהו מהותי בקשר ביניכם לתת לך קצת נשימה ושהוא ילמד להיות קצת עם ילדים אחרים באינטרקציה ופחות להתחכך עם אחותו.

קודם כל תנסי להפריד בין מה שקורה במציאות לבין האמונה שלך בפרדיגמה הזאת
האם את יכולה לראות את זה?
אני מצליחה לראות את זה קצת. כלומר, בהגיון.
אני מניחה שאם לא היתה לי האמונה הזו, הייתי מתמודדת עם כל סיטואציה בנפרד, ולא כמשהו שהוא "בעיה".

האם היה יכול להיות מצב בו היה לך ילד אמנם לא עצבני אבל כן מאוד אנרגטי או אחד כזה שאוהב לשמוע מוסיקה בפול ווליום כל היום ועדיין את היית "אמא לא-רגועה"?
עדיין הייתי "אמא לא רגועה". אני לא אדם רגוע. תמיד הייתי עצבנית. בעבר עבדתי בתפקיד עם המון לחץ, גם שם הייתי עצבנית, וחשבתי שזה בגלל העבודה.

מה היית אומרת לבן זוגך אם היה אומר לך ש-אם היית אשה רגועה יותר גם הוא היה רגוע יותר?
שיעזוב אותי לנפשי ושכזו אני.

אם את יכולה להזכר בסיטואציות בהן את היית מאוד מאוד מוטרדת ממשהו ועצבנית כתוצאה מכך – והוא הגיב אלייך?
קצת קשה להזכר. לרוב אני מגיבה אליו (או לפחות כך אני רואה את הדברים עכשיו).

מה יקרה אחרי חודשיים? איך יראו החיים בבית? מה יקרה עם בנך?
המחשבה הראשונה שקפצה לי היא, שיהיה לנו משעמם

.
אין לי תשובה אחרת כרגע.

דינה
האם חינוך ביתי זה כ"כ חשוב עד כדי כך שאת תהיי חסרת סבלנות ואז שהוא יהיה חסר סבלנות ומה עם הבת שלך אולי גם היא רוצה להיות רק איתך מבלי שירביצו לה?
מחשבות על גן עולות כל הזמן בראש. בינתיים אני לא רואה שזה הפתרון הנכון. אני לא אהיה פחות רגועה אם הוא יהיה בגן. אין לו קשר לחוסר השקט הפנימי שלי. הוא רק מעורר אותו חזק יותר.
אנחנו נפגשים עם ילדים אחרים אמנם לא מספיק, אך עדיין יש לו אפשרות לאינטרקציות עם הסביבה.
אין ספק, שכאשר אנחנו מחוץ לבית, כולנו רגועים יותר. אני שואפת לכך, שגם כשאנחנו בבית ניהיה רגועים.

עירית_לוי

משום מה יש לי חשש, שיש משהו שמפריע לו. אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה.
אוקיי, אז את בעצם מדברת על אבחון בשלב ראשון? אם הבנתי נכון - את רוצה לבדוק אם מדובר בבעיה פיזית/אורגנית כלשהי? אם את לא שקטה לגבי הכיוון הזה ואם תחליטי לעשות את האבחון (וגם טיפול), כדאי לחשוב על דרך מתאימה להציג לו את העניין, ולקחת בחשבון את המסרים שעוברים אליו ואת ההשלכות שלהם. הסיבה שלדעתי חשוב לשים לב לזה היא שהוא, בניגוד אלייך, לא יודע לעשות את הקישור שאת עושה בין אולי-בעיה-פיזית לבין ההתנהגות שלו.

מה שמופיע עבורו במציאות שלו זו ההתנהגות האלימה, ה"בעייתית" שלו, ובתגובה לכך – הוא הולך לטיפול, ל"תיקון". עבורו זהו מסר מאוד חזק של "אתה לא בסדר". זה לא שהוא נוכח לאיזו בעיה פיזית שמקשה עליו את החיים (נניח כאבי בטן מתמשכים, טפו טפו טפו) ושבעקבותיה הוא מקבל טיפול. במקרה של בעיה פיזית שהוא נוכח לה, היה לו קל והגיוני יותר לעשות את הקישור שאת עושה.

[וממש לא בשביל לשכנע אותך לא לאבחן, רק בשביל להוסיף נקודת מבט: אני מכירה מישהי שבתה, בהיותה תינוקת, סבלה מבעיות פיזיות מולדות, שבעקבות טיפול אנרגטי באם, לא בתינוקת, הן נפתרו.]

_אני גם חושבת בהחלט ללכת גם לטיפול, רק שאני זקוקה למשהו פיזי, טיפול שמשלב מגע.
שאלתי במעלה הדף אם מישהו התנסה בעוצמת הרכות. הייתי שמחה לקבל חוות דעת._
שמעתי על עוצמת הרכות אבל לא מכירה אף אחד שהתנסה. אולי תבקשי חוות דעת והמלצות ב-המלצות מטפלים אלטרנטיביים או ב-ככר השוק?

בהתחלה הייתי סבלנית, אבל אחרי שאני נמצאת איתו ככה כמה שעות אני כבר ממש מתחילה להתרגז.
מאחר והשינוי שאת מנסה לעשות לא יקרה תוך יום, מה דעתך, בינתיים, ליצור עבורך יותר הפסקות יזומות במהלך היום כדי לא להגיע למצבים כאלה? למשל בייביסיטר קבועה שאת סומכת עליה לגמרי שמפנה אותך לשעה שעתיים באמצע היום?

אני מצליחה לראות את זה קצת. כלומר, בהגיון.
יופי. זו המטרה. וזו ההתחלה. המטרה בהסתכלות על הפרדיגמה מכל הזווית הללו היא להתחיל לסדוק בה סדקים ולהטיל בה ספק. ושאת לאט לאט תהפכי אותה מהאמת המוחלטת שלך לאמירה מופרכת. לא כי היא לא נכונה ולא כי היא כן נכונה. אין דבר כזה נכונה באופן מוחלט. אלא רק בגלל שהיא לא משרתת אותך.

עדיין הייתי "אמא לא רגועה". אני לא אדם רגוע. תמיד הייתי עצבנית. בעבר עבדתי בתפקיד עם המון לחץ, גם שם הייתי עצבנית, וחשבתי שזה בגלל העבודה.
ומה דעתך נכון לעכשיו על המשפט הראשון:
"אם הוא היה ילד רגוע, אני הייתי אמא רגועה יותר"

מחשבות על גן עולות כל הזמן בראש. בינתיים אני לא רואה שזה הפתרון הנכון. אני לא אהיה פחות רגועה אם הוא יהיה בגן. אין לו קשר לחוסר השקט הפנימי שלי.
אני מסכימה מאוד.
אני רואה בחינוך הביתי בהקשר הזה, הזדמנות לכל מה שצריך לעלות - לעלות בכל העוצמה. דברים שללא החינוך הביתי היו צצים אולי בשלב מאוחר יותר (ולכן גובים מחיר גבוה יותר), צפים עכשיו על פני השטח ולא מאפשרים להתעלם מהם.

אוקיי, אז את בעצם מדברת על אבחון בשלב ראשון? אם הבנתי נכון - את רוצה לבדוק אם מדובר בבעיה פיזית/אורגנית כלשהי?
כן בדיוק. יש לו כל מיני דברים שמטרידים אותי. לעיתים רגישות לרעש, הצמדות לדברים, לפעמים מפריעים לו בגדים מסוימים.
העניין ששום דבר לא עקבי, ואני לא יודעת למה לשייך את הדברים.

כדאי לחשוב על דרך מתאימה להציג לו את העניין, ולקחת בחשבון את המסרים שעוברים אליו ואת ההשלכות שלהם
אוף, כמה אני חושבת על זה. זו אחת הסיבות, שעדיין לא לקחתי אותו לטיפול. איך מספרים?
איך מסבירים בלי שייצא שמשהו בו לא בסדר?
אני באמת לא יודעת. מקווה שיכנסו עוד אנשים ויגיבו לעניין הזה. אולי זה שווה דף בפני עצמו?

מה דעתך, בינתיים, ליצור עבורך יותר הפסקות יזומות במהלך היום כדי לא להגיע למצבים כאלה?
מנסה. רק שכרגע אנחנו לא יציבים כלכלית ובייביסיטר לא בא בחשבון. בטח לא כשאני רוצה טיפול לעצמי (זה וודאי) ואולי גם לו. אני מנסה להעזר באמא שלי, רק שהיא לא מתלהבת מלהיות עם שניהם לבד (הקטנה מחפשת אותי ולא כ"כ רגילה עדיין).
אותו אני משאירה אצלה ונעים לו שם.

_ומה דעתך נכון לעכשיו על המשפט הראשון:
"אם הוא היה ילד רגוע, אני הייתי אמא רגועה יותר"_
אני מרגישה שהייתי יכולה להיות יותר רגועה, עדיין לא לגמרי. אני חושבת שהיה לי קל יותר להתמודד עם חילוקי דעות(כמו ילד ששומע מוסיקה בפול ווליום), מאשר עם כעס ועצבנות.

לגבי הגן, תודה על ההסכמה, אני צריכה גם קצת חיזוקים בכיוון הזה, אעפ"י שאני די שלמה איתו.

רוצה לספר שהאתמול וההיום שלנו לקוחים מסרט טוב. מן אופוריה. הכל שקט, הכל רגוע. גם כשהוא מכה אותה (הרבה פחות), נשארתי רגועה הרבה יותר מבדר"כ. אתמול היינו בקניון והוא הסכים לקנות נעליים חדשות ולזרוק את הסנדלים מהקיץ שעבר(!!!!!). הוא יצא עם הנעליים החדשות מהחנות. אח"כ הסכים למדוד חולצות (עד היום לא ניסיתי אפילו) והתלהב מתאי המדידה, וגם הסכים לקנות חולצה חדשה.

תודה עירית לוי את מאוד עוזרת לי.

עירית_לוי

איך מסבירים בלי שייצא שמשהו בו לא בסדר?
ראשית הרהור כפירה נוסף לגבי הכיוון הזה

.
אולי, אם דברים מתחילים להתקדם ולהשתפר כמו שאת מתארת, ודברים שלכאורה נראים כמו בעיות פיזיות משתנים פתאום כתוצאה משינוי ההתייחסות שלך (מסכים למדוד בגדים! מסכים להחליף סנדלים מוכרים בנעליים חדשות!) – ואם את גם ככה מתכוונת ללכת לטיפול פיזי כלשהו, אולי כדאי בכל זאת לתת לזה צ'אנס? אולי הוא בכל זאת יצליח להגיע לאיזון רק כתוצאה מהשינויים שאת עושה? אולי כן ואולי לא, אבל אם כבר דחית את האבחון הזה כל כך הרבה זמן, אולי שווה לחכות עוד טיפה?

ואם בכל זאת תחליטי לאבחן, הנה כמה דברים שעולים לי:

לנסות לעזור לו לעשות את הקישור לדברים הפיזיים שהוא כן נוכח להם במידה זו או אחרת. למשל, לשאול אותו איך הוא מרגיש לגבי התלבשות, מה מפריע לו כשהוא צריך להתלבש וכו'. להגיע נניח לזה שהתחושה של הבגד המדגדג על העור מפריעה לו (לשאול, לתת לו כמה אופציות ושהוא יגיד מה מדוייק עבורו). ואז לספר לו שיש אנשים וילדים שבגדים מדגדגים ומפריעים להם, בדיוק כמו שיש אנשים שאוהבים גויאבות וכאלה שלא, ושיש איש שקוראים לו ככה וככה ושגר כאן וכאן, שיודע איך להפסיק את הדגדוגים האלה.

לשאול אותו האם הוא מעוניין ללכת אליו. לשאול, לתת לו חופש לבחור ללכת לשם ולא להחליט עבורו או לכפות עליו את העניין. כמובן שצריך להזהר לא לעשות על זה מניפולציה (של כאילו לתת לו לבחור אבל להפעיל עליו לחץ סמוי כן ללכת).

כל שיחה כזאת, ולא משנה מה התוכן שלה, להקפיד לעשות:

כאשר את שלמה לגבי ההחלטה לאבחן.
אחרי שביררת טוב טוב עם עצמך שבאותו הרגע את לא באה לדבר איתו מתוך התווית של "אתה ילד בעייתי". התווית היא משהו שקופץ לך באופן אוטומטי, אבל את יכולה לעשות עם עצמך עבודה במיוחד ובאופן מכוון לפני שיחה כזאת.
כמובן ביום נעים וכייפי כמו זה שהיה לכם אתמול או היום, ולא בתגובה ליום או לכמה ימים סוערים.

מקווה שיכנסו עוד אנשים ויגיבו לעניין הזה. אולי זה שווה דף בפני עצמו?
את יכולה להעביר את הדיון לדף נפרד או להזמין לכאן אנשים נוספים.

_ומה דעתך נכון לעכשיו על המשפט הראשון:
"אם הוא היה ילד רגוע, אני הייתי אמא רגועה יותר"
אני מרגישה שהייתי יכולה להיות יותר רגועה, עדיין לא לגמרי._
לא הבנתי.
האם תוכלי להסביר?

רוצה לספר שהאתמול וההיום שלנו לקוחים מסרט טוב. מן אופוריה. הכל שקט, הכל רגוע. גם כשהוא מכה אותה (הרבה פחות), נשארתי רגועה הרבה יותר מבדר"כ.
איזה יופי! ממש מרגש.
כל הכבוד לך על השינוי

.

אם דברים מתחילים להתקדם ולהשתפר כמו שאת מתארת
לצערי, אני מרגישה שהשינוי הוא רגעי ולא קשור אלי

. קשה לי להסביר, אבל אני משייכת את זה כרגע למקריות. אולי מפני שזה מעט מאד זמן, בסה"כ יומיים הייתי רגועה מה הביג דיל

בכל זאת אני אדחה את הטיפול שלו, ונראה מה יהיה

שכנעת אותי.

_אני מרגישה שהייתי יכולה להיות יותר רגועה, עדיין לא לגמרי.
לא הבנתי.
האם תוכלי להסביר?_
אנסה להמחיש. היום היה יום מאד נעים. היינו בבית ודי זרמנו. הזוגי חזר מהעבודה ב- 1800 מאוד מאוד עייף. די מהר איבד סבלנות. ברגע שהוא ניהיה לו רגוע, גם אני נהייתי כזו חסרת סבלנות. לא יודעת למה. הרגשתי את האוטומט, זה לא היה בשליטתי (בהגיון עכשיו ברור לי שכן, אבל באותו הרגע ההיגיון יצא להפסקה).
סביר להניח, שאם היה לי שקט פנימי חזק יותר, חוסר הסבלנות של הזוגי שלי לא יה משפיע עלי ככה.
אותו הדבר לגבי הילד שלי. כשהוא מתוסכל ממשהו, אני באופן אוטומטי מתעצבנת גם. אם הוא היה רגוע זה היה קורה לי פחות. אבל עדיין הייתי מוצאת לי סיבות להתעצבן.
מקווה שאני ברורה יותר - לא בטוחה.

_מקווה שיכנסו עוד אנשים ויגיבו לעניין הזה. אולי זה שווה דף בפני עצמו?
את יכולה להעביר את הדיון לדף נפרד או להזמין לכאן אנשים נוספים_
תודה על הנקודות. אני אחשוב על זה. ואולי אפתח דף בנושא.

מבולבלת

גמני אמא לילד בגיל דומה (קצת יותר קטן, שלוש וחצי). יש לנו גם תינוק, בן 8 חודשים.

נשמע לא פשוט, אבל אהבתי שאת באמת באה בגישה של להבין אותו, להבין ממה זה נובע, למצוא דרך להתמודד בדרך טובה לכולם.
להשאר רגועה זו עצה שנתנו לך כבר אבל אני רואה מנסיון שזה באמת פשוט עובד. וזה דורש כוחות מאוד גדולים, במיוחד שאת מותשת והמצב כבר נמשך תקופה ארוכה כך שיש גם שחיקה וכו'.

הוא נשמע ילד מקסים, שלא מפחד להביע את עצמו בפנייך (אמרת שבחוץ הוא מתנהג "בסדר") - לדעתי זה מסר עבורך בלבד, הוא זקוק לך כי בגילו הצעיר הוא באמת לא מסוגל ולא אמור להבין את עצמו. דרך הנסיון שלך לעזור לו/לכם, נסיון כן ואמיתי, הוא יקנה כלים להבנה עצמית לכל חייו.

אפשרויות שעלו לי לראש -

עדיין כועס עלייך על לידת אחותו (אולי את בעצמך פחדת משינוי, מהחלוקה הזו לשניים? אולי הוא הבין דרכך שהוא אמור לקנא/לכעוס/לא להסתדר עם אחותו? אולי עדיין לא מצאת את הדרך לפתור איתו את הכעס/קנאה הטבעיים שבד"כ מופיעים לזמן קצר אחרי לידה ואמורים לשקוע די מהר?
לא יודע לבטא את רגשותיו במילים (אופייני מאוד לגיל הזה) ולכן מביע את עצמו במכות - את יכולה ללמד אותו לומר - אני כועס, אני מקנא, על מי הוא כועס? עלייך? עליה? (יותר סביר שעלייך, אגב, ממך הוא צריך חום, אהבה, תמיכה, קבלה אינסופית)
מרגיש חוסר בטחון כי את כועסת עליו הרבה, מין מעגל קסמים, של את כועסת-הוא שוב הילד הרע-מרגיש רע עם עצמו-ההתנהגות האלימה גוברת.
האם את מרגישה שהוא במאבק כוח איתך? עושה לך דוקא? או שרק מבטא את עצמו?

הבן שלי הפך להיות די אלים וכעסן מיד אחרי שילדתי. זה היה קשה מאוד, במיוחד עם תינוק קטן, וזה יצר אוירה מאוד לא טובה בבית.
אצלנו האלימות הייתה כלפי - "לכי מפה, לא אוהב אותך, רוצה רק את אבא, אני לא הבן שלך, את פויה, לא חבר שלך" תוסיפי כיד הדמיון (הוא היה בן כמעט שלוש כשילדתי, וההתנהגות הזו התחילה עוד בהריון אבל התעצמה מאוד אחרי הלידה).
בהתחלה לא ידעתי איך לאכול את זה, הוא היה ילד מקסים מקסים וממש לא אלים קודם לכן.

זה נפתר כשתפסתי את עצמי נלחמת עם ילדון מתוק בן 3 שכבר עמדתי להפוך למפלצת בדמיוני מרוב שלא ידעתי איך לאכול את זה... הילדון שלי, שאני אוהבת הכי בעולם ומרוב שהיה לי קשה להתחבר אליו בכעסו קצת שכחתי שהוא מאוד צריך אותי, במיוחד שיש תינוק שפתאום יונק חצי מהיום וצריך אותי המון.

תפסנו שיחה, שהתחילה עם שלל המשפטים הנ"ל. והתעקשתי, אמרתי לו שאני לא הולכת כי אני אוהבת אותו הכי בעולם ואני אמא שלו. בסופו של דבר (אחרי המון בכי ו"לכי מפה" עקשני מאוד) הוא הסכים לתקשר איתי ואמר - לא נכון, את לא אמא שלי את אמא רק של תינוקי.
הופ! יצא המרצע מן השק.
צודק, מה יש לומר. הייתי מאוד מרוכזת בפלא הקטן שלנו, וקצת דחקתי את הגדול הצידה, הוא מאוד רגיש. ואת יודעת איך זה, אחרי לידה את לא לגמרי שמה לב מה קורה איתך...
הוא הציע להחזיר את קטנצ'יק לבטן.
מיד הלכנו לחדר, לקחנו אותו (הוא היה נדמה לי בן 3 חודשים) והכנסתי אותו מתחת לחולצה. הילד היה מה זה מרוצה, ממש! והתפתחה שיחה מעניינת על זה שבעצם אי אפשר להחזיר אותו, ושקיבלנו גם אותו במתנה, ועכשיו יש שניים, וגם הוא היה פעם תינוק קטן והיה על הידיים וינק חלב...
ומאז הקפדתי להרעיף עליו הרבה אהבה, זה לא חייב להיות בפינוקים. למשל (דברים שלפני הלידה עשיתי המון) - אני אופה עוגה וקוראת לו לעזור לי, מתייעצת איתו בדברים (נצא לטיול או לחברים?) ונותנת לבחירה שלו חשיבות. כל מיני נקודות שנותנות לו להרגיש טוב עם המקום שלו במשפחה.
יוצא לי נורא ארוך ויש לי עוד מה להוסיף אבל לא רוצה לייגע...
בכל אופן, זה שהצלחתי להבין אותו פתר 70% מהקושי. וסבלנות, והמון אהבה, ולהגיד לו את זה כמה שיותר, שאוהבים אותו הכי בעולם.

ולגבי הרגישות הפיזית - יש טווח של רגישויות כמספר האנשים בעולם... יכול להיות שיש דברים להם הוא רגיש פיזית (מאוד מזכיר לי את הבן שלי, אגב) יש רגישות תחושתית, רגישות בשמיעה (פחד מרעשים חזקים) רגישות בטעמים או מרקמים של אוכל, וכו'

מקווה שלא עייפתי אותך @}

ובאמת כל הכבוד על ההשקעה, זו ההשקעה הכי משתלמת בעולם!

אה, ונזכרתי בעוד משהו מועיל - לומר בטון ענייני ורגוע לגמרי -
אם אתה רוצה להרביץ חזק אולי תרביץ לכריות? להביא לו ערימה של כריות, שיבעט, ינשוך, יזרוק, ידרוך, אפילו עם מקל אם בא לו. זה מה זה מרגיע (טוב גם לגדולים עצבניים...)
הבן שלי מאוד אוהב את זה. האמת, גמני...

טיילנו היום, היה מאוד חיובי. אני מאוד עייפה ולא מרוכזת.
תודה על התגובות.
יש לי מה להגיד, אעשה זאת במצב ערני יותר

מרגיעון : זה לא נגדך, זה בעדי

עירית_לוי

לצערי, אני מרגישה שהשינוי הוא רגעי ולא קשור אלי . קשה לי להסביר, אבל אני משייכת את זה כרגע למקריות. אולי מפני שזה מעט מאד זמן, בסה"כ יומיים הייתי רגועה מה הביג דיל
אני אכתוב עוד משהו על מנגנון הפעולה של הפרדיגמות ותראי אם זה יוצר לך בהירות לגבי מה שתיארת. תנסי להסתכל על שני רבדים. רובד אחד הוא כל מה שקורה במציאות. הרובד השני הוא הפרשנות שלך למה שקורה במציאות (מעצם היותנו בני אדם אנחנו תמיד מעניקים פרשנויות, תמיד מחפשים הסברים, היגיון וחוקיות. ככה זה).

בין שני הרבדים הללו יש דיאלוג מתמיד. נניח שמשהו מתרחש במציאות: בן זוגך נכנס הביתה עצבני ועייף מיום עבודה. את מתחילה לדבר איתו ותוך חמש דקות הופכת גם כן לעצבנית. את רושמת לעצמך במוח: כשהוא נהייה לא רגוע, גם אני נהייתי כזו חסרת סבלנות. ואז, כאשר הפרשנות של "אני פועלת בתגובה ל..." ניתנת על ידך שוב ושוב ושוב במשך כמה פעמים - היא מתחזקת והופכת לפרדיגמה אחת בתוך סט הפרדיגמות שלך בנושא יחסים ומצבי רוח, או מצטרפת לפרדיגמה קיימת שיצרת בעבר.

מאחר ומעכשיו את כבר מראש נוטה להביט על המציאות מבעד לפרדיגמה הזאת, סביר להניח שלא תפספסי אף אירוע שתואם אותה, וכל אירוע כזה יהווה עבורך עוד הוכחה לנכונותה של הפרדיגמה ("אהה! צדקתי! באמת הוא זה שגורם לי להיות עצבנית"). זה לא אומר שבלי הפרדיגמה הזאת אירועים כאלה לא היו קורים. זה רק אומר שכרגע את יותר שמה לב אליהם.

מצד שני, מאחר והפרדיגמה "אני המקור למצב הרוח שלי ושל ילדי" או "אני המקור לשינויים שמתרחשים אצל בני" איננה חלק מסט הפרדיגמות שלך, ומאחר ואת לא מביטה דרך הפילטר הזה על המציאות, יש סיכוי טוב שלא תראי ולא תשימי לב, או סתם לא תחשיבי אירועים שמחזקים אותה ויכולים להוות הוכחות עבורה (כתבת: אני משייכת את זה כרגע למקריות,_ ... _בסה"כ יומיים הייתי רגועה מה הביג דיל).

זה לא שיש כאן איזו אמת אחת יחידה ומוחלטת. לא הפרדיגמה "אני המקור לשינוי" נכונה וגם לא הפרדיגמה "אני פועלת בתגובה ל...". שתיהן פרשנויות אפשריות. לא רלוונטי בעיני מה נכון ומה לא. רלוונטית רק השאלה - מה משרת ומעצים אותך ומה לא משרת אותך, ולאיזה מקום תוביל כל אחת מהן.

תעשי ניסוי. תסתכלי באופן מכוון למשך שבוע או שבועיים על החיים שלכם מתוך הפרדיגמה "אני המקור לשינוי". סביר מאוד להניח שלאט לאט תתחילי למצוא לה הוכחות, כי כשמחפשים – מוצאים. תנסי למשל להסתכל על היום, על אתמול ועל שלשום מתוך הפרדיגמה הזאת. האם מה שהתרחש בהם עדיין נראה לך משהו מקרי?

במקביל את יכולה לבדוק אם יש אצלך משהו שמשַמר את הפרדיגמה הקיימת ומקשה על פרידה ממנה. סוויצ'ים כאלה בהתייחסות הם לא טריוויאליים ויש להם השלכות משמעותיות על החיים. לפעמים נוח יותר ובטוח יותר להשאר עם המוכר. שווה לך להציץ גם על זה.

יתרון האור תודה שהצטרפת
עדיין כועס עלייך על לידת אחותו
בטוח, והוא אומר את זה ברדכו שלו - אני רוצה שהיא תשאר בכביש, שנזרוק אותה לפח והמשאית זבל תיקח אותה ועוד כיד הדמיון הפורה שלו.
אבל הכעס אמור לדעוך, ולא נראה שהוא דועך. ברור שתיהיה קנאה ברמה מסוימת, נראה לי, שאנחנו מעל הממוצע.

לא יודע לבטא את רגשותיו במילים (אופייני מאוד לגיל הזה) ולכן מביע את עצמו במכות
אני משקפת לו הרבה, לעיתים הוא משתמש במילים. בכל אופן בתקופות הרגועות יותר, הוא מביע את עצמו במילים ופחות במכות - כמו השבוע הזה!

מרגיש חוסר בטחון כי את כועסת עליו הרבה, מין מעגל קסמים, של את כועסת-הוא שוב הילד הרע-מרגיש רע עם עצמו-ההתנהגות האלימה גוברת.
לא יודעת אם הוא מרגיש חוסר בטחון. בהתנהגות שלו זה לא נראה. אין לו בעיה להגיד לי, שהוא כועס עלי אחרי שאני כועסת עליו. אני חושבת שהאלימות גוברת בתקופות בהן הוא לחוץ יותר. יש בתוכו המון אנרגיה, בתקופות הפחות טובות יוצאת בצורה שלילית.

האם את מרגישה שהוא במאבק כוח איתך? עושה לך דוקא? או שרק מבטא את עצמו?
נראה לי, שהוא רק מבטא את עצמו.

לגבי הלהרביץ לכריות, ספות.... אני אומרת לו את זה והוא עונה "אבל אני רוצה להרביץ ל- X"

אני מנסה לשוחח איתו בנושא המכות, הוא בדר"כ בורח (מחשבתית) למקומות אחרים. הוא לא כ"כ רוצה לדבר על זה.
הרווח ביניהם הוא שנתיים, כך שאחרי הלידה הוא היה עוד קצת תינוק בעצמו. אין לי ספק, שיש לו שנמנעו ממנו אי-אילו 'פינוקים' אחרי הלידה. מה שהיה היה ואני לא אייסר את עצמי על מה שנתתי או לא.
בכל מקרה, אהבה זה לא מה שחסר, הוא מקבל המון המון המון אהבה ותשומת לב.

עירית לוי
מה שאת אומרת בעצם, הוא שגם לבן הזוג (ולכל מי שסביבי) אני מגיבה מהאוטומט. איך לא חשבתי על זה קודם (תופסת את הראש בין שתי הידיים ומושכת בשיער)???
אני מאמינה שדומה מושך דומה, אז קצת התבלבלתי כרגע.
אנסה בפעם הבאה לעצור לרגע ולהשאר רגועה.

דרך אגב, אתמול נסענו עם אמא שלי ובדרך חזרה באוטו, היא אמרה משהו שעצבן אותי (לא זוכרת מה). רציתי להגיב (בעצבים, כמובן

), ובכל זאת, עצרתי רגע, נשמתי ושתקתי.

תודה

עירית_לוי

אני מאמינה שדומה מושך דומה, אז קצת התבלבלתי כרגע.
לא הבנתי. תסבירי...

אנסה בפעם הבאה לעצור לרגע ולהשאר רגועה.
אחלה.
רק שימי לב לא לעצור את עצמך בכוח. שינוי אוטומטים שנעשה באמצעות הפעלת שרירים אינו יעיל ולא מחזיק מעמד לאורך זמן. לעומת זאת, שינוי אוטומטים שנעשה כתוצאה מפרידה מפרדיגמות (בין אם זה בעקבות עבודה רציונלית, ובין אם זה בעקבות עבודה פיזית/אנרגטית), הוא שינוי נכון לדעתי.

ובכלל, שימי לב לא ליפול לפח של להתנגד אל מי שאת היום

.

עצרתי רגע, נשמתי ושתקתי.
איזה יופי!

הנה שתי האגורות שלי.

את מאוד מזכירה לי את אשתי. היא גם עצבנית, וגם הילדה שלנו עצבנית, ומרביצה לנו לפעמים, אבל לאחרונה חל שיפור ניכר. חלק גדול ממנו בא (לדעתי) בעקבות ספר שקראנו וניסינו ליישם את השיטות שלו. שם הספר unconditional parenting מאת alfie kohn. לא יודע אם תורגם לעברית, אבל הוא כתב הרבה ספרים, ויש לו אתר עם מאמרים שלו שדי מתמצתים את הספרים.

הרעיון המרכזי הוא שילד צריך לחוש נאהב כל הזמן ולא רק כשהוא מתנהג יפה. זה אומר במפורש לא להעניש, לא להגיד "יופי" (כי העדר מחמאה הוא עונש), ואם חייבים להגיד משהו, מספיק לומר פעם אחת. נראה לנו שבלי עונשים ו/או חיזוקים חיוביים הילד לא ילמד, כאילו "יצר לב האדם רע מנעוריו" אבל ההפך הוא הנכון: ילדים לומדים טוב יותר בלי ענישה, כי אז ההבחנה בין טוב ורע נובעת מהם ולא מההורים.

בתכל'ס, זה אומר להפסיק להעיר לו. הערה אומרת לו "אתה גם רע וגם טיפש שלא זוכר מה אמרתי אתמול". הוא יודע. הוא יודע טוב ממך למה הוא מרביץ לאחותו, ואת צריכה לשאול אותו. "למה אתה מרביץ לה?" "אתה שמח שכואב לה?" "מה יקרה אם יכאב לה?" (יש לי ניחוש בענין, אבל עדיף שהוא יגיד לך).

ואת לא צריכה להיות קונסיסטנטית. מותר לך לכעוס, וכשאת עייפה, תהיי עיפה. את לא חייבת להתנהג כמו אתמול כשלא היית עייפה. אבל אל תביעי "אני עייפה בגללך". מה שבדרך כלל עובד עם בתי הוא להגיד שאני קצת חולה וצריך לנוח ושהיא צריכה לטפל בי ולתת לי כוס מים. היא נהיית מלאכית לעשר דקות..

ומשהו קטן שלא קשור לאלפי קוהן: ילדים מפגינים כעס ואלימות קשים יותר כלפי מי שקרוב אליהם ביותר והם סומכים עליו.

עוד משהו שעובד אצלנו: כשכולנו עצבניים, מרביצים לכרית ביחד. אחרי כמה דקות זה כבר משחק או שיעור בתיפוף.

בהצלחה.

_אני מאמינה שדומה מושך דומה, אז קצת התבלבלתי כרגע.
לא הבנתי. תסבירי..._
אנסה. אם אני מאמינה בשפע, סביר להניח, שאמשוך אותו אלי ואותו הדבר הפוך.
כך גם אני מאמינה שכשבן זוגי עצבני, גם אני נהיית עצבנית והפוך.

מודי תאני
הרעיון המרכזי הוא שילד צריך לחוש נאהב כל הזמן ולא רק כשהוא מתנהג יפה
מסכימה עם הרעיון המרכזי. אין אצלנו עונשים. לא יודעת אם כן להחמיא או לא. כרגע אנחנו מחמיאים - לא כל רגע ועל כל דבר.

ילדים מפגינים כעס ואלימות קשים יותר כלפי מי שקרוב אליהם ביותר והם סומכים עליו
מסכימה גם ושמחה שהוא לא מפחד להוציא את הכעס.

כשכולנו עצבניים, מרביצים לכרית ביחד
אני מציעה לט להרביץ לכרית/שמיכה....הוא לא רוצה. אציע לו להרביץ יחד אולי זה ילהיב אותו.

דבר נוסף, התחלנו להתפצל. הוא הולך רק עם אבא, אני רק עם הקטנה או הפוך. מקווה שגם זה יעזור לרגיעה (בשבילי להיות עם אחד זה סוג של חופש).

משתדלת מאוד שדבריי יקלטו בצורה טובה , מצטערת על הפסימיות בדבריי.
מטרת דבריי הן רק מניעה שוב מצטערת מצטערת מצטערת. (תמחקו בבקשה אם אינם מתאימים\נעימים)
קראתי את השירשור בשקיקה ועם דמעות רבות. אני מכירה זוג אחים (הגדול בן 11 והקטנה בת 8) כבר למעלה למארבע שנים.
מאז שאני זוכרת אותם הגדול אומר בפה מלא אני רוצה שהיא תשאר בכביש, שנזרוק אותה לפח והמשאית זבל תיקח אותה ועוד כיד הדמיון הפורה שלו ודברים יצרתיים בהתאם ליכולת ההתבטאות המופלאה שלו והמשפט הבולט מכולם הוא אני שונא אותה ורוצה שהיא תמות\תעלם\תתאדה וכיוב'
הוא מכה אותה ללא הרף ואף משאיר סימנים וצלקות.
אני כמעט משוכנעת כי נק' ההתחלה היא שונה מכוון שקטני נולד הורי וסבי האחים אמרו על בכורתי 'איזו מסכנה, איך היא מקנאה, ראו איך היא סובלת, חרב עליה עולמה' והכול מולה. כך שאני בטוחה כי הם תרמו רבות לחיזוק הקבלה הקשה בלאו הכי של אח חדש למשפחה.
בריחה קטנה הצידה- איש חכם שפגשתי לא מזמן (טרם לידת קטני) הסביר לי על התמודדות בכורתי הצפויה לבוא, וכך אמר- לידת ילד נוסף משולה (משל) להבאת בעל\אישה נוספת לבית (המשך ההסבר מסופר כלפי אישה מסיבות נוחות, סליחה) דמייני לעצמך כי יום אחד בעלך חוזר הביתה עם אישה נוספת ואומר היי זאת X והיא אישתי החדשה ושותפתך, היא תגור איתנו, תישן איתנו, תאכל איתנו, תקבל זמן רב מזמני,.. ואני מעריכה שכבר הבנתן את ההמשך.
חזרה לעיקר אני מודה כי לא שמעתי את הוריו מעולם מעירים בצורה קונקרטית לנושא אלא רק הערות קלות או התפרצות עליו והדגשה כמה היא טובה והוא רע.
כן אני יודעת שהדוגמא היא שונה אך רק רציתי לומר בכך שאני ממש חושבת כי נכון הוא למצוא בכל דרך אפשרית לסייע להן וטוב את עושה בכך שאינך מתייאשת כי אהבה זו מגיעה לילדיך.
חיזקי ואימצי , כוחך הוא השראה לי.

עירית_לוי

_אני מאמינה שדומה מושך דומה, אז קצת התבלבלתי כרגע.
לא הבנתי. תסבירי...
אנסה. אם אני מאמינה בשפע, סביר להניח, שאמשוך אותו אלי ואותו הדבר הפוך.
כך גם אני מאמינה שכשבן זוגי עצבני, גם אני נהיית עצבנית והפוך._

עכשיו הבנתי

. "אהבה מביאה אהבה". אני מסכימה עם הרעיון הזה, שאגב, לא סותר את מה שדיברנו עליו. זה בדיוק אותו הרעיון של העתקת הוויה.

אבל שימי לב למשהו: אם הוא עצבני ואת מגיבה לעצבנות שלו בעצבנות מצידך, זה לא הוא שהפך אותך לעצבנית. אם הוא מבטא אהבה כלפייך ואת מגיבה לזה ומגיבה אליו באהבה, זה לא הוא שהפך אותך לאוהבת.

אף אחד לא יכול להפוך אותך לשום דבר. הכל שלך, והכל מתחיל אצלך בפנים. יש בך אלמנט של עצבנות בדיוק כמו שיש בך אלמנט של אהבה. היחידה שיכולה להפוך את עצמך למשהו זו את. בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים לשנות אנשים אחרים (למרות שזה היה יכול להיות מאוד נחמד אם היה אפשר

) - כך אף אחד לא יכול להפוך אותנו למשהו שאנחנו לא. אף אחד לא יכול "להשתיל" לנו שום דבר. ואם זה נראה כאילו כן, סימן שהמשהו הזה היה שם מלכתחילה.

אם הגבת אליו בעצבנות, העצבנות הזאת היא לגמרי שלך. נכון, כנראה שההתנהגות העצבנית שלו לחצה לך על כפתור שהפעיל את העצבנות שלך. אבל זה עדיין שלך. ככל שתעשי עבודה על מה שמייצר אצלך את העצבנות, כך תושפעי פחות (תקפצי פחות בתגובה לאחרים) מהתנהגויות עצבניות של אחרים, ובכלל תהיי פחות ופחות מופעלת על ידי המנגנונים האוטומטיים שלך.

מבולבלת יקרה

אני רוצה שהיא תשאר בכביש, שנזרוק אותה לפח והמשאית זבל תיקח אותה ועוד כיד הדמיון הפורה שלו.
איך את מגיבה כשהוא אומר את הדברים האלה על אחותו? האם את מעירה לו על זה או מקבלת את זה? (לא שואלת בביקורתיות, אני יודעת איך זה מרגיש שילד אומר דבר כזה על הילד השני שלך, גם אצלנו זה קורה).

רוצה להוסיף, שלא תחשבי שהכל כזה פשוט אצלי, ושאותה שיחה העלימה לגמרי את האלימות. עדיין יש התמודדויות, יש ימים קשים, יש ימים נפלאים. כשיש לי סבלנות הכל זורם ונעים, כשיש לי נכונות להתמודד עם הכל אני מצליחה לשמור על רוגע, על נעימות בדיבור ומחשבה, וזה משפיע על שניהם מאוד טוב.

לגבי עונשים - גם אני דוגלת ב"אין עונשים". מצד שני, למדתי רק לאחרונה שבעצם לגעור בילד זה עבורו ממש עונש - הוא מרגיש באותו רגע בלתי רצוי, נכלם, מתבייש בעצמו. בעצם לגערה יש בדיוק את האפקט של עונש.
בשבילי זה היה קצת אגרוף לפרצוף, כי עד לא מזמן לא הבנתי שזה ככה.

ואהבתי מה שפרח בר כתבה לגבי הכפתורים. ממש מסכימה. וזו עבודה קשה...
יומטוב

עירית לוי
תודה.

יתרון האור

איך את מגיבה כשהוא אומר את הדברים האלה על אחותו? האם את מעירה לו על זה או מקבלת את זה?
אני דווקא מאד מקבלת את זה (אעפ"י שלעיתים זה מצמרר). כשהוא מתבטא ככה, אני בדר"כ אומרת לו שאני רואה, שהוא מאד כועס עליה, כי.....
כשהוא מתבטא במילים זה משמח אותי. אז הוא משתחרר מהכעס ולא מוציא את הכעס במכות.

שבעצם לגעור בילד זה עבורו ממש עונש - הוא מרגיש באותו רגע בלתי רצוי, נכלם, מתבייש בעצמו. בעצם לגערה יש בדיוק את האפקט של עונש.
אני מסכימה איתך לחלוטין. לכן אני עובדת על הרגיעה של עצמי.

אתמול שאלתי אותו למה הוא מכה אותה (כבר שאלתי בעבר כמה פעמים ולא קיבלתי תשובה). הוא אמר שהוא מכה, כדי שהיא תרדם בלי ציצי. מפריע לו שהיא עדיין יונקת.
כשאני מרדימה אותם, היא לידי צמודה לציצי, והוא לידה. אם הוא שוכב מהצד השני שלי, אז אני קצת מפנה לו את הגב וזה לא נעים. אחרי שהיא מסיימת לינוק, אנחנו אומרת לציצי ביי-ביי ומשנים קצת את סדר השכיבה (תלוי גם עם אבא נמצא או לא).
אתמול הצעתי לו להכנס למיטה יחד אני והוא בלעדיה (היא לא היתה מספיק עייפה). הקראנו סיפורים, דיברנו, התחבקנו, אמרנו לילה טוב ואז הוא רצה לקום לסלון

אני לא חושבת שרק בגלל זה הוא מכה אותה, אבל אין ספק שהוא מקנא, שהיא יונקת. זה כבר עלה גם בעבר.

זו אני בשם חדש

עירית_לוי

תתחדשי על השם!

עירית_לוי

הי

יש שיחה שעשויה לעניין אותך על "איך להכיל את הילדים שלי כשאני מתעצבנת" כאן: החיים עם 3 ילדים בלוג(2006-10-29T09:48:00)

לוקחת הרבה אוויר ומספרת את קורותינו מיום שישי בערב.

היינו אצל אמא שלי לארוחת ערב שבת. אחרי הארוחה הגדול דחף חזק מאד את הקטנה (כנראה בגלל שהתערבה לו במשחק). הזוגי שלי ניגש להפריד, לא התאפק ומהעצבים שלו, תפס אותו וממש זרק אותו ממנו (הוא הגיע לאמצע החדר מהזריקה). אני הזדעזעתי (והאמת שעדיין), התחלתי לצעוק עליו "איך אתה מעז? ואין דבר שהוא יעשה, שיצדיק את מה שעשית....". ממש צעקתי עליו. רתחתי מזעם. תוך כדי ניסיתי להרגיע את הגדול ואת הקטנה שנבהלה גם היא.

אני כותבת ורועדת.

הגדול כמובן, צרח בבכי ואמר "אני כועס על אבא, אני רוצה שהוא ימות" וחזר על זה מס' פעמים. הוא נבהל מאד והיה די בהלם.

מאז הזוגי ואני לא מדברים. אני עדיין מאד כועסת. גם הוא כועס עלי (סביר להניח, בגלל שצעקתי על יד הילדים). באותו ערב אחרי שהם ישנו, אמרתי לו שאני לא מוכנה להמשיך ככה. אני עדיין עומדת על כך. אני לא אמשיך ככה!

לאחרונה, נמאס לו מגילויי האלימות של הגדול כלפי הקטנה, והוא לא מסוגל לתת אמפטיה או להבין אותו. גם בזמנים שקטים יותר יכולת ההכלה שלו נמוכה עד מאוד, ומאוד קשה לו עם בכי. הוא מאד כועס עליו. בדר"כ הוא מגיב במשהו כמו - עכשיו אני לא משחק איתך, ועושה איתו ברוגז (כל מה שאני צריכה זה עוד ילד בבית).
היו פעמים (3-4) שהזוגי נתן לו מכה, אחרי שהוא דחף/הציק לקטנה.

אני חייבת לציין, שהזוגי שלי אדם מקסים, עדין ומופנם מאד (!!). הוא באמת אבא מקסים. רק לאחרונה יוצאים ממנו דברים שלא הכרתי. אני יודעת, שהוא מנסה להגן על הקטנה. הוא אומר לי משפטים כמו, "למה את מחכה, שהוא ישבור לה את הראש". בעיקר כשאני מגיבה אליו בחיבוק. הוא לא ממש מסכים עם הדרך הזו.
כשאנחנו מדברים ברצינות, הוא יודע שאלימות כלפי ילדים זו לא הדרך. הוא לא מנסה למצוא דרך אחרת. אני חושבת, שהוא לא שולט בעצמו (אוטומט?).

עד לא מזמן ביוזמתי הלכנו ליעוץ זוגי (בכל מיני עניינים, בעיקר לשיפור התקשורת בינינו). הפסקנו, כי הוא לא רואה שיש בעיה. איך אפשר לא לראות.

תכננתי היום לדבר איתו. אחה"צ הייתי בקניון וקניתי לו כמה שוקולדים, לרכך את האווירה. כשבאתי לתת לו, הוא אמר "אין לך על מה להוציא את הכסף?". אוף, כמה נעלבתי באותו הרגע. זרקתי את השוקולד לידו ואמרתי לו, שיסתכל מה ניהיה ממנו והלכתי.
מאיפה הקמצנות הזו באה לו - בסה"כ 9.5 ש"ח. אנחנו אמנם לא במצב כלכלי מדהים. מרוויחים פחות ממה שמוציאים (יש כסף בחסכונות), אבל לעזאזל צריך גם לחיות.

הולכת לנשום, כי האוויר נתקע לי.

אין לי עצות חכמות כרגע. רק חיבוק

עירית_לוי

גם ממני

גדול.

עולות לי כמה שאלות:

מה היית רוצה שיקרה עכשיו?
מה צריך לקרות כדי שמה שאת רוצה שיקרה יקרה?
מה את מוכנה לעשות כדי שיתרחש השינוי, כדי שמה שאת רוצה שיקרה אכן יקרה?
מה את לא מוכנה בשום פנים ואופן לעשות?

תודה.

אתמול בערב ניסיתי לדבר איתו. לא כ"כ הצלחתי, דיברתי ממקום לא נכון. אני עדיין כועסת. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות מכאן, איך ממשיכים ולאן.
אין לו תשובה. הוא אף פעם לא יודע. תמיד אני זו שמובילה. אתמול הוא גם היה עייף וממש לא רצה לדבר איתי.
כעסתי גם על זה (מחשבות של : זה לא מספיק חשוב כדי שתתגבר על העייפות?...).
הוא אמר שהוא יודע מה הוא עשה, אני לא צריכה להסביר והא מייסר את עצמו מספיק. זה אחרי שהוא אמר כמה פעמים, שזה לא היה כ"כ נורא ומה אני עושה סיפור מכל דבר.
השיחה נגמרה בזה שהוא כועס מדי כדי להחליט דברים.

מה היית רוצה שיקרה עכשיו?
שיהיה שינוי.

מה צריך לקרות כדי שמה שאת רוצה שיקרה יקרה?
שנינו צריכים טיפול. שנינו צריכים לשנות גישה והתנהגות.

מה את מוכנה לעשות כדי שיתרחש השינוי, כדי שמה שאת רוצה שיקרה אכן יקרה?
ללכת לטיפול על כל מה שכרוך בזה.

מה את לא מוכנה בשום פנים ואופן לעשות?
לא בטוחה שאני יודעת. לא רוצה להפרד, אעפ"י שזה עולה די הרבה בראש שלי.

יש לי עצונת קטנה בנוסף לכל הדברים החכמים שכתבו לך פה.
העצה היא מתחום הפאנג שואי...זה מעניין אותך??

העצה היא מתחום הפאנג שואי...זה מעניין אותך??
מוכנה לשמוע לא מתחייבת ליישם

הוא אמר שהוא יודע מה הוא עשה, אני לא צריכה להסביר והא מייסר את עצמו מספיק. זה אחרי שהוא אמר כמה פעמים, שזה לא היה כ"כ נורא ומה אני עושה סיפור מכל דבר.
אהה. יקירתי, דחפת אותו לפינה.
בהתחלה הוא הגיב את התגובות הרגילות של מי שמרגיש "האשם תמיד" - קרי, התגוננות והתקפה.
אחרי שלא קיבלת אותן, הוא "נאלץ" להגיד לך את האמת: הייתי לא בסדר, אני מרגיש אשם, תפסיקי לדרוך עלי.

_מה היית רוצה שיקרה עכשיו?
שיהיה שינוי.
מה צריך לקרות כדי שמה שאת רוצה שיקרה יקרה?
שנינו צריכים טיפול. שנינו צריכים לשנות גישה והתנהגות._
אני רוצה להציע לך נקודת מבט אחרת.
שם הדף הוא לא מצליחה להתמודד עם הילד שלי, שמת לב?

איך היית מרגישה אם הוא היה "תופס" את כל הפעמים שאת מגיבה בצורה לא מכבדת או לא יעילה עם הילדים, ומסביר לך שאת צריכה לשפר את התנהגותך והוא רוצה שתלכי לטיפול?
אני לא יודעת איך את, אני יודעת שאני הייתי רותחת.
מה, אני לא יודעת כשאני עושה שטות וצועקת על הילדים (בגלל שכמה צעדים אחורה לא שמתי לב ולא מנעתי מה שהייתי צריכה למנוע)? מה, אני לא עובדת קשה בעצמי על שינוי ההתנהגויות הלא מוצלחות והלא יעילות שלי, ומשתפרת לאט לאט בקצב שלי?
לא רוצה שמישהו יגיד לי.
הנה את, באת לדף הזה, את מבקשת עצות, את רוצה שינוי. זאת הדרך שלך. את מכבדת את עצמך בדרך הזאת.
אני מציעה להמשיך בדרך שלך, ולכבד גם אותו.
נכון, הוא יעשה טעויות. אבל את רואה, הוא יודע שזו היתה טעות.
אל תכעסי עליו, זאת תמונת המראה של לכעוס על עצמך כשאת עושה טעות עם הילדים.
גם הוא לא מושלם. נו, במה הוא שונה מאיתנו?

אני מציעה: לרדת ממנו. ככל שאת תשתפרי, והיחסים שלך עם הילדים ישתפרו, הוא - כדרכם של הגברים, בשקט בשקט ומהצד - יראה ממך דרכי התנהגות חדשות, פתרונות חדשים.
היחסים הרגילים הם, שבבית האמא נותנת את הטון, מובילה כמשכוכית את עדרה הקטן. ושמרו כרועה עדרו - את רועת העדר של המשפחה. והוא ילמד ממך.
גם לגביו, חשוב לסלק מהלקסיקון הרגשי את ההאשמות ואת רגשי האשמה, את הכעס ואת הביקורת.
גם לגביו, בדיוק כמו לגבייך, בדיוק כמו לגבי הילדים, במקום אשמה וביקורת - אהבה וכבוד. אהבה וכבוד.
אני יודעת, זה לא קל. בעצם, זה מאוד קשה. אנחנו מתוכנתים חזק מהילדות, ואלה עשבים שוטים עם שורשים מאוד חזקים ועמוקים. אבל זה משתלם, והעיקר - להבין שזה תהליך, ולקבל שאנחנו לא מושלמים, אף פעם לא נהיה.

כשהוא מסתבך, אם את בסביבה ואת דווקא סבלנית ומלאת כבוד ואהבה - תצילי אותו ואת הילדים, בהתערבות אוהבת ועדינה כלפי כל הצדדים. הם רק יודו לך. אם לא - אל תדאגי. מטעות לטעות יבוא שיפור.

עירית_לוי

גם כאן, כמו גם ביחסים מול בנך, היכולת שלך לעשות שינוי היא אך ורק בעצמך. כן, אני יודעת. אם יש רגע שבו הרעיון ש"אי אפשר לשנות אחרים אלא רק את עצמנו" יכול להיות מתסכל מתמיד, זה כאשר ההתנהגות של אותו "אחר" גובה מחיר מהילדים שלך.

וכמובן שלגיטימי לגמרי לשאוף למצב בו הילדים שלך זוכים להתייחסות מעצימה מצד שניכם, גם מצידך וגם מצידו של בן זוגך. כאשר אני כותבת שאת יכולה לעשות שינוי רק בך עצמך, אני לא טוענת שאת צריכה להשלים עם המצב. אני כן חושבת שיהיה יעיל הרבה יותר אם את השינוי תתחילי בך, גם בהתייחסות שלך לבן זוגך וגם בהתייחסות שלך לעצמך ולילדייך.

אני יכולה לתאר לי כמה זה מרגיז. הוא זה שמכה ואת זו שצריכה להתאמץ ולעבוד על שינוי בהתייחסות כלפיו. העניין הוא שאם את היא זו שיש לה כרגע אינטרס שיקרה שינוי כמה שיותר מהר, הכי יעיל ופשוט יהיה להתחיל אותו מעצמך. את יכולה לרצות בכל הכוח שהוא ישתנה. כל עוד אין לו מוטיבציה פנימית לזה, זה לא יקרה.

אתמול בערב ניסיתי לדבר איתו. לא כ"כ הצלחתי, דיברתי ממקום לא נכון. אני עדיין כועסת. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות מכאן, איך ממשיכים ולאן.
כאן לדעתי המלכוד וכאן, כאמור, נמצא גם המפתח לשינוי. בהתייחסות אליו.
תסתכלי לרגע על ההשפעה של דרך ההתייחסות הנוכחית (לא ממקום של אשמה כמובן אלא ממקום של תשומת לב נקייה ככל האפשר):

את מאשימה אותו וכך מאירה בפרוז'קטור על רגשות האשמה שגם ככה מתבשלים אצלו מאז יום שישי. רגשות האשמה שלו - יחד עם האשמה שמוטחת מצידך - מונעים ממנו להצליח לעשות איזשהו צעד אפקטיבי קדימה. אשמה גם גורמת לנו להרגיש קטנים ועלובים וחסרי עוצמה לשנות משהו וגם שמה אותנו עם הפנים אחורנית, אל מה שהיה יכול להיות אחרת, במקום קדימה, אל מה שאפשר יהיה לעשות בפעם הבאה. בקיצור, הטחת אשמה היא סוגרת וחוסמת. תנסי לדמיין את עצמך בסיטואציה דומה ותראי איך היית מגיבה.

ברגע שאת מתנגדת אליו באופן כל כך נחרץ וחד משמעי את גורמת לו להתנגד אלייך בחזרה, וכמובן להתנגד לכל דבר שתציעי, גם אם במידה מסויימת הוא מסכים עם ההצעות שלך. לחץ על מישהו להחליט משהו, לתת תשובה, לבוא עם פיתרון או רעיון - ישיגו את ההיפך הגמור.

נקודה נוספת שקשורה לדרך ההתייחסות היא העובדה שאת מתייחסת אליו בצורה לא מעצימה ובו בזמן דורשת ממנו לשנות את ההתייחסות שלו להתייחסות שהיא כן מעצימה. כמו שזה לא עובד מול ילדים, זה גם לא עובד מול מבוגרים. התייחסות לא מעצימה היא מדבקת (אפרופו ה דומה מושך דומה שהזכרת) ומושכת את מי שמולך להגיב אלייך מתוך האוטומטים שלו.

אני לא טוענת שאם את תעשי שינוי גורף בעצמך, וגם תשני את ההתייחסות שלך אליו להתייחסות עניינית, נקייה, ולא שיפוטית – זה מה שיצור שינוי פנימי אצלו. מה שזה כן יעשה, לדעתי, זה יאפשר לו להפתח לקראת שינוי. השאר כבר יהיה תלוי בו. כרגע, דרך ההתייחסות שלך מקבעת אותו בעמדתו ומונעת את הסיכוי לזה.

בנוסף, כאשר את תעשי שינוי משמעותי במי שאת (כפי שהחלטת לקחת על עצמך) יהיה לך יותר ויותר קל להתייחס אליו באופן ענייני. הרי מעבר לעובדה שבלתי מתקבל על הדעת מבחינתך שהוא יכה את בנך, מה שעוד "מקפיץ" לך, זו העובדה שהוא משקף לך את חוסר הסבלנות שלך. אמנם כל אחד מכם חסר סבלנות במידה אחרת, אבל בבסיס, במי שהוא, הוא מזכיר לך חלקים בעצמך שאת לא אוהבת. ומכאן הקושי הגדול להגיב אליו באופן ענייני.

ונקודה אחרונה שאת יכולה לשים לב אליה. אירוע כמו זה שהיה ביום שישי יכול להוות מכשול לא רק בגלל שהוא מקשה על ההתמודדות, אלא גם בגלל שהוא עלול להסיט את הפוקוס שלך מעצמך אל מישהו אחר חיצוני לך. במקרה הזה - בן זוגך. אירוע כה נותן כביכול לגיטימציה להתעסק ב"בעיות" שלו במקום להמשיך עם העבודה הפנימית שהתחלת עם עצמך.

וכרגיל, קחי מזה רק מה שמדבר אלייך

.

הי אישה אוטוטו רגועה...(אמן)
קודם כל שאלה, הילדים ישנים באותו החדר? יש להם חדר משחקים משותף?

עירית_לוי

בשמת, כתבנו יחד... (דומה....).

תודה לכן.
מצד אחד, אני מסכימה עם מה שאתן אומרות. אין ספק שהתייחסות מעצימה אליו היתה משפרת את המצב, רק שאין לי מושג איך לשנות את ההתייחסות. עם כל הכעס והכאב מאוד קשה לי לדבר איתו באופן נקי. אוטומטית אני מתחילה להתקיף, לדרוש ממנו תשובות....
מצד שני, באמת לא מוכנה להיות בבית שיש בו אלימות פיזית. אני לא מוכנה לתת לזה לגיטימציה. אני לא בטוחה שאני מסוגלת להמשיך כאילו כלום לא קרה.
ברור לי, שאני צריכה להחזיר את הפוקוס אלי ואל העבודה הפנימית שאני צריכה לעשות. אבל אין לזה קשר לעבודה שהוא צריך לעשות. ללקיחת האחריות שהוא צריך לקחת אחרי כזה מקרה (דרך אגב, הוא יכול גם לשבור לו יד ומזל שזה לא קרה).

אני מציעה: לרדת ממנו. (בשמת א )
מה המחיר שהילדים צריכים לשלם. או יותר נכון כמה הם צריכים לשלם עד שיפתח אצלו פתח לשינוי. האם לא צריך לעצור את האלימות התחילתה. הרי אף אחד לא יודע למה עוד הוא מסוגל. לא שהוא איזה אדם אלים חסר שליטה ומסוכן לציבור, אבל בכל זאת קרה מקרה שאין להתעלם ממנו.

כשהוא מסתבך, אם את בסביבה ואת דווקא סבלנית ומלאת כבוד ואהבה - תצילי אותו ואת הילדים.
במקרה הספציפי הזה, אני לא חושבת שהייתי יכולה לתת לו גיבוי כלשהו. הכעס והזעזוע היו חזקים מהאהבה.
אני לא יודעת האם תגובה אוהבת ועדינה היא הנכונה. האם משפט כמו "אני מבינה שאבדת שליטה, מאד כעסת" הוא נכון לסיטואציה כזו? (שואלת ברצינות, אפילו שזה נשמע קצת ציני)

אני לא טוענת שאת צריכה להשלים עם המצב. (עירית לוי )
איך אני מביעה תמיכה בזמן שאני לא משלימה עם המצב? איך להתייחס באופן מעצים במצב שכזה?

אירוע כמו זה שהיה ביום שישי יכול להוות מכשול לא רק בגלל שהוא מקשה על ההתמודדות, אלא גם בגלל שהוא עלול להסיט את הפוקוס שלך מעצמך אל מישהו אחר חיצוני לך.
תודה שהזכרת לי לחזור אל עצמי. עדיין מאד קשה לי ואני חושבת איך לשכנע אותו ללכת לטיפול (בלי קשר אלי). עדיין יש לי ציפיה לקבל ממנו תשובות על השאלות מה הוא רוצה לעשות מכאן, איך ממשיכים ולאן.

זה מצב מאוד מסובך. מצד אחד, האבא שנמצא עם הילדים לא מעט, עשוי לאבד את עשתונותיו ולהכות. מצד שני, אם אני רוצה שינוי, אני 'צריכה' לקבל את ההתנהגות הזו שלו ולהבין אותה(מה שממש לא מקובל עלי).

שוב תודה על התמיכה שלכן. זה מאוד עוזר כרגע כשאין לי הרבה אחרים להתמך בהם @}

עלתה לי עוד נקודה.
הגדול שלנו עצבני הרי לא רק בגלל שאני כזו, אלא בגלל שבן זוגי כזה.
כלומר, גם בתקופות שאני מאוד רגועה, מכילה, סבלנית... (והיו כאלה), הוא עדיין היה עצבני. אני מניחה, שזה גם בתגובה להתנהלות של בן זוגי. שניהם קודם עצבניים ורק אח"כ מבינים שהם רעבים/עייפים ולשניהם התנהגות חסרת שליטה.
הזוגי מוציא על הגדול, הגדול מוציא על הקטנה.
לפעמים, אני ממש רואה את הגדול שלי מאבד שליטה, תופס את הקטנה וכאילו מנסה לכווץ אותה.

מאז תחילת הדף, אני הרבה יותר בפוקוס על עצמי, רגועה יותר ונעימה יותר (לפחות עד יום שישי). הוא אכן הכה אותה פחות וגם היה רגוע יותר. אבל עדיין היו רגעי איבוד שליטה.

מה שאני מנסה להגיד הוא, שחלק מהאחריות של האיזון של הגדול שלנו תלויה גם בבן זוגי. הרי הוא לא רק משקף לי דברים, הוא משקף גם לבן זוגי. ואם כל פעם, שהוא יכה את הקטנה, הזוגי יגיב באופן לא תומך, איך הוא ילמד להגיב בצורה חיובית יותר לסביבה.

ועוד דבר, הזוגי שלי חושב, שלהתייחס באמפטיה אל שניהם אחרי שהגדול מכה את הקטנה, זה שטויות ולא מתאים. שכן צריך לנזוף בו....

. ההתייחסות שלו נובעת לא רק מחוסר שליטה אלא גם מחשיבה שכך צריך לנהוג בילדים

היינו אצל אמא שלי לארוחת ערב שבת. אחרי הארוחה הגדול דחף חזק מאד את הקטנה (כנראה בגלל שהתערבה לו במשחק). הזוגי שלי ניגש להפריד, לא התאפק ומהעצבים שלו, תפס אותו וממש זרק אותו ממנו (הוא הגיע לאמצע החדר מהזריקה). אני הזדעזעתי (והאמת שעדיין), התחלתי לצעוק עליו "איך אתה מעז? ואין דבר שהוא יעשה, שיצדיק את מה שעשית....". ממש צעקתי עליו. רתחתי מזעם. תוך כדי ניסיתי להרגיע את הגדול ואת הקטנה שנבהלה גם היא.
קחי את זה לדוגמא.

דרך אחת היא:
אתם אצל אמא שלך? שימי לב: מצב לחץ!
גם את, גם הילדים, גם בן זוגך - לחוצים יותר מהרגיל.
תבואי מוכנה, אם את באה בכלל.
תהיי בפוקוס על עצמך, נשימות, מסרים חיוביים לעצמך, תנסי להיות רגועה ואוהבת. מותר גם לא לבוא למשך זמן מה לכל המקומות המלחיצים.
הגדול עושה משהו רע לקטנה?
את מהר מתערבת בדרכך. לוקחת לחדר אחר, מתערבת באהבה ובשקט.
בסיטואציה הזאת - הבעיה היתה שלא היית מוכנה, ולכן הוא התערב, בדרך שלו.
כן, כל עוד שניכם לומדים, חשוב שתהיי מוכנה מראש ותתערבי לפני שהוא מתערב.
ואם לא הספקת, ולא תפסת, אז כמה עקרונות:

זה בסדר להזדעזע, אפשר גם בקול רם (להגיד "אוי ואבוי" או משהו מזועזע בלי כתובת ובלי האשמה)
לא בסדר להגיב כלפיו.
כן בסדר לקחת מייד את שני הילדים הצידה, להרגיע, לחבק, לדבר על הרגשות: נורא נבהלנו, אני מתנצלת בשביל אבא, אני מאמינה שהוא לא התכוון. לא להאשים את האבא, כן להגיד בעדינות לילדים שזה לא היה דבר תקין, לתת להם לדבר על הרגשות (כאב, בהלה, פחד) אבל לא לתת להגיד דברים אלימים נגד אבא - להגיד, נכון, זה לא היה בסדר, אבל גם לא בסדר לעשות אותו דבר לו. ואלימות מילולית היא גם אלימות.

לזה אני מתכוונת כשאני אומרת "תצילי אותם". תצילי את בעלך מלהגיב באלימות, או תצילי אותו אחרי שכבר פעל באלימות, אל תאפשרי שום דבר מחליש כלפיו - לא מצידך ולא מצד הילדים (הרי הוא יודע שהיה לא בסדר, והוא ידע את זה עוד יותר אם אף אחד לא יתקיף אותו על זה), תני לילדים אהבה, ניחומים, חיבוקים, הרגעה ושיתוף ברגשות.

אם יהיה לי זמן ואת תרצי, אני אנתח עוד דוגמאות תוך הצבעה על אפשרויות אחרות לתגובה, איך עוצרים את האלימות בלי לפגוע בבעל, וכך מאפשרים לו לאט לאט פתח להשתנות.

הזוגי שלי חושב, שלהתייחס באמפטיה אל שניהם אחרי שהגדול מכה את הקטנה, זה שטויות ולא מתאים.
פטנט לעניין הזה:
כאשר את סגורה לחלוטין, בפנים, בנשמה, שזה מה שמתאים לך ולילדים - את יכולה להתעלם ממה שהוא חושב. את, תמשיכי בדרכך. שלמה עם עצמך בפנים, כי את יודעת באופן מוחלט שזאת הדרך הנכונה בשבילך.
הוא חושב אחרת? בסדר. לא לשכנע. לא להתגונן. לא להתקיף, לא להצטדק. מותר לו להגיד מה שהוא חושב, וגם מותר לו לא להיות מושלם ולא להיות צודק, ואת - בשלך.
אני חושבת, שלהתייחס באמפטיה אל הזוגי שלך אחרי שהוא מכה את הילדים, זה בדיוק הדבר הנכון והמתאים.

לא לתת להגיד דברים אלימים נגד אבא - להגיד, נכון, זה לא היה בסדר, אבל גם לא בסדר לעשות אותו דבר לו. ואלימות מילולית היא גם אלימות.
אז כאשר הגדול אומר "אני כועס על אבא, אני רוצה שהוא ימות" איך להגיב? (סליחה על ההתקטננות).
ודבר נוסף, כאשר הגדול מדבר כך על הקטנה "אני כועס עליה, רוצה להשאיר אותה בכביש" ועוד כיד הדמיון. כיום אני אומרת רק "אני רואה שאתה מאוד כועס" "אני יודעת שאתה לא רוצה שהיא תיהיה כאן"...

לא בסדר להגיב כלפיו.
זה החלק הכי קשה בשבילי. הזוגי טוען, שאני תמיד מתערבת לו. לאחרונה אמנם הרבה פחות, אבל עדיין מתפלק לי.

אם יהיה לי זמן ואת תרצי, אני אנתח עוד דוגמאות תוך הצבעה על אפשרויות אחרות לתגובה, איך עוצרים את האלימות בלי לפגוע בבעל, וכך מאפשרים לו לאט לאט פתח להשתנות.
אשמח, כמובן רק אם יש לך פנאי וחשק

אישה יקרה בדרך לרגיעה -

קודם כל בחרת לך שם יפה @}

כתבו לך דברים כל כך מועילים, לא יודעת אם יש לי מה להוסיף.

מסכימה במליון אחוז שהעבודה העצמית שלך מהדהדת לכל המשפחה, וכמובן גם לבן זוגך. את יכולה אפילו לדבר איתו בקטע של לשתף אותו בלבטים שלך תוך התעלמות מכך שגם הוא סובל מחוסר סבלנות (התעלמות - גם פנימית בתוכך. שלא תנסי "להראות לו את הדרך" או משהו כזה). לספר לו שמתסכל אותך שאת חסרת סבלנות כלפי הילד ועושה מאמצים לשפר את ההתייחסות שלך (אולי את בעצם כבר עושה את זה?)

אני נתתי לבעלי מתנה ליומולדת - קורס לאבות - קורס קצר שכולל קצת פסיכולוגיה, עבודה עם רגשות, התייחסות חיובית ובונה ודברים בסגנון. הוא הולך ומאוד נהנה, פתאום מגלה שבעצם ממש מעניין לדבר איתי על חינוך... וגם מגלה הרבה יותר נכונות להבין את הילדים (וגם את עצמו, ופה בעצם מתחיל השינוי האמיתי).

וגם - קבלי

עירית_לוי

אין ספק שהתייחסות מעצימה אליו היתה משפרת את המצב, רק שאין לי מושג איך לשנות את ההתייחסות. עם כל הכעס והכאב מאוד קשה לי לדבר איתו באופן נקי. אוטומטית אני מתחילה להתקיף, לדרוש ממנו תשובות....
הנה כמה דברים להסתכל עליהם בנוגע לשינוי ההתייחסות כרגע, כמה ימים אחרי האירוע:

לפני הכל, לנסות לא להתנגד לעצמך ולדרך ההתייחסות הנוכחית שלך. את לא תוכלי לשנות אותה בכוח תוך הפעלת שרירים. תתחילי מלראות שזו הדרך האוטומטית והטבעית שלך להגיב כרגע. את כועסת! את בן-אדם יקירתי . במילים אחרות – הביאי מעט חמלה לעצמך. שימי לב שלא מדובר ברחמים עצמיים או בהאשמה עצמית וגם לא בהצדקה עצמית - אלא בחמלה.

לאחר שתצליחי להביט על עצמך מנקודת מבט אמפטית יותר, נסי להביט גם על בן זוגך מנקודת מבט כזאת. בייחוד כי הדבר שאיתו את מתמודדת כרגע הוא בדיוק, אבל בדיוק זה: פתיל קצר. האם את יכולה להסתכל עליו לרגע כשותף למסע במקום כאוייב? שניכם הרי ניצבים מול אתגר מאוד דומה.

שימי לב שאת תולה על בן זוגך בימים האחרונים תיק מאוד כבד. כ-ל האושר והשלווה והשמחה שלך תלויים עכשיו לכאורה בו. תעצרי ותסתכלי על זה. נניח שמחר בבוקר הוא הופך לאדם אחר. האם אכן כל חייך היו משתנים אם הוא היה משתנה? ושאלה נוספת: האם אכן כך היית רוצה לחיות – כאשר השמחה שלך תלויה בו? אני יודעת כמה זה מפתה "לתפוס" מישהו על משהו שעשה ולהשליך עליו הכל. זה מהלך טבעי אמנם אבל הוא מייצר אשליה שלא משרתת אותך.

כנסי לרגע לנעליו: איך את היית מרגישה אם הוא היה מנסה לשנות אותך בדרך דומה. אם למשל הוא היה נוהג לדרוש ממך תשובות מיידיות, ללחוץ שתשתני כבר, לספר לך איך את אמורה לדעתו להתנהג, לשדר לך שכל שלוות הנפש שלו ושל הילדים שלכם תלויה בך. תנסי להיות במַקום הזה, אבל בלי אשמה כמובן, ולחוות את התחושה.

תנסי לזהות את הנקודה הרגישה שלך אשר בה הוא נגע כאשר התנהג כך. אני יוצאת מנקודת הנחה שאם הוא הצליח להכעיס אותך כל כך כנראה שהוא נגע בנושא לא פתור שלך עם עצמך. אחרת היית מצליחה לגייס התייחסות עניינית יותר. יתכן שהתייחסות חסרת פשרות, אבל עניינית. הכעס שלך עליו הוא לא רק עליו אלא גם בגלל שהוא נגע בעצב חשוף שלך. האם את מתחברת לזה?

תחשבי על זה קצת ותראי אם משהו מזה עוזר לך לשנות, אפילו לרגעים קצרים, את ההתייחסות כלפיו. אם משהו נגע בך, תשתמשי בו כקצה חוט ותחזרי אליו שוב.

_אני לא טוענת שאת צריכה להשלים עם המצב (עירית לוי )
איך אני מביעה תמיכה בזמן שאני לא משלימה עם המצב? איך להתייחס באופן מעצים במצב שכזה?_
תנסי לראות ש-לא להתנגד למישהו או למשהו אין פירושו שאת מסכימה איתו. את יכולה לא להתנגד ועדיין לנקוט עמדה ברורה ועניינית שהמצב ישתנה. זה לא סותר. אנחנו נופלים קורבן לאשליה שההתנגדות היא זו שתיצור שינוי, ושאם לא נתנגד - ניתן לגיטימציה למצב להמשיך כפי שהוא. בפועל ההיפך הוא הנכון. ההתנגדות רק מעצימה את העניין וההרפייה היא זו שנותנת לו איזשהו סיכוי להשתנות. האם אי פעם הצלחת לשנות משהו או מישהו או אפילו את עצמך באמצעות התנגדות טעונה כל כך לדבר?

עדיין מאד קשה לי ואני חושבת איך לשכנע אותו ללכת לטיפול (בלי קשר אלי). עדיין יש לי ציפיה לקבל ממנו תשובות על השאלות מה הוא רוצה לעשות מכאן, איך ממשיכים ולאן.
אני רוצה להציע לך נקודת מבט ביחס לקושי שלך: לדעתי הקושי הוא לא רק בגלל מה שקרה. כרגע הוא מועצם פי כמה בגלל הציפייה שלך שהוא יעשה שינוי. נכון, זה נראה כאילו הקושי הוא תולדה של המעשים שלו בלבד, אבל גם כאן יש אשליה. הקושי הוא כרגע בעיקרו תולדה של הציפייה שלך. את מחזיקה בו אחראי לקושי שלך. האם את יכולה לראות שאף אחד לא יכול להיות אחראי זה מלבדך? ההבנה הזאת לבדה עשויה ליצור אצלך הקלה גדולה אפילו לפני שיקרה שינוי מהותי כלשהו בחוץ, ולסייע לך להתמקד בעצמך במקום בו.

לאישה הנפלאה , שלומות .

סליחה שאני מכניסה פה לדיון את האסכולה השמרנית .
(שמרנית מכיוון שאני חושבת שצריך קודם כל לשמור על הילדים).

לי זה נראה שהאמא צריכה להגן על הילדים, על ביטחון הגוף .
לדעתי, גבר שלא מסוגל לנהוג עם ילדיו באופן שמבטיח קודם כל את זה , לא טוב שיהיה בקירבתם.

נכון שיש פה הרבה אספקטים . כולנו מראות של כולנו .
השינוי מתחיל מבפנים ,
הרבה אמפטיה יכולה לעזור וכ' וכ' ..

אני פשוט לא יכולה להתעלם מהמצוקה של הילד . כאב לו נורא , הוא נבהל , האיש שאמור להגן עליו תקף אותו , אין לו שום בסיס של ביטחון בעולם אחרי מה שקרה .
הוא יכל לסבול משברים ונזק לאיברים פנימיים . אין ספק שנזק נפשי נגרם.
כל הבית תחת טרור. האחות הקטנה ראתה שזה מה שאבא שלה מוציא מעצמו , אולי היא סובלת מאשמה, האמא צריכה להתמודד עם קשיים בחיי היום יום , עם ילד שהעצבנות שלו מכריעה אותה וכ'.

לי אין שום עצות מתוחכמות . אולי כי אני לא כזו.
זה לא בא בחשבון .
אני לא היתי מסכימה לחשוף את היקרים לי מכל לאלימות .
נקודה .

חייבים לטפל בזה , חייבים למנוע את זה . הוא / היא /כולם ביחד .אי אפשר לחכות עד שיקרה עוד משהו.
שינוי הדרגתי ושקט , שינוי של גברים , זה נורא נחמד אם משהי מתלוננת שבעלה לא מוריד את הצלחת אחרי האוכל ,

מה המחיר שהילדים צריכים לשלם. או יותר נכון כמה הם צריכים לשלם עד שיפתח אצלו פתח לשינוי. (אני ב- 31.10)
_לי זה נראה שהאמא צריכה להגן על הילדים, על ביטחון הגוף .
לדעתי ,גבר שלא מסוגל לנהוג עם ילדיו באופן שמבטיח קודם כל את זה , לא טוב שיהיה בקירבתם_ (אילה בשדה הדגן)
שינוי הדרגתי ושקט , שינוי של גברים , זה נורא נחמד אם משהי מתלוננת שבעלה לא מוריד את הצלחת אחרי האוכל

איילה חידדה את דבריי. כמה אלימות ילדים צריכים לספוג מאביהם עד שהוא יפתח לשינוי?
מבחינתי הוא חצה את הקו אדום מס' פעמים. הפעם האחרונה היתה מוגזמת. כלומר, הפעמים הקודמת היו בגדר 'פליק' (גם זה לא מקובל עלי) הפעם האחרונה היתה התעללות לשמה. הוא יכול היה לגרום לו נזק פיזי, הנזק הנפשי כבר נגרם.

אני נתתי לבעלי מתנה ליומולדת - קורס לאבות ( יתרון האור )
לא נראה לי מתאים כרגע. הרי הוא לא רוצה להשתנות. אם הוא היה רוצה קצת זה אולי היה מתאים. וגם אין לו יום הולדת

עירית לוי
הביאי מעט חמלה לעצמך.
משתדלת לא להתנגד לעצמי. אני מקבלת את עצמי כרגע כמו שאני, כועסת, פגועה ואובדת עצות.

שימי לב שאת תולה על בן זוגך בימים האחרונים תיק מאוד כבד. כ-ל האושר והשלווה והשמחה שלך תלויים עכשיו לכאורה בו.
לא ממש מסכימה. אני תולה את הבטחון לילדי. האושר שלי תלוי בי ורק בי. אין לי ציפיה שהוא יהפוך אותי למאושרת. אני מצפה שהוא ישתנה, כדי שילדי יגדלו בבית עם בטחון ולא בבית עם אלימות.

כנסי לרגע לנעליו: איך את היית מרגישה אם הוא היה מנסה לשנות אותך בדרך דומה.
אני מניחה שגם הייתי מרגישה מותקפת, לחוצה ומתנגדת בכל כוחי.

תנסי לזהות את הנקודה הרגישה שלך אשר בה הוא נגע כאשר התנהג כך.
מתחברת ולא מתחברת.
מצד אחד, גדלתי בבית שהיתה בו אלימות (לא כלפיי), אבל גם אני הושפעתי מזה. הבטחתי לעצמי, שלילדי אתן משהו אחר. אז כן יש כאן עצב חשוף.
מצ שני, יש כאן אלימות. את רוצה לאמר, שאם פלונית (שפתרה את כל בעיות ילדותה עד תום) רואה את בעלה מכה את ילדיה, היא נשארת רגועה, שלווה, אומרת משפטים מנחמים וממשיכה הלאה כאילו כלום לא קרה?
אולי פספסתי כאן משהו.

אני מבינה, שהפוקוס צריך להיות עלי. אני יודעת שככל שאדרוש ממנו, כך הוא יתנגד יותר. אבל מאוד קשה לעבור הלאה. מבחינתי אם אני ממשיכה כרגיל (עובדת רק על עצמי), אני מסכנת את ילדיי. אני לא סומכת עליו כמו בעבר. אני רואה אותו אחרת. משהו השתנה. הוא עשה מעשה ועליו לקחת אחריות.
עדיין אני לא מצליחה לדבר איתו. אתמול בערב ניסיתי לדבר איתו, הוא ראה חדשות. פתאום הוא רואה חדשות, זה משהו שאין אצלנו בבית בכלל.אח"כ הוא המשיך לראות טלוויזיה (בורח ממני). עזבתי אותו, הסתגרתי בתוך עצמי והלכתי לישון.
בכל זאת מנסה להרפות.

בשמת א, עירית לוי, אתן כותבות דברים מעניינים וחשובים. תודה.

מסקרן אותי לדעת, האם אתן (או מישהו שקורא פה) מכירות מישהו שאכן עשה שינוי כזה, ובהצלחה? אני שואלת את זה ממקום מאוד כאוב, של הכרה ברורה שיש לי בעיה עם כעס, עם אוטומט ששולח אותי לטונים נורא לא נעימים (לאו דווקא צעקות, אבל גם), של התחייבות בפני עצמי להתחלה של תהליך (ואכן התחלתי)... ואני יודעת שזה טבוע בי כ"כ חזק, שהספקות מקננים בי כבר מעכשיו.

אשה בדרך לרגיעה - תודה רבה על פתיחת הדף הזה. בתור דף תמיכה, האם מתאים לך שיתוף גם בחוויות שלי, או שאת מעדיפה להתמקד בך (אני מתביישת אפילו לשאול, אבל בכל זאת שואלת...)?

קראתי בנשימה אחת. (נעצרה לי קצת הנשימה כשיתרון האור הזכירה את קורס האבות...). צריכה לאסוף את הילדים, ויש לי מה לכתוב לך, אז בינתיים

גדול.

עירית_לוי

לי זה נראה שהאמא צריכה להגן על הילדים, על ביטחון הגוף .
תראי מה לא אמרתי.
לא אמרתי שאת לא אמורה להגן על ילדייך ולמנוע מהם פגיעה. אני מסכימה שזה הדבר הראשון שאת מחוייבת אליו.
גם הדרך שבשמת תיארה מכוונת בדיוק לזה.

ובדיוק מתוך המחוייבות הזאת, שימי לב שכאשר את ממשיכה לדרוש ממנו להשתנות את משיגה את ההיפך מזה. עוד לפני הדיון המוסרי על האם לאדם אחד יש זכות לדרוש מאדם שני להשתנות – תסתכלי על העובדה הבסיסית שבדרך הזאת את לא מצליחה להגן עליהם טוב יותר. את משיגה את ההיפך הגמור ממה שאת שואפת אליו ומחוייבת אליו.

הטיעון שהצגת הוא טיעון שמכשיל אותך ופועל נגד האינטרסים שלך. הרי זהו הטיעון האולטימטיבי שיכול להצדיק הכל ושאף אחד כביכול לא "יכול עליו". זה טיעון שמרוב שהוא כל כך צודק, קל לנו להרשות לעצמנו לשלוט באמצעותו באדם אחר. מכשיל - כי שליטה מראש מועדת לכישלון.

אני לא כותבת את הדברים הללו ממקום שיפוטי אלא ממקום שמודע לגמרי לתסכול הגדול של להיות במקום כזה. אמנם לא חוויתי מול בן זוגי דילמה כזאת, אבל אני זוכרת את עצמי בעבר נאחזת בציפורני בטיעונים מאוד צודקים על מנת לשכנע את עצמי בלגיטימיות של נסיונותי לשלוט בו. זו דרך ללא מוצא. מאוד טבעי ומאוד אנושי ללכת בה אבל היא לא מובילה לשום מקום טוב.

מצ שני, יש כאן אלימות. את רוצה לאמר, שאם פלונית (שפתרה את כל בעיות ילדותה עד תום) רואה את בעלה מכה את ילדיה, היא נשארת רגועה, שלווה, אומרת משפטים מנחמים וממשיכה הלאה כאילו כלום לא קרה?
אני לא יודעת מה זה "עד תום". אני מניחה שהיא מסוגלת להגיב בצורה נקייה ועניינית יותר. יש לה מקום להכיל את הקושי של מי שמולה מכיוון שהיא לא מזדהה איתו. היא לא ממשיכה הלאה ומתעלמת ממה שקרה. היא כן נוקטת עמדה על מנת שהמצב ישתנה, אבל היא לא עושה את זה בצורה טעונה. את יוצאת מנקודת הנחה שאת מגיבה לבן זוגך בצורה כזאת בגלל מה שהוא עשה. אני אומרת - תשקלי את הרעיון שאת מגיבה אליו כך משום שזה נוגע לך בדברים לא שלמים שלך.

לא אמרתי שאת לא אמורה להגן על ילדייך ולמנוע מהם לגמרי פגיעה. אני מסכימה שזה הדבר הראשון שאת מחוייבת אליו.
זה בדיוק העיניין שאני לא מבינה עד הסוף. כלומר, בשבילי להגן על הילדים כולל :

לצאת מהבית (לא מבצעת, אבל עובר בראש).
שהוא יטפל בעצמו.
להיות נוכחת לידם כל הזמן, בדיוק בזמן כשאני זקוקה לקצת אוויר לנשימה.

נראה לי, שכל אלו קצת סותרים את ההרפיה, קבלה של המצב....
ושוב, אני בטוחה ויודעת (גם מניסיון של דברים אחרים) שהדרישה מובילה למבוי סתום ולחוסר שיתוף פעולה.

ויש לי מה לכתוב לך. ( מיכל צמות ) מחכה לקרוא

מסקרן אותי לדעת, האם אתן (או מישהו שקורא פה) מכירות מישהו שאכן עשה שינוי כזה, ובהצלחה? ( גל ים )
אני יכולה לאמר, שמאז שפתחתי את הדף אני רגועה יותר, וגם הגדול נינוח יותר. זה עדיין לא הסוף, זו רק ההתחלה אבל אני בהחלט אופטימית

בתור דף תמיכה, האם מתאים לך שיתוף גם בחוויות שלי, או שאת מעדיפה להתמקד בך. סליחה, אבל מעדיפה להמשיך להתמקד בי ולא להסיט את הדיון. מקווה שאת מבינה

עירית_לוי

נראה לי, שכל אלו קצת סותרים את ההרפיה, קבלה של המצב....
אני רוצה להציע לך לעשות הפרדה שיכולה אולי ליצור לך בהירות בהתייחסות: האם יהיה לך קל יותר אם תאמרי לעצמך שאת לא מרפה מההגנה על הילדים, אבל כן מרפה מהניסיון לשנות אותו? וכפועל יוצא של זה עושה אך ורק פעולות הגנה שאינן כרוכות בניסיון לשנות אותו. את מגנה עליהם כמו נמרה אבל מבלי ללהפעיל עליו שום לחץ. הדרך שבשמת תיארה אתמול היא דוגמא נהדרת לדרך כזאת.

מדוע לדעתי חשובה ההפרדה הזאת?
משום שכרגע את כורכת זה בזה את הרצון להגן על הילדים יחד עם הרצון/הדחף לשלוט בהתנהגות שלו. כלומר, את מצדיקה את השליטה שלך בו בצורך להגן על הילדים. אז בואי נפריד: קודם כל תגני על הילדים (וראינו שיש דרכים לעשות זאת מבלי להפעיל עליו שום לחץ), ועכשיו, כשהם מוגנים - וההצדקה איננה - יכולה לעלות ביתר בהירות השאלה מדוע לשלוט בו? מאיזה מקום הרצון הזה באמת בא?

מהתיאור שלך אני נוטה להניח שהעניין של שליטה ביחסים בינכם קיים גם בלי קשר ועוד לפני שעלה הנושא של ההתנהגות האלימה. אם זה אכן כך, אני רוצה להציע שאולי זה הנושא העיקרי כאן ולאו-דווקא האלימות. ושאם זה לא היה צץ בהֶקְשֵר הזה, סביר להניח שזה היה צץ בהֶקְשֵר אחר. וגם סביר שאם הנושא של המאבק יפתר – כל שאר הנושאים שבהֶקְשֵר שלהם הוא עולה ייפתרו ביתר קלות.

האם זה מדבר אלייך?
ומה דעתך על ההפרדה? האם היא מאפשרת לך לראות זווית אחרת של התמונה?

אני אכתוב בנקודות - כי אני מתייחסת לדברים מתחילת הדף ועד הנה. מה שמתאים לך תקחי - מה שלא - פשוט תעברי הלאה.

התווית של הבן שלך כעצבני - מה שהייתי מציעה לך לנסות זה למצוא זמנים בהם הבן שלך מתנהג הפוך מהתווית שהדבקת לו (כשהוא רגוע ושלו) ולשקף לו את זה - זאת אומרת להראות לו תמונה של עצמו כרגוע ושלו. כרגע הוא במודעות יודע שבעינייך הוא עצבני וכעוס ולא רגוע. את יכולה לעשות את זה בשני מישורים - הראשון לפשפש בזיכרון שלך ולחשוב על משהו בעבר שהוא הגיב בשלווה וברוגע - ולספר לו על זה (את מאגר הזכרונות הכי זמין ואוהד שלו) ואת יכולה ביום יום למצוא זמנים כאלו ולומר לו - איזה כיף, איזו שלווה אתה משרה עלי / על הסביבה. ... מה שמדהים בכלי הזה זה שככל שתשקפי לו את עצמו כרגוע ושלו - כך גם את תוכלי לראות את הצד הזה שלו ולעזור לו להפטר מהתווית.

הקשר בין שני האחים - אני מוצאת שבין הילדים שלי הקשר זורם טוב יותר כשאני מעצימה את הגדולים ליד הקטנים במקום של עזרה. זאת אומרת - דברים חדשים שהילדה הקטנה עושה אני מציגה כ"הגדולים לימדו אותה" (כל פעם לפי מה שמתאים וגם הבכור מלמד את השניה לקרוא ותומך בה, השנייה מלמדת את השלישית להתאפר / לשחק... והשלישית מלמדת את הינוקית לבנות בקוביות, להבדיל בין צורות, לדבר, לעשות פיפי בסיר.... איזה כיף לה שיש לה אח/ות גדול/ה שיכול/ה ללמד אותה ולעזור לה) אם אני אשליך את זה לסיטואציות שאת תיארת את יכולה להגיד לו שלאחותו יש מזל שיש לה אח גדול כמוהו שיכול לשמור עליה וללמד אותה כל מיני דברים. אם היא נגמלת מחיתולים שיסביר לה איך עושים פיפי בסיר, תבקשי שיעזור לך לשבח אותה כשמצליחה... אם בונים בקוביות - שילמד אותה לבנות ואם היא מפרקת שילמד אותה איך לפרק מהקוביה שהכי למטה... (תראה, היא לא לגמרי הבינה, לא לגמרי מצליחה - וכשהיא מצליחה - כל הכבוד לך שהצלחת וכל הכבוד לך שהצלחת ללמד אותה...) המישור השני הוא לשבח אותו באזני אביו / סבתא / אנשים אחרים על קטעים שבהם שיחק איתה בנחת / עזר לה / לימד אותה (גם אם זה דברים שלומדת לבד). לתת לו את המקום החשוב של האח הגדול שהיא כל כך צריכה- וכמה הוא חשוב לה.

סיפרת שאת נמצאית איתו פעמים רבות לבד ואז כשהיא מצטרפת הוא כועס/מתרגז. שני דברים (שאולי את עושה, אבל לא כתבת, אז אני מציינת) להגיד לו - עכשיו אנחנו לבד. יש לנו זמן רק שנינו לבד. איזה כייף לנו שיש רגעים כאלו. אחר כך נהיה עם אחותך. בוא ננצל את הזמן שלנו לבד.

כשהיא קמה להגיד הזמן שלנו לבד נגמר, אבל לא נורא - מחר יהיה לנו שוב זמן לבד רק שנינו (או מחרתיים - זמן שאת יודעת שבאמת יהיה, שלא יהיה מצב שיגיד הבטחת זמן לבד ואין) או לחילופין - להגיד אולי ואז זו לא הבטחה - אולי מחר בבוקר שוב נקום רק שנינו לבד ויהיה לנו זמן כזה כייפי רק של שנינו. (שידע שגם את מחכה לזמן הזה איתו לבד).

כשהוא רוצה לזרוק את אחותו לפח - לים - וכל שאר התבטאויות.. ... לא להתייחס לזה שהוא לא רוצה אותה או שהיה מעדיף שלא יהיה, אלא לצורך שלו להיות לבד - "היית רוצה להיות רק אתה לבדך הילד שלנו" "היית רוצה לשחק בנחת, בלי הפרעות" לראות מה הרגש שמאחרי זה - ואז אולי גם להציע משהו - "איזה כייף שיש לנו לפעמים זמן שהוא רק שלנו בלעדיה" "בוא נחשוב איך תשחק בלי הפרעות לכמה זמן - ואחר כך תחזור אלינו, כי גם היא וגם אני מתגעגעות אליך כשאתה משחק בחדר השני / אצל סבתא..." או כל דבר שעונה על הצורך שהוא העלה. אפשר גם לנסות לשקף לו את הרגש "מתסכל אותך שאתה צריך להתחלק באמא ואבא עם עוד אחות קטנה". "אתה כועס שמפריעים לך במשחק". שיום הרגשות אחרי המשאלה. ואפשר גם להגשים על דרך הדמיון - "הלוואי והיית יכול לשחק כל הזמן בלי שיפריעו לך".

דיברו איתך על חיבוק לבן הזוג כאשר הוא הכה את הילד ואת הזדעזעת כולך. כשדיברו על חיבוק לילד כשהכה את הילדה בן זוגך הזדעזע. הייתם באותו המקום. כל אחד ראה את הדברים מעיניו - עם הפילטר הכי פעיל שלנו - האשמה. אני מרגישה בין השורות שבן זוגך מאד זקוק לתמיכה שלך ולהכרה שלך בשותפותו. אני רוצה להציע לך הצעה שנשמעת קצת מעושה, אבל מניסיון היא פרקטית ויעילה - תקבעי איתו פגישה. פגישת עבודה. כמו שקובעים בעבודה - תגידי לו שאת רוצה לדבר איתו ואתם לא מצליחים לשבת בנחת, אז את רוצה לקבוע פגישה באופן רשמי (לי ולבעלי יש פגישות כאלו מדי פעם. בהתחלה צחקו בעבודה שלו כשהייתי מתקשרת לקבוע איתו פגישה. היום יש שם כמה שאימצו את זה בבתיהם). תקבעו בבית אחרי שהילדים נרדמים, ממש תכתבו ביומן - יום רביעי בשעה 21:00. תכיני כיבוד קל ושתיה חמה/קרה ותשבו לדבר.

תכיני את עצמך לפגישה כאילו זו פגישה עיסקית - תכיני לך מראש על מה את רוצה לדבר. תחשבי מה תהיה תוצאה טובה של הפגישה. אני חושבת שתוצאה טובה של הפגישה תהיה הסכמה לשיתוף פעולה ביניכם. להמשך הדברות. תסבירי לו מה את מנסה לעשות - את הקושי שיש לך עם העצבנות הכללית בבית, את הקושי שאת חווה אצלו ואצל הילדים מהעצבנות (אל תאשימי אותו - אין כאן אשמים - יש מצב שצריך לטפל בו. אם הוא יכנס להאשמות - תגידי את זה בקול רם - בוא לא נחפש מי אשם, כי כולנו באותה קלחת, בוא נמצא דרך לצאת מזה - ולהיות משפחה מאושרת ונושמת. כן זה יקח זמן, זה דורש אנרגיות, אבל גם לך וגם לי יש כישורים ויכולות ואני מאמינה בכוח המשותף שלנו). תדברי על הדרכים שהתחלת ועל התוצאות שאת חווה. תשאלי לדעתו. תשאלי אם יש לו רעיונות נוספים - משהו שלא חשבת עליו. הוא עוד עלול להפתיע אותך. תדברי איתו על ההדדיות שבזוגיות. תבקשי תמיכה - ותשאלי אם הוא מרגיש שהוא צריך תמיכה. (לא צריך להשתמש במילה תמיכה אם היא מרתיעה. אפשר להגיד שלפעמים כשאת עצבנית יעזור לך אם .... ולשאול אם כשהוא עצבני יש משהו את יכולה לעשות כדי להקל עליו). תנסי לבוא לשיחה הזו מאהבה וחמלה. הוא פגע בילד שלכם - ולפי התיאור שלך אותו הוא מתחרט עד עמקי נשמתו, אבל עכשיו הוא תקוף ואין שום סיכוי שהוא יציג את זה. חמלה שלך - קבלה ואהבה שלו יעזרו לו לעבוד על העניין. חשוב שהוא יבין שאתם באותו צד. אתם זוג שמגדל ילדים (להבדיל מאמא שמחנכת בדרכה ואב שמחנך בדרכו, בלי הדברות) ויכולים לתמוך אחד בדרך של השני - ולגדול ביחד.

כתבתי המון... שולחת לך

גדול והרבה אהבה.

נראה לי שההצעה של מיכל צמות לפגישת עסקים היא במקום.

גם מכתב יכול לעזור , למקד את הדברים שרוצים לדבר עליהם ובעיקר להגיע לניסוח מוצלח של הדברים : עדינות ואהבה וגם אסרטיביות.

אני חושבת שזה בסדר שמי שעולה לה סיפור פרטי ורוצה לפתוח את סוגר הלב , שתעשה זאת .אולי לפתוח דף משלה , או להצטרף לדף קיים ולשים לנו לינק .
שמתי לב שבקריאה של סיפורים אישיים , גם מקטעים לא זוהרים במיוחד עם הפי אנד , אני לומדת.

מציעה לך לבדוק, האם את יכולה לעצור. לנשום מיד פעם ולא רק כי האוויר נתקע לי. ההתמקדות הזו בנשימה תורמת להשקטת הרעש .
נוסף לכך מציעה לך לנסות להקשיב לרגעים ספורים של שקט שאת מזהה בבית. אם את מצליחה לעשות זאת המשיכי ונסי לזהות בשקט הזה מה את מרגישה בגוף שלך ותוך כדי לשים לב לבטן שלך וכמובן לנשימה.

מסקרן אותי לדעת, האם אתן (או מישהו שקורא פה) מכירות מישהו שאכן עשה שינוי כזה, ובהצלחה?
כן.

ואני מסכימה עם כל מה שפרח בר ומיכל צמות כתבו לך.
נורא חשוב להבין, שלהגן על הילדים פירושו לטפל בילדים - אם למנוע את ההתפרצות של האבא עליהם, או לטפל בהם אחרי שזה כבר קרה.
זה לא קשור ליחסים עם בן הזוג. ולמען העתיד, אני מציעה להמנע מהאשמה, הענשה או כל פגיעה אחרת גם בבן הזוג.

תודה על התגובות. אתייחס מאוחר יותר.