הגבירה בחום ארכיון 2

[מי_מה*]

עכשיו בבגרותנו, הנעורים נעימים לנו
מותק שלי, זה משפט ע-נ-ק-!! ממרומי 16 שנותי אני מאמצת אותו בחום. בדיוק הבוקר בשיחה עם בנות מהעבודה (חלק בגילי, אחת יותר צעירה ואחת ממש ממש צעירה) אמרתי, בתגובה לזה שהן קצת צחקו על גיל ההתבגרות הזה שלי, שהרבי יותר כייף להיות בת 16 בגיל 39 מאשר בגיל 16.
(אגב לא חזרתי אלייך אתמול כי כל פעם שניסיתי , פרץ איזה משבר בחזית הטף, אז בסוף החלטתי לא להתגרות יותר בגורל. הוא תמיד מנצח)
נשיקות.

[אמא_ללי*]

אוי כרגיל אני כל כך יכולה להזדהות עם זה. את יודעת מה, אם נמשיך עם דוגמת הדני רובס שלי, אחרי הפעם הראשונה שראינו את ההופעה הזאת גם אני הייתי ככה מוצפת ואפילו קצת מעורערת כמה ימים, זרק אותי בחזרה לכיתה ו' פחות או יותר וגם לכל השנים הדרמטיות בעקבותיה כשהשירים כבר היו בתוך הדם שלי, ופתאום חזרתי לטחון דיסקים שקניתי סתם כדי שיהיה לי אותם בדיסק ולא בקלטת, לא בטוחה שאפילו שמעתי לפני כן.... אח"כ ראינו אותו שוב וכבר לא היה לזה את אותו אפקט.
בכל מקרה, בקשר ל

עבודה של שנים התפוגגה בכמה שעות. ומה שחשבנו שקבור עמוק בתחתית הבור שלנו הסתבר להיות די זמין.
היא לא באמת התפוגגה, זאת אשליית התפוגגות. בקרוב ההצפה קצת תשקע ויהיה קל יותר לראות את זה.
בינתיים חיבוקים

[הגבירה_בחום*]

היא לא באמת התפוגגה, זאת אשליית התפוגגות. בקרוב ההצפה קצת תשקע ויהיה קל יותר לראות את זה.
כן, אני מניחה שלא לגמרי.
פשוט חשבתי שהרגשות האלה מפעם כבר הרבה יותר קהים בי. חשבתי שהמים הרבים שזרמו בנהר מאז הצליחו לעגל את הפינות שלהם, ופתאום לגלות שיש להם שפיצים והם דוקרים באותה מידה, היה מפתיע. הרגיש כאילו כל עבודת האיסוף האריזה התפזרה (-:
מניחה שמיומנויות האיסוף חזרה שלי השתפרו, כך שלא יקח לי 15 שנה "לסדר את החדר" הפעם (-:

[הגבירה_בחום*]

טוב...אז עכשיו יש לי חבר מוסיקלי חדש
גאון בלוז לטעמי

[הגבירה_בחום*]

נו, נכנסת כבר לים בלילה בעירום?
או! תודה שמצאת עבורי את הדבר היחיד שעוד לא עשיתי כחלק מנעורי החדשים.
האמת, את זה לא עשיתי גם בנעורים הראשונים וזאת הודות לזה שאני פחדנית על וכאחת שכזו, הים הוא אחד הפחדים הגדולים שלי. כך שבזמן שכל חבריי בתיכון נכנסו בעירום לים בלילה, אני ישבתי על החוף וכססתי ציפורניים בעצבנות שמא משהו יקרה להם (-:

[אשה_שמחה*]

האמת, את זה לא עשיתי גם בנעורים הראשונים
טוב, האמת- גם אני לא.

[אמא_ללי*]

ואני לא רומזת שום דבר
באופן תיאורטי, אם נגיד היית פולנייה, זאת דווקא היתה דרך לא רעה בכלל לרמוז משהו, בדיוק לפי כל חוקי העדה
אני קצת בימים של קריסה, מקווה להתקשר אלייך מחר אם יהיה לי בוקר שפוי, את בבית בשעות אחה"צ שלכם?
בחזרה

[הגבירה_בחום*]

טוב...לא יכולה להתאפק להביא עוד משהו מהחבר החדש שלי, שהקול שלו בוחש לי קצת בלב לאחרונה. משהו שוב בדיסוננס הזה בין הדימוי החיצוני לקול שבוקע מהגרון (איזה גרון...) גורם לי להתכווצ'ץ גם מסרטון ביוטיוב בהופעה עם סאונד גרוע של טלפון סלולרי ותמונה מפוקסלת... (אנחה פולנית), כזו אני, כשלוחצים לי על המיתר הנכון, אני כ"כ קלה לכיווצ'וץ...
(מרגישה שאני מגזימה קצת עם הלינקים האלה למוסיקות שאולי אני היחידה שמתרגשת מהן, ובכל זאת חייבת..., עם הקוראות הנאמנות הסליחה @})

[הגבירה_בחום*]

אני נוסעת בתחילת אוקטובר. זו לי הפעם הראשונה (איזה מן מורה ליוגה את הא?, לא מתחברת למסורת? לא היית בהודו?? וכ') ואני כ"כ מתחברת למשפט יש לי איזה עניין עם הודו, רוצה כל כך לנסוע וכל כך לא רוצה. וכל מה שיש לי לומר עליו הוא: גמאני.
הכרטיסים הוזמנו אבל אני עוד לא ממש מדברת על זה ברור, כי אני די בביעותים כלל מערכתיים מהעניין (-:
אני הייתי במזרח, וחייתי אח"כ שנה וחצי באוסטרליה, אבל להודו לא נכנסתי. מיותר לציין שכל כל כל הקולגות/ חברים/ מכרים/ מקורבים שלי נוסעים להודו כאילו הם קופצים לת"א. נוסעים לשם אחת לשנה "להתחבר אל בלוני חמצן", כך שאני די מחוברת לחוויית הודו מרחוק וכמובן שבשנים האחרונות מאז עיסוקי ביוגה אני מחוברת לכמה מהנימים העמוקים ביותר של התרבות הזו. ובכל זאת... יש רתיעה מהעומס הזה שמתנפל עליך, מכל הכיוונים, מהמפגש הכ"כ חזק הזה של עושר חושי עם זוועה וסרחון ויופי והכל....
אני לא נוסעת במיוחד כדי לתרגל. אני נוסעת עם בנזוגי (שבכלל לא היה במזרח, כך שאין לדעת איך יתמודד עם השוק) שזו לנו הנסיעה הראשונה הארוכה לחול יחד בכל 7 ומשו שנותינו יחד. אם יצא לנו לתרגל או שאקבל המלצות ספציפיות על מקום אעשה את זה אבל זה לא מוקד הנסיעה שלי. }

[חוחית*]

מיותר לציין שכל כל כל הקולגות/ חברים/ מכרים/ מקורבים שלי נוסעים להודו כאילו הם קופצים לת"א
וכולם גם כל הזמן אומרים: "איך עוד לא היית בהודו, זה בול בשבילך, את כל כך תאהבי אותה..."
אבא שלי נוסע להודו פעם בשנה- שנתיים, אח שלי טייל כמעט שנה ואפילו אמא שלי הצטרפה אליו לשלושה שבועות, רק המורה ליוגה, עדיין לא ביקרה בהודו.
יש לי כל כך הרבה רגשות סותרים. מצד אחד אני רוצה לנסוע לתרגל יוגה במולדת היוגה, מצד שני מפחדת נורא להגיע ל"סתם" מורה ולהתאכזב, או להיות במקום מלא במתרגלים מתחילים (וזה לגמרי האגו שלי, שרוצה להחשיב עצמו, מתרגל מתקדם).
מצד אחד אני רוצה לנסוע לבד, להיות כמה שבא לי, ללכת רק לכיוונים שמעניינים אותי. מצד שני, רוצה עם מישהו, עדיף מישהו שכבר היה שם, כדי שהנחיתה תהיה רכה יותר, מצד שלישי, לא רוצה לראות את הודו דרך העיניים של מישהו שכבר היה.
מצד אחד מפחדת להתאכזב, לגלות שזה לא "המקום" בשבילי, מצד שני מפחדת להתאהב ולרצות להשאר שם כל החיים.
מצד אחד חוששת שאם לא אסע עכשיו לא אסע בשנים הקרובות, כי בטח יהיו לי קטנטנים, מצד שני לא בא לי עכשיו, מרגישה בעצמי ילדה קטנה, למרות שכבר טיילתי בחו"ל לבד, זה מרגיש לי משהו אחר, גדול עלי.
D-: לקרוא ולהתפוצץ מצחוק.

[מי_מה*]

אז נראה לי שאפשר לנסח הגדרה זואולוגית ליוגיגית:
עיסוק: יוגה
מזון: סרטים
איזור מחיה: לא הודו
שפה: פולנית
גם אני , גם אני לא הייתי בהודו! וכן, גם אני זכיתי בכל הרמות הגבה המפורטות למעלה... אבל כשכבר כן התכוונתי לנסוע להודו והתקשרתי למורתי הנערצת אורית, לשאול על מורים שווים היא אמרה לי " מורים טובים יש בכל מקום בעולם, אם את כבר מגיעה להודו לכי לטייל!"

[ניצן_אמ*]

מסקנתי - יפה כתבת. נגעת בלבבות בדרך לא אלימה. למדתי ממך.
תודה.

[אשה_שמחה*]

גם אני באתי להביע את התפעלותי- מהחום שלך, מהסבלנות, מההתעקשות שלך להיות מדוייקת ואמיתית, בכל כך הרבה נועם.
לילה טוב

[אמא_ללי*]

ואני סתם באתי להגיד שאני חושבת עלייך

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי המחזקות
האמת אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ש חמו מה הזכירה את הניק שלי, לגלגל מחשבה שיש לי על הניק הזה.
כשהגעתי לאתר, בחרתי בו גם כי זהו אחד השירים האהובים עלי (קישור לשיר בראש הדף באדיבות יעל צ), גם כי יש לי, לשיר ולניק היסטוריה של הומור ובדיחה פרטית עם מקורביי ובחרתי בו מכיוון שידעתי שאחת מהקרובות לי ביותר מאוד תופתע מלגלות אותו פה ותדע שזו אני. וגם.... מכיוון שכשאני אומרת הגבירה בחום אני רואה בעיני רוחי בחורה צעירה מאיזו מאה אחרת, תמירה, אצילית וגאה...- בקיצור, ההיפך מאיך שאני תופסת את עצמי (-:.
אבל מסתבר שכאן באתר, אני נתפסת לרוב כגברת, או גבירתי שבאסוציאציה שלי זה גם הדבר ההפוך לצעירות הנאצלת של גבירות, מאוד דודתי (מלשון דודה), וגם ממש ממש לא מייצג אותי, ומי מהאנשים שפגשו אותי יוכלו להעיד על כך (-: אני כ"כ לא גברת, שאין דברים כאלה. ולפעמים כבר נדמה שאולי הגיע הזמן להיות קצת גברת (במובן של מישהי שכבר עבר עליה דבר או שניים בחיים ולא עשו אותה באצבע (-:)
לפעמים חולפת בי מחשבה להחליף אותו, אבל מסתבר שלהחליף ניק זה מפחיד כמו להחליף שם
אז בינתיים: "שלום, זו אני הגבירה בחום. כן, זו אני" (מתוך השיר)

[אמא_ללי*]

אני כ"כ לא גברת, שאין דברים כאלה
רציתי להגיד (לכתוב) לך על זה משהו, כבר בפעם הקודמת שהתייחסת לזה. בשבילי את גבירה במובן של מכובדת, מכובדת במובן שמזמינה יחס מכבד. משהו בהתנהלות שלך כאן, בסגנון ובתוכן, הוא מאד מיוחד, מכבד אחרים ומעורר כבוד.
ואני יכולה מאד בקלות לקרוא לך, בכתב או בראש שלי, גבירתי, כי אני מרגישה כלפייך מין כבוד שכזה.

אני מאמינה שהבחירה שלנו את הניקים שלנו היא ממש, ממש לא סתמית. אולי לפעמים מגיע זמן להתחדש ולהשתנות, אבל אני מאמינה שכל ניק שאנחנו בוחרים, במיוחד כאן, מייצג משהו מתוכינו.
את משו משו.

[הגבירה_בחום*]

הוי תודה (-:
גם אני אוהבת מאוד את הניק הזה ולכן עוד לא משנה.
אני מניחה שהבילבול נובע מהאסוציאציות השונות שיש למילה גברת לכל אחד בראש.
את אולי רואה גברת כמישהי מכובדת, כשאני חושבת גברת אני רואה מן דודה עם סלים שצועקים לה, "סליחה גברת... המקום הזה תפוס" (-: או משהו בסגנון.
גם לא מזמן, קיבלתי תגובה ממישהי מהאתר שפגשתי, שהיא דמיינה אותי הרבה יותר מבוגרת מאיך שאני נראית בגלל שזה מה שמעורר בה הניק....
אבל מה שחשוב הוא מה שהוא מעורר בי ולכן, כאמור אני ממשיכה "להסתתר" מאחוריו.
ואמא ללי, תודה על התגובה הזאת, לרגע הסתכלתי מאחורי לראות מי זאת הבחורה הזו שאת מדברת עליה (-:

[במבי_ק*]

אני קראתי את דברי האוצרת כמחמאה. קשה לי להקליד הרבה כי המקלדת עם אותיות באנגלית (באופן זמני), אבל אפרט בקרוב. רק שתדעי לבינתיים (קראתי את הטור לפני שקראתי כאן שזו את, וככה חשבתי). יצאת הדמות הכי מסקרנת בטור הזה....

[קופצת_ראש*]

משהו בהתנהלות שלך כאן, בסגנון ובתוכן, הוא מאד מיוחד, מכבד אחרים ומעורר כבוד. מסכימה עם כל מילה.

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי
תודה במבי, מצחיק שהשורה הזו הצליחה לסקרן (אותי כמובן היא לא ממש סיקרנה (-:)
אגב, בסופו של דבר כתבתי לה תגובה קצרה, קלילה וצינית מעט (לא יכולתי להתאפק לגמרי) והיא הגיבה אליה וכתבה שהדיבור שלה עלי היה ממקום של הערכה ואיכשהו בכתבה זה יצא "מצחיק" לדבריה ושבכל מקרה לא התכוונה לפגוע והיא מאמינה בי וכ' וכ'... כך שהסוגיה נפתחה ונחתמה ובא לציון גואל (-:
אשה שמחה, אין כ"כ מה לחפש קישור. מה שכתוב שם באלה המילים הוא:
"את התצלום של "הגבירה בחום", בוגרת המדרשה לאמנות שנעלמה עוד לפני שצצה, קניתי בסטודיו שלה. יש משהו מרגש בארוחת הבוקר הילדותית הזו שעטופה בנילון נצמד הכוללת לחמניה, בננה ותפוח" זהו זה.
לא ברור איך הצליחה לתאר את העבודה שלי שתלויה אצלה במטבח עם כל טעות אפשרית. זה לא עטוף בניילון נצמד אלא בשקית סנדביצ'ים, יש שם פיתה ולא לחמניה, קלמטינה (לא תפוח) והבננה היא הדבר היחיד שזהה בין העבודה לתאור שלה. (-:
ומה שעוד מצחיק הוא שליד כל יצירת אמנות מצולמת יש כיתוב קטן של מי העבודה וליד הצילום שלי, כותבת הכתבה דאגה לכתוב שוב את שמי בצרוף "שנעלמה עוד לפני שצצה"
לדעתי היו צריכים לתת את המשפט הזה ככותרת לכל הכתבה, לא? (-;

[אשה_שמחה*]

וליד הצילום שלי, כותבת הכתבה דאגה לכתוב שוב את שמי בצרוף "שנעלמה עוד לפני שצצה"
יש מצב לא רע שגם הטעויות בתיאור העבודה קשורות איכשהוא לכותבת.
ואני מצטרפת לדעה הגורסת שכל העניין הוא בעצם מתנה, שמסתתרת מאחורי סטירה. @}

[הגבירה_בחום*]

תודה תודה תודה אהובותיי.
כמה תמיכה ביום אחד. היה שווה את הפליק הקטן שקיבלתי (-:
אגב, זו לא רק אני שהרמתי גבה על הניסוח הזה, יש עוד אנשים שיצרו איתי קשר וראו את זה כמוני. זה באמת נתון לפרשנויות שונות, ובהחלט מוטב לבחור בזו שניתנה כאן, מה גם שזו לא תעלומה יותר והאוצרת עצמה הביעה את כוונותיה הטובות מאחורי האמירה הפטרונית משהו. אז הכל באמת בסדר.
@}

[מי_מה*]

אם כבר קמת אז אני אמטיר עליך נשיקות ואיחולים גם פה!
הנה תראי:
@} @} @} @} @} @} @} @} @} @}

[חוחית*]

|עוגה||עוגה||עוגה||עוגה||עוגה||עוגה||עוגה||עוגה||עוגה|
ברכות, ברכות, ברכות!
|מתנה||מתנה||מתנה||מתנה||מתנה||מתנה||מתנה|
שיהיה יומולדת שמח והרבה ימי לא הולדת מאושרים!
|בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים|

וגם ו- ו- @}
(הכי הרבה אייקונים שפיזרתי אי פעם)

[אמא_ללי*]

מזל טוב יקירה!
מאחלת יום הולדת שמח וכיפי ושנה שתהיה מלאה בכל מה רק תרצי שיהיה בה
נשיקות וגם

[אישה*]

מזל טוב! כל מה שאת מאחלת לעצמך....
<עכשיו אני מבינה את הנחישות והארציות שלך,בתולה במזל טיגריס...>

[הגבירה_בחום*]

תודה רבה לכל החברות המברכות
על כל האיחולים והחום והתמיכה.
לא רק היום, אלא בכלל....@}
גדול לכולכן

[קט_קטית*]

מזל טוב יקרה,
אושר ועושר, בריאות וכושר.
שחייך יהיו רק או בעיקר דבש טהור טבעי לא מחומם

[סגו_לה*]

מצטרפת למברכות,
אני מניחה שאת חוגגת תאריך לועזי,אבל היום ר"ח אלול וזה יום מדהים לפתיחת שערי שמים לתפילות,
(גם מחר ר"ח אז גם מחר:-))
<גם אני בתולה טיגריסית-שבוע הבא חוגגת>

[יעל_צ*]

מזל טוב! (באיחור של יום, אני רואה...)

[יערת_דבש*]

מזל טוב!!!
<עקבתי דרך סגו לה היקרה>

[אשה_שמחה*]

משום מה, זה נשמע לי כמו שמשהו שאני כתבתי פעם, אבל לא מוצאת את זה בשום מקום.....

זו הייתה ענת מבלוג עוברים מהעיר לכפר או משהו כזה, אבל בהחלט משפט שמתאר היטב את המצב. רק בפוקס לא את (או אני) כתבנו אותו . לילה טוב @}

[הגבירה_בחום*]

חמומצ'יק, תודה רבה.
אני מקבלת איחולים ומתנות רטרואקטיבית בלי שום בעיה, עם אפשרות החלפה (-: (תוך 30 יום מיום האיחול (-:)

---

ובמעבר חד (כמו שאומרים במהדורות חדשות שאני ממעטת לראות)......
אני רוצה לכתוב כמה דברים..
רוצה להשאר עניינית ולהשתמש בכתיבה כרקע לעבודה הפנימית שלי, למה שאני צריכה לשפר, ולא להסחף איתה ולטחון שוב ושוב את אותם סרטים בראש.
אני כ"כ חסרת מנוחה, חסרת שלווה, חסרת שקט, חסרת חמלה עצמית, חסרת סבלנות, חסרת חוסן פנימי, חסרת (השלם את החסר)
אני מבקשת לי כל מיני בקשות מהיקום, מתפללת, מודה על מה שיש. היקום נענה, הבקשות מתמלאות, הזדמנויות מתדפקות על הדלת.
התגובה שלי בתמורה היא חרדה, התנגדות, קושי - אנשים לא אוהבים לחוש קושי עם אנשים אחרים, הם אוהבים לחוש כיף וזרימה, היקום לא מתעכב על הקושי הזה, הוא זורם הלאה ("זרקתי לך הזדמנות, אמרתי לך תתפסי, לא תפסת...חבל...")
בכל פעם שהזדמנות לצמיחה דופקת על דלתי, אני מגיבה בפאניקה (למה, כמה, מה פתאום עכשיו, איך אני אארגן את זה מהיום למחר, מאיפה אני אשיג עכשיו...) לא זו בלבד שאני לא תופסת את מה שהיקום זורק לי, אני מנסה בכל כוחי לדחוף אותה חזרה למקום שממנו באה ולעשות את עצמי כאילו מעולם לא נפתחה בפני. כדי שאוכל לשוב לשגרה ששום דבר חדש לא מפציע בה, כדי שאוכל לעטות על עצמי שוב את הפרצוף של "הבחורה המוכשרת עם המון פוטנציאל שרק מחכה להזדמנות כדי לפרוץ החוצה" (בתכלס נוח לי במקום הזה, סידרתי לי פינה סולידית וחמימה, בלי סיכונים, בלי סיכויים. תענוג....) וכשאחת כזו באה וצריך באמת לצעוד לתוכה, אני פשוט רוצחת אותה.
כמה מתח וחרדה אני מכניסה לכל דבר, כמה פחד לחוות שינוי, לצאת מהמשבצת שלי, אני פונה לאלוהיי ושואלת למה זה מגיע לי? ואלוהיי עונה לי: "כי ביקשת"
אז אני מבקשת שוב, בפעם המי יודע כמה, להתמלא באמונה. אמונה בעצמי, אמונה בדרך שלי, אמונה באופן שבו העולם הזה מסתובב בסתירה וסדר מופתיים. נגלה רק כאשר אני מחדדת טוב טוב את החושים ומנקה היטב את זגוגית החלונות, ורוב הזמן הוא נסתר.
מבקשת להתמלא בשלווה שבאה מתוך בטחון פנימי (שיבוא בעקבות האמונה), להתנהל מתוכה בעולם, לא להבהל כ"כ ממילים ומעשים של אחרים, לא לתת להם כזו דריסת רגל אצלי בפנים בקודש הקודשים.
מבקשת להתעקש לדייק במה שחשוב ולוותר על הדיוק במה שלא חשוב. מבקשת את האבחנה המבדלת הזו, כדי להתרכז בעיקר
(ומהו העיקר?..... "לא לפחד כלל" - כמדומני, כך היה בפעם האחרונה שבדקתי) @}

[חוחית*]

היקום לא מתעכב על הקושי הזה, הוא זורם הלאה ("זרקתי לך הזדמנות, אמרתי לך תתפסי, לא תפסת...חבל...")
היקום לא "חושב" ככה, היקום, נסתרות דרכיו, אולי הוא דווקא זרק לך בכוונה שלא תתפסי, כדי שתוכלי ללכת להתבחבש עם זה כמה ימים ולצאת מחוזקת ואז הוא יוכל לזרוק לך את הדבר האמיתי?!
חמלה, סליחה, חמלה, סליחה, אהבה, חיבוק, חמלה, סליחה, חמלה, סליחה... כמה אנחנו טובות בלחמול לאחר, כמה לא נותנות מזה לעצמנו.
והתפילות שלך- מדהימות, כבר דייקת לדעתי.
יום טוב מלא רעיונות יצירתיים @}
וגם

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי.
אתן מעלות דמעות בעיניי. דמעות תודה, דמעות שחרור, לא מועקה הפעם.
נקודות אהובתי,
רוצה לומר לך קודם כל תודה. על שנים ארוכות של חברות וליווי צמוד ונאמנות אין קץ. עם כל מה שזורם, ונתקע וזורם בינינו לאורך העשור האחרון, עם כל חילוקי הדעות והשוני בתגובות. אני חושבת שלאדם בוגר, אין הרבה אנשים בחייו שהוא יכול לקרוא להם באמת באמת (אבל באמת...) חברים.
אני חושבת שהתברכתי בכך שלי יש לפחות אחת כזאת. נשיקות @}
(ואגב הפרינצ'יפסה הג'ינג'ית, היו התפתחויות, אני לא עושה את זה, הצלחתי להרוס את זה לעצמי.... שוב.)
חוחית יקירתי,
היקום לא "חושב" ככה, היקום, נסתרות דרכיו, אולי הוא דווקא זרק לך בכוונה שלא תתפסי, כדי שתוכלי ללכת להתבחבש עם זה כמה ימים ולצאת מחוזקת ואז הוא יוכל לזרוק לך את הדבר האמיתי?!
אולי. אולי. הלוואי. לזה התכוונתי כשביקשתי אמונה בדרך הנסתרת/ נגלית הזו. להיות מסוגלת לראות את זה כעוד אבן דרך, עוד מקפצה. להפוך את זה לקרש קפיצה, ולא לבור.
חמלה, סליחה, חמלה, סליחה, אהבה, חיבוק, חמלה, סליחה, חמלה, סליחה... כמה אנחנו טובות בלחמול לאחר, כמה לא נותנות מזה לעצמנו.
זה בדיוק בדיוק מה שאני חווה.
אני מצטטת לעצמי בראש דברים שכתבתי לאנשים אחרים, בדפים אחרים ולא מצליחה לתת את זה לעצמי. אני לא קונה את זה, לא מקבלת את זה.
כ"כ קשה לי לסלוח לעצמי. אני לא מוכנה לקבל אותי טועה, או כאדם עם מגרעות, אני לא מוכנה לאהוב אותי. כשאני קולטת שפעלתי לא נכון, אני מכניסה את עצמי לטקס הוצאתי להורג, ארוע העלתי לגרדום. דוקרת אותי ומוודאת הריגה ליתר ביטחון. לכולם מותר לטעות, להיות מטומטמים. לי אסור. (זה כ"כ דפוק)
אני מנסה לחשוב על עצמי כעל הילדה הקטנה שבי, כמו שיעצתי ברוב חשיבות בדף אחר למישהי, אני נחרדת לגלות שאין לי אליה חמלה אל הילדה הזו, היא מעוררת בי זלזול. לפעמים, אני אפילו לא אוהבת אותה.
אני רוצה לאהוב אותה. אני רוצה לסלוח לה, אני רוצה לתת לה את ההרגשה שהיא רצויה ושמותר לה להיות סתמית ולחוצה ומפגרת - מותר לה, כי אני אוהב אותה בכל מקרה.

[מי_מה*]

מי אמר שאנחנו לא נפגשות? נראה לי יצאנו ביחד לאותו סרט.....
הולכת לשנן את המנטרה של חוחה
חמלה, סליחה, חמלה, סליחה, אהבה, חיבוק, חמלה, סליחה, חמלה, סליחה

[חוחית*]

אני נחרדת לגלות שאין לי אליה חמלה אל הילדה הזו, היא מעוררת בי זלזול. לפעמים, אני אפילו לא אוהבת אותה.
אוף כל כך מוכר )-:
לי לקח כל כך הרבה זמן בכלל להסכים לראות שהיא שם, הילדה הזאת, יושבת ומחכה שמישהו כבר יבוא לחבק אותה.

[אלטר_אגו*]

גבירה בחום אהובה, קראתי ואני מזדהה, גם אני לפעמים מרגישה כך, קשה לי לאהוב את עצמי ולחמול על עצמי. כנראה שאנחנו דומות בזה, וכנראה שאנחנו גם לא היחידות בזה. ואין מילות קסם להגיד שיעזרו, כי הרי אנחנו כבר יודעות הכל - אנחנו מייעצות לאחרות, וגם מבינות שזה תקף גם לעצמנו וכלל אנחנו מודעוֹת, ומודעוֹת למודעוּת, ולמודעות למודעות למודעות שלנו מסדר אינסופי, ומה כבר אפשר להגיד לנו שאנחנו לא יודעות ושפתאום יעזור לנו לאהוב את הילדה הקטנה שאנחנו? אז בינתיים, עד שישתפר, אני מציעה את שירותי בלאהוב אותך במקומך.

[הגבירה_בחום*]

בינתיים, עד שישתפר, אני מציעה את שירותי בלאהוב אותך במקומך
תודה, יקירתי. לוקחת בלי למצמץ (-:

[הגבירה_בחום*]

אז הנה האיש שתמיד עושה את זה.
הוא עושה את זה כבר 40 שנה. איך הוא עושה את זה?
הוא עשה לי את זה כשהייתי בת 17, וכשהייתי חיילת, וכשהייתי מטיילת ואח"כ חייתי בחו"ל, וכך הלאה. אני מתבגרת והוא מתבגר וממשיך לעשות את זה...
זה מפעים אותי.
אז zphUt]הנה tp898[/po]&feature=related
וגם זה

[הגבירה_בחום*]

לכי כאילו את הולכת לחוויה רוחנית. כאילו את הולכת למעבה היער לפגוש פיה
בדיוק על זה אני עובדת עם עצמי.
את כבר אתמול רמזת לי שאת די סומכת על האינטואיציות שלך גם אם זו לא שיטה לדעתך (ואני לא סגורה על זה),
זה מאוד חשוב לסמוך על האינטואיציות שלך, לזהות אותן ולהקשיב להן, אבל זה לא בא על חשבון לבוא מוכנה. אי אפשר זה בלי זה.
זה כמו שחקנים או אצל רקדנים. אינטואיציה על הבמה היא דבר חזק מאוד ובמיוחד על סט של סרט שבו האמן צריך להיות ברגע ולפעול, "לשכוח" את מה שלמד ולהיות לגמרי ברגע הנתון. האם זה יכול להחליף שנים של אימון טכניקה וחזרות אין קץ? אולי ריקוד בשביל הכיף כן כמו גם צילום אינטואיטיבי בשביל הכיף, לא כשזה הופך להיות המקצוע שלך.
יש מצב שזה יעזור.מקווה שתהני
תודה מותק שלי. אני ממש מקווה.

[הגבירה_בחום*]

נקודה אהובית, את ממש משתפרת!
לא סתם יושבת כל הלילה ביוטיוב, אלא גם בוחרת את המובחרים!
זה אחד השירים האהובים עליי מהתקופה ההיא, באמת שיר מקסים.
יצא לפני כמה שנים בביצוע הזה ונחרט לא פחות חזק.

מה הצעד הבא? תשלחי לי מלאכים בשמי ברלין? (-:

[אמא_ללי*]

שמעתי עכשיו בפעם הראשונה את השיר הגבירה בחום. איזה שיר מקסים ומרגש

[תותית*]

שלום גבירה, האם את מגיעה גם לגליל העליון? לאזור ראש פינה...

[מי_מה*]

נו, אולי באמת?

[הגבירה_בחום*]

שמעתי עכשיו בפעם הראשונה את השיר הגבירה בחום. איזה שיר מקסים ומרגש
כן, כן...(-:
ומצחיק (אותי) במיוחד בקטע שבו אילנה מדקלמת בקול של שחקנים בתאטרון רפרטוארי: " שלום, זו אני הגבירה בחום - כן זו אני! " (-:
ואולי כבר סיפרתי את זה פה, אבל היתה תקופה שלכל מקום הייתי נכנסת ומכריזה: שלום! זו אני הגבירה בחום - כן זו אני..... וכך זה הפך לבדיחה בקרב חבריי ומשם שמי באתר
שלום גבירה, האם את מגיעה גם לגליל העליון? לאזור ראש פינה...
שלום תותית, נעים להכיר. אני מגיע לכל מקום, אם יש לי סיבות טובות להגיע אליו (-:
לא יודעת למה נזכרתי עכשיו במשפט מפורסם של ניטשה: "אדם מסוגל לסבול כל איך , אם רק יש לו בשביל מה .....
סליחה שאני נדחפת, אבל ככה על הדרך במסגרת השליחויות: האם את מגיעה גם לגליל תחתון איזור עמק יזרעאל?.
ונקודות..... נדחפת נדחפת, אבל איזה טיימינג מושלם. הבאת אותה במומנטום אחותי הסוררת.
כן, אני יכולה לעשות שליחות מיוחדת לאיזור עמק יזרעאל.... אם כי זה לא בדיוק קו החלוקה שלנו. אבל בשבילך, לפנים משורת הדין, נסדר משהו
(-:

[אשה_שמחה*]

מקסים לראות איך סיפור הופך לסיפורת תודה על המשפט הזה
מקווה שאת בטוב @}

[הגבירה_בחום*]

אחת...אחת שתיים.... שומעים?
כמה זמן לא כתבתי כאן, אני מרגישה כ"כ עילגת.
עוד לפני שיצא האתר לחופשה, אני נכנסתי לתקטפת מערבולות והייתי כ"כ עמוסה ולחוצה, דחוסה כ"כ בלחץ שאפילו כתיבה באתר, בימיו האחרונים לפני החופשה, היתה יותר מידי. ובאופן מוזר הסתובבתי עם מן תחושת מחוייבות אליו, כמו דבר שאסור להזניח כדי שלא יעלם, כמו מערכת יחסים שצריך לתחזק גם כשאין אנרגיות. וכשהוא יצא לפגרה, היתה מן תחושת הקלה שכזאת מהולה בגעגוע ומחשבה על האנשים שהפכו קרובים לי מכאן.
עכשיו כשחזרנו, אני מרגישה כאילו כולם ממשיכים מהנקודה שבה הפסיקו, האתר מתחולל מול עיניי ואני קצת עומדת מחוץ למעגל ולא יודעת בדיוק איך להכנס.
תקופה עמוסה מלאה בפחדים, בציפיות, בתקוות בחרטות. הרבה לחץ פיסי, נפשי - לרוב בלי סיבה (-:
התחושה החזקה ביותר שליוותה אותי היתה תחושת מחנק. אין מקום. אין מקום לכלום. אי אפשר לנוע, אי אפשר לזוז, אי אפשר לנשום.
העבודה, ההכנות, הציפיות של אחרים ממני, הפחד לא להשתלט על הכל לשכוח דברים, לאכזב, להתאכזב, לפספס - הכל נמס והתערבב ביחד לערפל סמיך וצמיגי בגוף שלי, בראש, בלב. הסתכלתי על בנזוגי בזמן הזה וקינאתי בו על האופן שבו הוא מתנהל, על האופן שבו לא חשוב כמה הוא עסוק ועובד מהבוקר עד הלילה, יש לו מן מרחב פנימי בראש, בלב ובגוף, מרחב כזה ששומר עליו שנותן לו לנוע בשקט בתוך כל הרעש וראיתי איך לי אין את המרחב הזה, אני צריכה לעבוד בשבילו כ"כ קשה. להתאמן, לנשום לפתוח, לחמם - רק בתוך התירגולים, הרגשתי את השקט הזה מתפשט, את המרחב הזה נפתח ומתרחב, מאפשר לי לנשום, להיות. אחרי האימון המרחב שוב נסגר. כמו חור שחור הכל נבלע שוב לתוכו, המערה נסגרת ואני שוכחת איך לומר open sesame וצריכה לשוב וללחוץ על כל הכפתורים כדי לפתוח שוב צוהר אל פוטנציאל העולם הצלול שנמצא שם עמוק עמוק בפנים בפוטנציה. העולם שכמעט כמעט אף פעם אני לא רואה כמות שהוא.
רק עכשיו בימים הספורים שלפני יציאתי למסע (מסע עצמי, מסע זוגי, מסע רגשי ומנטלי) אני מרגישה את הלחץ הזה מתפוגג. מצליחה להבין איך אפשר לרתום את האנרגיות כדי להניע, להתרגש, לשמוח במקום להניע אותן כדי לדאוג, לחרוד, לכווץ. והרי מה המטרה הברורה והישירה של מה שאני עושה, אם לא להניע את האנרגיה, לשלוט בה, לזכך אותה, להוביל אותה, להשתמש בה כדי להתעלות.
כ"כ הרבה דברים באים ביחד, החג והשנה החדשה, ההתרגשות הטבעית שהיא מביאה, ההזדמנויות והפחדים, המשפחה וארוחות החג, הארגונים.
לא יודעת אם יצא לשבת שוב ולכתוב כאן לפני הטיסה, מאחלת שנה מחוברת וצלולה לעצמי ולכולם

[נטע*]

גבירה יקרה
שנה טובה! שנה עם מרחב ואוויר לנשימה.של יצירה התפתחות ושמחה. הרבה שמחה.
תודה על כל הנתינה וההכלה שלך כאן בדפי האתר וגם מחוצה להם.
אושר גדול!

[אישה*]

נסיעה טובה. סעו וחיזרו בשלום. שלום כולל,בגוף ובנפש.אני בטוחה שתלמידייך יתגעגעו אלייך
שנה טובה.

[אלטר_אגו*]

שנה טובה ומצויינת, ונסיעה נעימה.

[הגבירה_בחום*]

תודה!!
תודה רבה לכולכן.
לא הייתי מאתמול בצהריים ומציאת כל התגובות ממכן, משמחת ומחממת את ליבי.
ביליתי את ערב החג והחג הראשון אצל אחותי ומשפחתה, יחד עם הורי. מידי ראש השנה אנחנו שם ובד"כ לנים שם את הלילה, גם בגלל מקום מגוריה וגם מפאת העובדה שהיא ומשפחתה שומרי מצוות ומנהלים אורח חיים דתי וזה מאוד חשוב להם. בד"כ אני מאוד אוהבת את זמן השהיה שם, את המרחב הזה שנכנסים אליו עם כניסת החג. ובד"כ ימי החגים האלה עוברים עלי במשחק בלתי פוסק בכל משחק קופסא אפשרי עם האחיינים שלי, בקריאה, ברביצה ממרפסת מול הואדי במרכז הכרמל ובאכילה. הפעם, כמו כל דבר בימים אלה, הנסיעה לשם גרמה לי - ניחוש אחד - ......לחץ (-:
חששתי שארצה להיות כאן עסוקה באריזה, במחשבה והיזכרות בפרטים קטנים, בשהיה במרחב שלי. ובכן - טעיתי. לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר מצבים בהם אני כ"כ שמחה לטעות. כ"כ מנוגד לאופי שלי שאוהב מאוד להיות צודק. איזו הקלה זו להיות טועה (-:
יש משהו בשבת הזו במשפחות דתיות. השבת הזו ש"נכפית" עליך ולא מותירה לך שום ברירה אחרת אלא לנוח. כמובן שיכולתי לנוח באותה המידה בבית, אבל מי לעזאזל יהיה מספיק חזק כדי לשים הכל בצד ולנוח כשהכל פתוח וזמין? - בטח לא אני. כשהבית הוא גם המשרד, כשהאינטרנט זמין, כשיש אפשרות לנסוע, להתרוצץ, לחפש ריגושים במקומות אחרים שבחוץ ולפספס את כל הריגוש שבפנים.
ובאופן כ"כ פרדוקסלי, דווקא בניגוד לתחושה שהנסיעה והחג האלה תקועים לי כמו עצם בגרון - ברגע שנכנסתי בו והוא נכנס בי, שלווה גדולה ירדה עלי, תחושה כ"כ זרה לי בשבועות האחרונים. אחה"צ הגיע אתמול, הגענו עם הורי לאחותי, הבית כבר מלא בריחות. טיול עם הכלב, ישיבה במרפסת, החלפת מילים על הנסיעה, חוויות מטיולי עבר. הערב יורד, הבנים הולכים לתפילת החג, הבנות נשארות בבית לשיחות מטבח, לכירסום מתוך הסירים. ארוחת חג מגיעה ונגמרת. וכל אחד פונה לעיסוקיו, ומה כבר יש לעשות בשעה עשר בערב: יושבים מול היער, מקשיבים לקולות שלו, קוראים, נשכבים במיטה מדברים.
הבוקר מגיע, הזמן חולף ואנחנו מתגלגלים בין מיטה אחת לשניה, בין קריאה רציפה של ספר לחלימה בהקיץ. ריחות של קפה הבוקר מתחלפים בריחות של ארוחת החג ושלווה גדולה מהולה בהתרגשות ובתחושת בטחון מקיפה אותי. אני מרגישה בבית. (תחושה נדירה כ"כ לאור העובדה שגם כשאני בבית אני לא מרגישה בבית)
מדהים אותי כל פעם לגלות, עד כמה אני יכולה להיות רחוקה מעצמי, עד כמה משהו שנראה לי מכביד יכול להיות בדיוק התרופה שלי.

[פלוני_אלמונית*]

מיידלה,
כמדומני שאם את קוראת את הפוסט האחרון שלך ...יש שם מפתח מאוד חשוב (אם לא כמה מפתחות..) כל כך קרוב אבל כל כך רחוק.
אבל נדמה לי שלא רחוק היום שהתאוריה תהפוך למעשה .
ומי כמוך יודע להבין אותך.
לילה טוב
נקודות ממחשב אחר

[מי_מה*]

את יודעת שהנסיעה שלך תהפוך אותך לקצת פחות יוגיגית וקצת יותר יוגינית?
אבל אני אוהב אותך גם ככה!
נשיקות מותק, דרך צלחה @} @} @} @} @} @}

[אשה_שמחה*]

נסיעה טובה ומקרבת - אותך לעצמך, אל הצלילות והאנרגיה האינסופיות, שיהיה כיף זוגי...

בדיוק מה שרציתי לאחל!
אם ייצא לך, נסי לקרוא את תפילת הדרך לפני הנסיעה. זו אחלה תפילה, מאוד מרגיעה כזו, ויש בה התייחסות לכל הדברים שחשובים (אפילו- "שתתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ו בעיני כל רואינו "- שזה ממש קלאסי לנוטות להסתבכויות חברתיות ).
ועוד אחרון.

[חמו_מה*]

כתבת נורא יפה על השבת.
נשמע שהנסיעה באה לך בזמן הנכון, נסיעה טובה @}

[עיפרון_פחם*]

אני מקווה שאת נהנית, שם , במרחקים.
ציטטתי אותך בבלוג שלי בקשר לאיזשהו נושא. כשאת חוזרת, את מוזמנת לבוא לקרוא.
עד שתחזרי זה בטח יהיה ארוך מאד.
שנה טובה!

[קרן_שמש_מאוחרת*]

קראתי עוד איזה הגיג חכם שלך, העתקתי לי אותו ושמחתי על קיומך פה. סתם רציתי להגיד לך, לאחל לך שנה טובה ולהשאיר לך טביעת רגל שתראי כשתחזרי. נשיקות. קרן @}

[הגבירה_בחום*]

נמסטה לכולם(-:
זו הפעם הראשונה שאני מתחברת לאינטרנט מאז הגעתי לכאןץ איכשהו לא רציתי להתחיל עם זה ועכשיו 10 ימים אחרי שנחתתי זה כבר היה בלתי נמנע.
כמובן שנכנסתי לכאן.... אמרתי שלא אכנס אבל איך יכולתי שלא?
ועכשיו משנכנסתי סופסוף אני מצטערת שלא עשיתי זאת קודם כי היו כאן רגעים שהייתי זקוקה לתמיכה המחממת שלכן ולתגובות האוהדות.
אני לא מתכוונת כמובן להתחיל ולשטוח כאן חוויות על גבי חוויות. אני חווה את הודו כמו שציפיתי, כהזיה מוחלטת: לפרקים מרגשת, לפרקים מייגעת.
אשה שמחה יקירתי, לו ראיתי את הודעתך על ברכת הדרך לפני כן הייתי משתמשת בה.... כמובן שנכנסתי עם עצמי לסרטים בקשר ליכולת ההתחברות שלי מול יכולת הניתוק. הצורך להיבדל מהעדר יחד עם הכמיהה לחוש שייכות. כל הדברים האלה שבאים כשאני לא מחוברת למקום. אמנם לא הגעתי לברכת הדרך אבל קניתי לי כאן ג'אפ מאלה שזו שרשרת החרוזים המשמשת לתפילות ולשינון מנטרות ואני עובדת איתה ברגעיי הקשים כאן ומחזירה את עצמי חרוז אחר חרוז למרכז שלי.
נקודות, מימה, חוחית - אתן במחשבתי לא מעט. אחת החוויות החזקות שלי כאן היא הגעגוע הביתה. ההתרגשות מחיי השגרה הפשוטים שלי שמצפים לשובי, שטובים לי בדיוק כפי שהם.
תודה לכל המשאירות סימנים, הקוראות, המצטטות התומכות מרחוק. אוהבת ומתגעגעת

[אלטר_אגו*]

היייייי! כיף לראות שנכנסת.

[אמא_ללי*]

נמסטה יקירה! כיף לראות סימן ממך...

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גבירית יקרה, טיילתי בהודו לפני כשנתיים לבד (ולא בפעם הראשונה בטיול ארוך לבד). זה תמיד הרגיש לי "לא בסדר" שאצלי לא כל רגע הוא הנאה צרופה.. למה אני לא "זורמת". קראתי שם את סידהרתא, הרגשתי רגעים של התעלות נפש ורגעים של בדידות תהומית, והתגעגעתי הביתה ולחיים שלי מאוד. כשקראתי את מה שכתבת, חשבתי לעצמי שיש משהו יפה בעובדה שטיול בעולם שהוא כה שונה משלנו, מאפשר לנו לגעת ולא לגעת בעולם הזר הזה, לחוות את עצמנו ואת המציאות באופן שונה, אבל גם לגעת בעולם שלנו. להתבונן עליו מבחוץ, להעריך אותו, להתגעגע אליו ולהבין כמה אנחנו אוהבים את חיינו. זו מתנה שאני מרגישה שהטיול נותן לי. כמאמר דורותי בקוסם מארץ עוץ:"there is no place like home"

[הגבירה_בחום*]

שלום יקירותיי
האמת היא שהחוויות הן קטנות ונצברות לאט לאט בפנים. אין לי משהו בומבסטי היסטרי לספר כרגע, ואני מניחה שעם החזרה לארץ יצוצו לאט לאט חוויות קטנות, בדיחות פרטיות וזכרונות.
בגדול הטיול שלנו ברובו עד כה קיבל אופי של רביצה. אחרי בערך 30 שעות טיסה והמתנה בשדות תעופה הגענו לארמבול בגואה ולמרות שתכננו להשאר שם יומיים כדי להחזיר לעצמנו כוחות, נשארנו שם שישה (מה לעשות... ים עם עצי קוקוסים במרפסת קשה לעזוב מהר) משם נסענו להמפי - 12 שעות ברכבת (הזיה מוחלטת) ועוד שעתיים במונית - ועכשיו אחרי כמעט שבוע בהמפי המכושפת אנחנו מתקשים להשיג כרטיסים בכל כלי תחבורה אפשרי ליעד הבא.
למרות שאנחנו רוב הזמן רובצים ואוכלים ומטיילים, החוויה שלי כאמור מעורבת. חם, אין כאן חשמל בהמפי רוב היום כי היא בסוג של מגה שיפוצים חוץ מבמשרדי הקבלה של הגסט האוס שממנו אני כותבת כרגע, ההודים הם הודים על כל המשתמע מכך: סקרנים, מציקים, משועממים, נחמדים, אדישים, בוהים, (בי לא נגעו אבל גם זה קורה), ועם כל החוויה ותחושת ההתבוננות והפרספקטיבה שאני מקבלת יש תמיד התמודדות. התמודדות שלא תמיד מתאימה כשהיא באה כתוספת להתמודדות פנימית.
אפשר להיפתח אל זה ולשחרר ואפשר להסגר מפני זה ולרצות פשוט להסתתר, לשים שמיכה מעל הראש או במקרה שלי מאוורר ולא לזוז, לחכות שהזמן יעבור.
בכל אופן, מתגעגעת, עומדת לפני עוד יומיים של נסיעות צפופות ליעד לא ברור. חוץ מזה, הכל טוב. האוכל מצויין (!), הבריאות טובה.
נשיקות לכולם.

[קופצת_ראש*]

גבירה יקרה מחמם לראות את שמך קופץ במה חדש. הטיול נשמע הודי למהדרין..
חיבוק חם

[מי_מה*]

חיבוק גם ממני.
מחכה לערב שקופיות...

[הגבירה_בחום*]

מחכה לערב שקופיות...
(-:
הוי.... עשיתי מעשה (חכם לדעתי) והשארתי את ציוד הצילום והארטילריה הכבדה בבית ולקחתי איתי מצלמה צעצוע שערכה בעיניי שווה למחזיק מפתחות כך שרוב הזמן לא מתחשק לי כלל להחזיק אותה, לעומת זאת לבנזוג היא מחוברת לעצמות והוא מצלם בה בלי הפסקה. אני היחידה שמצולמת שם ונראה כאילו אני מטיילת לבדי, בנהרות, באגמים ובהרים, משוחחת עם אנשים, בוהה בנוף, קוראת ספר...(-:
קרן שמש מאוחרת תודה על הדברים שלך ועל ההתייחסות והתמיכה. זה כנראה נכון.
קופצת ראש תודה רבה, מחמם את ליבי לדעת.

צפי לימים הקרובים: היום אחה"צ עוזבים את המפי. האוטובוס שלנו הוא רק בעשר בלילה אבל אנחנו נמצאים מעבר אחד של הנהר, האוטובוס יוצא מהעבר השני של הנהר, הסירה האחרונה שאיתה עוברים את הנהר יוצאת בשש. אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו חוצים את הנהר ושם מחכים ארבע שעות עד להסעה (אם מישהו פיקפק באדיקות המהדרין של הטיול שלנו)
נסיעת לילה של עשר שעות לבאנגלור, שם נאלץ לחכות חמש שעות השד יודע איפה ואז לעלות לרכבת למאיסור (מחלקה ראשונה, בשביל הקטעים...), שם אולי נעצור קצת, ומשם נמשיך לקוצין שבקראלה ומשם....המממ.... נטוס לבומביי שם נשהה כיומיים (זה החלק המאיים עליי ביותר ואין לי מושג אם אעבור אותו בקניות ושיטוטים בשווקים או פשוט אסתתר במלון עד הטיסה) ואז נתחיל במסע הביתה.
לפעמים אני הופכת כ"כ קצרת סבלנות ורוצה פשוט שהזמן יעבור ואני אהיה אחרי כל הנסיעות וההמתנות על המטוס ואז עוצרת את עצמי להזכיר לי שאני כאן עכשיו.
נשיקות

[אשה_שמחה*]

כיף לשמוע ממך.

[פרח_הלימון*]

לפעמים אני הופכת כ"כ קצרת סבלנות ורוצה פשוט שהזמן יעבור ואני אהיה אחרי כל הנסיעות וההמתנות על המטוס ואז עוצרת את עצמי להזכיר לי שאני כאן עכשיו

כ"כ מוכר.. אני מתה מגעגועים להודו,מקווה שנהנת בבומביי ולא נשארת במלון..אני הייתי שם לבד,שזה היה הזוי לחלוטין ולפעמים קצת מפחיד
תעשו חיים ותמסרו ד"ש ממני

[פרח_הלימון*]

עד שבסוף נשארתי עם החתול שלי. כן כן...., היצור הזה, עם השפם הזה, והמבט הספק מטומטם ספק ממזרי, ועם הלשון הורודה הזאת שמשתרבבת החוצה בכל פעם שהוא נרדם ובכלל כל גוש המתיקות הזה, הוא זה שהוציא ממני תחושת אהבה וחמלה כ"כ גדולים, ללא תנאים. ללא תנאים בכלל. הוא לא רוצה ממני כלום, רק שאוהב אותו (אם לא אוהב אותו הוא ימות מצער לדעתי) ואני לא רוצה ממנו כלום, מלבד לראות אותו מבסוט. בלי ציפיות, בלי תנאים מוקדמים. אני רוצה להאמין שבכל אחד אחר שעומד מולי יש חתול כזה, תמים, שלא רוצה כלום, רק שיאהבו אותו. אני רק צריכה לראות אותו. לראות את החתול שלי בכל אחד ולהעיר את תחושת המתיקות הזאת בלב שלי.
מילים יפות סליחה שאני ככה מתפרצת לך לדף אבל מעניין כאן ואולי זה לא סתם..
האתר שלך מאוד יפה ומושקע וגם הצילומים

[פלוני_אלמונית*]

thanks so much!
i'm in mumbai & its surprisingly ok...(-:
its actually reminds a little of tell aviv.....much much much more bizar & big & crazy but still a big, full of life city. & we actually out a lot. i'm still very homeseak but in 2 days i'm not going to be anymore - cause i'll be home!! (-:
love to all of you & see ya soon

[חוחית*]

@}

[מי_מה*]

אז שיהיה מסע קל הביתה.
מחכה לך.

@}

[הגבירה_בחום*]

חזרתי.
עוד לא התמקמתי ממש בבית.
זה היה מסע ארוך ומשונה וקשה. עברתי בו דרך לא פשוטה עם עצמי.
יש לי וכמובן עוד יהיו לי דברים לספר וגם זמנם הגיע.
בינתיים רק רציתי לומר שלום.
טוב להיות בבית.
@}

[אישה*]

ברוכה השבה!

[עיפרון_פחם*]

ברוכה השבה!

[מי_מה*]

הו מותק, שבְת!
חיבוקים

[חוחית*]

ברוכה השווה @}

[קופצת_ראש*]

טוב שבאת! @}@}@}@}@
ברוכה השווה

[חמו_מה*]

שלום שלום,
מחכה בסבלנות לסיפורים והתובנות.
(נו, יאללה, ספרי כבר...). @}

[הגבירה_בחום*]

ברוכה השווה
תודה (-:
מרגע ששבתי הביתה היום בבוקר התחילה סחרחרת הטלפונים/ ביקורים/ תיאומים/ אירגונים/ פריקות - כאילו נעדרתי שנים ושבתי מן הגולה
רק שיהיה לכם ברור שהיום בערב אני כבר מלמדת.... כן כן...
זה קצת הזוי אבל אני שמחה לקראת זה. לא שהייתי מתנגדת לזמן התאקלמות, אבל כך יצא והאמת שאם לחזור לאנשהו בצפיפות - שעור יוגה הוא המקום.
תודה על קבלת הפנים החמה
התגעגעתי לכולכם
בקרוב אפשיר מהקומה ואחזור לכתוב מגילות @}

[אלטר_אגו*]

יש יש יש!

[קרן_שמש_מאוחרת*]

אדבר בשם העם - התגעגענו

[הגבירה_בחום*]

אדבר בשם העם - התגעגענו (-:
גם אני!

[הגבירה_בחום*]

חזרתי לחיים.
לפני שנסעתי להודו, תמיד אמרו לי שהודו היא שוק מוחלט. שהיא תוקפת את כל החושים בלי יוצא מן הכלל, באופן טוטאלי.
כשהגעתי להודו, חיכיתי לשוק הזה. חיכיתי וחיכיתי לדבר הזה שיכה בי ויגרום לי לשפשף את עיניי בתדהמה. אבל הוא לא הגיע.
שומדבר מההזיה המוחלטת של החוויה ההודית לא טילטל אותי. לא הריחות או האנשים, לא הטינופת והקדושה שמעורבבים כ"כ בכל דבר. גם לא הכאוס הגמור ששולט בכל מקום ואיכשהו עובד בצורה מאורגנת בדרכו הכאוטית. כן, התייעפתי מזה, אבל לא ממש הייתי מופתעת. משלב מסויים בטיול התעייפתי מאוד בעיקר מהתזוזה ממקום למקום שהיא לעניות דעתי ה-דבר המייגע ביותר בהודו. אבל שוק? לא הייתי בשוק.
עכשיו כשחזרתי לחיים במלוא המרץ, הוא נזכר להגיע - השוק.
יתכן והוא פשוט תובע בתוקף את זכות קיומו. הוא שוק, והוא היה אמור לבוא, ועכשיו הוא כאן ואף אחד לא ימנע ממנו את זה.
אז אני כאן, לגמרי בתוך החיים, השעורים, התמודדות עם החיים והמשפחה, עבודות חדשות ומיזמים שורקים מעל ראשי ואני מלהטטת בהם כאילו היו תפוחים, בלי להבין איך הם לא מתרסקים על הרצפה. הם למעשה מלהטטים בעצמם. טלפונים נכנסים, אני קובעת פגישות, תלמידים חדשים. אני אומרת כן ולא מבינה איך ולמה. נמצאת ולא נמצאת.
חצי ממני קיים בחזית, מתנהל בעיניים פעורות בערוץ הקדמי של החיים, וחצי מחכה מאחור לרגע שאוכל להתאחד איתו, בתקווה שנוכל ביחד לתפוס לרגע את הראש ולהבין איפה בדיוק אנחנו נמצאים, מה אנחנו עושים פה, לאן אנחנו הולכים, מה אנחנו רוצים.
יושבת וכותבת כמה דקות לפני שעור נוסף, שלישי במספר מאז חזרתי אתמול, ולרגע נרגעת ומרגישה שאני במגרש הבייתי שלי. שאני עושה משהו שמוכר לי, שאני שוחה במיים הטריטוריאליים שלי.

[חוחית*]

חצי ממני קיים בחזית, מתנהל בעיניים פעורות בערוץ הקדמי של החיים, וחצי מחכה מאחור לרגע שאוכל להתאחד איתו
קוראים לזה ג'ט לג, יעפת בעברית, וזה סתם קשקוש שזה קשור בשעון הביולוגי, הג'ט לג האמיתי הוא בדיוק מה שאת מתארת.
לפעמים זה קורה לי גם אם רק נסעתי ליומיים מחוץ לבית.
קחי את הזמן.
שיר לשבה השווה

[אמא_ללי*]

התגעגעתי! איזה כיף שחזרת....
מסכימה לגמרי עם החוחית שהג'טלג האמיתי הוא התהליך של ההתאחדות מחדש של כל החלקים, גם לי זה לקח לא מעט אחרי שחזרנו, לדעתי בערך אותו זמן כמו כל הנסיעה.
ברוכה השבה והשווה!

[הגבירה_בחום*]

נו אז איך היה??
זה מה ששואלים אותי כל הזמן, בכל מקום שאני שאני מגיעה אליו.
איך אפשר לענות על זה במילה אחת מבל שזה ישמע חלול ולא מחייב?
איך היה?
במילה אחת - טוב. בשתי מילים - לא טוב (-:
(זו בדיחה שחבר טוב הציע כתשובה אפשרית לפני מספר ימים)
היה המון דברים ביחד. היו רגעים מופלאים, ורגעים ממש לא טובים, ורגעים לא טובים במהותם שמרוב יאוש מהם לא נותר אלא לצחוק מהם ולהפוך אותם לטובים בחוויה שלי.
אז מה היה לנו?
למשל, להקיא במשך עשר שעות באוטובוס בנסיעת לילה בחיפוש מתמיד אחר שקיות ניילון- היה רגע לא טוב.
גם לגלות שבשקית הניילון שסופסוף מצאתי יש חור (אחרי שכבר הקאתי בה...) - היה לא משו
ומייד אח"כ לנסוע במחלקה ראשונה (!!) ברכבת עוד 10 שעות ולגלות שזה בעצם מן צינוק לשניים עם דלת וסורגים ושני מושבים עם הנדסת האנוש הגרועה ביותר שראיתי - היה מן רגע כזה, עלוב, מעוך, שלא נותר אלא לתייג אותו ברשימת החוויות המצחיקות שנזכור
לעומתו לצפות בזריחה ממקדש הנומן כשאנחנו מוקפים בלהקת קופים היה מפעים ומעצים.
היו מדיטציות מופלאות ושיחות ארוכות ואינטימיות עם אלוהים, ונופים מדהימים ומפגשים מרתקים ואוכל טעים. היתה עייפות וגעגוע גדול.
הנסיעה שלנו היתה מן הכלאה מוזרה בין טיול תרמילאות לחופשה. בתור חופשה היא ללא ספק היתה הארוכה והמפרכת ביותר שלי.
ובתור טיול להודו לזמן כ"כ קצר היינו חלק ניכר מהזמן ברכבות, ואוטובוסים ושדות תעופה וריקשות ומוניות...... מה שפשוט הוציא את המיץ לקראת סוף הטיול.
פגשנו אנשים שמטיילים שנה ומסתובבים סביב העולם והודו באה אצלם אחרי פולין, קרואטיה והלסינקי ולפניהם עו ויאטנם והשד יודע מה. מובן שמצב התודעה שלהם וחלוקת האנרגיות היא שונה. לעומתם פגשנו אנשים שבאו לשבועיים לחופשה במלון. ואנחנו היינו באמצע. חשבנו שאנחנו מתמקדים בכך שבחרנו 3 יעדים לשהיה, לא לקחנו בחשבון שגם להתנייד ביניהם לוקח כ"כ הרבה זמן ואנרגיות.
לפני הנסיעה היינו בטוחים שלי יהיה קל יחסית ולאיש קשה. אני כבר הייתי במזרח והוא מעולם לא, ומעבר לזה אני הרבה יותר חורנית ממנו בתנאי שטח.
בפועל, הוא זרם והיה מרותק הרבה יותר ממני ואני נאבקתי עם עצמי לא מעט.....
יש כמובן עוד המון סיפורים פנימיים שלאט לאט מסתדרים לי בראש לכדי מילים ואני מניחה שיגיע גם זמנם בקרוב.
בינתיים, מבוא קצר.
@}

[הגבירה_בחום*]

אני רוצה לכתוב משהו על אלוהים ועלי בהודו.
במדינת קרלה בהודו יש סיסמא פירסומית,של משרד התיירות ההודי שאומרת: India - god's own country
ואני מוכרחה לומר שמשהותי שם התרשמתי שאלוהים ללא ספק נמצא שם המון, כי יש לו כ"כ הרבה ניסים לחולל שם, אחרת לא ברור איך החיים מתנהלים שם. לא פלא שלפעמים הוא עסוק וחסרונו מורגש במקומות אחרים בעולם...
כמעט כל יום הייתי עדה לנס אלוהימי (כל הניסים הם אלוהימים, אבל אני מדברת על אלה שאין להם שום הסבר רציונאלי אחר).
כל יום נשארנו בחיים בזכותו של נס. כל יום, כמעט היינו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית כשהריקשה שלנו שנסעה במהירות מסחררת כמעט עלתה על מישהו, או כשהמונית שנסענו בה כמעט התנגשה חזיתית באוטובוס שדהר לעברנו אחרי שחצה קו הפרדה לבן שאינו מסמל שומדבר בהודו, או כשהאוטובוס שנסענו בו ירד מהכביש כדי לא להאט חלילה והתחכך בחומת הבטון הקרובה.
והיה לי ברור שאני חיה עכשיו כי עוד לא הגיע זמני ללכת, אחרת אין הסבר איך נחלצתי משם שוב.
חוצמזה, מאחר ושינה אינה הצד החזק שלי, ומכיוון שהלכנו לישון יחסית מוקדם (בהעדר אטרקציות לייליות וחשמל) התעוררתי מידי לילה בארבע לפנות בוקר, ואחרי שהבנתי שלא ארדם שוב, נהגתי להתיישב במיטה למדיטציה ודיברתי עם אלוהים.
דיברנו עליי, ועליו (קצת נמאס לו מההייטק והוא חושב לעשות הסבה לשזירת זרים (-:), דיברנו על המזל הגדול שנפל בחלקי, על התיסכולים שלי, על השאיפות שלי לחוש שחרור ושלווה פנימית, על הפחד שלי לעשות, על ההשתבללות ועל כל הדברים הנפלאים שאני מייחלת להם ורוצה להאמין שיקרו בחיי. אחרי השיחות האלה הייתי שוקעת למקומות עמוקים וצלולים. מרגישה את האגן יושב על המיטה ואת הראש רחוק רחוק ממנו. כאילו מפרידה ג'ירפה בין החלק התחתון של הגוף לחלקו העליון. ובתוכם הייתי רק מתבוננת בהשתאות, בהכרה מלאה בהזיה המציאותית הזו. במציאות ההזויה.
באחד השחרים בהמפי (אפשר לומר כך? רבים של שחר הם שחרים?) לפתע פתאום התחיל מישהו בארבע בבוקר לשנן בקול "אום" מחוץ לחדר שלי. כאילו אלוהים החליט לסדר לי פסקול ולזרוק לי רעיון לתירגול. כמובן שהצטרפתי אליו מייד עם עצמי על המיטה. המשנן היה ככל הנראה אחד העובדים של הגסט האוס שהשכים לעוד יום עבודה. השינונים התחילו פתאום יום אחד אחרי ארבעה ימים ששהיתי שם, ונמשכו יומיים ואז נפסקו.
בקוצי'ין התעוררתי יום אחד מבוהלת בתוך חושך מוחלט לצלילי "אללה הואכבר" רועמים.
מובן שנבהלתי. תראו לי ישראלי שמשמיעים לו בחמש בבוקר בכריזה מטורפת את המילים האלה ולא יתעורר בתחושת רדיפה.
אחרי כמה שניות מבהילות נרגעתי והבנתי שהמסגד המקומי מחובר בכריזה לכל העיר כשבחוץ שקט וחושך מוחלטים והמואזין נותן דרשות מלאות בסלסולים.
אחרי כמה דקות כאלה של שכיבה בחושך והשתאות מנחירותיו של הבנזוג שישן חרף המואזין שנשמע כאילו הוא גר איתנו בחדר, אמרתי לעצמי: אוקיי, אללה הוא אללה. והוא באמת אכבר ואם מישהו כבר קם לפאר אותו בפול ווליום מי אני שאתנגד והתיישבתי שוב על המיטה כמידי שחר, למדיטציה עם אללה. השירה נמשכה 20 דקות בערך ואחריה אני ואללה עוד הלכנו אליו לדירה לשמוע תקליטים. היה מגניב. (-:
ביומיים הבאים שלי בקוצ'ין כבר חיכיתי כולי עירנית לבואו של אללה והוא לא בושש לבוא כל בוקר בחמש.

---

אבל המפגש הסוער ביותר שהיה לי עם אלהים היה ממש ביום האחרון לפני שעזבנו:
יום קודם הסתובבנו ברחבי בומביי עם נהג מונית חביב שכמובן דיבר איתנו על הא ועל דא, לקח אותנו לכל מיני מקומות וחיכה לנו עד שנסיים בתקווה לקבל טיפ שמן, הוריד אותנו בשוק תכשיטי הזהב בבומביי והמליץ לי לקנות X קראט במידה ואני מוצאת משהו ולפני שנפרדנו שאלנו אותו על נסיעה לשדה התעופה (שכן למחרת היה יומנו האחרון). הנהג אמר סיפר לנו שבעיקרון גם הגסטהאוס שלנו יכול להזמין לנו מונית אבל שנדע שקיימת תופעה של נהגים מתחזים שאינם נהגים מורשים של מוניות בומביי ושלפעמים יש סיפורי שוד וכאלה וטען (כמובן) שאיתו, נהג רישמי של בומביי, עם מספר מונית מורשה תעלה הנסיעה קצת יותר יקר אבל גם יותר בטוח.
במשך היום האחרון שלנו בבומביי הפכנו בדבריו ושקלנו אותם ולבסוף החלטנו להתקשר ולקבוע איתו.
קבענו איתו אחה"צ, והוא הגיע בדיוק מופתי וכשיצא מהמונית לקבל את פנינו, יצא בעקבותיו עוד אדם, מבוגר יותר בעל חזות של אוסמה בן לאדן. "תכירו", אומר הנהג שלנו, "זה הדוד שלי. המונית שלי התקלקלה היום ונמצאת במוסך ולכן באתי במיוחד עם הדוד שלי שעובד באותה חברת מוניות כדי שתדעו שהכל בסדר ושהוא יקח אתכם לשדה התעופה".
אנחנו עם 14 קילו על הגב מסתכלים אחד על השני ולא יודעים כ"כ איך להגיב. הנהג שלנו הוא שמנמן שחור וגוץ ואילו אוסמה בן לאדן גבוה ובהיר עור. הם לא נראו קרובים מדרגה ראשונה.... בכל מקרה בהעדר תושיה מצידנו, עלינו עם שניהם למונית.
הנהג שלנו פנה אלינו באנגלית ואמר: "אתם חוזרים היום הביתה לצרפת, נכון?" "ברור!" הנהנו שנינו ללא כל ספק על פנינו..
הדוד החביב מייד הצטרף לשיחה ואמר שיש לו המון חברים בצרפת ושהצרפתים הם העם האהוב עליו מכיוון שהם שקטים ואוהדים מוסלמים. אחרי כמה דקות, ירד הנהג השמנמן וה"מהימן"שלנו ובירך אותנו לשלום ואנחנו המשכנו עם אל קאעידה לשדה התעופה, כך קיווינו.
עכשיו, לראות אותי לחוצה מכל דבר, זה לא מחזה יוצא דופן. אבל כששמתי לב שהאיש מתוח מאוד, התחלתי לדפוק לאלהים על הדלת ולבקש שיפתח לי. הבנזוג רוכן כל הזמן קדימה ושואל את הנהג למה אנחנו לא נוסעים לשדה התעופה מאותה הדרך שבה הגענו ממנו. אוסמה מסביר לו שיש 6 דרכים להגיע מהעיר לשדה ושהוא בחר בזו דרך החוף כי היא פחות עמוסה. בינתיים הוא הספיק לספק לנו פרטים על עברו כנהג בסעודיה והתעקש לנהל איתנו שיחה על סרקוזי ועל מחירי הדלק בצרפת (אני התפללתי לחזור הביתה בשלום והבנזוג סיפק תשובות משכנעות למדי על סרקוזי ועל מחירי הבנזין בימינו בעולם).
כל הדרך האיש היה דרוך אך סימן לי שאנחנו אכן נוסעים בכיוון בו מורים השלטים לשדה. בשלב מסויים כשכבר היינו במרחק 20 דקות מהשדה, השלטים כיוונו בדרך אחת והנהג בחר לרדת במזלג בדרך אחרת.
אני ביקשתי פיתרון מיידי, למצוא דרך להוציא אותנו מהמונית ושמעתי את הבנזוג אומר לנהג לעצור בצד. בן לאדן החביב נעלב עד עמקי נשמתו ונשבע שיש המון פקקים והוא רוצה לעקוף אותם ושהוא בנאדם טוב והגון אבל אנחנו היינו כ"כ מבוהלים ורק רצינו להיות בחוץ.
ואחרי כמה מחאות המונית עצרה, הכסף שולם ואנחנו נותרנו על כביש סואן עם 30 קילו סה"כ על הגבים שלנו.
בסופו של דבר לקחנו ריקשה שנסעה במהירות מטורפת והביאה אותנו מזיעים ונויירוטים משהו לשדה.

עכשיו כשאני מספרת במבט לאחור את הרפתקאותיי עם אלהים, זה באמת מתאים לו לסדר לי כזה גראנד פינאלה להודו.
עד היום, שבוע אחרי הנחיתה, אני אומרת תודה בכל יום על שהגעתי בשלום ללא פגע.

[מיכל_ע*]

במילה אחת - טוב. בשתי מילים - לא טוב חזק!

[אשה_שמחה*]

איזה כיף, הסיפורים. תודה שאת חולקת